חומרת עוון חנופה ולשון הרע, גדרי מצוות תוכחה, ומשמעותו הכפולה של עקרון 'דין וחשבון' בעולם האמת

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני עובר ללאו ט״ז, ולפעמים עובר עוד על איסור חנופה,

שהוא להרבה גאונים.

התוספות הריהן

רבי שלמה אבן גבירול,

לאו גמור והוא לאו דלא תחניפו את הארץ, כגון

אם התכוון בסיפורו

כדי להחניף לשומע שהוא יודע שיש לו על אותו פלוני שנאה מקבר ועל-ידי זה ימצא חן בעיניו,

הוא עוון פלילי.

כי המעט ממנו אשר אינו מקיים מצוות התוכחה, שהיא מצוות עשה דאורייתא,

והוכחו על השנאה אשר בינו ובין חברו,

גם אם יחזיק בסיפוריו את השנאה אשר ביניהם מקבר,

ועל-ידו ישגה בייבלתו יותר ויותר.

ייוודד מזה מחלוקת חדשה ועוד כמה קלקולים השם ישמרנו.

החפץ-חיים מונה לנו כאן שבעה עשר לבין.

עליו מספר 16 שהרב מונה,

זהו עליו שנאמר בתורה בפרשת מסעי,

ולא תחניפו את הארץ.

אסור לאדם לעשות חנופה לחברו אם הדבר לא מגיע לו.

וכאן יכול להיות, לפעמים כשהאדם הזה מדבר לשון הרע, הוא לא סתם מדבר אלא יש לו כאן איזה אינטרס.

הרבה פעמים זה גובל בלאו של חנופה.

כגון,

אני רוצה להעלות דרגה בעבודה.

אני רוצה למצוא חן בעיני המעביד שלי, הבעל-בית.

לכן, מה אני עושה למצוא חן בעיניו? מה החנופה?

אני יודע שבעל-הבית שלי מסוכסך עם איזה אדם.

יש לו ריב ומדון עם איזה אדם.

אני רוצה למצוא חן בעיניו על-ידי

שאני בא ומשמיץ את אותו השונא שלו.

אני בא ומספר לו, אתה יודע, פלוני אלמוני, הוא כך, הוא כך.

אתה רואה שהאדם הזה מחייך מאוזן לאוזן, מלא שמחה.

הוא יודע עכשיו פרטים טובים,

יש לו נשק על השונא שלו.

כל זה מתוך מגמה שאני אמצא חן בעיניו,

ואולי על-ידי זה,

בבוא היום ישיב לי טובה ויקדם אותי בדרגה.

כשהאדם הזה מדבר לשון הרע בצורה כזו,

עובר על עוד לה, ולא תחניפו את הארץ.

החנופה הזו היא איסור דאורייתא.

העוון הזה של החנופה,

הגמרא מספרת

על זמן בית שני שבגללו התחייבו ישראל מיתה.

המעשה שם היה שאגריפס היה יושב וקורא בתורה,

הוא היה המלך,

וקרא את הפסוק, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי.

אם רוצים לבחור מלך, צריך שהמלך הזה יהיה מזרע אברהם, יצחק ויעקב.

אי-אפשר לקחת גרם.

ולכן אגריפס שידע את עצמו שהוא לא מזרע ישראל,

זלגו עיניו דמעות.

עם ישראל שהיו שם

לא אמרו לו, אם כן תסיק מסקנות,

אלא אדרבה,

נחמו אותו, אמרו לו, אחינו אתה.

הגמרא אומרת,

באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני עוון החנופה.

אתה רואה שעל עוון זה, על הלב הזה, יש עונש מיתה בידי שמים. כך משמע מדברי הגמרא בסוטה,

במעשה הזה של אגריפס.

עד כדי כך

העוון חמור.

כן, זה גם, הגמרא סיפרה המעשה של ינאי המלך.

שוב, שימעון בן שצח רצה תגבורת מחבריו,

וגם הם פנו,

כבשו פניהם בקרקע.

אמר להם, בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מהם,

וכך היה שמסכנים נענשו, בא גבראל וחבטן.

לכן, כל אדם צריך להיזהר מאוד ולהתרחק מאוד מהחנופה.

וכאן, כשהוא עושה את הפשע הזה, שמדבר לשון הרע,

כדי להחניף לבעל-הבית שלו,

בבת-אחת הוא עושה שני דברים, שני איסורים.

איך אומרים האנשים? שני ציפורים במכה אחת.

כאן הוא מפליל את עצמו בדיבור אחד בכל הלווין הללו.

לכן, פוסק לנו המשנה ברורה, חפץ חיים.

וחייב אדם למסור עצמו לסכנה,

ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזה.

זאת אומרת, היות ועוון לשון הרע הוא מהדברים החמורים ביותר. לכן,

אפילו אם הדבר הזה יכול לגרום לסכנה,

מוטב שאשתוק ולא אדבר.

קל וחומר, אם הדבר הזה לא מסוכן.

אם אתה מאמין בהשם, אתה מאמין שהחתימה ביום הכיפורים היתה לטובה,

אם כתוב לך בשמים,

שבעזרת השם תהיה לך דרגה טובה, תהיה לך פרנסה טובה.

בין אם תחניף ובין אם לא תחניף,

ממה נפשך,

תהיה לך את הדרגה.

ואם לא כתוב,

אם בשמים כתבו שיישאר באותה הדרגה, לא יקבל דרגה אחרת,

יעשה מה שיעשה, כל החנופה שיעשה לא תעזור לכלום.

איך אומרים האנשים? תעשה שמיניות באוויר וזה לא יעזור לך. שום דבר לא יעיל, לא יעלה ולא יוריד.

מה שכתוב בשמים,

זה מה שיהיה.

במקומך יושיבוך.

ולכן, כל אדם,

נדמה לו שהוא משתדל, עושה השתדלות כדי לקדם את עצמו.

זה לא יועיל לשום דבר, אלא ילך רק בדרך ישרה.

מותר לו, לאדם, להיות מועמד. יש מכרז,

והוא רוצה לעלות דרגה, למה לא? תיגש למכרז,

תלך בדרך הגונה וישרה, לשום עוון, זו מצווה.

