בכיה לדורות | הרב אמנון יצחק
(אין זה התמלול, אלא עיקר הדרשה 'בכיה לדורות' מספר 'מכתב מאליהו' כרך ב' עמודים 45-48)
בכיה לדורות;
'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומין במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעוה"ב' (אבות ו, ד).
וביאר ר' שמחה זיסל מקלם ז"ל: 'שקשה להסביר זאת לאדם שלא חי חיים כאלה בעצמו, כי המסתכל במבט גשמי אינו יכול לעמוד בשום פנים ואופן על משמעות הדברים. וכי כיצד אפשר
שיתחברו יחדיו חיי צער, מים במשורה, פת במלח, ובכל זאת אשריך וטוב לך, ועוד, בעולם הזה?!
ולפיכך דייק התנא באומרו: 'אם אתה עושה כן', כלומר: רק לאחר שהאדם עשה זאת בעצמו, רק אז יוכל להיווכח באושר הגדול שנפל בחלקו. אך דרך זו אל הכרת מהלך החיים האמיתיים קשה היא וארוכה עד מאוד, כי הרבה עבודה ועמל דרושים להגיע לידי ההבחנה במציאות האמת הזאת.
קשה ליצה"ר להסית לביטול תורה את מי שהגיע למדרגה פנימית זו של דביקות בתורה. אולם יש גם דרך חיצונית ללחום נגד יצה"ר עבור מי שעדיין לא הגיע לדביקות בפנימיות התורה והמצוות.
שני תכסיסים נגד היצר;
היצר הרע נקרא: "מלך זקן וכסיל". מלך – על שם שמושל על בני אדם. זקן – על שם שהוא בעל נסיון וחכם במקצועו, ואעפ"כ הוא כסיל – היות ובאותה דרך שהוא מטעה אחרים, בה בעצמה אפשר להוליכו שולל.
למשל: אם בא היצר לאדם בשעת לימודו ומפתהו לעשות דבר שמתאר לו כנחוץ, שתי דרכים לפניו: יכול הוא להוכיח לו על פניו שרק לרעה הוא מתכוין, ושאין הדבר כדאי להפסיקו ממשנתו, או שיכול להשתמש בכלי היצר עצמו לטעון לפניו שאמנם דבר נחוץ הוא, אך אינו פנוי עכשיו ויעשה זאת אחר הלימוד, ובאופן זה יכול להפטר ממנו לגמרי.
וכעין זה מצינו במדרש תנחומא (פרשת וירא אות כב) בהסתת השטן לאברהם אבינו כשהלך לעקוד את יצחק: "קדמו השטן בדרך ונדמה לו בדמות זקן.
אמר לו: 'לאן אתה הולך?'
אמר לו: 'להתפלל'.
אמר לו: 'ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו?'
אמר לו: 'שמא נשהא יום או יומיים ונשחט ונאפה ונאכל'.
אמר לו: 'זקן, לא שם הייתי כשאמר לך הקב"ה: "קח את בנך...".
והתמיהה גלויה, איך השיב לשטן, שהוא היצה"ר השוכן בליבו, כאמרם ז"ל: 'הוא השטן הוא יצה"ר' (ב"ב, טז עמוד א), דברים של שקר?
אלא דבר גדול רצו חז"ל ללמדנו בזה: שיש לדחות את היצר אף בדברים של מה בכך, ואף בשקרים ודברי ערמה, כי פעמים הרבה אפשר להצליח באופן זה לדחותו לגמרי.
ואם כי דרך זו יש בה מהערמומיות, אמר על זה ר' שמחה זיסל ז"ל: 'ששקר הבא משורש השאיפה לאמת- אמת הוא, ועל זה אמר הכתוב: "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח, יב) ומצוה גדולה היא לרמות כח הרע השוכן בתוך ליבו ע"י נקיטת אותם האמצעים שהוא אוחז בהם, ובאופן זה לשברו.
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה: "עם חסיד תתחסד, עם גיבור תמים תתמם, עם נבר תתבר ועם עיקש תתפל" (שמואל-ב כב, כו-ז): והיינו; לעמוד היטב על דרכיו ותכסיסיו ולדעת כיצד לנצלם כנגדו. אך דרך זו היא חיצונית, כי אינו נלחם נגד היצה"ר ע"י שמעמיד ממולו ערכים רוחניים, אלא נוקט בתכסיסים חיצוניים גרידא.
בכייה של חינם;
ברם, ישנם דברים שאי אפשר להשתמש בהם בדרך חיצונית כנ"ל, אלא יש צורך להתרומם ולהגיע לפנימיות הדברים ולהתרכז בנקודת האמת, כי רק בדרך זו אפשר להגיע למטרה המיוחלת. אחד מהם הוא גאולת השכינה מגלותה, שהיא תכלית ותוכן אבל תשעה באב, כפי שיבואר להלן בעזרת השי"ת.
