חובות הלבבות | שער הפרישות | פרק ה' המשך...

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שער הפרישות, פרק ה' באמצע.

וראוי לך שתשתדל לאסור חושיך ותנועות איבריך הנראים, כמו שאספר לך.

אז אדם ראוי לו להשתדל לאסור את חושיו בתנועות איבריו,

תנועות איבריו הנראים, כמו שאספר לך.

והוא שתתחיל בראשונה לאסור את לשונך ולבלום שפתיך.

זאת אומרת, דבר ראשון שצריך לשמור עליו

זה הלשון,

כי מוות בחיים ביד הלשון.

ותתחיל בראשונה לאסור לשונך ולבלום שפתיך.

ותפרוש מן הדברים הבטלים.

עד שתהיה בעיניך הנעת האיבר הכבד שבאיבריך היא יותר קלה מהנעת לשונך.

זאת אומרת, אם להניע את הרגל זה יותר כבד הרבה מהלשון,

אתה צריך להרגיש שלהסיס את הלשון יהיה לך יותר כבד מהאיבר הכבד.

כי הלשון היא המהירה בה איברים לחטוא.

וחטאיה רבים מכולם

בעבור קלותה

ומהירות תנועתה,

ושהשלמת מעשיה נקלה ויכולתה על הטוב והרע בלי מיצוע.

זאת אומרת, הלשון של האדם

היא בעצם מבדילה אותו מבעלי החיים

והופכת אותו לרוח ממלא לה,

שזו הדרגה הגבוהה ביותר.

הלשון זה קולמוס הלב.

המצווה הכי גדולה המקיימים בלשון זה תלמוד תורה.

והעבירה הכי גדולה זה לשון הרע המקיימים בלשון.

וצריך להיזהר מאוד,

כי קלה מהירה,

חטאים של המרובים.

היא יכולה לטוב ולרע

בלי מיצוע,

מקצה לקצה.

היא גם גומרת את המעשה בלי מיצוע,

פירושו שהיא לא צריכה עוד עבר שישלים

או שיסיים

את מה שבעצם היא רוצה.

בעצם האמירה היא סיימה את כל העניין.

וכפי זה אחי,

יש מן הדין עליך, נשתדל לבלום אותה ונמשול בה.

ואל תתיר לה מן הדיבור אלא מה שלא תוכל לעמוד בלעדיו לצורך התורה או לצורך העולם.

וקצר מותרי לשונך בכל יכולתך.

כל מה שמיותר לדבר, תקצר.

אולי תנצל מן עסקה.

אחרי כל הקיצורים, אולי תנצל מן עסקה.

כמו שאמר החכם, מוות וחיים ביד הלשון.

ותקדים את העניין של הלשון,

נשמור עליה,

על שאר החושים והאיברים.

משום שקשה מאוד להימנע מלדבר

יותר משאר האיברים שיש לאדם, שאפשר למנוע אותם.

כמו שאמר דוד, עליו השלום,

מי האיש שחפץ חיים אוהב ימים לראות טוב,

נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה.

אם אתה חפץ חיים ואתה רוצה ימים לראות טוב,

אז בבקשה, נא לנצור את הלשון מרעות

ואת השפתיים מלדבר מרמות.

אז אם כן, הדברים הם פשוטים וברורים.

ולכן, תענית דיבור זה דבר חשוב מאוד.

וכל מי שיכול לעשות תעניות דיבור, אפילו לשעות,

אם לא לימים,

אשריו ואשריה חלקו.

בתענית דיבור מותר לדבר רק דברי תורה.

וזה אין איסור. כל המרבה,

הרי זה משובח.

ככה, האדם מתרגל לא לומר דברים שלא צריך,

ולדבר רק מה שצריך.

ובספרנו מן האזהרה על המעטת הדברים,

מה שאיננו נעלם מרובו ופרסומו.

אז הוא אומר, אני מזהיר פה להמעיט בדברים,

והדבר הוא לא נעלם.

מרוב שהוא ידוע ומפורסם.

וכאשר תרצה לעמוד על ברור מה שזכרתי מרוב חטאי הלשון,

אם אתה רוצה לעשות בדיקה,

תקבל על עצמך לזכור מה שיצא מלשונך ביומך, בהתחברך עם בני האדם, בהתערבך בם.

ואם תוכל לכתוב, נעשה.

פעם זה היה לכתוב.

טוב, היום אפשר להקליט.

תקליט את השיחות שלך עם אנשים,

אחר כך תעבור עליהן, ותראה כמה מן הייתור היה בלשון.

כמה דברים לא היית צריך להגיד.

כמה דברים יש מהם

לשון הרע, הוצאת דיבה, רמיזות כאלה, אחרות וכו'.

ואחר כך העבירהו על ליבך ועליהו במחשבתך בעת שאתה פנוי מן העסקים בלילה,

ותראה מה שיש ממנו לצורך, ומה שיש ממנו מותר,

שלא יועיל לך,

ומה שממנו מביא ההיזק אליך,

כמו הכזב והרכילות והשבועות ולשון הרע.

כי אדם מכזב,

מורח,

מקמבן,

מרחל,

כן, כן, מאשר,

כל מיני דברים.

חוץ משבועות, לשון הרע וכו'.

