ל״ג בעומר – יום שמחתו של רשב״י, גבולות ההילולא, ודיני כהנים בקברי צדיקים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני לא יודע אם עבדין קיים,

הייתה תקופה שהוא היה בחופש, אבל אם הוא קיים הוא מעולה.

מחר בלילה, ל״ג בעומר,

כל עם ישראל חוגג, אין ויכוח,

כולם חוגגים, השאלה היא רק למה, מדוע.

ההסבר הראשון,

שיום זה,

יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי.

כך יש גורסים בספר פרי יצחיים.

השאלה היא,

אם באמת זה יום פטירתו,

מי אומר שצריכים לשמוח?

יום פטירת הצדיקים זה יום צר לישראל.

מרן כתב בסימן תקופה את כל התאריכים של ימי פטירת הצדיקים,

ז' באדר מת משה רבנו,

צריך לצום באותו יום, ובכן עם זה הדרך.

ושמחה, מה זו עושה?

יש מתארצים שרבי שמעון בר יוחאי היה בסכנה גדולה כשדיבר על מלכות רומי הרשעה.

אמר, בנו קשרים, לקחת מהם מכס וכו', רצו להרוג אותו,

אז החיים שהיו לו אחרי זה היו לא לפי הטבע, ולכן אצלו זה יוצא מן הכלל.

אבל לא כולם מקבלים את התירוץ הזה,

והגרסה הנכונה שם, בפרי עץ חיים,

זה לא יום שמת,

היה כתוב שם יום שמחתו.

את החטא,

החטא לא העתיקו,

אז במקום שמחתו נשאר יום שחלילה כאילו יום שמת.

והגרסה האורגינלית, היום יש לנו את כתב היד האורגינל,

בכתב היד האורגינל כתוב יום שמחתו.

יום שמחתו אתה יכול לומר, יום שהתחתן,

או יום שקיבל את השמיכה.

רבי שמעון הוסמך על ידי רבותיו,

רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא,

ולכן יש לנו שמחה גדולה שהמשיך להעביר את

שלשלת הזהב,

את אותה המסורת.

קודם לא יכל לדון דיני קנסות, קודם לא היה לו את העוצמה,

את הכוח, אחרי זה כן יכל.

ולכן הגרסה הזו היא העיקר להלכה.

והנפקא מינה.

יש חלק מאחינו בני ישראל, האשכנזים החסידים,

שלמדו מזה,

כמו היארצייד של רבי שמעון, לא אומרים וידוי,

אז הם עושים את אותו דבר גם בשאר ימות השנה,

שלא אומרים וידוי בחלק מהתאריכים מהיארצייד שיש להם.

אבל הדברים, כמו שאמרנו, לא נכונים,

ואדרבה, ימי פטירת הצדיקים זה לא יום טוב,

אלא, אדרבה, זה ימים של צער, יגון ואנחה.

אדמו״ר ממונקאץ׳,

הוא בעצמו היה מראשי החסידים, הוא בעצמו היה אדמו״ר גדול.

הוא שואל עליהם,

אם נאמר שביום יארצייד לא אומרים וידוי,

אם כן, כל השנה כולה לא נגיד וידוי.

תפתח את הלוח,

הנה, בלוח הזה שנמצא על העמוד ממולי,

בגב של הלוח, תבדקו, תראו,

כל יום יש לפחות שלושה-ארבעה צדיקים שעליהם השלום,

מאברהם אבינו, מהקדמונים, עד היום.

אז מה, לא נגיד כל השנה וידוי? זה דבר שאין לו שחר.

כמו שאמרנו, כל זה בגלל הנוסח המוטעה שהמעתיקים השמיטו חטא,

אות אחת, ושינה את הכול,

וזה גרם להם את הבלבול הנורא. ולכן המסקנה היא,

גם כשאדם מתפלל אצל אחינו בני ישראל, האשכנזים,

פעמים רבות

אין לו בית כנסת ספרדי לידו, מתפלל בשתיבלח.

ושם החזן שעלה,

הגיע על מערכת עמו הישראל בשלום, נתן דפיקה, התחיל להגיד קדיש.

בסדר, הוא יגיד קדיש, יעשה מה שירצה.

אתה בלחש תאמר את הוידוי, לא צריך להחסיר.

כדאי קודם לשאול, אולי באמת זה לא היה יו״ר צעיר,

אולי היה ברית שמה, אולי היה חתן,

תסתכל, אם אין שם מישהו עם שטריימל,

אולי שטריימלך אתה כבר יכול לנחש,

תודה.

אבל אם והיה, והוא יודע בוודאי שזה רק בגלל היו״ר צעית,

אז בזה בחיי גוונה שיאמר בלחץ. אם הוא לא רוצה להתקוטט איתם, לא רוצה לריב איתם,

אז מוותר לו שלא ידפוק על החזה בשעה שאומר אשמנו בגדנו,

ויגיד את זה בלי לדפוק על החזה,

גם זה טוב, גם בזה יצא ידי חובה. כי כמו שאמרנו,

הביסוס של המנהג שלהם זה משענת קנה רצוץ,

וקשה לנו מאוד להסתמך על הדבר הזה כדי להתיר, להשמיט את הווידוי וכיוצא בזה.

יש איזה סיימת כזה? לא שומע.

יש טענות שבין זה סיימת כזו, אבל שווה. כן.

כן. זאת אומרת,

מה שלא היה רשות לשום אדם לפני כן לגלות רזים תמרים, דברים שהם סודות עמוקים,

היה לרבי שמעון בר יוחאי באותו יום וכו',

כך יש מסבירים. כל זה כדי להסביר את אותה הנוסחה המוטעית.

גם בזה הגאון חידה בברכי יוסף ועוד.

וכמו שאמרנו, היום אין שום ספק בדבר.

פעם היה ויכוח בין הפוסקים והיה להם את כתב היד האורגינל.

היום כנראה שיש כבר את כתב היד האורגינל של מהרחו,

ושם כתוב יום שמחתו.

ולכן אין לנו ספק בכל הדברים האלה,

ולכן אמרנו שצריך לומר וידוי גם ביורצייז של הצדיקים.

הכתב יד האורגינלי של מהרחו נמצא היום באוניברסיטה.

הם שילמו על זה הרבה כסף וקנו את כתבי היד. יש שם הרבה כתבי יד, דברים שעדיין לא נתפסו,

ואחד הדפים זה הנושא שלנו,

הגרסה האורגינלית. וכמו שאמרתי,

זה מאיר לנו את הנושא מראשית השנה ועד אחרית שנה.

יש כאלה שנוסעים למירון.

הרבה אנשים נוסעים, וחלק כבר נסעו,

לא מחכים עד ל״ג בעומר. מחר בלילה לא יהיה לו חדר, לא יהיה לו מקום.

כבר בערב שבת, כבר ביום שישי ראית שיירות יצאו לכיוון ההוא.

טוב, למה לא? שייסעו, אין שום בעיה, מותר לנסוע. אבל בספר שדה הארץ מרבני ירושלים לפני 300 שנה ויותר,

הוא מדגיש

כל הנושא הזה שאנחנו הולכים לקברות הצדיקים,

מה שנקרא בערבית זיארה,

זה דבר טוב בתנאי שאין ביטול תורה.

אבל רק כשיש ביטול תורה עדיף להימנע.

אותם הצדיקים, אותם הקדושים.

תגיד לרבנו ארי שילך,

אם ילך ברגל, ואם על החמור, ואם יישב ברכבת או באוטו.

