מצוות צריכות כוונה - חלק לב' | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום יהודה בן חנה יזכה למאור עיניים לעבודת השם יתברך,

והוא ואשתו יזכו לזרע חי וקיים,

ולשמחת חיים רבה,

והשם יחלץ אותו מכל רע, אמן.

מצוות צריכות כוונה חלק ל״ב,

ועכשיו תלמוד תורה ותלמידי חכמים.

בכל רגע שאדם לומד תורה,

כמו עכשיו שאנחנו לומדים תורה,

מדבר בלימוד,

מהרהר בדברי תורה,

אפילו מהרהר בדברי תורה,

או כותב חידושים ובאורים,

מקיים מצוות תלמוד תורה,

שנאמר, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם.

מכאן לומדת הגמרא בקידוש י״כט,

שאם לא לימדו אביו,

חייב אדם ללמוד בעצמו,

ומובא בחרדים, פרק י״ב, אות י״ד,

שזה המקור למצוות תלמוד תורה.

ובספר המצוות הקצר, במצוות עשה י״ד,

הביא שהמקור לכך הוא מהפסוק

ושיננתם לבניך ודיברת בם,

בשבטך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשוכבך ובקומך.

ורצוי לשבת ללמוד כמעה בעודו מחוטף בטלית ותפילין,

מפני שבספר ראשית חוכמה בשער הקדושה, פרק ו״א נ״ט,

מביא שעל פי הסוד שלושת המצוות,

טלית,

תפילין ותורה,

הם כנגד נפש, רוח ונשמה,

ובשעה שזוכה לשלוש אלו,

השכינה שורה עליו.

וראוי לכוון לקיים את המצווה,

בפרט לאחר שהסיח דעתו מן התורה למשך זמן מה.

כתב בספר המצוות,

מצוות הלבבות, לרבי מרדכי ליכטנשטיין,

זכר צדיק וברכה,

ונראה שבלימוד התורה,

מה מאוד מחויב כל אחד לפנות דעתו ומחשבתו לחשוב בכל עת

שיושב ללמוד לשם מצווה,

בפרט בעלי בתים שאין להם קביעות מיוחד.

הוא מוסיף,

שאף שקיימה לן כדעת הפוסקים,

שאין צריך לברך ברכות התורה גם אחר שהסיח דעתו,

מכל מקום, בוודאי נכון לחשוב קודם לכן

שעושה זאת לשם מצווה.

ברכות התורה פותרות אותנו לכל הזמן

עד שנישן,

דהיינו עד למחרת.

וזה מועיל, ולא צריך כל פעם לברך ברכות התורה כדי ללמוד תורה.

אבל לכוון לקיים מצוות תלמוד תורה כשיש לסך הדעת,

כן צריך,

מפני שבלא כך חסרה כוונה לשם מצווה.

ולפי חלק מן הפוסקים אינו יוצא בכגון זה ידי המצווה.

אתם מתארים לכם? אדם לומד, לומד,

בין כמה פוסקים,

הוא לא יוצא בזה ידי המצווה של תלמוד תורה.

הוא מסיים, ומה טוב שיוצאים מפי, והריני לומד זה לשם מצוות בוראי.

מאז יתקדש בקדושת התורה ויזכה למעלת העוסקים לשמה.

וזה גם ידוע בהרבה מצוות. לדוגמה, אם אדם לא אומר, הריני כותב לשם

קדושת ספר תורה,

אפילו שהוא הולך לשבת, ברור שהוא כותב ספר תורה עכשיו. אם הוא הולך לשבת, אז הוא כותב, לא? זה ברור.

כן, אבל בלי הכוונה לא חלה קדושה על היריעות.

ויש לזה דין של חומש.

אז חייב.

בזה הוא משרה קדושה.

כשאדם אומר, הרי זה קורבן,

אז הוא הופך

בעל חי

להיות קדוש.

כשאדם מוציא מהפה דבר ומתכוון לקיים בזה מצווה,

אז זה חלוט

שחלה ואז נחשב שהוא מקיים מצווה.

