הלכות ברכות על מיצי פירות ודבש תמרים – האם נחשבים כעיקר הפרי או כ"זיעה בעלמא"

 

- - - לא מוגה! - - - 

גרעינים של אבטיח ודלעת.

שוב, אם היה לך ספק, אני מסכים, אין ספק.

אני קורא סימן רב, סעיף ח.

דבש הזב מהתמרים מברך עליו שהכל,

וכן על משכין היוצאים מכל מיני פירות

חוץ מזיתים וענבים, מברך שהכל.

אדם שלוקח תמרים ומועך אותם מוציא מהם מיץ,

או כל סוגי הפירות למיניהם,

לוקח תפוזים, סוחט אותם ועושה מיץ תפוזים.

בכל אחד מהדברים הללו הברכה שהכל נהיה בדברו.

כך גם בירקות,

לאו דווקא בפירות.

כמו הדין אם האדם הזה לוקח גזר,

סוחט את הגזר, יש לו מיץ גזר,

גם כן הברכה היא שהכל.

הגמרא דנה בזה בכמה מקומות, בחולין, בברכות ל״ח ועוד,

והגמרא אומרת

שזה נחשב כזיעה בעלמא, היינו זה לא עיקר הפרי ולכן זה יורד דרגה.

במקום בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה,

הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

אפילו לגבי דיני תרומות ומעשרות יש לנו את ההבדל הזה.

הגמרא מחשיבה את המיץ

שרק הוא כזיעה בעלמא, כך שלא מתחייב מהתורה בתרומות ומעשרות,

אלא כל עיקרו רק מדרבנן.

אבל נחלקו בעל הלוחות גדולות מהרמב״ם מה יהיה הדין לגבי דבש הזב מהתמרים.

לא אני הלכתי וסחטתי,

אלא הדבש היה כל כך אצור בתוך התמרים בשפע עד שזב מאליו.

השאלה,

אם צריך לברך על הדבש הזה את עיקר הברכה של הפרי בורא פרי העץ או לא.

כי כשהתורה כינתה את התמרים,

שיבחה את ארץ ישראל, אמרה,

ארץ זית שמן ודבש.

שם לא מדובר בדבש דבורים, אלא בדבש תמרים.

גם כשנאמר ארץ זבת חלב ודבש, הכוונה היא כך.

כמו שהגמרא מתארת,

היה יורד החלב מדדי הבהמות, מהפרות,

מרוב שהיה להם שפע של חלב,

והיה יורד הדבש מהעצים, עצי התמר,

והיה נעשה נחל של דבש וחלב יחד.

גם אצל יונתן נאמר שם בספר שמואל,

לקח את קצה המטה אשר בידו, טבל אותה ביערת הדבש.

כל זה מאיפה בא?

לא היה שם הכוורת,

של דבורים,

אלא כל זה היה דבש תמרים.

אם הפסוק מכנה את זה בשם דבש, אם כן,

אולי זה עיקר הפרי.

הרי אתה לא מברך

על היין שהכל נהיה בדברו.

למה?

עיקר הענבים לעשות מהם יין. אם כן, גם זה.

כך דעת בעל הלכות גדולות.

אבל דעת הרמב״ם,

שגם דבש שזב מהתמרים מאליו דינו כדין כל הפירות והירקות שסחטתי אותם,

שמברכים עליהם רק שהכל נהיה בדברו.

וכך ההלכה, כלל גדול בידינו וספק ברכות להקל.

מרן פוסק

שבין דבש מבושל, בין דבש שזב מאליו מהתמרים,

בין אם התמרים האלה מיעכת אותם, בכל מקרה,

הברכה היא רק שהכל נהיה בדברו.

רק שני דברים יוצאים מן הכלל.

היין, ברכתו הגפן, שמן זית עם תערובת של אוכל,

והשמן זית עיקר ברכתו העט.

אלה הם המיצים היחידים יוצאים מן הכלל.

חוץ מהם, כל המיצים למיניהם.

אם זה קוקו קולה, טמפו קולה, או כל סוגי הדברים האחרים.

כולם חשובים כזעה בעלמה לעניין זה, וברכתם היא.

שהכל נהיה בדברו.

סופי הענבים שאין מתבשלים לעולם,

וכן על הנבלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום,

והבשו, מברך שהכל.

שני דינים מרן מפרט לנו כאן בעניין זה.

דין הראשון,

שהגמרה שם אומרת בברכות ל״ח,

לגבי

כרמים זקנים.

הכרם, כשהוא זקן, בא בימים,

אין לו כוח להוציא ענבים טובים,

אלא

הוא מוציא את הענבים מאוחר.

וגם כשהענבים יוצאים,

הם לא יוצאים בצורה מושלמת, אין לו כוח לבשל אותם כל סורקם על העץ.

אלא אתה קוטף אותם מהעץ בחודש חשוון,

והם עדיין חמוצים.

הם עדיין לא התבשלו כל סורקם.

כמו שלמדנו למעלה בסעיף ב',

שעל הבוסר מברכים שהכל, גם על סופי הענבים האלה מברכים שהכל.

למעשה משאירים את אותם הכרמים לא בשביל לאכול את הענבים, הענבים האלה חמוצים.

אלא כשרוצים לעשות חומץ יין,

לוקחים את הענבים החמוצים האלה ועושים מהם, סוחטים אותם ועושים מהם חומץ.

אז אם החומץ הברכה שהכל, גם הענבים האלה ברכתם שהכל,

כי יעודו של הכרם הוא בשביל החומץ,

אם כן גם הענבים לא יותר טובים, ולכן הברכה היא שהכל נהיה בטבח.

הדין השני, נובלות.

על זה יש מחלוקת

במשנה אם בכלל יש ברכה על הנובלות או לא.

לפי דעת אבי יהודה אין ברכה על אותם התמרים שנשרפו כלשהו מן קללה, אין מברכים עליהם.

אבל תנאי כמה סובר שעל הנובלות יש ברכה.

אמנם לא מברכים על זה העץ,

כיוון שזה נשרף, הטעם שלו הוא לא כל כך מתוק כמו כל התמרים,

אפילו אחי.

זה יורד דרגה מברכת העץ לברכת שהכל,

אבל ברכת שהכל יש על זה.

וכך ההלכה.

הירושלמי אומר, אדם שרואה שהתמרים שלו נשרפו בשמש,

ואינם טעימים כל כך,

זה הפסד, הפסד עצום.

מברך בשם המלכות דיין האמת.

כשלוקח לאכול,

מברך על זה שהכל נהיה בדברו.

אותו דבר עשה יין.

במקום למכור יין להרוויח, היין שלו החמיץ.

כשגילה את זה,

מברך ברכה בשם המלכות דיין האמת.

דיין האמת זה לא רק שנפטר בן, אח, אבא,

אלא דיין האמת גם על הפסד כספי.

גם שם יש את הברכה הזו בשם ומלכות.

פיטרו אותו מהעבודה.

הוא יודע שלא ימצא עבודה במקום אחר, יישאר מבוטל עד 120. אז בזה, שוב,

כשמקבל את מכתב הפיטורים, צריך להגיד, דיין האמת.

תראה מה קרה בפועלי עתה.

הזקנים האלה נשארו ככה זרוקים.

יש בודדים, אנשים בודדים, שאדרבה, בשבילו זה טוב.

אדם צעיר יכול להשיג מיד עבודה במקום אחר.

כאן הוא יקבל פיצויים, יקבל 300% פיצויים. בכסף הזה יהיה לו גם השקעה, גם יעבוד טוב.

אז לפעמים הוא מחכה.

הוא בכוונה עושה כל מיני התחכמויות כדי שייתנו לו את המכתב הזה.

אז צריך להגיד, אולי, הטוב האמיתי.

אבל מה שאין כאן לגבי אדם מבוגר, שם באמת זה בעיה. ולכן, אם קרה לו אסון כזה,

צריך לברך בשם המלכות.

גם לגבי חגבים,

הירושלמי ממשיך ואומר,

אם באו חגבים על השדה שלו,

אז צריך לברך בעין האמת.

זה יהרוס לו את כל הירקות, את כל התבואה.

אבל אם בא לאכול את החגבים האלה, הוא מברך שהכול. זאת אומרת, זה לא קשור אחד לשני.

כשאתה אוכל זה דבר אחד, ההפסד זה דבר שני.

צריך לברך על כל דבר ודבר, ברכה בפני עצמו.

מכל מקום אתה רואה שלהלכה אנחנו נוקטים כדעת הנקמה, שגם דבר שהוא מין קללה,

סוף-סוף אתה נהנה כעת מהדבר הזה, אתה אוכל ונהנה,

לכן צריך לברך.

אלא שהתמרים האלה הם לא כל כך מתוקים, משום

שהם נמצאים על העץ בצד דרום-מזרח.

שם חם מאוד כל היום, 14 שעות השמש יוקדת

על התמרים הללו, לכן הם שרופים.

התמרים השרופים האלה, ברכתם במקום העץ שהכל נהיה בדברו.

זה פירוש ראשון של רשי.

אבל הרמב״ם והראש

פירשו אחרת.

הם פירשו שמדובר על תמרים שנפלו מחמת הרוח.