כל הזמן הראש שלו עוסק בתורת השם חפצו, ותורתו יהגה יומם ולילה.

בשבילו אין שום ביטול תורה.

המוח שלו בלאו הכי הכל ידעת, כל התורה כולה בעל פה, בעמקות,

ולא פסיק פומה וגרסה. לכן לאותם הצדיקים, לאותם הקדושים,

בוודאי שיש תועלת ללכת לציון של הצדיק ביום היארציינד,

לומר את הממרות שלו, את התורה שלו וכו', יש בזה תועלת.

אבל אדם שיש לו כתוצאה מזה ביטול תורה,

אצלנו הריכוז בקושי כשאנחנו יושבים פה.

יעבור כאן איזה זבוב, כבר אני יוצא מהריכוז.

קל וחומר, אדם שנמצא בנסיעה,

אדם יוצא מהריכוז, לא יכול ללמוד.

זה ביטול תורה לא רק באותן השעות שהוא נוסע הלוך-חזור,

בדרך כלל גם יום אחרי זה הוא עייף מאוד,

וגם אם יבוא ללמוד, גם אם יבוא לשיעור,

אז הוא כמעט נרדם.

יש נרדמים עם עיניים עצומות,

ויש נרדמים עם עיניים פתוחות. העיניים שלו לא נסגרות, הוא תופס את העיניים פתוח,

אבל המוח לא עובד. מתוך העייפות הוא לא מסוגל ללמוד,

ואז הוא מפסיד יום או יומיים לימודים, בגלל זה בדרך כלל אין הצאר שובר בנזק המלך,

ולכן עדיף להימנע.

קל וחומר, אם האדם הזה יודע שיש שם מראות נגעים, יש שם פריצות,

מה, יש שם מחיצה לאורך כל הדרך,

מירושלים עד מירון, יש מחיצה, גברים ימינה, נשים שמאלה, אין דברים כאלה,

והרבה פעמים אדם נתקל גם בפריצות, וקשה לאדם לעמוד בניסיון,

ולכן בגלל הסיבות הללו עדיף שאדם יימנע,

לא ייסע דווקא בל״ג בעומר,

ימצא זמנים אחרים ללכת לשם.

יש שם גם דוחק עצום.

אתה רוצה להגיע לשם, להגיע לציון,

ובשביל זה צריך מרפקים חזקים לדעת לדחוף, ושלא ידחפו אותך, יעיפו אותך על הצד השני.

אתה מנסה לזוז ימינה, מעיפים אותך שמאלה,

יש שם הרבה אנשים שיש להם מרפקים חזקים,

יודעים לדחוף, הם לימדו את המקצוע הזה,

אבל לנו אין את הכוחות האלה.

ולהגיע לשם ולא להיכנס, להישאר מחוץ לבניין בגלל הדוחק הזה, אז מה עשינו? יצא שכרו בהפסדו.

ולכן עדיף שאדם ימנע את עצמו.

יש בודדים, כמו שאמרתי, שמסוגלים,

יש להם חסידים בעלי מרפקים שיפנו להם את הדרך והם מסוגלים להגיע לציון, הם מסוגלים לשבת, לומר שם את ההדרזותה או דבר אחר.

טוב, אשריהם, אותם הבודדים כן.

אבל אדם פשוט שיודע שיגרם לו מזה כתוצאה מזה ביטול תורה, קל וחומר, אם ספק אם יזכה להגיע לציון,

אז עדיף להימנע.

יש נוסעים אחרי חצות,

נוסעים בלילה ב-1200-0100,

ואז יש פחות לחץ.

גם המראות נגעים והם פחות. הסתרה האחרונה הלכה לישון,

כבר התעייפו אותם אנשים,

ובדרך כלל יש פחות מראות נגעים.

הולכים לשם, מגיעים לפנות בוקר, מתפללים בנץ החמה וחזרים מיד, אז יכול להיות אולי שאם זה אחרי חצות, כן, למה לא?

אבל ללכת לנסוע מוקדם,

לפני חצות, בדרך כלל יוצא שכרו בהפסדו.

נסוע, ננסוע ביום שלישי בבוקר להגיע ב-1200, עוד פעם, ב-120000 יש הרבה אנשים, יש הרבה דוחק,

ושוב הרבה אנשים ונשים ותערובת ודוחק.

הערכה של המשטרה שבימים האלה יגיעו למרון מיליון בני אדם.

זה לא אתה, בן יחיז,

שרבי שמעון מחכה לך ויפנה לך את המקום שתתקרב לציון שלו. אני אומר לך, מיליון.

באותו יום עצמו, ל״ג בעומר עצמו, המשטרה אומרת, יבואו לפחות 60 ריבו,

600,000. תתאר לך איזה מסה של בני אדם,

וכמו שאמרתי, חלק מהם אין להם הרבה לימוס בדרך ארץ. ידחפו אותך ימינה, שמאלה, הם יודעים לדחוף. אתה מתפלל בחוץ, זה כמו סביב. אז מה התועלת? במקום להתפלל בחוץ, להתפלל פה.

זכותו יגן עלינו, גם פה גם כן זה טוב.

ולכן יש כאן הרבה הרבה סימני שאלה אם שווה לנסוע לטרוח את כל הטרחה הגדולה הזו באותו יום.

אתה הולך ביום ז' באדר, אתה הולך בזמנים אחרים, אני מבין, שם יש סיכוי שאתה יכול להתקרב לציון,

לנשק את המקום וכו', לומר דברי תורה,

לקרוא,

אבל ביום כזה אין הרבה סיכוי. אתה יכול לעמוד שם, לקרוא הדרה זוטה, אתה רק תפתח את הספר,

יעיפו אותך עם הספר או בחוץ או בפנים, אני לא יודע איפה יעיפו אותך.

לכן לא כדאי, עדיף, כמו שאמרנו, לחשוב פעמיים לפני שאדם נוסע לשם.

קל וחומר אם האדם הזה שייך לשבט הכהנים.

הכהנים, יש ספק, סימן שאלה,

אם מותר להם להיכנס

או למירון, לקבר השביעי או למקומות כיוצא בזה.

שאלה על כל ימות השנה, לאו דווקא מחר בלילה, ל״ג בעומר,

אלא כל ימות השנה יש לנו את הספק,

את הסימן שאלה הזה,

מחלוקת בראשוני, והמסקנה היא גם בזה.

אם שואל אותך הכהן, תגיד לו שב ואל תעשה עדיף.

אנחנו רואים הרבה אנשים שאותם מקבלים את הסימן השביעי,

מנהג מאוחר, המנהג הזה התחילו במאה האחרונה, לא, לא, אפשר ללכת, אבל שוב, אפשר ללכת,

אבל לא לך.

אתה כהן,

לך הדבר אסור, אין שום היתר בדבר.

גם למי שמקל, גם לדעת הרמב״ן,

רבנו חיים הכהן וסיעתם, שהתירו,

הם אמרו שצדיקים במיתתם קרויים חיים,

זה דווקא כשאתה ניגש לקבר של הצדיק בלבד.

אין שם עוד קברות אחרות.

כשיש עוד קברות אחרות, אני בדיקו לעלמא,

הדבר אסור. ושם, במערת שמעון הצדיק,

כנראה שיש עוד קברות של עוד אנשים אחרים מסביב.

המסורת היא שקבור שמה

שמעון הצדיק

הוא היה הסבא של החשמונאים,

היה לפני 2,300 שנה וגם הרבניות נשותיהן קבורות מסביב וכנראה שחוץ מהן נקברו עוד איזה בני אדם.

