הלכות שבת - חורש - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בסייעתא דשמיא, ובעזרת השם יתברך,

אני רוצה היום לדבר על מלאכת חורש, המלאכה השנייה, הזורע והחורש.

מלאכת חורש במשכן הייתה בחרישת הסממנים

שזרעו וחרשו את הסממנים.

אדם שיחרוש בשבת יעבור באיסור תורה.

כמו שלכל המלאכות

יש אבות ויש תולדות.

גם למלאכת חורש יש אבות ויש תולדות.

השאלה, מהם האבות ומהם התולדות?

אומרת הברייתא במסכת שבת, בדף עג עמוד ב',

החורש והחופר והחורץ

כולן מלאכה אחת הן,

וחיה בהם חטאת.

כי במשכן הזכרנו את המגיד משנה, אומר המגיד משנה,

שכל מה שדומה בדמיון גמור למה שהיה במשכן,

יש בזה איסור של אב מלאכה.

לדוגמה, הזכרנו שאדם שם,

נגיד, סממנים זרעו באדמה,

אדם נוטע אילן.

נטיית אילן זה שהוא שם דבר באדמה וצומח,

זה אב מלאכה.

גם בחרישה זה ככה.

בהיות שבמשכן חרשו

ובמשכן

הפכו את האדמה,

אז כל מה שאדם הופך את האדמה,

זה נחשב למלאכת חרישה.

לכן אדם שחורש,

אדם שחופר,

אדם שחורץ, חריץ באדמה,

עובר משום איסור של מלאכת חורש,

וזה אב מלאכה.

מה התולדות של מלאכת חרישה?

כתוב ברמב״ם

שהמזבל והמדשן והמסכל והמפורר גושים עובר משום תולדה של מלאכת חרישה.

למה? כי בדברים הללו הוא ייפה את הקרקע,

נתן לקרקע כוח להצמיח.

זאת אומרת, רש״י אומר, בדף עג עמוד ב' במסכת שבת,

אומר רש״י שההגדרה של מלאכת חרישה זה ריפוי הקרקע.

ברמב״ם כתוב שההגדרה היא איפוי הקרקע.

האם באמת זה שני הגדרות שונות?

מוריי ורבותיי,

המשנה הברורה בהקדמה שמדבר על מלאכת חרישה,

הוא אומר שההגדרה היא

שמרפאת הקרקע ומייפאת הקרקע.

אז רואים שהוא הבין שזו הגדרה אחת,

והתשובה היא שאב מלאכה זה להרפות את הקרקע.

כל אדם שמרפא את הקרקע

על ידי שהוא הופך את הקרקע עובר באב מלאכה של מלאכת חרישה.

אבל ברגע

שהוא משפר את הקרקע,

הוא נותן לקרקע כוח הצמחה.

אפילו שהקרקע לא עומדת לזריעה,

כך כתוב בעגלטל, במלאכת חורש.

אומר העגלטל שאין הבדל אם הקרקע

עומדת לזריעה או שהקרקע לא עומדת לזריעה.

כל שהקרקע ראויה להצמיח בה,

יש בזה איסור חרישה.

ברגע שהקרקע לא ראויה להצמיח בה,

אין בזה איסור חרישה, כגון חול ים.

בחול ים, חול ים לא ראוי להצמיח בו,

משתי סיבות.

דבר ראשון, יש בו מלח.

המלח מונע מהצמח לצמוח.

דבר שני, המים מחלחלים בו וקשה להצמיח בו.

חול ים אי אפשר להצמיח בו.

כמובן, אם ישימו ממטרות כל הזמן, טפטפת,

באיזה קטע של חול ים,

יכול להיות שמצד החול הוא יכול להצמיח, אבל באמת שהוא לא יכול להצמיח.

זאת אומרת, נגיד בגוש קטיף,

גם בחול מצמיחים, כי בגוש קטיף שמים טפטפת כל הזמן על החול, וכתוצאה מכך זה יכול להצמיח.

