מצוות צריכות כוונה - חלק ב | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' לכתבה על הספר - לחץ כאן)

פרק א גודל מעלת וחיוב הכוונה במצוות

מטרת הספר: כתב המסילת ישרים בהקדמה: 'החבור הזה לא חברתיו ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול 

כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני אדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה' 

למדנו מזה שלא די לדעת הרי כולנו יודעים את ההלכה שמצוות צריכות כוונה אין לנו ספק שהקב"ה ציוה אותנו לכוון בעשית המצוות ומפורסם אצלנו בפרסום גדול שכוונה זו אינה רשות אלא חובה. 

אבל כדי שיקיים את חובותיו באמת צריך האדם לשים אותן על ליבו. 

ספר זה בא לעורר וללמד איך ומה לכוון בעשיית המצוות יש מצוות רבות שהאדם יכול לקיימן במשך היום ומפני שאינו שם לב אליהן הוא דש אותן בעקביו ועוד יותר מזה האדם מסובב במעשי יום יום שיכולים להפוך למצוות לו ישכיל ויבין את זאת לא מדובר במצוות שעולות כסף או אפילו מצריכות טרחה גופנית כל הנדרש מאיתנו הוא לחשוב ולכוון. 

נאמר במשלי: "חכם לב יקח מצוות'"מיהו חכם לב? מי שיודע להעריך את המצוות ולוקח אותן אליו כמי ש: "מוצא שלל רב" הרי כל מצוה היא הזדמנות גדולה ואינו ראויה להחשב לעול וכמו שנלמד מהסיפור הבא: 

פעם ניגש אל רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל איש פשוט ושאל אותו: 'מהו זה שאמרו חז"ל (מכות כג): 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה' הרי אדרבה! הדבר מקשה  ומכביד כשמוטלים עלינו הלכות כה רבות!'

השיב לו רבינו במתק שיחו: 'התבונן נא הרי חלק נכבד ממצוות ה' הן בפעולות שהאדם בלאו הכי עסוק בהן כגון; נעילת נעלים שכל אדם נועלן בבוקר זו אחר זו והקב"ה בחסדו זיכה את עמו שיקיימו בכך מצוה על ידי הקדמת הימין בנעילה והשמאל בקשירה וכהנה מעשים ופעולות רבות שאין לאדם כל טורח בהם אלא עליו רק להוסיף כוונה לשם מצוה וכבר זוכה בהן בשכר לעולם הבא' 

[והיה מזרז את התלמידים רבות בענין זה שיש פעולות רבות שרגילים בהן ויש רק להשים לב להתכוון בהן לשם מצוה כגון; תשלום שכר לפועל שיש לכוון בו לשם מצות: "ביומו תתן שכרו" וכדומה ואשרי "השם אורחותיו" ונותן לבו בכל אלו] 

לפיכך ראשית חכמה היא ידיעת המצוות לפקוח עיניים ולראות איך אנו מסובבים במצוות וככל שהאדם ישים לב למצוות הסובבות אותו יהיו לו הזדמנויות נוספות לזכות בהן וכמו שיתבאר ומלבד השכר שיגיע לו בעבור קיום המצוות ומלבד שקיום הלכה זו של מצוות צריכות כוונה יעלהו למדריגות גבוהות עצם שימת הלב למצוות ולמקורם יוכל לעשות מהפכה במחשבת האדם ומבטו הכללי זה יביא אותו לזכור תמיד שהקב"ה נמצא אתו בכל מקום ובכל מצב לחזק הקשר והדביקות לה' וזה יתן לו טעם חדש בחיים הוא יהפוך לאדם השואף לדברים רוחניים שהעיקר בחייו הוא המצוות ויקבל סיפוק ממצוות יותר מתענוגים גשמיים ומעדנים. 

חיובה; 

כוונה בעשיית המצוות היא חלק מהמצוה ותנאי בקיומה והרי זו הלכה מפורשת שלפני שעושה מצוה יש לכוון לקיים מצוה זו כאשר צוה ה' וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ס סעיף ד) שמצוות צריכות כוונה ובלעדיה יתכן שאדם לא קיים את המצוה ויצטרך לחזור ולעשותה שוב ואפילו באופנים שיוצא ידי חובתו גם אם לא כיוון מכל מקום קיים את המצוה רק בדיעבד ולא לכתחילה (וכן מפורש בתלמידי רבינו יונה ריש פרק קמא דברכות דאפילו מי שאמר שאינן צריכות כוונה מודה שלכתחילה צריכות). 

והנה כתב החיי אדם (כלל סח סעיף ט): 'אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין בסדר התפילה או אכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת ידי חובתו יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוון.

אכן כתב המשנה ברורה (סימן ס' סעיף קטן י') שכל זה לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוון קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה. 

עוד כתב המשנה ברורה (שם) שגם לפי החיי אדם בעינן שיהא מוכח לפי הענין כלומר; לפי הזמן המקום והמצב שעשייתו היא כדי לצאת ידי המצוה ומה שחסר לו הוא רק כוונה מפורשת. 

