ל״ג בעומר – יום שמחתו של רשב״י, גבולות ההילולא, ודיני כהנים בקברי צדיקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני לא יודע אם עבדין קיים,

הייתה תקופה שהוא היה בחופש, אבל אם הוא קיים הוא מעולה.

מחר בלילה, ל״ג בעומר,

כל עם ישראל חוגג, אין ויכוח.

כולם חוגגים, השאלה היא רק למה, מדוע.

ההסבר הראשון,

שיום זה,

יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי.

כך יש גורסים בספר פרי התחיים.

השאלה היא,

אם באמת זה יום פטירתו,

מי אומר שצריכים לשמוח?

יום פטירת הצדיקים זה יום צר לישראל.

פרן כתב בסימן תקופה את כל התאריכים של ימי פטירת הצדיקים,

ז' באדר מבית משה רבנו,

שייכנסו באותו יום, ובכלל זה הדרך.

ושמחה, מה זו עושה?

יש מתרצים שרבי שמעון בר יוחאי היה בסכנה גדולה כשדיבר על מלכות רומי הרשעה.

אמר, בנו גשרים, לקח מהם מכס וכו', רצו להרוג אותו,

אז החיים שהיו לו אחרי זה היו לא לפי הטבע, ולכן אצלו זה יוצא מן הכלל.

אבל לא כולם מקבלים את התירוץ הזה,

והגרסה הנכונה שם, בפרי עץ חיים, זה לא יום שמת.

היה כתוב שם יום שמחתו.

את החטא,

החטא לא העתיקו,

אז במקום שמחתו נשאר יום שחלילה כאילו יום שמת.

והגרסה האורגינלית, היום יש לנו את כתב היד האורגינל,

בכתב היד האורגינל כתוב יום שמחתו.

יום שמחתו אתה יכול לומר, יום שהתחתן,

או יום שקיבל את השמיכה, רבי שמעון הוסמך על ידי רבותיו,

רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא,

ולכן יש לנו שמחה גדולה שהמשיך להעביר את

שלשלת הזהב, את אותה המסורת.

קודם לא יכל לדון בימי קנסות, קודם לא היה לו את העוצמה,

את הכוח, אחרי זה כן יכל.

ולכן הגרסה הזו היא העיקר להלכה.

והיה נפקא מינה.

יש חלק מאחינו בני ישראל, האשכנזים החסידים,

שלמדו מזה,

כמו היארצאית של רבי שמעון, לא אומרים וידוי,

אז הם עושים את אותו דבר גם בשאר ימות השנה,

שלא אומרים וידוי בחלק מהתאריכים מהיארצאית שיש להם.

אבל הדברים, כמו שאמרנו, לא נכונים,

ועד רבה, ימי פטירת הצדיקים זה לא יום טוב,

אלא, אדרבה, זה ימים של צער, יגון ואנחה.

אדמו״ר ממונקאץ׳

הוא בעצמו היה מראשי החסידים, הוא בעצמו היה אדמו״ר גדול.

הוא שואל עליהם,

אם נאמר שביום יארצאית לא אומרים וידוי,

אם כן, כל השנה כולה לא נגיד וידוי.

תפתח את הלוח,

הנה, בלוח הזה שנמצא על העמוד, ממולי.

בגב של הלוח, תבדקו, תראו,

כל יום יש לפחות שלושה-ארבעה צדיקים, עליהם השלום.

מאברהם אבינו, מהקדמונים, עד היום.

אז מה, לא נגיד כל השנה וידוי? זה דבר שאין לו שחר.

כמו שאמרנו, כל זה בגלל הנוסח המוטעה שהמעתיקים השמיטו חטא,

אות אחת, ושינה את הכול,

וזה גרם להם את הבלבול הנורא. ולכן המסקנה היא,

גם כשאדם מתפלל אצל אחינו בני ישראל האשכנזים,

פעמים רבות

אין לו בית כנסת ספרדי לידו, מתפלל בשטיבלח.

ושם החזן שעלה,

הגיע על מערכת עמו ישראל בשלום, נתן דפיקה, התחיל להגיד קדיש.

בסדר, הוא יגיד קדיש, יעשה מה שירצה.

אתה בלחש תאמר את הווידוי, לא צריך להחסיר.

כדאי קודם לשאול, אולי באמת זה לא היה יורצאית,

אולי הברית שם, אולי היה חתן.

תסתכל, אם אין שם מישהו עם שטריימל,

אולי שטריימלך אתה כבר יכול לנחש.

תודה.

אבל אם והיה, והוא יודע בוודאי שזה רק בגלל היוורצאית,

אז בזה בחי גוונה שיאמר בלחץ. אם הוא לא רוצה להתקוטט איתם, לא רוצה לריב איתם,

אז מוותר לו שלא ידפוק על החזה בשעה שאומר, רשמנו, בגדנו,

יגיד את זה בלי לדפוק על החזה,

גם זה טוב, גם בזה יצא ידי חובה. כי כמו שאמרנו, הביסוס

של המנהג שלהם זה משענת קנה רצוץ,

וקשה לנו מאוד להסתמך על הדבר הזה כדי להתיר, להשמיט את הווידוי וכיוצא בזה.

יש איתך סמים כזוהר. לא שומע.

יש טענות שבין זו סמים כזוהר, לא? כן.

זאת אומרת,

מה שלא היה רשות לשום אדם לפני כן לגלות

רזים תימרים, דברים שהם סודות עמוקים,

היה לרבי שמעון בר יוחאי באותו יום וכו',

כך יש מסבירים. כל זה כדי להסביר את אותה הנוסחה המוטעית.

גם בזה הגאון חידה בברכי יוסף ועוד.

וכמו שאמרנו, היום אין שום ספק בדבר.

פעם היה ויכוח בין הפוסקים והיה להם את הכתב יד האורגינל.

היום כנראה שיש כבר את הכתב יד האורגינל של מהרחו,

ושם כתוב יום שמחתו.

ולכן אין לנו ספק בכל הדברים האלה,

ולכן אמרנו שצריך לומר וידוי גם ביורצייז של הצדיקים.

הכתב יד האורגינל של מהרחו נמצא היום באוניברסיטה.

הם שילמו על זה הרבה כסף וקנו את כתבי היד. יש שם הרבה כתבי יד, דברים שעדיין לא נתפסו.

ואחד הדפים זה הנושא שלנו,

הגרסה האורגינלית. וכמו שאמרתי,

זה מעיר לנו את הנושא מראשית השנה ועד אחרית שנה.

יש כאלה שנוסעים למירון.

הרבה אנשים נוסעים, וחלק כבר נסעו,

לא מחכים עד ל״ג בעומר. מחר בלילה לא יהיה לו חדר, לא יהיה לו מקום.

כבר בערב שבת, כבר ביום שישי, ראית השיירות יצאו לכיוון ההוא.

טוב, למה לא? שייסעו, אין שום בעיה, מותר לנסוע.

אבל בספר שדה הארץ מרבני ירושלים לפני 300 שנה ויותר הוא מדגיש.

כל הנושא הזה שאנחנו הולכים לקברות הצדיקים,

מה שנקרא בערבית זיארה,

זה דבר טוב בתנאי שאין ביטול תורה.

אבל כשיש ביטול תורה עדיף להימנע.

אותם הצדיקים, אותם הקדושים.

תגיד לרבנו ארי שילך,

אם ילך ברגל, ואם על החמור, ואם יושב ברכבת או באוטו.