אז לכן,

כל רגע שלומד תורה, מדבר בלימוד, מהרהר בדברי תורה, או כותב חידושים וביאורים,

מקיים מצוות תלמוד תורה.

ויגיד, הרי אני מכוון לקיים מצוות תלמוד תורה כאשר ציווה השם.

אחד אומר לחברו בטלפון, אתה יודע איזה חידוש כתבתי?

בוא, בוא, בוא תשמע.

לפני כן תגיד, הרי אני מכוון כמצוות תלמוד תורה.

וגם השני יגיד שהוא מכוון,

כי הוא לומד ממנו.

אז

בניהם צריכים לכוון. אם הם דיברו רק ככה וככה, יופי, הם אמרו דברי תורה, אבל מצווה של תלמוד תורה הם לא קיימו,

לדעת חלק מהפוסקים.

ושיננתם לבניך,

בכל פעם שלומד עם בניו או נכדיו,

נגיד בסעודת שבת,

ומדברים בפרשת השבוע, או שאלות ותשובות,

או שמלמד אפילו את התינוק שלו לומר

וחוזר איתו,

מקיים בזה מצווה מיוחדת

של ושיננתם לבניך.

וגם שלומד עם תלמידים,

הם נקראים בניך.

גם כן צריך לכוון.

גם מי שאינו יכול ללמוד עם בנו

ומשלם למלמד

או לחיידר

עבור זה,

הוא מקיים מצווה זו.

קודם קיום המצווה יש לכוון,

הרי אני מכוון לקיים מצוות ושיננתם לבניך כאשר ציווה השם. זה מה שדיברנו אתמול עם הרב תולדנו.

האם אדם ממנה שליח לעשות מצווה בשבילו?

האם הוא צריך לכוון להגיד את זה? והאם הוא יוצא בזה?

אז הנה כתוב פה במפורש,

שאם אדם נותן אפילו ללמלמד, משלם לו כסף,

או לתלמוד תורה,

צריך לכוון

שהוא מקיים מצוות ושיננתם לבניך כאשר ציווה השם.

כתב האור לציון,

הרב בן ציון אבא שאול, זכר צדיק לברכה,

בלימוד התורה

כמובן שצריך להבין מה שלומד,

זה עיקר המצווה,

אבל צריך שיכוון לקיים מצוות עשה של לימוד תורה,

לעשות רצון השם שציוונו בכך.

ויבדוק אדם את עצמו כמה פעמים, אמר לפני שהתחיל בלימוד

לשם ייחוד.

הריני בא לקיים מצוות תלמוד תורה כדי לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, וכדי לקיים ציווי הבורא יתברך. כמה פעמים אמרתם את זה?

תשאלו אנשים כמה פעמים הם אומרים את זה.

יש לעורר על כך שבספרי לימוד רבים נהגו המדפיסים

להביא בכריכת הספר את נוסח התפילה קודם הלימוד.

ראוי היה להוסיף גם את כוונת המצווה,

שקודם הלימוד יש לכוון לקיים מצוות תלמוד תורה.

זה לא כתוב בסידורים או בספרים.

ראוי להוסיף את כוונת המצווה.

אני לא ראיתי בספרים שכתוב בכל ספר שהוציאו שלפני שאתה לומד תגיד את הריני מכוון כהם מצוות בוראי,

מצוות תלמוד תורה כאשר ציווני וכו'.

אז הנה אומר הרב בן ציון אבא שאול, ראוי,

ואולי מעכשיו יתחילו,

זכות הרבים,

תלוי בהם.

כשלומדים מוסר

בשעה שעוסק בלימוד מוסר

מקיים בזה ציווי התורה.

איזה ציווי?

את אדוני אלוהיך תירא.

ועל כן, בטרם לימוד מוסר, יכין עצמו ויהרהר בלבו.

הריני מכוון לקיים מצוות יראת השם כאשר ציווה השם.