אבל ברגע שהאדם הזה מנסה להגיע לזה בדרכים עקלקלות,

שהולך ומשמיץ

את האנשים שמתחרים מאמו בדבר הזה. הוא הולך ומספר לבעל-הבית שלו כל מיני דברים.

זה כבר לא בסדר, וזה, כמו שאמרנו,

הוא מפליל את עצמו, נכנס לבוץ,

ומי יודע אם יצא מזה.

ולכן, ייזהר האדם על מוצא פיו.

הגמרא בעדויות, בפרק ה', אומרת שם,

מוטב שיקרא אדם שותה כל ימיו, ולא יעשה עוון אחד.

גם פה נדמה לאנשים, האדם הזה משוגע. תראה, היה לו הזדמנות,

והחמיץ את ההזדמנות, שתק,

שתק כמו דג, ותראה, אנשים אחרים זכו.

לא, האדם הזה אף פעם לא יפסיד.

אם מגיע לו, בסופו של דבר, אדם כזה,

יעריכו את ההגינות שלו,

ואדרבה, הוא יקבל יותר.

הלאו האחרון שהרב מונה לנו כאן, הוא הלאו לא תקלל חירש.

לא רק חירש שאינו שומע,

אלא, התורה מתכוונת,

אפילו חירש שאינו שומע, לא אומרים,

בלאו הכי האדם הזה לא שומע, אם כן אני אקלל אותו, מה יש?

אפילו חירש התורה אסרה.

קל וחומר אדם רגיל.

קורה לפעמים שהאדם הזה מתחיל לדבר לשון הרע,

והדיבור גולש לאט-לאט לא רק אמירה,

לא רק דיבורים,

אלא מתחיל גם לקלל אותו כל מיני קללות נמרצות.

אם לא היה מתחיל לדבר לשון הרע,

לא היה מגיע לקללה ולא היה עובר על הלאו הזה.

המצאנו למדים שיש איסור חמור מאוד בעוון לשון הרע,

ואליבא דרבנו יונה, כמו שאמרנו אמש,

יש בזה את הכלל, ייהרג ואל יעבור.

יש בזה גם את האיסור חנופה, שאמרנו קודם,

שגם הוא חלילה עוון מיטה בידי שמים.

לכן יעשה כל מאמץ כדי להתרחק מהמידה הזו,

ירגיל את עצמו לנצור את לשונו מרע. לכן אמר דוד המלך את הכותרת

מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב,

נצור לשונך מרע.

כי אם האדם הזה לא ינצור את לשונו, ידבר בצורה חופשית,

אין ספק שייפול בפח בכל הלווין האלה,

ומי יודע אם יזכה לחיים.

לא רק לחיים, חיי הנצח של העולם הבא,

אלא גם חיי העולם הזה. זה מה שלימד הרוכלת רבי ינאייק,

שאמר מי רוצה לקנות סם חיים, פתח לו ספר טעינים וראה לו את הפסוק הזה.

ראינו לומר, אדם שלא מדבר לשון הרע זוכה גם לאריכות ימים בעולם הזה.

יש מחקר ידוע של הרופאים,

עשו את זה גם בתל-השומר וגם פה, ב-הדסה.

המסקנה של המחקר מראה,

אנשים לא דתיים, אנשים רשעים,

חולים הרבה בהתקפי לב וכיוצא בזה.

לעומת זה,

אנשים דתיים מאריכים יותר ימים,

לא מקבלים התקף לב באופן יחסי,

חיים עוד כמה שנים, והם לא יודעים למה,

מה החידה,

למה לדתיים יש עוד כמה שנים טובות לחיות.

הנה, זו התשובה.

אם האדם הזה דתי באמת,

ונזהר על לשונו לא לדבר לשון הרע,

הוא לא מדבר על אחרים,

גם אחרים, כולם אוהבים אותו, מידה כנגד מידה,

ממילא משיבים לו אהבה, תחת אהבה.

ואז האדם הזה, יש לו תרתי גן-עדן,

יש לו גם פה גן-עדן,

למה שיקבל התקף לב?

אבל אדם שהוא רשע, רע בליעל, יש לו פה גדול,

מדבר לשון הרע,

אתה חושב שאם הוא ידבר,

הצד השני ישתוק,

והצד השני ידע איך להכות אותו מנה אחת אפיים, והוא גם ישמאל.

הקומקום שרודח, הראשון שנכווה, זה הקומקום עצמו.

אז גם הוא בסופו של דבר ייקבע.

נמצא שהאדם הזה אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לא לעולם הבא.

למה יעשה כדברים האלה?

ידוע מה שאומרת חובת הלבבות,

אדם שמדבר לשון הרע.

עד כדי כך הדבר חמור,

שכל המצוות של אותו האדם שסיפר עוברות לאותו האיש שסיפרו עליו,

וכן הפוך,

כל העבירות של האדם שדיברו עליו לשון הרע עוברות לאיש שסיפר.

נמצא ברגע אחד, במשפט אחד,

האדם הזה שדיבר לשון הרע הפך להיות רשע גמור.

אין לו אפילו מצווה אחת,

יש לו רק עבירות.

השני שסיפרו עליו הפך להיות ברגע אחד לאדם צדיק יש לו רק מצוות

ואין לו שום עבירה ברוך השם הכל נקי

אתה רואה עד כמה הדבר החמור שהקדוש ברוך הוא מחמיר בדבר הזה להפוך את הקערה על פיה

ואם האדם הזה יגיע לגן עדן לגיהינם יעמידו אותו לדין המשפט

הוא מתחיל לראות מאשימים אותו פשע זה ופשע זה

הוא זוכר הוא קם הרבה שנים לנצח חמה

אפילו בקיץ, כשקשה מאוד לקום, ב-1600, רבע ל-1600 בשביל להתפלל בנץ,

הוא היה מתגבר כמו הראייה, היה קם.

מאשימים אותו כל מיני האשמות שהוא לא זוכר בכלל שעבר אותן.

אומרים לו, אתה היית במשחק כדורגל באצטדיון ביד אליהו.

אני מימיו הייתי ביד אליהו, אני לא יודע בכלל איפה זה. אני נסעתי בשבת, חס ושלום.

כן, אומרים לו, אתה היית.

