הלכות ברכות על מיצי פירות ודבש תמרים – האם נחשבים כעיקר הפרי או כ"זיעה בעלמא"

 

- - - לא מוגה! - - - 

גרעינים של אבטיח ודלעת.

שוב, אם היה לך ספק, אני מסכים, אין ספק.

אני קורא סימן רב, סעיף ח.

דבש הזב מהתמרים מברך עליו שהכל,

וכן על משכין היוצאים מכל מיני פירות

חוץ מזיתים וענבים, מברך שהכל.

אדם שלוקח תמרים ומועך אותם מוציא מהם מיץ,

או כל סוגי הפירות למיניהם,

לוקח תפוזים, סוחט אותם ועושה מיץ תפוזים.

בכל אחד מהדברים הללו הברכה שהכל נהיה בדברו.

כך גם בירקות,

לאו דווקא בפירות.

הוא הדין אם האדם הזה לוקח גזר,

סוחט את הגזר, יש לו מיץ גזר,

גם כן הברכה היא שהכל.

הגמרא דנה בזה בכמה מקומות, בחולין, בברכות ל״ח ועוד,

והגמרא אומרת

שזה נחשב כזיעה בעלמא, היינו זה לא עיקר הפרי,

ולכן זה יורד דרגה.

במקום בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה,

הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

אפילו לגבי דיני תרומות ומעשרות יש לנו את ההבדל הזה.

הגמרא מחשיבה את המיץ

שרק הוא כזיעה בעלמא, כך שלא מתחייב מהתורה בתרומות ומעשרות,

אלא כל עיקרו רק מדרבנן.

אבל נחלקו בעל הלוחות גדולות מהרמב״ם מה יהיה הדין לגבי דבש הזב מהתמרים.

לא אני הלכתי וסחטתי,

אלא הדבש היה כל כך אצור בתוך התמרים בשפע,

עד שזב מאליו.

השאלה,

אם צריך לברך על הדבש הזה את עיקר הברכה של הפרי בורא פרי העץ או לא.

כי כשהתורה כינתה את התמרים,

שיבחה את ארץ ישראל, אמרה,

ארץ זית שמן ודבש.

שם לא מדובר בדבש דבורים, אלא בדבש תמרים.

גם כשנאמר ארץ זבת חלב ודבש, הכוונה היא כך,

כמו שהגמרא מתארת,

היה יורד החלב מדדי הבהמות, מהפרות,

מרוב שהיה להם שפע של חלב,

והיה יורד הדבש מהעצים, עצי התמר,

והיה נעשה נחל של דבש וחלב יחד.

גם אצל יונתן נאמר שם בספר שמואל,

לקח את קצה המטה אשר בידו, טבל אותה ביערת הדבש.

כל זה מאיפה בא?

לא היה שם הכוורת,

של דבורים,

אלא כל זה היה דבש תמרים.

אם הפסוק מכנה את זה בשם דבש, אם כן,

אולי זה עיקר הפרי.

הרי אתה לא מברך

על היין שהכל נהיה בדברו.

למה?

עיקר הענבים לעשות מהם יין. אם כן, גם זה.

כך דעת בעל הלכות גדולות.

אבל דעת הרמב״ם,

שגם דבש שזב מהתמרים מאליו דינו כדין כל הפירות והירקות שסחטתי אותם,

שמברכים עליהם, רק שהכל נהיה בדברו.

וכך ההלכה. כלל גדול בידינו וספק ברכות להקל.

מרן פוסק

שבין דבש מבושל, בין דבש שזב מאליו מהתמרים,

בין אם התמרים האלה מיעכת אותם, בכל מקרה,

הברכה היא רק שהכל נהיה בדברו.

רק שני דברים יוצאים מן הכלל.

היין, ברכתו הגפן, שמן זית, עם תערובת של אוכל,

והשמן זית עיקר ברכתו העץ.

אלה הם המיצים היחידים יוצאים מן הכלל.

חוץ מהם, כל המיצים למיניהם.

אם זה קוקו קולה, טמפו קולה, או כל סוגי הדברים האחרים,

כולם חשובים כזוועה בעלמה לעניין זה, וברכתם היא.

שהכל נהיה בדברו.

סופי ענבים שאין מתבשלים לעולם,

וכן על הנבלות שהם תמרים שבשלם,

ושרפם החום והבשו, מברך שהכל.

שני דינים מרן מפרט לנו כאן בעניין זה.

דין הראשון,

שהגמרה שם אומרת בברכות ל״ח,

לגבי

כרמים,

זקנים.

הכרם, כשהוא זקן, בא בימים,

אין לו כוח להוציא ענבים טובים,

אלא

הוא מוציא את הענבים מאוחר,

וגם כשהענבים יוצאים,

הם לא יוצאים בצורה מושלמת, אין לו כוח לבשל אותם כל צורכם על העץ,

אלא אתה קוטף אותם מהעץ בחודש חשוון,

והם עדיין חמוצים, הם עדיין לא התבשלו כל צורכם.

כמו שלמדנו למעלה בסעיף ב׳,

שעל הבוסר מברכים שהכול, גם על סופי הענבים האלה מברכים שהכול.

למעשה משאירים את אותם הכרמים לא בשביל לאכול את הענבים, הענבים האלה חמוצים,

אלא כשרוצים לעשות חומץ יין,

לוקחים את הענבים החמוצים האלה ועושים מהם, סוחטים אותם ועושים מהם חומץ.

אז אם החומץ הוא ברכה של הכול, גם הענבים האלה ברכתם שהכול,

כי יעודו של הכרם הוא בשביל החומץ.

אם כן, גם הענבים לא יותר טובים, ולכן הברכה היא שהכול נהיה בטבוח.

הדין השני, נובלות.

על זה יש מחלוקת

במשנה אם בכלל יש ברכה על הנובלות או לא.

לפי דעת אבי יהודה אין ברכה על אותם התמרים שנשרפו כלשהו מן קללה,

אין מברכים עליהם.

אבל, תנא כמה סובר שעל הנובלות יש ברכה.

אמנם לא מברכים על זה העץ,

כיוון שזה נשרף, הטעם שלו הוא לא כל כך מתוק כמו כל התמרים,

אפילו אחי.

זה יורד דרגה מברכת העץ לברכת שהכול,

אבל ברכת שהכול יש על זה.

וכך ההלכה.

הירושלמי אומר, אדם שרואה שהתמרים שלו נשרפו בשמש,

ואינם טעימים כל כך,

זה הפסד, הפסד עצום.

מברך בשם המלכות דיין האמת.

כשלוקח לאכול,

מברך על זה שהכול נהיה בדברו.

אותו דבר עשה יין.

במקום למכור יין להרוויח, היין שלו החמיץ.

כשגילה את זה,

מברך ברכה בשם המלכות דיין האמת.

דיין האמת זה לא רק שנפטר בן, אח, אבא,

אלא דיין האמת גם על הפסד כספי.

גם שם יש את הברכה הזו בשם ומלכות.

פיטרו אותו מהעבודה.

הוא יודע שלא ימצא עבודה במקום אחר, יישאר מבוטל על 120. אז בזה, שוב,

כשמקבל את מכתב הפיטורים, צריך להגיד דיין האמת.

תראה מה קרה בפועלי עתה.

הזקנים האלה נשארו ככה זרוקים.

יש בודדים, אנשים בודדים, שאדרבה, בשבילו זה טוב.

אדם צעיר יכול להשיג מיד עבודה במקום אחר.

כאן הוא יקבל פיצויים, יקבל 300% פיצויים, בכסף הזה יהיה לו גם השקעה, גם יעבוד טוב.

אז לפעמים הוא מחכה.

הוא בכוונה עושה כל מיני התחכמויות כדי שייתנו לו את המכתב הזה.

אז צריך להגיד אולי הטוב האמיתי.

אבל מה שאין כן לגבי אדם מבוגר, שם באמת זה בעיה. ולכן,

אם קרה לו אסון כזה,

צריך לברך בשם המלכות.

גם לגבי חגבים,

הירושלמי ממשיך ואומר,

אם באו חגבים על השדה שלו,

אז צריך לברך דיין האמת.

זה יהרוס לו את כל הירקות, את כל התבואה.

אבל אם בא לאכול את החגבים האלה, הוא מברך שהכול. זאת אומרת, זה לא קשור אחד לשני.

כשאתה אוכל זה דבר אחד, זה דבר שני.

צריך לברך על כל דבר ודבר, ברכה בפני עצמו. מכל מקום אתה רואה

של ההלכה אנחנו נוקטים כדעת הנקמה, שגם דבר שהוא מין קללה,

סוף-סוף אתה נהנה כעת מהדבר הזה, אתה אוכל ונהנה,

לכן צריך לברך.

אלא שהתמרים האלה הם לא כל כך מתוקים, משום

שהם נמצאים על העץ בצד דרום-מזרח.

שם חם מאוד כל היום, 14 שעות השמש יוקדת

על התמרים הללו, לכן הם שרופים.

התמרים השרופים האלה ברכתם במקום העץ שהכול נהיה בדברו.

זה פירוש ראשון של רש״י.

אבל הרמב״ם והראש

פירשו אחרת.

