הלכות נטילת ידיים למעשה – חיוב, שיעורים, קביעות סעודה ודין דבר שטיבולו במשקה

 

- - - לא מוגה! - - - 

כשיבוא לאכול פת שמברכים עליו המוציא ייטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה ויברך על נטילת ידיים אבל לפת שאין מברכים עליו המוציא כגון לחמנויות או פת הבאה בכסנים פירוש פת עצמיה עם סוכר שקדים ועבודים ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידיים

יש לנו שבע מצוות דרבנן אחת משבע מצוות דרבנן היא מצוות נטילת ידיים מצווה זו קדומה מאוד שלמה המלך התחיל בתקנה זו שלמה תיקן נטילת ידיים לאותם הכהנים שבאים לאכול תרומה וקודשים אבל המשנה מסופרת לנו במסכת שבת

ראשון שבעליית חזקיה בן חנניה בן גרם נמנו ורדו בבית שמאי ובת הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום יחד דבר אחת הגזרות שגזרו שם בבית שמאי ובת הלל גזרו שאדם שבא לא אכול תרומה צריך ליטול את הידיים אחר כך הוסיפו גם נטילת ידיים לחולין

האדם לבוא ולאכול לחם אלא אם כן נטל קודם את ידיו.

במשך הגמרא התרומה יכולה להיות טמאה אפילו במדרגה שלישית שני עושה שלישי בתרומה.

גזרו על הידיים שסתם ידיים נחשבות כשני ואז אם ייגע בתרומה שני עושה שלישי בתרומה.

אז סתם ידיים הן שניות זו התקנה שאמרנו לחייב

ונטילת ידיים כל אדם שאוכל.

אבל עיקרת הפנה היא דווקא באכילת לחם כי התרומה היא בדרך כלל מהדודן ולכן משום זה גם חיוב נטילת ידיים על הלחם.

הגמרא בברכות בדף מ״א מביאה את הפסוק

ויתקדשתם ויתן קדושים ויתקדשתם אלו מים ראשונים ויתן

קדושים אלו מים אחרונים מכאן האסמכתה שכל אדם שבא לאכול חייב לפני כן ליטול את הידיים ולכן כל אדם יבהיר מאוד במצווה זו בקיום חובתו שלפני כל ארוחה קודם כל ייטול את ידם אבל כל זה דווקא על לחם וכיוצא בו אבל אם יאכל פירות ירקות עוגה וכיוצא בה

שם אין צורך לבוא וליטול את הידיים.

ברור שיש עוד טעם,

מה שהתוספות שם כתבו נצטרך לשמוע דברי חכמים שהנטילה היא משום נקיות אז העבר רבה הביאו את שני הטעמים משום טומאה ונקיות ורוב ככל הפוסקים העתיקו גם את הטעם הזה להלקה ששניהם באמת מה שאמרנו הוא משום טומאה לא רק טומאה שיקנה את התרומה אלא

נחשף לזה גם משום נקיות ולכן אם האדם הזה בא לאכול תפוח עץ אם ידם כולם משומנות הוא נגע לפני כן בגריז או בדבר אחר איך הוא יאכל בצורה כזו? הוא ייהרוג את עצמו ומסכן את החיים שלו אז בוודאי שמן הראוי שישפשף ונקה יפה יפה יפה יפה יפה אבל

בכמה אני רואה בסימן קט שיש מצווה וחובה ליטול את הידיים בכלי

נטילת ידיים בכלי היא חובה בהכרח כשאתה בא לאכול לחם

אבל אם אתה בגלל לא אוכל לחם אתה אוכל תפוח עץ תשטוף את הידיים בברז בצורה רגילה תנקה את הידיים טוב זה מספיק כי שמה יש רק עניין אחד בלבד עניין של הנקיות פה יש נוסד לנקיות ולניקיון גם עניין של טומאה וטהרה ולכן כאן אחרי החוש יהיה גם כל איש שיהיה כוח דבריו וכולי כמו שנראה לקנן את כל פרטי ההלכות בעניין זה

גם על העוגה אין צורך לבוא ולטול את הידיים נכון שהעוגה גם עשייה מכין החיסה אבל לא רגילים האנשים לקבוע על זה צורדה רבותינו דיברו, חייבו אותנו לטול את הידיים רק על דבר שהוא בגדר קבע אתה אוכל את הלחם אדם שרעב ורוצה לאכול לשבוע להומות אז בגלל הוא לוקח את הלחם ולכן על דבר מצוי

וקבוע תקנו רבותינו מטילה ובעל העוגות אלא אם כן האדם הזה אוכל הרבה עוגות אוכל 230 גרן עוגות וזה חייב במטירת ידיים כך מרן בבית יוסף מדויק מדברי הרשב״א גם הלשון של מרן בשולחן ערוך מדויקת כך מרן אמר אם אוכל פת הדעת בקסמים זהו לא קובע את סעודתו עליהם

אז האדם הזה קובע את סעודתו עליהם ויש ביתה שלא עושים אין מרחם אז במקום לאכול נחם האדם הזה החליט לאכול ארוחת צהריים עם קעקים לוקח את הקעקים העולה ושופה אותם עם המים עם הכוס תה והוא רוצה לאכול ברצינות 230 גרם בלשון הפוסקים זעד גורם ולכן בחיי גוונה חייב נטילת ידיים שוב יש מחלוקת

בתוסקים אם צריך לנטיל את הידיים ולברך על נטילת ידיים בזה זה ממש דומה לגמרי ללחם או לא

כי מרן בבית יוסף כשהתחיל את הנושא הזה על עוגות 230 גרם מרן הסתפק אולי נאמר לא תקנו על עוגה ולא תקנו לגמרי לא פלוג ועשיתם לאכול הרבה לא צריך אבל המסקנה של מרן כמו שמדויק מדברי הרשב״א שצריך כך מפורש גם דברי הסעמא רק מלכן

המסקנה היא לחייב לכן דעת המגן אברהם ושאר הפוסקים שאין מי שחלוק בדבר ולא רק שחייב לטעון את הידיים אלא חייב גם לברך על נטילת ידיים כלל גדול לא ידענו כשהמחלוקת היא במצווה ולא בברכה לא אומרים ספק ברכות לאכול נגד מרן ולכן גם פה פוסקים לאדם

זה שייטל ידיו בקני כדב וכדיב יברך על נטילת ידיים אחר כך הוא מברך על הקעקע נורא לו הנוציא רחם מן הארץ ובסוף מים אחרונים חובה וברכת המזון אבל דבר אחד צריך להיות זהיר מאוד הרבה פעמים נדמה לאדם שהוא יכול לאכול הרבה הוא בא לחתונה

בעיית גשם שוטף ועולם מזמנים לא באו זכה נוצל חלקו וחלק חדרו אז הוא החליט אמר במקום לאכול לחם אני אוכל את העוגות יש שם איזה שפע בכל שולחן יש שניים או שלושה אנשים בקושי והוא החליט לגמור לחסות את העסק נדמה לאדם שהוא יכול אבל הרבה פעמים עוגות מתוקות קשה מאוד לאכול את השיעור הזה דבש מצאת אכול ברקע תן תצבענו להכה אותו

דבר מתוק שעומד לאדם בברם ורוב בני האדם לא מסוגלים לאכול הרבה נדמה לו שהוא יאכל הרבה ובחינם על הכיסח בו אבל במציאות זה לא יולך אלא אם כן האדם הזה בא ממשפחה מיוחסת משפחת הבלאית אז יכול להיות שיש לו סיכוי אבל אדם נרמלי אדם רגיל אדם כזה צריך להיות ריאלי יותר לא יסכן לא

לעשה ברכה לבטלה שהולך לברך על נטילת ידיים מי אומר לך שתוכל לאכול 230 גרם? אתה בטוח? מי אומר לכן יהיה מטון.