אני אומר להם, נו, ואיפה? כתוב, אני הייתי קם כל בוקר לנצח חמה, יש לי עדים,

הייתי הולך לאברהמוף,

הייתי הולך ליעקובוף,

איפה?

אין.

אז האדם הזה מתחיל לחשוב כאילו יש כאן איזו אי-הבנה,

אולי המחשב שלהם מתקלקל, אולי יש כאן איזו טעות.

על כגון זה אמר שלמה המלך,

אל תיתן את פיך להחטיא את בשרך,

ואל תאמר לפני המלאך שגגי למה יקצוף האלוהים על קוליך וחיבל מעשי ידיך.

היינו,

אל תיתן את פיך להחטיא את בשרך על-ידי דיבור לשון הרע.

ואז, כשתבוא לעולם הבא,

אל תאמר לפני המלאך שגגי, מה, יש פה טעות?

במכולת, אני מבין, במקום האדון כהן,

אז הוא עבר דף אחד בעל המכולת, וכתב האדון לוי.

סך הכול דף אחד, וכתב, זה קנה השמנת, מרגלינה, החמאה.

טוב, כל הדברים האלה ייתכן פה בעולם הזה.

שם, בעולם הבא, המחשב שלהם הוא משוכלל מאוד.

אם כן, איך זה קורה?

אל תאמר לפני המלאך שגגאי. למה?

תדע, התשובה היא, הפתרון הוא בזה.

בזה תמונה אחידה.

למה יקצוף האלוהים על קוליך קול שדיברת בו לשון הרע וחיבל מעשי ידיך?

אכן, ייזהר האדם שכל מה שהוא עמל,

שלא ייפול הכול לריק ולבהלה.

יש לאדם קצת כסף, הוא עבד על זה כל החיים,

הוא רוצה להשקיע את זה.

לפני שהוא משקיע, הוא חוקר ודורש,

הוא רוצה ביטחונות, רוצה שעבוד, הוא פוחד. כל מה שעבדתי כל החיים, הכול ילך לעבוד.

הוא רוצה לבטח את עצמו, ובצדק.

כאן, בעניין זה, האדם עמל כל ימיו,

התפלל, למד תורה, עשה מצוות, קנה אתרוג,

שילם הון תועפות בשביל תורה, מצוות, צדקה.

הכול ילך בדיבור אחד, במשפט אחד.

תראה איזה סיכון עצום האדם הזה לוקח על עצמו כשפותח את הפה,

ולא נזהר במוצפים.

האדם שדיברו עליו לשון הרע לא צריך להצטער.

אדרבה, מבחינה מסחרית,

אם הוא אדם סוחר טוב,

צריך לעשות חשבון, זה כדאי.

אם כולם ידברו עלי כאן לשון הרע,

אני יכול לזכות כאן עכשיו במיליארדים של מצוות ומעשים טובים.

זה האדם הזה, 40 שנה עמל לקום בנץ החמה.

אני בקושי קם שנה אחת, וזה 40 שנה. בשנייה אחת אני יכול לקבל את הכול,

הכול יעבור לחשבון שלי,

תהיה הוראת קבע שהכול יעבור לשם על-ידי שהוא דיבר.

האדם לא צריך להצטער,

לא יכאב לו הלב, אדרבה, הוא צריך לשמוח.

אלא

שדוד המלך, שגם עליו היו מדברים לשון הרע,

היה מתאונן ואומר,

יסיחו בי יושבי שער ונגינות שוטי שכר.

אם היו האנשים שהיו מדברים עלי, אנשים חשובים,

אנשים שיש להם הרבה מצוות, מעשים טובים, לומדים תורה, מתפללים בנץ,

זה היה משתלם.

הייתי שמח.

אבל דוד המלך מצטער, אומר, מי אלה שמדברים עלי?

אנשים ריקים ופחזים.

אנשים יושבי שער, נגינות שוטי שכר,

אלא שתיאלש, ריקים מכל תוכן.

אין להם לא מצוות ולא מעשים טובים.

לכן אין לי כאן רווח מהדבר הזה, זה רק צרות, וג'ע רס,

בעולם הזה.

לכן היה מתאונן ואומר את הפסוק הזה.

אבל בדרך כלל ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון.

לפחות אם זה שדיבר עליו הוא גם דתי ויש לו גם זקן,

אז אולי זה משתלם גם רווח בדבר הזה.

רק אנחנו לא מאחלים ולא מצפים לדבר הזה.

לא רוצים אנחנו שאיזה יהודי ייכשל,

חלילה וחס, בדברים האלה.

אבל אדרבה, כל אחד ואחד ילמד וישנן את ההלכות.

לא רק הוא לעצמו, אלא גם לבני ביתו,

גם לבניו אחריו.

ילד קטן, כבר מקטנותו, לומד את הדברים האלה,

מתרגל לא לדבר הכול,

לא לומר הכול, אלא הוא חושב פעמיים לפני שהוא מדבר.

ואז, גם כי יזקין לא יסור ממנה,

הוא מתרגל להיזהר בהלכות האלה. הנושא הזה נזהר מכל משמר.

אבל אם האדם הזה,

כששומע את הילד שלו מדבר לשון הרע,

הוא לא משתיק אותו.

בא הילד מבית-הספר, מתחיל לדבר,

לספר על המורה הזה עשה כך, והמנהל עשה כך.

והאבא הזה, במקום להשתיק אותו, לומר לו, אתה מוציא שם רע,

הוא אדרבא מתחיל לחקור אותו ולדרוש אותו, נו, ואחר כך

מתחיל לחקור ולדרוש, זה סיפורים מעניינים.

במקום להסביר לילד שזה לשון הרע, להשתיק אותו,

אתה בא ומעודד אותו, אתה חוקר ודורש.

ודאי שכל זה איסור חמור.

האבא הזה מחטיא את הילד שלו,

האבא הזה מועל בתפקידו בחינוך הבן.

כמה אנשים משתדליך את הילד

אם נתנו לו סוכרייה,

הוא מאלף את הילד שמייד יאמר תודה,

כי לא יהיה כפוי טובה,

אלא יהיה מנומס,

מתורבת, נותנים לך סוכרייה, מייד, תדע.

צריך לומר.

