כיבוד אב ואם - חלק ד | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו תמלול הדרשה! אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'להתעלות' באדיבות המחבר הרב שמחה אהרונוב שליט"א - ישר כוחו! לכתבה על ספריו - לחץ כאן.

ביקור תחת אש

היה זה בשנת תש"ח, בעיצומם של ימי המלחמות והקרבות בין היהודים לישמעאלים בארץ. אחת מדמויות ההוד בירושלים של אז היה הגאון רבי משה שובקס זצ"ל, לימים ראש ישיבת בעלזא. הוא היה דמות מופת של התמדת התורה ועמלה ביגיעה, לוח הזמנים שלו היה מוקפד וגדוש בסדרי לימוד, ולצידם היה סעיף אחד בסדר יומו, עליו שמר מכל משמר:

מדי ערב, בקיץ כבחורף, בזמני עומס כבזמני שגרה – היה רבי משה עולה לבקר בבית אמו המבוגרת. היה משאיר מאחוריו תלמידים מעריצים ועיסוקים חשובים, ועולה לבית אמו לביקור יומי קבוע, להרנין את ליבה ולשמח את נפשה. בעד כל הון שבעולם לא ויתר על ביקורו זה, עבור כל מטרה חשובה לא ביטל את הביקור היומי. אחת היא לו – ביקור מדי ערב אצל אמו, זה הכי חשוב!

גם בימי המלחמה הנוראיים שעברו על ירושלים הנצורה, גם כשפגזים התעופפו מכל עבר ואנשים מיעט לבקר בחוצות, לא נסוג רבי משה ממנהגו זה. פגזים שרקו סביבו בעוז, פצצות נפלו ברחובות בהם עבר בדרכו, אך דבר לא הניא אותו מכיבוד אמו בביקורו היומי במעונה. מדי יום ביומו, למרות הסכנה והחרדה, הוסיף לצאת ולבקר בבית אמו בכל מחיר שבעולם!

באחד הימים בעיצומה של המלחמה, שהה רבי משה בבית אמו כדרכו, וכשביקש לצאת – קירב את אוזנו לחלון הבית לוודא שאינו שומע קול שריקת פגז. כשחש שהמצב שליו ורגוע, קם לצאת מן הבית, ואז שאלה אותו אמו: 'לאן אתה ממהר היום, בני יקירי? הרי עוד לא טעמת מהעוגות הטעימות שהכנתי במיוחד עבורך?'

רבי משה הביט בשעון ובמגש העוגות שעל השולחן, ומלחמה התחוללה בלבו. מצד אחד, הוא יכול בהחלט להסתדר בלי העוגות הללו, וסדר יומו המוקפד זועק לו להמשיך ליעד הבא, כי הוא ממהר. מצד שני, הרי אמו עומדת לפניו ומבקשת שיטעם מהעוגות, הוא יודע שהדבר ישמח את ליבה אם יתעכב עוד קצת, יטעם משהו, וגם יחמיא לה על העוגות הנפלאות. מה עושים עכשיו?

חולפת שניה או שתיים של התלבטות, ואז מכריע רבי משה בגבורה: כבוד אמו עדיף, סדר היום יכול להמתין, המשימות הדחופות לא בוערות לעכשיו, הכל יכול לחכות בעת הוא בבית אמו ומרוכז בתפקידו האחד והיחיד לכבד את אמו, שניה לאחר קבל ההחלטה, נשמע לפתע קול פיצוץ עז, שהחריד את השכונה כולה ----

בום!

פגז ענק והרסני, נחת על מפתן דלת בית הוריו, בקול רעש עוצמתי ומחריד.

ענן אבק היתמר צמוד לדלת הבית, ור' משה ואמו נפלו המומים, כמאובנים על מקומם. רק אחרי כמה רגעי התאוששות הצליח רבי משה לקום מהכסא, ולצאת לבחון את מימדי ההרס...

הוא מביט החוצה, ומגלה כי גרם המדרגות בו היה אמור לרדת באותן שניות גורליות – התפרק לרסיסים, נהרס ונחרב עד היסוד. שיירי הפגז עוד העלו עשן סמיך, רסיסיו התפזרו לכל עבר. 'נס!' – שאג ר' משה בהודאה עמוקה לבורא עולם, 'נס שלא יאומן!'

דקות ארוכות עמד ובחן את ההרס הרב שגרם הפגז, והבין כי לו היה ממהר לדרכו ולא נותר בבית אמו כבקשתה – היתה גופתו פזורה בין חלקי הרסיסים רח"ל. באותן שניות גורליות בהן קיבל את ההחלטה הנכונה, עשה הפגז את דרכו הישר אל המקום אליו היו מועדות רגליו, ולו היה יוצא את דלת הבית - כי אז מי יודע אם היה ניתן עוד להצילו...