ואז יתברר לך חסרונך, ותראה בו מעוותך.

ובכוד זה ממך תמיד,

כפוקדך מעוות אויביך.

כמו שאתה פוקד את החבר שלך לבדוק אותו, איך הוא מדבר, מה הוא אומר, מה הוא עושה, אם הוא בסדר,

אם הוא לא חוטא וזה.

אז תבכוד את זה גם כן ממך תמיד.

ולא תתמיד בזה זמן מועט.

דהיינו, תהליך הבדיקה יהיה לאורך זמן עד שיתוקן ללשונך וימעטו דבריך.

עד שתגיע למצב שהלשון שלך תהיה מתוקנת

והיא רק מדברת מה שצריך לדבר.

וגם שימעטו דבריך.

ושים תמורת רוב דבריך אורך מחשבתך.

אז במקום שתדבר הרבה,

תחשוב הרבה.

ותתמיד לבחון

ולחשבן עם נפשך.

כי המחשבה, נר,

שתכניסהו אל לבך,

והחשבון, שמש,

תאיר באורו כדרוד מצפונך.

המחשבה היא כמו נר בתוך הלב,

והחשבון,

כשעושים חשבון, זה שמש שמאיר

את כדרות המצפון לגלות לך מה שהוא צפון בו מנתו ומן הרעם.

והלשון, שער המצפון.

כמו שאמרנו, הלשון קולמוס הלב.

אז היא השער של המצפון.

ואם הלשון תהיה מופקרת

ולא תיטיב לשמור מה שיש במצפונים,

יהיה שער האוצר פתוח וייצא מה שאינך חפץ בצאתו,

ויראה מה שנראה אותו טוב בעיניך.

זאת אומרת, הלב שלך זה האוצר שבו נמצאות כל המחשבות.

ואם תתיר את הלשון שלך,

היות והלשון היא שער המצפון, כל הדברים הצפונים יצאו החוצה.

ואז יתגלה לכל, כל מה שיש לך בלב.

כמו שהסברנו מספר פעמים, שאין פליטת פה.

פשוט מקים את מה שאכלו.

מה שבולעים ומה שחושבים יוצא בפליטת פה.

וכשתשמור השער אתה שומר האוצר ומה שיש בו.

ומה זה השער? זה הלשון.

כמו שאמר החכם, גם אוויל מחריש חכם יחשב.

אדם שהוא אוויל,

עדיף לו שיסתום את הפה,

ככה הוא ייחשב לחכם, כי הוא לא אמר שום דבר שטות, אי אפשר לתפוס אותו על משהו שהוא לא בסדר.

אבל אם הוא רק פתח את הפה,

זהו, יודעים בדיוק מי, עם מי מדברים פה.

אז מציעים לו החכמים, תשמע,

פעם הבאה שתהיה בחברת הנשים כדאי לך לשתוק.

ואמר אל תבהל על פיך,

הבעיה זה לא האוויל, הבעיה זה מי שחושב שהוא חכם.

ואמר אל תבהל על פיך,

בלבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלוהים.

אל תבהל על פיך, פירושו אל תהיה בהול, ממהר על פיך.

ואז בלבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלוקים.

זאת אומרת, אדם צריך להיזהר,

ויש כאלה שפותחים את הפה גם כלפי שמיים,

ואז אדם צריך לדעת שמי שחלש

צריך להיזהר מה חזק,

ואלוקים חזק ואתה חלש,

מה עוד שהוא בשמיים ממעל ואתה למטה,

ויתרון העליון גדול מן התחתון, אפילו שהתחתון חזק והעליון חלש.

כל שכן שעליון חזק ואתה למטה חלש,

אז לכן תזהר, שמור את הפה,

אל תבהל על פיך וליבך, אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים.

ואמר אל תיתן את פיך, לחטי את בשריך.

טעויות שעושים בפה את אותותיהם רואים בבשר ובגוף.

מקבלים מכות, צרות, ייסורים, מחלות וכולי.

אז הכל בא מהשער של המצפון, מהלשון.

תראו כמה הוא העריך פה בשביל הלשון, שיהיה ברור לנו

איך אנחנו צריכים להיזהר.

כמו שאמרנו בשיעורים הקודמים, הלשון זה האיבר היחיד שהוא בשכיבה.

אם הוא היה מעמידה או אם היה אבוי.

ויש לו שני מחסומים.

שיניים ושפתיים.

מצליחה שידים גם שפם.

שלא ימהר לדבר.

צריך להיזהר.

וישתדל אחר כך לעצום עיניך.

הדבר השני שצריך להישמר

זה לעצום את העיניים.

ואת חוש רעותך

מהביט אל מה שאיננו צריך לך.

רב

לא היה מביט

על מה שלא צריך

ותמיד היו עיניים מושפלות.

זו הייתה הנהגתו של רב.

רב יוסף ורב ששת

רצו ללכת בעקבותיו

שלא להביט על דבר שלא יכולים.

והם לא יכלו להגיע לדרגתו

אבל ההכרה שלהם הייתה ברורה שכך היא ההנהגה

שלא להביט על דבר שלא צריך להביט.

והם שימו את עיניהם

בשביל שהם יוכלו לעמוד

בהכרה הזאת שלהם.

