מידת הענוה | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו תמלול הדרשה! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'להתעלות' באדיבות המחבר הרב שמחה אהרונוב שליט"א - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן.

מידת הענווה - קבלת התורה – מחמת הענווה

במשנה באבות שנינו א, א: "משה קיבל תורה מסיני". ונשאלת השאלה, וכי משה רבינו קיבל את התורה מסיני? משה רבינו קיבל את התורה מהקב"ה, ומה זה 'משה קיבל תורה מסיני'?

אלא כיון שהר סיני נהג במידת ענווה יתירה, לא התווכח ולא ביקש שהתורה תינתן עליו, לעומת שאר ההרים שחשבו שהם הראויים ורצו שהתורה תינתן עליהם, לכן ניתנה בו התורה.

משה קיבל תורה מסיני פירושו, שלמד מסיני איך צריכים ללמוד תורה ואיך צריכים לקיים את התורה – בענווה!

הגמרא אומרת מגילה כט ע"א על הפסוק תהילים סח, יז "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים" יצאת בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא גַּבְנֻנִּים וכתיב התם: "אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק" ויקרא כא, כ, אמר רב אשי: שמע מינה האי מאן דיהיר - בעל מום הוא. 

ההרים האחרים היה להם גיבנת, על אף שלכאורה במציאות מבחינה חיצונית לא היה להם גיבנת, אבל כיון שהיה בהם מידת הגאווה, זה נחשב שהם בעלי מומים, אדם שיש בו גאווה, זה נכות בנפש!

נכה בגוף, בר מינן, אדם סובל שישים או שבעים שנה, אבל בנכות בנפש האדם יכול לסבול לנצח!

אחד הסימנים של הגאווה הוא הכעס, אדם כועס על שעברו על רצונו ולא עשו את מה שרצה. וכן מידת הקנאה נובעת מגאווה, 'למה לו יש ולי לו? וכי אני פחות ממנו', הגאווה היא שורש המדות הרעות, ולכן אדם גאוותן נחשב לבעל מום!

נושא עוון לעובר על פשע

הגמרא בראש השנה יז ע"א אומרת: "אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר מיכה ז, יח: "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" למי נושא עון? למי שעובר על פשע".

אדם שהוא וותרן ומעביר על מדותיו, מוחלין לו על כל עוונותיו. הגמרא שם מביאה מעשה ברב הונא בנו של רבי יהושע שחלה ובא רב פפא לבקרו, לאחר הביקור אמר רב פפא שיכינו לו צידה לדרך כיון שכבר הגיע זמנו להיפטר מן העולם, אך בסופו של דבר רב הונא התרפא.

שאלו רב פפא כיצד התרפא ומה עשה. והשיב לו רב הונא שבאמת הגיע זמנו להיפטר מן העולם, אלא שהקב"ה התערב בדינו ואמר שמכיון שהוא לא עומד על מדותיו ומוותר, גם אנחנו בשמים צריכים לוותר לו שנאמר "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" למי נושא עוון? למי שעובר על פשע - למי הקב"ה מוותר ונושא עוונו?

למי שפשעו כלפיו והוא עובר על הפשע הזה ומוכן לוותר, למחול, ולסלוח!

אולם ממשיכה הגמרא ואומרת שבפסוק נאמר "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" אמר רבי אחא בר חנינא עליה וקוץ בה – "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" ולא לכל נחלתו, למי ששם עצמו כשיריים.

זאת אומרת שאדם שמוותר לחבירו, אימתי זה נחשב לו שהוא מעביר על מדותיו ומידה כנגד מידה מעביר לו על כל פשעיו? דווקא אם הוא משים עצמו כשיריים ומתנהג במידת הענווה.

יש אדם שמוותר, אך זה לא נובע ממידת הענווה אלא ממידת הגאווה, לא מתאים לו לענות לחבירו ולהתייחס אליו, על וויתור כזה לא נאמר הברכה שמוחלים לו על כל עוונותיו, אלא רק על וויתור שנובע מענווה, שאדם משים עצמו כשיריים!

בירושלמי מובא שבת פ"א ה"ג שמה שעשתה החכמה עטרה לראשה, עשתה הענוה עקב לרגליה.

וחשבנו להסביר בס"ד, 'מה שעשתה החכמה עטרה לראשה', היינו חכמת התורה, ומוכרחים לומר כך, שאחרת מה יש לדמות חכמה חיצונית למידת הענווה שזה דבר רוחני.