ובספר יראה ודעת

להגריס עגל, זכר צדיק לברכה,

ראש ישיבת מנצ'סטר,

בעמוד פ״ו כתב

הואיל ונוקטים להלכה שמצוות צריכות כוונה,

והוא עדין גם במצוות יראת שמיים,

ושאר מצוות הנלוות עימה

שצריך לכוון בהן,

וממילא יוצא שלפני התחלת לימוד המוסר

יש לנו לומר, הנני מוכן ומזומן

לקיים מצוות עת אדוני אלוהיך תירא.

תלמוד תורה,

עוד מצווה, תלמוד תורה

ועוד מצווה.

הוכח תוכיח את עמיתיך,

ומשום שהתיבה את,

הוכח תוכיח את עמיתיך,

את מי זה מרבה,

הרי כל עת בא לרבות, את מי זה מרבה?

תוכחת לעצמו.

אז הוא מקיים עוד מצווה,

ומלתם את עורלת לבבכם,

על ידי זה שהוא מוכיח לאחרים אפילו.

הוא צריך להוכיח גם את עצמו, קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים.

זה נקרא מילה של העורלה של הלב.

יצר רעשו הנפתחה לב, ולא נותן לאדם

לקבל מוסר.

זה נקרא, ומלתם את עורלת לבבכם.

יוצא שהלומד מוסר

יכוון לקיים מצוות את אדוני אלוהיך תירא,

וגם מצוות תלמוד תורה,

וגם תוכיח את עמיתיך,

וגם ומלתם את עורלת לבבכם,

וגם

ואהבת את השם אלוקיך, כי אתה אוהב את השם,

וגם ולעבדו בכל לבבכם, כי כל מצווה ומצווה שאנחנו עושים זה לעבדו בכל לבבכם.

וגם

בשמחה

אנחנו שמחים, יש מצווה לשמוח, ושמחת גם בכל הטוב, וגם תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך,

בשמחה וטוב לבם מרוב כל.

ויש עוד ועוד מצוות, אם תתבוננו, שאפשר להוסיף.

איי, איי, איי, מכל פעולה, מכל דיבור, מכל הרהור, מכל דבר,

הופכים את זה למצוות,

מצוות, מצוות,

מאות ואלפים ביום.

עכשיו, יש עוד מצווה.

כשרואה חברו נוהג לא כהוגן,

מוכיח אותו ומכוונו לדרך הטובה.

מקיים על ידי זה מצוות תוכחה.

ועליו לכוון קודם לכן, הריני מכוון לקיים מצוות תוכחה,

כאשר ציווה השם,

שנאמר, הוכיח תוכיח את עמיתיך,

וכתב החרדים שבכלל מצווה זו,

הרואה חברו שחטא

או הלך בדרך לא טובה,

מצווה להחזירו למותר,

בין שחטא בדברים שבינו לבין חברו,

בין שחטא בדברים שבינו לבין קונו,

צריך להוכיחו בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה,

ויודעו שאינו אומר לו אלא לטובתו.

שמיעת דברי תוכחה,

כששומעת דברי תוכחה ומוסר,

מפי רב או דרשן,

מקיים בזה ומלתם את עורלת לבבכם, זאת אומרת, אדם שיושב

לשמוע דרשן,

אז יכוון

לפני התחלת הדרשה, הרי אני מכוון לקיים מצוות ומלתם את עורלת לבבכם, כאשר ציווה השם, הוא בא לתקן את עצמו.

וגם מצוות תלמוד תורה, וגם יראת השם,

וגם אהבת השם, וגם על עובדו בכל לבבכם, וגם על דבקה בו,

ועוד.

כתב החרדים, פרק ט' אות ל״ב, ומלתם את עורלת לבבכם,

פירוש יהיה ליבו של אדם רך לקבל דברי המוכיח,

ולא ישנאו, אדרבה, יוסיף לו אהבה על דרך הוכח לחכם,

ויאהבכה.

יש מצווה לאהוב תמוכיח.

מצווה זו היא ממניין תרייג לסמק.

הוא אומר שמצווה לאהוב תמוכיח, מצווה דאורייתא לאהוב.