בדרך כלל ניציון רעב בעוגות מלוכות יותר קל לאכול הרבה בקעקים זה הולך יותר טוב לכן הבאתי משל טוב, משל אמיתי הקעקים האלה אדם שהוא רעב מסוגל באמת לאכול 230 גרם אז אם הוא בטוח בעצמו שהוא מסוגל לחסל עיתונות כזו

שיהיה בבריאות בתנאי שיעשה נטילת ידיים המוציא וברכת המוזיא.

כל האפליה בין בורא מיני מזלמות על עוגה לבין המוציא על לחם משום הלחם הוא דבר קבוע, העוגה היא ערעי.

הרי הוא אוכל את הקעקים האלה בקבע כמה שזה קבע לכן צריך לברך על זה במקום מזלמות המוציא כך גם בסוף במקום על המחייה צריך לברך בסוף ברכת המוזיא

והדין לגבי אדם שבא לאכול לקבוע סעודתו על עוגות.

הברכה זו על נטילת ידיים אומנם היא לא דוארה אותה כי כל מצווה נטילת ידיים היא לרבנון.

אפילו אחי הגמרא אמרה לנו בשבת כב כיוון שנאמר ושמרת לעצוב ככל אשר ירוך לא תצור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אז יש לכם מצווה לשמוע לדברי חתמים התורה צבצה אותנו על הדבר הזה

לכן הביטוי והאמירה וציוונו על נטילת ידיים זהו מדויק לחלוטין, זו אמירה מדויקת ולכן מן הראוי שהאדם הזה ידקדק תמיד ויברך את הברכה בצורה משלמת.

אם האדם הזה ביום פורים קיבל מתנה מאחד החברים עוגת גבינה אז הוא החליט ביום פורים במקום לעשות ולאכול לחם או בורים אחרים

מחליט לשבת לחסל את העוגה הזו.

יכול להיות אולי שהעוגה בסך הכול אולי שקל את מטעם של שונגן, ייתכן, עוגה גדולה רצה אבל אם תזמנון ותראה שיש שם כמות גדולה מאוד של גבינה יש למטה שכבה דקה של בצק גם למעלה עוד שכבה אבל בפנים באמצע הכל גבינה 80-90 אחוז גבינה על זה כך יוכל האדם הזה לברך המוציא לחם מן הארץ

ובסוף ברכת המזון. ממתי מברכים על גבינה ווציא לחם מן הארץ?

וצמח מהארץ.

לכן כאן יהיה זעיר יודע שמסך הברכה הוא שונה.

אנחנו מדברים בדוגמה כמו קעקים.

קעקים כמעט הכול שם זה חומרים של הקמח וכיוצא בזה.

אם יש משהו נועד שונה ודבר אחר זה נספג מבלע בכוחות אבל המוביל שמה הרוב הגדול זה קמח אבל בעוגת גבינה שם באמת יהיה הדין שונה.

הוא אברח על יד אדם השמעה שצריך שיהיה הכל מתוכנן מראש. דווקא ממה?

נניח שבאתי לא חשבתי לאכול 230 גרם. חשבתי בהתחלה לאכול 50 מהגרם.

איך אומרים? התאבון בעלו באוכל? אחרי שאכלתי מהגרם זה טעים מאוד על בועת נצחן בעיניו.

המשיך, החליט לגמור את העסק.

בזה הוא רשאי אמנם לקום ולטול את ידיו אבל אינו רשאי לדברך על נטילת ידיים ולא ברכת המזון.

אלא אם כן מאותו רגע שהחליט להמשיך החליט לאכול עוד 200 מ-30 גרם.

טוב, זה מי יכול, סלם טוב. שיהיו לגבי בריאות, אם לכן אומר בזה יוכל כעת לקום וראה איך על נטילת ידיים ומוציא את גרשת המזון.

אז אני רואה שבמועדנו לא מסוגלים לזה, אנחנו רואים לעשות את המציאות ולכן במקרה כזו שלא אומר מתוכנן הכל דורש אלא באמצע העם הוא מפקיע את עצמו ורוצה להחליט לגמור

בזה נטילה במברכה ולא ימשיך לאכול ולא יחזור לדברך עד הפעם המציא אל המזונות פותר את ההמשך ובסוף יברך רק ברכה אחת מהן שלוש ברכת על המחיה ועל הכלכלה למרות שבסך הכל האדם הזה אכל 230 גרם אבל זה לא היה מתוכנן זה לא היה קבוע צריך שיושב בקבע על דעת לא אוכל כך וכך.

כותב מהרמרה קנטי כשאדם בא לטוט את הידיים

כדאי שקודם יד השמאל תשפוך על יד ימין כי מימינו בא למור תלמיד הימין יהיה חשובה ואחר כך ימין על השמאל וכל נטילת הידיים הדבר הוא כך כך אוהדים גם הדבר הזה.

יש מי שאומר שאם אין לאוכל אלא פחות מקבצה ייתן ידיו ולא יברך אם אוכל פחות מקבצת יש מי שאומר שאין צריך בטינה.

המקור לציופים אלה מדברי ספר הרוקח.

יש שני גרסאות בדבריו כך שלמעשה יש לנו שלושה דעות לפוסקים מאיזה שיעור חייבים לטוט את הידיים.

דעה הראשונה שאפילו אם אני אוכל עשרה גרם לחם אני חייב מטילת ידיים.

דעה השנייה כזית 29 גרם דעה השלישית כבוצה

קלנו 58 גרם.

למה דווקא כבוצה?

אם אתה אומר הריקה ומצווה וחוות נטילה בגלל טמאה וטהרה הרי למדו רבותינו מהפיסוק האוכל אשר הוא יאכל בית הבליעה מחזיק כבוצה לא פחות ולא יותר.

ולכן שיעור של אוכל שיאכל לבואי טמא השיעור הזה עליו יש את הגבירה. פחות מזה לא?

להלכה אנחנו קיבלנו הוראות מרם כפי הגירסה שבפנינו.

ולכן אדם שאוכל לחם פחות מכזית פחות מ-29 גרם אינו חייב בנטילת ידיים.

מכזית עד כבוצה ייטול ידיים אבל לא יברך.

מכבוצה ונהלה נטול ידיים בברכה.

כוסף דגון מרווזה כאן הכוונה היא כבוצה בלי קליפה כי כאן אתה דן לגבי בלי טומאה וטהרה.

הקליפה לא משנה אלא הבוצה עצמה.

השאלה היא כמה זה כבוצה בלי קליפה שתי דעות יש בחוסקים, דעה ראשונה 43 דעות אבל הגאון אבי חיים נאה בספרו השיעור הקרא אומר שכאן הכוונה היא 55 גרם זהו משקל

כבוצה בלי קליפה כי בדרך כלל בממוצע הקליפה היא דירהם 1 חלקי 18 מהביצה האיזה 55 גרם זהו משקל כבוצה בלי קליפה ואז אתה חייב לקרוא את הידיים בברכה. דווקא נראה.

הרבה פעמים אדם יושב ולא יאכל ארוחת צהריים ואשתו בחילה מטענון אז הוא התחיל עם הלחם, בהמשך משך ידו מהלחם.