לפני עשר שנים ניסו להרחיב את המערה כדי שיהיה מקום לעוד בני אדם,

ניסו להרחיב בצד ימין.

ותוך כדי שניסו לחצור ולהרחיב נמצאו שם עצמות אדם.

הם שאלו את הרבנים, הרבנים אמרו להם לא לנגוע,

מייד הם יצקו שם ביטון ואטמו את המקום.

מי שמכיר את מערת שמעון הצדיק, כשאנחנו יורדים את המדרגות,

בצד ימין יש שם ספסל של אבן שיש.

זה המקום, במקום הזה של הספסל, האבן שיש,

שם נמצאו עצמות אדם.

שמעון הצדיק נמצא בצד שמאל,

בקצה, 6 מטר בצד השני.

פה מה זה?

יכול להיות שזה אנשים אחרים,

והרי נאמר אין צדיק בארץ

אשר יעשה טוב ולא יחטא? אז מי אומר לכאן שהאנשים האחרים שנמצאים שם הם בדרגה כזו שצדיקים במיתתם קרועים חיים?

זה הספק, ולכן מן הראוי שכהנים מראי שמים ייזהרו בשום אופן לא להיכנס לשם,

וכן כל כיאצא בזה.

אלוה דכול עלמא, אין היתר לכהנים להיכנס לקבר של מרן, רבי יוסף קארו,

או לקבר הארי וכיוצא בזה,

כי הקברות שלהם זה באמצע בית הקברות בצפת.

כדי להגיע לשם אתה צריך לעבור דרך קברות של אנשים פשוטים, אנשים רגילים,

שוודאי עליהם אין שאלה, אלוה דכול עלמא, לכהנים אסור להיטמא ולהגיע לשם,

ולכן גם באותם המקומות צריך להימנע, אין היתר לכתחילה בדבר.

הרב שואל, יש כהנים שמגיעים שם?

צריך להגיד לכהן, מה לכהן בבית הקברות?

הוא בא ומברך, ברכת כהנים זה לא טוב.

יש כאלה כהנים שמגיעים לשם ולא יורדים למטה.

בנו שם סככה צמוד לפתח המערה,

אבל יש מרחק

מטר פותח טפח.

והכהן הזה, כשמגיע, מתפלל שם,

הוא נשאר בספחה למעלה.

מגיעים לברכת כהנים,

הוא נמצא למעלה והם למטה.

זה גם לא טוב.

איך אפשר לברך ברכת כהנים בצורה הזאת?

תראו במנחת יצחק, חלק ב', חלק ד',

הוא דן שם בנושא צירוף מניין,

לחבר כשחמישה פה, חמישה שם,

זה בעיה.

כאן כל המניין נמצא למטה,

והכהן נמצא לבדו למעלה.

כדי לברך ברכת כהנים צריך מניין,

והוא הרי אסור לו לרדת למטה, הוא לא ראוי להתחבר עימם.

אז הוא נמצא לבד, כאילו ביחיד הוא בא לברך ברכת כהנים,

ויש כאן גם ספק ברכה לבטלה על מה שהם עושים.

כל השאלות הן לרדת למטה.

בוודאי.

אם כן ירצו לומר את ברכת הכהנים,

אז אנחנו עושים כך, כשבא אלינו כהן, אנחנו יודעים מראש,

אז החזון עולה למעלה.

עד געל ישראל אנחנו מתפננים למטה.

מגיעים לחזרה,

החזן עולה למעלה, אנחנו עשרה נמצאים למעלה יחד עם הכהן,

נמצאים כולנו בסככה למעלה.

יש מניין, הלבדי כול ערמא, יכולים לברך שם ברכת כהנים,

זה יותר טוב.

אבל כשכולנו למטה ורק הכהן לבדו נמצא למעלה, מעל המדרגות,

קשה לומר שהוא מתחבר, מצטרף עימנו. יש כאן ספק גדול,

כמו שאמרנו, ספק ברכה לבטלה.

אבל מקומות אחרים,

מקום שאין תערוגת של מתים אחרים,

אם הכהן נכנס, יש לו על מה לסמוך,

אנחנו לא מוחים בידם.

אבל כמו שאמרתי, כעצה טובה, שב ואל תעשה עדיף.

התוספות, כשדנו בנושא הזה במסכת דבן מציעה בדף קי״ד,

התוספות דנים בעיקר איך ללמוד מאותה האגדה שכתובה בילקוט שמעוני במשלה.

שם מסופר כשנהרג על קידוש השם רבי עקיבא בן יוסף ביום הכיפורים.

לאחר מכן,

רבי יהושע הגרסי, יחד עם אליהו הנביא, הרימו את ארונו.

ואז שאל אותו רבי יהושע את אליהו הנביא, אמש אמרת לנו שאתה כהן.

איך אתה עכשיו נטמא, איך אתה מרים את רבי עקיבא?

ענה לו, חייך,

רבי יהושע, אין טומאה לא בצדיקים ולא בתלמידיהם.

זה המדרש.

התוספות,

לפי דעתן, אסור לכהן להיכנס לקברות הצדיקים.

אם כן, איך זה שאליהו הנביא נטמא לרבי עקיבא?

כך התוספות מקשים על עצמן.

שתי תשובות לדבר. קודם כול, רבי עקיבא היה מת מצווה.

הרוגי מלכות לא היו נותנים, לא היו מרשים לקבור אותם.

ולכן,

מותר גם לכהן להיטמע למת מצווה. כך קראנו אתמול.

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו.

המילה לאחותו הגמרא אומרת בברכות יט שהיא מיותרת,

וכאן הגמרא דורשת, אפילו כהן גדול ונזיר לאחותו לא נטמע,

אבל למת מצווה חייב להיטמע, וכאן רבי עקיבא היה מת מצווה.

זאת ועוד.

התוספות מביאים תירוץ אחר. התוספות אומרים,

רבי עקיבא,

גם אם תאמר היה רגיל,

לא היה מת מצווה,

היה מותר לאליהו הנביא להתעסק עמו, כי אליהו הנביא הוא לא כהן.

מה שאומרים פנחס או אליהו זה לא נכון, זה טעות.

מאיפה התוספות יודעים?

תוספות מביאים מדרש.

המדרש מספר,

חייב יקמוך בין חכמי ישראל, האם פנחס או אליהו כהן או לא?

המדרש אומר,

נגלה עליהם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

מה, אתם מתווכחים עלי?

אומר להם אליהו הנביא, אני לא כהן.

הרי שבט הכהנים הם מבני בניה של לאה,

לוי, שבט לוי,

ואילו הוא בא מבני בניה של רחל,

והיה לדברם, הביא להם פסוק בדברי הימים,

אליה וערסיה וכו'.

שאלו אותו, אם כן, מה זה מה שאמרת על האישה שקודם תיתן לך מהלחם,

ואחר כך את ובנייך תחיי בנותיו?

אם אתה כהן, לקחת מהם קודם ראשית עריסתכם חלה.

אם אתה לא כהן, למה קיבלת קודם?

אמר להם, הוא היה אותו הילד,

היה המשיח, ורמז רמז לי,

שקודם אני אליהו הנביא אבוא ואבשר את הגאולה, ואחר כך יבוא המשיח, ולכן אמרתי שקודם תיתן לי.

אבל לעולם הוא לא כהן.

