ברכות הראייה והזמן בהלכה – ספק ברכות להקל, ברכת “שהחיינו” ו”שפטרני” למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

עוזרו חייבה שתיים ויבה רכותו,

רכותו חומשתו,

עולם יורדים וגזירתו ויאמרו לו ברוך אבא,

יאמרו לו ברוך אבא,

ובלכו יעמיך ויקימו לך שנות חיים.

היינו בסימן רכד,

סעיף י'

הרואה בתי ישראל ביישובם,

כגון ביישוב בית שני, אומר, מציב גבול אלמנה, הרואה בחרבנן, אומר,

אין נקמות ה'. הרואה קברי ישראל, אומר,

אשר יצר אתכם בדין,

ועל קברי גויים, אומר, בושה עמכם.

כל ברכות הראייה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך.

הגמרא מביאה גם לגבי אדם שרואה בתי-קברות.

צריך לומר צידוק הדין,

גם אם הוא לא אבל,

אפילו אחי, עצם ראיית מקום כזה,

צריך לומר את צידוק הדין, ונוסח הברכה הוא אשר יצר אתכם בדין.

אני מתחיל, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם,

ובסוף החתימה,

ברוך אתה השם מחיי המתים.

בכל כניסה לבית-קברות, בדרך כלל חברה קדישה דואגת, יש שלט מיוחד ששם כתובה הברכה הזאת.

כשאדם מגיע לשם,

ישים לב, קודם כול לומר את הברכה הזאת בשם המלכות,

ומייד אחרי זה ייכנס לבית-הקברות.

כל זה אם חודש לא היה שם בבית-הקברות.

אבל אם הוא היה שם לפני שבוע וחזר,

לא יכול לברך את הברכה הזאת.

אנשי חברה קדישה, לצערנו,

כל יום-יומיים הם נמצאים שם. הם לא מברכים את זה.

אנחנו, שלא נמצאים שם לעתים קרובות,

אנחנו יכולים לבוא ולומר, אם עבר חודש,

חודש הכוונה היא נטו ולא ברוטו.

כגון,

אם הייתי בתוך בית-הקברות לפני חודש, היינו לפני ארבעה שבועות ביום ראשון.

אני אחזור עוד פעם לשם ביום רביעי, רביעי זה,

רק אז אני אוכל לברך.

אבל אם אני הולך ביום שלישי, עדיין לא.

למה? כי זה 30 יום ברוטו ולא נטו,

ועדיין לא אוכל לברך.

לא רק בזה. כל הברכות שדיברנו בהן, אדם שרואה מלך,

אומר שחלק מכבודו לרעיו,

וכן הלאה. כל הברכות שלמדנו, כולן תנועות בהגדרה חודש, והכוונה היא חודש נטו.

אדם שרואה את ים הכינרת מברך בשם המלכות, עושה מעשה בראשית.

גם שם ההגדרה היא 30 יום.

אז אם הוא ראה את זה ביום ראשון, לפני ארבעה שבועות,

עוד הפעם יגיע לשם ביום רביעי אחרי חודש,

30 יום לא היה, לא ראה את הכינרת,

גם כן יוכל לברך את הברכה שברכת עושה מעשה בראשית.

כך גם ברכות הראייה, אדם שרואה פיל,

קוף או כושי, כל אחד משלושה הדברים האלה מברך את הברכה משעני הבריאות.

אבל אם הוא ראה את הקוף הזה אתמול,

הוא עובד שם בגן-החיות,

הוא כל יום רואה את אותו הקוף.

על זה לא צריך לברך. אלא אדם שלא ראה את הקוף הזה יותר מחודש,

רק אז הוא יוכל לברך,

כך גם על הפיל, וכן כל פעם יוצא בזה. זה כלל גורף לגבי כל הברכות, ברכות הראייה.

אי-אפשר לברך כל יום, אלא אך ורק פעם בחודש בלבד.

אדם שרואה את בית-הקברות מרחוק,

יש מחלוקת אם יברך. כגון, כשאני הולך לכותל המערבי,

החניון, איפה שעוצר האוטובוס,

ברחוב היהודים שם,

אתה מסתכל עם הפנים למזרח,

אתה רואה מול העיניים את בית-הקברות הר-הזיתים.

האם מהמרחק אני יכול כבר לברך אשר עצר אתכם בדין,

או רק שייכנס?

מחלוקת גדולה בין גדולי האחרונים.

תלמידו של מרן, רבי יום טוב צהלון, ראשי תיבות מהריטאס, אומר,

רק כשתיכנס לתוך בית-הקברות, רק אז אפשר לברך.

אבל אם אתה לא מתכונן להיכנס ואתה עומד מרחוק,

אתה לא יכול לבוא ולומר את הברכה הזאת.

כך הסכימו אתו רבים מגדולי האחרונים, האגרות משה ועול.

אבל לעומת זאת, הלכות קטנות אומר,

גם ממרחק אני יכול לברך. בצל החוכמה הוא הולך באותה שיטה ואומר,

אפילו אם המקום הוא רחוק שלוש-ארבע קילומטר.

יש לך תצפית טובה,

יש לך משקפת טובה, אתה יכול לברך את הברכה הזאת בשם אומלכות,

והמרחק לא מפריע לנו כלל ועיקר.

כשיש לנו ויכוח כזה, מחלוקת, מה אנחנו פוסקים? אתה אומר,

אולי ההלכה היא,

כדעת מאריתת, שרק בתוך בית-הקברות,

כלל גדול בידינו בענייני ברכות,

ספק ברכות לעגל. יש לך ספק כן לברך, לא לברך,

וספק אנחנו נמנעים מלברך.

בספר גשר החיים,

גשר החיים, חיבר את זה הגאון הרב טוקז'ינסקי,

היה ראש ישיבת עת חיים.

הוא דן בהלכה הזאת,

אבל הוא דן בדוגמה בדיוק הפוכה.

אמרנו לפני רגע,

רק אחרי חודש אפשר לברך.

מה יהיה הדין אם הלכתי כל יומיים שלוש דקות

אל המערבי וכל שלושה ימים אני רואה את הר-הזיתים.

לא נכנסתי לשם אלא רק ראיתי מרחוק.

עכשיו אני רוצה להיכנס בפועל לתוך הר-הזיתים.

אם תאמר שהראייה הקודמת היתה אפס, כמו שאומר מריטץ,

הפעם הזאת אתה כן יכול לברך.

אם תלך לפי הלקט, חסד לאברהם והגאון חידה,

שגם ראייה מרחוק היא נחשבת ראייה,

אם כך, אתה ראית את זה לפני יומיים, מה פתאום עכשיו תברך?