וכן מוכרחים לומר שאותו אדם שלמד חכמה גם תיקן את מדותיו הרעות, שאחרת, אם למד תורה ונשאר במדותיו הרעות אין זה 'עטרה' אלא חילול ה' ומוטב שלא למד. אלא ודאי שלמד תורה ותיקן את מדותיו ובכללם גם את מידת הגאווה, שהיא שורש כל המדות הרעות, וכמו שכותב הרמב"ם.

ובכל זאת מחלקת הגמרא בין 'חכמה' למידת הענווה, ללמדך שיכול להיות אדם שלמד תורה ותיקן את מדותיו ובכללם גם את מידת הגאווה, אך הוא עדיין לא זכה לקנות את מידת הענווה!

מידת הגאווה והענווה אלו שתי מדות נפרדות, מידת הגאווה זה בבחינת "סור מרע", ומידת הענווה בחינת "עשה טוב".

לדוגמא, יש אדם שאפשר להעיד עליו שאין לו שום סממן של גאווה, הוא אף פעם לא מתגאה ומתנשא על אחרים, אבל אם יבוא אדם ויפגע בו, הוא לא ישתוק, אלא יחזיר לו מנה אחת אפיים.

זאת אומרת שהאדם הזה מוגדר כאדם שאינו גאוותן, אבל מצד שני הוא גם לא עובד במיוחד על מידת הענווה. גאווה והתנשאות אין לו, אבל עדיין הוא לא קנה את מידת הענווה!

לעומת זאת אדם שיפגעו בו והוא לא יחזיר, אלא ישתוק ויקבל זאת באהבה, וימחל ויסלח למי שפגע בו, באדם כזה יש גם מידת הענווה, ודרגתו גבוה הרבה יותר מאחד שלמד תורה, תיקן את מדותיו והתרחק מהגאווה, אך עדיין לא זכה לקנות את מידת הענווה.

וזהו ביאור דברי הירושלמי הנ"ל, 'מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לרגליה", דהיינו אותו אדם חכם בתורה שאין בו מדות רעות, אך הוא לא עבד במיוחד על מידת הענווה, עדיין כל חכמתו אינה אלא בסך הכל עקב לרגלו של אותם אדם ענוותן!

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד"

רואים זאת ממשה רבינו, רבן של ישראל, שהיה בעל מדות מופלאות, הביא את התורה ומסר את כל כולו בשביל עם ישראל עד יומו האחרון, ובמה התורה משתבחת בו?

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" במדבר יב, ג. התורה לא מזכירה שום מידה אחרת, על אף שהיה במשה רבינו את כל המדות והמעשים הטובים, מכיון שאדם שזוכה להשתלם במידת הענווה עד כדי כך שהקב"ה מעיד עליו שהוא ענוותן, הרי שזה אות שהוא השתלם בכל המדות כולם והוא האדם השלם, תורתו היא תורת אמת, הוא וודאי לומד לשם שמים, ומקיים את המצוות ללא שום פניית גאווה ויוהרה, ונזהר בבין אדם לחבירו, הוא מושלם בכל וממילא לא צריך להזכיר שום מדות אחרות!

וכן מצינו אצל הלל הזקן שכשנפטר אמרו עליו בסך הכל 'הי חסיד, הי עניו' סוטה מח ע"ב, על אף שהיה קודש הקודשים, מסר את נפשו ללימוד התורה והיה מוכן להסתכן בכך שעלה לגג וערימות שלג נערמו עליו בעצם יום השבת, וכל זה מרוב אהבתו ומסירות נפשו ללימוד התורה, ובכל זאת כשנפטר מה מזכירים עליו? שהייתה בו מידת הענווה!

מכאן לומדים שאדם שזוכה למידה החשובה הזו של מידת הענווה, בעצם יש לו הכל ואין צורך להזכיר יותר את שאר המדות, יש לו עולם הזה ועולם הבא, יש לו הכל!

ובזה יובן מה שלעתיד לבוא יעמוד מלך המשיח ויאמר לעם ישראל 'ענווים ענוונים הגיע זמן גאולתכם' ילקוט שמעוני רמז תצ"ט. 

ונשאלת השאלה, מדוע מזכיר דווקא ענווה, ולא אומר למשל 'חכמים', 'צדיקים', ''קדושים', הגיע זמן גאולתכם'?

אלא כפי שהזכרנו לעיל, אדם שבאמת משתלם במידת הענווה הוא בעצם זוכה בכל המדות בשלימות, כשמזכירים אדם שהוא עניו, ממילא הוא שלם בכל שאר הדברים.

ענווה בתוך הבית 

צריכים אנו לדעת שעל אדם ענוותן הקב"ה מעיד, אדם יכול לחשוב שהוא ענוותן, אבל האמת היא שאצלו כל הפעולות נעשים משורש מידת הגאווה. 