הוא המשיך לאכול את האורז והדברים האחרים כך שבסופו של דבר הוא לא אכל את הכמות הרצועה ואז עלול להיות שהאדם הזהו מסתבך עם הברכה.

ולכן מראו מלכתחילה שמראש האדם יהיה זהיר.

אם הוא לא בטוח שהוא יאכל 55 גרם לחם בארוחת הצהריים לא נברך על נטילת ידיים. ניתן את הידיים אבל בלי ברכה.

הרי ברכות אינן מעכבות ולכן יעשו תמיד בארוחת צהריים.

בפרט מזה ביום שבת אשתו עושה חמים מסוים אז האדם הזה אוכל הרבה חמים ובקושי אוכל כזין.

אז אמרת אמרת וברכת ברכת עם נטילת ידיים הרי אדם אין לך 55 גרם לחם ולכן ליטול ידיים בלי ברכה.

קורה לפעמים גם שהאדם הזה מתארח והאדם הזה מתארח לפעמים לא נעים לו לבקש שתן לי עוד פרופה.

אתה נמצא בבית שלך?

הוא לא נעים.

ולכן הוא נראה שהוא יודע שהוא אולי אוכל כבצה, אולי לא, הוא לא יודע איפה הוא עומד,

אז בזמן שהוא ייקל את הידיים אבל יהיה זהיר בכל מקרה בלי ברכה על נטילת ידיים.

היה כאילו בטוח במאה אחוז.

אנו ואזרח השם אוכל לסחף 55 גרם לחם אם לא יותר בזה שיברך על נטילת ידיים. לגבי שבת נראו לאוכל כבצה זו המצווה של ענק שבת בכל

סעודה להשתבר לאוכל כבוד כזו ולכן ממלץ מאוד שעקרת הבית לא מייד תגיש את הצלחות עם החמים.

תחכה כמה שניות שקודם כל עם הסלט יאכלו קבצה לוחם ואז הברכה מתחילת ידיים חלה,

מצוות עונג שבת של סעודת שבת קיימו את היום אחר כך יתחילו גם עם החמים זה הדבר הטוב ביותר והוא ההנהגה הרצועה.

לא כל אישה עושה קרם, לפעמים הרגבום שלה הוא רגע קטן והוא הולך את החמים על העשם יפה והוא מזוה את האימא והוא מהר ועד מעט יוציא.

אז הוא נכון, אין לי אלא טוב שתיתן לו קודם אבל לנו בגודם בוודאי שבין הרעים שישים לב קודם כול לאכול כבצה ורק לאחר מכן יתחיל בסעודתו בחמים בדברים האחרים.

אומנם הרעב והרצבה בחולים כזהב אמון אדם שברך את הדרכה על נטילת ידיים ואחר כך נבלח לא רוצה לאכול נחם יש שם חמים טעים לפי דעתם אין זו ברכה ובטלה למסריע כי בשעה שברכתי התכוונתי לאכול אשר חדך נמלח ולא עקר את הדרכה למסריע.

אבל הגאון ראובן מרגליאד בספרו נפש חייו

מסביר שהרטבה מדבר רק בצום ולא בזמנים אחרים. בזמנים אחרים הרטבה מודה שחייו לא לאכול קבוצה לחם.

ועוד דבר נוסף אומר הסבכם עוד אין דברי הרטבה מוסכמים על עבודה בכל העלמה. שאר התוספים לא מודהים לו וגם הרטבה מודה שלכתחילה חייו לא לאכול לחם.

ולכן מן הראוי שהאדם הזה משתדל להתאמץ אם ברך על נטילת ידיים

משתדל לאכול לפחות קבוצה. בפרט אם יש לו פיתה חלבות, נמצא לפניו לחם כזה, זה לא כל כך קשה, לא מסובך,

שיוכל לאכול את השוער הזה, בפרט עם חמוצים וכיוצא וזה,

זה לא קשה, יהיה לה נוח וקם,

לכן הם ראוי מכתחילה שלא יסתבך ולא ייכנס בחשש ברחוב לבטלה.

השאלה היא כמה זק הזית.

ידוע הדבר שיש מחלוקת בפוסקים בדבר הזה.

הראשון שדן בעניין,

תלמידו של מהרם רנטלבורג,

התשבית, רבנו שירשן דר צודק,

למד אצל מהרם במגדל.

ידוע שבסוף יום של מהרם, הם הלכו תפסו אותו ורצו תמורתו הון עתק.

הוא לא רצה שישלמו תמורתו כדי שלא יכפסו על הפעם רבנים אחרים,

אין פדים מתושבים יותר נכבדים אליהם מפני תיקון העולם,

ולכן הוא נשאר עד סוף יום מה במגדל.

אבל מתנו לו רשות שהתלמיד עובר עבור והוא ילמד יחד עימו.

והרבה מההלכות שלמד התשבית כתב אותנו על ספר,

ואחד הדברים שהוא כותב שם, שהוא נדע דברה שיש הבדל בין משקל הביצה שיש בגמרא לבין הביצים שבימינו,

הביצים התקתמו.

בעקר שאת כותב בית ספר חושב מחשבות של הגורם אבי מנואל חי ריקי.

גם הוא נדע וגם הוא מצא שיש פער בין מה שהיה בזמן הגמרא לבין זמננו.

הרב הזה היה לפני כ-240 שנה.

את בית הכנסת אור החיים שיש באור העתיקה הוא הראשון שדנה אותו.

כשבא אור החיים לארץ אז רואה את בית המדרש הזה את הנקול הזה ששם ישב ולמד במרביץ תורה.

אבל הראשון שבלם זה הראה הדיון הזה, יש לו כמה וכמה ספרים.

הוא היה עיקרי ערבי איטליה ובסוף ימיו זה היה בארץ ישראל. והוא נראה בסוף על קדיש ה' וידי שדימים.

הוא הראה לזה גם כמדע ובמור שיש פער.

הגאון עבוד יצחק בן-אלוד בספרו ביום היצחק גם הוא כותב את הדבר הזה.

המודע ביהודה, שהרב דודורי גם כן כותב את הבעיה הזו,

והרב הרבה מגדולי רבנו אשכנז עד האחרון האחרון חביב, הגאון בעל חזוניש.

גם הוא נטה קו להחמיר, הן באוניב זה,

באוניב למידה של כזה התכבצה וכבצה בהן,

והן גם לגדל בעלות אחרות.

היום הסנטימטר שמגיע לאוניב העמה,

נעי העמה, 48 או 58. שם למעשה הבעיה מתחילה עם מחלוקת בראשונות.

כשהאדם הזה בא לטבול,

הגמרא אומרת, יש שנה שלושה אמות.

שלושה אמות עד הכתף או עד סוף הראש.

אם כלומר עד הכתף,

בפי זה נוכל להביא יותר את דברי אדם וחיים נעי. אם כלומר חוץ מזה,

שוב, יהיה פער בין מה שעון לבין מה שעובד.

צריך לחלוק את דברים שונים, ולכן קשה לנו להחליט בצורה ודאית, לומר במאה אחוז,

מי שאומר ההפך הוא תהה בדבר.

בכל מקום,

גם לצבא דין יש מנהג,

ובפרט שהגאון רב יצחק אלחנן מעריך באמינו המביאה ואומר שרק לכל הפוסקים חלקים על התשבית.

התשבית עצמו לא אמר בוודאי,

אלא חשש לחומרה בלבד.

ולכן,

אם יש לנו מלהג אנחנו נוהגים לסמוך על המשקל שאמר הרמב״ם.