אז פה אומרים לנו עוד בלי לשמח, בסדר?

שלא תגידו מה שאמרתי לך.

וישתדל אחר כך לעצום עיניך וחוש רעותך מהביט אל מה שאיננו צריך לך.

או מה שיטריד לבך מחשוב

במה שיועל לך.

ופרוש ממותר הרעות כפרישתך ממה שיזיק לך.

והיזק העיניים הוא ההיזק הכי גדול, הכי מהיר גם,

והכי נרשם במוחו של אדם.

תמונה אחת רעה ייקח עשרות שנים אולי לנקות אותה.

אולי, אם הוא יעמוד חזק.

פעם אחת

בבא מאיר,

הבן של בבא סאלי,

הלך להגביל את פני האביו שהיה צריך להגיע מחוץ לארץ

בשדה התעופה,

והמטוס עקב שלושת רבעי שער,

והוא היה בטרמינל,

וכמובן שהוא היה מכוסה לגמרי,

והחסידים שלו הקיפו אותו.

ואחרי חמש עשרה שנה הוא עשה מסיבה.

שאלו אותו מה המסיבה, הוא אמר לנקות רק את כל מה שהוא שמע.

בשדה התעופה לקח לו חמש עשרה שנה.

הוא לא ראה,

הוא רק שמע.

חמש עשרה שנה.

אבל היה לו עיניים

מסוף העולם ועד סופו.

פעם אחת חטפו איזה יהודי באנגליה,

ולא ידעו איך לאתר אותו,

אז הלכו לבבא סאלי, אז הוא שלח אותם לבבא מאיר.

אז הוא התחמק, לא רצה להגיד שום דבר.

בסוף הפצירו בו וכו' וכו',

אז הוא לקח דף וסרטט להם איפה הוא נמצא.

ולפי הפתק הזה הלכו, והוא לא היה אף פעם בלונדון.

ולפי מה שהוא שירטט, שם הם מצאו את החטוף.

וכבר הזהיר עליו הבורא, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

ואמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה,

ליבה ועינה תרי סרסורי דחטא.

על לב העיניים הם שני המתווכים לחטא.

אבל להשתמש ברעותך והבטתך להביט אל יצירות הבורא יתעלם,

לבחון מהם

ולחשוב בהם,

ולהבין יכולת הבורא וחוכמתו וטובו מהם.

כמו שאמר דוד, עליו השלום,

כי יראה שםיך מעשי צבעותיך.

ואמר השמיים מספרים כבודיהם.

ושאר המזמור.

וזאת אומרת, להסתכל על יצירות הבוראים.

דיינו, להתבונן בטבע,

לראות גדולת השם יתברך,

זה דבר טוב מאוד.

אבל כל מבט אחר,

שהוא לא תורם שום דבר.

לעבודת הבורא שלך,

אז ודאי שכמה שתשמור את העיניים יותר,

מעלתך הרוחנית תגדל יותר, פחות תכניס לכלוך,

פחות תעבד אותו גם אחר כך, פחות תתמקד בו במחשבות,

וזה ייקח לך את הזמן.

כי מה ששומעים זה לוקח את הזמן, מה שמדברים זה לוקח את הזמן, מה שמסתכלים זה לוקח את הזמן. בסוף אני אשאל לך זמן.

מתי תסתכל, תשמע ותראה בעבודת הבורא?

אז כל הזמן יש לו חשבונות, מחשבות וכו' וכו'. ממה הן מורכבות? מכל הכניסות שיש לו.

בכל שעריך, שופטים ושוטרים, תיתן לך בכל שעריך.

אז היה קודם כל הלשון ואחר כך העיניים ועכשיו האוזניים.

וישתדל אחר כך לאטום אוזניך משומעך מה שאינך צריך לו.

ופרוש ממותרי השמע כפי יכולתך.

דברים שמיותרים לשמוע, תפרוש מהם כפי יכולתך.

ואל תאזן לשמוע מה שלא יועיל לך שומעו.

ממותרי הדברים והכזב,

בארכילות ובלשון הרע.

ופרוש ממה שיביא לך להמרות האלוהים ולעזוב מצוותיו.

ממיני הזמר והניגון,

הנה הזמרים הפסולים,

ואפילו פסולים הוא לא אמר,

סתם ממיני הזמר.

והניגון,

והשחוק,

והרינה,

הטורדים אותך מן המצוות והמעשים הטובים.

כי זה בא על חשבון הזמן,

שאתה יכול לעבוד את השם.

וכמובן שהמחריטים אומרים שהם הזמרה והמוזיקה, זה נותן להם, אתה מבין?

עלייה רוחנית.

איזה עלייה רוחנית?

הם בדרך תמיד לעלייה, אבל הם לא מגיעים לשם אף פעם.

עוד לא ראינו כמה חזרו בתשובה מהזמרים.

הם כמובן אומרים שהם מחזירים יותר מכולם, אבל

מכל מקום רבנו בחייה חולק עליהם מלפני אלף שנה,

והוא אומר להם, רבותיי,

נא להפסיק לחרטט

משום שזה מביא להמרות את האלוקים ולעזוב את מצוותיו

מיני הזמר, הניגון, הסחוק והרינה הטורדים אותך מן המצוות והמעשים הטובים

אבל הט אוזנך על דברי החכמים היודעים את אדוני ואת תורתו

מה כן? המוזיקה היחידה הכי טובה

זה להטות את האוזניים לדברי החכמים

אבל איזה חכמים?