כל הזמן הראש שלו עוסק בתורת השם חפצו, ותורתו ייאגע יומם ולילה.

בשבילו אין שום ביטול תורה.

המוח שלו בלאו הכי הכל ידע את כל התורה כולה בעל פה, בעמקות,

ולא פסיק פומי ומגרסה. לכן לאותם הצדיקים, לאותם הקדושים,

בוודאי שיש תועלת ללכת לציון של הצדיק ביום היורציינד,

לומר את הממרות שלו, את התורה שלו וכולי. יש בזה תועלת.

אבל אדם שיש לו כתוצאה מזה ביטול תורה,

אצלנו הריכוז בקושי כשאנחנו יושבים פה.

יעבור כאן איזה זבוב, כבר אני יוצא מהריכוז.

קל וחומר, אדם שנמצא בנסיעה,

אדם יוצא מהריכוז, לא יכול ללמוד.

זה ביטול תורה לא רק באותן השעות שהוא נוסע הלוך חזור,

בדרך כלל גם יום אחרי זה הוא עייף מאוד,

וגם אם יבוא ללמוד, גם אם יבוא לשיעור,

אז הוא כמעט נרדם.

יש נרדמים עם עיניים עצומות,

ויש נרדמים עם עיניים פתוחות, העיניים שלו לא נסגרות, הוא תופס את העיניים פתוח,

אבל המוח לא עובד, מתוך העייפות הוא לא מסוגל ללמוד,

ואז הוא מפסיד יום או יומיים לימודים, בגלל זה בדרך כלל אין הצר שווה בנזק המלך,

ולכן עדיף להימנע.

קל וחומר, אם האדם הזה יודע שיש שם מראות נגעים, יש שם פריצות,

מה, יש שם מחיצה לאורך כל הדרך,

מירושלים עד מירון יש מחיצה, גברים ימינה, נשים שמאלה, אין דברים כאלה,

והרבה פעמים אדם נתקל גם בפריצות, וקשה לאדם לעמוד בניסיון,

ולכן,

בגלל הסיבות הללו,

עדיף שאדם יימנע,

לא ייסע דווקא בל״ג בעומר,

ימצא זמנים אחרים ללכת לשם.

יש שם גם דוחק עצום.

אתה רוצה להגיע לשם, להגיע לציון,

בשביל זה צריך מרפקים חזקים לדעת לדחוף, ושלא ידחפו אותך, יעיפו אותך על הצד השני.

אתה מנסה לזוז ימינה, מעיפים אותך שמאלה.

יש שם הרבה אנשים שיש להם מרפקים חזקים,

יודעים לדחוף, הם למדו את המקצוע הזה,

אבל לנו אין את הכוחות האלה.

ולהגיע לשם ולא להיכנס, להישאר מחוץ לבניין בגלל הדוחק הזה,

אז מה עשינו? יצא שכרו בהפסדו. ולכן עדיף שאדם ימנע את עצמו.

יש בודדים, כמו שאמרתי, שמסוגלים,

יש להם חסידים בעלי מרפקים שיפנו להם את הדרך,

והם מסוגלים להגיע לציון, הם מסוגלים לשבת ולומר שם את ההדרזותא או דבר אחר.

טוב, אשריהם, אותם הבודדים כן.

אבל אדם פשוט שיודע שיגרם לו כתוצאה מזה ביטול תורה, קל וחומר עם ספק אם יזכה להגיע לציון,

אז עדיף להימנע.

יש נוסעים אחרי חצות, נוסעים בלילה ב-2400-0100,

ואז יש פחות לחץ.

גם המראות נגעים הם פחות. הסתרה אחריה הלכה לישון,

כבר התעייפו אותם אנשים,

ובדרך כלל יש פחות מראות נגעים.

הולכים לשם, מגיעים לפנות בוקר, מתפללים בנץ החמה וחוזרים מיד, אז יכול להיות אולי שאם זה אחרי חצות, כן, למה לא?

אבל לנסוע מוקדם לפני חצות,

בדרך כלל יוצא שכרו בהפסדו.

למסוע ביום שלישי בבוקר, להגיע ב-2400, עוד פעם, ב-2400 יש הרבה אנשים ויש הרבה דוחק,

ושוב הרבה אנשים ונשים ותערובת ודוחק.

הערכה של המשטרה שבימים האלה יגיעו למרון מיליון בני אדם.

זה לא אתה, בן יחיז,

שרבי שמעון מחכה לך ויפנה לך את המקום שתתקרב לציון שלו. אני אומר לך, מיליון.

באותו יום עצמו, ל״ג בעומר עצמו, המשטרה אומרת, יבואו לפחות 60 ריבוע,

600,000. תתאר לך איזה מסה של בני אדם,

וכמו שאמרתי, חלק מהם אין להם הרבה לימוס בדרך ארץ, ידחפו אותך ימינה, שמאלה, הם יודעים לדחוף. אתה מתפלל בחוץ, איך אתה מתפלל בחוץ?

אז מה התועלת?

במקום להתפלל בחוץ, להתפלל פה.

זכותו יגן עלינו, גם פה גם כן זה טוב.

ולכן יש כאן הרבה הרבה סימני שאלה אם שווה לנסוע, לטרוח את כל הטרחה הגדולה הזו באותו יום.

אתה הולך ביום ז' באדר, אתה הולך בזמנים אחרים, אני מבין, שם יש סיכוי, אתה יכול להתקרב לציון,

לנשק את המקום וכו', לומר דברי תורה,

לקרוא,

אבל ביום כזה אין הרבה סיכוי,

אתה יכול לעמוד שם, לקרוא הדרזותא,

אתה רק תפתח את הספר, יעיפו אותך עם הספר או בחוץ או בפנים, אני לא יודע איפה יעיפו אותך.

לכן לא כדאי, עדיף, כמו שאמרנו, לחשוב פעמיים לפני שאדם נוסע לשם.

קל וחומר אם האדם הזה שייך לשבט הכוהנים.

לכוהנים יש ספק, סימן שאלה,

אם מותר להם להיכנס

או למירון, לקבר רשמי או למקומות כיוצא בזה.

שאלה על כל ימות השנה, לאו דווקא מחר בלילה עלג בעומר, אלא כל ימות השנה יש לנו את הספק,

את הסימן שאלה הזה,

מחלוקת בראשוני, והמסקנה היא גם בזה.

אם שואל אותך הכהן, תגיד לו שב ואל תעשה עדיף.

אנחנו רואים הרבה אנשים שאותם תראו את הסימן הקדמי,

מנהג מאוחר, מנהג הזה התחילו במאה האחרונה, לא, לא, אפשר ללכת, אבל שוב,

אפשר ללכת,

אבל לא לך.

אתה כהן, לך הדבר אסור, אין שום היתר בדבר.

גם למי שמקל, גם לדעת הרמב״ן,

רבנו חיים הכהן וסיעתם, שהתירו,

הם אמרו שצדיקים במיתתם קרויים חיים,

זה דווקא כשאתה ניגש לקבר של הצדיק בלבד.

אין שם עוד קברות אחרות.

כשיש עוד קברות אחרות, אני אבדקו לעלמא,

הדבר אסור.

ושם, במערת שמעון הצדיק,

כנראה שיש עוד קברות של עוד אנשים אחרים מסביב.

המסורת היא שקבור שם שמעון הצדיק.

הוא היה הסבא של החשמונאים.