פעמים שאדם עושה מעשים כביכול מתוך ענוותנות, אבל הוא מחפש מסביב לזה את היוהרה והגאווה, שיסתכלו עליו ויאמרו כמה הוא אדם חשוב.

ענווה אמתית נמדדת בתוך ביתו של האדם! אדם יכול להתנהג במדות טובות עם חבריו לעבודה, שכניו ומכריו, אך כשמגיע לביתו הוא משתנה מן הקצה אל הקצה, הוא מקפיד על אשתו וילדיו וכועס עליהם שעברו על רצונו, זוהי לא מידת הענווה!

בשמים לא יאמרו לו שהוא היה חמישים אחוז ענוותן, בחוץ ענוותן ובבית לא, אלא יאמרו לו שהוא היה מאה אחוז גאוותן! ולמה? כיון שבחוץ היה לו נוח להתנהג בענווה, כדי שישבחו ויפרגנו לו, אבל בתוך הבית שהוא מרגיש השולט והמנהיג, והאשה והילדים לא ישבחו ויפארו על כך שיורד לרמה שלהם ואינו מתנשא עליהם, שם נמדדת מידת הענווה באמת.

המבחן הוא האם בתוך הבית אינך מתנשא על אשתך והילדים, האם אתה יודע לשמוע אותם ולרדת אליהם, האם אתה כובש את כעסך בזמן שהם עוברים על רצונך ומנסה להבין אותם? וכן במקום העבודה שנמצאים אנשים מתחתיו, האם האדם מתנשא עליהם, או שומע אותם ומאזין להם בכבוד?

הרבה פעמים אנחנו אפילו לא מנסים להבין את הצד השני, עוד לפני ששמענו, מיד אנחנו שופטים, כועסים ומעירים!

זוהי לא מידת הענווה! מידת הענווה זה לדעת לשתוק, לשמוע את הצד השני עד הסוף ולא להיכנס לתוך דבריו, ולבחון שוב את הדברים. 

אדם שנכנס לתוך דברי חבירו, זה מראה על גאווה, 'אני לא רוצה לשמוע אותך, אני הצודק בכל מצב!', ואילו אדם שמתנהג במידת הענווה שומע את כל דבריו של הצד השני, אם זה החבר, האשה או הילדים.

וגם אחרי ששמע את דברי חבירו ועדיין חושב שהוא צודק, מותר להגיד לפעמים לצד השני שהוא הצודק, לא יקרה בכך אסון גדול, ואדרבה זה מראה על עבודה פנימית לרכישת מידת הענווה.

התנהגות כזו מעלה ומרוממת את האדם יותר מכל החכמים! 

הגדרת הענווה

מהי ההגדרה של מידת הענווה? כיצד ידע האדם אם יש בו מידת הענווה, וכיצד נבחין מיהו אדם שמתנהג באמת במידת הענווה, האם אדם שיושב בפינת בית הכנסת או שהולך בצורה מרושלת, לזה יקרא ענווה?

ראשית המבחן של מידת הענווה האמיתית, זה אדם שעוברים על רצונו, פוגעים בו בכל מיני מצבים וסיטואציות, והוא מחמת מידת ענוותנותו מתאמץ לוותר, למחול ולסלוח מכל הלב, לא רוצה לנקום ולא מחפש שזה שפגע בו יענש בסיבתו.

דבר שני זה שאדם על אף חכמתו וכישוריו הרבים, הוא מאמין באמונה שלימה שזה לא שלו, אלא הקב"ה הביא לו את המתנה הזאת, והוא מודה ומשבח על כך את הקב"ה! ואילו הגאוותן חושב שמכוחו וכישוריו הגיע לאן שהגיע.

לדוגמא. אם נמצאים לפנינו שתי כוסות, כוס אחד שמים בתוכה מים ובכוס השניה יין, האם יעלה על הדעת שהכוס שיש בתוכה יין תבוא ותתגאה על הכוס שיש בה רק מים?! ודאי שלא, מי ששם בה את היין הוא אדם חיצוני, ובאותה מידה יכל לשים את היין בכוס השניה וזה לא מראה על גדולה.

כך הוא גם הדבר באדם שיש בו חכמה, החכמה והכישורים הם מאת הקב"ה, וממילא אין לאדם במה להתגאות, אדרבה הוא צריך לחשוב להיפך, שאם הקב"ה היה נותן את החכמה הזו לאדם אחר, יכול להיות שהוא היה עושה איתה דברים טובים ממנו, 'קיבלתי חכמה ואני לא עושה מספיק!', זוהי ענווה!