הם פירשו שמדובר על תמרים שנפלו מחמת הרוח.

מניח, אם הייתי משאיר את זה על העץ, היה צריך להתבשל בחודש אלול.

אבל הייתה הרוח שערה, נענעה את העצים,

ובתמוז נפלו התמרים האלה.

אז זה לא מגושל, זה עדיין בוסר.

משאירים אותם בתוך מחצלאות, מקום חם,

ולאט לאט זה מתבשל ונעשה ראוי לאכילה.

אבל גם לאחר שמתבשל, זה לא נעשה מתוק.

המתוק ביותר אלה התמרים שנשארים על העץ עד אלול תשרה, ואז זה בא, טעים מאוד.

זה מוסיף מתיקות ככל שזה נשאר על העץ.

גם בענבים זה כך בדרך כלל.

אז זה יותר מוסקט.

אבל כאן זה נפל מוקדם,

ולכן זה תמרים סוג ג',

לפי דעת הרמב״ם והראש,

על תמרים כאלה שאינם מתוקים כל כך,

מברכים עליהם שהכול במקום ברכת בורא פרי הייט.

אמנם,

מרן הסכים לפירוש הראשון של רשי,

אפילו אחי, רוב הפוסקים הלכו כשיטת הרמב״ם והראש.

כך דעה התערוך, רבנו חננאל,

אור זרוע, רבנו ישעיה האחרון,

רבנו עבדיה מברטנורא גם פירש כך.

לכן, כותב האליער רבה, שני הפירושים להלכה.

גם אותם התמרים שנשרפו בשמש,

וגם התמרים שצנחו מוקדם,

שניהם גם אלה וגם אלה.

לא מברכים עליהם בורא פרי העץ, אלא שהכול נהיה בדברו.

רק בדיעבד, אם טעה וברך עליהם בורא פרי העץ,

ובדיעבד יצא ידי חובתו.

לא רק

אם התמרים האלה עדיין חמוצים ולא מתוקים כל כך,

אלא אפילו אם, נאמר, האדם הזה

לקח את כל התמרים,

שם אותם במחצלעות,

ולאט לאט

במשך הימים זה באמת יתבשל, ועכשיו, עתה זה טוב.

השאלה, מה יברך עתה על התמרים האלה?

זה נפקא מינה בין שני הפירושים שאמרנו קודם.

מחלוקת גם באחרונים,

איך לברך על אותם התמרים.

האם נלך לפי ההווה באשר הוא שם?

כעת זה מתוק או לא?

שוב, לפי דעת הרמב״ם, הראש, רבנו ירוחם,

לפי דעת הראשונים הללו,

לא יברך עליהם העץ.

וכך מסיק

הביאור הלכה בשם רוב האחרונים,

שיברך עליהם ברכת שהכול נהיה בדברו.

לא רק בזמן שנפלו, שהם עדיין לא מתוקים,

אלא אפילו אם האדם הזה יניח אותם במחצלת, יניח אותם במטבח, במקום חם,

ולאט-לאט זה יתבשל טוב ונעשה מתוק.

תשאלו, אחי, זה לא מתוק מושלם וזה לא הפרי האמיתי,

ולכן עדיין הברכה עליהם היא שהכול נהיה בדברו.

רק בדיעבד, אם טער וברך עליהם העץ,

יצא ידי חובה, כמו שכותב העלייה רבה.

אבל מה שאין כאן לכתחילה,

צריך לברך עליהם שהכול נהיה בדברו.

יש אנשים שקונים אשכול תמרים כאלה לפני חג הסוכות כדי לתלות את זה בסוכה.

והתמרים האלה הם עדיין לא כל כך טובים.

כשהוא בא לפרק את הסוכה אחרי שבועיים,

אז בדרך כלל כבר זה יתבשל ונעשה ראוי להאכילה. הוא שואל, נו, מה אני מברך על זה אחרי החג?

תענה לו שהכול נהיה בדברו.

תלוי מה הוא מצא.

אם הוא מצא כסף מזומן ואף אחד לא שותף בכסף הזה,

יברך על זה רק שהחיינו.

אבל אם הוא מצא תכשיט שאין בו שום סימן, תכשיט יפה,

הוא לא מתכונן להרוויח עליו,

מתכונן לתת את זה מתנה לאשתו.

אם כך, יברך הטוב והמיטיב, הטוב לא והמיטיב לאשתו.

תלוי מה הוא קנה, מה הוא מצא.

אם באמת דבר שאין בו בוודאי שום סימן,

וזה ייאוש,

זה לא ייאוש שלא מדעת,

אלא לאחר ייאוש. הנה, חנא מי?

נוכל לברך גם ברכה בשם המלכות.

את כל הדינים האלה נראה בעזרת השם בסימן רכג.

יש לנו עוד 21 סימנים.

קצת סבלנות, נגיע גם לשם ונפרש בהרחבה. כאן הבאתי דרך אגב רק חלק מהסעיף שם,

בגלל שזה נוגע לעניין שלנו, עניין הנובלות שאמרה המשנה בברכות מ.

מה זה?

עגבניות ירוקות. עגבניות ירוקות בתחילת העונה.

מביאים לשוק עגבניות ירוקות, בננות ירוקות,

ושם, לאחר שזה נעשה אדום,

הליבה דקול עלמא יברך עליו בורא פרי האדמה.

זה לא דומה לדוגמה של הנובלות,

וההבדל הוא כך.

כאן, בעניין זה,

מראש הפרדסן יודע,

אם הוא יביא את הבננות לאחר שיתבשלו,

מרגע שיצא מהפרדס שלו, עד שיגיע לצרכן,

כבר יהיה הכול שחור, רקוב, מוחמד,

מי יקנה את זה? הכול אבוד.

לכן, גם עגבניות, גם אבוקדו, בננות,

מוציאים אותן בשלב שקצת לפני הסוף.

אבל שם זה לא היה בדוגמה של הנובלות.

בנבלות היה צריך להשאיר אותן על העץ עד חודש אלול,

וזה נפל בתמוז,

ולכן חלק מהמתיקות שלו לא קיימת.

פה לא, פה הבננות הן אותו דבר. כך צריך לקטוף אותן,

וכך צריך להביא אותן לשוק.

כדי שאנשים יקנו את הבננות האלה זה עדיין לא יהיה שחור.

אם תביא את האבוקדו, שהוא רך,

רוב האנשים לא יקנו את זה.

ולכן, אין לדמות דבר לדבר.

פה זה תמרים סוג ג', בגלל שזה מובא בצורה כזו.

זה לא מספיק מתוק וזה לא טוב.

אבל שם לגבי בננות, אם אתה קונה בננות ירוקות,

אתה אומר שזה סוג ג', אתה משלם על זה פחות? לא.

אדרבה, רוב האנשים רוצים דווקא את הבננות האלה,

זה יחזיק לו מעמד שלושה-ארבעה ימים, יוכל ליהנות מזה.

אחרת, אם זה כולו חצי שחור,

הוא צריך לגמור את זה תוך שעה.

מי יכול לאכול בננות בשעה? ואם יאכל קילו בננות בשעה,

אולי לא יוכל לצאת עד אחרי שבועיים.

ולכן, בחיי גוונה יש להבדיל בין מין שהוא קרוב לקללה,

דבר לא טוב,

לדבר שהוא טבעי. שם, באבוקדו, בננות, זה דבר שהוא טבעי.

עגבנייה אדומה בחורף.

נכון שהעגבנייה האדומה הזו אין לה את הטעם של העגבנייה של הקיץ,

אבל זה, קח דרכו של הפרי הזה, של הירק הזה,

קח דרכה של העגבנייה.

אף אחד לא יאמר שעגבנייה אדומה בחורף,

הברכה שלה, שהכול.

זה המין, זה הסוג,

בחורף זה לא יכול לצאת עסיסי יותר וטעים יותר.

ולכן, שם זה הסוג, המין הוא כך.

פה לא. פה, אם היית משאיר את התמרים האלה על העץ עד אלול,

היה יותר עסיסי, יותר מתוק.

זה קללר שנפל מחמת הרוח.

ולכן, אין אדומות, אותן הדוגמאות לזה. אני עובר לסעיף יוד.

פירות ששראן או בשלן במים,

אף על פי שנכנס טעם הפרי במים,

אינו מברך על אותם המים, אלא שהכול.

והראש כתב,

דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים,

מברך בורא פרי העץ.

מי שריית צימוקים ותהלים או מי בשולם, מברך עליהם שהכול,

ויוצא גם להראש.

אבל ברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או מברך ברכה אחת מהן, שלוש, כהראש.

ולכן, ירא שמים לא ישתה אליה בתוך הסעודה.

מרן מדבר כאן לגבי מרק פירות.

הרבה אנשים,

כשיש שפע עצום של פירות בסוף הקיץ,

אם זה אגסים,

אפרסקים, שזיפים, מישמיש וכיוצא בהם,

קונים כמות גדולה ועושים מהם מרק פירות.

אם האדם הזה רוצה לשתות את המרק פירות,

עם הפרי עצמו.

הפרי לא נמוח,

השזיפים שלמים.