גם אם אתה נכנס לתוך בית-הקברות אתה לא רשאי.

זה מה שהוא לומד מהמחלוקת הזאת בצורה הפוכה.

ומה המסקנה?

גם פה בצורה הפוכה, עוד הפעם, ספק בריכות להגאון,

וגם בזה לא יברך.

אולי ההלכה כדעת הלכות קטנות, חסד לאברהם, אחידה בצל החוכמה,

ולכן לא יברך במקרה הזה.

אין לו היתר, אין לו רשות לבוא ולברך. אולי הראייה מרחוק, אולי גם היא ראייה,

ולכן לא עברו כאן חודש של הוראה,

ולכן אינו רשאי לברך.

זו המסקנה שהרב כותב.

הסכימו אתו עוד מגדולי אחרוני דורנו, עטרת פז ועוד, וכך המסקנה להלכה למעשה,

שבמקרה הזה לא יברך. אבל,

לצערנו, בירושלים יש לנו בתי-קברות רבים,

וחלק מהם אנחנו לא רגילים לראות אותם, כגון מי שנוסע ל-הדסה הר-הצופים,

בצד שמאל של הכביש.

אתה מסתכל, אתה רואה את בית-הקברות האנגלי.

כשהייתה המלחמה בין הטורקים לאנגלים כאן,

האנגלים ניצחו, אבל היה מחיר כבד לניצחון.

חלק מהחללים היו יהודים. אתה נכנס לתוך בית-הקברות,

על המצלמות אתה רואה את הכיתוב מגן-דוד,

אלה היו החללים היהודים שנהרגו באותה מלחמה.

גם על בית-קברות כזה צריך לברך.

אז גם אם האדם הזה אמר את הברכה על בית-קברות אחר,

את זה הוא לא ראה יותר מחודש.

כשיראה את המקום הזה צריך לברך.

בית-הקברות שכבדר,

ליד בית-המשפט.

יש שם גם בית קברות.

כשפרצה מלחמה תש״ח הייתה אז בירושלים הר-הזיתים, חברה קדישא שהייתה קוברת רק שם.

יצאו אנשי חברה קדישא לקבורה, הפגיזו אותה,

יצאו עשרה, חזרו שלושה,

שלושה הלכו לעולמה.

ולכן לא יכלו יותר,

איפה יקבירו?

אז לקחו בית-הקברות סנהדריה ושכבדר. אלה המקומות שקברו אז.

עד היום יש בשכבדר חלק מהמצבות,

יש שם עשרות מצבות שעדיין קיימות.

מי שמכיר את המתחם של שערי-צדק בין רחוב אגריפס לרחוב יפו,

גם שם קברו באותה תקופה, יש שם כמאה מצבות.

שוב, ראיתי את הר-הזיתים, כשהלכתי לכותל ראיתי,

אבל את בית-הקברות בשכבדר או שם ברחוב אגריפס, את זה לא ראיתי.

ולכן אדם שהולך לשם,

מן הראוי שיחזור לברך עוד פעם.

למה? כי את בית-הקברות הזה יותר מחודש לא ראינו, ולכן בזה אין לנו בעיה.

יהיה אפשר עוד פעם לברך את הברכה אשר יצר אתכם בדין.

שלוש פעמים ביום לא יכול לברך.

לא יברך שלוש פעמים. נניח, לא יבוא ולא יהיה ביום הזיכרון,

בדרך כלל מזמינים רבנים, המשפחות השכולות,

שיבואו לומר דברי תורה לעילוי נשמת המנוח.

אבל לפעמים הרב יודע,

בבוקר אני בהר-הזיתים,

אחרי שעה צריך ללכת להר-המנחות, להר-הרצל וכיוצאות הזה.

כשהוא יודע מראש שהוא צריך ללכת לכמה מקומות,

לא כדאי לברך כמה פעמים.

לפני שהוא יתחיל בפעם הראשונה את הברכה אשר יצר אתכם בדין,

הוא יאמר בפירוש שאני מתכוון על כל בתי-הקברות.

למה הדבר דומה?

אני מברך כעת שהכול על התה.

אני יודע שיביאו לי עוד כוס.

אני לא מברך פעמיים שהכול. בשעה שאני מברך שהכול על הכוס הראשון אני מתכוון גם על הכוס השני,

ולכן גם פה כדאי באמת בלכתחילה שיכוון על הכול.

אני מסכים אתך. אם לא כיוון, לא היה לו שום כוונה, אז יכול.

בסדר, יכול. גם זו אפשרות,

אבל כמו שאמרנו, צריך להבדיל בין בית-קברות לבית-קברות. מה שראיתי בתוך חודש את בית-הקברות הר-הזיתים,

זה לא קשור לבתי-הקברות האחרים.

כל מקום הוא כדבר בפני עצמו,

ולפי זה יחליט אם צריך לברך או שאינו צריך לברך.

רבינו,

איך העולם שהכול נהיה עבדו?

אתה לא עושה בית-הסוף, הכול בירושלים,

אבל זה יוסף בכביש בגין, יש שם מתחם של דברות,

בשמואל הנביא יש מתחם של דברות, בבית-הסרפתית יש מתחם של דברות,

דבר אילן, הוא כל הזמן ניצח שם לדברות.

סיכמנו שרק כשנכנס,

נכנס לתוך, בסדר, מי שנכנס לתוך בית-הקברות ינחם לבית-בסדר, אני מסכים אתך.

אבל אם האדם הזה לא נכנס, כמו הדוגמה שאמרתי,

אתה רואה את הר-הזיתים,

אתה כהן, לך אסור להיכנס בפנים. אתה רק כהן מרחוק.

מרחוק אתה מנוע מלברך, אי-אפשר לברך, כמו שאמרנו,

ספק ברכות להקהל.

הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר שהחיינו,

ואחר שניים-עשרה חודש מברך מחיי המתים,

והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו.

הגמרא בברכות נח, הגמרא ממשיכה, ויביאה לנו עוד דוגמה.

אדם שאוהב את חברו, כמו דוד ויונתן,

חודש שלם לא ראיתי אותו, התגעגעתי אליו,

כעת אני רואה אותו. הגמרא אומרת שיברך עליו בשם מלכות, ברכת,

שהחיינו.

ואם שנה לא ראה אותו,

יאמר את הברכה מחיי המתים.

הרי כולנו נכתבים בראש השנה,

החתימה ביום הכיפורים,

מסירת הפתק לביצוע ביום השענא רבה.

מה אתה יודע מה היה בראש השנה?

מה כתבו לו בשמים?

לכן היה חשש גדול, אולי האדם הזה הלך לעולמו.