אלה דברי התוספות,

ולכן הם דחו את הסברה של המקילים בדבר, לפי דעתם.

יש לתת לכהן להיכנס גם לקברות של הצדיקים.

מי שחולק בדבר הזה, אמרנו הרמב״ן, רבנו חיים הכהן ועוד.

רבנו חיים הכהן אמר כך,

אם הייתי בשעת פטירתו של רבנותם, הייתי נטמע לו.

הרי לא רק אבא גשמי,

גם אבא רוחני, נשיא הסנהדרין,

גם לו אנחנו חייבים לטפל בו, הכול קרוביו.

והוא סבר שרבנותם היה גדול הדור, כעין נשיא הסנהדרין,

ולכן הוא אמר, אם הייתי שם הייתי מטמא לו,

כי הוא סבר, כמו שאמרנו, שהצדיקים במיתתם קרויים חיים, זה המהלך שלהם.

אבל גם בדעת הרמב״ן,

גם זה לא פשוט ולא מוסכם.

הרבה מהאחרונים דייקו מהלשון של רבנו חיים הכהן.

מה זה אם הייתי שם, למה הוא מדבר על הלוויה?

תלך עכשיו, תיסע עכשיו לקבר של רבן נותן, תעשה זיארה,

תגיד שמה תהילים.

למה היה צריך אילו הייתי שם?

זה מדייקים שרק בשעת הלוויה מותר,

ולא לאחר מכן. למה הדבר דומה?

אבא שלו מת, אימא שלו מתה,

מותר לכהן בשעת הלוויה להיטמא,

אבל אחר כך ביום השנה, יום היורצייט, הוא רוצה להיכנס לקבר,

אפילו אם זה קבר בודד, אסור לו.

אז כך גם לגבי נשיא הסנהדרין,

גם לגבי הצדיקים,

רק בשעת הלוויה ישב האמנה להתיר, ולא לאחר מכן.

כך יש שהסבירו את דברי הרמב״ן ורבנו חיים הכהן.

אבל זה לא מוסכם,

עדיין יש חולקים ואומרים שאליבא דהרמב״ן לגמרי אין שום טומאה.

טעמם ונימוקם.

כשאדם מת הולך לבית עולמו,

מלאך המוות שוחט אותו,

ואז הוא נעשה אבי אבות הטומאה.

אבל הצדיקים שמתים במיטת נשיקה על פי ה' אצלם אין טומאה.

כל מי שקורא את המדרש פרשת וזאת הברכה,

אנחנו קוראים את המדרש הזה בליל הושענה רבה.

אתה רואה שם את הדו-שיח,

את הוויכוח של משה רבנו עם מלאך המוות.

מלאך המוות רצה לקחת את נשמתו, אמר לו,

כל יצורי העולם בידי וכולי.

מה כל הוויכוח?

מהי נפקא מינה, כן מלאך המוות או לא?

נפקא מינה גדולה, משה רבנו לא רצה להימסר בידי מלאך המוות,

אלא כמו שהיה בסוף, הוא היה מוציאה משה על פי ה' מיטת נשיקה,

והתוצאה היא, כמו שאמרנו, ממילא בזה אין את ההמשך, אין חשש לטומאה.

זו הסברה של אותם שמקילים בדבר.

במחלוקת הזו, לכאורה, מחלוקת בדאורייתא,

אבל גדול רבני ירושלים לפני 300 שנה,

רבי משה בן חביב.

מר רב בן חביב חיבר לנו כמה ספרים על מסכת סוכה, ספר כפות מרים.

יש לו יום תרועה על מסכת יומא,

שאלות ותשובות קול גדול,

גט פשוט על הלכות גיטין ועוד.

היה גברה רבה, והוא כתב תשובה ארוכה בנושא הזה, והוא אומר,

אין כאן שאלה בדאורייתא,

כי כשהם היו בונים את הצורה של קברות הצדיקים,

הם היו תמיד משאירים פותח טפח.

לא מייד מכסים, אלא יש בידוד לטומאה, יותר מ-8 סנטימטר טפח.

זה שובר את הטומאה המוריד מדאורייתא לדרבנן.

אז אם כל האיסור הוא דרבנן,

כדי שהאדם הזה יוכל להתקרב ולהתפלל בקבר של הצדיק,

התירו, הקלו חכמים בדבר.

ונסיים הרב ואומר שהמנהג בארץ ישראל,

שהכוהנים נכנסים לקברות הצדיקים,

הכוהנים נכנסים למערת רבי שמעון בר יוחאי וכיוצא בזה.

זה לא איזה מנהג מאוחר שאיזה פלחים,

איזה צ'חצ'חים התחילו בזה, לא.

זה מנהג קדמון, מאות בשנים,

שכבר נהגו בדבר הזה, ולכן אמרנו, אם אתה רואה שם כוהן במרום,

אתה לא יכול לצעוק עליו, מה אתה מברך פה ברכת כוהנים, מה לכהן מבית הקברות?

יש לו על מה לסמוך, כמו שאמרנו,

כיוון שיש פותח טפח, ולכן המקל,

אנחנו לא גוערים בו, בתנאי,

כמו שתיארתי,

קבר של צדיק בלבד.

שם במרום זה לא בית קברות, אין שם עוד קברות של אנשים פשוטים,

הוא ניגש רק ישר לקבר של הצדיק,

בזה יש הווה אמנה, בזה אמרנו את המנהג להקל.

אבל כשהוא הולך למקום שיש עוד קברות נוספות, עוד מתים אחרים,

בזה בוודאי אין לו על מה לסמוך,

שם בוודאי צריך לגעור באותו הכהן שלא יעז להתקרב לא לקבר הארי, לא למרן ולא כיוצא בזה, בכולם יש איסור גמור מעיקר הבעיה.

גשר שיורד אל קבר הארי ולמרן,

הבעיה שאנשים יורדים ללבד.

א', ב', לא רק הבעיה הזו שאתה אומר, הגשר הזה עצמו, ערבה איך ערבה צריך.

בית הקברות בצפת זה לא התחיל לפני חמישים או מאה שנה.

זה בית קברות עתיק יומין מאות בשנים,

וקשה מאוד לדעת אם את הגשר הזה עצמו לא בנו על איזה קברות, על איזה...

אין לנו ידיעה ברורה שהגשר הזה נבנה בצורה נכונה על פי כללי ההלכה. ולכן גם עם הגשר הזה לא כדאי,

אנחנו ממליצים לכוהנים, לאחינו בני ישראל הכוהנים,

להימנע ולא לעבור לשם. כך הוא עדין גם אותם האנשים שנוסעים לאומן או בראש השנה או בזמנים אחרים, גם שם יש את הבעיה הזו.

אומן זה לא הקבר של רב נחמן בלבד.

יש שם מסביב עשרות אלפי קברות.

אלא שהגויים הרשעים האלה, האוקראינים,

הם חרשו את המקום. חלק מהמקומות גם בלו בתים על זה,

אבל היה שם בית קברות ענק.

ומי אומר לו, לאדם הזה שמסתובב שם ומטייל,

שהוא לא דורך על איזה קברות של קדושים של איזה יהודים.

ולכן ההיתר שם דחוק. גם שם עשו איזה גשר.

הגשר שיגיע עד הציון והגיעה לעזרת אנשים שמה.

אבל גם זה לא ברור לנו די הצורך,

העובדה שהם עצמם בהתחלה בנו את הגשר בצורה אחת והתירו הרבה,

אחר כך גילו עוד קברות וצמצמו את השטח לאחינו הכוהנים,

אתה רואה שהם עצמם לא הייתה להם מפה, אין מפה מדויקת שתגיד לך עד פה או עד שם.