ודע שיש הרבה מצוות שאין כוונת האדם ברורה ומוכחת לפי ענינו ואתן כמה דוגמאות; 

מצוות השייכות לממון; כמו הלוואה ופריעת בעל חוב אין הוכחה שהמלוה או הפורע חובו עושה כן כדי לקיים את מצות הבורא וכמו כן השבת אבידה תשלום שכר שכיר כגון; מי שנוסע במונית וכדומה הרחקת נזיקין מניעתו מהחזקת ולקיחת גזל וכל דבר שבממון כי כל מצוות אלו יתכן שיעשה אותן האדם כי רוצה שגם חברו יעשה לו או מפני צרכיו הפרטיים והטובות שיקבל מהן או מפני חוקי המדינה ועונשיה ואילו חיוב התורה בהן והכוונה לעשותן לשם קיום מצוה רחוקים ממחשבותיו כרחוק מזרח ממערב. 

נתינת צדקה ואהבת הזולת וכל המסתעף כגון; "עזוב תעזוב" נקימה נטירה שנאת חברו וכדומה הרי כולן הן מצוות שבין אדם לחברו והוגדרו כמשפטים מפני שתכליתן מובנת ותועלתן גלויה עד שגם הגויים מקיימים אותן אף בלי הצווי לקיים את רצון הבורא אם כן איך יוכיחו מעשיו שכוונתו למצוה אם לא יכוון בפירוש שעושה אותם כדי לקיים את המצוה? 

ישנם מעשים שהאדם מקיימם מחמת כללי הנימוס כגון; כיבוד אב ואם קימה והידור לפני זקן שאר כסות ועונה אם כן מי יגיד ומי יעיד שעושה אותם מצד המצוה וכדי לעשות נחת רוח ליוצרו? רק בוחן לבבות ויודע מחשבות ואם תחסר בהן כוונת הלב כיצד ייחשבו למצוה? 

יש אומרים שבמצוות התלויות בדיבור צריך לכולי עלמא כוונה מפורשת לקיים את המצוה אפילו למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה ולא יועיל לומר בזה שמסתמא כוונתו היתה לשם מצוה (ביאור הלכה סימן ס' ד"ה י"א 

[א] וזה לשון רבינו יונה (ברכות ו ד"ה אמנם): 'אבל במצוות שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוות.

 המתעסק במצוה, כגון; שנופח בשופר ולא נתכוון כלל לתקיעה ועלתה תקיעה בידו וכהאי גונא בשאר המצוות לכולי עלמא לא יצא ידי חובתו (ראש השנה לב: וכן פסק הביאור הלכה שם). 

הרי שבהרבה מקרים לא תועיל קולתו של החיי אדם לומר שמסתמא נתכוון לשם מצוה. 

נמצאנו למדים: שאין לסמוך על קולא זו של החיי אדם אלא עלינו לקיים את ההלכה כמו שנפסק מפורש בשלחן ערוך שהכוונה היא תנאי בקיום המצוה וכן בספר חרדים מנה שבע עשרה תנאים שחייב אדם לעשותם כדי לקיים כל מצוה ומצוה כהלכתה שתתקבל לרצון לפני ה' והתנאי הראשון הוא: 'שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובתנו'. 

זאת ועוד הרי יש אנשים שקונים לולב ואתרוג מהודרים או תפילין עם כל ההידורים האם לא יחשב האדם לפתי אם יעשה את המצוה באופן של דיעבד ויטול ארבעה מינים אלו בלי כוונה או יניח את התפילין שקנה בכסף מלא בלי כוונה? האם הוא יכול להרגיש סיפוק ולחשוב שההשקעה היתה כדאית אם יודע בעצמו שמצוותו נחשבת לבדיעבד?

 יכולים שני אנשים שעושים את אותה מצוה כמו הנחת תפילין וכלפי חוץ נראה שאין חילוק ביניהם אבל האמת היא שעשיית האחד רחוקה מאד מעשיית השני שאיכות ומעלת המעשה נידון כפי כוונת הלב למה הדבר דומה לשתי אבנים שנראות כלפי חוץ כזהב אבל באמת רק רק אחת מהן עשויה זהב והשניה הינה נחושת שמצופה בזהב ובודאי שאין דמיון ביניהם כלל כן הדבר בקיום המצוות ישנו חילוק עצום בין המקיימם בכוונת הלב לבין המקיימם כ: "מצות אנשים מלומדה" (ספר עולם העבודה פרק א עמוד כז). 

ופעם התבטא החפץ חיים זצוק"ל על כך: 'חבל מאד שאדם שהתייגע כל כך לעשות בשלמות את מה שהתורה דורשת ממנו לא יקבל את שכרו השלם רק מפני חוסר כוונה'. 