אתה רואה אותו, ברוך השם, חי וקיים,

ולכן צריך לברך עליו מחיי המתים.

אלה דברי הגמרא.

באו הראשונים,

התוספות, רבנו יונה, הראש, הטור והשולחן ערוך, ומדגישים.

מדובר כשהאדם הזה אוהב מאוד את חברו, כמו דוד ויונתן.

רק בזה צריך לברך עליו שהחיינו.

אבל אם האדם הזה אין לו הרבה קשר אתו,

הוא רואה אותו ברחוב, שלום, שלום וסוד.

כן יראה אותו חודש, לא יראה אותו, לא משנה, לא מעלה ולא מוריד.

בחיי גווני, אם הוא לא אוהב אותו,

אין כאן האפשרות לבוא ולברך את ברכת שהחיינו.

הגאון רבי אליהו חזן בספרו תעלומות לב,

הרב היה תחילתו,

תורתו ולידתו כאן בירושלים,

לפני כ-150 שנה הוא עבר לאלכסנדריה, שם הוא כיהן שנים רבות, אב בית-דין, יש לו ארבעה כרכים, תעלומות לב.

ושם הוא דן בשאלה שלך.

הוא מסביר את הרקע ואומר,

בזמנם, בדורותם, כל מקום היה נפרד, לא היה קשר כמעט.

בזמנו של הרב כבר היה קשר, טלגרף,

היה מברקים, זה מה שכבר התחיל בזמנו.

גם השירות של הדואר,

להעביר מכתבים דרך הדואר,

בתקופה ההיא נעשה יותר מסודר. ולכן הרב אומר,

היום אין צורך לברך את זה.

גם אם לא ראיתי את הגוף שלו פנים אל פנים,

אבל ידעתי שברוך השם הוא חי וקיים,

ולכן הרב אומר שבחיי גוונה אי-אפשר לברך.

את הדברים האלה ככתבם וכלשונם אומר גם בעל המשנה ברורה כאן אצלנו על המקום.

דבר שני, בספר ברכת יוסף,

את הספר הזה חידר הגאון רבי יוסף ידיד, הוא היה פה בירושלים לפני מאה שנה,

שלושה כרכים מלאים וקדושים,

וכשמו כן הוא, ברכת יוסף, כולו עוסק בהלכות ברכות.

הוא מדגיש את דברי התוספות.

והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו.

בוא ונמשיך את מה שהיה פעם,

שיברכו האנשים בברכת שהחיינו אחרי חודש.

אם הוא רואה איזה אדם שלא כל כך אוהב אותו,

חברו ישאל אותו, למה לא אמרת עלי שהחיינו? מה, אתה לא אוהב אותי?

מה יהיה?

מה תגיד? נו, מפני דרכי שלום יברך.

האם מותר לעבור עליו דאורייתא, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא מפני זה? בוודאי שלא.

על מי כן יברך?

על מי לא יברך?

בזמנם ודורותם האנשים היו ישרים. הכול היה דוגרי בפנים, לא היתה חנופה.

במטרות האחרונים רבת חנופה, וקשה לנו מאוד להמשיך בברכה האמורה.

ועוד חודש אנחנו נקרא בחומש במדבר פרשת מסעה.

ולא תחניפו את הארץ.

הפוסקים כתבו שאיסור חנופה הוא איסור גמור מדאורייתא.

היום בסלנג בעברית אומרים ללקק, לא אומרים להחניף,

יש להם מלה נפרדת.

לא חשוב איך תקרא לזה.

הביצוע של הדברים האלה הוא מעשה חמור.

יש מחנוקת בראשונים שם, אם נאמר בזה, ייהרג ואל יעבור.

עד כדי כך.

כולם יודעים שהדבר אסור מדאורייתא. אבל תראו מה כותב רבי יעקב בר-הב.

רבי יעקב בר-הב חי ופעל לפני 500 שנה, הוא היה רבו של מרן.

הוא אומר על הדור שלו,

הוא אומר, בדור שלנו מי שלא מחניף לא יכול לחיות, לא יכול לשרוד.

הוא אומר, וגם אני מחניף קצת.

אתה רואה כבר אז מה נגיד על היום.

ואז על-ידי ההרגל הלא-טוב הזה,

אנשים

מנסים להסתבך, לברך ברכות למתנה.

ולכן מספר ואומר הרב,

חכמי הדור במאה האחרונה אמרו לא לברך ברכיו שהחיינו על אדם שלא ראית אותו חודש, ביטלו חכמים את הדרכה הזאת. יותר מזה,

ממשיך הרב ואומר, יש לי בן יחיד,

הוא אומר, ראיתי אותו יותר מחודש, אני אוהב אותו עובד נפש,

מה עש על פיכם, אל תברך.

לא כדאי כדי לא להיכנס,

לא להכניס את האנשים בספקות של ברכה לבטלה. אבל יש לנו פתח, יש לנו פתרון קל מאוד.

אני יודע שאני אראה אותו בעוד שעה,

אני הולך כעת לשוק,

אני קונה פרי חדש, יש עכשיו דובדובנים, סדרס, תיקח את הפרי החדש אתך,

כשתראה אותו תברך שהחיינו,

תכוון לפתור לא רק את החבר החדש אלא גם את הסדרס החדש,

ובזה אין לך ספק,

אין לך חשש אולי חלילה זו ברכה לבטלה.

זה הפתרון הקל ביותר שניתן לעשות.

כך שאמרנו,

על החבר לבד בפני עצמו אי-אפשר לברך,

אבל לא נצטרך להפסיד לגמרי את ברכת שהחיינו.

יש לנו פתח, כמו שאמרנו, לברך את הברכה האמורה בצורה פשוטה, על-ידי בגד חדש או פרא חדש,

או זה שאמרנו תמיד, ויברך דובין,

גם בזה תוכן אמרת שהחיינו, לא יפסיד לגמרי את הדרכה,

אבל מצד שני גם לא ייכנסו האנשים לספק ברכה לבטלה, שעל כל אחד יברך כן בסדר, לא בסדר מבחינת ההלכה, כדי שלא לסבך את האנשים.

לכן זו העצה שהרב הציע שם,

וכך המסקנה להלכה למעשה.

גם הדרכה האחרונה,

בחיי המתים,

תבוא תעמוד ליד אדם עם הארץ,

תברך עליו את הברכה הזו,

הוא יסתכל עליך, מה, אתה חשבת שאני מת?

האדם הזה יקבל שוק, יקבל עודף.

אנשים לא יבינו, מי שלמד את הגמרא יודע את הכול, יש לו רקע, הוא מבין, יענה אחריך, אמן.