וכתב עוד,

גם מצוות שמיעת התוכחת

תלויה בלב, דכתיב ומלתם את עורלת לבבכם.

כשעומד לפני איש זקן או אישה זקנה

מגיל 70,

או לפי הארי הקדוש, מגיל 60,

אם הם עוברים לפניו,

ואפילו גוי

הוא הדין בתלמיד חכם,

אפילו הוא צעיר מהגיל הזה,

מצווה מקיים.

כשעומד לפניהם, או מהדר בפני

תלמיד חכם צעיר.

מלבד החיוב לעמוד,

יש גם חיוב לכבד אותם בכל עניין,

ובכלל זה לפנות

להם מקום,

או לתת להם להיכנס ראשונים.

ואז מקיים מצווה,

מפני שיבה תקום,

והדרת פני זקן, כאשר ציווה השם.

המנחת חינוך במצווה רנ״ז עוד ג' כתב, שואל,

ואנו פוסקים כי אישה בן יהודה שיש לקום אפילו בפני זקן אשמי,

כמו שכתוב בקידוש הל״ב,

אם כן בוודאי ישחיו לעמוד בפני אישה זקנה.

הרמב״ם פסק שיש לקום בעלקות תלמוד תורה, פרק ו' הלכה ט',

אפילו לפני זקן גוי, כותי,

משום שאישה בן יהודה אמר אפילו כל שיבה במשמע.

ומובא שרבי יוחנן אמר שהלכה כמותו ושהיה קם לפני זקנים גויים.

וממתי החיוב לעמוד בפניהם כשעוברים לפניו?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמת סעיף א',

החיוב לעמוד הוא משעה שנכנס לד' אמותיו.

דבקות בתלמידי חכמים.

בכל דבר שעושה עם תלמיד חכם

מקיים מצוות ובו תדבק.

ובכלל זה כשמשמש אותם

וכשמהנה אותם

מנכסיו

וכשעוסק עבורם בפרקמטיה,

בסחורה, במלאכה, בכל דבר,

כשמשיא בנותיו להם,

כשלומד ממעשיהם,

וגם כששוטח שאלה בפני ריבו

או נוטל ממנו עצה,

בכל זה צריך לחשוב,

הרי אני מכוון לקיים מצוות דבקות בתלמידי חכמים כאשר ציווה השם.

בספר המצוות הקצר,

מצוות עשה את טוז הביא דרשת חכמים זיכרונם לברכה בכתובות כיאו על הפסוק

ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם

עיים כולכם היום

וכי אפשר להתדבק בשכינה

והכתיב כי אדוני אלוהיך אש אוכלה אלא

כל המשיא ביטו לתלמיד חכם

ועושה פרקמטיה לתלמידי חכמים

ומהנה תלמידי חכמים מן נכסיו,

מעלה עליו הכתוב כאילו מתדבק בשכינה.

המחבר שאל את הגאון הרב קנייבסקי

זכר צדיק לברכה

האם מקיים מצוות ובו תדבק

בכל פעם ששואל שאלה ומבקש עצה מתלמיד חכם

והשיב לי איתוכן

כמו שהושיב לי פעם בסרטון, איתוכן

ואחר כך אמר לי כן, כן, נכון, נכון.

אז יש עוד מצווה, כן, ובו תדבק גם.

יראת תלמידי חכמים בעת שמכניע את עצמו לפני תלמיד חכם וירא מפניו

מקיים מצווה ליראו מתלמידי חכמים.

אנחנו מכוונים את זה

תמיד בתפילה

על הצדיקים

ועל החסידים.

אז אנחנו מכוונים לפני כן

לקיים מצוות אהבת הצדיקים ויראת הצדיקים.

ויש שם גם אהבת הגרים וגרי הצדק.

לפני שאומרים את זה בשמונה עשרה, יכוון.

בכל אופן, בעת שמכניע עצמו לפני תלמיד חכם וירא מפניו, מקיים מצווה ליראו

מתלמידי החכמים.

נכוון לקיים מצוות יראת תלמידי החכמים כאשר ציווה שם.