היודעים את השם קודם כל ואת תורתו

זאת אומרת שיראת שמיים שלהם קודמת לחוכמה שלהם

כמו שאמר החכם

הט אוזנך ושמע דברי החכמים

ואמר אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים טלינה

אז דבר נוסף, צריך לראות איך לעבוד על האוזניים

לא להכניס מה שלא צריך

משתדל אחר כך לאסור חוש הטעם

שתיקח דמזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממשהו יותר מזה

מה תחבולה לעניין זה?

שתמעיט במיני הלפתן ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתאכל

אפשר להביא הרבה לפתנים

אז הוא אומר, אם כבר תסמוך על אחד מספיק

יהיה די במעט ממנו כפי שתאכל

וגם זה לא צריך להרבות לכל

קופסה שלמה של אננס

הוא אומר, אני אוכל לפתן אחד

אבל כמה אתה אוכל?

אז הוא אומר

והתכוון בו כדי להגיע לחם אל בית נכס, זאת אומרת,

כל מה שאוכלים לפתן הוא לא מדבר על לפתן סופי כמו שאצלנו בסוף אלא דבר שעוזר לך בשביל

להאכיל את המאכל, לא לתענוג,

שרד זה בריא

והרגל עצמך בקצת העיתים מבלי לפתן כדי להנהיג טבעך עד שיקל עליך דבר בעת ימרעו זאת אומרת, כמה שאדם יהיה מחובר פחות לשולחן ולריצות

שלא לדבר על הנשנושים

אז הוא יהיה פרוש בדברים האלה,

הוא לא יהיה טרוד ביצרו, כי היצר איפה תור את האדם, בוא בוא תשמע מה היה, בוא תשמע, בוא תשמע, בוא תראה, בוא תראה, בוא תראה, בוא בוא יש פה שיחה, בוא תיכנס, אתה יודע לענות להם, דבר איתם, בוא בוא,

בוא בוא תאכל, יש פה ארוחה, משהו, משהו, משהו, בוא בוא, איפה הוא לוקח את הבן אדם?

אנחנו אומרים, בן אדם אי אפשר לגרור אותו,

הוא לא רוצה לשמוע מה שלא רוצה לשמוע, הוא לא רוצה לראות מה שהוא לא רוצה לראות,

הוא לא רוצה לדבר עם אנשים שהם לא חכמים,

הוא לא רוצה לאכול סתם גורלים אותה, אז מה אם איש אוכל?

הוא אומר, תשמע, עושים ארוחה, אז מה אם איש ארוחה?

מה אני צריך? כל הסנדוויץ', שלום, מה?

ארוחה?

לנסוע כמה שעות, לשבת עם אנשים, לאכול ארוחה?

ארוחה?

יש חבר'ה טובים שכל פעם אומרים לי, אם אתה עובר פה, תתכנס איזה שיחי, נעשה כבש,

רק הבושה לחשוב שאני נכנס בשביל לאכול

אתה מבין?

אבל הם לא מבינים, מה לעשות? הם בנויים עדיין על החומר, על האוכל, על הזה

כן, הם רוצים להיות כמו אברהם אבינו

אז הוא אומר, כדי להניגך על טבעך עד שיכר עליך הדבר בעת ימנעו

ואם תוכל לעזוב על לפתן אשר יהיה בו יגיעה וטורח

ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה, כזיתים וגבינה,

ותאנים וחנבים ודומה להם, עשה

זאת אומרת, יש לפתנים

שמה שמפריע פה לרבנו בחייה זה לא רק עצם האכילה שלהם, זה גם הטרחה שבהם

וזה כגון בשר ודגים וגבינה וכיוצא בזה

זה אומר, בשר צריך לטרוח בו הרבה דגים צריך לבשל, לטגן וכו' וכו'

ועוד כהנה וכהנה, אבל הוא אומר, זיתים, גבינה, תאנים, ענבים וכדומה, זה כבר מצוי ולא הגיעה

אבל זה לא רק מוטגים, לא, זה האישה וטגנה, אנחנו לא אומרים, זה לא יגיעים בזה אין שום בעיה, בסדר גמור, אבל תשתדל, כמה שאומרים

פחות להיות מחובר לזה שבלעדי זה אתה תרגיש

שלא אכלת טוב, ואתה כועס, ואתה עם תרעומת על האישה

והיום לא יהיה לה זמן להכין כל כך, אז אתה כבר רגיל כל כך לכל כך הרבה דברים טובים, שאם פעם לא יעשו לך

אז אתה לא תהיה מרוצה וזה כבר יפריע לך בלימוד וכו' וכו'.

בקיצור, מה שאתה תהיה בלתי תלוי,

זה יותר טוב.

לו יצוייר שהיו נותנים עכשיו

אפשרות לבן אדם לבחור חד פעמי.

האם הוא רוצה להתפטר משינה?

האם הוא רוצה להתפטר מהאכילה?

לכאורה היינו צריכים לקפוץ, נכון?