אז כמו שאתה אומר לכהן,

אל תיסע בכביש של הר הזיתים,

מתחת לכביש יש קברות, אתה מזהיר את אחי מהכוהנים.

אז גם במקומות כאלה היה רצוי להימנע,

צריך לחשוב פעמיים אם כדאי לו לכהן הזה לנסוע לשם,

ללכת אולי אין הצר שומע בנזק המלך.

אבל למה משה רבנו לא היה כהן?

מה?

משה רבנו לא היה כהן. מהי נפקא מינה? למה אתה שואל?

אה, משה רבנו.

היה לוי,

היה לוי, אבל יחד עם אהרון הכהן הם עשו את העבודה וכו' וכו',

והיה לו קדושה.

אלא שכאן, כמו שאמרנו,

מה המקום לאהרון הזה? ואמר, קיים זה מה שכתוב בזה, אתה רואה את המדרש שעונה תשובה על הדבר הזה. אחת הראיות שמביאים בעניין זה,

מהנושא הזה של אהרונו של יוסף.

הגמרא בסוכה כה מספרת

והיו אנשים טמאים לנפש אדם.

מי זה נפש אדם?

יש מחלוקת אם זה נדב האביהו או יוסף הצדיק.

ממה נפשך?

בין אם תאמר נדב האביהו שהיו שקולים כנגד משה ואהרון,

בין אם תאמר זה יוסף, יוסף כשמו כן הוא יוסף הצדיק.

אז מה זה טמאים לנפש אדם?

למה אמר להם משה רבנו שיעשו במקום פסח ראשון פסח שני?

אם תאמר צדיקים לא מתמאים,

תגיד להם, אתם טהורים, תעשו פסח ראשון יחד עם עם ישראל.

אלא ודאי אתה רואה שהצדיקים כן מתמאים.

או שנאמר, נלך לפי החילוק השני,

הצדיקים לא מתמאים בשעת הלוויה.

וכאן זה לא היה רגע של הלוויה של יוסף הצדיק, אלא זה היה אהרונו,

והאהרון כן מתמא.

אלה הם הוויכוחים מסביב לסוגיה הזו. יש עוד סוגיה שגם עליה דנים בהרחבה.

הגמרא במסכת בבא בתרא בדף נח מספרת על רבי בנאה,

שנכנס לתוך מערת המכפלה כדי לציין למעלה מעל המערה עד היכן מותר לכהנים להתקרב ובאיזה מקום אסור.

אם היו שופכים סיד לבן,

הסיד הלבן סימן שאסור לכהנים להתקרב.

שוב, אם תאמר שהצדיקים לא מתמאים,

מערת המכפלה קבורים שנה האבות,

אם כן, איזה הווה עמנה לבוא ולציין?

שוב, גם לזה הוכיחו חלק מהראשונים והאחרונים שהצדיקים כן מתמאים.

ולכן גם שם יש הרבה כהנים שנמנעים ולא נכנסים לתוך מערת המכפלה.

זאת ועוד, שם יש עוד בעיה נוספת.

חוץ מהמחלוקת, חוץ מהבעיה הזו, הבעיה הנוספת היא,

הגמרא בסוטה מספרת

שעשיו נהרג, נקבר,

באותו יום שקברו את יעקב אבינו,

ונזרקה נבואה מרבקה אמנו, למה אשכם שנחם יום אחד וכולי,

חושים בן דן התחיל,

יהודה גמר, ידך בעורף אויבך.

והמסורת היא אותו המקום שכתוב במצבה, במערת המכפלה למעלה, יוסף,

שם קבור ראשו של עשיו, זה לא יוסף.

יוסף הרי נמצא בשכם,

אלא ראשו של עשיו, שם טמון,

נמצא באותה מערת המכפלה.

אז גם אם תאמר,

האבות הם קדושים, צדיקים ומיתתם קרויים חיים,

אבל עשיו היה רשע מרושע, היה מומר,

ולכן זה כן יכול לטמא.

שוב, גם בזה יש דוחים ואומרים, על-פי דברי התלמוד ירושלמי. ירושלמי אומר שבאדם רשע הורכב עצמות קנאה.

מחמת הקנאה עצם נרכבת,

עד 120 שנה העצם מתקיימת, אחרי 120 שנה הכול הופך להיות עפר.

מאז שנהרג עשיו הרשע ועד היום הזה,

כ-3,700 שנה, אולי קצת פחות,

הרבה שנים עברו, ומסתבר, הראש שלו כבר לא נשאר,

הכול הלך, הכול נעשה עפר,

ולכן יש טוענים, אם מצד זה עדיין יש מקום להתיר.

אבל עדיין יש טענה נוספת שהיא טעונה בירור.

בסוף במסעות ירושלים,

אותו התייר שטייל וביקר כאן לפני 900 שנה,

הוא מספר שיהודי עזה היו רגילים להוציא את העצמות של הנפטרים שלהם,

היו שמים אותם בקדי חרס

ומטמינים אותם במערת המכפלה.

הרי בעזה,

עד המאורעות בתרפט, היה שם יישוב יהודי, היה שם גם עד היום את בית-הקברות של היהודים שם,

היה שם בתי-כנסיות, בתי-מדרשות,

וכמו שהוא מספר,

הוא אומר, היו שולחים את העצמות לשם.

אז אם יש שם עצמות של יהודים פשוטים מעזה,

אין צדיק בארץ אשר יעשה אותו ולא יחטא,

אז גם אם יאמר אעבוד ומטמאים,

אבל העצמות של שאר המתים בוודאי כן מטמאים,

ולכן גם במערת המכפלה יש הרבה פוסקים ששוללים את ההיתר ואומרים שאין היתר להיכנס שם.

מי שזוכר, לפני 24 שנים הייתה קבוצה של יהודים שנכנסו לתוך

מערת המכפלה, ירדו למטה.

אז הקצין ביטחון היה סרן ישועה בן שושן.

הוא היה אחראי על המקום והם רצו לדעת מה יש למטה, רצו לרדת למטה, להתפלל שם.

מצד שני, יש את הסתרה אחרי, יש את הערבים וכו'.

מה הם עשו כדי שהערבים לא ירגישו?

הם ארגנו שירה בציבור בכל מוצאי שבת,

והביאו רמקול גדול, לא כמו הרמקול שלנו, בקושי משמיע כאן,

אלא רמקול גדול שיחריד את כל הבניין,

והם שרו שירת בקשות והקונגו חפר וקדח בצד,

ואז הם ירדו ממטה.

כשירדו ראו את אותם עכדי חרס מנעים עצמות אדם.

הם שאלו אז את הראשון לציון, חכם מרדכי ועוד חכמים,

אמרו להם, לא לנגוע באותם עכדי חרס,

מה שנמצא יישאר.

אז אם נאמר שאותן העצמות יכולות לטמא,

אז זה מטמא מאהיל על כל הבניין כולו.

ומאהילה יש בעיה לאחינו בני ישראל הכוהנים להיכנס בכל אותו הבניין.

גם למאן דאמר שהצדיקים לא מטמאים,

אבל כאן יש, חוץ מהצדיקים יש עוד כדי חרס ונעים עצמות אדם, ולכן, כמו שאמרנו בכל הדברים האלה,

יש לנו ספקות, סימני שאלה.