וזה נאמר בדברים ויוג,

עת אדוני אלוהיך תירא ודרשו חכמים,

זיכרונם לברכה,

בפסחים כב, עת

לרבות תלמידי חכמים.

והחרדים בפרק ט' עוד יב כתב שריבוי זה לרבות הזה,

נחשב למצווה דאורייתא.

אהבת הצדיקים,

כאשר מתפלל על הצדיקים,

כגון בברכת על הצדיקים,

ובכל דבר שהוא עושה למענם, לכבודם,

מתוך אהבתו אותם,

כגון שנותן לחכם מתנה,

ומנשק את ידי החכם כמנהג הספרדים וכדומה,

מקיים מצווה לאהוב את הצדיקים.

ולכן עליו לכוון,

הריני מכוון לקיים מצוות אהבת הצדיקים כאשר ציווה השם.

בעניין מצוות אהבת החכמים,

הביא החרדים פרק ט',

אות יג,

לדברי הגמרא בכתובות כג,

יהושפט מלך יהודה,

כשהיה רואה תלמיד חכם,

היה עומד מכיסאו ומחבקו ומנשקו,

וקורא לו ריבי ריבי,

מרי מרי.

הפסוק בדברים.

אומר, ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודיך.

וכתב החרדים בפרק ט', אות יג, שיש מצווה

לאהבת תלמידי חכמים כבניו,

שנאמר, ואהבת את אדוני אלוהיך,

עת לרבות תלמידי חכמים.

וכן מובא בספר מצוות הלבבות,

בהלקות כוונת המצוות דין א', אות יז',

ובדרך מצוותיך, אות ס' ז',

שיש מצווה לאהוב את הצדיקים.

מצווה לשמוע על דברי הנביא.

כאשר מקיים מצווה מדברי קבלה, כגון מצוות הפורים,

זוכה לקיים מצווה לשמוע על דברי הנביא,

ועליו לכוון,

הריני מכוון לקיים מצווה לשמוע על דברי הנביא, כאשר ציווה השם,

שנאמר, דברים יחט וו,

נביא מקרבך מאחיך כמוני,

יקים לך אדוני אלוהיך,

אליו תשמעו.

כתב החרדים, פרק יא, אות ה',

יש מצווה לשמוע על נביא אמת.

אם יעמוד ויעשה לנו מופת,

רק שלא יוסיף ולא יגרע מתורת משה.

יש מצווה לשמוע בקול חכמים,

בשעה שעושה כפי שהורה לו חכם, חכם אמיתי כמובן.

או ששומע על העצת ריבותיו,

וכן בכל יום, בכל רגע, בשעה שמקיימת, דיני הגמרא

הנכתבו בספרי הפוסקים

מקיים מצווה לשמוע בקול חכמים.

בעליו לחשוב קודם לכן, הריני מכוון, כי אין מצווה לשמוע בקול חכמים,

כאשר ציווה השם.

כמו שאנחנו אומרים לפני רבי חנניו,

לפני שמברכים ברכות,

וכולי.

יש מצווה לשמוע בקול חכמים.

כשנאמר לו, תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל,

וחתם בספר המצוות הקצר,

מצוות לא תעשה...

גנח מצוות לא תעשה שלא לסור מדברי בית דין הגדול,

שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל,

ובכלל זה כל מה שקיבלנו מחכמים זיכרונם לברכה כפי השס שבידינו.

וכל המאמין במשה רבנו עליו השלום ותורתו הקדושה חייב לסמוך מעשי הדת

על פיהם ולהישען עליהם.

אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבעל פה,

ואחד דברים שלמדו אותם על פי אחת ממידות שהתורה נדרשת בהן,

ואחד דברים שעשו סייג דת תורה,

כל אחד מאלו בכלל נזכר לעל. כל זה על פי חכמי הגמרא,

לא כמו חכמי הפוליטיקה

שמשתמשים בזה, לא תסור.