אבל אדם עם הארץ, הוא לא יבין, איש בר לא ידע וחסיר להבין את זאת.

ולכן, בדברים האלה,

גם את הדרכה האחרונה,

ברכת מחיי המתים, גם אם הוא לראה את חברו שנה או יותר,

גם כן לא יברך, בפרט לפי מה שאמרנו קודם.

היום לא רק שיש לנו מברק,

לא רק שהדואר הוא מסודר.

יש לנו היום את הטלפון, את הפקס, מחשב ומה לא.

ואתה יודע, כמעט כל יום אתה יודע מה נשמע אתו, ברוך השם, שלמה טוב, הכול בסדר, ולכן לא כדאי להסתבך בדברים האלה, וחשש לספק כל דיון של ברכה לבטלה,

אלא שב ואל תעשה עדיף, אלא כמו שאמרנו, אם יש לו פרי חדר שלך יוצא בזה,

זה הפתרון המומלץ למה שרצוי לנהוג ולעשות. מה הגבירה הרבה מספרות כסף לשלושת חודש במועצת? שלוש עשרה. במעוברת, השנה שלנו היתה מעוברת, אז ממנה במקום שני מעשר יהיה שלושה עשר,

אבל כמו שאמרנו, לא מברכים את הדרכה הזו, לא בשני מעשר ולא בשלושה עשר.

אבל מי היה ראש השנה?

אם הראש השנה הוא טובע, הוא טובע, למה הוא עושה את זה בכלל?

מי יודע, לא?

בסדר, אבל אם ראית אותו בחשוון,

יכול להיות שהכול היה בסדר,

לא עבר באמצע ימי ראש השנה כיפור,

ולכן רבותינו הצריכו 12 חודש,

אי-אפשר מסוף חשוון לעלוי לבוא ולברך.

ולכן אנחנו רוצים שיהיו באמצע הימים הנוראיים.

סעיף ב' מי שלא ראה את חברו מעולם ושלח לו כתבים, אף-על-פי שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו.

היה ביניהם קשר,

היה או דרך המחשב או דרך הדואר,

וכל פעם היו כותבים דברים יפים, דברים מתוקים מדרש.

סוף-סוף האדם הזה, עכשיו הוא פוגש אותו אחרי שנים רבות ומברך.

כשאני ראיתי את האדם, אני מכיר את הגוף,

עובר יותר מחודש ואני מתגעגע אליו, על זה יש מקום לדון,

אמרנו, תביא פרי חדש, תברך שהחיינו.

אבל אם אף פעם לא ראיתי אותו, נכון שהיה קשר מכתבים,

הקשר הזה הוא חלש מדי מכדי לתקן על זה ברכה.

לפני 80 שנה בדיוק,

הגאון רבי אלעזר שפירא מהונגריה, מונקאץ',

הוא היה אדמו״ר גדול, היו לו עשרות אלפי חסידים,

הוא רצה לבוא לארץ לבקר את מרשאל פנדרי.

מרשאל פנדרי היה גדול הדור ועל שמו יש לנו בירושלים רחוב שנקרא רחוב אלפנדרי.

מי שמכיר,

תחנת הדלק ורחוב הטורים פינת יפו,

שם בדיוק הסמטה שמאלה, זה נקרא רחוב אלפנדרי,

שם הרב היה גר,

ולכן על שמו קראו את שם הרחוב, רחוב אלפנדרי.

הרב,

הוא רצה כל פעם לשאול, לדעת משהו.

פרשאל פנדרי היה גאון הגאונים,

היה יחיד בדורו, היה זקן מופלג, בן 120,

אבל הראש שלו היה צלול,

ולכן כל פעם הרב היה כותב ומרשאל פנדרי היה עונה.

הרב החליט, אני בא לירושלים לראות את הרב.

התגעגע לראות אותו,

היום זה קל מאוד,

מהונגריה לישראל,

ארבע-חמש שעות במטוס אתה נוחה,

אבל אז היה צריך לנסוע באונייה.

הרב לא התעצל והגיע לארץ-ישראל.

כשנכנס לביתו של מרשאל פנדרי,

ברך עליו בשם המלכות, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

מרשאל פנדרי לא עונה אחריו.

אמר לו,

הרשב״א ומרן אומרים שאם לא ראה אותו, גם אם הית שלו מכתבים,

זה עדיין לא מספיק לומר את הברכה בשם המלכות, ולכן הרב לא הסכים.

היום, זקנים בגיל 120, תשאל אותו מה אכלת בבוקר,

אם הוא אכל גבינה או שאכל זיתים, הוא לא יודע.

והרב הזה ידע את כל התורה כולה בעל-פה.

גם בגיל זיקנה, בגיל 120,

ידע לענות לו את הדברים בצורה המדויקת ביותר.

אבל הרב לא שרד. אחרי שלושה ימים מרשאל פנדרי הלך לעולמו.

הרב רבי אליעזר שפירא נשאר והשתתף בהלוויה.

כשהוא יצא את הארץ הוא קרא על עצמו,

אני מלאה הלכתי וריקה משיבני השם.

כשהגעתי לארץ היה גדול הדור, היה חי עדיין מרשאל פנדרי.

כשהוא חוזר,

אין את הרעב וריקה משיבני השם, כך הוא אמר על עצמו אחרי האסון ושקרה. אבל עקרונית, קיבלנו הוראות מרן ובחיי גבינה, אינך ואמן על יישואים לברך.

ממילא אתה לא צריך לחפש גם את הפתרון שאמרנו,

לחפש פרי חדש או בגד חדש,

גם את הפתרון הזה אנחנו לא זקוקים לו.

אני עובר בדברי הרמה.

במדרש, פרשת תולדות, כתוב,

מי שנעשה בנו בר-מצווה מברך, ברוך אתה השם אלוקני מלך העולם,

שפטרני מעונשו של זה,

וטוב לברך ולא שם ומלכות.

אלה דברי המדרש.

המדרש אומר לברך בשם ומלכות.

הרמה הוא שסיים על זה בלי שם.

מה התוכן של הברכה?

הלבוש,

המגן אברהם, הביאו לנו שני פירושים. הפירוש הראשון הוא כך.

האבא חייב לחנך את הבן שלו.

יש לו בן, בן חמש, שש, צריך ל...

חנך אותו, כמו שאמר שלמה המלך,

חיוך לנער על-פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

ולא רק בזמן שהתלמוד תורה, בית-הספר מתפקד כהוגן,

אלא גם בתקופת החופש,

ובעיקר בתקופת החופש,

שם המורה לא נמצא, אין מי שידאג שהבן שלך יתפלל,

אין מי שישים לב שהבן ימארך ברכת המזון.