למה? אני מקבל יותר חיים.

אני יכול לחיות, אני לא צריך לישון.

אני כל הזמן ערני.

אז לכן יותר עדיף שאני אמעט בכל דבר ודבר.

משים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה.

עם מנהגך לאכול פעמיים ביום.

הרגילו את כולם לאכול שלוש ארוחות.

ובמלונות

אומרים חמש ארוחות.

אומרים לה.

אז זאת אומרת,

אז מרגילים אותך,

אבל הוא אומר, אם אכילתך הן שתי ארוחות,

אז הארוחה שביום תהיה קלה.

ואז מה יקרה?

כדי שתהיה תנועת אבריך קלה ביום.

ואז יהיה לך קל ענייני התורה והעולם.

כי כשאדם אוכל מעט,

אז לא עולים לו הרבה עשנים למוח,

ואז הוא לא נהיה עייף.

כי אחרי אכילה טובה, אדם רוצה לנוח, לישון קצת.

אבל אם הוא אוכל קל,

אז אבריו קלים, וגם מחשבתו היא קלה,

ואז הוא יכול ללמוד יותר טוב, הוא יכול גם לעסוק במלאכה יותר קלה.

ואחר כך תתנהג בתענית,

אם יהיה גופך חזק,

אפילו יום אחד בשבוע.

אז אם אתה כבר חזקת את הגוף שלך,

והיינו כמה שאתה רגיל לפחות,

אז הגוף מתחזק.

אז תוכל פעם בשבוע לפחות לעשות תענית.

איזה ילדים?

באמת שאלה חשובה.

בכל אשר תוכל להטביע על נפשך,

שלא להרגיש על עניין המאכל והמשתה כדל יסרה, עשה.

עכשיו אומר, עוד עניין יש.

אם תוכל להפוך את זה לטבע,

להטביע את נפשך,

שלא תרגיש על עניין המאכל והמשתה.

וזאת למה?

עכשיו, לא לענייני בריאות וקלות בעבודת השם וכו',

אלא כדי לייסר את הנפש,

אז תעשה כל מה שתוכל להטביע.

כי הנפש היא שוקקת, היא רוצה עוד חומר, עוד, עוד, עוד, עוד. זה החיות של היצר הרע.

לתת לנו להיות עסוקים בחומר.

אז אם אתה לומד לשלוט על הגוף ולא לתת לו מה שהוא רוצה,

אז השכל שולט על הנפש הבהימית.

וזה יתרון עצום.

זה מה שאנחנו רוצים בעצם.

שאנחנו נהיה הרוכבים ושלא ירכבו עלינו.

ושים כוונתך פה לרפואה יותר מלמזון.

כשאתה אוכל,

תיקח בחשבון שזה יותר רפואה

מאשר מזון.

אז לכן מי שרוצה באמת לאכול לצורך רפואה,

אז הוא יאכל את הדברים שהם בריאים.

ולאו דווקא אלה שהם טעימים ומתוקים וכו',

אלא תמיד תשים את הכוונה שיהיה לרפואה,

יותר מלמזון.

אבל משתך יהיה מים.

אלא אם תהיה בכוונתך בשתיית היין לתועלת גופך,

כי למזוג.

הרמב״ם אומר שתמיד לאכול ארוחה עם יין מזוג.

כי זה טוב לעיכול.

למה רופאים היום אומרים?

יש הורים שבמקום נגיד שתי ארוחות ביום,

לא יודע מאיפה זה נכון. אז יותר בריא נכון, נגיד כל שעתיים קצת, ואז לא מעמיסים כאילו על הפעילות של הגוף הרבה,

ויש מקום לדבר הזה.

אנשים סוקרתיים אומרים כל שעתיים-שלוש להכניס משהו קטן לגוף בשביל שהאינסולין יעבוד כמו שצריך.

אבל לא חייבים בכלל לאכול, לפי מה שאנחנו רואים, למעט...

בריאות גופו.

לא, לא, מדובר שאדם אוכל איזה פרי או משהו, לא, לא דברים שלא אוכל.

אז שים כוונתך בו לרפואה יותר מלמזון,

אבל משתך יהיה מים,

אלא אם תהיה כוונתך בשתיית היין לתועלת של גוף,

או להעביר דאגה מלבך. אם אדם הוא מודאג מאוד,

אז היין מסוגל להעביר קצת את הדאגה.

כמו שאמרת, תנו שיכר לעובד

ויין נמראה נפש.

אבל היזהר מהרבות ממנו

ומהפליג בו,

ומחברת בני אדם עליו, להיות ביחד עם בני אדם ששותים.

כי הוא המתווה הגדול לתורה ולעולם.

זאת אומרת, אלכוהוליסטים, אלה ש...

זה מתווה וצער

גדול לאלה שנופלים בזה, וגם לעולם.

וכבר סיפר פה החכם מה שיש בו, די באומרו, לצע יין הומה שחר.

ואמר במאכל ובמשתה, אל תהי בשובעי יין, בזוללי בשר למו,

כי שובע וזולל ייברש,

וקרעים תלביש נומה.

מי שזולל ושובע,

אז הוא יהיה רש, היו לו הרבה הוצאות, כל הזמן הוא דואג.