נניח, אם הייתי משאיר את זה על העץ, היה צריך להתבשל בחודש אלול.

אבל הייתה רוח סערה, נענעה את העצים,

ובתמוז נפלו התמרים האלה.

אז זה לא מגושל, זה עדיין בוסר.

משאירים אותם בתוך מחצלאות, מקום חם,

ולאט לאט זה מתבשל ונעשה ראוי לאכילה.

אבל גם לאחר שמתבשל, זה לא נעשה מתוק.

המתוק ביותר אלה התמרים שנשארים על העץ.

עד אלול תשרה ואז זה בא טעים מאוד.

זה מוסיף מתיקות ככל שזה נשאר על העץ.

גם בענבים זה כך בדרך כלל, אז זה יותר מושקט.

אבל כאן זה נפל מוקדם,

ולכן זה תמרים סוג ג',

לפי דעת הרמב״ם מהראש,

על תמרים כאלה שאינם מתוקים כל כך,

מברכים עליהם שהכול במקום ברכת בורא פרי העץ.

אמנם, מרן הסכים לפירוש הראשון של רש״י,

אפילו אחי,

רוב הפוסקים הלכו כשיטת הרמב״ם והראש.

כך דעת ערוך רבנו חננאל,

אור זרוע, רבנו ישעיה אחרון,

רבנו עובדיה מברטנורה גם פירש כך.

לכן, כותב האליה רבה, שני הפירושים להלכה.

גם אותם התמרים שנשרפו בשמש וגם התמרים שצנחו מוקדם,

שניהם גם אלה וגם אלה.

לא מברכים עליהם בורא פרי העץ, אלא שהכול נהיה בדברו.

רק בדיעבד, אם טען ובירך עליהם בורא פרי העץ, בדיעבד יצא ידי חובתו.

לא רק

אם התמרים האלה עדיין חמוצים ולא מתוקים כל כך,

אלא אפילו אם, נאמר, האדם הזה

לקח את כל התמרים,

שם אותם במחצלעות,

ולאט לאט

במשך הימים זה באמת יתבשל,

ועכשיו עתה זה טוב.

השאלה, מה יברך עתה על התמרים האלה?

זה נפקא מינה בין שני הפירושים שאמרנו קודם.

מחלוקת גם באחרונים,

איך לברך על אותם התמרים.

האם נלך לפי ההווה באשר הוא שם כעץ ומתוק או לא?

שוב, לפי דעת הרמב״ם, הראש, רבנו ירוחם,

לפי דעת הראשונים הללו,

לא יברך עליהם העץ.

וכך מסיק

הביאור הלכה בשם רובע האחרונים,

שיברך עליהם ברכת שהכל נהיה בדברו.

לא רק בזמן שנפלו, שהם עדיין לא מתוקים,

אלא אפילו אם האדם הזה יניח אותם במחצלת, יניח אותם במטבח, במקום חם,

ולאט לאט זה יתבשל טוב ונעשה מתוק.

תשאלו, אחי, זה לא מתוק מושלם וזה לא הפרי האמיתי,

ולכן עדיין הברכה עליהם היא שהכל נהיה בדברו.

אז בדיעבד ימצאה ודורך עליהם העץ ויצא ידי חובה, כמו שכותב העלייה הרבה.

אבל מה שאין כאן לכתחילה צריך לברך עליהם שהכל נהיה בדברו. יש אנשים שקונים אשכול תמרים כאלה לפני חג הסוכות כדי לתלות את זה בסוכה.

והתמרים האלה הם עדיין לא כל כך טובים.

כשהוא בא לפרק את הסוכה אחרי שבועיים,

אז בדרך כלל כבר זה יתבשל,

ונעשה ראוי לאכילה. הוא שואל, נו, מה אני מברך על זה אחרי החג?

תענה לו שהכל נהיה בדברו.

תלוי מה הוא מצא. אם הוא מצא כסף מזומן ואף אחד לא שותף בכסף הזה, יברך על זה רק שהחיינו.

אבל אם הוא מצא תכשיט שאין בו שום סימן, תכשיט יפה,

הוא לא מתכונן להרוויח עליו,

מתכונן לתת את זה מתנה לאשתו.

אם כך,

יברך הטוב והמיטיב, הטוב לו והמיטיב לאשתו.

תלוי מה הוא קנה, מה הוא מצא.

אם באמת דבר שאין בו בוודאי שום סימן,

וזה ייאוש,

זה לא ייאוש שלא מדעת, אלא לאחר ייאוש. הנה, חנא מר.

נוכל לברך גם ברכה בשם המלכות.

את כל הדינים האלה נראה בעזרת השם בסימן רכג.

יש לנו עוד 21 סימנים.

קצת סבלנות, נגיע גם לשם ונפרש בהרחבה.

כאן הבאתי, דרך אגב, רק

חלק מהסעיף שם,

בגלל שזה נוגע לעניין שלנו, עניין הנובלות שאמרה המשנה בברכות מ'.

אבל עגבניות ירוקות שהן תחילת העונה.

מה זה?

עגבניות ירוקות.

עגבניות ירוקות בתחילת העונה.

מביאים לשוק עגבניות ירוקות, בננות ירוקות,

ושם, לאחר שזה נעשה אדום,

אליבא דקול עלמא יברך עליו, בורא כפרי האדמה.

זה לא דומה לדוגמה של הנובלות.

וההבדל הוא כך,

כאן בעניין זה,

מראש הפרדסן יודע,

אם הוא יביא את הבננות לאחר שיתבשלו,

מרגע שיצא מהפרדס שלו עד שיגיע לצרכן,

כבר יהיה הכול שחור, רקוב, מחמד.

מי יקנה את זה? הכול אבוד.

לכן,

גם עגבניות,

גם אבוקדו,

בננות,

מוציאים אותן בשלב שקצת לפני הסוף.

אבל שם זה לא היה בדוגמה של הנובלות.

בנובלות היה צריך להשאיר אותן על העץ עד חודש אלול,

וזה נפל בתמוז,

ולכן חלק מהמתיקות שלו לא קיימת.

פה לא, פה הבננות הן אותו דבר. כך צריך לקטוף אותן,

וכך צריך להביא אותן לשוק,

כדי שאנשים יקנו את הבננות האלה, זה עדיין לא יהיה שחור.

אם תביא את האבוקדו, שהוא רך,

רוב האנשים לא יקנו את זה.

ולכן, אין לדמות דבר לדבר.

פה זה תמרים סוג ג', בגלל שזה מובא בצורה כזו.

זה לא מספיק מתוק וזה לא טוב.

אבל שם לגבי בננות.

אם אתה קונה בננות ירוקות,

אתה אומר שזה סוג ג'? אתה משלם על זה פחות? לא.

אדרבה,

רוב האנשים רוצים דווקא את הבננות האלה.

זה יחזיק לו מעמד שלושה-ארבעה ימים, הוא יוכל ליהנות מזה.

אחרת, אם זה כולו חצי שחור,

הוא צריך לגמור את זה תוך שעה. מי יכול לאכול בננות בשעה? ואם יאכל קילו בננות בשעה,

אולי לא יוכל לצאת עד אחרי שבועיים.

ולכן, בחיי גוונה,

יש להבדיל בין מין שהוא קרוב לקללה,

דבר לא טוב,

לדבר שהוא טבעי.

שם, באבוקדו, בננות, זה דבר שהוא טבעי.

עגבנייה אדומה בחורף.

נכון שהעגבנייה האדומה הזו,

אין לה את הטעם של העגבנייה של הקיץ,

אבל זה, קח דרכו של הפרי הזה, של הירק הזה,

קח דרכה של העגבנייה.

אף אחד לא יאמר שעגבנייה אדומה בחורף,

הברכה שלה, שהכול.

זה המין, זה הסוג.

בחורף זה לא יכול לצאת עסיסי יותר וטעים יותר.

ולכן, שם זה הסוג, המין הוא כך.

פה לא. פה, אם היית משאיר את התמרים האלה על העץ עד אלול,

היה יותר עסיסי, יותר מתוק.

זה כלולר שנפל מחמת הרוח.

ולכן, אין אדמות, אותן הדוגמאות לזה. אני עובר לסעיף י'

פירות ששראן או בשלן במים,

אף על פי שנכנס טעם הפרי במים,

אינו מברך על אותם המים, אלא שהכול.

והראש כתב,

דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים,

מברך בורא פרי העץ.

מי שריית סימוקים ותהילים ומי בשולם, מברך עליהם שהכול,

ויוצא גם להראש.

אבל ברכה שלאחריהם,

יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או מברך ברכה אחת מעין שלוש,

כהראש,

ולכן ירא שמים לא יושתה אליו בתוך הסעודה.

מרן מדבר כאן לגבי מרק פירות.

הרבה אנשים,

כשיש שפע עצום של פירות בסוף הקיץ,

אם זה אגסים,

אפרסקים, שזיפים, מישמיש וכיוצא בהם,

קונים כמות גדולה ועושים מהם מרק פירות.

אם האדם הזה רוצה לשתות את המרק פירות עם הפרי עצמו,

הפרי לא נמוח,

השזיפים שלמים,

הוא לוקח שזיף אחד,

מברך על השזיף, בורא פרי העץ,

אוכל ופוטר בזה גם את המרק.