אבל בכל ים שיש שם מלח, זה לא יכול להצמיח.

לכן, אדם שנגיד יגרור ספסל או כיסא בכל ים,

לא יעבור באיסור של חורש, כי זה לא חול שיכול להצמיח.

חול שלא יכול להצמיח, אין בזה איסור של מלאכת חרישה.

לכן, העודר בשבת חייב משום חורש.

זה אב מלאכה של חורש, כי הוא הופך את האדמה.

הוא עושה פה דבר שדומה למה שהיה במשכן.

כל פעולה שדומה בדמיון גמור, אומר המגד מישנה בלכות שבת,

כל מה שדומה בדמיון גמור זה אב מלאכה.

לכן, העודר בשבת עובר משום אב מלאכה של מלאכת חורש.

המזרד זרדים

כדי לייפות את האדמה עובר משום תולדה של חורש,

כי הוא לא הופך את האדמה.

אבל מה?

הוא מסלק, הוא מנקה את האדמה.

כתוצאה מכך, לאדמה יש כוח הצמחה.

ברגע שהאדמה אין בה כל מיני לכנוכים,

יש לה יותר כוח להצמיח.

לכן,

מי שמזרד זרדים עובר בתולדה של מלאכת חורש.

המסכן בשבת,

מי שמסיר אבנים, מסיר סלעים מגינה,

עובר במלאכת חורש מאחר שהוא נותן לקרקע יותר כוח של הצמחה.

המפעפע גושים.

מי שיש לו גוש,

ומפעפע אותו.

הכוונה, מפורר אותו.

עובר באיסור של מלאכת חרישה,

זה תולדה, זה לא אב,

כי הוא לא הפך את האדמה,

אבל בהיות שהוא משפר את האדמה,

נותן לה כוח יותר להצמיח,

עובר באיסור תולדה של מלאכת חורש.

אדם שמזבל,

המזבל את האדמה,

עובר במלאכת חרישה.

כי ההבדל בין זורע לבין חורש

זה שמלאכת זורע, שהוא נותן לצומח כוח לצמוח,

והוא מטפל בצומח.

זו ההגדרה של מלאכת זורע,

שהוא נותן

לצומח כוח לצמוח

על ידי שהוא מטפל בו ישירות.

וההגדרה של מלאכת חרישה,

שהוא מטפל בקרקע,

אלא שאם הוא הופך את האדמה,

אז זה אב מלאכה,

כי זה דומה בדמיון גמור למה שאב המשכן.

אבל אם הוא לא הופך את האדמה אלא רק

נותן כוח לאדמה להצמיח,

זאת אומרת שהוא מייפה את הקרקע, מזבל או מדשן או מנקה את הקרקע ויש לקרקע כוח להצמיח עובר בזה באיסור תורה של מלאכת חורש אבל זו תולדה ולא אב.

אדם שהופך את האדמה

כדי שהאדמה תצמיח יותר טוב

עובר באב מלאכה של מלאכת חרישה

מאחר שהוא עושה את אותה פעולה שהייתה במשכן.

לכן,

המנקש עשבים מסביב לאילן,

יש לו עץ ערבה וכדומה שגדל,

הוא לא רוצה שהמים יזרמו וילכו גם לעשבים,

אז הוא מנקש את העשבים.

עובר באיסור חורש מאחר

שהוא מטפל בקרקע,

ולא בעץ ערבה, זאת אומרת, לא בצומח ישירות,

הוא מטפל בקרקע ונותן לאדמה כוח יותר להצמיח את העץ.

לכן, מוריי ורבותיי, מי שמנקה גינה בשבת

עובר באיסור חורש,

מאחר שעל ידי שהוא מסיר את העלים יש לאדמה כוח יותר להצמיח.

לכן, מי שלוקח כזה משב

אוויר

והוא מעיף את העלים עובר בייסור חורש.