חסרונה;

העושה מצוה בלי כוונה, חוץ מאי קיום ההלכה, הרי הוא נותן טעם לפגם במצוה נביא כאן סיפור מהחפץ חיים (מובא בספר שלחן גבוה על פרשת בשלח על הנאמר במן (שמות טז, לא): "והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש") 

סיפר הרה"ג ר' שמעון שוואב זצ"ל שהתארח פעם לשבת בבית החפץ חיים בליל שבת התקבץ ציבור רב בחדרו של החפץ חיים ופתח ואמר: חז"ל אומרים: 'שכל אדם היה יכול לטעום במן טעם כל מאכל שחפץ בו' וכפי שכיוון בזמן אכילתו ואם לא חשב כלל ולא כיוון לשום טעם שבעולם איזה טעם היה למן? 

והשיב מיניה וביה: 'בהעדר מחשבה אין כל טעם' [אז מאן טראכט ניט האט אס קיין טעם ניט] מן הוא דבר רוחני וכל דבר רוחני אין לו מקום ללא מחשבה. 

גם מצוות הן דברים רוחניים מי שמכוון בהן עושה מעשה בארץ שראשו מגיע השמימה והקב"ה שבוחן מעשי בני אדם כמו שנאמר (ירמיה יז, י): "ה' חוקר לב בוחן כליות" רואה ומצפה לכוונה זו וחסרון הכוונה ניכר ונרגש מאד בשמים וניתן לומר לפי זה שהמרחק בין מצוה עם כוונה למצוה בלי כוונה הוא כמרחק שבין שמים לארץ. 

זאת ועוד הנביא קורא תגר על העדר הכוונה וזה לשונו (ישעיה כט, יג): "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". 

וביאר המצודת דוד: 'מה שהם יראים מפני אינה באה מן הלב אלא כמצות אנשים המלמדים ואומרים התראו כאילו אתם יראים ונכנעים'.

 וכך ביאר הרה"ג ר' אביגדור מילר זצ"ל ענין "מצוות אנשים מלומדה" בספרו שערי אורה: 'ישעיה הנביא תבע ואמר (ישעיה כט, יג-יד): "יען כי נגש העם הזה וגו' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" יש תביעה גדולה על בני ישראל בעשותם מצוות באופן מלומדה עד שאמרו חז"ל (איכה רבתי א, לז) שהעונש כתוב בלשון כפול "הפלא ופלא" להורות: שהוא חמור יותר ממה שכתוב בהתוכחה (דברים כח, נט) ששם כתוב רק פעם אחת "והפלא". 

והנה צריכים לבאר מהו הנקודה של התביעה של הנביא על קיום המצות באופן של מלומדה? והביאור הוא: שמלומדה פירוש הרגל ומחמת רגילותם היה חסרון בכוונת לבם ובהשתתפות מחשבתם ואף שעשו המצוות בכל דקדוקי הדין אבל נעשו מתוך הרגל ועל זה כתוב העונש הנורא המגלה לנו עד כמה חמור הענין של מלומדה ועד כמה נחוצה השתתפות המחשבה. 

הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק נא) המשיל על כך משל ששייך לכל מעשה המצוות למה הדבר דומה? לאנשי מדינה שבקשו ללכת אל בית המלך לבקר בהיכלו ולהכנס אצלו אלא שלא ידעו היכן נמצא בית המלך ולא ראו אפילו את פני חומת הבית. 

כן הם עמי הארצות העוסקים במצוות כל ימי חייהם אבל בתנועותיהם בלבד ולא חושבים ומכוונים בהן שום כוונה הרי נלאו למצוא הפתח כי לא ידעו אפילו איפה בית המלך נמצא. 

[ב] עיין בספר עקידת יצחק שמות שער נא שמבאר את דבריו]

חשיבותה; 

יש השואלים: 'הלא רוב רובן של המצוות עיקרן היא העשייה בפועל כלומר פעולת האברים אם כן למה תגרענה מצוות האדם מפני חסרון כוונה?' 

כדי לענות על שאלה זו עלינו להתעמק בשורשי הדברים שעליהם בנוי חיוב כוונת המצוות. 

שהרי יש לשאול: מפני מה אנו עושים מצוות בכלל? האם הקב"ה צריך שנעשה אותן בשבילו? חס ושלום הקב"ה לא צריך אותנו או את מצוותינו כולן הן לטובתינו בלבד שתכלית הבריאה היא שיהיה האדם מתקרב אל ה' ומתדבק בו יתברך ככל האפשר וכלשון המסילת ישרים בהקדמתו שתכלית האדם היא 'להתענג על ה''. 

יסוד זה מבואר בדבריו של המגיד מישרים רבי עזריאל טאובר (פרקי מחשבה מהותו של יהודי עמוד קלז'): 'הקב"ה אינו מעוניין שנשרת אותו בעשיית מצוותיו כמו שאמרו: 'וכי מה איכפת לו להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או למי ששוחט מן העורף לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות' (בראשית רבה פרשה מד, א) אלא עיקר תכלית המצוות היא שנעלה ונזדכך ועל ידי כך נהיה קשורים אליו יתברך בקשר של אהבה כל המצוות שאנו עושים הן ביטוי לאהבה ולקשר שלנו אליו יתברך.