הרמב״ם הוא הראשון שפירק על פי מה שמיסה ואמר שהביצה היא 18 דירהם והכזית היא שביש ממנה שישה דירהם, וכך עזרה הדרך.

ועד היום נהגה משקל שהיה ידוע בארצות הללו, ארצות המזרח התיכון,

עד לפני שתי דירות,

כל זמן שהיו פה הטורקים,

היו משתמשים באוקייה ובולהום. יאללה, הקילו גרם נא לאדם כאן בארץ.

ולכן, אנחנו הספרדים הבנו יותר בצורה מוחשית את דברי הרמב״ם, ולכן גם נהגנו והנהגנו תמיד בדרך זו.

אז במקום נהג לא אומרים שתפסק ורצות להכה. נכון,

גם אם תרצה ללכת לעת לחומרה,

בגבלים האחרים תרצה להחמיר כדעת החזוריש, ולומר שלא מספיק שתבל שם את אותן המידות שאנחנו רגילים, אלא תוספיק ותאכל עוד.

אבל מערכת הדין עליך לדעת ש-55 גרם זה משקל קריצה בלי קליפתה,

כפי שהסברנו ממש,

וגם אולי יש לך חיוב ומטילת ידיים עם ברכה.

אפשר לתת להחמיר במקומות אחרים, תחמיר, אבל פה הרי במקום לנהג לא אומרים להתספק ברכות להקל.

ולכן, למרות שבשיח הזה יש 55 גרם וצעדיים לא קבוצה.

לפי דעתו מישהו, ואיך זו ברכה לראות טובה.

אנחנו לא חוששים לדבר הזה,

אלא מילים כאל ידים יכולים גם לברך.

מה שאנחנו מחמירים, חומרה ועלמא,

חסידות ועלמא, חומר יוסף.

מי נבדל אם האדם הזה אכל פה בירושלים או שהאדם הזה ישב ואכל בגודק באמרה של החומש. זה לא כי המנהג האורגינל שלנו לא משתנה איפה שהאדם יהיה, ובכל מקום שהוא יהיה יכול לסמוך על המנהג באופן עקרוני.

הדם הדחלום נאו בספרו שעור התורה גם כן מעריך להוכיח ולבסס את שיטת חכמי הצטרדים.

וכך נאמר אדם ספרו גילים לפתוק עוד ככל חכמי האשכנבון בירושלים נגד שיטת החזמי, שרובם כחונן לא חוששים לדבר כלל ועיקר, אין להם חומרה וחסידות בעלמא אבל לא יותר מזה.

אפילו לגדול דומים באורנקה אכילת מצה ברום פוסח או ברום סוכו וכו' וכו', גם שם מעיקר אדם אמנו הכזרת אסור לתשעה אדם ולא חוששים לעיקר אדם לחיוב יותר.

אדם רוצה להחמיר על עצמו ולאכול עד קצת למה לא? תבע עליו ברכה. אבל כמה פעמים קשה לאדם לאכול יותר מ-55 גרם אם הוא חייבה אז העקרונות ידעה שהוא יכול לברך את ברכת העל נקיבת ידיים.

הכלל הסיכוי, עד כזרת אין חיוב נקיבת ידיים יותר מכזרת חייב לברכה יותר מכבוצה יותר מ-55 גרם ייתוד ידיים וברכה.

גם לגבי הכזית אם היא שליש ביצה או חצי ביצה גם בגוי יש מהלוקת בראשונים.

הזכרתי קודם לדברי הרמב״ם שאומר שהזית היא שליש ביצה.

הביצה 18 דורם, הכזית 6 דורם במשקל של יומיומים 19 גרם.

לגבי כל הדברים הרמב״ם אומר כן, גם לגבי בן כזית נושא מורר בלום פסח,

כזז בלום סוכות.

19 גרם אדם יוצא בחיוב לקיים את המצלמי דאורם כעבידה מהרמב״ם.

או אדם שאכל 19 גרם לפי דעת הרמב״ם צריך לברך בסוף את ברכת המזל,

אם זה עוגה או צורות אחרים שהם ממין שבעה יברך בברכת מעון 3. אבל מה לא הלך בשיטה זו אלא בשיטת התוספות

במרדכי ובתאונות אדם שלהם שהזלם תהיה חצי בצהל?

האם הוא עשרים ותשעה גרם?

יכולים אנחנו לסמוך על גבולי הרמב״ם אולי במחלוקת אחרת.

מסגורים הרבה יותר קמים שעליהם אולי אפשר לא להסתמך. כגון,

אדם שהוא גחור הולך לאכול בעורג כוסח אחרי סיום הסכת כאון משהו כמו טעם כזית עמידה לרמב״ם.

צ'ארל סגרם מספיק, או קידוש במקום סעודה אחריה שאסור קידוש ביום שבת אחרון התפילה בבית הכנסת לא יהיה להאבד מסכנות לא יכול,

חלקו שם מעט מסכנות ולאחר רק צ'ארל סגרם שיכול להחשב ולעלות לו כקידוש במקום מסעודה ולא נורא. הוא לא צריך עד הפעם לחזור לביתו ולקדוש פעם נוספת. שם אתה יכול לסמוך על דברי הרמב״ם.

אבל פה, ביום זה, כיוון שיש לנו דעת התוספות בנושא עתם,

נועיד בספר חמדת ימים שהמנהג הוא כדברי התוספות במרם.

אם כאב, אם המנהג הוא כך,

אז הוא אומר לה, אין לנו מה לחשוש,

והרי הכלל ספק באדנם הוא כולה ונטילת אדם גם עוד לא היה איתה אלא ברדנם,

ולכן אפילו אם האדם הזה יאכול 19 גרם מוחם,

אדם אין לו חייו מעיקר ידוי מנטילת אדם,

אלא אם כן מבז מזוהנות,

והמשמרת עושה מצב נקיות,

אבל אין מעליו את כל דינו נטילת אדם, כך שהוא לא חייב בדבר.

התשביץ כותב שהולכים בכל הגדול מהעולם לפי מידת הנוסח ולא לפי המשקל.

ככה רצית להלכה מרם בספרי אבקת רוכל,

כך פוסק הפרי חדש הגאון ובעגן השמח ושמחי צדק בעולה דעה וככה מסקנה להלכה.

אין מושג בהלכה גרם, משקל,

אלא כמו שמשמעת עכשיו סוגיית הגמרא בצפחים ק.ח,

שהכל הולך לפי מידת הנוסח,

ולכן אנחנו מתרגמים את כל זה לשפת הגרמים, את זה קל לנו מאוד לקנות ולהבין.

זה האמת שלפעמים יש פער בין מידת הנוסח לבין המשקל,

והולכים במקרה זה לטובת מידת הנפח.

אני אפרט.

אדם שלוקח מצה שוקל מצת מכונה אחת,

היא שוקלת בממוצע 33 גרם.

אבל אם תמדוד מהו הנפח של אותה מצה,

הנפח של מצה שלו נה 50 גרם.

ואז אם האמן הזה יאכל לא רק מצה שלמה אלא יאכל שני שלישים ממצה,

יאכל ביומים אלה לגרף על המחיה,

ואם זה בשבוע של חג הפסח יגרך ברכת המזון.

כי הולכים בזה לפי מידת הנפח,

כמו שאמרנו קודם, בשום התשבית כמוריו ואין חלק בדבר.

הפוסקים יודעים שאם תאמר לו נוסח ולא יבין מה אתה רוצה,

אבל משקל הוא קולק מייד.