היה לפני 2,300 שנה,

וגם הרבניות, נשותיהן קבורות מסביב,

וכנראה שחוץ מהן נקברו עוד איזה בני אדם.

לפני עשר שנים ניסו להרחיב את המערה,

כדי שיהיה מקום לעוד בני אדם,

ניסו להרחיב בצד ימין.

ותוך כדי שניסו לחצוב ולהרחיב,

נמצאו שם עצמות אדם.

הם שאלו את הרבנים, הרבנים אמרו להם לא לנגוע,

מייד הם יצקו שם ביטון ואטמו את המקום.

מי שמכיר את מערת שמעון הצדיק, כשאנחנו יורדים את המדרגות,

בצד ימין יש שם ספסל של אבן שיש.

זה המקום.

במקום הזה של הספסל, האבן שיש,

שם נמצאו עצמות אדם.

שמעון הצדיק נמצא בצד שמאל,

בקצה, שש מטר בצד השני.

פה מה זה?

יכול להיות שזה אנשים אחרים,

והרי נאמר, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אז מי אומר לכאן שהאנשים האחרים שנמצאים שם הם בדרגה כזו שצדיקים במיטתם קרועים חיים?

זה הספק, ולכן מן הראוי שכוהנים מראי שמים ייזהרו בשום אופן לא להיכנס לשם,

וכן כל כך יצא בזה.

אליבא דקול עלמא אין היתר לכהנים להיכנס

לקבר של מרן רבי יוסף קארו או לקבר הארי וכיוצא בזה,

כי הקברות שלהם זה באמצע בית-הקברות בצפת.

כדי להגיע לשם אתה צריך לעבור דרך קברות של אנשים פשוטים, אנשים רגילים,

שוודאי עליהם אין שאלה, אליבא דקול עלמא, לכהנים אסור להיטמא ולהגיע לשם,

ולכן גם באותם המקומות צריך להימנע,

אין היתר לכתחילה בדבר הזה.

הרב שואל, יש כהנים שמגיעים שם?

צריך להגיד לכהן, מה לכהן בבית הקברות?

הוא בא מברך, ברכת כהנים זה לא טוב.

יש כאלה כהנים שמגיעים לשם ולא יורדים למטה.

בנו שם סככה צמוד לפתח המערה, אבל יש מרחק.

פותח טפח, והכהן הזה כשמגיע מתפלל שם הוא נשאר בספחה למעלה.

מגיעים לברכת כהנים,

הוא נמצא למעלה והם למטה.

זה גם לא טוב.

איך אפשר לברך ברכת כהנים בצורה הזאת?

תראו במנחת יצחק, חלק ב', חלק ד',

הוא דן שם בנושא צירוף מניין,

לחבר כשחמישה פה חמישה שם זה בעיה.

כאן כל המניין נמצא למטה והכהן נמצא לבדו למעלה.

כדי לברך ברכת כהנים צריך מניין,

והוא הרי אסור לו לרדת למטה, הוא לא ראוי להתחבר עימם.

אז הוא נמצא לבד, כאילו ביחיד הוא בא לברך ברכת כהנים,

ויש כאן גם ספק ברכה למתנה על מה שהם עושים.

כל השאלה שלכם.

בוודאי.

אם כן ירצו לומר את ברכת הכהנים,

אז אנחנו עושים כך, כשבא אלינו כהן,

אנחנו יודעים מראש,

אז החזן עולה למעלה.

עד געל ישראל אנחנו מתפללים למטה.

מגיעים לחזרה,

החזן עולה למעלה, אנחנו עשרה נמצאים למעלה יחד עם הכהן,

נמצאים כולנו בסככה למעלה.

יש מניין, אליבא דקול ענמא, יכולים לברך שם ברכת כהנים,

זה יותר טוב.

אבל כשכולנו למטה ורק הכהן לבדו נמצא למעלה, מעל המדרגות,

קשה לומר שהוא מתחבר, מצטרף עימנו. יש כאן ספק גדול,

כמו שאמרנו, ספק ברכה לבטלה.

אבל מקומות אחרים,

מקום שאין תערוגת של מתים אחרים,

אם הכהן נכנס, יש לו על מה לסמוך,

אנחנו לא מוחים בידם.

אבל כמו שאמרתי, כעצה טובה שב ואל תעשה עדיף.

התוספות, כשדנו בנושא הזה במסכת דבן מציעה בדף קי״ד,

התוספות דנים בעיקר איך ללמוד מאותה האגדה שכתובה

בילקוט שמעוני במשלי.

שם מסופר כשנהרג על קידוש השם רבי עקיבא בן יוסף ביום הכיפורים.

לאחר מכן רבי יהושע הגרסי יחד עם אליהו הנביא הרימו את ארונו.

ואז שאל אותו רבי יהושע את אליהו הנביא,

אמש אמרת לנו שאתה כהן.

איך אתה עכשיו נטמא, איך אתה מרים את רבי עקיבא?

ענה לו, חייך,

רבי יהושע, אין טומאה לא בצדיקים ולא בתלמידיהם.

זה המדרש.

התוספות,

לפי דעתם אסור לכהן להיכנס לקברות הצדיקים.

אם כן, איך זה שאליהו הנביא נטמא לרבי עקיבא?

כך התוספות מקשים על עצמן.

שתי תשובות בדבר.

קודם כול, רבי עקיבא היה מת מצווה.

הרוגי מלכות לא היו נותנים, לא היו מרשים לקבור אותם.

ולכן מותר גם לכהן להיטמע למת מצווה. כך קראנו אתמול.

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו,

המילה לאחותו הגמרא אומרת בברכות יט שהיא מיותרת,

וכאן הגמרא דורשת. אפילו כהן גדול ונזיר לאחותו לא נטמא,

אבל למת מצווה חייב להיטמע.

וכאן רבי עקיבא היה מת מצווה.

זאת ועוד.

התוספות מביאים תירוץ אחר. התוספות אומרים

רבי עקיבא,

גם אם תאמר היה רגיל, לא היה מת מצווה,

היה מותר לאליהו הנביא להתעסק עמו, כי אליהו הנביא הוא לא כהן.

מה שאומרים פנחס או אליהו זה לא נכון, זה טעות.

מאיפה התוספות יודעים?

תוספות מביאים מדרש.

המדרש מספר,

היה ויכמוך בין חכמי ישראל, האם פנחס או אליהו, כהן או לא.

המדרש אומר,

נגלה עליהם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

מה, אתם מתווכחים עלי?

אומר להם אליהו הנביא, אני לא כהן.

הרי שבט הכהנים הם מבני בניה של לאה לוי, שבט לוי.

ואילו הוא בא מבני בניה של רחל,

והיה לדברם, הביא להם פסוק בדברי הימים,

אליהו וערסייה וכו'.

שאלו אותו, אם כן, מה זה מה שאמרת על האישה שקודם תיתן לך מהלחם ואחר כך

את ובנייך תחיי בנותר?

אם אתה כהן, לקחת מהם קודם ראשית עריסתכם חלה.

אם אתה לא כהן, למה קיבלת קודם?

אמר להם, הוא היה אותו הילד,

היה משיח, ורמז רמז רמז לי,

שקודם אני אליהו הנביא אבוא ואבשר את הגאולה,

ואחר כך יבוא המשיח, ולכן אמרתי שקודם תיתן לי.

אבל העולם הוא לא כהן.

אלה דברי התוספות,

ולכן הם דחו את הסברה של המקלים בדבר. לפי דעתם יש לתת לכהן להיכנס גם לקברות של הצדיקים.