למה? כי הוא מנקה את האדמה, מנקה את הגינה,

ועל ידי זה יש לאדמה כוח יותר להצמיח.

הזכרנו שמי שעושה חריץ

ומי שחופר,

מי שעודר בשבת, עובר באב מלאכה של מלאכת חרישה.

וזה בין אם הקרקע עומדת לזריעה ובין אם הקרקע לא עומדת לזריעה.

כמובן שהקרקע צריכה להיות ראויה לזריעה.

איסור חורש זה לאו דווקא בקרקע עולם.

אם אדם לוקח, נגיד, מברג והופך אדמה מעציץ,

עובר באיסור חורש.

מי שמקלטר בשבת עציצים,

הכוונה הולך עם איזה כלי כזה והופך שם את האדמה,

עובר באיסור חורש מהתורה.

לכן, אדם שתוקע בשבת יתד,

עובר באיסור חורש של אב מלאכה.

אבל ברגע שהיתד הזה, אומר המשנה ברורה,

היתד הייתה תקועה מערב שבת.

ובשבת הוא רק מוציא את זה,

לא עובר באיסור חורש, מאחר וכבר הייתה גומה באדמה.

כמובן, ברגע שהוא מסיר את היתד באופן שהאדמה מסביב גם יוצאת,

עובר באיסור חורש מכיוון שהוא הרחיב את הגומה ועשה פה גומה חדשה.

אבל ברגע שיש כבר את הגומה מערב שבת,

והוא רק מוציא את המקל באותו קוטר של הגומה, הוא לא עובר באיסור חורש.

אדם שונה על גבי סולם, סולם שהוא לא מוקצה,

לא סולם של עבודה, של צבעים וכדומה.

סולם בית

שהוא לא מוקצה.

שם את זה בגינה

ורוצה לעלות על גבי הסולם.

האם מותר לו בשבת, רוצה להביא איזה משהו

מאיזה ארון וכדומה, ממקום גבוה.

אז מוריי ורבותיי,

אם נוצר חריץ והוא שמח בחריץ,

עובר באיסור חריץ,

אבל ברגע

שהאדמה הייתה רטובה

וברגע שהוא שם את הסולם,

אז הסולם, הקובץ של הסולם כובש את האדמה,

זה לא נקרא אוורור,

זה לא נקרא מלאכת חרישה.

גם בכיסא, ברגע שאדם

יגרור כיסא,

ועל ידי הגרירה

נגיד האדמה היא רטובה,

ובגרירה הוא לא הופך את האדמה,

הוא לא חורץ חריצים, זאת אומרת, הוא כובש את האדמה ודוחס את האדמה,

אין בזה איסור של מלאכת חרישה.

כמו כן, אדם שיושב בגינה,

ונוצר גומות בגינה,

אם באמת הוא לא מרוצה מזה,

והאדמה לא נכבשת שם, זאת אומרת, האדמה באמת מתווררת,

אבל הוא לא מרוצה מזה, הוא לא שמח שיש לו עכשיו גומות בתוך האדמה.

אז זה נקרא פסיק רישה,

ולא נכאלה, זה איסור דה רבנן.

לכן, מוריי ורבותיי,

כמו שהזכרנו,

אב מלאכה זה לטפל בקרקע ולא בצומח.

לטפל בקרקע ולא בצומח.

זה אב מלאכה.

מתי שהוא הופך את האדמה?

ברגע שהוא לא הופך את האדמה,

אלא רק נותן כוח לאדמה להצמיח, עובר באיסור

דאורייתא של מלאכת חרישה, אבל זו תולדה, זה לא אב.

אדם שיש לו גומה,

והוא מכסה את הגומה בשבת,

בגינה,

יש לו כמו איזו חפירה, גומה, מכסה את זה בשבת.

עובר באיסור תורה של מלאכת חרישה,

מכיוון שהוא כיסה ועכשיו הכין את הקרקע,

היא לא עומדת לזריעה,

אבל היא הוכשירה את הקרקע להצמיח בה.