אתה אומר לו שהלחמניה שלך 75 גרם,

הוא תופס מייד מזה. תגיד לו נוסח הוא לא יבין.

ולכן באותם הדברים הלבשים יש פער גדול, קרוב לשליש בין המשקל והנפח.

אבל בלחם הרגיל שלנו הפער הוא יותר קטן.

נניח לחם רגיל שיש בו 25 גרם משקל,

אז יכול להיות שהוא מתקרב ל-29 גרם בנפח.

אבל זה בסך הכל הגדול של 4-5 גרם ולא יותר.

אשר אם כן,

הוא מגבה בסקיבות מצות וכיוצא בהן,

צמורים,

באותם הדברים הנבושים,

שם הפער הוא גדול והסיכון תמיד הולך בעניינים הללו,

רק בשום מידת הנפח.

אני אמחיש מה זה מידת נפח.

נניח יש לי כוס,

מילאתי במעט מים, שקלתי,

יצא לי בדיוק 29 גרם מים.

29 גרם מים.

למה אני לוקח את המים?

כי הם ממלאים את הנפח במאה.

לקחתי מצה,

טחנתי אותה והסתקתי אותה טוב-טוב,

אני לוקח את זה ושם לתוך הכוס.

אילו היית הולך לפי המשקל,

היית אומר, המשקל והנפח הם אותו דבר,

היית צריך למלא, בקוסר הזה שהיה לך 29 גרמים,

היית צריך למלא כמעט מצה שלמה.

והאמת שלא היתכנס שם מצה שלמה.

בקושי היא כנראה שני שלישים מהמצה.

למה? כי הנפח של מצה שלמה זהו, כמו שאמרנו קודם,

50 גרם נפח.

אם האדם הזה התפיל לאכול לחם וחשב לאוכל רק 40 גרם לחם,

אכל חצי מנה פלאפל.

אבל המוכר שם לו שם הרבה חריף והתיאבון בא עם האוכל.

אז אחרי שהוא גמר,

שאומר לבעל החם הוא תביא לי עוד חצי מנה.

אז המוכר אומר לו, תשמע, עכשיו יש לך 40 גרם, זה כנראה 80 גרם,

אם כן, תקום את האסון נטילה גדולה.

בסדר, אני מסכים שהאסון נטילה.

אבל הוא מבהר שלא הוא יברך על נטילת ידיים.

תגיד למה? יש לו כאן, ברוך השם, 80 גרם ויותר מקווצה.

מתי צריך לברך? כשהוא מתכנן מראש,

לפי התוכנית, אני רוצה בעזרת השם לאכול 55 גרם.

תראו, אתה יודע, התחלתי על 40 גרם, כאן עוד 40. אם הוא היה אוכל עכשיו עוד 55 גרם, אז היה נטילת ידיים. לכן,

אם בעל החיות הזה רוצה בכל מחיר שהוא יברך על נטילת ידיים,

אז שייתן לו עוד קצת לחם בקשיש,

אבל, יאללה, אחי, לא.

אם אוכל דבר שתבולד באחד משבעה משקים שתמנן יד שחט דם דהלנו יין דבש שמן חלב טל דם מים ולא מתנגן אפילו אין ידיים נודעות במקור המשקה.

צריך נטילה בלא ברכה הגאה ואפילו לא לטבל רק ראש הירק או הפרי אפילו אחי ייטול בלא ברכה.

הגמרא בנוסחת פסחים דוגמת קצת וו. הגמרא אומרת שהמגמרא עוסקת על נל הסדר,

שעל דבר שתבולד במשקה צריך נטילת ידיים. לכן,

אנחנו לוקחים את הכרפס בלא לסדר,

מקבלים אותו במים והמלח.

לפני שבאים לברך בורא פרי האדמה על הכרפס אנחנו מקבלים קודם את הירדיים.

לכן אתה אומר בקידוש קדוש,

אחר כך אורחץ מיד אחרי הקידוש נטילת ידיים,

אחרי זה כרפס יחד.

מדוע ולמה צריך ליטול את הירדיים אז?

בגלל שבדעתך לקבל את הכרפס במשקה,

הדבשתי בולל המשקה צריך נטילת ידיים,

ולא רק בולל פסח אלא לפי דעת אורח הפוסקים בכל השנה כולה צריך נטילת ידיים,

כך דעת רשי הראש ורב הפוסקים.

אומר על זה מטר יוסף,

אדם שלא נוטל את הידיים על דבשתי בולל המשקה,

עליו לומר מזלזל בנטילת ידיים חייב נידול בלדעניות ונעקר מן העולם.

עד כדי כך הדבר חמור.

כי אם אתה מחייב בליל פסח,

למה בכל השנה כולה לא?

מה משתנה עלי לאזן עם כל הלילות?

הדוגמה של אכילת דבר שתגונע במשקה כשאדם אוכל או בידו או אוכל בכף,

גם בזה התחייב בנטילת ידיים שלו ברכה,

אלא אם כן שותה דבר חם,

שותה מרק חם,

או שותה תחם, מצבל במשקה מבושל,

אז יש כאן שתי מעלות.

א' לדעת בין הבעיות, יש לו כף, ב'

המשקה מבושל, ועל זה יש מחלוקת.

לכן אומרת הכנסת הגדולה, צריך אומרי לעבדונם,

בזה יש צעד ואתיר.

כך הוא מוכיח בדברי מרן. ולכן, אם אני מצבל בסקיבות בתוך מיץ,

זה נקרא דבר שתגונע במשקה ואני חייב קודם נטילה.

למה הדבר דומה?

כמו שאתה לוקח את הכרטס ואתה מקבל אותו בתוך המים והמלח,

זה נקרא תגונע במשקה וחייב נטילה.

כך גם אם אתה מקבל את הביסקובית שלך בתוך טמפר,

בתוך קולה וכיוצא בהרם,

למשל,

לפני כן אתה חייב קודם כול נטילת ידיים. או,

אני מזמין אורחים לא זתיים,

אני מכבד אותם בענבים.

הענבים רחוצים ושטופים יפה,

אבל הענבים האלה, התרי הזה הוא דבר שתגונע במשקה.

לכן, אל תיתן להם את הענבים באיסור,

אלא ביותר ולא באיסור,

תאמר להם, אני מכבד אתכם לגשת לטמת הידיים כדי שיוכל לאכול ענבים.

כי זה נקרא דבר שתגונע במשקה חייב נטילת ידיים.

דוגמה נוספת.

יש את צביע ערכים, ואני רוצה לכבד אותם בעוגה טובה, בעליה.

מכירים את העוגה?

גם אם היא חייבת קודם נטילת ידיים.

אתה לוקח עוגה, העוגה אינה יבשה אלא היא רצובה.

אחרי שבמילים לשטוח את הדצת בתוך המגש,

לקחים מים שהמיסו בתוכן סוכרן,

לקחים ושופכים על הכול.

ואתה מגיע, הידיים שלך מתרטבות.

אפילו אם אתה לוקח בטיפ נייר, אתה לא לוקח בידיים ממש,

תשמעי, אחי, זה עוור, מחלחל ועוור בין את הנייר.

ולכן, אל תכבד את הערכים בצורה פשוטה,

אלא קודם כול תאמר להם, נא לגשת לטמת ידיים, ואחר כך תכבד אותם בעוגה.

אלא אם כן, בהמלצה שאמרת.