מי שחולק בדבר הזה, אמרנו הרמב״ן, רבנו חיים הכהן, ועוד.

רבנו חיים הכהן אמר כך,

אם הייתי בשעת פטירתו של רבנותם,

הייתי נטמע לו.

הרי לא רק אבא גשמי,

גם אבא רוחני, נשיא הסנהדרין,

גם לו אנחנו חייבים לטפל בו, הכול קרוביו.

והוא סבר שרבנותם היה גדול הדור כעין נשיא הסנהדרין,

ולכן הוא אמר, אם הייתי שם הייתי מטמא לו,

כי הוא סבר, כמו שאמרנו, שהצדיקים במיתתם קרויים חיים, זה המהלך שלהם.

אבל גם בדעת הרמב״ן,

גם זה לא פשוט ולא מוסכם.

הרבה מהאחרונים דייקו מהלשון של רבנו חיים הכהן.

מה זה אם הייתי שם, למה הוא מדבר על הלוויה?

תלך עכשיו, תיסע עכשיו לקבר של רבנו נותן, תעשה זיארה,

תגיד שמה תהילים.

למה היה צריך אילו הייתי שם?

זה מדייקים שרק בשעת הלוויה מותר,

ולא לאחר מכן. למה הדבר דומה?

אבא שלו מת, אימא שלו מתה,

מותר לכהן בשעת הלוויה להיטמא.

אבל אחר כך ביום השנה, יום היורצאית, הוא רוצה להיכנס לקבר,

אפילו אם זה קבר בודד, אסור לו.

אז כך גם לגבי נשיא הסנהדרין, גם לגבי הצדיקים,

רק בשעת הלוויה יש הווה אמנה להתיר, ולא לאחר מכן.

כך יש שהסבירו את דברי הרמב״ן ורבנו חיים הכהן.

אבל זה לא מוסכם,

עדיין יש חולקים ואומרים,

שעלי בה דהרמב״ן לגמרי אין שום טומאה.

טעמם ונימוקם.

כשאדם מת הולך לבית עולמו,

מלאך המוות שוחט אותו,

ואז הוא נעשה אבי אבות הטומאה.

אבל הצדיקים שמתים במיתת נשיקה על פי ה' אצלם אין טומאה.

כל מי שקורא את המדרש פרשת וזאת הברכה,

אנחנו קוראים את המדרש הזה בליל הושענה רבה.

אתה רואה שם את הדו-שיח,

את הוויכוח של משה רבנו עם מלאך המוות.

מלאך המוות רצה לקחת את נשמתו, אמר לו,

כל יצורי העולם בידי וכולי.

מה כל הוויכוח, מהי נפקא מינה, כן מלאך המוות או לא?

נפקא מינה גדולה, משה רבנו לא רצה להימסר בידי מלאך המוות,

אלא כמו שהיה בסוף, הוא היה מוציאה משה על פי ה' מיתת נשיקה,

והתוצאה היא, כמו שאמרנו, מלאך בזה אין את ההמשך, אין חשש לטומאה,

זו ההסברה של אותם שמקינים בדבר.

במחלוקת הזו, לכאורה, מחלוקת בדאורייתא,

אבל גדול רבני ירושלים לפני 300 שנה, רבי משה בן חביב,

מר רב בן חביב חיבר לנו כמה ספרים על מסכת סוכה, ספר כפות מרים,

יש לו יום תרועה על מסכת יומא,

שאלות ותשובות קול גדול,

גט פשוט על הלכות גיטין, ועוד היה גברה רבה, והוא כתב תשובה ארוכה בנושא הזה, והוא אומר,

אין כאן שאלה בדאורייתא,

כי כשהם היו בונים את הצורה של קברות הצדיקים הם היו תמיד משאירים פותח טפח.

לא מייד מכסים, אלא יש בידוד לטומאה, יותר מ-8 סנטימטר טפח,

זה שובר את הטומאה, מוריד מדאורייתא לדרבנן.

אז אם כל האיסור הוא ברבנן,

כדי שהאדם הזה יוכל להתקרב ולהתפלל בקבר של הצדיק,

התירו, הקלו חכמים בדבר.

ונסיים הרב ואומר שהמנהג בארץ ישראל,

שהכוהנים נכנסים לקברות הצדיקים,

הכוהנים נכנסים למערת רבי שמעון בר יוחאי וכיוצא בזה.

זה לא איזה מנהג מאוחר שאיזה פלחים,

איזה צ'חצ'חים התחילו בזה, לא.

במנהג קדמון, מאות ושנים,

שכבר נהגו בדבר הזה, ולכן אמרנו, אם אתה רואה שם כוהן במירון,

אתה לא יכול לצעוק עליו,

מה אתה מברך פה ברכת כהנים, מה לכוהן בבית הקברות?

יש לו על מה לסמוך, כמו שאמרנו,

כיוון שיש פה תח תפח, ולכן המקל, אנחנו לא גוערים בו, בתנאי,

כמו שתיארתי,

קבר של צדיק בלבד שם במירון זה לא בית קברות,

אין שם עוד קברות של אנשים פשוטים,

הוא ניגש רק ישר לקבר של הצדיק,

בזה יש הווה אמנה, בזה אמרנו את המנהג להקל.

אבל כשהוא הולך למקום שיש עוד קברות נוספות, עוד מתים אחרים,

בזה בוודאי אין לו על מה לסמוך,

שם בוודאי צריך לגעור באותו הכוהן,

שלא יעז להתקרב לא לקבר הארי, לא למרן ולא כיוצא בזה, בכולם יש איסור גמור,

מעיקר הבינה.

מה הקשורים שלכם היום, גשר שיורד אל הדיבר הארי ולמרד,

הבעיה שאנשים יורדים ללבד.

א',

ב', לא רק הבעיה הזו שאתה אומר, הגשר הזה עצמו, ערבה איך ערבה צריך.

בית הקברות בצפת זה לא התחיל לפני חמישים או מאה שנה.

זה בית קברות עתיק יומין, מאות בשנים,

וקשה מאוד לדעת אם את הגשר הזה עצמו לא בנו על איזה קברות, על איזה...

אין לנו ידיעה ברורה שהגשר הזה נבנה בצורה נכונה על פי כללי ההלכה. ולכן גם עם הגשר הזה לא כדאי,

אנחנו ממליצים לכהנים, לאחינו בני ישראל הכהנים, להימנע ולא לעבור לשם. כך הוא עדין גם אותם האנשים שנוסעים לאומן,

או בראש השנה או בזמנים אחרים, גם שם יש את הבעיה הזו.

אומן זה לא הקבר של רב נחמן בלבד.

יש שם מסביב עשרות אלפי קברות.

אלא שהגויים הרשעים האלה, האוקראינים,

הם חרשו את המקום. חלק מהמקומות גם בלו בתים על זה,

אבל היה שם בית קברות ענק,

ומי אומר לו, לאדם הזה שמסתובב שם ומטייל,

שהוא לא דורך על איזה קברות של קדושים של איזה יהודים.

ולכן ההיתר שם דחוק. גם שם עשו איזה גשר,

גשר שיגיע עד הציון ויגיע לעזרת אנשים שם.

אבל גם זה לא ברור לנו די הצורך.

העובדה שהם עצמם בהתחלה בנו את הגשר בצורה אחת והתירו הרבה,

ואחר כך גילו עוד קברות וצמצמו את השטח לאחינו הכוהנים,

זאת אומרת שהם עצמם,

לא הייתה להם מפה, אין מפה מדויקת שתגיד לך עד פה או עד שם.