להכין לו כסף רק בשביל הדברים האלה.

איש שאוהב יין יפקד שכלו,

והוא עומד תמיד אחרי השכרות.

וזה שהוא אחרי האוכל והשתייה,

נעשה רש ועני גם במעשים טובים וקנייני העולם הזה.

ואחר כך ישתדל למנוע ידך מגעת במה שאינו שלך מהון העולם.

עוד דבר שתפרוש.

לא לגעת בכסף הון

של העולם,

מה שאינו שלך.

ופרוש ממנה גניבה וההונאה והגזל ומהרע לזולתך.

כל דבר שיכול להזיק את ממון חברך צריך להיזהר,

ולא לגעת בדבר שהוא לא שלך.

ותעכה בתנועת ידיך וחשוב באחריתה,

ושמור מוסרך וצניעותך בהתנשאתך מעשות הרע בהן.

שלא תגיע ידך מהרה בלי התחשבות לקחת מהון חברך,

או לשאר מעשים הנגמרים בתנועת היד,

אלא לחשוב מהי אחרית המעשה.

וזאת אפילו כשתתנשא ותעשה ראש ושופט בארץ,

ותוכל לעשות רע לבני האדם ולעטות את דינם

על ידי שתיקח שוחד,

ישמר מעשות הרע בידך.

וחשוב באחריתך, כמו שנאמר, ושומר ידו מעשות כל רע.

אצל משה רבנו, למרות שהוא המנהיג

הגדול של עם ישראל, כתוב

ויהי ידיו אמונה.

הידיים שלו היו אמונה.

הוא לא נגע בשל אחרים, כי הוא זה.

והקדוש ברוך הוא העשיר אותו.

הוא לא רדף אחרי כסף,

ומשעה שישראל לקחו חמורים, 90 חמורים כל אחד,

הוא התעסק בעצמות יוסף.

אז הקדוש ברוך הוא פרע לו שמתוך האוהל שלו

גדל וצמח מחצב של סנפירינון, שממנו הוא עשה את הלוחות.

אז הוא אמר לך, אמר לו, פסול לך.

הפסולת תהיה לך.

המחצב הזה הוא יקר מאוד, שעשוי הלוחות,

ומזה את אשר

משה רבנו.

ולמה משה רבנו צריך עושר?

מה הוא צריך עושר? הרי הוא לא רדף אחרי הממון, אז למה השם דוחף לו ממון בכוח?

הוא בעל המאה, בעל הדעה.

בדיוק. רק בגלל בעל המאה, בעל הדעה, כי אנשים, לצערנו הרב,

אם הבן אדם שעומד לפניהם חכם גדול אבל תפרן,

אז ככה הם מתייחסים אליו.

למה יש להם שתי ג'ובות יותר,

אז הם חושבים שהם כבר חכמים גדולים.

מה?

החכמים מתייחסים אליו בכבוד.

הסיפור שלנו גם תפרנים.

הרי אלה שהולכים אחריו פעמים, כמו שר הבאים,

ויהיה מה לעשות איפה להגייס לתפרן?

לא, לא.

מי שמתייחסים אליו זה אנשים שמבינים,

אבל לך לשועי העולם.

אתה רואה שהם לא מגיעים אליו.

הם מגיעים לאנשים אחרים שיש להם כוחות רנטגניים.

אתה מבין?

איפה שאפשר לעשות עוד כסף,

איפה שאפשר לסגור דילים.

הם לא מחפשים את החכם.

הם מחפשים איך להתעשר על הגב שלו.

אז מה הם מעריכים?

את בעל המאה.

אבל אליו הם לא מגיעים, כי מבחינתם הוא לא מתעסק בעניינים כאלה של כסף.

אבל השתמש בידיך במצוות הבורא,

ופתח אותן במתן לעני ולרש,

כמו שאמר הכתוב, פתוח תפתח את ידך לאחיך.

ואמר על האישה, כפה

פרסה לעני.

וכן אתה צריך להשתמש בהן, בידיים, במה שימלא ספקך,

כדי שיהיה לך סיפק

במה שאתה צריך.

ואם נעך מן השאלה,

ומקחת ממון אסור.

צריך להימנע גם מלשאול יותר מדי דברים מאנשים,

כי זה לא בעיה לשאול, אחר כך צריך להחזיר גם.

ומקחת ממון אסור, ומקנות חסד עמך במה שמעניקים אותך ומיטיבים לך.

אז זאת אומרת, לא לשאול מתנת יד מן הנדיבים,

ולא לבקש חסדים מאנשים שעשו עמך בהלוואות,

יישאו וייתנו בעבורך,

ותקנה זכויותיך לזולתך,

שהמעניק אותך ועושה חסד עמך ייטול חלק מן השכר המזומן לך, כמו שאמרו חכמים זיכרונם לך.

ולכן

וחסדיך למי שנתחסד עמך. בסוף אתה תצטרך להפסיד את הכול

אצל אלה שעשו לך

את הטובות.

ולא תהיה למסע על בני אדם,

כמו שאמר אחד מן החכמים,

האלוהים ירחם, עבד שפרש מן העולם,

ולא התפרישותו למסע על אוהביו,

וסילק מעליהם טורחו, והתעסק באבריו במיני המלאכות.