המרק פירות הוא טפל אליו,

ובלי כל ספק, בזה הלווה דיכול עלמא,

הוא יוצא ידי חובה.

או קנה פירות יבשים,

הרתיח אותם, ועשה מהם מרק פירות שנקרא בשם קומפות.

שוב הוא לוקח את הצימוק,

מברך על הצימוקים בורא פרי העץ,

ואחר כך הוא שותה גם את המיץ.

גם המיץ הזה, לא צריך לברך עליו שום ברכה,

הוא טפל אליו.

או שלוקח אננס,

מברך על האננס בורא פרי האדמה,

ואחרי זה הוא שותה גם את המיץ,

גם המיץ שלו טעים מאוד.

כל הקונסרבים האלה, הקומפות האלה,

המיץ שלהם מותפה לפרי,

והפרי,

מברכים עליו, הוא העיקר,

והמיץ, שותים אותו המשך ללא ברכה.

ומי שייקח את המיץ ויברך עליו אחר כך שהכול נהיה בדברו,

הוא מברך ברכה למתנה.

איך ייתכן לברך קודם על הפרי,

ואחר כך על המיץ, מיד אחרי זה, שהכול? הרי זה דבר אחד.

ולכן בזה אין ספק.

כל השאלה מתחילה, כל הספק מתחיל,

אם האדם הזה לא אוכל מהפרי, לא נוגע בפרי,

אלא לקח את המים שבישלו בהם את המשמיש,

מילא בכוס רק מהמיץ,

והוא רוצה כעת לשתות את המרק פירות הזה ללא פירות.

איזה דין יש על המרק הזה, על המים האלה?

האם ברכתו שהכול נהיה בדברו?

או נאמר,

נלך לפי הטעם.

כמו הטעם של המישמיש או השזפים,

יש גם במים האלה אותו טעם.

למים האלה יש טעם של מישמיש,

אם כן, צריך לברך עליהם.

הם בורא פרי העץ כמו המישמיש, טעם כעיקר.

זו המחלוקת שיש

בין הראש

לבין הרשבה.

הראש אומר באמת,

מברכים על זה, על המים האלה,

בורא פרי העץ.

כמו על המישמיש או על הצימוקים.

אתה מברך בורא פרי העץ, גם המים האלה יש להם אותו טעם.

מה אכפת לי אם אתה לועס את זה או אתה שותה את זה? היי נוח.

סוף סוף הדבר הזה,

כמו שאמרנו, הוא חשוב, טעים, ולכן נברך עליו בורא פרי העץ.

ואם האדם הזה הרתיח תאנים,

לקח קילו תאנים,

שם קצת פחות מליטר מים, הרתיח יחד.

כעת הוא לוקח את המים האלה של התאנים,

לוקח בכוס ושותה,

לפי דעת הראש,

יברך בהתחלה בורא פרי העץ,

ובסוף ברכה אחת מעין שלוש.

על העץ, ועל פרי העץ, ועל תנובת השדה. למה?

זה כמו התאנים. אין שום הבדל בין התאנים לבין המיץ הזה, לבין המרק הזה.

אבל הרשב״א חולק.

הרשב״א אומר,

מברכים על המים האלה שהכל נהיה בדברו, ובסוף בורא נפשות רבות.

הרי אמרנו קודם, אתה סוחט את התאנים,

אתה עושה מיץ תאנים, מיץ רימונים, מיץ תפוזים.

תמיד מברכים על זה שהכל הוא בורא נפשות.

אז פה הוא בישל את זה יחד עם התאנים. מה קרה? זה אותו דבר.

גם פה מברכים על זה שהכל הוא בורא נפשות.

עיקר המחלוקת שלהם היא

איך להסביר את הגמרא.

הגמרא אמרה, אדם שלוקח ירקות,

לוקח דלעת, מבשל עם מים.

אפילו אם ישתה את המים לבד,

משלקות,

מברך בורא פרי האדמה, כי עיקר הטעם של הדלעת נכנס במים.

האם יש אדמות זה לזה או לא?

לפי דעת הראש, כן, זה דומה, היינו הך.

כמו שם עיקר הטעם בדלעת היה במים, ולכן הברכה האדמה גם פה,

עיקר הטעם של התאנים נכנס למים, צריך לברך על המים האלה,

בורא פרי העץ.

אבל הרשב״א אומר לא.

שם זורעים דלעת, בשביל מה?

לא בשביל לאכול דלעת כמו שהיא,

אלא על דעת לבשל את זה, לעשות מזה מרק ירקות.

פה לא.

פה אדם נוטע עץ תאנה או עץ רימון כדי לאכול רימון,

ולא בשביל לבשל את זה עם מים.

ולכן, כיוון שאין דרך לעשות כך,

זה יורד דרגה,

והאזרחה היא ברכת

שהכל נהיה בדברו.

כותב הגרף שגם דעת הרמב״ם כדברי הרשב״א.

ולכן,

כנראה משום זה מרן בסעיף י׳ כתב את דעת הרשב״א בסתם,

שצריך לברך שהכל.

ואחר כך הביא את דברי הראש בשמו,

זה כמו סתם ויש אומרים, הלכה כסתם.

ואחר כך הביא, הראש אומר לברך העץ. משמע שדעת מרן לברך שהכל. וכך בפירוש מרן ממשיך ואומר בסעיף י״א,

הרי שהכל נהיה בדברו פותר את הכל.

שהכל פותר את הכל,

ולכן אין שום ספק בדבר שלגבי הברכה הראשונה,

על המרק פירות הזה הוא לוקח ורוצה לשתות,

מברך שהכל.

גם הליבא דערו שאמר שצריך לברך לך תחילה בורא פרי העץ,

אבל הוא מודיע אם אמר שהכל יצא, שהרי שהכל פותר את הכל.

נשארת הבעיה לגבי ברכה אחרונה.

שם עיקר הבעיה, שמה סבך המחלוקת, כמו שמרן ממשיך.

אם תאמר שהברכה היא, כמו הראש,

העץ הוא בסוף ברכת על העץ ועל פראי העץ,

אם אני אברך בורא נפשות,

זו ברכה לבטלה.

למה?

כי ברכת בורא נפשות אינה פותרת את ברכת מעין שלוש.

כך דעת הראש הטור ומרן השולחן ערוך כאן בסעיף זה.

אמנם יש חולקים.

גינת ורדים אומר שדעת הריף ורבנו יונה,

כמו ברכת שהכל פותרת את הכל, ברכה כוללת,

גם ברכת בורא נפשות רבות היא ברכה כוללת על כל סוגי הברכות האחרונות,

ואפשר לברך בורא נפשות ופותר מעין שלוש.

אבל רוב האחרונים הלכו כדעת מרן.

בכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

לכן, מהרש פרימו,

כהונת עולם,

הגאון חידה בברכי יוסף ועוד, כולם אמרו שאסור לברך על הרימונים האלה שבישל אותם עם המים,

לברך עליהם בורא נפשות רבות.

אולי ההלכה כהראש שהברכה היא על העץ ועל פרי העץ.

לכן, לא יכול לברך בורא נפשות.

אחר כך אתה שואל הפוך.

נו, שיברך על העץ?

הרי אמרנו קודם, ההלכה היא, כדעת הרשב״ם והרמב״ם,

שאי אפשר לברך על העץ ועל פרי העץ.

הם סוברים שהברכה הראשונה של הכול היא ברכה האחרונה, בורא נפשות.

אם תפסוק עד שצריך לברך לבורא נפשות,

הביא ויאמר על האצבע על פרי העץ וברכה לבטלה.

מה פתאום? מי התיר לו לברך מעין שלוש?

נמצא ממה נפשך אם יברך כך חשש ברכה לבטלה.

יברך כך חשש ברכה לבטלה.

מה יעשה?

מרן אומר שתי עצות.

עצה ראשונה,

אל תשתה את המים האלה שהרתחת עם התאנים כעת. לא.

תחכה, תאכל ארוחת ערב, אחרי ארוחת ערב תשתה את זה,

ואז גם עם השתית הרביעית בבת אחת

אין לך בעיה.

אתה לא מסתבך עם הברכה האחרונה.

ברכת המזון שהוא מברך פותרת ממה נפשך.

ברכת המזון פותרת את כל סוגי הברכות האחרונות,

בין אם זה נפשות,

בין אם זה על העץ.

בזה כתוב פתר.

אם האדם הזה אומר לך, תשמע, אני לא אוהב לאכול לחם, זה משמין.

אני לא יכול לעשות העצה הזאת, תן לי עצה אחרת.

תגידו, תיקח כזית ענבים.

כשהוא אוכל כזית ענבים, בוודאי שיתחייב על העץ ועל פראי העץ.

אם כן, הוא יצא בזה ידי חובת הראש.

תגידו, תשתה גם רביעית מים?

אחרי ששותים את הדבש הזה של התאנים, בוודאי שהוא נהיה גם צמא.

תשתה רביעית מים, ואז אתה מברך שתי ברכות.