כמו אדם ששוטה מרק בכף אינו חייב נטילת ידיים,

כי הוא לא מגיע במרק אלא באמצעות הכף. זה לא דבר מבושע, לכן פטור.

גם פה, אם אתה מגיש להם מזלגות,

אתה נותן למזלג שיתפוס את העוגה במזלג,

אתה רשאי לכתחילה לכבד אותם גם ללא נטילת ידיים,

משום ששם,

המים האלה ששפכת עליהם,

נכון שזה בדיוק השקה, אבל בשעת האפייה זה רתח, התבשם.

לכן, אם לא באמצעות המזלג, יהיה צעד להתיר.

אבל אם אתה לוקח את הבעלה או האבו ביד,

אתה קודם כול חייב ליטול את הידיים,

גם זה בכלל מצוות נטילת ידיים.

יש על זה רמז יפה.

הדברים שחייבים בנטילת ידיים רמודים בפסוק

ושיבמת שטפתמי.

שטפתמי, ראשי טובות,

שום שלה,

אדם שבא לקיים מצוות קריאת שמיע,

לפני כן חייב לטל את ידיו,

שט,

קיבלו במשקה,

שפת,

תף, כפילה, לימוד נטילת ידיים.

כל הדברים האלה חייבים במצוות נטילת ידיים.

אלא שברכב יש רק על אכילת לחם.

אוכל לחם יותר מ-55 גרם מברך, פחות מזה לא.

שאמורים שמע וקיבלו במשקה ובתפילה נטילו את הידיים ללא דרכה.

אבל בכולם יש חובת נטילת ידיים.

כך הוא ידון על שאר פירות וברקות שאדם בא לאכול.

הפרוי הזה רטוב, רחק מאותו פיר,

ממלא, יש חיוב בנטילת ידיים.

לפני שאתה בא לאכול, קודם כול תיקח קנדי או כוס,

כמו שאדם אוכל לחם חייב ליטול את ידיו כדת פחדים על ידי קנדי,

כך גם פה,

תשפך רבעית מים על כל יד,

אתה נותן נטילה גבורה,

ורק אחר כך אתה יושב ולא אכול מאותם הפירות הטובים.

זהו הכלל בקצרה, דבר שטיבולו במשקה חייב נטילת ידיים.

חומרה בדבר זה,

דבר שטיבולו במשקה, יותר חמור מאשר לחם.

שהרי לחם, רק אם אתה אוכל 29 גרם אתה חייב בנטילה.

אם אתה אוכל 10 גרם לחם אתה לא יכול לנטילת ידיים.

אבל, בדבר הזה ולא במשקה, גם פחות מבת זית.

אני אוכל רק גרגיר אחד של ענבים, רק ענב אחד אני לא יכול לאכול, עד שקודם אטול את הידיים.

בלי זה הדבר אסור.

אמנם התשבץ מתיר,

הוא אומר, כמו בלחם,

כך הוא אדון בענבים או בכל דבר שטיבולו במשקה,

רק אם אוכל כזית חייב פחות.

לא.

אבל מדברי הטור והשולחן הערוך מקנן בסימן כעיני צעיף וזהב, משמע שאפילו בפחות מכזית חייב.

שם מרן כתב שבליל הסדר ייזהר ללא יכול כזית מהכרפס.

אם הוא אוכל כזית הוא מסתבך אם הוא יארך בסוף גורא נפשות או לא.

לכן, לאן אמר העצה שאוכל מהכרפס פחות מכזית?

ואחי לאחי, תוסקו עצור לשולחן ערוך לחייב.

לכן,

גם המשנה ברורה שבהתחלה כתב שרק בכזית חייב נטילת ידיים פחות לו,

ובוליין חזר בו וקטן שגם אם אוכל פחות מכזית חייב נטילת ידיים.

זה הדוגמה שאמרנו עתה, אוכל ענב אחד וכיוצא בו,

גם כן חייב נטילת ידיים,

כנראה שהענב הזה רטוב לא רק אם הוא רטוב הרבה.

אפילו אם זרח יש בו תפיח על מנת להצפיח,

גם בזה חייב למצוות מטילת ידיים.

כך נשמע מדומרי מרן וקמאן בסוף תעיף ה',

כך מוכיח אברהם חידה בשאר האחרונים,

לעבים שכך הוא הממהג.

ולכן, רצו שיהיו הרבה מים על הענבים האלה.

אלא אם הענבים האלה היו במקרר,

בדרך כלל מקרר רגיל,

הוא נותן לחות על הענבים וזה עטוב קצת,

יש בו תפיח על מנת להצליח ולכן חייב לטל את הידיים.

היום יש מקררים חדשים,

מקרר שיוצר קור יבוש.

שם אין את הבעיה הזו,

אבל במקררים הראשונים,

בכולם יש את הבעיה ולכן אתה מוציא משם ענבים,

ירקות וכיוצא באל,

בכולם יש את המצווה והחומה,

קודם כול יוטל את הידיים ואחר כך לא אכול.

הרבה אנשים, בפרט בימות הקיץ,

מכשילים את האנשים לחנת חוסר ודעה.

יש להם לאדם הזה אזכרה וכיוצא בזו,

אבל אלו נשמעת האבא שלו,

הוא מביא לכל הציבור ומחלק מהם ברכות, עץ, אדמה, שעקול, מבינות,

טוב, שיחלק ודבר טוב, אבל מה הוא מביא? הוא מביא לאנשים בוראי פרי העץ, ענבים וכיוצא בזו.

והענבים בעבר התשובות, אתה רואה שלפני עשרה דקות עלו מן הרחצה,

רחץ יצא ושטח אותם,

והאנשים לא יודעים את ההלכה,

לוקחים ומברכים דברי פרי העץ ולא נטילת ידיים.

נמצא שהאדם הזה עושה מצווה בעד העבירה, זה לא טוב.

מה ההעצה?

כדי לא להטריח את הציבור יותר מדי,

אם תגיד לאנשים קודם ליטול את הידיים,

הם יאזמו את הענבים וילכו, ולטרו על הענבים ולא יקומו ליטול את הידיים.

לכן ההעצה היא שלא לשטוף את הענבים באותה השעה, אלא תשטף את הענבים בבוקר מוקדם כמה שאפשר,

בבוקר אתה שוטף את הענבים, בארץ זה יהיה יבש,

ולקח נותן לאנשים ענבים יבשים, זה מצוין, זה טוב. או דוגמה שנייה, אם האדם הזה ישים את זה ליד המהוורר,

המהוורר מאדה את המים שיש על הענבים,

בתוך חמש דקות זה יהיה יבש לחלוטין,

ואז הוא מביא לאנשים דבר שהוא יבש,

זה הפתרון היסודי לבעיה הזו, כדי לא להכשיל את האנשים.

אבל אדם שכן רצה לאכול מהענבים ורואה שהענבים האלה רצובות,

שיוריד בטובו קודם כל שייקח קלי, ייטול את ידיו כדת וכדין,

ורק אחר כך יברך ברב פורי העץ.

אדם שלא יודע את ההלכה,

לוקח ענבים רחוצות כאלה, בלי מטילת ידיים לברך העץ,

אתה רשאי לענות אחריו אמון,

אם זה נחשב כי אוכל דבר איסור כמו חבורי וכיוצא באשור לא אמון אחריו אמון.

כאן הרי לדעת התשוות על פחות מיקר זית לא חייב.

לכן לגבי ענביית אמון יש היתר לענות אחריו.