על החפץ חיים זצ"ל מסופר שיום אחד הוא ישב בחדרו והחל לבכות, שמעו אותו אומר: 'ריבונו של עולם נתת לי לחבר את כל המשנה ברורה, את שמירת הלשון ועוד ספרים, ומה אני החזרתי לך בתמורה?' 

כל אדם אחר מה היה חושב? אני חיברתי את המשנה ברורה, אני חיברתי את שמירת הלשון, אני עשיתי!

אבל ההסתכלות של החפץ חיים הייתה אחרת לגמרי, 'אני לא עשיתי, אלא אתה נתת לי, ומה החזרתי לך בחזרה?', זוהי הסתכלות של ענוותן עצום! 

וכך עלינו לשאוף להסתכל, להבין ולדעת שכל מה שיש לנו זה הקב"ה נתן לנו במתנה, ואנחנו חייבים להחזיר לו על כך.

כוונת הלב 

שני אנשים יושבים במזרח של בית המדרש, אחד נחשב גאוותן והשני ענוותן, הכיצד?

אחד מהם מחפש לשבת במזרח – מקום חשוב, הוא חפץ בכך ונהנה מזה, ולכן הוא נחשב גאוותן. ואילו האדם השני אינו רוצה את זה ולא מעוניין בזה כלל, אלא שאין לו ברירה ועליו לשבת שם כדי שיקבלו ממנו את מה שחננו ה' בחכמת התורה.

אם לא יושיבו אותו במזרח הוא לא יצטער אלא אדרבה הוא ישמח מזה, כיון שהוא באמת לא מחפש את זה, והוא זה שנחשב לענוותן. 

הדברים הללו תלויים בליבו של האדם. מעשי האדם משתנים מן הקצה על הקצה לפי כוונת ליבו. והקב"ה שהוא חוקר ליבות וכליות, יודע בדיוק מה אנחנו חושבים על כל מעשה ומעשה שאנו עושים.

כמה האדם צריך להשתדל להתנהג במידת הענווה באמת, בכל דבר ובכל פרט, אדם שלומד – ילמד בענווה, לא יפגע באחרים ולא יחשוב שהוא יודע יותר טוב מכולם, אלא ידבר עם כולם בכבוד הראוי ובדרך ארץ.

וגם אם השני לא מדבר בכבוד ודרך ארץ, על האדם להתגבר ולהתנהג עמו בחזרה בכבוד ובדרך ארץ. ובפרט יש לנהוג כן במקום הניסיון הגדול – בתוך הבית!

לא פעם אנו שומעים אנשים שהם מאוד נינוחים וטובים, בכל מקום שהם נמצאים מפרגנים להם עד כמה שהם אנשים טובים ובעלי חסד, אבל לאחר ששומעים איך הם מתנהגים בבית, נורא ואיום, בקפידות, ביוהרה, כל מעשיהם בבחינת 'אמרתי ולא עשו רצוני', וצריכים לדעת שבשמים לא יקבלו זאת ולזה לא תקרא מידת ענווה, כי המבחן האמיתי למידה זו, היא בתוך ביתו של האדם!

וכן במידת החסד, יש אנשים שמוכנים בכל נפשם לעשות חסד עם הזולת, רק מתקשרים אליהם והם כבר מיד רצים לעזרה, אבל בתוך ביתם כשאיזה דבר מתקלקל, הם ממתינים עם זה שבוע, שבועיים ואף חודש ימים.

אם בבית האדם לא עוזר ומסייע מיד, הרי שגם מה שעושה בחוץ בזריזות, לא שווה מאומה!

אחד מהגדולים היה רגיל לומר, שאדם שלא עושה חסד בתוך ביתו, בשמים לא יזכירו לו שום חסד שעשה מחוץ לביתו. 

ולמה? כיון שחסד צריך לעשות לשם שמים, אדם שבביתו לא עושה חסד אלא רק בחוץ, הוא מראה שעושה את החסד רק כדי שיכבדו וישבחו אותו, ואילו בביתו שאין מי שישבח אותו, הוא אינו עושה חסד, נמצא שגם החסד שעושה בחוץ זה אינו חסד לשם שמים אלא לשם גאווה, ולכן לא יחשיבו זאת בשמים.

כדי לרכוש את מידת הענווה צריך עבודה רבה, אמנם יש נפילות, אך שבע יפול צדיק וקם, ויהי רצון שנזכה לעזר וסיוע ממרום להשתלם במדות טובות ומידת הענווה בראשם!