אני, האבא, צריך לתפקד גם כמורה באותם הימים.

לא רק שהילד ילמד,

אלא גם שיתפלל בזמן, יקרא קריאת שמעה בזמן, יברך ברכת המזון.

אם חלילה האבא הזה מתרשל,

האבא הזה, אנוש יעמי אש.

עד מתי?

עד גיל בר-מצווה אני חייב.

גיל בר-מצווה הוא כבר גדול, הוא עומד כבר ברשות עצמו,

ואז אני לא חייב בבן הזה יותר מאשר אני חייב באדם אחר.

באדם אחר יש לך מצווה, הוכיח תוכיח את עמיתיך, גם בבן אותו דבר.

ולכן אין העונש הנורא, העונש הכבד,

שחלילה האדם הזה יתרשל ולא עשה את מה שהוא חייב, לא חינך את בנו כהוגם.

זה התוכן של הברכה, הסבר אחד.

הסבר שני, לפי הילקוט שמעוני במגילת רות,

כשחלילה האבא עושה עוונות, פוקד עוון אבות על בנים. איך אמר שלמה המלך?

לפעמים בעוון האדם.

למה ייקח משכבך מתחתיך האשה, הבנים, הם שחלילה משלמים את המחיר?

עד מתי?

עד גיל בר-מצווה.

אבל,

אחרי גיל בר-מצווה אמר הנביא יחזקאל, הנפש החוטאת היא תמות.

מי שעשה, הוא לוקח את הכול על הכתפיים שלו,

אין דבר כזה שהוא יסבול בעוון אב. ולכן הוא אומר שפתרני מעונשו של זה,

גמרנו, אם יהיה לו חלילה איזה משהו,

אני אתמודד לבד עם הבעיה,

והבן לא יצטרך לסבול.

זה התוכן בהסבר השני.

חלק מאחינו בני ישראל האשכנזים מברכים את הברכה הזו עד היום בשם המלכות,

כמו שאמרו המרדכי, המהריל ועוד, ולכן עד היום הם מברכים את זה.

הגאון הרב אוירבך,

לפני 60 שנה,

כשהבן שלו ייבדל לחיים, הגאון רב שמואל,

נעשה בר-מצווה,

הוא בירך בשם ומלכות מלך העולם שפתרני מעונשו של זה.

הם נוהגים כל דבר על-פי פסקי הגאון, ולכן להם הדבר מותר.

אבל הרב אוירבך ממשיך ואומר, במה דברים אמורים?

אם האבא הזה חינך את הבן שלו כמו שצריך,

אז עד אז עשיתי את חובתי,

מי מכר שפתרני מעונשו של זה?

אבל אם האבא הזה היה רשלן,

שלח אותו לבית-ספר ככה-ככה, כמו שאומרים.

לשלוח אותו לתלמוד תורה זה רחוק.

יש איזה בית-ספר קרוב והוא התפשר.

בתקופת החופש,

במקום לדאוג שהבן הזה יברך ברכת המזור, יתפלל,

אבא הזה היה שקוע במינטט שערי ביזנס,

ולא שם לב, לא חינך את הבן.

אז מי אומר שאתה עכשיו פטור מעונשו של זה?

אם הוא נמשיך לעשות, אותו הבן,

איזה חטאים,

הוא נמצא במדרון כתוצאה מחוסר חינוך שאבא לא חינך אותו אז,

גם אחרי הבר-מצווה, האבא הזה,

אנוש יענש, ובחיי גוונה,

אפילו אם לא שואל אותנו, יהיה אשכנזי שהולך בעקבות תלמידי הגראה?

אומר הגאון הרב אורבך, לא יוכל לברך את הברכה האמורה בשם שמים, להזכיר שם ומלכות, אינו רשאי. אלה דברי הרב.

אני מכיר את הגאון רב שמואל עשרות שנים,

ואז ומתמיד הוא היה צדיק וירא שמים ועובד את השם. לא רק היום, כשהוא ראש ישיבה גדול.

גם כשהוא היה ילד, הוא היה, איך אומרים? ילד טוב ירושלים.

הגאון הרב אורבך חינך אותו והוא היה מושלם,

ולכן עליו היה אפשר לברך את הברכה האמורה.

על ילדים אחרים קשה לנו מאוד לבוא ולהגדיר את העניין, ולכן אפילו לליטאי היינו ממליצים שיעשה את העצה שאמרנו ויברך דוד, ולא יברך את הברכה הזו בשם שמים.

קל וחומר לנו.

מי זה לנו?

כל הספרדים, התימנים וגם האשכנזים, חוץ מהליטאים שהולכים בעקבות הגרע,

כולנו לא מברכים.

הנה אתה רואה את דברי הרמא.

הרמא אומר, וצריך לברך, בלא שם ומלכו.

ולמה? מדוע?

אומר הרמא,

הברכה הזו לא נכתבה בש״ס בתלמוד בבלי.

יש לנו תשובות הגאונים,

שם מובא בשם רב יהודאי גאון.

ברכה שנכתבה בגמרא,

דבר כזה אתה יכול לברך. להם היתה סמכות לתקן ברכות,

בזמן התנאים והאמוראים,

עד חתימת התלמוד בימי רבינה ורב אשה.

אחרי זה אין לנו סמכות לבוא ולתקן ברכות.

תביא היום את כל גדולי הדור מקצווי תבל,

תושיב את כולם בבנייני האומה,

שיתקני לנו איזו ברכה.

אין להם סמכות.

זה היה, לא קיים היום.

נכון הדבר שהברכה הזו שקטעני מאנשו של זה כתובה למדרש פרשת תולדות,

אבל לא כתובה בגמרא. אם הגמרא לא אומרת,

לכן הרמ״א אומר שאי-אפשר לברך את הברכה הזו בשם השם,

ולכן הרב ימליץ וענן וטוב לברך בלא שם ומלכות. או העצה השנייה, אנחנו אמרנו תמיד, בשם הצלח,

פרי תבואה, פתחי תשובה, בן איש חי,

שיכול להקדים ולברך דוד,

יכול גם כאן לעשות אותו דבר.

היינו,

הבן הזה נולד בב' בתמוז.

הלילה הזה, בשעה הזו, הוא כבר בר-מצווה.

נהיה, ברוך השם, נכנס לעול המצוות,

ואז האבא יכול להתחיל.

וימרך דוד את ה' נהנה כל הקהל, ואומר דוד,

ברוך אתה ה' אלוהים ישראל אבינו מעולם ועד עולם מלך העולם,

שפטרני מעונשו של זאב.