אבל לכתחילה, כמו שאמרנו קודם,

ישים לב כל אדם מלוא שמים וישכח את ההלכה הזו,

אלא בכל פעם שבא לאכול פירות או ירקות שטיבולם במושקה,

שקודם כל ייטל את ידיו נטילה טובה, דקדי, קדעת וכדומה.

השבעה משקים שיכולים לגרום חיוב ונטילת ידיים לא רק אם אני מטבל את הכרפס במים עם מלח,

אלא גם אם אני אטבל את זה באחד משאר המשקים שדומים למים, גם כן אני אתחייב בנטילת ידיים.

הפסוק אומר שם בספר ויקרא,

כי הוא תן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא.

הפרול לא יכול להיות מוכשר לקבל טומאה.

גם אם ייגע בהשרת, לא יהיה טמא,

אלא אם כן רחצו אותו קודם במים.

כמו שיש לך גמר מלאכה בדיוני תרונות ומעשרות,

כך הוא ידים פה.

ולכן, אם ישפח על זה מים מאחורי הקלישה,

הוא מוכשר לקבל טומאה. והטולד כהנים מרבה לא רק מים, אלא כל הדבר הדומה לו, שאין לו שם ניהוי.

לכן, לא אוהבים גם ים.

אם אני מקבל את המסכנות בתוך חוף יין,

גם בזה אני חייב קודם כול לטול את הידיים.

זה דבר שמצוי הרבה בשבתות.

הרבה פעמים בין הכיבוש לבין נטילת הידיים הם מחכים כמה דקות עד שעוד מעלתה הגברת או עקרת הבית תכין להם את החמים בתוך הצלחות ורק אחר כך הם עושים נטילה.

יש משפחות כאלה.

אז בינתיים הוא לא מאבד את הזמן חס ושלום.

יש לו שם עוגה או דיסקינית,

הוא טובל בתוך היין ואוכל את זה, זה יוצא טעים. בפרט עם היין קצת חריף.

שרואים וטובל קודם כול לטול את הידיים,

זה נקרא דבר שתדולא במשקה. כי לא רק מים נחשב במשקה, אלא הוא עדין גם יין. ולעניין זה גם יין של שור גם כן שווה. אין הבדל. מה אתה אומר? יש בו תערוגת מים? ממה נפשך? אם זה יין,

אם זה יין מים,

שניהם ראויים, ובזה אין אפליות.

לכן, בין אם זה יין ביתי, קיימן מובהחי, שור,

בכולם הדין שווה. קודם כול שיטול את הידיים, ואחר כך יטבל את העוגה או הביסקינית בתוך היין.

כך הוא הדין.

אם יש לאדם הזה שם דבש דבורי,

הוא לוקח תפוח עץ, מקבל את התפוח בדבש ואוכל, כמו בראש השנה. רוצה לזכור את ראש השנה כל השנה.

אז בכלל זה נקרא שוב דבר שטיבורו במשקה חייב נטילת ידיים.

או האדם הזה רוצה לקבל את הזעתר שלו עם שמן, שמן זית.

שוב, שמן זית הוא אחד משבעה משקים שיכולים לגרום חיוב נטילת ידיים.

אבל השמן הרגיל שלנו אינו שמן זית, זה שמן סויה.

שמן סויה לא דומה לשאר שבעה המשקים,

ובזה אינך חייב בנטילת המים.

הוא היה גם אם לקחתי תפוזים,

סחטתי אותם.

יש לי מיץ תפוזים טבעי.

מיץ תפוזים הוא לא אחד משאר שבעה משקים העולה,

הוא לא דומה להם, יש לו שם לבן. אתה לא אומר מיץ, אתה אומר מיץ תפוזים.

ולכן במיץ תפוזים טבעי, אם אני לוקח ומטבל את הפיסקיבית בתוכו,

אני רשאי לכתחילה גם ללא נטילת ידיים, משום שזה אינו מאחד משבעה משקים.

רמי גמרים אמורים, כמו שהמחשתי, מיץ תפוזים טבעי.

אבל היום נפוץ בחנויות מיץ תפוזים רגיל,

שם בוודאי שחייב ליטול את ידיו קודם עם מטבל את הבסקיבית בתוך המיץ תפוזים.

הסוגר היא,

היום המיץ תפוזים הזה מעורב,

יש שם תרכיב של מיץ תפוזים,

שלושה או ארבעה אחוז,

השאר מים, סוכר וצבע מאכל.

זהו המיץ תפוזים שנוכחים לך.

כך גם מיץ אשכוליות,

כותבים על זה מיץ אשכוליות,

אולי גם יש שם תמונה יפה של איזו אשכולית,

אדם מדמיין שהוא טוען ואוכל משהו דומה לאשכולית.

זה אולי דמיון, אבל הוא יכול לדמיין ויטען טעם אמיתי של אשכולית.

אבל שם זה רק תרכיב, לרובו כחומי זה מים,

ולכן אם אתה מצבל את הבסקיבית בתוך המיץ אשכוליות והתפוזים האלה, אתה חייב קודם כול נטילת ידיים.

רק אם זה מיץ טבעי, מיץ אמיתי של אשכוליות או תפוזים,

שם אם אתה מצבל,

זה לא מחייב נטילת ידיים,

שם אתה יכול לאכול בצורה חופשית.

דבר נוסף שמחייב נטילת ידיים,

אם אני מצבל בחלב או צל,

כאן זו הדוגמה שהבאנו קודם בענבים, כשיוצאים מהמקרר יש בהם את הלחוב התגעית הזו.

דבר אחרון, דם מים.

מדובר כאן בדם של בעונה חיה על העף.

באדם שיש לו סכנה ומאבד הרבה דם, הרופא אומר לו, אתה חייב גם לשתות דם ואוכל כבד,

אז זה פיקוח נפש, פיקוח נפש מותר לו.

אבל להתהלך הוא מסוגל שהכול וייטול קודם את ידם.

אבל בין דגים וחגבים או דם אדם,

שם אין צורך לטל את הידיים, כי לא על זה מדובר כאן.

ראשי טובות של כל שבעה המשקים האלה, רבותי, נתנו להם ראשי טובות.

יד שחת דם,

יד ראשי טובות, יין גבש,

שחת ראשי טובות, שמן חלב טל,

דם ראשי טובות, דם מים.

אין להם שבעה משקים.

אז אם אני מצבל את הפרי או את הירק באחד משבעה המשקים הללו,

אני חייב בנטילת ידיים.

אבל אם זה משקה אחר, אינני חייב בנטילה.

הוא אדון אדם שנמצא בשוק ורוצה לקנות זיתים או מלפפון.

הרבה פעמים הוא חושש, אולי המלפפון הזה רקוב.

לכן, מה עושים מהאנשים? דרך האנשים לטען.

והמוכר מרשה. הוא אומר, אתה רוצה? בבקשה, תטען. תיקח זית אחד, תברך העץ, תטען, תראה, אלו זיתים,

צאו באלף-אלף. יואיל בטובו לקחת מזלג,

לקחת, שלא ייגע בידיו,

ואז הוא יברך לארץ ויאכל.

והוא לא, אם למחניאווה עדיין אין מזלג,

אם בחיי גווני היו לא יכול, אלא דווקא על ידי נגיעה ביד,

תגיד לו,

תן לי קודם מים, תיכנס לחנות שלו,

תעשה מטילת ידיים,

ואחר כך תיקח את הזרץ ועמילת הפרם ותברך העץ לאדונה.

כי גם פה, המים האלו שאינם נמצאים על הצפון זה מים עם מלח.