גם בורא נפשות בשביל המים וגם על העץ ועל פראי העץ בשביל הענבים,

ואז ממה נפשך? פתרת את המים שבושלו עם התאנים, ממה נפשך? אתה מכוסה,

יש לך חברת ביטוח שמבטחת אותך לעניין זה,

ובזה אתה פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול.

זו העצה, הייעוצה,

שמייעצים לאדם הזה לעשות כדי לפתור את הבעיה, לצד ידי חובה,

עליבה דקולה עלמא. לכן, בכל דוגמה כזו יעשה את העצה האמורה.

אבל,

כל זה, אם הוא הרתיח

אחד מחמשת המילים,

גפן, תאנה ורימון, ארץ, יד שמן ודבש,

באחד מהמילים הללו תהיה הבעיה האמורה, וזה מה שאמרנו, זו העצה.

אבל, אם האדם הזה לא לקח

לא צימוקים ולא רימונים, אלא הוא קנה שזיפים או מישמיש,

קנה והרתיח הרבה מהם,

בזה אין כאן הרבה ספק,

אלא יברך בהתחלה שהכל נהיה בדברו,

ובסוף

יברך בורא נפשות עליבה דקולה עלמא.

למה? מה אתה אומר, אולי ההלכה כהראש?

לגבי הברכה הראשונה יש לך בעיה.

לגבי הברכה האחרונה בשזיפים האלה, במרק שזיפים,

גם הראש מודה שמברכים בורא נפשות.

אם היית אוכל כזית שזיפים, מה הברכה האחרונה על שזיפים?

בורא נפשות רבות.

אז גם המים שלהם לא יהיה יותר טוב.

לכן, בשאר המינים הרתיח האגסים.

יש לו הרבה אגסים עם מים,

ועכשיו הוא שותה את זה. אפילו שותה רביעית בבת אחת,

אני דיברתי כולן על מים, אברך בורא נפשות.

רק לגבי אם לקח תאנים והרתיח עם מים, שם תהיה לו בעיה.

מה שאין כן לגבי שאר הדברים, אין בעיה,

ושם אתה לא צריך להטריח אותו לאכול גם כזית מהענבים ורביעית מים. לא, זה עצמו המים,

זה לבד יכול לשתות רביעית,

ולברך ברכה אחרונה, אין שום בעיה.

צריך להבדיל תמיד בין אכילה לבין שתייה.

אכילה בכזית מתחייב ברכה אחרונה,

הן בורא נפשות או על העץ.

לגבי שתייה, לא מספיק 30 גרם כזית, אלא צריך רביעית 87 גרם.

זה א',

ב', לגבי הזמן,

הזמן שאדם אוכל כזית, ענבים וכיוצא בזה,

יש לו רווח עד 7 דקות.

לכה תחילה ימהר לאכול את זה תוך 4 דקות.

בדיעבד אכל את זה בתוך 7 דקות, גם כן יכול לברך.

מה שאין כן לגבי שתייה,

הוא לא יכול לשתות את הרביעית מיץ במשך 7 דקות.

אם ישתה כוס מיץ בשבע דקות, אין לו בורא נפשות, ואם יברך, זה ספק ברכה לבטלה.

אלא,

כמה זמן לוקח לאדם ממוצע לשתות כוס מיץ או כוס מים רביעית?

לאדם ממוצע,

חצי כוס כזה זה רביעית,

זה לוקח לאדם ממוצע בערך 3 שניות, לא יותר.

לכן אם האדם הזה רצה להתמתק עם המיץ הזה,

רצה לשתות את זה להנאתו,

שתה את זה יותר משלוש שניות,

לא יכול לברך כלום.

יש בעיה לגבי מאכלים שאינם נלעשים, מה דינם?

בזה דנו גדולי האחרונים,

הרב רבי אליהו ישראל וספרו כל אליהו ושאר האחרונים,

ודייקו מדברי הרמב״ם שהכלל הוא כך

אם אתה לועס זה אוכל.

על זה אתה מברך ברכה אחרונה בכזית.

אם אכלת את זה בכמה דקות

אבל אם אתה לא לועס, אין ברכה אחרונה וכזית.

כגון

קניתי גלידה,

לקחתי כפית או בלי כפית עם הלשון ולקקתי את הגלידה.

גלידה לא לועסים.

ולכן, כיוון שזה לא נלעס,

אי אפשר לברך על כזית גלידה בורא נפשות.

מה תאמר?

טוב,

אני אלקק את זה,

ואני, ברוך השם, מילאתי כוס מלאה מהגלידה.

היה כאן יותר מרביעית.

בסדר, כמות היה.

אבל בכמה זמן גמרת את הגלידה הזו?

הוא אומר, ארבע דקות. ארבע דקות זה לא שווה.

צריך שייקח את הגלידה ויגמע אותה.

הניח אם הגלידה נמסה.

קראו לו לטלפון.

עד שחזר, גמר מהנודניק ההוא,

הגלידה נהייתה מים.

אז זה לוקח שהכל נהיה בדברו.

בבת אחת שצאה רביעית,

או אספרסו וכיוצא ובזטו,

על זה יברך בורא נפשות.

הלאו, אחי,

על דבר כזה, על גלידה,

ארטיק,

גבינה רזה, דייסה, כל הדברים האלה,

אי אפשר לברך עליהם בורא נפשות רבות.

משום שאין לך אפשרות לגמוע בבת אחת רביעית.

גבינה קשה, כן.

אתה לועץ.

ממילא, בינה כדין אוכל.

אכלת כזית, תברך עליה ברכת בורא נפשות רבות.

אבל מה שאין כן לגבי הגלידה, הגלידה הזו אינה נלעסת,

ולכן הברכה על הגלידה בהתחלה שהכול,

ובסוף אין שום ברכה, כלל ועיקר.

דברי כל אליהו הובאו גם במעשי אברהם,

כף החיים, בן איש חי, נתיבי עם ושאר אחרונים, וככה המסקנה למעשה,

ולכן כל אדם יהיה זהיר באותם הדברים, לא לברך כלל.

גם לגבי הלבן,

אנשים לוקחים כפית

ושותים את זה לאט-לאט, אין על זה ברכה אחרונה.

אלא אם כן האדם הזה אוהב את הלבן שזה דליל.

לפני שהוא פותח את הפקק מעליו, מנער אותו טוב-טוב,

מוציא את הפקק,

מברך שהכול, וגומע את זה בבת אחת.

שתה רביעית בבת אחת, בבקשה, תברך בורא נפשות.

אבל אם האדם הזה עשה חור קטן, לאט-לאט מצץ ושתה,

כמו שרגילים הנהגים לעשות,

אז בזה בחיי גוונה, בוודאי שאין על זה ברכה אחרונה,

כי זה לא דבר הנלעש,

ולכן בחיי גוונה יברך על זה רק שהכול ואין בסוף ברכה אחרונה.

אלא אם כן האדם הזה לוקח תפוז או אשכולית,

והוא לא אוהב את האשכולית עצמה. מה הוא עושה? לוקח את הפלח,

שם את זה בין השפתיים ומוצץ לאט-לאט.

זה נחשב כאוכל.

כאן יש לו את הפרי עצמו.

נכון שהוא שאב את זה ולא אכל את הכול, אפילו אחי, כאן,

אם לקח שלושה-ארבעה פלחים,

יש לו כזית, יברך בורא נפשות. שם זה משהו אחר, שם הוא צריך גם קצת ללעוס את זה משהו.

אבל מה שאין כאן פה, בגבינה הרזה הזו,

אין כאן מה ללעוס,

ולכן בחיי גוונה אין על זה ברכת בורא נפשות.

דווקא מינה שנייה,

הרמב״ם דן בהלכה הראשונה, בהלכות ברכות,

בדוגמה שאמרנו, וכך הוא אמר.

דוגמה שנייה, בהלכות מאכלות אסורות.

דן לגבי אדם שלקח חלב ואכל.

צריך לתת מלקות, פלקה, לאדם כזה,

אבל בתנאי שיאכל שיעור.

אם האדם הזה לקח חלב מוצק ואכל,

השיעור הוא בקזית.

אבל אם הוא המיס את החלב,

השיעור שלו ברביעית.

שוב, ההגדרה היא לעיסה.

מזה אתה לומד.

גם לנו, נפקא מינה,

אמנם אנחנו לא נותנים מלקות, פלקה,

אבל יש לנו נפקא מינה בעניין יום הכיפורים.

חולה שיש בו סכנה,

רופא אומר, הוא חייב לאכול.

הוא בא ושואל אותך,

אני חייב לאכול על פי הוראת הרופא,

ומחר בבוקר אני אמור לאכול.

איך אני אוכל? אתה אומר לו.

אתה אוכל, כל עשר דקות פרוסה,

שלא יהיה יותר מככותבת,

עד שלושים גרם,

הפרוסה והלחם יחד שלושים גרם, תאכל כל עשר דקות. טוב, זה בסדר.

הוא שואל אותך, תראה, אני לא אוכל הרבה לחם,

אסור לי לאכול הרבה לחם, אלא

האוכל שאני אוכל, הרופא אמר לי לאכול אשל,

לבן, זה מה שאני אוכל.

איך אני אוכל את זה?