ואז לא רק הליטאי, גם אנחנו יכולים לברך.

כאן אתה לא פוחד, אולי חלילה וחס אתה עובר,

הלא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

כי כאן אמרתי פסוק.

הפסוק הזה, ויברך דוד,

נאמר בתנ״ך בספר דברי הימים,

ולכן יכול לעשות מלכתחילה את הפתרון הזה באותו הלילה שאדון נעשה בר-מצווה.

אבל צריך לשים לב שהתאריך יהיה מדויק.

פעמים רבות אנשים חוגגים את הבר-מצווה,

אבל לא בתאריך הנכון.

הולכים לבעל האולם,

בעל האולם אומר, תראה, יש לי באותו לילה אירוע, יש לי חתונה.

אני לא יכול באותו לילה, בוא נקדים.

הוא לא רוצה לוותר על היהודי הזה, זה דג שמן, יש לו הרבה כסף.

אז הוא רוצה אותו, הוא אומר לו, תראה, בוא נקדים יומיים, מה יכול להיות?

אנשים שלא מבינים הרבה בהלכה, אז הוא מסכים. הוא מתפתה, ואז הוא מקדים.

אם הוא מקדים,

הילד עדיין ילד קטן, הוא עדיין לא בר-מצווה.

ההלכה למשה מסיני, למדנו במשנה באבות פרק ה', בין 13 למצוות.

עדיין הוא לא הגיע ל-13, חסרים עדיין יומיים, שלוש,

ולכן על זה אין בכלל מחלוקת, אין שאלה, בוודאי שאסור לברך.

אבל זה היה, אם האבא הזה דייק, מצא אולם, ליל ב' בתמוז, הלילה הזה,

הוא חוגג ברוב פאר והדר את חגיגת הבר-מצווה והוא מייד רומז לך, שואל אותך,

מה אם שפתרני מעונשו של זה?

תאמר לו, שאגיד, ויברך דוד, על-ידי הדבר הזה, ספרדי, אשכנזי, תימני, לכולנו זה פתרון קל.

בזה אין לנו שום חשש של איסור ברכה לבטלה.

זו המלצה שכך כל אחד יכול לנהוג ולעשות.

והטעם, מדוע לא?

אמרנו,

קודם כול, בראש ובראשונה, בגלל שלא כתוב בגמרא,

טעם שני, אולי הילד עדיין לא הביא שתי שערות.

את הכלל הראשון הזכרנו פעמים רבות.

עשרות דוגמאות דיברנו,

ברכות שאינן כתובות בשס,

שאי-אפשר לברך אותן.

אנחנו מברכים שלא עשני אשה, האשה אומרת שעשני כרצונו,

אבל לא כתוב בגמרא את הברכה הזו,

ולכן הנשים לא מזכירות שם שמים,

אלא היא אומרת, ברוך שעשני כרצונו.

בהמשך אנחנו אומרים, ברוך המקדש שמו ברבים.

שוב, חלק מהסידורים, תראו, אצל האשכנזים אומרים את הברכה הזו בשם השם,

ברוך אתה השם, מקדש שמו ברבים.

אנחנו אומרים בלי שם, למה? כי לא כתוב הדבר הזה בגמרא.

אין ספק שאם חלילה וחס גוי מנסה להחטיא יהודי, תעבוד עבודה זרה או שאני הורג אותך,

ודאי, ששם כן מברך את הברכה הזו.

על זה אין ספק.

הברכה הזו קיימת, אבל לא קיימת לנו.

לנו, כשאנחנו בכל בוקר מכוונים למסור את נפשנו על קידוש השם,

לנו זה לא קיים.

זו הכוונה שבגמרא לא כתוב שבכל יום יברך. ולכן אנחנו אומרים, ברוך המקדש שמו ברבים.

אבל אותו אדם, המסכן ההוא שעומד בניסיון,

בוודאי צריך לברך את הברכה הזו בשם השם.

כך עשו הגאון בילחנן וסרמן, בעל קובץ שיעורים, הוא ותלמידיו.

בתחילת השואה לא ידעו מה קורה,

אבל בהמשך כבר הבינו.

ולכן, הרב שינה את סדר הישיבה.

במקום שהיו לומדים מסכת רגילה,

עברו למסכת פסחים בדף כה כוו, שם יש את ההלכות האלה.

למדו על זה את ההלכות,

ההלכות הן באירועי דעה סימן קנז.

והרב הדגיש להם,

אנחנו עתידים להיות כך וכך.

אנחנו נהיה קורבן עולה.

כמו בקורבן אסור לפגל, אסור לחשוב מחשבה זרה.

גם אנחנו צריכים להיות מרוכזים היטב במחשבה.

וכך היה, העמידו אותם לקיר וירו בהם, וכולם בירכו בשם המלכות את הדרכה האמורה. לא יהיה, על זה, כמו שאמרתי, אין שאלה, אין מחלוקת. אבל כשאנחנו נברך כל בוקר, לנו יש הבעיה האמורה,

ולכן אנחנו אומרים, ברוך המקדש מברבים.

בסוף מודים דרבנם.

עד שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודעות.

שוב, גם שם. זה לא אומר, ברוך אתה ה' אלא גם שם, ברוך אל ההודעות. גם שם, בלי הזכרת שם שמים.

למעלה בסימן רטז למדנו, אדם שעולה ליד מאפייה מריח ריח טוב מאוד.

האם יברך בשם המלכות שנתן ריח טוב בפת?

גם שם יש מחלוקת.

לא כתוב בגמרא ברכה כזו. עוד פעם, ספק ברכות להקל.

כך גם לגבי פדיון הבן.

אחרי שגמרנו את הפדיון,

הכהן קיבל את המטבעות, הכול בסדר.

כתוב בתשובות הגאונים,

אתה לוקח כוס יין וברך עליו.

ברכה אשר קידש עובר,

חותם בסוף, ברוך אתה ה' מקדש עוברים.

בחלק מהסידורים הגדולים מופיעה הברכה הזו.

שוב, זה כתוב בתשובות הגאונים.

לא כתוב בגמרא.

מי אומר שאנחנו רשאים שיכולים לברך את הברכה הזו.

ולכן, מה אנחנו עושים?

אומרים את הברכה בלי שם.

ברוך אתה, מהרהר שם לאלוקנו, ימשיך מלך העולם, ימשיך קידוש עובר,

אחרי שגומר,

מסיים על היין.

בורא פרי הגפן. והשאלה היא, למה בסוף?

למה באחרונה?

שהרי קידוש, הבדלה, הכוס של ברית המילה.