הוא לוקח שזיף אחד,

מברך על השזיף, בורא פרי עץ,

אוכל ופוטר בזה גם את המרק.

המרק פירות הוא תפל אליו,

ובלי כל ספק, בזה הלבד לכול עלמא,

הוא יוצא ידי חובה.

או קנה פירות יבשים,

הרתיח אותם ועשה מהם מרק פירות,

שנקרא בשם קומפות.

שוב הוא לוקח את הצימוק,

מברך על הצימוקים בורא פרי העץ,

ואחר כך הוא שותה גם את המיץ.

גם המיץ הזה, לא צריך לברך עליו שום ברכה,

הוא טפל אליו.

או שלוקח אננס,

מברך על האננס בורא פרי האדמה,

ואחרי זה הוא שותה גם את המיץ.

גם המיץ שלו טעים מאוד.

כל הקונסרבים האלה, הקומפות האלה,

המיץ שלהם הוא טפל הפרי,

והפרי מברכים עליו, הוא העיקר,

והמיץ שותים אותו המשך ללא ברכה.

ומי שייקח את המיץ ויברך עליו אחר כך שהכול נהיה בדברו,

הוא מברך ברכה למתנה.

איך ייתכן לברך קודם על הפרי,

ואחר כך על המיץ מיד אחרי זה שהכול? הרי זה דבר אחד.

ולכן בזה אין ספק.

כל השאלה מתחילה, כל הספק מתחיל

אם האדם הזה לא אוכל מהפרי, לא נוגע בפרי,

אלא לקח את המים שבישלו בהם את המשמיש מילא בכוס רק מהמיץ,

והוא רוצה כעת לשתות את המרק פירות הזה ללא פירות.

איזה דין יש על המרק הזה, על המים האלה?

האם ברכתו שהכול נהיה בדברו

או נאמר

נלך לפי הטעם?

כמו הטעם של המישמיש או השזיפים,

יש גם במים האלה אותו טעם.

למים האלה יש טעם של מישמיש,

אם כן צריך לברך עליהם בורא פרי העץ כמו המישמיש,

טעם כעיקר.

זו המחלוקת שיש

בין הראש

לבין הרשבה.

הראש אומר באמת,

מברכים על זה, על המים האלה,

בורא פרי העץ.

כמו על המישמיש או על הצימוקים,

אתה מברך בורא פרי העץ, גם המים האלה יש להם אותו טעם.

מה אכפת לי אם אתה לועס את זה או אתה שותה את זה? הי נוח.

סוף סוף הדבר הזה, כמו שאמרנו, הוא חשוב, טעים, ולכן נברך עליו בורא פרי העץ.

ואם האדם הזה הרתיח תאנים,

לקח קילו תאנים,

שם קצת פחות מליטר מים,

הרתיח יחד.

כעת הוא לוקח את המים האלה של התאנים,

לוקח בכוס ושותה,

לפי דעת הראש,

יברך בהתחלה בורא פרי העץ,

ובסוף ברכה אחת מעין שלוש.

על העץ ועל פרי העץ ועל תנאות השדה. למה?

זה כמו התאנים, אין שום הבדל בין התאנים לבין המיס הזה לבין המרק הזה.

אבל הרשב״א חולק.

הרשב״א אומר,

מברכים על המים האלה שהכול נהיה בדברו, ובסוף בורא נפשות רבות.

הרי אמרנו קודם, אתה סוחט את התאנים,

אתה עושה מיץ תאנים, מיץ רימונים, מיץ תפוזים,

תמיד מברכים על זה שהכול הוא בורא נפשות.

אז פה הוא בישל את זה יחד עם התאנים, מה קרה? זה אותו דבר.

גם פה מברכים על זה שהכול הוא בורא נפשות.

עיקר המחלוקת שלהם היא איך להסביר את הגמרא.

הגמרא אמרה, אדם שלוקח ירקות,

לוקח דלעת, מבשל עם מים.

אפילו אם משתה את המים לבד, מש לקות,

מזרח ברפרי האדמה, כי עיקר הטעם של הדלעת נכנס במים.

האם יש אדמות זה לזה או לא?

לפי דעת הראש, כן, זה דומה, היינו הך.

כמו שם עיקר הטעם בדלעת היה במים, ולכן הברכה אדמה, גם פה עיקר הטעם של התאנין נכנס למים, צריך לברך על המים האלה,

בורא פרי העץ.

אבל הרשב״א אומר לא.

שם זורעים דלעת, בשביל מה?

לא בשביל לאכול דלעת כמו שהיא,

אלא על דעת לבשל את זה, לעשות מזה מרק ירקות.

פה לא.

פה אדם נוטע עץ תאנה או עץ רימון כדי לאכול רימון,

ולא בשביל לבשל את זה עם מים.

ולכן, כיוון שאין דרך לעשות כך,

זה יורד דרגה, והאזרחה היא ברכת

שהכל נהיה בדברו.

כותב הגרף שגם דעת הרמב״ם כדברי הרשב״א.

ולכן,

כנראה משום זה מרן בסעיף י' כתב את דעת הרשב״א בסתם,

שצריך לברך שהכל.

ואחר כך הביא את דברי הראש בשמו,

זה כמו סתם ויש אומרים, הלכה כסתם.

ואחר כך הביא, יהרוש אומר לברך העץ. משמע שדעת מרן לברך שהכל. וכך בפירוש, מרן ממשיך ואומר בסעיף י״א,

הרי שהכל נהיה בדברו,

פותר את הכל. שהכל פותר את הכל,

ולכן אין שום ספק בדבר שלגבי ברכה ראשונה,

על המרק פירות הזה הוא לוקח ורוצה לשתות,

לברך שהכל.

גם על איבד יהרוש אמר שצריך לברך לכתחילה בורא פרי העץ,

אבל הוא מודה אם אמר שהכל יצא, שהרי שהכל פותר את הכל.

נשארת הבעיה לגבי ברכה אחרונה.

שם עיקר הבעיה, שמה סבך המחלוקת, כמו שמרן ממשיך.

אם תאמר שהברכה היא כמו הראש,

העץ הוא בסוף ברכת על העץ ועל פרי העץ,

אם אני אברך בורא נפשות,

זו ברכה לבטלה.

למה?

כי ברכת בורא נפשות אינה פותרת את ברכת מעין שלוש.

כך דעת הראש הטור ומרן השולחן ערוך כאן בסעיף זה.

אמנם, יש חולקים.

גינת ורדים אומר שדעת הריף ורבנו יונה,

כמו ברכת שהכל פותרת את הכל, ברכה כוללת,

גם ברכת בורא נפשות רבות היא ברכה כוללת על כל סוגי הברכות האחרונות,

ואפשר לברך בורא נפשות ופוטר מעין שלוש.

אבל רוב האחרונים הלכו כדעת מרן.

מכלל גדול בידינו,

ספק ברכות להכל.

לכן, מהרש פרימו,

כהונת עולם, הגאון חידה בברכי יוסף ועוד, כולם אמרו שאסור לברך על הרימונים האלה שבישל אותם עם המים,

לברך עליהם בורא נפשות רבות.

אולי ההלכה כהראש,

שהברכה היא על העץ ועל פרי העץ.

לכן, לא יכול לברך בורא נפשות.

אחר כך אתה שואל הפוך, נו, שיברך על העץ?

הרי אמרנו קודם, ההלכה היא, כדעת הרשב״ם והרמב״ם,

שאי אפשר לברך על העץ ועל פרי העץ.

הם סוברים שהברכה הראשונה של הכול היא ברכה האחרונה, בורא נפשות.

אם תפסוק עד שצריך לברך בורא נפשות,

אבי יאמר על העץ ועל פרי העץ וברכה לבצלה.

מה פתאום? מי התיר לו לברך? מעין שלוש.

נמצא ממה נפשך?

אם יברך כך, חשש ברכה לבטלה.

יברך כך, חשש ברכה לבטלה.

מה יעשה?

מרן אומר, שתי העצות.

עצה ראשונה,

אל תשתה את המים האלה שהרתחת עם התאנים כעת. לא.

תחכה, תאכל ארוחת ערב, אחרי ארוחת ערב תשתה את זה,

ואז גם אם שתית רביעית בבת אחת,

אין לך בעיה.

אתה לא מסתבך עם הברכה האחרונה.

ברכת המזון שהוא מברך פותרת ממה נפשך.

ברכת המזון פותרת את כל סוגי הברכות האחרונות,

בין אם זה נפשות,

בין אם זה על העץ.

בזה, כי טוב פתר.

אם האדם הזה אומר לך, תשמע, אני לא אוהב לאכול לחם, זה משמין.

אני לא יכול לעשות את העצה הזאת, תן לי עצה אחרת.

תגיד לו, תיקח כזית ענבים.

כשהוא אוכל כזית ענבים, בוודאי שיתחייב על העץ ועל פראי העץ.

אם כן, הוא יוצא בזה ידי חובת הראש.

תגיד לו, תשתה גם רביעית מים,

אחרי ששותים את הדבש הזה של התאנים, בוודאי שהוא נהיה גם צמא.

תשתה רביעית מים, ואז אתה מברך שתי ברכות.

גם בורא נפשות בשביל המים,

וגם על העץ ועל פראי העץ בשביל הענבים.