זה לא נאמר בכלל הזה,

זה בית דין הגדול והוראות שקיבלנו ופוסקים שנפסקו, עוד דברים שנלמדים בתורה ולא הלקות פוליטיקה.

שעל הלקות פוליטיקה פסק הרב עובדיה יוסף שמי שיוצא נגד

חכם או תלמיד חכם או רב ויוצא נגדו אפיקוירס מגלה פנים שבתורה,

פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא.

כך הוא פסק.

הוראת צדק,

בזמן שהרב פוסק הלכה

או עונה תשובה לשואל,

לקיים בזה מצווה להורות את בני ישראל.

ועליו לכוון,

הרי אני מכוון לקיים מצווה להורות את בני ישראל

כאשר ציווה השם,

שנאמר הוא להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' עליהם מיד משה.

ובחרדים פרק יב עוד כ' הביא שמצווה זו היא ממניין תרייג לסמך

מצווה קייאל,

שמצווה על האדם להשיב לשואל

דבר הוראה.

יש עוד מצוות,

ואלה שלא שומעים לבית דין,

יש מצווה לפרסם

את מעשיהם.

לצערי הרב, אחרי עשרות שנים שאני סובל מהשכנים של יצרי העין,

שגם בקניינים שלי שם בבניין הם לא מוכנים לתת לי לעשות כלום עד שאנסו אותי לבנות עליי ולחייב אותי גם בתשלום.

יש לי הקלטות של זה, תיעודים והכול.

ויצא פסק דין בבית דין

של הרב לנדה, ואחר כך אצל הרב בן שמעון, שיש לי שטח מסוים

ששייך לי,

ולא שייך לאדם בשם שלמה מנדלוביץ,

שכל הזמן

מזיק אותי ועושה עוולות איומות ונוראות.

אז הוא ניגש לבית משפט

וביקש לעכב

שאני לא אוציא מזגנים שלהם

שהם שמו בשטח פרטי שלי.

ואני נתתי להם הזדמנות 72 שעות להוציא את המזגנים מהשטח הפרטי.

והם, במקום להוציא, ניצלו

את הזמן על מנת להגיע לשטח לבית משפט, להוציא צו במעמד צד אחד,

למנוע אותי.

אבל אני הספקתי להוציא את המזגנים לפני

שהגיעה חתימה

מבית המשפט לעצור עד לבירור.

ואז הוא שיקר.

כשהוא נתן לי את זה, השופט דחה אותו, אמר, עצם זה שאתה

הבאת פעם שנייה

בתאריך של יום מאוחר יותר,

זה מראה שמה שנתת קודם

היה פסול.

זאת אומרת, הוא תפס שהוא משקר.

ואמר להשאיר את הדבר על כנו.

לא לעשות שום דבר, כלום. אם אתה רוצה, תטבע בבקשה.

תבוא עם ראיות והכול וכולי. בקיצור, הוא דחה אותו מכל וכול.

השתתף בעלילה הזאת אדם בשם נתן בצלאל.

שהוא עורך דין בבניין

שבנה לא חוקי ליד המקום שאני בניתי חוקי.

אני על פי בית דין והוא לא.

עורך דין שעושה דבר כזה בנייה לא חוקית וחוץ מזה אם כל השכנים יצאו גם מחוץ לגבול

שזה בכלל

עבירה פלילית.

והם באים ואומרים

שאני בונה על השטח שלי עם פסק בית דין.

והם אמרו שהוא גם מזויף.

הבאנו חתימה נכונה ליום לפני הדיון

מהרב בן שמעון שמעיד שזה תקף, שריר הוא בריר.

אבל שקרנים אין להם גבול. ויש עוד שכן אחד שנקרא מר עיראקי

שהוא בכלל בלאגניסט,

חילוני,

לא מכיר לא בא' ולא בבית.

וכולם בחגיגה באו לשם.

וכמובן שיש אחד שם שקוראים לו נתן בצלאל, שאומר זה לא אני, זה לא אני.

אני לא עושה כלום, מה פתאום? מה אני עושה? כלום, אני לא מתערב.

אבל מה הוא נפל?