אז כמו שאתה אומר לכהן,

אל תיסע בכביש של הר הזיתים, מתחת לכביש יש קברות, אתה מזהיר את אחים מהכוהנים.

אז גם במקומות כאלה היה רצוי להימנע,

צריך לחשוב פעמיים אם כדאי לו לכהן הזה לנסוע לשווא,

ללכת אולי אין עצר שומע בנזק המלך.

משה רבנו לא היה כהן. מהי נפקא מינה? למה אתה שואל?

אה, משה רבנו

היה לוי,

היה לוי, אבל יחד עם אהרון הכהן הם עשו את העבודה וכולי וכולי,

והיה לו קדושה.

אלא שכאן, כמו שאמרנו,

מה המקום לאהרון הזה?

ואמר, קיים זה מה שכתוב בזה, אתה רואה את המדרש שעונה תשובה על הדבר הזה.

אחת הראיות שמביאים בעניין זה מהנושא הזה של ארונו של יוסף.

הגמרא בסוכה כה מספרת

והיו אנשים טמאים לנפש אדם.

מי זה נפש אדם?

יש מחלוקת אם זה נדב האביהו או יוסף הצדיק.

ממה נפשך?

בין אם תאמר נדב האביהו שהיו שקולים כנגד משה ואהרון,

בין אם תאמר זה יוסף, יוסף כשמו כן הוא יוסף הצדיק.

אז מה זה טמאים לנפש אדם?

למה אמר להם משה רבנו שיעשו במקום פסח ראשון פסח שני?

אם אתה אומר צדיקים לא מטמאים,

תגיד להם, אתם טהורים, תעשו פסח ראשון יחד עם עם ישראל.

אלא ודאי אתה רואה שהצדיקים כן מטמאים.

או שנאמר, נלך לפי החילוק השני,

הצדיקים לא מטמאים בשעת הלוויה.

וכאן זה לא היה רגע של הלוויה של יוסף הצדיק, אלא זה היה אהרונו,

ואהרון כן מטמא.

אלה הם הוויכוחים מסביב לסוגיה הזו.

יש עוד סוגיה שגם עליה דנים בהרחבה.

הגמרא במסכת בבא בתרא בדף נח מספרת על רבי בנאה שנכנס לתוך מערת המכפלה כדי לציין למעלה,

מעל המערה,

עד היכן מותר לכהנים להתקרב ובאיזה מקום אסור.

אם היו שופכים סיד לבן,

הסיד הלבן סימן שאסור לכהנים להתקרב.

שוב, אם תאמר שהצדיקים לא מטמאים,

מערת המכפלה קבורים שנה האבות,

אם כן,

איזה הווה אמנה לבוא ולציין.

שוב, גם מזה הוכיחו חלק מהראשונים והאחרונים שהצדיקים כן מטמאים. ולכן גם שם יש הרבה כהנים שנמנעים ולא נכנסים לתוך מערת המכפלה.

זאת ועוד, שם יש עוד בעיה נוספת.

חוץ מהמחלוקת, חוץ מהבעיה הזו, הבעיה הנוספת היא,

הגמרא בסוטה מספרת

שעשו נהרג, נקבר,

באותו יום שקברו את יעקב אבינו,

ונזרקה נבואה מרבקה אמנו, למה אשכם שנכם יום אחד וכולי,

חושים בן דן התחיל, יהודה גמר, ידיך בעורף אויבך.

והמסורת היא,

אותו המקום שכתוב במצבה, במערת המכפלה למעלה, יוסף,

שם קבור ראשו של העשו, זה לא יוסף.

יוסף הרי נמצא בשכם,

אלא ראשו של העשו, שם טמון,

נמצא באותה מערת המכפלה.

אז גם אם תאמר האבות הם קדושים, צדיקי ומיתתם קרויים חיים,

אבל עשו היה רשע מרושע, היה מומר,

ולכן זה כן יכול לטמא.

שוב, גם בזה יש דוחים ואומרים, על-פי דברי התלמוד הירושלמי. ירושלמי אומר שאדם רשע ורכב עצמות קנאה.

מחמת הקנאה, העצם נרכבת,

עד 120 שנה העצם מתקיימת. אחרי 120 שנה הכול הופך להיות עפר.

מאז שנהרג עשו הרשע ועד היום הזה,

3,700 שנה, אולי קצת פחות,

הרבה שנים עברו, ומסתבר, הראש שלו כבר לא נשאר,

הכול הלך, הכול נעשה עפר.

ולכן יש טוענים, אם מצד זה, עדיין יש מקום להתיר.

אבל עדיין יש טענה נוספת שהיא טעונה בירור.

בספר מסעות ירושלים,

אותו התייר שטייל וביקר כאן,

לפני 900 שנה,

הוא מספר שיהודי עזה היו רגילים להוציא את העצמות של הנפטרים שלהם,

היו שמים אותם בקדי חרס ומטמינים אותם במערת המכפלה.

הרי בעזה,

עד הנוראות בתרפט, היה שם יישוב יהודי, יש שם גם עד היום את בית-הקברות של היהודים שם,

היה שם בתי-כנסיות, בתי-מדרשות,

וכמו שהוא מספר,

זאת אומרת, היו שולחים את העצמות לשם.

אז אם יש שם עצמות של יהודים פשוטים מעזה,

אין צדיק בארץ אשר יעשה אותו ולא יחטא,

אז גם אם יאמר האבוד ומטמאים,

העצמות של שאר המתים בוודאי כן מטמאים,

ולכן גם במערת המכפלה יש הרבה פוסקים ששוללים את ההיתר ואומרים שאין היתר להיכנס שם.

מי שזוכר, לפני 24 שנים הייתה קבוצה של יהודים שנכנסו לתוך

מערת המכפלה ירדו למטה.

אז הקצין ביטחון היה סרן ישועה בן שושן.

הוא היה אחראי על המקום,

והם רצו לדעת מה יש למטה, רצו לרדת למטה, להתפלל שם.

מצד שני, יש את הסתרה האחרונה, יש את הערבים וכו'.

מה הם עשו כדי שהערבים לא ירגישו?

הם ארגנו שירה בציבור בכל מוצאי שבת,

והביאו רמקול גדול, לא כמו הרמקול שלנו, בקושי משמיע כאן,

אלא רמקול גדול שיחריד את כל הבניין,

והם שרו שירת בקשות,

והקונגו חפר בקדח בצד.

ואז הם ירדו למטה.

כשירדו ראו את אותם עכדי חרס מנעים עצמות אדם.

הם שאלו אז את הראשון לציון, חכם מרדכי ועוד חכמים,

אמרו להם לא לנגוע באותם עכדי חרס,

מה שנמצא יישאר.

אז אם נאמר שאותן העצמות יכולות לטמא,

אז זה מטמא מאהיל על כל הבניין כולו.

הוא אומר אלא, יש בעיה לאחינו בני ישראל הכוהנים להיכנס בכל אותו הבניין,

גם למאן דה מה שהצדיקים לא מטמאים,

אבל כאן יש, חוץ מהצדיקים יש עוד כדי חרס ונעים עצמות אדם, ולכן, כמו שאמרנו בכל הדברים האלה,

יש לנו ספקות, סימני שאלה.

אם זה הפך לאפר, אתה צודק, אבל מה שהם ראו לפני ארבע שנים זה לא היה עפר, זה היה עצמות.