ואז ממה נפשך? פתרת את המים שבושלו עם התאנים, ממה נפשך? אתה מכוסה,

יש לך חברת ביטוח שמבטחת אותך לעניין זה,

ובזה אתה פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול.

זו העצה, הייעוצה,

שמייעצים לאדם הזה לעשות כדי לפתור את הבעיה, לצדה דחובה,

אלי ואה דקולה עלמא. לכן,

בכל דוגמה כזו יעשה את העצה האמורה.

אבל כל זה אם הוא ירתיח אחד מחמשת המינים,

גפן, תאנה ורמון, ארץ, את שמן ודבש,

באחד מהמינים הללו תהיה הבעיה האמורה, וזה מה שאמרנו, זו העצה.

אבל אם האדם הזה לא לקח

לא צימוקים ולא רימונים, אלא הוא קנה שזיפים או מישמיש,

קנה והרציח הרבה מהם,

בזה אין כאן הרבה ספק.

אלא יברך בהתחלה שהכל נהיה בגברו,

ובסוף יברך בורא נפשות על איבדיקו לעלמא.

למה? מה אתה אומר, אולי ההלכה כהראש?

לגבי הברכה הראשונה יש לך בעיה.

לגבי הברכה האחרונה בשזיפים האלה, במרק שזיפים,

גם הראש מודה שמברכים בורא נפשות.

אם היית אוכל כזית שזיפים, מה הברכה האחרונה על שזיפים?

בורא נפשות רבות.

אז גם המים שלהם לא יהיה יותר טוב.

לכן, בשאר המינים הרתיח האגסים.

יש לו הרבה אגסים עם מים,

ועכשיו הוא שותה את זה. אפילו שותה רביעית בבת אחת,

אלא יברך את כול העלמא, יברך בורא נפשות.

רק לגבי אם לקח תאנים והרתיח עם מים,

שם תהיה לו בעיה.

מה שאין כן לגבי שאר הדברים,

אין בעיה,

ושם אתה לא צריך להטריח אותו לאכול גם כזית מהענבים ורביעית מים. לא, זה עצמו המים,

זה לבד יכול לשתות רביעית ולברך ברכה אחרונה,

אין שום בעיה.

צריך להבדיל תמיד בין אכילה לבין שתייה.

אכילה בכזית מתחייב ברכה אחרונה,

הן בורא נפשות או על העץ.

לגבי שתייה, לא מספיק 30 גרם כזית, אלא צריך רביעית 87 גרם.

זה א',

ב', לגבי הזמן.

הזמן שאדם אוכל כזית, ענבים וכיוצא בזה,

יש לו רווח עד שבע דקות.

לכתחילה ימהר לאכול את זה תוך ארבע דקות.

בדיעבד, אכל את זה בתוך שבע דקות, גם כן יכול לברך.

מה שאין כן לגבי שתייה,

הוא לא יכול לשתות את הרביעית מיץ במשך שבע דקות.

אם ישתה כוס מיץ בשבע דקות, אין לו בורא נפשות, ואם יברך, זה ספק ברכה לבטלה.

אלא,

כמה זמן לוקח לאדם ממוצע לשתות כוס מיץ או כוס מים רביעית?

לאדם ממוצע,

חצי כוס כזה זה רביעית,

זה לוקח לאדם ממוצע בערך שלוש שניות, לא יותר.

לכן אם האדם הזה רצה להתמתק עם המיץ הזה,

רצה לשתות את זה להנאתו,

שתה את זה יותר משלוש שניות,

לא יכול לברך כלום.

יש בעיה לגבי מאכלים שאינם נלעשים, מה דינם?

בזה דנו גדולי האחרונים,

הרב רבי אליהו ישראל וספרו כל אליהו ושאר האחרונים,

ודייקו מדברי הרמב״ם שהכלל הוא כך,

אם אתה לועס,

זה אוכל.

על זה אתה מברך ברכה אחרונה בכזית,

אפילו אם אכלת את זה בכמה דקות.

אבל אם אתה לא לועס,

אין ברכה אחרונה בכזית.

כגון,

קניתי גלידה,

לקחתי כפית, או בלי כפית עם הלשון,

לקקתי את הגלידה.

גלידה לא לועסים.

ולכן, כיוון שזה לא נלעש,

אי אפשר לברך על כזית גלידה בורא נפשות.

מה תאמר?

טוב, אני אלקק את זה,

ואני, ברוך השם,

מילאתי כוס מלאה מהגלידה.

היה כאן יותר מרביעית.

בסדר, כמות היה.

אבל בכמה זמן גמרת את הגלידה הזו?

הוא אומר, ארבע דקות. ארבע דקות זה לא שווה.

צריך שייקח את הגלידה ויגמע אותה.

נניח אם הגלידה נמסה.

קראו לו לטלפון.

עד שחזר, גמר מהנודניק ההוא,

הגלידה נהייתה מים. עשו לו כאח שהכל נהיה בדברו,

בבת אחת שצאה רביעית,

או אספרסו וכיוצא בזטו,

על זה יברך בורא נפשות.

הלאה, אחי,

על דבר כזה, על גלידה,

ארטיק,

גבינה רזה, דייסה, כל הדברים האלה,

אי אפשר לברך עליהם בורא נפשות רבות.

משום שאין לך אפשרות לגמוע בבת אחת רביעית.

גבינה קשה, כן.

אתה לא עף.

ממילא, דינה כדין אוכל.

אכלת כזית, תברך עליה ברכת בורא נפשות רבות.

אבל מה שאין כי לגבי הגלידה, הגלידה הזו אינה נלעשת,

ולכן הברכה על הגלידה בהתחלה שהכל,

ובסוף אין שום ברכה, כלל ועיקר.

דברי כל אליהו הובאו גם במעשי אברהם,

כף החיים, בן איש חי, נתיבי עם ושאר אחרונים, וככה המסקנה למעשה,

ולכן כל אדם יהיה זהיר באותם הדברים, לא לברך כלל.

גם לגבי הלבן,

אנשים לוקחים כפית,

ושותים את זה לאט-לאט,

אין על זה ברכה אחרונה.

אלא אם כן האדם הזה אוהב את הלבן שזה דליל.

לפני שהוא פותח את הפקק מעליו, מנער אותו טוב-טוב,

מוציא את הפקק,

מברך שהכול, וגומע את זה בבת אחת. טוב, שתה רביעית בבת אחת,

בבקשה, תברך בורא נפשות.

אבל אם האדם הזה עשה חור קטן, ולאט-לאט מצץ ושתה,

כמו שרגילים הנהגים לעשות,

אז בזה בחיי גוונה, בוודאי שאין על זה ברכה אחרונה,

כי זה לא דבר הנלעש,

ולכן בחיי גוונה יברך על זה רק שהכול,

ואין בסוף ברכה אחרונה.

אלא אם כן האדם הזה לוקח תפוז או אשכולית,

והוא לא אוהב את האשכולית עצמה. מה הוא עושה? לוקח את הפלח,

שם את זה בין השפתיים, ומוצץ לאט-לאט.

זה נחשב כאוכל.

כאן יש לו את הפרי עצמו.

נכון שהוא שאב את זה ולא אכל את הכול, אפילו אחרי, כאן,

אם לקח שלושה-ארבעה פלחים,

יש לו כזית, תברך בורא נפשות. שם זה משהו אחר, שם הוא צריך גם קצת ללעוס את זה משהו.

אבל מה שאין כאן פה, בגבינה הרזה הזו,

אין כאן מה ללעוס,

ולכן בחיי גוונה, אין על זה ברכת בורא נפשות.

דווקא מינה שנייה,

הרמב״ם דן בהלכה הראשונה, בהלכות ברכות,

בדוגמה שאמרנו, וכך הוא אמר.

דוגמה שנייה, בהלכות מאכלות אסורות.

דן לגבי אדם שלקח חלב ואכל.

צריך לתת מלכות, פלאקה, לאדם כזה,

אבל בתנאי שיאכל שיעור.

אם האדם הזה לקח חלב מוצק ואכל,

השיעור הוא בקזית.

אבל אם הוא ימיס את החלב,

השיעור שלו ברביעית.

שוב, ההגדרה היא לעיסה.

מזה אתה לומד.

גם לנו, נפקא מינה,

אומנם אנחנו לא נותנים מלכות, פלאקה,

אבל יש לנו נפקא מינה בעניין יום הכיפורים.

חולה שיש בו סכנה,

רופא אומר, הוא חייב לאכול.

הוא בא ושואל אותך,

אני חייב לאכול על פי הוראת הרופא,

ומחר בבוקר אני אמור לאכול.

איך אני אוכל? אתה אומר לו.

אתה אוכל, כל עשר דקות פרוסה,

שלא יהיה יותר מככותבת,

עד שלושים גרם,

הפרוסה והלחם יחד שלושים גרם, תאכל כל עשר דקות.

טוב, זה בסדר.

הוא שואל אותך, תראה, אני לא אוכל הרבה לחם.

אסור לי לאכול הרבה לחם, אלא

האוכל שאני אוכל, הרופא אמר לי לאכול אשל,

לבן. זה מה שאני אוכל.