כי בדיון שהיה,

הגיע לשם מר עיראקי, והדיון היה על המזגנים, אם להוריד אותם או לא להוריד אותם.

אז הוא מחכה, מחכה, הוא חושב שהביאו אותו למשהו אחר.

ואז הוא פונה לנתן בצלאל ואומר לו, למה הבאת אותי לפה בכלל?

אה,

אז נודע שנתן בצלאל בוחש בכל.

זאת אומרת, חבורה של אנשים רעים שעושים זה.

אז אני, אחרי עשרות שנים ששתקתי והבלגתי ולא עשיתי כלום,

למרות שהם עשו דברים איומים ופרסמו ברבים והוציאו עליי לעז

בכל מיני מקומות, בשכנים, וכולם חושבים שאני עושה מעשים שלא יעשו.

אז מישהו חיבר שיר,

שיר יפה מאוד, מצא חן בעיניי,

על הנושא הזה, על הנושא הזה.

השיר הזה הוא רק בגרסה ראשונה,

תצא גרסה יותר טובה בקרוב,

אבל בואו תיהנו מהשיר בינתיים, בסדר?

יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה לכבוד הרב.

יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה לכבוד הרב.

שלמה מנדלוביץ', השקרן,

ונתן בצלאל לפשלן.

ומר עיראקי, אחר תיתן, נבוא את הרב בעלילה.

והפסידו במזימה, השופט פסק,

הכל במקומו, במקומו נשאר, הכל במקומו נשאר.

יום שמחה, יום שמחה,

כמה פעמים האמת ניצחה.

יום שמחה, יום שמחה, כמה פעמים האמת ניצחה.

יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה לכבוד הרב.

יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה, יום שמחה לכבוד הרב.

שלמה מנדלוביץ' השקרן ונתן בצלאלה פשלן ומרעירק יא חרטטה

צריך להשפיל את השקרנים ולפרסם את קלונם. חוץ מזה שהם מויסרים במשך כל התקופות שאני בבניין,

כל מיני מסירות ועלילות

לעירייה ולפה ולשם, לא יאומן כי יסופר.

אבל הכותרת היפה פה,

שנתן בצלאל זה עורך דין מאוד מדופלם,

שלא יודע אפילו את הדינים, איך מגישים בקשה.

אז הוא הגיש בקשה בגצית,

שזה בכלל לא מתקבל.

אז השופט דחה אותו, אמר, זה בכלל לא מקובל כל מה שאתה כתבת.

זה מאוד מדופלם, האיש הזה, זה לא יאומן כי יסופר.

אבל עוד יסופר, אני רק בתחילת הפרשה,

כמובן שיהיה המשך,

ואני אעדכן אתכם בהמשך.

תודה רבה לכם,

אבל יש עוד שמחה שיש מצווה לשמוח.

ושמחת בימיך דהיית אך שמח ושמחת בימיך דהיית אך שמח ושמח.

בימיך והיית שמח ושמחת בימיך והיית שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת

בימיך בית השמח ושמח, בימיך בית השמח, מצווה לשמוח וגם

לזכור את השבת.

ישמחו במלאכותיכם שומרי,

שומרי,

שומרי שבת מקור עונג שבת,

ישמחו במלאכותיכם

שומרי, שומרי, שומרי שבת בקור עונג שבת,

עם מקדשם, מקדשם, מקדשם, שמי שבת,

עם מקדשם,

מי קדשי, מי קדשי שמי שבת ישמחו במלאכותך שומרי,

שומרי, שומרי, שבת וקוראי עונג שבת ישמחו

במלאכותך שומרי,

שומרי,

שומרי שבת וקורעי עונג שבת

אה מקדשא מקדשא מקדשא שמי שבת אה מקדשא מקדשא שמי שבת אה מקדשא מקדשא שמי שבת

עם ישראל מוזמן ללוות אותנו כל הקבוצה הגדולה והקדושה בליל שבת

ביום שבת בבוקר בשבת קודש

להשאיר איתנו כשאנחנו הולכים פה בכל הרחובות.