ואם לא אמר תודה, יש איזה אלאב דאורייתא,

כתוב בתורה שאם לא אמר תודה, לוקחים אותו לגיהינם. לא שמענו גיהינם,

עדיין לא קם גיהינם על מי שלא אמר תודה.

אבל כל אבא מרגיש חובה,

אני רוצה להמשיך להיות מתורבתים,

שיהיה לו ילד נבון,

ולכן,

איך שהילד לומד להתחיל לדבר,

המילים הראשונות שמלמדים אותו, שידע לומר תודה. יפה.

מילא כשמגיעים לדברים החמורים האלה, העניין של רכילות, לשון הרע וכיוצא בזה,

שם אבא לא אכפת לו,

הוא סוגר את העיניים, ואולי, אדרבא, מעודד אותו וחוקר ודורש אותו.

זה החינוך שאבא נותן לבן?

אז מה הפלא אם הבן הזה יגדל ואז הוא מדבר לשון הרע? זה טבעי.

כשהעץ, שתלו אותו עקום, אז הוא צומח עקום.

תשתול אותו ישר, גם הגזע ימשיך להיות ישר.

ולכן,

מעיקרה, מראש,

השתדל להדרך את בנו אך ורק למקום טוב,

מקום שהמורים שם יראה שמים.

בין היתר,

שילמדו שם באותו תלמוד תורה, ילמדו גם את ההלכות הללו.

אני יודע הרבה תלמודי תורה שמלמדים גם את הלכות שמירת הלשון,

לומדים את הדברים האלה.

אולי האבא אין לו זמן לשבת וללמוד יחד עם הבנים שלו ספר שלם.

הוא יכול לומר לו לפעמים מרשה פרקים.

אבל שם, בבית הספר, בתלמוד תורה,

ואידך זיל גמור.

אז בוודאי שיש עדיפות גדולה לשלוח את הבן לשם, לא למקום אחר.

אם תשלוח אותו לקריית נוער,

אתה חושב ששם הוא ילמד את ההלכות האלה?

שם עדיין לא זכו להיות בקיאים בהלכות לשון הרע,

עדיין לא זכו להיות גדולי תורה,

לדעת את כל הדברים האלה.

אבל אם אתה שולח אותו לישיבה,

ישיבה טובה, ששם לומדים את ההלכות האלה,

יש לך בזה חלק. הרבה אנשים לא יודעים להבחין בין טוב לרע,

בין אור לחושך.

אצלם הכול אותו דבר. אומרים, גם שם זו ישיבה, ישיבה מקצועית.

אתה צריך להסביר, לנפח את הרעות ולהסביר מה ההבדל בין זה לזה.

הנה, אני מביא כאן דוגמה מוחשית.

כמה האיסור חמור,

ולא תמיד האבא לבד יכול להתמודד עם העניין.

אתה שולח אותו לישיבה טובה,

אתה מעלה אותו על הכביש הנכון,

האדם הזה צריך להגיע לתל-אביב.

אתה אומר לכביש, נוסע, מגיע לתל-אביב,

אז ההמשך יהיה בסדר.

אבל אם אתה מעלה אותו לכביש ליריחו, הוא ילך משם,

אז בוודאי שהוא יגיע למקום אחר.

אתה מעלה אותו על הכביש הנכון, אתה שם אותו בטובה-טובה,

יש סיכוי שבעזרת השם גם יגדל בתורה ויראת שמים.

אתה מעלה אותו על קום, מי יודע לאן יגיע,

אם לים-המלח או למקום אחר.

מי יודע, ירחם השם.

ולכן,

לא יכול לומר, לא ידעתי.

אחרי שהוא אכל את הדברים,

הוא ראה שהילד שלו התדרדר, או פושע גדול או פושע קטן,

לא יכול לומר, נו, מה אני אעשה? אני רציתי שהוא יהיה דתי.

אם באמת רצית, למה שלחת אותו למקום אחר?

למה לא קיימת את דברי חכמינו שאמרו,

מנעו בנכה היגיון והושיבון בין ברכי תלמידי חכמים?

כשהחכם אמר את זה, אתה לא רצית לשמוע.

זה לא מדבר לך כלום, זה כאילו שייך לאנשים אחרים, לך זה לא נוגע?

אז הוא ידע לצפצף.

אחרי שהוא מתקלקל, אז הוא אומר, מה אני אעשה?

אני רציתי שהוא יהיה דתי.

הרצון הזה צריך להתבטא למעשה,

להוציא את זה מן הכוח אל הפועל.

ואנחנו רואים את המציאות, הסטטיסטיקה מת בעד עצמה. כל אותם הילדים שלומדים באותו החינוך שנקרא,

דה מתקרא ממלכתי-דתי,

אנחנו יודעים שמשם לא יצאו אנשים רבים שנזהרים בהלכות לשון הרע.

שם לא קיים הדבר הזה, שם מדברים בצורה חופשית,

הכול פתוח, הכול ליברלי שם.

מדברים הכול.

אולי אמרים, חלק מהם לא נזהרים.

אז אתה רוצה שהילדים שלהם יזהרו? בוודאי שלא.

אז איך האדם יכול לשלוח את זה למקום כזה שייכשל שם, במקום,

בהלכות, בעבירות חמורות שכאלה? אולי הוא יכול לומר, לא ידעתי,

ידינו לא שפכו את הדם הזה.

הרבנים תמיד צועקים השכם והערב ואומרים את הדברים. ולכן, אם האבא מצווה לחנך את בנו בכל התרג מצוות,

זה אחד הדברים היסודיים, כמו שהסבירים בימים האחרונים,

בוודאי שהוא חייב להעלות את בנו על הכביש, על המסלול הנכון,

ולשלוח אך ורק לישיבה שהיא על טהרת הקודש,

כולהי ואולי, השם יעזור לו, שיהיה סיעתא דשמיא.

שיוכל באמת להצניח עם הבן שיהיה יר השמיים.

אבל זה לא שמינו בין הכבוד ההתגלות.

זה לא נכון.

גם בעוד יש מקומות

שאם הוא עני מרוד, מסכן, אין לו כסף,

יקבלו את הילד שלו בחינם. יש ישיבות שמוכנות.

יש ישיבות שיגידו לך, צריכים כסף, כי הם אין להם מסכנים.