כי המקום שם, הסגור,

מקום יבש,

העצמות נשמרות.

מקום לח זה נרקם מהר, שם המקום יבש,

ולכן כנראה העצמות כן השתמרו מאות בשנים, עובדה שהם כן מצאו את העצמות שם.

אתה מאמין לו? היו הרבה שנכנסו, היו קבוצה גדולה,

גם קציני המטה, אז היו כולם דתיים,

ולא רק הם, גם הארכיאולוג המחוזי, גם הוא ירד למטה ועוד,

עד שבאחד הימים הם לא עלו מהר, התעכבו,

ואז השייח' שלהם הגיע, ואז ראה אותם עולים,

ואז הוא הקים קול זעקה גדולה ומרה.

אמרו לו, תבוא גם אתה תראה.

אנחנו גנבנו לך את המקום, הוא ירד, ירד איתם, אבל אף על-פי כן זה דרכם כסלאמו. לא היה מוכן לשתוק, המשיך לנבוח עד שיצקו יציקה וסתמו את אותו החור,

מאז אין כניסה לשם.

כנראה שלא נוח לעבוד שירדו למטה.

אם כולם היו יורדים בקדושה, בטהרה,

גברים אחרי הטבילה וכולי, נו.

אבל לצערנו לא כל מי שירד שם עשה את הטבילה כדת וכדין,

ואם נשים היו באות שם, מי אומר שהנשים היו לבושות בלבוש צנוע? ולכן כנראה מהשמים גלגלו שאנחנו לא ראויים לרדת יותר למטה.

אבל מכל מקום, הדברים, מה שנאמרו אז, לפני 900 שנה,

כוחם יפה עד היום, כמו שאמרנו,

ראינו,

ראו את אותם מכדי חרש שמנעים עצבות אדם,

ומצד זה יש לנו סימן שאלה, אולי לא כדאי לאחינו הכהנים ללכת לשם.

אפשר להגיד שאתה רואה את

הנדב ואביהו, רק הייתה קבורה.

אם נכי שטעם ראש עמודו אמר שלא בקבורה, לא מתענים, אז למה באמת הם לא מסכימים לכל כך? טוב, זו השאלה, זה מה שהגמרא עוסקת בסוכה, קפה.

והרי נדב ואביהו היו שקולים כמשה ואהרון.

אז אם אתה אומר צדיקים במיטתם קרויים חיים,

כפשוטו,

אז אם כך,

כל זה גם בהגייה אסור להם. כן, אז ממילא, מעיקרה לא היו נטמעים,

מעיקרה לא הייתה שאלה לגבי הקורבנות וכו'.

פשוט הפסוקים משמע בפשטות שאין הבדל,

ועד רבה, על-פי דברי אורח החיים הקדוש, יש שהסבירו בצורה הפוכה את כל המהלך.

הרי יהודי קם בבוקר וצריך נטילת ידיים.

החמור, אם ישן בלילה,

לא צריך לעשות אותו נטילת רגליים או נטילת ידיים.

גם עם הדומה לחמור.

גוי שואל אותך,

האם הוא צריך בבוקר, כשהוא קם, ליטול ידיים? לא.

מה ישנה? מה ההבדל?

אבי אבות הטומאה זה המת, מת יהודי מטמא באוהל.

הגוי לא.

אם יש גוי באותו בניין,

רק במגע ומסע, באוהל לא מטמא. מה ההבדל?

מסביר אורח חיים ואומר,

כאן היהודי הזה, כשהוא חי, וחיים חיותו,

עושה מצוות ועשים טובים,

החיצונים בסיטרה האחראה לא יכולים להתקרב אליו.

זה כמו שהשמש מסנוורת,

אתה לא יכול להסתכל בעיניים מול השמש,

כך גם הם לא יכולים להתקרב ליהודי.

כשהוא ישן, השינה אחת מ-60 במיטה,

יכול להתקרב אליו קצת,

שורה עליו רוח רע, ולכן בבוקר צריך נטילת ידיים.

מה שאין כן אצל הגויים לא שייך, והסיטרה האחראה זה ביחד, זה מין במינו.

אז מה שייך להגיד,

כשהוא עישן,

אטוג כשהוא ער ואחרת,

ולכן הם לא צריכים נטילת ידיים.

כך גם לגבי המיטה.

יום המיטה,

ואז אין בכוחו לעשות יותר מצוות ומעשים טובים,

ואז כל החיצונים, הרוחות רעות, מתדבקים בו, ולכן המת היהודי הוא אבי אבות הטומאה.

מה שאין כן הגוי, הגוי אין לו את כל הדברים האלה, ולכן זאת התורה, אדם כי עמוד באוהל, אתם קרויים אדם,

אבל אומות העולם לא מטמאים באוהל.

אם נלך לפי ההנחה הזו,

אז אדרבא,

כמה שהוא היה יותר צדיק ובחיים חיותו לא העיזו להתקרב אליו,

אחרי המיטה כן יכולים להתקרב אליו,

ולכן הוא אבי אבות הטומאה. אם נלך לפי הפרשנות הזו,

מ׳ אלעז לסיעתן לדברי התוספות והבם סיעה קי״ד,

ולכן במחלוקת הזו, כששואלים אותנו,

אנחנו אומרים כעצה טובה שם ואל תעשה.

אבל סוף סוף מרם אל חביב מעיד,

מספר שהמנהג להקל,

ולכן באותם הקברות הבודדים שיש שם רק צדיק בלבד. אם הכהן נכנס,

יש לו על מה לסמוך, אנחנו לא גוערים בו.

הכהן הזה בא לקבר בניהו בן אהוידע.

מי שמכיר את המקום,

הקבר של בניהו צמוד לכביש, אין שם עוד קברות אחרות,

אלא רק זה.

עכשיו אני מבין, יש אב ואמנה,

וכן כיוצא בזה.

אבל במקומות שיש עוד קברות נוספות, מן הראוי להיזהר.

כך גם לגבי קבר רחל.

בזמנו, מי שבנה את הבניין מעל קבר רחל היה משה מנטיפיורי,

ובעצת, בהוראת חכמי ארץ-ישראל, חכמי ירושלים,

הוא בנה את הבניין מעל הקבר שיהיה פותח טפח.

כך מספר הגאון רבי יצחק אלפיה,

בעל קונטרס היחידי,

העתיקו אותו צצי לעזר ועוד.

ממנה, אם היה מעיקרה פותח טפח, הבעיה היא די רבנן,

וכאן כשהכהן בא להתפלל, הוא לא בא לטייל,

לצורך התפילה לא גזרו חכמים. זה המהלך של התשובה של מהר״ם בן חביב, ועל-פי זה בקבר רחל כן יהיה מותר.

אבל לפעמים ביום היורצאית,

ליל ט' בחשוון, יורצאית של רחל אמנו,

הרבה פעמים יש לחץ,

והכניסה מצד הכביש היא לא מספיקה.

לפעמים המשטרה פותחת גם את הכניסה מסביב.

מסביב, שם יש בית-קברות של גוי.

לנו, לישראלים, אין בעיה, אתה יכול להיכנס מסביב,

מסביב איפה שאתה רוצה.

אבל הכהן בשום אופן ייזהר לא להיכנס מסביב.