"אתם בכיתם בכייה של חינם לפיכך אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, עמוד ב). בכייה הינה ביטוי לצער פנימי. מהי בכייה של חינם? איננה נובעת אלא מחוסר ביטחון.
כשעמדו בני ישראל על גבול ארץ הקדושה סירבו להכנס באמרם: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב..."(במדבר יד, ג), "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א, כז). וכתב על זה הספורנו: "בשנאת ה' אותנו" על מה שעבדנו עכו"ם במצרים, "לתת אותנו ביד האמורי" שאף על פי שיש לאל ידו לכבוש את האמוריים ולהמיתם, יתן אותנו בידם להנקם.
הרי שלכאורה בכייתם היתה בכייה של תשובה ויראת שמים. אך מערמומיות היצר היה להפך את מחשבתם ולערב בה שמץ של חסרון בטחון, ולהצמיחו עד כדי "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), וידוע פירושו על פי חז"ל (עיין שם ברש"י). ופגם זה בבטחון. שהוא חסרון בפנימיות – בדביקות בהשי"ת, אי אפשר היה לתקנו אלא בקביעת בכייה חדורות.
גלות השכינה;
וכך הוא ביאור הענין על עמקותו. הכרת ה' בפנים הלב היא השארת השכינה בישראל, כאמרם ז"ל: "ושכנתי בתוכם" – 'בתוכו לא נאמר אלא בתוכם'.
אפילו בהיות האדם בהסתר גדול, במצב של טומאה ממש, אין פוסק ממנו הניצוץ הקדוש הפנימי החבוי בתוך ליבם של ישראל, כי דבר זה נכלל בהבטחת ה': "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" (ויקרא כו, מד), אך ע"י עבירות וחטאים והתקרבות לטומאה יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה הקדושה שבליבו ובין ה'אני' שלו, וע"י זה נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה, ואינו מסוגל עוד להאיר לנשמתו. וזה ענין 'שכינתא בגלותא', שהנקודה הפנימית של האדם אינה גלויה ומאירה, אלא חבויה וחשוכה.
יש גלות השכינה של הפרט – בחינת הנקודה הפנימית של יחיד, ויש גלות השכינה של הכלל – כשאומה בכללותה דוחה את הניצוץ הקדוש ע"י חומריות ו'עם הארצות'. זהו המצב הגרוע ביותר שאפשר לאדם להמצא בו, שכמעט וניתק פתיל חייו הרוחניים וזיקתו לקדושה, והריהו קרוב לאבדון רוחני ח"ו.
כשהמצב הזה מתפשט באומה הרי זה מצב של חורבן ח"ו. מי שלא מרגיש בזה ולא מצטער בזה הרי זה סימן שאצלו כבר הגיע החורבן ח"ו. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכולתו להדבק בהשי"ת כדבעי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו על כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבליבו, כאמרם ז"ל: 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' (תענית ל, עמוד ב), פירוש גם עתה רואה התיקון בפנים לבבו, ושמח בו. וזהו ענין של קביעת בכייה לדורות, אף שמשמעותה עונש אין היא אלא דרך התיקון היחידה.
ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו – תכליתן לסבב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב. והיא היא דרך הגאולה.
בכייה של אמת;
כאן לא מועילה הערמה נגד היצר, תיקון בדרך חיצונית, אלא חסרון של פנימיות צריך לתקן ע"י מציאת דרך לפנים האדם, נגד בכייה של חינם עלינו להציג בכייה של אמת. כל השערים – שערי בקיעת הטמטום – ננעלו מאז נחרב בית המקדש, חוץ משער אחד – שער הדמעות (עיין ברכות לב עמוד ב).
שער השמים, שער השכינה, הוא גם השער ללב האדם. בה במידה שזוכה האדם לפתוח את ליבו ולהחדיר לתוכו מהאמת הצרופה, באותה המידה פתוחים לפניו גם שערי השמים. באמצעות חמשת העינויים שבתשעה באב וציורי החורבן שבקינות, אפשר להתעורר ולהגיע לידי בכייה אמיתית הנובעת מן הלב, והיא שורש התיקון לגלות השכינה ופתיחת שער הגאולה, וזה סודו של תשעה באב.
ומפליא הדבר עד כמה רואים את יד ה' המנהיגה והמסבבת במשך הדורות. מאורעות היסטוריים כבירים קרו באותו היום: חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גירוש היהודים מאנגליה, גירוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, כולם חלו בתשעה באב.
ואמר אחד מחכמי ההיסטוריה: 'שלו ידע הרודן הספרדי כמה אמונה ובטחון הוא נוטע בלב היהודים בגרשו אותם בתשעה באב, שראו ע"י זה שרק יד ה' היא המכוונתם והמוליכתם גם בעת צרתם, ושתכלית נעלה נשגבה להם בגלותם, היה מתחרט על מעשיו!'.