יש ישיבות שיודעים לעשות טוב,

למדו איתה מגבית,

הלכות השנור הם בקיאים וזה טוב,

אז הם יכולים לקלוט גם ילד כזה בין העניים, הם יכולים לקבל. לא שמעתי עדיין תלמיד שרצה ללמוד בישיבה ולא למד בישיבה בגלל שרצו שכר לימוד.

אני עדיין לא מכיר דבר כזה.

ברוך השם, יש הרבה ישיבות שמוכנות להתחשב בדבר. ולכן, מה שאתה ממציא כעת המצאה, אולי זה בישיבה שלך, אולי שם אתם לוקחים שכר לימוד,

זה בית-שמאי.

אבל בישיבות אחרות,

ברוך השם, קולטים את כולם,

קול הבא, ברוך הבא. לכן אין לו שום טענה.

האנשים מנסים להתחכם,

מוצאים כל מיני תירוצים,

כל מיני דרכים לברוח מהדבר הזה.

נדמה לו שבמקום השני הוא ייהנה מהבן שלו יותר.

ואחר כך, אחרי שהוא אוכל מרור,

אז הוא בא לחכם לבכות, שיגיד לו מה לעשות.

אבל הרבה פעמים זה מאוחר מאוד,

ולכן אני מביא את זה כמשל.

יש הרבה דברים שאמרנו פעמים רבות.

זו אחת הדוגמאות שאתה רואה,

תראה,

מה ההבדל בין אותן הישיבות שנקראות, גנבו את התואר של שם ישיבה,

קוראים לזה ישיבה מקצועית,

אבל אם יראת שמים באמת,

למה לא מחנכים את הילדים שלא ידברו לשון הרע?

למה לא לומדים כל יום את ההלכות האלה?

זה משקף במידה מסוימת גם את הרצינות שלהם בנושא של יראת שמים.

לכן אפילו אם יש ימי איזה שמלמד וקוראים לו הרב,

אז מה קרה, ואם הוא מלמד וקוראים לו הרב,

אז מה, הוא יכול, עדיין לא.

ולכן, מן הראוי שהאדם יהיה זהיר מאוד.

הקדוש ברוך הוא נתן לו פיקדון יקר, יש לו טוב,

ישלוח אותו למקום טוב,

ולא ישים לב מה הגברת תאמר לשאול את האישה, לשאול את האישה איזה שמלה היא רוצה שהוא יקנה לה.

זה באמת צריך להתייעץ איתה, מה היא רוצה.

אבל אם זה גובר לעניין חינוך הבנים,

שם הוא צריך להראות את כוחו.

בשביל זה האדם מתחתן ובשביל זה מביא בנים,

מביא כדי לקבור אותם מבחינה רוחנית.

אני לא הבנתי לך את זה מביא בנושא מן ההיגיון.

שוב,

מההתחלה עד הסוף, היה טענה עליהם על הכל, באמת. הטענה הייתה גם על ההתחלה. מה אומר?

טוב, מה שנדמה לאנשים כהיגיון. נדמה לו, שם הוא יקבל השכלה, שם יהיה לו מקצוע.

נדמה לו שזה היגיון.

הגמרא דיברה בלשון שהאנשים נדמה להם, ועל זה הגמרא באה לאפוקה.

אני עוזב כל אומנויות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

זה הדבר, התכלית שאדם צריך לעשות מבלי להתחכם, לא לנסות למצוא דרכים אחרות, דרכים חילופיות.

הוא אמר שאני רוצה שידברו עלי. לא.

אם היו מדברים עליו אנשים צדיקים,

הוא לא היה מצטער הרבה.

קיצוי כמו שאומרים.

או נהרגים זה לא שחלילה וחס האדם הזה שדיברו עליו מגיע לו עוון,

אלא זו עובדה, זו מציאות.

כלומר, יש רוצח ויש נרצח.

אתה מחלק את האשמה בין הרוצח וה-50% 50%? לא, חלילה.

אבל זו עובדה שהאדם הזה מסכן ונרצח, גם פה.

לשון הרע הוא רק של אחד מהם שדיברו עליו.

זו עובדה, זו מציאות, אבל לא שחלילה וחס מגיע לו הדבר הזה בגלל שדיברו עליו.

אלא זו עובדה שהלשון הרע עלול להגיע גם לדבר שכזה.

אני עובר הלאה. הרב החפץ חיים מתחיל למנות לנו את העשים שהאדם עוקר בקום ועשה כדי דיבורו על ידי אמירת לשון הרע.

העשה הראשון שהוא עוקר, זכור אשר עשה השם אלוהיך למרים.

התורה הזהירה אותנו שנזכור תמיד בפה את העונש שהיה למרים.

מנין לנו שזה בפה?

התורה אמרה, ישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות.

קול ישמר פן ועל,

אין אלא לא תעשה.

איך אדם ייזהר שלא תהיה לו צרעת על-ידי שלא ידבר לשון הרע?

כי בעוון לשון הרע באים נגעים. בהתחלה בא על קירות הבית,

אועיל מגיע על הבגדים, לא אועיל בא בסוף על גופו.

אין בעל הנפשות פוגע בנחילה. ולכן יש את השלבים האלה שאמרנו.

אז אדם שאומרים לו, מזהירים אותו,

בחוץ, אל תצא בלי מעיל,

תקדים רפואה למכה שלא תתקרר, לא תצטנן.

כך גם פה.

מזהירים אותו שלא יבוא לידי המחלות האלה,

שלא יבוא עליו לא צרעת ולא סרטן,

על-ידי זה יישמר בנגע הצד, ישמור מאוד ולעשות.

זה אם כן עליו.

עכשיו, העושה שבאה התורה ואמרה, זוכר יותר שעמרים,

היינו לזכור בפה את מה שקרה לה.

דיברה על אחיה, משה רבנו, לשון הרע,

הכוונה לטובה.

דיברה על מה שעשה משה רבנו, שעזב את אשתו ציפורה,

ולכן מסכנה נאה,

ולקתה בצרעת.

זו הדרשה. כשהוא אומר, היא שמר בנגע הצרעת,

הרי שכחת הלב אמורה.

הא, מה אני מקיים זכור בפה?

כן, זה יש גם לגבי זכירת עמלק.