נכון שאמרנו שהגוי לא מטמא בעוהל,

במגע ומסע הגוי כן מטמא. אסור לו לדרוך על הקברות, כמו שכתב מרן,

בסימן שעב. ולכן הכהן, אם כן רוצה להיכנס לקבר רחל,

שיתאזר בסבלנות, ייכנס מהכביש,

הכניסה הרגילה,

ישר לקבר רחל,

בלי להסתובב, בלי ללכת דרך בית-הקברות המוסלמי.

בגן ישיר זה נקרא או על המצבה?

הוא דורך על המצבה, זה נקרא שהוא נוגע.

נגיעה לא רק באצבע שאתה נוגע,

שהוא דורך על זה בחיי גוונה יהיה אסור. זה איסור מדאורייתא. הנה דוגמה, יש לך בירושלים גן העצמאות.

אתה כהן, לך אסור לטייל בגן העצמאות, יש שם הרבה קברות של מוסלמים.

לא רק בגן עצמו,

אפילו המדרכה הרחבה יש שם בכיכר לנטה, כיכר ממילא,

יש מדרכה אחת רחבה איפה שהקיוסק,

גם שם היו קברות, ועל הקברות באו ובנו את המדרכה.

לכן, אם אתה הולך שם,

תעבור למדרכה השנייה בצד שמאל, למדרכה הצרה.

את כל זה עשו לפני 55 שנים.

אז עדיין לא היו אותם המשוגעים שלום עכשיו, שלום מחר, שלום אתמול,

לא היו כל השמאלמים האלה.

ואז עשו מה שרצו. בן-גוריון לא שאל אף אחד,

ועל המצבות הרסו את הכול,

לא פינו את העצמות ואחר כך, אלא על הכול באו ועשו את הכול,

בנו את המדרכה הזאת.

ולכן, לגבי הכוהנים,

אולי יש בעיה ללכת על אותה מדרכה,

קל וחומר מקומות אחרים.

התוספות ועוד, כשדנו לגבי בית קברות של גויים,

הם חששים,

אולי היה גם איזה יהודי מומר שנקבר אצלם,

ולכן גם מצד זה התוספות החמירו ואסרו בדבר.

קל וחומר בית הקברות שיש לפני, בכניסה להדסה הר-הצופים. יש שם בית קברות של החיילים האנגלים.

ולא רק חיילים אנגלים גויים,

היו שם גם הרבה חיילים יהודים שנהרגו אז במלחמה.

אתה רואה על המצבה, אתה רואה מגן דוד,

אז אין הווה אמנה להתיר לכהן לעבור דרך אותו בית הקברות.

לפעמים הם מטיילים שם, אז רוצים לקצר את הדרך דרך אותו בית הקברות,

בוודאי שאין להם היתר לאחינו הכהנים לעשות כן.

כך גם בסנהדריה, בית הקברות סנהדריה.

לכם אסור להיכנס, המקום שלכם פה, אצל החיים. לא במערות,

כבר על המפגש.

בגן סנהדריה אינני יודע אם נשאר משהו או לא. צריך לשאול ארכיאולוג אם הם השאירו. פעם היו שם בוודאי עצמות, היו שם כבר רוב. לצערנו, הארכיאולוגים רוקנו. השאלה היא אם רוקנו את הכול או שייתכן ועדיין יש שם איזו מערה שעדיין יש שם.

תנסה לבדוק, תבדוק את הדברים האלה.

לגן מותר. בגן אין לך איסור, מותר.

גם בכביש 6 בדרום אין שום בעיה. דרום והמרכז, הכול בסדר. רק בצפון, בקצה, בקטע הצפוני,

שם יש בעיה.

כדאי שכל כהן שרוצה לדעת את כל הפרטי-פרטים האלה,

שיגש לחברה קדישה, אתרא קדישה, זה שם, החברה קדישה,

להם יש חוברת שמפרטת והרחבה את הכול.

בראש החברה קדישה הזו עומד הגאון רבי דוד שמידל.

הוא מספר אחת בעולם בנושא הזה, אין שני, לא תמיד, חכם גדול.

והם פירטו בהרחבה באיזה מקום, באיזה כביש

מותר לנסוע לכהנים, באיזה כביש אסור.

כמו שאמרתי, כאן בירושלים, בהר הזיתים,

על הכביש הזה,

בוודאי שאסור לאחינו הכהנים לנסוע,

מתחתיו יש הרבה קברות.

וחלק היוצא בזה, גם בטבריה,

יש כמה כבישים שלצערנו נבנו על הקברות,

כמו המלון גני-חמאס וכיוצא בזה.

שם יש פירוט בהרחבה על רוב המקומות בארץ, רובה דרובה.

אז כהן שרוצה לטייל משוד בארץ ומתה-נחווה,

לפני שיצא למסעיו כדאי שישיג את החוברת הזו,

כדי שלא יבוא חלילה על ידי טובה שלא יטמא את עצמו.

חשש דאורייתא. חשש דאורייתא. כן.

אין בעיה.

היה, אבל שמה אין מערה.

מי שרואה את הצד בצד ימין, ליד בית-הכנסת צדיגורה,

שם לב, הכביש בצד ימין גבוה יותר ממטר מהכביש בצד שמאל.

זה למה?

זה לא שבששת ימי בראשית בראו את הכבישים האלה בצורה הזו, אלא

נמצאה שם מערת קבורה, ובמקום לפנות את הקברות בנו שם גשר צף.

ואנחנו, כשנוסעים, נוסעים על הגשר,

ולכן בזה בחיי גבלה אין בעיה.

גם לכהנים מותר לנסוע ברחוב שמואל הנביא,

שם פתרו את הבעיה.

אם היו עושים כך גם בכביש 6, אם היו עושים ככה גם במקומות אחרים,

מה הייתה הבעיה הזו?

אבל לצערנו הארכיאולוגים הרשעים לא תמיד שותפו פעולה, בדרך כלל עשו מה שליבם חפץ,

ולכן יש בעיה מסוימת לכהנים בחלק מהמקומות האלה,

וכמו שאמרנו,

רצוי שכהן, לפני שיוצא למסעיו,

שייקח עמו את החוברת הזו.

אם הוא בא רק לבית-כנסת ברוכו, בא ללמוד תורה,

מירון, הוא לא נוסע, נשאר רק פה, אין לו בעיה, כאן המקום טהור. אבל כשהוא רוצה לצאת משוט בארץ ומתהלך בר,

רוצה לנסוע לטבריה,

רוצה להתרחץ בכנרת,

רק כדאי שיצטייד עם החוברת הזו כדי שלא יגאום לעצמו טומאה.

כבר עילן 25,

הבניין הגדול הזה.

כן, לא רק שם, אלא אנחנו מכירים באזור הזה עשרות מקומות שהיו שם מערות קבורה,

בנו גשר צף ומעליהם הקימו בניין.

יש דבר כזה ברחוב אלקנה 4, יש הרבה מקומות שאנחנו מכירים שבנו בצורה הזו, ישיבת משכן ציון בשכונת גבעת-משה, יש עוד הרבה מקומות שעשו את הפטנט הזה.

אז שם בודדו את הטומאה על ידי גשר צף,

הוא שנתן את ההנחיות, הגאון רבי דוד שמידל, הוא שנתן את כל ההנחיות, את כל ההוראות,

ועל-פי זה עשו את הכול בצורה נכונה.

וממילא שם, באותו בניין,

מותר גם לאותו הכהן לעלות ולרד, מותר לו לגור שם,

אין בעיה.

אבל לצערנו לא תמיד שיתפו איתו פעולה ולא תמיד הדברים נעשו כהוגן.