כמו שנאמר, הגיע כפיך כי תאכל,

אשריך וטוב לך.

אז אדם צריך להימנע מלהיות מסע על בני אדם,

שלא יבוזו לו,

ונמצא שם שמיים מתחלל,

כי יהיו לומדי התורה לבוז בעיני עמי הארץ,

כשהם רואים שהם משכימים לפתחם ושוקדים על דלתותם.

אחת מהסיבות שאני לא הולך,

אצל העשירים,

זה בגלל שכבוד התורה עדיף,

וזה חילול השם לדעתי,

כמו שכתוב פה.

ללכת ולהתרפס אצלהם, צריכים להחניף להם וכולי וכולי.

הם לא מעריכים אנשים אמיתיים,

הם מעריכים חנפים.

ואם אתה מחניף ונותן לו מתנות

לפני שאתה בא ושולח לו אגרות,

הוא כותב לו מכתבים ומשבח אותו תמיד, ואומר לו כמה הוא צדיק וכמה הוא איש חסד והמורם מעם,

וכל החרטות שאפשר להגיד על בן אדם,

מדביקים עליו בשביל להוציא כמה שקלים.

זה ביזיון שאין כדוגמתו.

וזה אדם שלא בוטח בשם. אי אפשר בלי זה?

אפשר, העובדה שאני חי ככה, בלי זה.

לא, אי אפשר בלי זה, זאת אומרת, כן ליצור איתם קשר רק בלי כל ההתחנפויות האלה.

לא.

יש בורא עולם, הוא השיבר הראשי, ולמה צריך ללכת, אתה מבין,

הברזים הקטנים?

אפילו שאתה...

מי שמאמין הוא בוטח בשם, הוא לא צריך להיות מודאג. מה שצריך להגיע, הגיע ובגדול.

אבל מתי שהשם יענה?

לא, זה הדרך הרגילה.

השם נותן, כמו שהוא נתן להם, הוא יכול לתת לך.

מה הבעיה?

זה דרך נס? איפה נס? מה, אתה מוציא את זה מתחת לרצפה?

קדוש ברוך הוא מגלגל, איך יגיע מי שיגיע, וייתן מה שייתן.

כן?

מה שקראנו לאחרונה, זה לא סופר, אבל זה לא רק חיים של בני תורה, אם אפשר לקרוא להם ככה, זה גם אולי לא.

דרך חיים שלהם פשוט.

שמה?

זה מדובר שהולכים ומחטטים את הרגליים אצל בתי הנדיבים.

זה לא מדובר על אלה שיושבים בכולל. בכולל, הכולל משלם סכום מסוים, אתה נרשם לכולל, והוא נותן לך משהו סיכם ושלום על ישראל.

גם אלה שהם ראשי הכולל מרוויחים מהכולל.

זה הם הולכים, לא אתה.

לא אברך כולל.

בהם שלא יעשו חילול השם. אם הם יעשו חילול השם, זה מה שהוא כותב.

זה לא פשוט, בקיצור.

אומנם יש תירוצים גם כאילו חיוביים שצריכים לנצל בשביל לשלמידו שיש עולם תורה וככה, אחרת הם יהיו מנותקים לבד וככה מזכים אותם, כל מיני תירוצים כאלה ואחרים.

אבל בסך הכללי היה צריך להיות הפוך,

שהעשירים ירדפו אחרי תלמידי החכמים,

משום שאצלהם בעצם נמצאת החוכמה, התורה,

והרפואות והישועות וכל שאר הדברים.

ובאמת, החכמים הגדולים, האמיתיים, לא יוצאים לאף אחד, כולם באים אצלם.

אבל אלה שהם לא בדרגה הזאת, אז הם יוצאים, חטטים את רגליהם בעצמם.

וכבר נאמר,

ראש הפרישות, תיקון הפרנסה.

ונאמר עוד, ראש הפרישות, תיקון המחשבה על תיקון הסיפק.

רצונו לומר שייגע להתעסק בספקו.

זאת אומרת, אדם יעסוק רק במה שיספק את צרכיו המינימליים,

לא המרביים, כי אין גבול למרבי.

אז לכן, ראש הפרישות, תיקון הפרנסה.

דהיינו, יסתפק

רק שיהיה לו מזון.

בעניינים יסתפק גם שמספיקים רק מזונותיו,

ולא יבקש מותרים ומותרות.

זה מישהו לא בעל ביטחון בדרגות שאנחנו למדנו.

ואחר כך,

התנהג כן ברגליך.

ומנע אותנו מללכת עם הרשעים מבקשי המותרים.

ועכשיו, עד שאתה למדת להתרחק קצת ממשהו,

אז אתה צריך להתרחק מאלה שהולכים אחרי המותרים.

כמו שנאמר, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד. שמעתם?

שמעתם?

לא הלך בעצת רשעים? שמעתם?

מי אלה? בעלי המותרים? שמעתם?

זה יכול להיות אנשים דתיים,

שומרי תורה ומצוות,

אבל הם חומריים מדי.

זה נקרא עצות רשעים?

כן.

כי מה הוא נתן לך עצות עד עכשיו? עצות החכם היו להתרחק

ולהתנתק

ולהוריד

ולמעט

ורק כדי סיפוקו.