איך אני אוכל את זה?

תענה לו שמעיקר הדין, כיוון שהלבן הזה הוא לא נלעש,

אפשר מעיקר הדין לשתות

בכל ארבע שניות,

יכול לשתות עד 43 גרם.

יש כאן כולה עצומה.

א',

אתה לא מוגבל על ה-30 גרם,

אלא השיעור הוא בשתייה כמלוא דוגמב.

44 גרם אסור, עד 43 מותר.

ב',

הזמן של השתייה מעיקר הדין הוא לא עשר דקות,

אלא כדי שתייה.

כמה זמן לוקח לשתות 44 גרם?

בשלוש שניות בוודאי שכולם גומרים.

עבר שלוש שניות, אוכל עוד הפעם, עוד סיבוב שני.

זה מה שאפשר לעשות עם האדם הזה,

ולא יהיה כאן חשש איסור כרת.

לחומרה תאמר לו, כדאי להחמיר.

שישתה,

בכל עשר דקות ישתה מעט. טוב, זה לחומרה, אבל מעיקר הדין היה צד לומר את החילוק הזה שאמרנו כאן, גם שם.

דווקא מילה נוספת.

קורה לפעמים שאיזה אדם חולה נופל, מתעלף, בבית הכנסת ביום כיפור.

אז מייד מביאים לו מים. טוב, אחרי המים זה לא נגמר בסיפור הזה.

אתה חושב שאם שפכת עליו מים הוא נהיה בריא כבר?

צריך לתת לו מייד לאכול,

זה סימן שהאדם הזה חלילה קרוב לסכנה אם לא יאכל.

מה תיתן לו לאכול? הדבר הכי קל, הכי פשוט.

תיכנס לעזרת נשים,

תשאל למי יש בקבוק של הדייסה של התינוק, תביאו לי.

תיקח, תיתן לו.

עכשיו, זה רך מאוד, זה לא אוכל מוצק,

אלא זה נוזל.

בזה תוכל לתת לו 43 גרם בכל ארבע שניות,

ואין כאן חשש כרגע.

ואז נגמר לך הבקבוק הראשון,

הוא צריך עוד, עדיין לא חזר 100%, עדיין הוא חיוור.

תבקש, מי עוד יש לה? תביא בקבוק שני.

ואם היא צריכה להאכיל את הילד שלה, תגיד לה, כשתלך לביתה, עושה דייסה חדשה.

עשית שתי מצוות, הרווחת קודם כל, החולה נהיה בריא,

מצווה שנייה, שלחת שתי נשים הביתה.

אתה יודע, מה לגבי אדם, אתה לוקח את הכול?

הוא רוצה לשתות את זה לאבא והוא רוצה לשתות את זה במסחטה.

העץ, העץ.

הוא לא סוחט את זה במסחטה,

אלא הוא מוצץ מהצלחים האלה,

ולכן הברכה היא העץ, ובסוף,

בורא נפשות.

שהכל נהיה בדברו.

אם תרצה לקנות שני ביסקוויטים כאלה, מה המחיר של הביסקוויטים?

המחיר הוא בזיל הזול. אפשר לקנות דבר כזה ב-20 אגורות, נכון?

פחות.

ואילו על הקסטה הזו, כמה אתה משלם?

חצי שקל? כמה עולה?

זה יקר.

שתיים שקל.

אם כן, אדם משלם לא בשביל הביסקוויט.

אל תסתכל בקנקן, אלא מה שיש בו.

ולכן אמרנו למעלה שהברכה היא שהכול,

אבל לגבי ברכה אחרונה,

הוא לא יכול לומר,

אני אכלתי הרבה יותר מכזית גלידה.

דברים בטילים.

לוקקים את זה ולא לועשים,

ולכן בחיי גוונה אין דרכה אחרונה. אני חוזר חזרה לדוגמאות של הסעיף הזה.

דיברנו לגבי מרק פירות.

השאלה היא לגבי קומפות.

היינו,

פירות יבשים אני לוקח ומבשל אותם.

לקחתי מעט סימוקים,

מעט שזיפים, כמה סוגים,

הרתחתי אותם עם מים.

העלד שלי כבר אכל את הפירות.

השאיר לי רק את המים.

אני בא, לוקח כוס מאותו המיץ של הקומפות,

ואני רוצה כעת לשתות.

ברכה ראשונה, אין לך ספק.

אתה מברך שהכול נהיה בדברו, יוצא ידי חובה, ניבד לכולם על מעם.

אחרי שכנסתי לשתות רביעית בבת אחת, אני שואל,

הרי בקומפות הזה היו הרבה סימוקים.

האם אברך על זה עכשיו,

על הגפן, על העץ ועל פירי העץ,

או בורא נפשות?

האם זה קשור למחלוקת שאמרנו קודם בין הראש והרשב״א או לא?

אומר הבאך, לא, כאן זה לא קשור.

כאן אני באתי כולה עלמא, תברך על זה ברכת על הגפן.

למה?

הוא טוען,

שם אדם קונה אגסים כדי לאכול אגסים.

לזה הוא בא לשוק, למטרה זו זה מיועד.

אבל פה, פירות יבשים,

מביאים את הפירות היבשים לבשל אותם, לעשות מהם קומפות.

לזה זה מיועד.

ולכן, כאן זה לא ירד דרגה, זה נשאר בורא פרי העץ.

כך דעת חתנו הטל.

אבל לעומת זה, המגן אברהם ורוב האחרונים חלקו, אמרו לו, אין הבדל.

לא חשוב לי אם זה פירות טריים או פירות יבשים.

אני לא מסתכל איך מביאים את זה לשוק.

אני מסתכל,

האנשים נוטעים פרדס, נוטעים קרן. על דעת מה?

על דעת לעשות מזה קומפות?

מי חושב על הקומפות?

בהתחלה חושבים על דעת לאכול פירות.

אני רוצה שיהיו לי פירות א'-א',

אם אפשר לייצא, לקבל מטבע קשה.

זו המטרה העיקרית.

לפעמים יש עודף יותר מדי, אי אפשר לשווק את זה. טוב, אין ברירה,

הופכים את הפירות האלה לפירות יבשים.

אז לא מסתכלים איך זה מובא לשוק על דעת מה,

אלא על דעת מה נטעו את האילן,

ועדיין המחלוקת במקומה עומדת,

כך שאלתו מי הקומפות,

כיוון שהרוב היה שם צימוקים,

לא תוכל לברך לא בורא נפשות ולא ברכת על העץ, לא תוכל לברך לא זה ולא זה,

אלא יצטרך לעשות אחת משתי העצות שכתב מרן,

או ברכת המזון נפתור,

או יאכל כזית ענבים,

כזית צימוקים. אם הבן שלו השאיר לו חלק מהצימוקים, הוא יאכל לפחות כזית,

יברך על העץ ועל פרי העץ,

אבל על המיץ לבן, על המיץ בפני עצמו, לא ייתכן כדבר הזה.

כל זה בתנאי, כל הבעיות האלה,

כשיחס הכוחות שווה. היינו,

קניתי קילו תאנים,

ולקחתי קצת פחות מליטר, הרתחתי את שניהם יחד.

רק בדבר הזה,

בדוגמה הזו,

שייך לומר,

אולי צריך לברך על זה בורא פרי העץ.

אבל אם שמתי קילו תאנים,

ואם זה שמתי חמש ליטר מים,

אז בזה ודאי הברכה של הכול.

כי כאן הטעם של המים הוא טעם חלש,

אין כאן טעם כעיקר,

אלא בתנאי שהרוב יהיה מהפירות,

על זה יש מחלוקת. ולכן,

אם האדם הזה רוצה להימנע מהמחלוקת,

בכוונה מראש לא ישים הרבה תאנים,

אלא אם הוא שם קילו תאנים,

בכוונה ישפוך שתי ליטר מים, אם זה ירתיח,

ואז על הריבה הזו, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי.

אדם שקונה ריבת טעינים,

כך כתוב על הצנצנת,

הוא לוקח ואוכל,

אחרי שאכל 50-60 גרם מהריבה הזו,

הוא בא ושואל את החכם,

אני אברך ברכה אחרונה או לא?

החכם יענה לו שכן, למה לא?

תברך בורא נפשות רבות.

אומר החכם, זה תאנים, תאנים זה משבעת המינים,

משתבחה בהם ארץ ישראל על העץ ועל פרי העץ.

יענה לו החכם,

אמת, נכון הדבר, אם היית עושה בבית ריבה תאנים, והיית אוכל מהתאנים כזית, הייתי מסכים.

אבל הריבה של התאנים הזו שקנית מהשוק,

אמנם על הצנצנת מצויר שם, יש שם ציור יפה של תאנה,

וזה מושך את העין.

אל תחשוב שאכלת מהשישים גרם האלה, שישים גרם, תאנים.

מסתבע היה ארבעים גרם מזה סוכר וכל מיני תערובות.

הלוואי שיהיה כזית, עשרים גרם מזה תאנים. זה מיעוט.

הרוב זה לא זה.

ולכן אי אפשר להטיל לו לברך על זה על האצבע עם פרי העץ.