אם זה הפך לאפר, בניין?

אם זה הפך לאפר אתה צודק,

אבל מה שהם ראו לפני ארבע שנים זה לא היה עפר, זה היה עצמות.

כי המקום שם, הסגור,

מקום יבש העצמות נשמרות,

מקום לך זה נרקם מהר,

שם המקום יבש,

ולכן כנראה העצמות כן השתמרו מאות בשנים, עובדה שהם כן מצאו את העצמות שם.

אתה מאמין לו?

כן. טוב.

היו הרבה שנכנסו, היו קבוצה גדולה,

גם קציני המטה, אז היו כולם דתיים,

ולא רק הם, גם ארכיאולוג המחוזי, גם הוא ירד למטה ועוד,

עד שבאחד הימים הם לא עלו מהר, התעכבו,

ואז השיח' שלהם הגיע, ואז הוא ראה אותם עולים,

ואז הוא הקים קול זעקה גדולה ומרה.

אמרו לו, מה, תבוא גם אתה תראה, מה אנחנו,

גנבנו לך את המקום?

הוא ירד, ירד איתם, אבל אף על-פי כן,

זה דרכם כסלאמו, לא היה מוכן לשתוק, המשיך לנבוח,

עד שיצקו יציקה וסתמו את אותו החור,

מאז אין כניסה לשם.

כנראה שלא נוח לעבוד שירדו למטה.

אם כולם היו יורדים בקדושה, בטהרה,

גברים אחרי הטבילה וכולי, נו, אבל לצערנו לא כל מי שירד שם עשה את הטבילה כדת וכדין,

ואם נשים היו באות שם, מי אומר שהנשים היו לבושות בלבוש צנוע? ולכן כנראה מהשמיים גלגלו שאנחנו לא ראויים לרדת יותר למטה.

אבל מכל מקום,

הדברים, מה שנאמרו אז, לפני 900 שנה,

כוחם יפה עד היום, כמו שאמרנו,

ראינו,

ראו את אותם מכדי חרש שמנעים עצבות אדם,

ומצד זה יש לנו סימן שאלה,

אולי לא כדאי לאחינו הכוהנים ללכת לשם.

נדב ואביהו רק הייתה קבורה.

אם לפי שטמר שמודו אמר שלא בקבורה לא מטעמים, אז למה באמת הייתם לא שומעים לעשות את זה? טוב, זו השאלה.

זה מה שהגמרא עוסקת בסוכה קפה.

והרי נדב ואביהו היו שקולים כמשה ואהרון.

אז אם אתה אומר צדיקים במיטתם קרויים חיים, כפשוטו,

אז אם כך,

כוס זה גם בעיה שלהם. כן, אז ממילא. מעיקרה לא היו נטמעים, מעיקרה לא הייתה שאלה לגבי הקורבנות וכו'.

פשוט הפסוקים משמע בפשטות שאין הבדל,

ואדרבה, על-פי דברי אורח החיים הקדוש יש שהסבירו בצורה הפוכה את כל המהלך.

הרי יהודי קם בבוקר, צריך נטילת ידיים.

החמור, אם ישן בלילה,

לא צריך לעשות אותו נטילת רגליים או נטילת ידיים.

גם עם הדומה לחמור,

גוי שואל אותך,

האם הוא צריך בבוקר כשהוא קם ליטול ידיים? לא.

מה ישנה? מה ההבדל?

אבי אבות הטומאה זה המת, מת יהודי מטמא באוהל.

הגוי לא.

אם יש גוי באותו בניין,

רק במגע ומסע, באוהל לא מטמא. מה ההבדל?

מסביר אורח חיים ואומר,

כאן היהודי הזה, כשהוא חי בחיים חיותו,

עושה מצוות מעשים טובים,

החיצונים בסדרה האחרונה לא יכולים להתקרב אליו.

זה כמו שהשמש מסנוורת,

אתה לא יכול להסתכל בעיניים מול השמש,

כך גם הם לא יכולים להתקרב ליהודי.

כשהוא ישן, השינה אחת מ-60 במיטה,

יכול להתקרב אליו קצת,

שורה עליו רוח רע,

ולכן בבוקר צריך נטילת ידיים.

מה שאין כן אצל הגויים לא שייך, הם והסדרה האחרונה זה ביחד, זה מין במינו.

אז מה שייך להגיד כשהוא יישן, עתוק, כשהוא ער, זה אחרת,

ולכן הם לא צריכים נטילת ידיים.

כך גם לגבי המיטה.

יום המיטה,

ואז אין בכוחו לעשות יותר נצוות ומעשים טובים,

ואז כל החיצונים, הרוחות רעות, מתדבקים בו, ולכן המת היהודי הוא אבי אבות הטומאה.

מה שאין כן הגוי, הגוי אין לו את כל הדברים האלה, ולכן זאת התורה, אדם כי עמוד בועל, אתם קרויים אדם,

אבל אומות העולם לא מטמאים באוהל.

אם נלך לפי ההנחה הזו,

אז אדרבה,

כמה שהוא היה יותר צדיק ובחיים חיותו לא העיזו להתקרב אליו,

אחרי המיטה כן יכולים להתקרב אליו,

ולכן הוא אבי אבות הטומאה. אם נלך לפי הפרשנות הזו,

מ׳ אלעז לסיעתן לדברי התוספות בהבן סיעה קי״ד,

ולכן במחלוקת הזו, כששואלים אותנו,

אנחנו אומרים כעצה טובה שב ואל תעשה.

אבל סוף סוף מרם אל חביב מעיד,

מספר שהמנהג להקל,

ולכן באותם הקברות הבודדים שיש שם רק צדיק בלבד. אם הכהן נכנס,

יש לו על מה לשמוח, אנחנו לא גוערים בו.

הכהן הזה בא לקבר בניהו בן אהוידע.

מי שמכיר את המקום,

הקבר של בניהו צמוד לכביש, אין שם עוד קברות אחרות,

אלא רק זה.

עכשיו אני מבין, ישה ועמנה,

וכן כיוצא בזה.

אבל מקומות שיש עוד קברות נוספות, מן הראוי להיזהר.

כך גם לגבי קבר רחל.

בזמנו, מי שבנה את הבניין מעל קבר רחל היה משה מנטיפיורי,

ובעצת, בהוראת חכמי ארץ-ישראל, חכמי ירושלים,

הוא בנה את הבניין מעל הקבר שיהיה פותח טפח.

כך מספר הגאון רבי יצחק אלפיה,

בעל קונטרס יחיאלי,

העתיקו אותו צצי לעזר ועוד.

ממנה, אם היה מעיקרה פותח טפח, הבעיה היא די רבנן,

וכאן כשהכהן בא להתפלל, הוא לא בא לטייל,

לצורך התפילה, לא גזרו חכמים. זה המהלך של התשובה של מהרם בן חביב, ועל-פי זה בקבר רחל כן יהיה מותר.

אבל לפעמים ביום היורצאית,

ליל ט' בחשוון, יורצאית של רחל אמנו,

הרבה פעמים יש לחץ,

והכניסה מצד הכביש היא לא מספיקה.

לפעמים המשטרה פותחת גם את הכניסה מסביב.

מסביב, שם יש בית-קברות של גוי.

ואנו, לישראלים, אין בעיה, אתה יכול להיכנס מסביב,

מסביב איפה שאתה רוצה.

אבל הכהן בשום אופן ייזהר לא להיכנס מסביב.