תענה לו שמעיקר הדין, כיוון שהלבן הזה הוא לא נלעס,

אפשר מעיקר הדין לשתות

בכל ארבע שניות,

יכול לשתות עד 43 גרם.

יש כאן כולה עצומה.

א',

אתה לא מוגבל על ה-30 גרם,

אלא השיעור הוא בשתייה כמלוא דוגמב.

44 גרם אסור, עד 43 מותר.

ב',

הזמן של השתייה מעיקר הדין הוא לא עשר דקות,

אלא כדי שתייה.

כמה זמן לוקח לשתות 44 גרם?

בשלוש שניות בוודאי שכולם גומרים.

עבר שלוש שניות, אוכל עוד הפעם, עוד סיבוב שני.

זה מה שאפשר לעשות עם האדם הזה,

ולא יהיה כאן חשש איסור כרת.

לחומרה, תאמר לו, כדאי להחמיר.

שישתה בכל עשר דקות ישתה מעט. טוב, זה לחומרה, אבל מעיקר הדין היה צד לומר את החילוק הזה שאמרנו כאן גם שם.

דווקא מילה נוספת.

קורה לפעמים שאיזה אדם חולה נופל מתעלף בבית הכנסת ביום כיפור.

אז מייד מביאים לו מים. טוב, אחרי המים,

זה לא נגמר בסיפור הזה.

אתה חושב שאם שפכת עליו מים הוא נהיה בריא כבר?

צריך לתת לו מייד לאכול,

זה סימן שהאדם הזה חלילה קרוב לסכנה אם לא יאכל.

מה תיתן לו לאכול? הדבר הכי קל, הכי פשוט.

תיכנס לעזרת נשים,

תשאל למי יש בקבוק של הדייסה של התינוק, תביאו לי.

תיקח, תיתן לו.

עכשיו, זה רך מאוד, זה לא אוכל מוצק,

אלא זה נוזל.

בזה תוכל לתת לו 43 גרם בכל ארבע שניות,

ואין כאן חשש כרת.

ואז נגמר לך הבקבוק הראשון,

הוא צריך עוד, עדיין לא חזר 100%, עדיין הוא חיוור.

תבקש, מי עוד יש לה? תביא בקבוק שני.

ואם היא צריכה להאכיל את הילד שלה, תגיד לה, שתלך לביתה, עושה דייסה חדשה.

עשית שתי מצוות,

הרווחת קודם כל, החולה נהיה בריא,

ובצורה שנייה, שלחת שתי נשים הביתה.

כן, למה לגבי אדם, אתה לוקח את הכוס?

הוא רוצה את זה לאבא והוא רוצה לשתות תלמי, מצווה כאילו הוא צולק. חי עץ, חי עץ.

חי עץ? כן. הוא לא סוחט את זה במסחטה,

אלא הוא מוצץ מהפלחים האלה,

ולכן הברכה היא העץ, ובסוף בורא נפשות.

שהכל נהיה בדברו.

אם תרצה לקנות שני ביסקוויטים כאלה, מה המחיר של הביסקוויטים?

המחיר הוא בזילה זול. אפשר לקנות דבר כזה ב-20 אגורות, נכון? פחות.

ואילו, על הקסטה הזו, כמה אתה משלם?

חצי שקל? כמה עולה?

זה יקר.

שתיים שקל.

אם כן, אדם משלם לא בשביל הביסקוויט.

אל תסתכל בקנקן, אלא מה שיש בו.

ולכן אמרנו למעלה שהברכה היא שהכול,

אבל לגבי ברכה אחרונה,

הוא לא יכול לומר,

אני אכלתי הרבה יותר מכזית גלידה.

דברים בטלים.

לוקקים את זה ולא לועשים,

ולכן בחיי גוונה אין ברכה אחרונה. אני חוזר חזרה לדוגמאות של הסעיף הזה.

דיברנו לגבי מרק פירות.

השאלה היא לגבי קומפות.

היינו,

פירות יבשים אני לוקח ומבשל אותם.

לקחתי מעט צימוקים,

מעט שזיפים, כמה סוגים,

הרתחתי אותם עם מים.

הילד שלי כבר אכל את הפירות,

השאיר לי רק את המים.

אני בא, לוקח כוס מאותו המיץ של הקומפות,

ואני רוצה כעת לשתות.

ברכה ראשונה, אין לך ספק.

אתה מברך שהכול נהיה בדברו, יוצא ידי חובה לבדי כולו עלמאה.

אחרי שכנסתי לשתות רביעית בבת אחת, אני שואל,

הרי בקומפות הזה היו הרבה סימוקים.

האם אברך על זה עכשיו על הגפן,

על העץ ועל פירי העץ,

או בורא נפשות?

האם זה קשור למחלוקת שאמרנו קודם בין הראש והרשב״א או לא?

אומר הבאך, לא,

כאן זה לא קשור.

כאן אני בדי כולו עלמאה, תברך על זה ברכת על הגפן.

למה?

הוא טוען,

שם אדם קונה אגסים כדי לאכול אגסים.

לזה הובא לשוק, למטרה זו זה מיועד.

אבל פה פירות יבשים,

מביאים את הפירות היבשים לבשל אותם, לעשות מהם קומפות.

לזה זה מיועד.

ולכן, כאן זה לא ירד דרגה, זה נשאר בורא פרי העץ.

כך דעת חתנו הטל.

אבל לעומת זה, המגן אברהם ורוב האחוונים חלקו, אמרו לו, אין הבדל.

לא חשוב לי אם זה פירות טריים או פירות יבשים.

אני לא מסתכל איך מביאים את זה לשוק.

אני מסתכל,

האנשים נוטעים פרדס, נוטעים קרן. על דעת מה?

על דעת לעשות מזה קומפות? מי חושב על הקומפות?

בהתחלה חושבים על דעת לאכול פירות.

אני רוצה שיהיה לי פירות א'-א',

אם אפשר לייצא, לקבל מטבע קשה.

המטרה העיקרית, לפעמים יש עודף יותר מדי, אי אפשר לשווק את זה, טוב, אין ברירה,

הופכים את הפירות האלה לפירות יבשים.

אז לא מסתכלים איך זה מובא לשוק על דעת מה,

אלא על דעת מה נטעו את האילן ועדיין המחלוקת במקומה עומדת,

כך שאלותו מי הקומפות,

כיוון שהרוב היה שם צימוקים,

לא תוכל לברך לא בורא נפשות ולא ברכת על העץ, לא תוכל לברך לא זה ולא זה,

אלא יצטרך לעשות אחת משתי העצות שכתב מרן,

או ברכת המזון לפתור,

או יאכל כזית ענבים,

כזית צימוקים, אם הבן שלו השאיר לו חלק מהצימוקים, יאכל לפחות כזית,

יברך על העץ ועל פירי עץ,

אבל על המיץ לבן, על המיץ בפני עצמו, לא ייתכן כדבר הזה.

כל זה בתנאי, כל הבעיות האלה,

כשיחס הכוחות שווה. היינו,

קניתי קילו תאנים,

ולקחתי קצת פחות מליטר, הרתחתי את שניהם יחד.

רק בדבר הזה,

בדוגמה הזו,

שייך לומר,

אולי צריך למלך על זה בורא פרי העץ.

אבל אם שמתי קילו תאנים,

ואם זה שמתי חמש ליטר מים,

אז בזה ודאי הברכה של הכול,

כי כאן הטעם של המים הוא טעם חלש,

אין כאן טעם כעיקר,

אלא בתנאי שהרוב יהיה מהפירות,

על זה יש מחלוקת.

ולכן,

אם האדם הזה רוצה להימנע מהמחלוקת,

בכוונה מראש לא ישים הרבה תאנים,

אלא אם הוא שם קילו תאנים, בכוונה ישפוך שתי ליטר מים, אם זה ירתיח,

ואז על הריבה הזו, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי.

אדם שקונה ריבת תאנים,

כך כתוב על הצנצנת,

הוא לוקח ואוכל,

אחרי שאכל

חמישים-שישים גרם מהריבה הזו,

הוא בא ושואל את החכם,

אני אברך ברכה אחרונה או לא?

החכם יענה לו שכן, למה לא?

תברך בורא נפשות רבות.

אומר, חכם, זה תאנים, תאנים זה משבעת המינים,

משתבחה בהם ארץ ישראל על העץ ועל פרי העץ.

תענה לו החכם,

אמת, נכון הדבר, אם היית עושה בבית ריבת תאנים והיית אוכל מהתאנים כזית, הייתי מסכים.

אבל הריבה של התאנים הזו שקנית מהשוק,

אומנם על הצנצנת מצויר שם, יש שם ציור יפה של תאנה,

וזה מושך את העין,

אל תחשוב שאכלת מהשישים גרם האלה, שישים גרם תאנים.

מסתבע היה ארבעים גרם מזה סוכר וכל מיני תערובות.

הלוואי שיהיה כזית, עשרים גרם מזה,

נהיה תאנים. זה מיעוט.

הרוב זה לא זה.

ולכן אי אפשר להטיל לו לברך על זה על האצבע עם פרי העץ,

אלא כיוון שהתערובות הן מהסוכר והדברים האחרים,

הנה כן המר,

יברך על הריבה הזו של העף,

יברך עליה בורא נפשות. אלא אם כן,

יש היום סוג שני.