אתה קודם אומר הגפן ואחרי זה אתה עובר כדי שיהיה דין מבטן.

למה כאן הפכנו את הסדר?

למה אמרנו שיברך את ברכת הגפן באחרונה?

כדי שלא יהיה חשש הפסק.

אם נאמר שאסור לברך את הברכה הזו,

אז בין הגפן לבין הטעימה יהיה כאן הפסק.

ולכן אנחנו גם משנים את הסדר שברכת בורא פרי הגפן תהיה באחרונה.

גם בבן-העזר, סימן סג,

נרן מביא שם דעה של הגאונים שצריך לברך על שיוצא גיגוז,

גם שם אין הדברים להלכה למעשה. נרן כותב את זה בשם יש אומרים, ונרן עצמו לא מסכים לזה.

אבל דווקא מינה עוד.

אדם שבר-מינן חולה במחלת התיילק.

אנשים כאלה אסור להם לאכול דגם.

ליל הסדר, אנחנו כולנו אוכלים מצה, הוא אסור לו.

לפעמים הוא הולך לרופא קודם, הרופא אומר לו,

לאכול הרבה אסור לך.

עשרה גרם מותר.

האם יש תועלת במה שיאכל עשרה גרם? הרי זה לא כזאי.

לפי הרמב״ם, פירוש המשניות, מסכת אבות פרק ד',

יש תועלת בדבר.

כמו שחצי שיעור אסור מן התורה בייסורים,

משקל נגד,

גם אם אני אוכל רק עשרה גרם,

גם בזה יש תועלת. ולכן אתה אומר לרופא, אמר, עשרה גרם לא יזיק לך, בבקשה תאכל עשרה גרם.

אבל, הוא שואל אותך,

אנחנו מברכים וציוונו על אכילת מצה.

סתם אכילה זה לא כזאי, כאן אין לו כזאי.

האם הוא יכול לברך?

לא. את הברכה הזו הוא לא רשאי.

כותב הגאון ביהודה אסד, הוא אומר עצה.

במקום לנסח וציוונו על אכילת מצה, יגיד וציוונו על מצוות מצה.

כך מייעץ הרם.

עוד הפעם, העצה הזו היא לא טובה.

למה? איפה כתוב בגמרא דרכה כזו? לא כתוב.

ולכן, להמציא, כשאנחנו נבוא ונמציא נוסח ברכה חדש,

אין לנו את הסמכות, אנחנו לא יכולים,

ולכן העצה היא.

הוא לא יכול לברך,

אבל אחיו או אבא הם מברכים.

יאמר להם, אנא, תברך בקול רם, תפטור גם אותי, תוציא גם אותי ידי חובה בדבר הזה.

זו הפשרה גם שם, או שיגיד את העצה שלו, היא מערכת דוד.

אבל לברך ברכה בשם המלכות וציוונו על מצוות מצה,

אנחנו בבעיה קשה,

וקשה לנו מאוד לנהוג ולעשות כאלה.

חלק מאחינו האשכנזים והמרוקאים בתפילת ערבית מוסיפים יראו עינינו.

המרוקאים אומרים את זה במנגינה מאוד יפה,

גומרים את ברכת השכיבנו, שומר עמו ישראל לעד,

וכל הקהל ביחד מנגנים את אותם שמונה עשר המשפטים שהם כנגד חי ברכות,

ויש בסוף גם חתימה.

שוב,

הראשונים הביאו את הנושא של יראו עינינו,

ועוד פעם זה סימן שאלה.

לא כתוב, בגמרא שלנו,

בטלמוד בבלי, לא כתוב לברך ולומר על זה ברכה בשם ה'.

ולכן חזרנו עוד פעם לכלל, אם לא כתוב בגמרא,

ספק ברכות להכן, השם ואל תעשה עדיף. זו המסקנה להלכה למעשה, ואין לנו את היכולת לבוא ולומר.

המרוקאים ממשיכים בזה. הם לא שואלים אותנו שאלות,

הם מקבלים את מה שפסק להם בזמנו הדאון רבי יוסף משאש.

הוא אמר להם, כן, אתם יכולים. גם אם באתם לארץ-ישראל,

יכולים להמשיך במנהג הזה, וככה הם נוהגים עד היום. תלך להרבה מושבים בדרום, בדרום זה נפוץ מאוד עד היום,

והם אומרים את זה כל כך יפה ושובה את הלב, המנגינה שהם אומרים בנחת, אף אחד לא ממהר.

ערבית, סיימנו את העבודה, גמרנו.

אדם בערבית יושב על מי מנוחות, הוא לא ממהר לשום מקום.

כולם אומרים את זה יפה, יפה אתה יכול לומר, אבל בחתימה, שם שמים בסוף.

מזה אנחנו מנועים, אנחנו לא נוהגים לברך. למה? כי שוב, הברכה הזו לא הוזכרה בגמרא בשס.

כמו שאמרנו בברכות הקודמות, כך הוא הדין גם בברכה הזו, ולכן אנחנו מסכמים שו אל תעשה עדיף, כך הוא הדין גם לגבי אדם שנעשה בלא בר-מצווה,

שאומנם האשכנזים הליטאים שהולכים בעקבות הגרע כן מברכים,

אנחנו לא.

אנחנו, הכוונה היא הספרדים,

התימנים והאשכנזים, החסידים,

לא מברכים את הברכה האמורה. יש הרבה מהאשכנזים שומרים בלי שם, כמו שאמר רמב״ם.

מתי הם אומרים את זה?

כמו שעשה רב יהודי גאון.

הילד עולה לתורה, נניח, הלילה הזה הוא נעשה בר-מצווה.

מחר בבוקר הוא מגיע עם המשפחה לבית-הכנסת,

מכבדים את חתן הבר-מצווה בעלייה,

אחרי שהוא גומר את הברכה האחרונה,

האבא אומר מייד,

ברוך שפתרני מעונשו של זה.

אלה הדברים שרבים מגדולי אחרוני האשכנזים אומרים שכך צריך לנהוג ולעשות, ולכן הם אומרים את זה בלי שהם כן.

אבל אמרנו, את העצה של וימערך בווין, העצה הזו היא עוד יותר טובה מאשר לברך בלא שם ומלכות. בדרך הזו אתה יכול לנהוג ולעשות.

עד עכשיו דיברנו על סיבה אחת מדוע לא,

כי הברכה הזו לא הוזכרה בש״ס.

עוד טעם שני, למה לא?

כהלכה למשה מסיני.

לא מספיק שהילד הזה יהיה בר-מצווה בגיל 13,

אלא צריך גם שיביא שתי שערות.