כשלא תשכח,

הרי שכחת הלב אמורה.

הא, מה אני מקיים זכור בפה?

החזר תורה וקוראים פרשת זכור של עמלק בפה.

כך גם לגבי הקידוש.

כשאומר, שמור את יום השבת, הרי שמירת הלב אמורה.

הא, מה אני מקיים זכור בפה?

אתה רואה שיש חובה לומר בפה מדי יום ביומו. האדם הזה רק אומר בפה,

מגיע למעשה, הכל כלאם פאדי, הכל מן הספה ולחוץ.

אז האדם הזה רשע וגס רוח.

אם אתה אומר קודם כן, איך אתה אחר כך עושה הפוך ממה שאתה בעצמך אומר.

בברכת העולם אנחנו בכל יום

זוכרים שלושה דברים. מעמד הר-סיני,

לזכור את מחיית עמלק. דבר ראשון, באהבה להודות לך וליחידך.

הפה ניתן רק לייחד את השם יתברך, ולא חליפה לומר לשון הרע. בזה אנחנו זוכרים את מה שאמר הקדוש ברוך הוא,

זכור את אשר עשה השם אלוהיך למרים.

למה זה בא ומדבר לשון הרע?

הוא עוקר בידיים, בקום ועשה, את המצווה הזו.

ולכן, ייזהר האדם שלא ידבר,

ולא יחשוב,

נו,

ואם דיברתי, מה קרה? מי יודע שדיברתי?

הגמרא אומרת, ביתו של אדם מעידים בו.

אם פעם היה קשה להבין את המושגים האלה,

היום קל להבין.

היום לא קשה להוכיח לאדם מה הוא אמר.

היום יש קלטת, יש היום קול.

יגיע בשמיים, יגיד להם, שקר, לא אמרתי?

יפתחו לו מיד את הרשם קול. יש להם רשם קול מהיום הראשון עד יום האחרון.

יגידו לו, תגיד לי, זה הקול שלך?

הקולך זה בני דוד?

מה הוא יגיד?

אמרתי, הנה,

משמיעים לו את זה, לא רק יכולים להשמיע לו,

יכולים גם להסטריט עם הווידאו.

אחד של כל החיים, הראו לו איך הוא אמר, ואיך עשה, ואיך הוא נהנע ביד כשהוא אמר, באיזה התלהבות.

את הקול יכולים להראות לו, אין להם בעיה בשמיים להמציא לו קלטת של אותו היום.

ולכן, מראש היד רושמת, הפנקס פתוח,

ולכן יזהר על כל מילה ומילה, על כל מוצא פיו.

חברים,

שכח בחוץ מזוודה,

או שזה מטען חבלה?

אני כן, אבל כשמזוודה יש אדומה.

מזוודה אדומה.

יש, טוב.

נחזור לנושא.

ועובר על-ידי הסיפור הזה גם על מצוות

ואהבת לרעך כמוך,

שנצטווינו בזה לחוס על ממון חברו,

כמו שהוא חס

ולחוס על כבוד חברו ולספר בשבחו,

כמו שהוא חושש על כבוד עצמו.

מספר לשון הרע על חברו או המקבל,

אף אם הדבר אמת נראה בעליל שאינו אוהבו.

אחת המצוות היסודיות שיש לנו בתורה, מצוות ואהבת לרעך כמוך,

אחד הדברים החשובים,

דעלך שנא לחרבך לא תעביד.

כמו שהגמרא מספרת על אותו הגוי שרצה להתגייר,

בא לפני שמאי ואמר לו, על מנת

שתלמד אותי את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד.

לא ייתכן כדבר הזה, התורה שלנו ארוכה מארץ מידה רוחבה מניים.

לכן שמאי דחף אותו בים.

בא לפני הילל, הסכים,

לימד אותו את ההלכה הזו, את המצווה הזו.

אהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה,

דעלך שנא לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור.

זאת אומרת,

מה שאתה לא רוצה שיעשו לך,

תיזהר לא לעשות לעם אחר.

זה הכלל, זה היסוד,

והילל העמיד את הדבר הזה כדבר מרכזי מאוד,

החטפות החשובות שיש לנו בתורה.

יש הרבה אנשים שבכל בוקר, לפני שמתחילים תפילת שחרית,

בסידור הגדול של צלח מנצור, תפילת ישרים,

יש שם לשם ייחוד, ויש שם גם אני בא לקיים מצוות ואהבתנאי רמוך, הוא קורא את הכול, ברוך השם.

הוא בא ואומר וחוזר, שניים נקרא ואחד תרגום, כל יום.

כשמגיע למעשה, אתה יכול לבחון את זה.

אם באמת הדברים כנים,

אם באמת הוא אוהב את חברו ואהבת לרעך כמוך,

או שהכול מן השפה ולחוץ,

הכול כנאם פאדי, הכול שטויות, הכול חרטט.

איך אתה יכול לדעת מה יש לו בלב?

מה, יש לך איזה רנטגן לצלם את הלב שלו, לדעת מה הוא מתכוון?

יש.

אתה יכול לדעת על-ידי המעשים.

תבחן את האדם הזה ותראה.

האם הוא שומר את הפה כשהוא מדבר לשון הרע?

אם הוא מדבר לשון הרע על חברו,

אז הוא מוכיח בזה שהוא לא אוהב אותו ושונא אותו.

אילו היית אוהב אותו, למה אתה מדבר עליו לשון הרע?

אתה רוצה שידברו עליך? אתה לא רוצה.

אתה מעוניין שידברו עליך, אז למה אתה מדבר על אדם אחר?

בזה הוא מוכיח שהוא לא אוהב את חברו,

והוא עוקר בזה את המצלם. אהבת לרעך כמוך.

כי אדם שאוהב את חברו משתדל לכסות עליו, על כל פשעים תכסה, משתדל לעטוף את הדברים, להסתיר את הדברים ולא לפרסם אותם.

כאן כשהוא הולך ומפרסם ומדבר נרע,

בזה הוא מוכיח בעליל שאינו אוהב את חברו, אולי גם שונא אותו.

אפילו אם נאמר, יש לי איזה חיסרון,

אדם שיש לו איזה חיסרון משתדל לכסות את זה.