יש סוג ריבת תאנים א' א',

ששם אתה רואה את התאנים ממש.

שם אתה רואה ואוכל.

אומנם יש גם קצת דברים אחרים,

אבל הרוב שם אי אפשר לזייף.

על זה משלמים הרבה יותר כסף, זה יותר יקר. מי שיש לו, למה לא?

אז אכלת דבר כזה, לקחת משם שני תאנים, יש לך כזית, בבקשה.

תברך על זה את ברכת על העץ ועל פרא העץ,

אם אין בזה תולעים.

אבל,

משל כן בריבת תאנים רגילה, אין לך דבר כזה,

או שאר הריבוד וריבוד בשעריך.

שוב, גם בריבה צריך להבדיל בין ריבה שהיא קשה קצת, צריך ללעוץ אותה,

לבין ריבה בימות הקיץ.

הריבות שלנו הן נמסים יותר, בשפת הריבות הפשוטות האלה.

אין לך מה ללעוץ בהן,

אלא כולו נמס, אתה לוקק את זה.

ממילא, אי אפשר לברך על זה בורא נפשות, כי צריך לגמוע רביעית בבת אחת.

מי יכול לגמוע מהריבה הרביעית בבת אחת?

רק עוד מלך חדשה.

לכן בחיי גוונה, אין על זה ברכה אחרונה כלל ועיקר,

אלא אם הוא רוצה להימנע ממחלוקת, שיאכל את זה באמצע הסעודה.

אתה כעת באת? נכנסת כעת?

מתי באת?

יש לנו ארבעה טפים פה,

תבחר איזה אתה רוצה, תשמע, אתה רוצה נחזיר עכשיו את הסרט אחורנית, מה אני רשם כאן? אני טפי קורדרס.

שמעת עולה. לא שמעת, זה בעיה שלך, מה אתה רוצה ממני?

אנחנו יושבים חצי שעה, מסבירים, אומרים,

זה בא ברגע האחרון, רוצה להחזיר אחורנית.

מה זה פה?

יש באמת חשש תולעים באותם התאנים.

בריבת תאנים מרוסקת אין חשש תולעים.

למה?

יש לנו ספק ספק להתיר, כמו שאמרנו פעם בפלאפל,

אולי לא היה תולעת, אפילו אם היה, התרסק בטל בשישים.

הבעיה שאני אומר שכן יש חשש,

בריבת תאנים שהתאנה שלמה.

שם יש חשש גדול יותר,

שם יש בעיה.

לכן,

אם האדם הזה רוצה לקנות ריבת תאנים, אני ממליץ שיקנה את הריבה הפשוטה.

בריבה העיקרה, כיוון שהתאנים שלמים, שם יש בעיה. והבדיקה היא קשה.

קשה מאוד לבדוק,

לא תמיד הדבר ניתן. לכן כדאי להימנע מזה. כחומרה, כדאי להימנע.

אתה רוצה לראות את הפירות כמו שהם שלמים, תקנה ריבת דובדבנים.

תראה את הדובדבן בפנים,

שם אין חשש תולעים, וכן זה הדרך.

אבל באותם הפירות שמצוי בהם הרבה תולעים,

התאנים מצוי בהם הרבה מאוד תולעים.

ואין הרבה יהודים שמתעסקים בדבר הזה.

בעיקר משתמשים בזה,

מגדלים את זה הערבים.

הם לא מרססים,

ממילא יש בתאנים שלהם הרבה תולעים.

בגידולים שהיהודים מתעסקים, אז בדרך כלל מרססים ומקדימים רפואה למכה אין תולעים.

שם אני לא כל כך אפחד.

אבל לגבי הפירות של הערבים, המצב הוא נורא.

לכן, אדם שקונה מהערביות האלה, הימים האלה, קונה מהם תאנים.

צריך להיזהר בדבר.

ושמח, חלילה וחס,

יש בהם תולעים כדי שלא ייכשל בספק איסור דאורייתא.

בסברס אין חשש תולעים. לא.

שם זה לא מצוי.

אין חובת בדיקה בסברס. אתה קונה ממנו, אתה רשאי לברך בורא פרי עץ,

בתנאי שאכלת את זה כבר פעם.

כי עכשיו לא מברכים על זה שהחיינו.

אנחנו מחמירים.

שקונה.

צברס בורא פרי העץ. נכון.

עכשיו נוהגים בין המצרים לא לברך שהחיינו עד אחרי תשעה באב. לכן, לא יאכל את זה עכשיו,

אלא עד אחרי תשעה באב תמתין, אז תקנה את הצברס ותאכל.

טוב, מי שרוצה להקל בשבת, יש לך על מי לשמוך.

עד התמרים, הם מרוסקים, מרוסקים, מרוסק שהכל. נכון.

אז לא גם התמרים מרוסקים, איך אתה מדבר לך על זה עד ועד?

היא גופה מחלוקת. גם על זה מחלוקת, על התמרים המרוסקים. זה לא מוסכם.

גם על התמרים המרוסקים מחלוקת.

אני מרוסק על זה ברכה, ושאלה כבר הרפואה האחרונה. נכון. גם על זה אמרנו אתמול מחלוקת. ולפי דעת מרן,

על התמרים המרוסקים, העץ ובסוף על העץ ועל פרי העץ. גם זה מחלוקת.

בטח.

כן, ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.

הברכה הראשונה שלהם ברכה פרי העץ, הברכה האחרונה ברכת מעין שלוש, היינו על העץ ועל פרי העץ.

שני הסוגים הראשונים, והם חיטה וסעורה,

הברכה הראשונה שלהם או המוציאו או מזונות,

הברכה האחרונה או ברכת המזון או מעין שלוש על המחיה.

תלוי מה הוא עשה מהקמח.

אם הוא עשה מזה עוגה, מזונות ועל המחיה,

אם הוא עשה מזה לחם, המוציא וברכת המזון.

אם יש תערובת, לא הכול קמח.

אם יש בזה 18% קמח,

יוכל לברך מזונות,

אבל אם יש שם רק תרסר אחוז קמח,

יברך על זה שהכול, כי הקמח בא רק להדביק ולא לתת טעם.

דווקא מינה לגבי עוגות גבינה וכיוצא בהן.

עוגות גבינה שבשוק יש בהן בוודאי יותר מ-18% ולכן

ההברכה שלהן היא בורא מיני מזונות.

אבל עוגות גבינה שבבית פעמים רבות אין בהן כמות מספקת,

יש בהן רק 10% קמח,

ולכן בחיי גוונה יברך עליהן שהכול נהיה בדברו.

גם לגבי מרק שקדים,

יש אנשים שלוקחים שקדים, מרסקים אותם,

מבשלים אותם מים וקמח יחד.

גם על דבר כזה, תלוי כמה קמח הוא שם.

אם הוא שם מעט קמח, פחות מ-18% אין לו שום ספק, יברך רק על השקדים בורא פרי העץ.

אבל אם יש יותר,

יש לו ספק, ולכן יאכל את זה באמצע הסעודה.

אדם שאוכל מרק

שהחלק העיקרי שבו זה חיתים,

יברך על זה ברכה ראשונה, בורא פרי האדמה.

ברכה אחרונה, יש ספק בהלכה, מחלוקת,

ולכן לא יברך כלום.

לא בורא נפשות ולא ברכת מעין שלוש.

גם בזה מרן אומר את העצה,

כדאי הדבר שיאכל את זה באמצע הסעודה,

ואז ברכת המזון פותר.

אדם שאכל לחמנייה אחת,

אני מדבר על הלחמניות שאינן מתוקות,

הברכה הראשונה היא על נטילת ידיים, השנייה המוציא, ובסוף ברכת המזון.

כי בלחמנייה אחת יש קרוב ל-70 גרם,

אז בוודאי שצריך לברך על נטילת ידיים, המוציא, ברכת המזון, אין שום ספק.

אפילו אם יאכל חצי לחמנייה, יאכל לברך כבר את ברכת המזון.

קל וחומר בלחמנייה שלמה.

אבל בחלות מתוקות

הברכה הראשונה היא מזנות, ובסוף על המחיה,

כי אינן חשובות כלחם.

הקמח בפני עצמו, מברכים עליו ברכה ראשונה שהכול,

ובסוף בורא נפשות.

יש אנשים שכולאים את הקמח.

גם קמח קלוי, דינו כך.

ולכן,

עדיין הברכה הראשונה שלו היא שהכול, ובסוף בורא נפשות.

אדם שבישל דייסה, על דייסה מברכים בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחיה.

במה דברים אמורים?

אם האדם הזה שם הרבה קמח או סולת

באותה הדייסה,

ואז הברכה היא בסוף על המחיה.

אבל אם האדם הזה שם מעט מאוד סולת.

הרוב הגדול, 90% היה חלה וכיוצא בו, היה דליל מאוד.

בזה הברכה האחרונה שלו צריכה להיות בורא נפשות,

ולא על המחיה.

ואם אתה מגדיר את זה בורא נפשות,

כי החלב עיקר,

אם כן, צריך לגמוע רביעית בבת אחת.