נכון שאמרנו שהגוי לא מטמא בעוהן,

במגע ומסע הגוי כן מטמא. אסור לו ל...

דורך על הקברות, כמו שכתב מרן, בסימן שעב. ולכן הכהן, אם כן רוצה להיכנס לקבר רחל,

שיתאזר בסבלנות, ייכנס מהכביש,

הכניסה הרגילה, ישר לקבר רחל,

בלי להסתובב, בלי ללכת דרך בית הקברות המוסלמי.

הוא דורך על המצבה, זה נקרא שהוא נוגע.

נגיעה לא רק באצבע שאתה נוגע,

כשהוא דורך על זה בחי גוונה יהיה אסור. הנה דוגמה, יש לך בירושלים גן העצמאות.

אתה כהן, לך אסור לטייל בגן העצמאות, יש שם הרבה קברות של מוסלמים.

לא רק בגן עצמו, אפילו המדרכה הרחבה,

יש שם בכיכר למטה, כיכר ממילא,

יש מדרכה אחת רחבה איפה הקיוסק,

גם שם היו קברות, ועל הקברות באו ובנו את המדרכה.

לכן, אם אתה הולך שם,

תעבור למדרכה השנייה בצד שמאל, למדרכה הצרה.

את כל זה עשו לפני 55 שנים.

אז עדיין לא היו אותם המשוגעים,

שלום עכשיו, שלום מחר, שלום אתמול, לא היו כל השמאלים האלה.

ואז עשו מה שרצו. בן-גוריון לא שאל אף אחד,

ועל המצבות הרסו את הכול,

לא פינו את העצמות ואחר כך, אלא על הכול באו ועשו את הכול,

בנו את המדרכה הזאת.

ולכן, לגבי הכוהנים,

אולי יש בעיה ללכת על אותה מדרכה,

קל וחומר מקומות אחרים.

התוספות, ועוד, כשדנו לגבי בית-קברות של גויים,

הן חששו,

אולי היה גם איזה יהודי מומר שנקבר אצלם,

ולכן גם מצד זה התוספות החמירו ואסרו בדבר.

קל וחומר בית-הקברות שיש לפני, בכניסה להדסה הר-הצופים. יש שם בית-קברות של החיילים האנגלים.

ולא רק חיילים אנגלים גויים,

היו שם גם הרבה חיילים יהודים שנהרגו אז במלחמה.

אתה רואה על המצבה, אתה רואה מגן-דווין,

אז אין הווה אמנה להתיר לכהן לעבור דרך אותו בית-הקברות.

לפעמים הם מטיילים שם ורוצים לקצר את הדרך דרך אותו בית-הקברות,

ודאי שאין להם היתר לאחינו הכוהנים לעשות כן.

כך גם בסנהדריה, בית-הקברות סנהדריה.

לכם אסור להיכנס.

המקום שלכם פה, אצל החיים. לא במאהרון.

באתי, באתי, בגן סנהדריה. אינני יודע אם נשאר משהו או לא. צריך לשאול ארכיאולוג אם הם השאירו. פעם היו שם בוודאי עצמות, היו שם כבר רוב. לא, אבל לא במאהרון. לצערנו, הארכיאולוגים רוקנו. השאלה אם רוקנו את הכול,

או שייתכן שעדיין יש שם איזו מערה שעדיין יש שם.

תנסה לבדוק, תבדוק את הדברים האלה.

רק לגן זה לא מעניין. לגן מותר. בגן אין לך איסור, מותר.

גם בכביש 6,

בדרום אין שום בעיה. דרום והמרכז, הכול בסדר. רק בצפון, בקצה, בקטע הצפוני,

שם יש בעיה.

כדאי שכל כהן שרוצה לדעת את כל הפרטי-פרטים האלה,

שייגש לחברה קדישא, אתרא קדישא, זה שם החברה קדישא,

להם יש חוברת שמפרטת והרחבה את הכול.

בראש החברה קדישא הזו עומד הגאון רבי דוד שמידל.

הוא מספר אחת בעולם בנושא הזה, אין שני, לא תמיד חכם גדול,

והם פירטו בהרחבה באיזה מקום, באיזה כביש מותר לנסוע לכהנים, באיזה כביש אסור.

כמו שאמרתי, כאן בירושלים, בהר-הזיתים,

על הכביש הזה בוודאי שאסור לאחינו הכהנים לנסוע,

מתחתיו יש הרבה קברות.

וכן, כיוצא בזה, גם בטבריה יש כמה כבישים שלצערנו נבנו על הקברות,

כמו המלון גני-חמאס וכיוצא בזה.

שם יש פירוט בהרחבה על רוב המקומות בארץ, רובה דרובה.

אז כהן שרוצה לטייל משוד בארץ ומתנחווה,

לפני שיצא למסעיו,

כדאי שישיג את החוזרת הזו,

כדי שלא יבוא חלילה על-ידי תולעה שלא יטמא את עצמו.

חשש דאורייתא. חשש דאורייתא. כן.

אין בעיה.

היה, אבל שמה אין מערה.

מי שרואה את הצד בצד ימין, ליד בית הכנסת צדיגורה,

שם לב שהכביש בצד ימין גבוה יותר ממטר מהכביש בצד שמאל.

זה למה?

זה לא שבששת ימי בראשית בראו את הכבישים האלה בצורה הזו, אלא

נמצאה שם מערת קבורה. במקום לפנות את הקברות, בנו שם גשר צף.

ואנחנו, כשנוסעים, נוסעים על הגשר,

ולכן בזה בחיי גבלה אין בעיה. גם לכהנים מותר לנסוע ברחוב שמואל הנביא,

שם פתרו את הבעיה.

אם היו עושים כך גם בכביש 6, אם היו עושים ככה גם במקומות אחרים,

מה הייתה הבעיה הזו? אבל לצערנו,

הארכיאולוגים הרשעים לא תמיד שיתפו פעולה, בדרך כלל עשו מה שליבם חפץ,

ולכן יש בעיה מסוימת לכהנים בחלק מהמקומות האלה.

וכמו שאמרנו,

רצוי שכהן, לפני שיוצא למסעיו,

שייקח עמו את החוברת הזו.

אם הוא בא רק למתכנסת ברוכו, בא ללמוד תורה,

מירון, הוא לא נוסע, נשאר רק פה,

אין לו בעיה, כאן המקום טהור. אבל כשהוא רוצה לצד משוט בארץ ומתהלך בר,

רוצה לנסוע לטבריה,

רוצה להתרחץ בכנרת,

רק כדאי שיצטייד עם החוברת הזו כדי שלא יגאום לעצמו טומאה.

כבר אילן 25,

הבניין הגדול הזה.

כן, לא רק שם, אלא אנחנו מכירים באזור הזה עשרות מקומות שהיו שם מערות קבורה,

בנו גשר צף ומעליהם הקימו בניין.

יש דבר כזה ברחוב אלקנה 4, יש הרבה מקומות שאנחנו מכירים שבנו בצורה הזו, ישיבת משכן ציון בשכונת גבעת-משה, יש עוד הרבה מקומות שעשו את הפטנט הזה.

אז שם בודדו את הטומאה על ידי גשר צף.

הוא שנתן את ההנחיות, הגאון רבי דוד שמידל, הוא שנתן את כל ההנחיות, את כל ההוראות,

ועל-פי זה עשו את הכול בצורה נכונה.

וממילא שם, באותו בניין,

מותר גם לאותו הכהן לעלות ולרד, מותר לו לגור שם,

אין בעיה.