אז כמו הקרפץ בליל פסח, מים ומלח, אתה קודם כאן נוטל את הידיים,

אז גם פה, מה ההבדל?

בגלל שזה לא סדר, זה מחניאווה, זה הלכות אחרות.

אין הלכות אחרות במחניאווה, גם שם אותו של חנא ארוח נשאר טבע שם.

לכן הם מגבה מן הקוסון, פלפל וכל החמוצים שייך את הכלל הזה,

או שייטול ידיים, או יותר נוצר, כיוון שזה עבר בישול,

יכולים להתיר אם לתפוס במזלג.

אני מדבר בסוג חמוצים שעוברים בישול.

לא כל החמוצים עוברים בישול. היום יש תהליך שונה,

תהליך אחר,

שלא מחייב לבשל.

יכול להיות שזה נשאר עם המה מלח היום תקופה של כמה ימים,

כתוצאה מזה המלחפה מועצה כבוש.

אבל זה לא בושל,

ואז גם אם אתה לוקח מזלג,

עדיין אתה חייב בנטילת עדן.

לכן מוכר החמוצים הזה אין לו ברירה אלא להזמין את הקוויינטים שלו לחנות,

שכל יום ייכנסו, יעשו נטילת עדן.

ובהלכות האלה אין אטליות בין איש לאישה.

גם האישה, כשבאה לאכול לחם וכיוצא בזה,

נותנת את הידיים כדת וכדין.

בליל פסח, מה אנחנו עושים?

משאירים את האנשים בחוץ.

גם הוא, לעשות את כל הסדר,

לטלות את הידיים, לדולר שלי בליל המשקה,

אז כך הוא יבין גם פה.

לכן אם באה איזה גברת לקנות ומוכר החמוצים הזה, זה טיל,

שהוא אמר לה, קודם כול נטילת ידיים,

ורק אחר כך, אם את רוצה לטען, בבקשה. אפשר לנגב את עצמי, כגון, יש לי כפי עוד קצת כתוב וקשה לי לקום לטעון את הידיים, קר לי.

יש לי מגבת נקייה, גדולה,

אני לוקח, מייבש את התפוח החייף.

אם זה מייבש,

אין צורך לטען את הידיים, בזה יהיה מותר לך לאכול בצורה חופשית.

כל הבעיה, כל החיוב במצוות נטילת ידיים,

אם הפרי עדיין רטוב ולח, רק אז אתה חייב בנטילת ידיים.

אדם שידור נקייה לוקח,

מתאבל אצבעו בדבש, מברך ומוצץ,

אינו חייב בנטילת ידיים.

כל החיוב כשאדם מטבל בתוך הדבש פרי,

אבל אדם שמוצץ את הדבש בצורה כזאת, אינו חייב.

כך הוא ידיד, אדם ששותה מן,

הוא לא חייב קודם ליטול את ידיו. למה?

אני נוגע באמצעות הכוס. לידיים נקיות ואינן מתרטבות,

ולכן אין חיוב ליטול את הידיים.

כך גם אם הפרי יבוא ואין צורך ליטול את הידיים,

הנוטל ידיו לפרזה מגסה הרוח.

זאת אומרת, אם הוא רוצה להחמיר על עצמו,

גם כשהוא אוכל פרי יבוא, שהוא קודם כול עושה נטודת ידיים, הוא רוצה להיות חסידה קדישה, אין זה חומרה,

אלא הגמירה בחלום של זאת אומרת, שכתה,

הרזה מגסה הרוח, הוא דבר כזה. אלא אם כן,

אם האדם הזה רואה שידיו אינן נקיות,

הוא פשוט רוצה קודם כול לנקות את הידיים,

וזה בוודאי לרחוץ את הידיים,

אנחנו מדברים באיזה דוגמה חבר על דברי רבותינו ועל זה מגסה הרוח.

כשידיים נקיות,

הוא לוקח קמי ונותן את ידיו כדת וכדומה בקמי לשום מצווה וחובה,

הוא מגסה רוח.

קח חתיכת בשר צליל ואוכל.

לפעמים אדם מקרח אצל חברו ואין לו זמן לשבת ולסעוד איתם.

אז בעל אדם מכבד אותו, לפחות ייקח חתיכת בשר צליל ואוכל.

אז הבשר הזה אמנם הוא מלוכלך רטוטיבות זה מהשומן והמוהט,

אין כאן אחד משבעה משקיעים.

השומן לא מבין מיוצר בין השבעה המשקיעים,

ולכן מותר לו לקחת מהדסה ולא לאכול גם, אבל אם הם יושבים לא לאכול שם,

אז בעל הבית אומר לו לפחות ייקח כדור אחד צלפון, תטבל בו את החינה ותאכל משהו ותטעם.

אם הוא רוצה לעשות כך, חייב קודם כול נטילת ידיים.

הסובה היא,

התחינה הזו מעורבת במים.

הולכים אנחנו אחרי הרוב, והרוב שבה זה מים.

אם כן, הוא מטבל את הצלפון בתוך התחינה.

מה אם הוא לוקח כרצס בתוך המים והמלח,

או כדור פלאפל בתוך מי התחינה?

גם זה נקרא דבר שגונה במשקה,

ולכן גם בזה חייב קודם כול לטילת ידיים כדור וכבוד,

ורק אחר כך יהיה רשאי לאכול מכדורי הפלאפל.

לכן אם אתה רוצה לכבד את החבר,

קודם כול יש פרוצדורה,

קודם כול שיטול את הידיים,

ורק אחר כך ייקח מכדורי הפלאפל. אדם ששותה מים ללא כוס, דעת הרדב״ז להקל בדבר, למרות שמרן מחמיר קצת, אסור להרחיב,

אינו חייב בנטילת ידיים.

השוטה אינו צריך לטול אפילו ידו אחת, בין אם הוא שוטה מהכוס, בין אם הוא שוטה באמצעות כף היד,

מקרב בצד הברז ושוטה בצורה כזו,

בין בזה ובין בזה, אינו חייב מעיקר הדין בנטילת ידיים.

העידו האחרונים, הגאון חידה משאר האחרונים, שהמנהג להקל את הדבר,

ולכן בזה אין חיוב נטילת ידיים מעיקר הדין,

אלא רק לגבי שאר הפירות והירקות שאמרנו,

שתבולן במשקה, שרק בהן יש חיוב נטילת ידיים.

אם האדם הזה לוקח עוגות,

יש אצל העיראקים סוג עוגה שנקראת בערבית זנגולה.

יש דבר כאין, זה גם אצל אחינו המרוקאים,

אבל הם מטבילים את זה בתוך מים חמים עם סוכר. אחרי שמוצאים את זה מהתמור אפול,

מטבילים את זה בתוך מים חמים.

שוב,

אם יהיה הדבר הזה נגיעה ביד,

חייב נטילת ידיים.

אבל אם הוא לוקח מזלג ולוקח ואוכל את הזנגולה הזו באמצעות מזלג,

הוא לא חייב בנטילת ידיים.

אבל אם הוא לא לוקח מזלג,

קודם כול שיטול לו את הידיים.

רגילים לעשות הרבה מהעוגות האלה, בפרט ביום פירום.

והאדם הזה לוקח קצת ואוכל, אחרי שהביאו במשלח מנות,

לא ישיב ידו מבלע, לוקח ואוכל,

קודם כול חייב נטילת ידיים, הוא מתפוס את זה בידיו מלא מבלע וחייב אבנה,

גם בזה יש חיוב גמור של מצוות נטילת ידיים.