את סיפור נס הצלתו האישי, היה רבי משה מרבה לספר לתלמידיו, למען יידעו ויבינו עד כמה גדול כוחו של כיבוד הורים, המצוה שהגנה עליו והצילה את חייו. תלמידו, הרה"ג רבי ישראל חיים אושרי שליט"א ששמע ממנו את הדברים לאשורם, סיפר את הסיפור בשמו למען נדע ונבין: נכון, כולנו עסוקים, טרודים במגוון משימות, לחלקנו יש כבר משפחות ברוכות, ואיש איש שקוע במעשיו ובמשימותיו. למרות כל זאת, חשוב לזכור את הזכות והחובה לעלות לביקור בבית ההורים, גם אם זה לוקח זמן, גם אם זה דורש מאמץ, למרות שזה נוטל נתח מסדר היום שלנו. 

ביקור בבית ההורים, הוא שעת פז של הוקרה נלבבת, על השעות, הימים והלילות שהקדישו לנו הורינו מהרגע שנולדנו ועד לרגע הנוכחי. יש מאיתנו שיכולים לעשות זאת מדי יום, אולי מדי שבוע, אולי מדי כמה שבועות - לפי המרחק, הפנאי והיכולת. אך חשוב שלא נשכח מהמשימה החשובה הזו, ואם אנו נורא עסוקים – נראה לנגד עינינו את תמונתו של רבי משה רץ בין הפצצות והפגזים לבקר את אמו במסירת נפש, ודווקא הזכות הזו היא שעמדה לו והגנה על חייו!

כל מה שאנו צריכים, הוא להקדיש מעט זמן ותשומת לב. זה חשוב וגם מאוד כדאי – כי כיבוד ההורים הוא מטריית הגנה, שכפ"ץ עוצמתי. בביקור אחד או אפילו בשיחת טלפון נעימה ניתן לחסוך הרבה דאגה וטרחה, כי שערי שמים נפתחים למכבד את הוריו. וככל שנרבה בכיבוד הורים נקדיש מזמננו, נעניק מתשומת הלב שלנו – כך נזכה כי בורא עולם ---

ברגעים האחרונים בחיים...

היה זה בימיו האחרונים של הרה"ר רבי מרדכי וולדמן זצ"ל, מנהל ישיבת 'בית דוד' במאנסי. הוא כבר שכב במיטה חלוש ונטול כח, המחלות הקשות וייסורי הגוף שפקדוהו כבר הכריעו את גופו המיוסר, אך רוחו עוד נותרה איתנה...

בקול חלש ורפה, ביקש שיביאו אליו שלושה יהודים כשרים. דבר חשוב לו לעשות עימם. בני משפחתו ומקרוביו התפלאו מאוד: 'מדוע הוא מבקש שלושה יהודים שיסורו למעונו? מה כל כך דחוף בדיוק עכשיו, כשהוא שוכב על ערש דווי?'

פליאתם גברה עוד יותר, כשהסביר להם את הסיבה: 'אני חפץ לערוך התרת נדרים...' – אמר בקצרה, והותירם תמהים ומבולבלים. התרת נדרים? היום? עכשיו? לא ערב ראש השנה ולא ערב יום כיפור עכשיו. הוא כלל לא מסוגל לקום ממיטתו ולעשות משהו, לא לקיים נדר ולא לחרוד מנדר. למה הוא זקוק להתרת נדרים עכשיו?

ובכל זאת, רצונו של אדם הוא כבודו, ועד מהרה הגיעו לפניו שלושה יהודים. 'שמעו נא רבותיי דיינים מומחים', לחש להם רבי מרדכי, 'נוהג אני להתקשר לאמי מדי יום לדרוש בשלומה, ובכדי לייקר ולהעריך את המצוה - נהגתי ללבוש בגדי שבת כשהתקשרתי אליה. עתה, עם כובד מחלתי, אינני מסוגל להתלבש בבגדי שבת לשיחת הטלפון היומית הזו. מבקש אני להתיר את הנדר, כדי שאוכל להתקשר לאמי מבלי ללבוש בגדי שבת!' 

וכל העם רואים, שומעים ומבינים מדבריו שהובאו בספר 'ולמען יאריכון ימיך': כיבוד ההורים אינו רק שיחת הטלפון, זה כל האוירה מסביב. בגדי השבת שלבש רבי מרדכי בכל עת שהתקשר, נועדו לשמור על ערך ויוקר המצוה בעיניו, למען יתקשר להוריו מתוך התרגשות, מתוך ציפיה, בתחושה עילאית וטובה. הבה נזכור זאת, ונכבד את הורינו עם כל הלב, בשמחה, בהתרגשות, מתוך סיפוק ואושר. אשרינו מה טוב חלקנו שאנו זוכים לכבד הורים!