אה, והכיוון שהתערובות הן מהסוכר והדברים האחרים,

הנה כן אמר, יברך על הריבה הזו של העש,

יברך עליה בורא נפשות. אלא אם כן

יש היום סוג שני.

יש סוג ריבת תאנים א'-א',

ששם אתה רואה את התאנים ממש.

שם אתה רואה ואוכל.

אומנם יש גם קצת דברים אחרים,

אבל הרוב שם אי אפשר לזייף.

על זה משלמים הרבה יותר כסף, זה יותר יקר. מי שיש לו, למה לא?

אז אכלת דבר כזה,

לקחת משם שני תאנים, יש לך כזית, בבקשה.

תברך על זה את ברכת על העץ ועל פרא העץ,

אם אין בזה תולעים.

אבל מה שאין כן בריבה תאנים רגילה, אין לך דבר כזה,

או שאר הריבות וריבות בשעריך. שוב, גם בריבה צריך להבדיל בין ריבה שהיא קשה קצת, צריך ללעוץ אותה,

לבין ריבה בימות הקיץ,

הריבות שלנו הן נמסים יותר. בפרט הריבות הפשוטות האלה,

אין לך מה ללעוץ בהן.

אלא כולו נמס, אתה לוקק את זה.

ממילא, אי אפשר לברך על זה בורא נפשות, כי צריך לגמוע רביעית בבת אחת.

מי יכול לגמוע מהריבה הרביעית בבת אחת?

רק עוג מלח אבשן.

לכן בחיי גוונה, אין על זה ברכה אחרונה כלל ועיקר,

אלא אם הוא רוצה להימנע ממחלוקת, שיאכל את זה באמצע הסעודה.

אתה כעת באת? נכנסת כעת?

מתי באת?

יש לנו ארבעה טפים פה,

תבחר איזה אתה רוצה, תשמע. אתה רוצה נחזיר עכשיו את הסרט אחורנית? מה אני רשם פה? אני טפי קורדרס.

לא שמעת, זה בעיה שלך? מה אתה רוצה ממני?

אנחנו יושבים חצי שעה, מסבירים, אומרים,

זה בא ברגע האחרון, רוצה להחזיר אחרונית. מה זה פה?

אבל אין לי תולעים,

יש באמת חשש תולעים באותם התאנים.

בריבת תאנים מרוסקת אין חשש תולעים.

למה?

יש לנו ספק ספק כאן להתיר, כמו שאמרנו פעם בפלאפל,

אולי לא היה תולעת, אפילו אם היה, התרסק בתל בשישים.

הבעיה שאני אומר שכן יש חשש

בריבת תאנים כשהתאנה שלמה.

שם יש חשש גדול יותר, שם יש בעיה.

לכן,

אם האדם הזה רוצה לקנות ריבת תאנים, אני ממליץ שיקנה את הריבה הפשוטה.

בריבה העיקרה, כיוון שהתאנים שלמים, שם יש בעיה. והבדיקה היא קשה.

קשה מאוד לבדוק, לא תמיד הדבר ניתן. לכן כדאי להימנע מזה. כחומרה, כדאי להימנע.

אתה רוצה לראות את הפירות כמו שהם שלמים,

תקנה ריבת דובדבנים.

תראה את הדובדבן בפנים,

שם אין חשש תולעים. לכן, זה הדרך.

אבל באותם הפירות שמצוי בהם הרבה תולעים,

התאנים מצוי בהם הרבה מאוד תולעים.

ואין הרבה יהודים שמתעסקים בדבר הזה.

בעיקר משתמשים בזה,

מגדלים את זה הערבים.

הם לא מרססים,

ממילא יש בתאנים שלהם הרבה תולעים.

בגידולים שהיהודים מתעסקים,

אז בדרך כלל מרססים ומקדימים רפואה למכה אין תולעים.

שם אני לא כל כך אפחד.

אבל לגבי הפירות של הערבים, המצב הוא נורא.

לכן, אדם שקונה מהערביות האלה, הימים האלה, קונה מהם תאנים.

צריך להיזהר בדבר.

ושמח, חלילה וחס,

יש בהם תולעים,

כדי שלא ייכשל בספק איסור דאורייתא.

בסברס אין חשש תולעים. לא.

שם זה לא מצוי.

אין חובת בדיקה בסברס. אתה קונה ממנו, אתה רשאי לברך בורא פרי העץ,

בתנאי שאכלת את זה כבר פעם,

כי עכשיו לא מברכים על זה שהחיינו.

אנחנו מחמירים.

סברס בורא פרי העץ, נכון.

עכשיו נוהגים בין המצרים לא לברך שהחיינו עד אחרי תשעה באב. לכן, לא יאכל את זה עכשיו,

אלא עד אחרי תשעה באב תמתין,

אז תקנה את הסברס ותאכל.

טוב, מי שרוצה להקל בשבת, יש לו על מי לסמוך.

נכון.

אז גם התמרים המרוסקים, איך אומר לך על זה,

היא גופה מחלוקת, גם על זה מחלוקת,

על התמרים המרוסקים זה לא מוסכם.

גם על התמרים המרוסקים מחלוקת.

נכון. גם על זה אמרנו אתמול מחלוקת, ולפי דעת מרן,

על הדברים המרוסקים, העץ, ובסוף על העץ ועל פרי העץ. גם זה מחלוקת.

בטח.

כן, ברוך הדמעי לעולם. אמן ואמן.

הברכה הראשונה שלהם היא ברכה פרי העץ. הברכה האחרונה,

ברכת מעין שלוש, היינו על העץ ועל פרי העץ.

שני הסוגים הראשונים, והם חיטה וסעורה,

הברכה הראשונה שלהם,

או המוציא או מזונות.

הברכה האחרונה, או ברכת המזון,

או מעין שלוש על המחייה.

תלוי מה הוא עשה מהקמח.

אם הוא עשה מזה עוגה, מזונות ועל המחייה,

אם הוא עשה מזה לחם, המוציא וברכת המזון.

אם יש תערובת, לא הכול קמח.

אם יש בזה 18% קמח,

יאכל לברך מזונות.

אבל אם יש שם רק תריסר אחוז קמח,

יברך על זה שהכול,

כי הקמח בא רק להדביק ולא לתת טעם.

דווקא מינה לגבי עוגות גבינה וכיוצא בהן.

עוגות גבינה שבשוק יש בהן בוודאי יותר מ-18% ולכן

ההברכה שלהן היא בורא מיני מזונות.

אבל עוגות גבינה שבבית פעמים רבות אין בהן כמות מספקת,

יש בהן רק 10% קמח,

ולכן בחיי גבינה יברך עליהם שהכול נהיה בדברו.

גם לגבי מרק שקדים,

יש אנשים שלוקחים שקדים, מרסקים אותם,

מבשלים אותם מים וקמח יחד.

גם על דבר כזה תלוי כמה קמח הוא שם.

אם הוא שם מעט קמח, פחות מ-18%,

אין לו שום ספק, יברך רק על השקדים ברורף ריעת.

אבל אם יש יותר,

יש לו ספק,

ולכן יאכל את זה באמצע הסעודה.

אדם שאוכל מרק

שהחלק העיקרי שבו זה חיתים,

יברך על זה ברכה ראשונה, בורא פרי האדמה.

ברכה אחרונה, יש ספק בהלכה, מחלוקת,

ולכן לא יברך כלום,

לא בורא נפשות ולא ברכת מעין שלוש.

גם בזה מרן אומר את העצה,

כדאי הדבר שיאכל את זה באמצע הסעודה,

ואז ברכת המזון פוטר.

אדם שאכל לחמנייה אחת,

אני מדבר על הלחמניות שאינן מתוקות,

הברכה הראשונה היא על נטילת ידיים, השנייה המוציא, ובסוף ברכת המזון.

כי בלחמנייה אחת יש קרוב ל-70 גרם,

אז בוודאי שצריך לברך על נטילת ידיים, המוציא, ברכת המזון, אין שום ספק.

אפילו אם יאכל חצי לחמנייה, יאכל לברך כבר את ברכת המזון. קל וחומר, בלחמנייה שלמה.

אבל בחלות מתוקות

הברכה הראשונה היא מזנות, ובסוף על המחיה,

כי אינן חשובות כלחם.

הקמח בפני עצמו, מברכים עליו ברכה ראשונה שהכול,

ובסוף בורא נפשות.

יש אנשים שכולאים את הקמח.

גם קמח קלוי דינו כך,

ולכן עדיין הברכה הראשונה שלו היא שהכול, ובסוף בורא נפשות.

אדם שבישל דייסה, על דייסה מברכים בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחיה.

במה דברים אמורים?

אם האדם הזה שם הרבה קמח או סולת באותה הדייסה,

ואז הברכה היא בסוף על המחיה.

אבל אם האדם הזה שם מעט מאוד סולת,

הרוב הגדול, 90% היה חלב וכיוצא בו,

היה דליל מאוד.

וזה הברכה האחרונה שלו צריכה להיות בורא נפשות,

ולא על המחיה.

ואם אתה מגדיר את זה בורא נפשות כחלב עיקר,

אם כן, צריך לגמוע רביעית בבת אחת.