אבל לצערנו לא תמיד שיתפו איתו פעולה ולא תמיד הדברים נעשו כהוגן.

בזמנו, לפני 20 שנה,

במצרים רצו לבנות כביש בתוך בית-הקברות היהודי.

יש שם צדיקים גדולים, חסידי העליון,

הגינת ורדים, רבי חיים קפוסי ועוד.

וכשפנו אליהם,

אז הם לא אמרו כן, לא אמרו לא.

האבא נסע בעצמו לשם, דיבר עם מוברק בנושא הזה.

אבל האבא לקח עמו את הגאון רבי דוד שמידל, הוא גם נסע יחד עם האבא.

וכשנפגשו עם מוברק,

הוא אמר, אין לנו בעיה, אנחנו מוכנים במקום כביש שיהיה מעל זה גשר.

אבל גשר עולה כסף, ומצרים עניים מרודים.

אז האבא אמר לו, טוב, אנחנו נשיג לכם את המימון הכספי.

והיה איזה עשיר גדול אחד, איזה מיליונר מאמריקה,

שתרם להם את כל הכסף,

את כל ההוצאה הזאת.

וגם שם בנו את הגשר, על-פי ההנחיה של הגאון רבי דוד שמידל,

אבא אמר להם שישבו אתו ויתאמו,

וכך היה, בנו את הגשר מעל,

ולא נגעו בקברות, עד היום הקברות הכול שלומים.

שם ידעו להיזהר בכבוד המתים שלנו,

ולצערנו הארכיאולוגים הרשעים הטמאים האלה כאן בארץ מחננים את מערות הקבורה, לא יווה השם שלוח להם.

אה, מוצר לצלול שם מבחינה של ישראל עכשיו?

זה כזה שהם עשו מה שהם עשו בפביל 6?

לישראלי אין איסור. לכהן, כמו שאמרתי, צריך בדיקה.

לך אין איסור, לך, לישראלים, אין לנו כוח לעשות קנסות.

אבל לגבי הכוהנים, כמו שאמרתי, מן הראוי לעשות חקירה ודרישה,

וזה לא רק לגבי מחר, זה לא שאלה על ל״ג בעומר,

זה שאלה על כל ימות השנה כשאדם נוסע וכו',

הכוהנים צריכים לשמור על קדושתם ועליהם לדעת היטב,

כדי לא לגרום לעצמם, חלילה, טומאה.

נשים, אין להן את הבעיה הזאת.

קראנו אתמול, אמור אל הכוהנים, בני אהרון, בני אהרון ולא בנות אהרון,

ולכן לאישה יש את הכוהן, אפילו עם אבא של הכוהן ובעלה כוהן, והיא בהיריון של כוהן,

אפילו הכי טומאה בלואה, אין כאן כל שאלה, מעיקר הדין, הכול מותר בשבילה,

היא לא מוגבלת.

אבל לאחינו בני ישראל הכוהנים, יש לעייה בזה.

כן, כן, לאישה אין בעיה. כל הבעיה, כמו שאמרנו, רק לגברים.

בזה יש מחלוקת.

לפי המגן אברהם מותר, לפי הרוקח שאמר תספק ספקה.

שמן נפל או שמן נקבה,

לפי זה כאן שיודעים בוודאי שהוא בן, יהיה אסור.

זה מה שניסו הפוסקים לומר את החינוך הנפקא מינה בין

המגן אברהם לרוקח. ולכן, אם יודעת בוודאי שזה בן, אין לך למה,

צריך אולי להחמיר. אבל המכשיר הזה, האולטרסנט, הוא לא מדויק.

הרבה פעמים חבל הטבור היה בין הרגליים,

ולכן אמרו לה שיש לה בן.

בסוף מגיעים ללידה, והנה היא,

היא לאה, היא לא בן, יש לה עוד בת.

יש אומרים שבמכונית אין את הבעיה הזאת, תראה בסוף ספר הר-צבי בקונטריסט של הררי בשדה, של הגאון רבי יוסף כהן,

ושם הוא מצדד שיכול להיות שברכב,

כשהוא לא עומד ישר אלא מטפס במעלה ההר,

יכול להיות שבזה יש בידוד לטומאה, וייתכן בחיי גווניי יהיה צד להתיר,

או לגבי מטוס או כזה יוצא בזה,

יש ששמחו להקל בדבר הזה. טוב, זה היתר כשאין ברירה, שעת הדחק, אין לאדם דרך אחרת,

אבל כשיש דרך אחרת, איכא דרכה הכרינה,

לא כדאי להיכנס למחלוקת לספק הזה,

עדיף יותר להשתמש בדרך עוקפת ולא להזדקק לכל הדברים הללויים.

גם מחר בתפילת המנחה לא אומרים וידוי, ערב ל״ג בעומר,

וגם ביום שלישי, אין צורך לומר את אמירת הווידוי, כמו שאמרנו, כיוון שזה נחשב ליום טוב,

ומותר לנו גם לשמוע מוזיקה.

אנחנו באבל על תלמידי רבי עקיבא, אבל מחר בלילה, ל״ג לעומר, לא רק לאחינו האשכנזים,

גם לנו מותר הדבר בלכתחילה.

כמו שאמרנו, זה יום שמחתו של רשבי,

ולכולם הדבר מותר.

רבי חנניה.

במירון אתה לוחץ על הגז, אחרי חמש דקות אתה נמצא במירון.

אז היה צריך ללכת רגלי, או על חמורים, היה לוקח זמן,

היו טורחים והיו הולכים למירון, והיו שמחים מאוד, היו רוקדים ושמחים שם.

הגומי מונקאץ', רבנו אלעזר שפירא,

חי ופעל לפני כמאה שנה,

היה אחד מגדולי האדמוּרים.

הוא מספר סיפור על מה שהיה שם עם רבנו הארי.

הוא מספר ואומר,

כשהיו שמחים מאוד שם במירון,

באמצע ההילולה ראו איזה חכם ספרדי גבוה שהתחיל לרקוד.

ואחרי כמה דקות הצטרף, התחבר איתו רבינו ארי ורקד עמו.

ואחר כך לקחו עימהם למעגל גם את רבי אלעזר זכרי,

בעל ספר חרדים.

רקדו ורקדו והייתה שמחה רבה מאוד.

אחרי שגמרו את כל ההילולה,

בדרך חזרה אחד התלמידים שהיה לאומץ שאל את רבנו הארי,

רבנו, מה ראית לרקוד עם בעל ספר חרדים?

אנשים לא ידעו את כוחו, לא ידעו את גדלותו.

הוא היה מצטנע,

היה עושה את עצמו כאילו הוא השמש.

מה ראית לרקוד איתו?

אמר להם רבנו הארי,

זה החכם הספרדי הגבוה שראיתם,

זה היה רבי שמעון בר יוחאי,

ורבי שמעון בר יוחאי רצה לרקוד עם רבי אלעזר, מי אני שיגיד לו לא?

זה היה הסיפור.

יש סיפורים שכותבים כל מיני אנשים שאין להם בסיס,

אבל כאן כותב את זה הגאון רבי אלעזר שפירא,

מן הסתם,

כמו שאמרנו, הדברים מדויקים מאוד,

זכותם יגן עלינו.

בכבוד שלמה יעלה ויבוא וימכור.

זה משמור כבר אחד, זה סיפור בין הערים.

אה, לא יודעים לשיר?

בר יוחאי נפשקת אשריך, שיהיה מלכה תולמיך.