אדם שעושה סוכה בגינה על גבי עפר,

הוא צריך לשים איזה, נגיד, קרטון או PVC,

איזה חומר מתחת, בקרקעית הסוכה,

מאחר שיש חשש שמא ביום טוב או בשבת הוא יעשה גומה, או שישווה גומה,

או שאם יש לו שם איזה גבעה, ערימה של עפר,

ויישר את זה, יעבור במלאכת חרישה.

לכן, מי שעושה סוכה על גבי גינה,

הוא צריך לשים משהו

בקרקעית הסוכה.

מוריי ורבותיי, אין לשחק בשבת בגולות בגינה,

כי כשמשחקים בגולות חייבים להשוות את הקרקע,

חייבים לייפות מה שנקרא,

יש בזה איסור של מלאכת חרישה.

בבית, בית שזה מרוצף, אפשר לשחק.

בגינה,

אין לשחק.

שאלתי את רב חיים קניבסקי,

אדם שהולך, נגיד, בשדה בשבת,

שדה מלא גושים,

וכתוצאה מהליכה הוא מפורר את הגושים,

האם יש בזה איסור של מלאכת חרישה או לא?

הוא כתב לי שלא.

למה? כי הוא הולך, הוא הולך רגיל.

יש פה יסוד, מוריי ורבותיי.

אדם שאוכל בשבת, הוא גם תוכל, כתוב ברמב״ם,

שההגדרה של מלאכת חינה זה לקחת גוש ולפורר אותו,

לעשות ממנו גושים הרבה.

אדם שאוכל ונגיד בורר כתוצאה מאכילה, בורר, ומוציא פסולת מתוך אוכל,

אין בזה איסור של בורר.

למה?

הרי יש פה מציאות של מלאכה.

התשובה היא,

אין הכי נמי.

באמת, יש פה מציאות של מלאכה.

יש פה מציאות של טחינה, אבל אין לזה חשיבות של טחינה.

מאחר שבורא העולם ברא את האדם שהוא חייב לאכול בשבת, זה עונג שבת,

והאדם עושה פה פעולה הכי טבעית שהוא יכול היה להיות.

כתוצאה מהפעולה הטבעית נושרת איזו מלאכה,

אין חשיבות למלאכה הזאת, בתור מלאכה.

וכמו שהזכרנו,

שבאמת היה מעבר לל״ט מלאכות שבת, והמשכן היה מעבר לזה,

אבל התנא כתב רק את המלאכות החשובות.

לכן אדם שאוכל בשבת וטוחן או שהוא בורר,

באמת שיש פה מציאות של מלאכה.

אבל בהיות שחייבים לעשות את זה,

זה הדבר הכי טבעי,

אז אין לפעולות שנושרות כתוצאה מאכילה,

כתוצאה מהדבר הטבעי,

אין לפעולות הללו חשיבות של מלאכה.

ילדים שהולכים לגינה בשבת,

לגינה ציבורית,

ויש שם ארגז חול,

מותר להם ללכת על גבי זה,

אפילו שנוצר גומות,

ואין בזה איסור של מלאכת חרישה,

מאחר

שהחול הזה לא יכול להצמיח.

חול שבגינה ציבורית לא יכול להצמיח.

הוא מאוד אוורירי,

ואין בזה איסור של מלאכת חרישה.

וגם, ברגע שהוא הולך,

כמו שהזכרנו,

שאדם יכול ללכת על גבי גושי עפר, הוא עושה פה דבר הכי טבעי,

גם החול הזה.

הדבר הטבעי שילדים הולכים בזה, מבוגרים הולכים בזה,

אין בזה שום איסור של מלאכת חרישה,

גם שנוצר גומה בחול.

כל טוב, השם יעזור,

שבזכות שמירת שבת

נגאל ונבשע תשועת עולמים, אמן ואמן.