צריך לשתות בבת אחת 87 גרם,

לכן יניח את זה בכוס וישתה.

אבל אם הוא לא שתה דרך הכוס, אלא דרך הכף,

גמר לאט-לאט,

אין לו שום ברכה אחרונה על זה, כלל ועיקר.

בהתחלה, בורא ביני פזונות.

שוב, אם יש כמות, 18% לפחות.

אם אין 18% סולת או קמח,

אלא 90% חלב,

גם הברכה הראשונה משתנית לשכול.

נכון,

גם בזה,

שהכול.

כי העיקר זה הקמח.

הסוכר בא להטעים את הקמח.

כך גם השמן שאתה שם שם,

לא זה העיקר, אנחנו לא באים לשתות שמן.

אלא,

השמן בא כדי שהקמח לא יעמוד לך בגרון,

שיתחלק, ירד בפנים, לכן שמים קצת שמן.

אבל העיקר, הדבר העיקרי שבו זה הקמח.

ולכן,

תברך על הקמח הזה,

שהכול נהיה בדברו,

ולא בורא פרי האדמה.

למה? כי זה מרוסק, אין צורת פרי כאן.

אם אכלת כזית,

אם נתנו לך שתי כפות,

תברך גם בורא נפשות.

לא שיהיו נפשות, אבל נצטעתי להביא אותך.

נו, זה נגד מרן.

אני עובר לסימן רח.

הקוסטס את האורז, מברך עליו בורא פרי האדמה,

ואחריו בורא נפשות.

ואם בישלו עד שנטמעך או שטחנו ועשה מנו פד, מברך עליו בורא מן המזלות, ואחריו בורא נפשות.

הוא שלא יהיה מעורב, אין דבר אחר, אלא אורז לבדו.

ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב,

מברך עליו כברכת אותו התבשיל.

האורז שאינו כלוף צריך לבשל אותו טוב. אם לא בישל אותו,

מברך עליו בורא פרי האדמה.

רק אם בישל אותו טוב, אז מברך עליו ברכת בורא מיני מזלות.

היום, בזמן הזה, כל האורז שמגיע לשוק הוא כלוף,

כך שאין כל כך בעיה.

אפילו אם לא שלק אותו הרבה,

האורז הזה עדיין חי, רואה את הצורה שלו.

לא נטמעך, אפילו אחי, הלבד יקול עלמא, אומר הפרי מגדים,

שאפשר לברך עליו את ברכת בורא מיני מזלות.

נכון שהאורז משביע,

אפילו אחי הוא לא שייך לחמשת מיני דגן,

אינו קשור לאותם הדברים שנשתבחה בהם בארץ ישראל,

ולכן הברכה האחרונה שלו היא בורא נפשות רבות.

בתנאי שאתה לא אוכל אותו בתערובת,

אבל אם אתה אוכל אותו בתערובת,

יש אנשים שמבשלים יחד עם זה את הקוסקוס,

ושם זה עשוי מקמח,

ממלח, שם היה לו נטו כזית,

יברך על המחייה ויפתור גם את האורז.

לא צריך לברך שתי ברכות, גם נפשות וגם על המחייה,

אלא רק על המחייה בלבד.

אדם שאוכל קובה יברך עליה ברכה ראשונה, בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחייה.

כל זה בתנאי שהוא אכל כזית.

כשעשויים הכדורים בצורה גדולה,

כל אחד חתיכה גדולה,

אז יש כזית.

אבל יש כאלה שעושים את הקובה חתיכות קטנטנות.

עושים את זה כדורים קטנטנים, אולי לפעמים אין כזית.

תלוי לפי העניין.

ברוב המקרים יש כזית,

ואז נברך על זה, על המחייה, כי זה עשוי מסודת.

צריך שיהיה כזית נטו,

אתה לא מצרף את הבשר שבפנים,

אלא אתה צריך את הסודת לבד.

לכן אמרתי,

אם הכו בהזוי כדורים קטנטנים, יש לך קצת בעיה,

תעשה חומרה, תצא עם מידי ספק, תאכל עוד אחד, תאכל שניים,

תפתור את הבעיה.

אני עובר לסימן רח,

סעיף ח.

על פת דוחן או של שאר מיני קטניות מברך שהכול,

ואחריו בורא נפשות.

אדם שאוכל קטניות,

מבשל אותן ואוכל אותן, חומוס וכיוצא בזה,

מברך בורא פרי האדמה,

הברכה האחרונה, נפשות.

כך גם,

על אורז אמרנו,

למרות שהברכה הראשונה מזונות,

הברכה האחרונה, נפשות.

יש דבר שדומה קצת לאורז, נקרא בשם דוחן.

הברכה הראשונה שלו היא בורא פרי האדמה,

הברכה האחרונה בורא נפשות רבות,

שלא יותר טוב מאורז, יותר גרוע.

ולכן הברכה האחרונה שלו היא בורא נפשות ולא על המחיה.

אם האדם הזה לקח

אורז טחון או,

לקח את הדוחן הזה וטחן אותו טוב-טוב.

עשה מזה לחם.

יברך על זה הברכה הראשונה של הכל,

והברכה האחרונה בורא נפשות.

אל תחשוב שזה דבר שלא מצוי.

תיסע לסין ולהודו,

תראה שם שני מיליארד בני אדם,

אין להם את הלחם שלנו.

לחם מחיטה של ברמן, אנג'ל, אין שם.

שם יש לחם מאורז.

מי שנקלע שם יברך ברכה ראשונה על הלחם הזה של הכל,

ובסוף ברכה אחרונה בורא נפשות.

על הברכה האחרונה זה מובן, אפילו האורז עצמו, הברכה האחרונה שלו היא בורא נפשות,

אז גם הלחם שלו אותו דבר.

אלא ההדגשה היא על הברכה הראשונה.

מתי אני מברך על האורז בורא מיני מזונות?

כשהוא שלם, אתה רואה אותו, הוא ניכר.

או על הדוחן אתה יכול לברך בוראי פרי האדמה אם הוא שלם.

טחנת אותו ועשית מזה לחם, זו יצירה אחרת, פנים חדשות בהודקן.

ולכן, בזה, במקרה זה,

הברכה תהיה במקום מזונות או בוראי פרי אדמה, במקום זה יברך שהכל נהיה בדברו.

כל זה לכתחילה.

אבל אם האדם הזה היה עמה ארץ ולא ידע את ההלכה,

במקום לברך על הלחם מאורז שהכל טעה, ואמר על זה בורא מיני מזונות.

בדיעבד יצא ידי חובה.

הפרישה אומר כלל.

כל דבר שמזין את האדם,

אם טעה וברך עליו בורא מיני מזונות, יצא חוץ ממים ומלח.

כל דבר שיש בו קלוריות הוא מזין את האדם.

הברכה שאמר בורא מיני מזונות היא נכונה ולא שקר.

מדוע אם האדם אמר על הצנון בורא פרי העץ לא יצא?

כי הוא שיקר.

הצנון לא גדל, לא צומח בעץ.

אבל כאן מה שהוא אמר, בורא מיני מזונות, זה נכון, זה מזין את האדם.

ולכן בדיעבד יצא ידי חובה.

העתיקו אותו להלכה.

החיי אדם, כף החיים, בן איש חי, משנה ברורה ועוד,

וככה המסקנה למעשה. אומנם גם בזה יש חולקים,

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אני עובר לסעיף ט'

עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן,

ובשלו בקדרה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה,

ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון.

ודווקא כשיש באותו קמח מחמשת מינים,

כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס.

אבל אם אין בו זה השיעור חמשת המינים,

אין הוא מברך לבשור ברכת המזון, אלא בתחילה מברך המוציא, כיוון שיש בו טעם דגן,

אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה.

מין בשלו בקדרה מברך תחילה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.

מרן עוסק כאן במאכל שעשוי מתערובת

של כמה סוגים.

אם יש בו אחד מהסוגים הללו קמח,

קמח שעשוי מחיטה, סעורה, קוסמת, שיבולת, שועל או שיפון,

כל אלה חמשת מיני דגן,

אם היה מהסוג הזה של הקמח

באותו התבשיל או באותו הלחם,

אפילו היה שם רק 18%,

הוא העיקר.

הגמרא אומרת, רב ושמואל דמרי תרביו,

כל שיש בו מחמשת המינים,

ממילא הברכה מתייחסת אלה. ולכן,

אם עשית מזה כעין לחם, תברך עליו המוציא,

ואם עשית מזה כעין עוגה, תברך עליה מזונות.

אמרנו קודם,

שאם עשית לחם מאורז, הברכה היא של הכול.

אבל אם שמתי בתוך הקמח טחון,

האורז טחון הזה,

שמתי גם 18% קמח חיטה.

נמצא שהקמח חיטה הוא העיקר.

תברך על זה אם כן, הברכה הראשונה, המוציא,

ולא שהכל, בגלל, בזכות,

הקמח הזה, הקמח חיטה,

הוא ששינה את הכול.

כך גם לגבי עוגה. אם עשיתי מהאורז טחון הזה עוגה ועירבתי בו 18% סולת או קמח,

גם בזה יהיה אותו כלל,

שאפשר יהיה להתיר לברך על זה גם לכתחילה את ברכת בורא מיני מזונות.