צריך לשתות בבת אחת 87 גרם,

לכן יניח את זה בכוס וישתה.

אבל אם הוא לא שתה דרך הכוס, אלא דרך הכף,

גמר לאט-לאט,

אין לו שום ברכה אחרונה על זה כלל ועיקר.

בהתחלה, בורא מיני מזונות.

שוב, אם יש כמות 18% לפחות,

אם אין 18% סולת או קמח,

אלא 90% חלב,

גם הברכה הראשונה משתנית לשכול.

נכון,

גם בזה שהכול.

כי העיקר זה הקמח.

הסוכר בא להטעים את הקמח.

כך גם השמן שאתה שם שם,

לא זה העיקר, אנחנו לא באים לשתות שמן.

אלא השמן בא כדי שהקמח לא יעמוד לך בגרון,

שיתחלק, ירד בפנים, לכן שמים קצת שמן.

אבל העיקר, הדבר העיקרי שבו זה הקמח.

ולכן,

תברך על הקמח הזה שהכל נהיה בדברו,

ולא בורא פרי האדמה.

למה?

כי זה מרוסק, אין צורת פרי כאן.

אם אכלת כזית,

אם נתנו לך שתי כפות,

תברך גם בורא נפשות.

נו, זה נגד מרן.

אני עובר לסימן רח.

הכוסס את האורז, מברך עליו בורא פרי האדמה,

ואחריו בורא נפשות.

ואם בשלו עד שנצמחך, או שתחנו ועשה מנו פד,

אז מברך עליו בורא מיני מזונות, ואחריו בורא נפשות.

הוא שלא יהיה מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו.

ואם עירב ממנו בתבשיל אחר,

והתבשיל האחר הוא ארוב,

מברך עליו כברכת אותו התבשיל.

האורז שאינו כלוף צריך לבשל אותו טוב. אם לא בישל אותו,

מברך עליו בורא פרי האדמה.

רק אם בישל אותו טוב, אז מברך עליו ברכת בורא מיני מזונות.

היום, בזמן הזה, כל האורז שמגיע לשוק הוא כלוף,

כך שאין כל כך בעיה.

אפילו אם לא שלק אותו הרבה,

האורז הזה עדיין חי, רואה את הצורה שלו,

לא נתמעך,

אפילו אחי, הלבד יקולה עלמא, אומר הפרי מגדים,

שאפשר לברך עליו את ברכת בורא מיני מזונות.

נכון שהאורז משביע, אפילו אך הוא לא שייך לחמשת מיני דגן,

אינו קשור לאותם הדברים שנשתבחה בהם מארץ-ישראל,

ולכן הברכה האחרונה שלו היא,

בורא נפשות רבות, בתנאי שאתה לא אוכל אותו בתערובת,

אבל אם אתה אוכל אותו בתערובת,

יש אנשים שמבשלים יחד עם זה את הקוסקוס,

ושם זה עשוי מקמח,

ממלח, שם היה לו נטו כזית,

יברך על המחייה ויפתור גם את האורז.

לא צריך לברך שתי ברכות, גם נפשות וגם על המחייה,

אלא רק על המחייה בלבד.

אדם שאוכל קובה יברך עליה ברכה ראשונה, בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחייה.

כל זה בתנאי שהוא אכל כזית.

כשעשויים הכדורים בצורה גדולה,

כל אחד חתיכה גדולה,

אז יש כזית.

אבל יש כאלה שעושים את הקובה חתיכות קטנטנות.

עושים את זה כדורים קטנטנים, אולי לפעמים אין כזית.

תלוי, לפי העניין.

ברוב המקרים יש כזית,

ואז נברך על זה, על המחייה, כי זה עשוי מסודת.

צריך שיהיה כזית נטו,

אתה לא מצרף את הבשר שבפנים.

אלא אתה צריך את הסודת לבד.

לכן אמרתי,

אם הכו בהזוי כדורים קטנטנים, יש לך קצת בעיה,

תעשה חומרה, תצא עם מידי ספק, תאכל עוד אחד, תאכל שניים,

תפתור את הבעיה.

אני עובר לסימן רח,

סעיף ח.

על פת דוחן או של שאר מיני קטניות מברך שהכול,

ואחריו בורא נפשות.

אדם שאוכל קטניות מבשל אותן ואוכל אותן, חומוס וכיוצא בזה מברך בורא פרי האדמה,

הברכה האחרונה, נפשות.

כך גם,

על אורז אמרנו, למרות שהברכה הראשונה מזונות,

הברכה האחרונה, נפשות.

יש דבר שדומה קצת לאורז, נקרא בשם דוחן.

הברכה הראשונה שלו היא בורא פרי האדמה,

הברכה האחרונה,

בורא נפשות רבות.

שלא יותר טוב מאורז, יותר גרוע.

ולכן הברכה האחרונה שלו היא בורא נפשות ולא על המחיה.

אם האדם הזה לקח

אורז טחון או לקח את הדוחן הזה וטחן אותו טוב-טוב,

עשה מזה לחם.

יברך על זה הברכה הראשונה של הכול,

ברכה האחרונה, בורא נפשות.

אל תחשוב שזה דבר שלא מצוי.

תיסע לסין ולהודו,

תראה שם שני מיליארד בני אדם,

אין להם את הלחם שלנו.

לחם מחיטה של ברמן, אנג'ל, אין שם.

שם יש לחם מאורז.

מי שנקלע שם יברך ברכה ראשונה על הלחם הזה שהכול,

ובסוף ברכה האחרונה, בורא נפשות.

על הברכה האחרונה זה מובן. אפילו האורז עצמו, הברכה האחרונה שלו היא בורא נפשות,

אז גם הלחם שלו אותו דבר.

אלא ההדגשה היא על הברכה הראשונה.

מתי אני מברך על האורז בורא מיני מזונות?

כשהוא שלם, אתה רואה אותו, הוא ניכר.

או על הדוחן אתה יכול לברך בוראי פרי האדמה אם הוא שלם.

טחנת אותו ועשית מזה לחם, זו יצירה אחרת, פנים חדשות בעוד הכאן.

ולכן בזה, במקרה זה,

הברכה תהיה במקום מזונות או בוראי פרי אדמה. במקום זה יברך שהכול נהיה בדברו.

כל זה לכתחילה.

אבל אם האדם הזה היה עם הארץ ולא ידע את ההלכה,

במקום לברך על הלחם מאורז שהכול, טעה ואמר על זה בורא מיני מזונות.

בדיעבד יצא ידי חובה.

הפרישה אומר כלל.

כל דבר שמזין את האדם,

אם טעה וברך עליו בורא מיני מזונות, יצא חוץ ממים ומלח.

כל דבר שיש בו קלוריות הוא מזין את האדם.

הברכה שאמר בורא מיני מזונות היא נכונה ולא שקר.

מדוע אם האדם אמר על הצנון בורא פרי העץ לא יצא?

כי הוא שיקר.

הצנון לא גדל, לא צומח בעץ.

אבל כאן מה שהוא אמר בורא מיני מזונות זה נכון, זה מזין את האדם.

ולכן בדיעבד יצא ידי חובה.

העתיקו אותו להלכה.

החיי אדם, כף החיים, בן איש חי, משנה ברורה ועוד,

וככה המסקנה למעשה. אומנם גם בזה יש חולקים,

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אני עובר לסעיף ט'.

עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות

עם קמח של חמשת מיני דגן,

ובשלו בקדרה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה.

ואם עשה ממנו פת,

מברך המוציא וברכת המזון.

ודווקא כשיש בו אותו קמח מחמשת מינים,

כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס.

אבל אם אין בו זה השיעור חמשת המינים,

אין הוא מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחילה מברך המוציא, כיוון שיש בו טעם דגן,

אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה.

מין בשלו בקדרה מברך תחילה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.

מרן עוסק כאן במאכל שעשוי מתערובת

של כמה סוגים.

אם יש בו אחד מהסוגים הללו קמח,

קמח שעשוי מחיטה, סעורה, קוסמת, שיבולת שועל או שיפור.

כל אלה חמשת מיני דגן,

אם היה מהסוג הזה של הקמח

באותו התבשיל או באותו הלחם,

אפילו היה שם רק שמונה עשר אחוז,

הוא העיקר.

הגמרא אומרת, רבו שמואל דמרי תרוויו,

כל שיש בו מחמשת המינים,

ממילא הברכה מתייחסת אלה. ולכן, אם עשית מזה כעין לחם,

תברך עליו המוציא.

ואם עשית מזה כן עוגה, תברך עליה מזונות.

אמרנו קודם,

שאם עשית לחם מאורז, הברכה היא שהכול.

אבל אם שמתי בתוך הקמח טחון,

האורז טחון הזה,

שמתי גם שמונה עשר אחוז קמח חיטה,

נמצא שהקמח חיטה הוא העיקר.

תברך על זה אם כן, הברכה הראשונה, המוציא.

ולא שהכול, בגלל, בזכות הקמח הזה,

הקמח חיטה הוא ששינה את הכול.

כך גם לגבי עוגה. אם עשיתי מהאורז טחון הזה עוגה ועירבתי בו שמונה עשר אחוז סודת או קמח,

גם בזה יהיה אותו כלל שאפשר יהיה להתיר לברך על זה גם לכתחילה את ברכת בורא מיני מזונות.