הוא לא רוצה שידברו האנשים עליו, לא רוצה שיטעו מזה בכלל.

ואפילו אם מישהו ידע והלך ודיבר,

בלב שלו הוא מתפלא,

הלוואי שלא יאמינו לו האנשים.

הוא לא רוצה שהאנשים ידעו את הדברים האלה,

את מעשי הגנאי שלו.

הוא רוצה לחפות על מעשי הגנאי שלו, מסווה אותם בכל מיני שיטות,

בכל מיני דרכים, מטייח את זה.

אז למה על חברך אתה עושה הפוך?

שם אתה הולך וחושף אותו?

לכן,

לא רק אדם שמדבר לשון הרע עוקר בזה את המצווה ואהבת נרעך כמוך,

אלא גם אדם ששומע,

מקבל לשון הרע, גם אדם כזה עוקר את העושה של ואהבתך כמוך.

אם היית באמת אוהב את האדם הזה מכול וכול,

היה לך אהבה אמיתית?

אם כן, למה אתה מאמין לדברים האלה?

אתה לא רוצה שיאמינו עליך. אפילו אם היה דבר אמת, היית מעוניין שלא יאמינו.

שיגידו זה שטויות, זה שקר.

כך גם על אנשים אחרים, אותו כלל ואותו דין.

לכן, כשאדם מאמין לדברים האלה, פתי יאמין לכל דבר,

שומע את הדברים,

שוב מועקר בזה את העשה של ואהבת לרעך כמוך.

לכן, אם האדם הזה אומר את הדברים בבוקר,

לא רק יאמר, אלא גם יעשה.

יוכיח את הדברים מן הכוח אל הפועל,

ייזהר לא לומר לשון הרע, ואפילו אם מישהו בא ואמר משהו,

הוא ישב מייד ויאמר לו, זה שקר, זה לא נכון, אני לא מאמין לזה.

מייד ייזהר שלא לקבל את הדבר הזה,

לשון הרע, כלל ועיקר.

אני עובר לעשה הנוסף.

לפעמים עובר גם במצוות

בצדק תשפוט עמיתך, כגון

שראה את חברו שדיבר או עשה מעשה,

ויש בדבר הזה לשופטו לצד הטוב או לצד הזכות או להפך.

ואפילו אם הוא איש בינוני,

התחייבנו מן התורה במצוות עשה זו לדון אותו לכף זכות.

וזה, האדם

מדבר עליו לשון הרע,

אז הוא עוקר בזה את המצווה, בצדק תשפוט עמיתך.

המשנה אמרה באבות, היבא דן את כל האדם לכף זכות,

צריך לדון את החבר שכל מעשיו משתמא הם בסדר.

כשאני בא ומהפך את הדברים לצד חובה,

לא רק שאמרתי עליו לשון הרע,

אלא כשדנתי אותו לכף חובה,

אני עקרתי בזה את המצווה מדאורייתא, מצוות

בצדק תשפוט עמיתך.

בספר המצוות נמנית מצווה זו בכלל התרייג מצוות,

והמצווה היא כך,

כשאני רואה מעשה שעשה חברי,

אם אני יכול לתרגם את המעשה הזה שכוונתו לשם שמים,

וזה מעשה חיובי,

בוודאי שאני חייב לעשות כך.

אפילו אם ראיתי אותו שעשה מעשה לא טוב,

וראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה,

אל תערער אחריו ביום, כי בוודאי הוא עשה תשובה.

כך גם בכל מעשה שיש אפשרות לתרגם אותו לצד זה או לצד זה.

תטה את הכף לצד חובה להגיד משתמא הוא רשע, התכוון לא טוב,

אלא אדרבה, תמיד תתרגם את העניין לצד שני, לצד הזכות.

וכשהאדם הזה מתרגם את זה לצד חובה ומדבר עליו לשון הרע,

בוודאי שהוא עוקר מצווה זו.

בהסבר מצווה זו הסבירו לנו הראשונים התשבץ בספרו מגן-אבות ושאר הראשונים שיש שלושה סוגי בני-אדם.

הסוג הראשון, אדם צדיק.

לא רק אם המעשה שקול, אפילו אם המעשה הזה נראה לי חשוד,

נראה יותר לצד חובה.

אפילו הכי יש מצווה לדון אותו לכף זכות,

על כגון זה נאמר, בצדק תשפוט עמיתיך.

אבל אם האדם הזה רשע,

אדם שיבת ולא דין,

ועשה איזה מעשה שאפשר לפרש את זה לצד זה או לצד זה,

נתן לעני צדקה,

אל תפרש את זה שהתכוון האדם הזה לשם שמיים,

לכאב מצוות עשה של צדקה,

אלא תגיד, כנראה הוא יתבייש מהחברים שלא יגידו עליו קמצן, לכן הוא הוציא ונתן.

אם לא היו אנשים, אם הוא היה לבד, מה היה נותן?

מותר לך לתרגם את המעשה לא לצד זכות,

אלא תמיד לצד חובה,

כיוון שהאדם הזה, זה דרכו כסל למו, תמיד הוא רשע, רע בליעל.

אדם שהוא בינוני, שקול,

אדם שלא מוכר לי כל כך, סתם אדם דתי,

שם אין לך את החובה הראשונה באדם צדיק,

שעם המעשה יותר לכף חובה,

אין עליך חובה לפרש את זה לצד זכות.

אבל כשהמעשה הזה שקוק,

ממילא, בצדק תשפוט עמיתיך,

תתרגם את זה לצד זכות.

אפילו באדם בינוני, והדבר נוטה יותר לכף חובה,

אין חובה, אין מצווה דאורייתא,

אבל מידת חסידות, שבכל מקרה היבדן את האדם לכף זכות, ואת זה המשנה רמזה במסכת אבות.

אלה הם שלושה הכללים בעניין זה, ממילא, גם פה.

גם לגבי עניין של לשון הרע,

לא מבעיה אם אני מדבר על אדם בינוני,

לשון הרע, שהעניין הוא חמור מאוד ועונשו כבד.

אפילו אם אני מדבר לשון הרע על אדם צדיק, איש אלוקים קדוש,

אני אומר, מה יש בלאו הכי האנשים יודעים שהוא אדם צדיק?