ואם אתה מתחבר לאחרים,

אז אתה עושה עצת חכמים והולך בעצת רשעים.

אם אתה יוצא להבראת גופך פעם ב...

אם אתה רוצה לפרוק מעליך, תמין, תמתחים וכו' וכו', וזה ייתן לך את הזה, אז אם זה יהיה פעם אחת ב...

אז עושים את זה תלמידי חכמים,

אבל תלמידי חכמים באמת עושים בשביל ללכת,

כמו שאומרים, למלא את המצברים ולרוקן את הדאגות,

כי המתח שהם נמצאים כל הזמן הוא אדיר.

אז לכן הולכים

לחוץ לארץ, שם בשוויץ, הרבה מראשי ישיבות ומהרבה

אדמו'רים וכו',

והולכים... הם, יש להם על מה, אבל מה אני?

זה גם...

זה לא אותו דבר.

זה לא אותו דבר.

אין לך את אותה עצה כמו שלהם.

לצאת לחו״ל, בשביל לצאת לחו״ל זה איסור גמור.

לצאת לתת דרשה בחו״ל

זה מותר.

לזכות את הרבים בחו״ל זה מותר.

להבריא את הגוף זה מותר.

חוץ מלשאת אישה וללמוד וכו' וכו'.

אבל שאר הדברים לצאת בשביל לצאת, להגיד הייתי ושנה הבאה אני אהיה במקום אחר ושנה הבאה אני אהיה במקום אחר אסור לצאת לחוץ לארץ. לא עוזבים את ארץ ישראל רק לסיבות המותרות.

אז מה זה קרה? אז מה את כל הגויים בכל העם? בכל העולם. מה קורה איתם בעצם?

מה איתם?

מה הם? כולם הולכים לדרמור?

מה הסיפור בסוף?

אם הם שומרים שבע מצוות בני נוח

ואז יש להם חלק

אבל חלק קטן של שבע.

כל השאר החיים שלהם באו מה?

כל השאר החיים שלהם זה כמו בהמות.

בהמות גם כן, פננין

יושבים בשמש, נהנים, אוכלים, מטיילים

יש להם עולם יפה.

זה חיי בהמות.

אתה מבין? הם לא נדרשים לכל מה שאנחנו.

אם מגיירים אותם או משהו כזה או איך? איך? אם מגיירים אותם או משהו כזה או מה?

אין העניין אלא לעשות את זה? אנחנו לא רודפים אחריהם בשביל לגייר אותם אבל אם הם רוצים באמת להתגייר והם רציניים

והטרק היא מתאמצת, אם באמת הם מתאמצים כמו רות

אז יש מצווה.

יש שאומרים שיש גם מצווה לגייר מאומות העולם

אבל לא הרבה רצים אחרי המצווה הזאת.

אומרים שזה מקטרל על עם ישראל. דהיינו ללמד אותם שבע מצוות בני נוח זאת אומרת יש עניין ללמד אותם שיקיימו לפחות שבע מצוות בני נוח

לחמלת ישראל על העולם. לא, בגלל שהשם רוצה שהם יקיימו

ואחר כך יתנהג כן ברגלך ומנען מלכת עם הרשעים וקשי המותרים

כמו שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד

אבל רוץ, רוץ לכל המעשים הטובים ולמושבות החכמים

כמו שנאמר הולכת חכמים יחכם

ואמר למען תלך בדרך טובים.

לדוגמה

יש אנשים שבאים לסוף שבוע של ארגון שופר

בשונה מארגונים אחרים

עיקר

סוף שבוע בשופר זה תורני נטו

זאת אומרת אין זמרים וקשקושים ולהטוטנים וילדי פלא

ונערי גומי וכל מיני קשקושים ובריכות קופצות ומים זוחלים ואוכל קולינרי וקשקושים בספה וזה וזה וזה רק כל מה שאתה יכול להגיד מהעולם הזה

אתה בא יש לך תוכניה יש רבנית ויש

רבנים ומדברים ולומדים גמרא ולומדים הלכות ולומדים מוסר וקמים בארבע וחצי בבוקר ותפילה בנץ

בשיעורים

כל השבת

אז זה נקרא שבת של חיזוק אדם בא הוא יוצא מפה מה שהוא לא יכול לעשות בבית יש לו פה מקבץ כזה של תורה נטו והנה יהודה היה ואשתו עלתה כמה דרגות הוא אומר מקיתה ב' לקיתה ח'

וברוך השם הוא אמר שכל חודש הוא יבוא עכשיו נראה אם הוא יעמוד בזה

אבל מכל מקום יש מקומות אחרים שזה בנוי יותר על למכור איך קוראים לו ועכשיו יש ארגונים גם שעושים בחוץ לארץ עם הליצן

שמעון פרץ ועם כל מיני כאלה כאילו מה אתה מושך את האנשים עשו לצאת לחו״ל ואתה מושך אותם לחוץ לארץ

מושך אותם לחוץ לארץ שיבואו לחוץ לארץ בשביל ליצן

מה

כמו שאתה אומר בערי העלפים עם ליצן

גם לצאת אסור גם להיות עם הליצן אסור

וכן הלאה

אבל מה לעשות

עולם הפוך ראיתי