לגבי ברכה אחרונה,

העניין יותר מסובך.

והמחלוקת היא לא רק בזה,

אלא גם בדברים אחרים.

כגון,

יש לי בורקס של גבינה או בשר.

אכלתי פרוסה אחת מזה,

אכלתי קציצה אחת כזו,

יש בה 30 גרם ברוטו.

אבל אם אתה שוקל את הבצק עלים לבד, היה בזה רק

18 גרם.

השאר היה הבושר או הגבינה.

האם מצרפים זה עם זה או לא?

מהפרי חדש משמע שמצרפים.

אבל פרח שושן ורוב הפוסקים אומרים שלא מצרפים.

כך דעת הגאון חידה וכך ההלכה למעשה.

קל גדול בידינו לספק ברכות להקל.

לכן, מה הפתרון לצד הדחובה לבד דקול עלמא, לא להסתבך?

תיקח עוד אחד, תאכל שניים.

בשניים יש לך בוודאי שיעור נטו,

ואז תוכל לברך עליה את ברכת על המחיה.

כך גם בשאר הדברים, בשאר תערובות,

כשיש לך שני דברים שמעורבים יחד.

אכלתי תערובת של אורז עם הקוסקוס יחד.

האורז היה בו רק 15 גרם.

אמנם אני אכלתי 30,

אבל זה בסך הכל עם הקוסקוס ביחד.

מה אברך?

תאמר לו שאין לו שום ברכה.

נפשות הוא לא יכול לברך,

כי אין לו 30 גרם מהאורז.

על המחיה הוא לא יכול לברך,

כי אין לו 30 גרם מהקוסקוס.

לכן, מה העצה? תאמר לו, תאכל עוד.

תאכל לפחות שיהיה לו 30 גרם מהאורז,

ואז תאכל לפחות לברך את ברכת בורא נפשות.

וכן, כל כיוצא בזה.

לכמה נראה בסימן רש יהוד כלל כאין זה לגבי

פרי עץ

שיש בו משבעת המינים או אין בו משבעת המינים. כגון,

אכלתי 15 גרם תפוז,

לקחתי פלח אחד ואכלתי.

היה שם גם צימוקים,

אכלתי עוד 15 גרם מהצימוקים.

כעת הוא בא לשאול, מה הברכה האחרונה?

תאמר לו, אין לך הברכה האחרונה כלל.

בורא נפשות הוא לא יכול לומר,

הוא אכל מהתפוז או מהתפוח רק 15 גרם.

גם ברכת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ אין לו,

כי הוא אכל מהצימוקים רק 15 גרם.

לא מצרפים ולא מחברים מזה לזה.

כך הוא אכל 15 גרם עוגה ו-15 גרם צימוקים.

שוב, גם זה, כל אחד דבר בפני עצמו. וכן כל כך יוצא בהם.

תמיד האדם חייב לדאוג לעצמו ולאכול נטו.

דבר שני,

לאכול את זה רצוף ולא להאריך באכילה יותר מדי. כך אומר החתם סופר,

שאם האדם הזה אכל אומנם 30 גרם אבל הוא אכל את התפוח עץ לאט-לאט.

הרבה זמן הוא לא ראה את חברו והצליחה הייתה מאוד נעימה, מתוקה יותר מהתפוח עץ.

אז הוא אכל את התפוח עץ שהגישו לו אבל הוא חתך פלח אחד ואכל את זה לאט-לאט עד כי גמר כזית עברה רבע שעה.

אין לו ברכה אחרונה.

רק אם הוא אכל את זה בשלוש-ארבע דקות זה בסדר.

אבל ברבע שעה

זה יותר מכדי אכילת פרס אליבא דקולא עלמא. אומר החתם סופר לא יוכל לברך ברכה אחרונה.

לכן,

גם לגבי הדוגמה שאמרתי,

תיעץ לו שיאכל מיד עוד אחד.

למה אני אומר מיד?

כדי לצרף את מה שאכל קודם עם החתיכה השנייה שהיית.

אבל אם הוא אכל את החתיכה הראשונה לפני רבע שעה,

וכעת הוא בא לשאול אותך מה אני אברך,

אפילו אם הוא יאכל עוד חתיכה,

לא מצרפים את מה שהיה קודם עם מה שהוא אוכל עתה.

למה? כי עבר בינתיים זמן.

הזמן יכול לעבוד כאן הפסק לחתוך את הרצף בין שתי החתיכות,

ולכן מן הראוי שיזדרז באכילה.

משום זה יש אנשים מראי שמיים,

תמיד לעולם אחרי כל ברכה.

אם הוא מברך אמותי או דבר אחר,

הוא לא מדבר אחרי הברכה.

קודם כול, הוא אוכל כזית,

ואחר כך הוא מתחיל לדבר.

הסיבה היא,

הוא רוצה לשריין לעצמו בוודאי ברכה אחרונה.

איך הוא בטוח שיברך ברכה אחרונה בוודאי על איבדי כל העלמא?

אם הוא יאכל כזית רצוף.

אכן, מיד אחרי הברכה הוא אוכל כזית.

גמר לאכול את הכזית, עכשיו הוא יכול לדבר חופשי עם כל הדף.

זה באמת דבר מצוין, דבר טוב.

היי דבעדן ייבא חסידה לקיים מילה דברכות. כדאי מאוד שיעסקל.

אבל לא כל האנשים יודעים להתאפק.

יש הרבה מהגברים שאפילו גוזלים מהנשים,

מהחלק שלהם, בתשעה קבין של הדיבור.

נכון שלפי הירושלמי, אפילו אם אכל צימוק אחד יכול לברך ברכה אחרונה על העץ.

אבל נראנו פסק כן למעשה, ספק ברכות להקל.

כי הגמרא לא הביאה את ההלכה הזו, ולכן אין בכוחנו לפסוק כן, לא להלכה ולא למעשה. לכן אתה לא יכול לברך על צימוק אחד ברכת על העץ ועל פראי העץ.

אני חוזר לדוגמה של עוגת גבינה.

עוגת גבינה הנמכרת בשוק היום,

בדרך כלל יש בה יותר מ-40% קמח.

דרכם של בעלי הקונדיטוריות,

כשהם באים לעשות

את עוגת הגבינה,

הם לוקחים את הגבינה ומערבלים אותה עם 40% קמח.

הקמח בזול והגבינה ביוקר.

והקליינטים לא בודקים כמה אחוזים.

מישהו משלם לפי האחוזים?

זה טעים, הוא קונה ואוכל.

אבל במציאות יש,

בחלק הלבן, שאתה קורא לו גבינה,

זה לא ממש,

אלא בחלק הזה לבד יש מתוך התערובת 40% קמח.

תוסיף גם את הבצק העלים למעלה ולמטה שאתה תופס,

נוצר לך אולי יותר מ-50%.

לכן,

אפילו אם אכלתי 60 גרם כזה,

אני אוכל לברך על זה ברכת על המחיה ועל הכלכלה.

למה?

מתוך ה-60 גרם האלה,

יש לי נטו מהמיני דגן, יש לי כזית.

ולכן אני יכול לברך על זה ברכת על המחיה.

אבל אם האדם הזה אכל מעט, לא אכל הרבה, יש לו בעיה.

בדרך כלל, עוגת גבינה היא כבדה.

לא קשה לאכול ממנה 60 גרם.

פרוסה עבה יש בה 60 גרם בדרך כלל, ואז הוא יוכל לברך את ההזרחה האחרונה הראויה לה.

גם בעוגה טורט יש בעיה מעין זו.

גם בעוגה טורט יש הרבה ביצים וסוכר וכולי, אבל יש שם 40% קמח.

ולכן, גם עוגת גבינה של השוק וגם עוגת טורט,

הברכה הראשונה, אין לך במה להסתפק.

בוודאי שתברך ברכה ראשונה בורא מיני מזונות.

הבעיה יותר חמורה לגבי ברכה אחרונה, ולכן כדאי שיזדרז.

אם הוא רוצה לברך ברכה אחרונה, שיזדרז, יאכל כמות גדולה,

כדי שיהיה לו כזית נטו מהדגן, ואז הוא יוכל לברך

את הברכה האחרונה הראויה לאותו דבר,

ואז לא ייכנס בספקות ובמחלוקות.

אני עובר לסימן ראש ח' תאפיו.

ברכה אחת מ-N3 של פירות דחוץ לארץ,

חותם על הארץ ועל הפירות.

בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה.

ואם בחוץ לארץ אוכל מפירות הארץ, חותם גם כן על פירותיה.

הגמרא בברכות מ-ד', הגמרא אומרת

שיש הבדל בין שבעת המינים שגדלו וצמחו בארץ ישראל,

לבין שבעת המינים שגדלו במקום אחר.

אמנם הנוסח של הברכה על המחיה,

או על הפירות, על הגפן,

כל זה על פירות שצמחו גדלו בחוץ לארץ.

כגון,

יש לך עוגה,

הקמח הזה לא גדל פה אלא באמריקה,

ולכן תברך עליו, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה.

או אתה אוכל תאנים מיובשים.