אלה דברי הגמרא בקידושין דף עין,

שרק אם נביא שתי שערות, סימני בגרות, כן, הלא וכי לו.

ולכן כאן תיאר שאלה.

נכון שהילד הזה נולד בב' בתמוז,

הלילה הזה הוא בר-מצווה.

בר-מצווה, אני מתכוון,

יש חגיגת בר-מצווה.

מי אומר לך שהוא הביא שתי שערות? בדקת אותו, מאיפה אתה יודע?

ולכן, וספק, עוד פעם,

ספק ברכות להקל,

ולכן לא כדאי לברך גם פה וגם בדברים אחרים,

כיוצא בהם.

הגמרא במסכת יבמות בדף קג,

גם במסכת בבה בתרא קנו, בשני המקומות,

הגמרא אומרת, בודקים לגבי קידושין,

לגבי חליצה וכיוצא בזה.

מה הדוגמה של החליצה?

התורה אמרה לנו בחומש דברים, פרשת קטטה.

כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהיום ובן אין לו.

לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר,

ויבנו יבוא עליה לקחה לו לאישה וייבמה,

ואם לא יכפוץ האיש לצחת את יבמתו,

ועלתה יבמתו אז שרה ואמרה מעיני ומי להקים לאחיו שם בישראל,

לא הווי אדוני.

ואז, הסוף, חלצה נעלו מעל רגלו,

בזה היא תהיה מותרת בכל העולם, עד אותו רגע היא אסורה.

אם חלילה קרה אסון שבעלה נהרג או נפטר בלי בנים והשאיר אח קטן,

האח הזה, בן עשר, בן שנים-עשרה,

אין הרשות להתחתן.

עד שיגדל יהיה בר-מצווה,

ורק אז היא תחלוץ את נעלו ותהיה מותרת.

למה?

כתוב, אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו.

הגמרא לומדת איש לפוקע קטן. ילד קטן לא שווה שום דבר שהיא תחלוץ לו את הנעל.

הילד הזה נולד ביום ב' בתמוז,

הלילה הזה הוא בר-מצווה.

ירצה מייד לבית-דין. נו, מחר אני רוצה, תעשו כבר את החליצה.

היא רוצה להתחתן עם גבר אחר.

האם מותר לו או לא?

אז הגמרא עונה.

נכון הדבר שהוא הגיע לגיל מבחינת התאריך.

צריך לבדוק, השאירה של הבית-דין, נבדוק אותו.

אם הביא שתי שערות יכולים לבצע את החליצה ותהיה מותרת לו.

אם לא הביא שתי שערות, עדיין לא. כמו שאמרנו, הגיל לבד הוא אפס, אם לא הביא שתי שערות דינו כילד קטן לכל דבר.

אז גם פה אצלנו, איך העבר הזה יברך שפטרני מעונשו של זה, אולי הוא לא הביא שתי שערות, הוא עדיין קטן, עדיין לא פטרחה.

ולכן, בכל הדברים האלה אנחנו אומרים את העצה שאל תעשה עדיף.

עדיף שלא להסתבך ולא להיכנס לספק ברכה לבטלה.

למדנו למעלה, בהלכות טלית, סימן ח' סעיף ט',

שם רם מביא את דברי הראש והטור,

לפני שאני מברך להתעטף בציצית אני בודק אם הציציות האלה הן בסדר,

אם הקול שלם אני מברך, אם לא, לא.

למה אני צריך לבדוק? יש חזקה, אבל יש מיעוט המצוי שזה נקרע.

ולכן, עניין ברכה, לא סומכים על חזקה.

בעניין ברכה אנחנו זהירים מאוד, קודם תבדוק ואחרי זה תברך להתעטף בציצית.

כמו שם, ראו הדין גם פה.

גם כאן אני חושש וגם כאן יש אפשרות לבדוק,

ולכן אין אפשרות לבוא ולברך את הברכה הזו כל זמן שלא בדקנו. כך ראו הדין גם בשאר המצוות,

כגון לטבות, לשזור או לקשר את הציציות.

אפילו אם הוא הגיע לבר-מצווה אין אפשרות

לבוא ולתת לו לעסוק במלאכות הללו.

למה? כי הגיל לבד לא אומר כלום,

אלא צריך גם לבדוק אם מביא שתי סבאות.

כך גם לגבי עיבוד של קלפים, ספר תורה, תפילין מזוזות או כתיבה.

המגן אברהם בסימן ל'ט, הוא מדבר לגבי כתיבה.

וזה מצוי מאוד כשהילד הזה בן של סופר.

אבא שלו סופר סדן, והוא תמיד עוקב אחריו.

למד נפלא את ההלכות, למד נבחן, הוא יודע הכול.

הלילה הזה ב' בתמוז נעשה בר-מצווה.

אז האבא הזה שמח שיש לו ילד חכם,

ובא הילד ולוקח קולמוס וכתב הלילה הזה מזוזה.

אם נאמר שהילד הזה הוא עדיין ילד,

ילד שכתב מזוזה זה פסול.

הרי למדנו את סמיכות הפסוקים וקשרתם וכתבתם.

מי שחייב מדאורה היתה בקשירת התפילין,

שהוא בר-מצווה,

הוא גם יכול לכתוב. מי שלא, לא.

ולכן, עוד פעם,

הבן הזה עדיין לא רשאי לבוא ולכתוב מזוזה,

להגיח ספרי תורה וכיוצא בזה, אלא רק אם ייבדק אם יביא שתי שערות או לא.

כך הוא הדין גם להוציא ידי חובה בברכת המזון וכיוצא בזה או להיות חזן.

תראו בסימן נאה, שם למדנו,

שאם האבא הזה רוצה שהבן שלו יהיה חזן בשערית ומנחה, אם לא ידוע אם יביא שתי שערות,

עדיף שלא יהיה חזן. יש שם בתפילת החזרה קדושה, נקדישך ונעריצך,

ולכן, בחיי גוונה,

אם לא ידוע לך אם יביא שתי שערות, כדאי שלא ימנה אותו חזן. זה מצוי מאוד בבתי-ספר. בתי-ספר רבים, לכיתות ז'-ח' הם מארגנים מניין,

באים הנערים עם המורים.

זה דבר טוב, הרגל נפלא, אבל חזן,

אל תיתן לילדים, לנערים האלה, גם למי שהגיע לבר-מצווה זה לא טוב דרך התחילה,

אלא, כמו שאמרנו,

אחד המורים או המנהל הם שיהיו החזונים לגבי שחרית ומנחה. לגבי הערבית, הדבר קל יותר, תפילת ערבית או שערורות.

רבי חנניה, בבקשה.

רבי חניה, בבקשה.