בזמנו, לפני 20 שנה,

במצרים רצו לבנות כביש בתוך בית-הקברות היהודי.

יש שם צדיקים גדולים, חסידי העליון,

הגינת ורדים, רבי חיים קפוסי ועוד.

וכשפנו אליהם,

אז הם לא אמרו כן, לא אמרו לא.

האבא נסע בעצמו לשם, דיבר עם מוברק בנושא הזה.

אבל האבא לקח עמו את הגאון רבי דוד שמידל, הוא גם נסע יחד עם האבא.

וכשנפגשו עם מוברק,

הוא אמר, אין לנו בעיה, אנחנו מוכנים במקום כביש שיהיה מעל זה גשר.

אבל גשר עולה כסף, ומצרים עניים מרודים.

אז האבא אמר לו, טוב, אנחנו נשיג לכם את המימון הכספי.

והיה איזה עשיר גדול אחד, איזה מיליונר מאמריקה,

שתרם להם את כל הכסף,

את כל ההוצאה הזאת.

וגם שם בנו את הגשר, על-פי ההנחיה של הגאון רבי דוד שמידל.

אבא אמר להם שישבו איתו ויתאמו,

וכך היה, בנו את הגשר מעל,

ולא נגעו בקברות, עד היום הקברות הכול שלומים.

שם ידעו להיזהר בכבוד המתים שלנו,

ולצערנו הארכיאולוגים הרשעים הטמאים האלה, כאן בארץ,

מחננים את מערות הקבורה, לא יביא השם שלא אחלהם.

אה, מוצע לנסוע שם מבחינה של ישראל עכשיו?

אני חושב שהם עשו מה שהם עשו בכביש 6. לישראלי אין איסור. לכהן, כמו שאמרתי, צריך בדיקה.

לך אין איסור. לך, לישראלים, אין לנו כוח לעשות קנסות. אבל לגבי הכוהנים, כמו שאמרתי, מן הראוי לעשות חקירה ודרישה,

וזה לא רק לגבי מחר, זה לא שאלה על ל״ג בעומר.

זה שאלה על כל ימות השנה,

כשאדם נוסע וכו',

הכוהנים צריכים לשמור על קדושתם ועליהם לדעת היטב,

כדי לא לגרום לעצמם, חלילה, טומאה.

נשים, אין להן את הבעיה הזאת.

קראנו אתמול, אמור אל הכוהנים, בני אהרון, בני אהרון ולא בנות אהרון,

ולכן לאישה יש את הכוהן, אפילו עם אבא של הכוהן ובעלה כוהן, והיא בהיריון של כוהן,

אפילו הכי טומאה בלואה, אין כאן כל שאלה מעיקר הדין, הכול מותר בשבילה,

היא לא מוגבלת.

אבל לאחינו בני ישראל הכוהנים, יש לעיה בזה.

לגברות? כן, כן, לאישה אין בעיה. כל הבעיה, כמו שאמרנו, רק לגברים.

אפילו שעשו אותך רושש לבן?

בזה יש מחלוקת.

לפי המגן אברהם מותר, לפי הרוקח, שאמרת, ספק ספקה.

שמן נפל או שמע היא נקבה,

לפי זה כאן, שיודעים בוודאי שהוא בן, יהיה אסור.

זה מה שניסו הפוסקים לומר, את החינוק הנפקא מינה בין המגן אברהם לרוקח. ולכן, אם יודעת בוודאי שזה בן,

הנה חלמה צריך אולי להחמיר. אבל המכשיר הזה, האולטרסנט, הוא לא מדויק.

הרבה פעמים חבל הטבור היה בין הרגליים,

ולכן אמרו לה שיש לה בן.

בסוף מגיעים ללידה, והנה היא, היא לאה, היא לא בן,

יש לה עוד בת.

יש אומרים שבמכונית אין את הבעיה הזאת,

תראה בסוף ספר הר-צבי בקונטריס של הררי בשדה של הגאון רבי יוסף כהן,

ושם הוא מצדד שיכול להיות שברכב,

כשהוא לא עומד ישר אלא מטפס במעלה ההר,

יכול להיות שבזה יש בידוד לטומאה, וייתכן בחיי גווניי יהיה צד להתיר,

או לגבי מטוס או כיוצא בזה,

יש שסמכו להקל בדבר הזה. טוב,

זה היתר,

כשאין ברירה, שעת הדחק, אין לאדם דרך אחרת,

אבל כשיש דרך אחרת, איכא דרכה אחרינה,

לא כדאי להיכנס למחלוקת לספק הזה.

עדיף יותר להשתמש בדרך עוקפת ולא להזדקק לכל הדברים הללו.

גם מחר בתפילת המנחה לא אומרים וידוי, ערב ל״ג בעומר, וגם ביום שלישי אין צורך לומר את אמירת הווידוי, כמו שאמרנו, כיוון שזה נחשב ליום טוב,

ומותר לנו גם לשמוע מוזיקה.

אנחנו באבל על תלמידי רבי עקיבא, אבל מחר בלילה, ל״ג לעומר, לא רק לאחינו האשכנזים,

גם לנו מותר הדבר מלכתחילה.

כמו שאמרנו, זה יום שמחתו של רשבי,

ולכולם הדבר מותר.

רבי חנניה.

במירון אתה לוחץ על הגז, אחרי חמש דקות אתה נמצא במירון.

אז היה צריך ללכת רגלי, או על חמורים, היה לוקח זמן,

היו טורחים והיו הולכים למירון,

והיו שמחים מאוד, היו רוקדים ושמחים שם.

הגובי מונקאץ',

רבנו אלעזר שפירא,

חי, הוא פעל לפני כמאה שנה,

היה אחד מגדולי האדמוּרין.

הוא מספר סיפור על מה שהיה שם עם רבנו הארי.

הוא מספר ואומר שהיו שמחים מאוד שם במירון,

ובאמצע ההילולה ראו איזה חכם ספרדי גבוה שהתחיל לרקוד.

ואחרי כמה דקות הצטרף,

התחבר איתו רבנו ארי ורקד עמו.

ואחר כך לקחו עמהם למעגל גם את רבי אלעזר זכרי,

בעל ספר חרדים.

רקדו ורקדו והייתה שמחה רבה מאוד.

אחרי שגמרו את כל ההילולה, בדרך חזרה אחד התלמידים שהיה לאומץ

שאל את רבנו הארי,

רבנו,

מה ראית לרקוד עם בעל ספר חרדים?

אנשים לא ידעו את כוחו, לא ידעו את גדלותו.

הוא היה מצטנע,

היה עושה את עצמו כאילו הוא השמש.

מה ראית לרקוד איתו?

אמר להם רבנו הארי,

זה החכם הספרדי הגבוה שראיתם,

זה היה רבי שמעון בר יוחאי,

ורבי שמעון בר יוחאי רצה לרקוד עם רבי אלעזר, מי אני שיגיד לו לא?

זה היה הסיפור.

יש סיפורים שכותבים כל מיני אנשים שאין להם בסיס,

אבל כאן כותב את זה הגאון רבי אלעזר שפירא,

מן הסתם,

כמו שאמרנו, הדברים מדויקים מאוד,

זכותם יגן עלינו. בכבוד, שלמה יעלה ויבוא וימכור.

איך לשמור כל אחד לספר גן עלינו?

לא יודעים מה שיר?

בר יוחאי נפשט אשריך, שמלכה תולמי החיים.