לגבי הברכה האחרונה, העניין יותר מסובך,

והמחלוקת היא לא רק בזה,

אלא גם בדברים אחרים.

כגון,

יש לי בורקס של גבינה או בשר.

אכלתי פרוסה אחת מזה,

אכלתי קציצה אחת כזו,

יש בה 30 גרם ברוטו.

אבל אם אתה שוקל את הבצק עלים לבד,

היה בזה רק

18 גרם.

השאר היה הבשר או הגבינה.

האם מצרפים זה עם זה או לא?

מהפרי החדש משמע שמצרפים.

אבל פרח שושן ורוב הפוסקים אומרים שלא מצרפים.

כך דעת הגאון חידה וכך ההלכה למעשה.

כלל גדול בידינו, נספק ברכות להקל.

לכן, מה העצה, מה הפתרון לצאת אודי חובה לבדי כולנבא, לא להסתבך?

תיקח עוד אחד, תאכל שניים.

בשניים יש לך בוודאי שיעור נטו,

ואז תוכל לברך עליה את ברכת על המחיה.

כך גם בשאר הדברים, בשאר תערובות,

כשיש לך שני דברים שמעורבים יחד.

אכלתי תערובת של אורז עם הקוסקוס יחד.

האורז היה בו רק 15 גרם.

אמנם אני אכלתי 30,

אבל זה בסך הכל עם הקוסקוס ביחד.

מה אברך?

תאמר לו שאין לו שום ברכה.

נפשות הוא לא יכול לברך,

כי אין לו 30 גרם מהאורז.

על המחיה הוא לא יכול לברך,

כי אין לו 30 גרם מהקוסקוס.

לכן, מה העצה?

תאמר לו, תאכל עוד.

תאכל לפחות שיהיה לו 30 גרם מהאורז,

ואז תאכל לפחות לברך את ברכיו, בורא נפשות.

וכן, כל כיוצא בזה.

לכמה נראה בסימן ר׳יוד,

כלל כאין זה לגבי

פרי עץ

שיש בו משבעת המינים, או אין בו משבעת המינים. כגון,

אכלתי 15 גרם תפוז.

לקחתי פלח אחד ואכלתי.

היה שם גם צימוקים,

אכלתי עוד 15 גרם מהצימוקים.

כעת הוא בא לשאול, מה הברכה האחרונה?

תאמר לו, אין לך הברכה האחרונה כלל.

בורא נפשות הוא לא יכול לומר.

הוא אכל מהתפוז או מהתפוח רק 15 גרם.

גם ברכת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ אין לו,

כי הוא אכל מהצימוקים רק 15 גרם.

לא מצרפים ולא מחברים מזה לזה.

כך הוא אכל 15 גרם עוגה ו-15 גרם צימוקים.

שוב, גם זה, כל אחד דבר בפני עצמו. וכן כל כך יוצא בהם.

תמיד האדם חייב לדאוג לעצמו ולאכול נטו.

דבר שני, לאכול את זה רצוף,

ולא להאריך באכילה יותר מדי. כך אומר החתם סופר,

שאם האדם הזה אכל אמנם 30 גרם,

אבל הוא אכל את התפוח עץ לאט-לאט.

הרבה זמן הוא לא ראה את חברו,

והצליחה הייתה מאוד נעימה, נתוקה יותר מהתפוח עץ.

אז הוא אכל את התפוח עץ שהגישו לו,

אבל הוא חתך פלח אחד ואכל את זה לאט-לאט,

עד שגמר כזית עברה רבע שעה.

אין לו ברכה אחרונה.

רק אם הוא אכל את זה בשלוש-ארבע דקות, זה בסדר.

אבל ברבע שעה,

זה יותר מכדי אכילת פרס אליבדיקו לעלמא.

אומר החתם סופר, לא יוכל לברך ברכה אחרונה.

לכן,

גם לגבי הדוגמה שאמרתי,

תייעץ לו שאוכל מייד עוד אחד.

למה אני אומר מייד?

כדי לצרף את מה שאכל קודם עם החתיכה השנייה שהיית.

אבל אם הוא אכל את החתיכה הראשונה לפני רבע שעה,

וכעת הוא בא לשאול אותך מה אני אברך,

אפילו אם הוא יאכל עוד חתיכה,

לא מצרפים את מה שהיה קודם עם מה שהוא אוכל עתה.

למה? כי עבר בינתיים זמן.

הזמן יכול לעבוד כאן הפסק לחתוך את הרצף בין שתי החתיכות,

ולכן מן הראוי שיזדרז באכילה.

משום זה יש אנשים מראי שמיים,

תמיד לעולם אחרי כל ברכה.

אם הוא מברך אמותי עוד דבר אחר,

הוא לא מדבר אחרי הברכה.

קודם כל הוא אוכל כזית,

ואחר כך הוא מתחיל לדבר.

הסיבה היא,

הוא רוצה לשריין לעצמו בוודאי ברכה אחרונה.

איך הוא בטוח שיברך ברכה אחרונה בוודאי על איבדי כל העלמא?

אם הוא יאכל כזית רצוף.

אכן, מיד אחרי הברכה הוא אוכל כזית.

גמר לאכול את הכזית, עכשיו הוא יכול לדבר חופשי עם כל הדף.

זה באמת דבר מצוין, דבר טוב.

היי דבעלן ייבא חסידה לקיים מיליאתי ברכות, כדאי מאוד שיעשה כן.

אבל לא כל האנשים יודעים להתאפק.

יש הרבה מהגברים שאפילו גוזלים מהנשים,

מהחלק שלהם בתשעה קבין של הדיבור.

נכון שלפי הירושלמי, אפילו אם אכל צימוק אחד יכול לברך ברכה אחרונה על העש.

אבל נרן לא פסק כן למעשה, ספק ברכות להקהל.

כי הגמרא לא הביאה את ההלכה הזו, ולכן אין בכוחנו לפסוק כן, לא להלכה ולא למעשה. לכן,

אתה לא יכול לברך על צימוק אחד ברכת על העץ ועל פרי העץ.

אני חוזר לדוגמה של עוגת גבינה.

עוגת גבינה הנמכרת בשוק היום,

בדרך כלל יש בה יותר מ-40% קמח.

דרכם של בעלי הקונדיטוריות,

כשהם באים לעשות את עוגת הגבינה,

הם לוקחים את הגבינה ומערבלים אותה עם 40% קמח.

הקמח בזול והגבינה ביוקר.

והקליינטים לא בודקים כמה אחוזים.

מישהו משלם לפי האחוזים?

זה טעים, הוא קונה ואוכל.

אבל במציאות יש,

בחלק הלבן, שאתה קורא לו גבינה, זה לא ממש,

אלא בחלק הזה לבד יש מתוך התערובת 40% קמח.

תוסיף גם את הבצק העלים למעלה ולמטה שאתה תופף,

נוצר לך אולי יותר מ-50%.

לכן,

אפילו אם אכלתי 60 גרם כזה,

אני אוכל לברך על זה ברכת על המחיה ועל הכלכלה.

למה?

מתוך ה-60 גרם האלה יש לי נטו מהמיני דגן, יש לי כזית.

ולכן אני יכול לברך על זה ברכת על המחיה.

אבל אם האדם הזה אכל מעט, לא אכל הרבה, יש לו בעיה.

בדרך כלל, עוגת הגבינה היא כבדה.

לא קשה לאכול ממנה 60 גרם.

פרוסה עבה יש בה 60 גרם בדרך כלל,

ואז יוכל לברך את ההדרכה האחרונה הראויה לה.

גם בעוגה טורט יש בעיה מעין זו.

גם בעוגה טורט יש הרבה ביצים וסוכר וכולי, אבל יש שם 40% קמח.

וכן,

גם עוגת גבינה של השוק וגם עוגה טורט,

הברכה הראשונה, אין לך מה להסתפק.

בוודאי שתברך ברכה ראשונה בורא מיני מזונות.

הבעיה יותר חמורה לגבי ברכה האחרונה, ולכן כדאי שיזדרז.

אם הוא רוצה לברך ברכה אחרונה, שיזדרז, יוכל כמות גדולה,

כדי שיהיה לו כזית נטו מהדגן, ואז יוכל לברך את הברכה האחרונה הראויה לאותו דבר, ואז לא ייכנס בספקות ובמחלוקות.

אני עובר לסימן ראש חטא יו ברכה אחת מ-N3 של פירות דחוץ לארץ חותם על הארץ ועל הפירות.

בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה.

ואם בחוץ לארץ אוכל מפירות הארץ, חותם גם כן על פירותיה.

הגמרא בברכות מ״ד, הגמרא אומרת

שיש הבדל בין שבעת המינים שגדלו וצמחו בארץ ישראל לבין שבעת המינים שגדלו במקום אחר.

אמנם הנוסח של הברכה על המחיה או על הפירות,

על הגפן,

כל זה על פירות שצמחו,

גדלו בחוץ לארץ.

כגון,

יש לך עוגה,

הקמח הזה לא גדל פה אלא באמריקה,

ולכן תברך עליו, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה.

או אתה אוכל תאנים מיובשים.