מה עשיתי בדברים?

אדרבה, העונש הוא חמור. אם המעשה היה נוטה יותר לצד חובה,

היית חייב לתרגם את זה, לפרש את זה לצד זכות.

קל וחבל שהדברים אינם מעל.

נמצא שאדם שמדבר על אנשים כאלה,

עונשו חמור שבעתיים, פי כמה וכמה.

ולכן, היזהר מאוד,

אם הוא מדבר על יהודי, צריך להיזהר. צריך להיזהר שבעתיים כשהוא מדבר על יהודי תלמיד חכם,

שלא ייכשל חלילה באחד מהאיסורים האלה.

ולפעמים מספיקה מלה אחת כדי להגיע למלכודת הזאת ולהגיע לאיסור זה.

עשה נוסף שהוא עובר,

שום מצוות עשה וחי אחיך עמך.

המצווה, וחי אחיך עמך, היא לדאוג ולעזור לחבר כדי שיוכל לחיות טוב,

בין היתר ולמצוא לו פרנסה טובה.

זו המצווה מדאורייתא.

הרמב״ם, בהלכות דמוניות, מעלות הצדקה,

הוא מתחיל קודם כול, המצווה הראשונה, למצוא לו עבודה.

אם העני הזה כל החיים יאסוף,

כל החיים יהיה מסכן, צריך לאסוף נדבות.

נתת לו עשרה שקלים.

מה זה עשרה שקלים? בקושי לארוחה אחת.

אבל אם הלכת ועזרת לו למצוא פרנסה טובה,

האדם מתחיל בעבודה קבועה,

אז עשית לבעיה הזאת טיפול שורש,

הצלת את האדם הזה. לכן הרמב״ם,

שמונה את כל מעלות הצדקה,

המעלה הטובה ביותר, קודם כול תמצא לו עבודה. תהיה מתווך טוב.

אתה לא יכול לסמוך על לשכת העבודה. אתה יודע איך הם נוהגים, באיזה שיטות עקומות.

תמצא לו אתה בעצמך. תתעניין, תמצא לו עבודה טובה.

בזה אתה מציל אותו.

וכשהאדם הזה מדבר עליו לשון הרע, בוודאי שעל פי הטבע אין אפשרות לאדם הזה למצוא עבודה טובה.

כי אנשים חוקרים ודורשים לדעת מיהו האדם הזה,

לפני שמקבלים אדם לעבודה ונותנים לו קביעות,

הם קודם חוקרים ודורשים ורוצים.

אני קונה אדם כזה שיהיה אצלי כל החיים וישב ליד הקופה.

ואם האדם הזה יהיה גנב,

אז אוי ואבוי, שמים את החתול לשמור על הגבינה, אני שם אותו ליד הקופה, אני אשאר כל החיים עני ודורש.

אז אם הוצאת שם רע הזו תגיע לאוזניו של המעביד הזה, הוא מייד יפתור, הוא יזרוק אותו מייד.

נמצא שהאדם הזה כל החיים יהיה נע ונד,

לא ימצא פרנסה טובה בגלל הדיבורים שדיברו עליהם.

נמצא שהאדם הזה בדיבור אחד לפעמים, במשפט אחד,

הוא מפיל אותו בפח לכל החיים, לשנים רבות.

ולכן,

היזהר מאוד לא ידבר מילים מיותרות,

כדי שחלילה וחס לא יגרום לחברו נזק,

ואז יהיה חלילה אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

בעשה ד',

ואם על ידי סיפור הלשון הרע או הרכילות

השפיל את חברו עד שאיבד מחייתו על ידי זה, כגון

שמפני רוע על לבבו פרסם על חברו שאינו איש נאמן,

או אם הוא בעל מלאכה פרסם עליו שאינו ראוי למלאכה היכול כיוצא בה,

עובר גם כן על מצוות עשה,

שנאמר גר ותושב וחי עמך, ונאמר וחי אחיך עמך,

שנצטווינו בזה להחזיק ביד אל שמך,

וליתן לו מתנה או הלוואה, או לעשות עמו שותפות,

או להמציא לו מלאכה כדי שיתחזק בזה, ולא ייפול ויצטרך לבריות.

ועל אחת כמה וכמה ד'מצווין אנו שלא לגרום לו שיאבד מחייתו.

אחד האיש שהאדם עובר עליהם אם מדבר על חברו לשון הרע,

זהו העשה וחי עמך.

יש לנו מצווה מן התורה לדאוג לכל יהודי.

לא רק לדאוג לו בפה, מס שפתיים,

אלא לדאוג לו בפועל לפרנסה.

הרמב״ם, כשמדבר על מצוות הצדקה,

מונה כמה וכמה דרגות.

לא כל אורות נתינת הצדקה,

לא תמיד המצווה שווה,

אלא לפעמים המצווה היא חלשה,

אתה בא ונותן לו, לעני, אגוד.

או אתה עושה על ידי אדם אחר על ידי גבאי צדקה שהעביר לו,

זה יותר מעולה.

כי העני ממך, הוא לא יודע ממי הוא קיבל.

וכן על זה הדרך, הרמב״ם מונה מעלה אחרי מעלה.

המעולה ביותר מכל המעלות, אדם שדואג לפרנסת חברו.

מדוע המעלה הזו מעלתה יותר מאשר צדקה רגילה?

משום

הרגילה נתת לו היום אגורה.

זה בקושי מספיק למשהו מהלחם.

במשחת ערב הוא יצטרך עוד פעם לאסוף, וכן הלאה.

כל החיים צריך העני הזה לאסוף, וכל החיים הרעני.

לא פתרת את הבעיה ביסודיות, אלא זה פתרון זמני.

אבל אם אתה דואג לו לעבודה קבועה,

מצאת לו עבודה קבועה, האדם הזה הלך לשם, עבד, מצא חן בעיניהם,

קיבל קביעות,

ברוך השם,

מקבל משכורת 500 דולר לחשבון. יש לו פרנסה בכבוד.

הוא לא צריך יותר לבריות, לא צריך אף אחד.

אדרבה, הוא עכשיו, את המעשרות הוא ייתן לאנשים אחרים.

על-ידי זה שתיווכת בינו לבין המעביד, מצאת לו עבודה טובה,

פרנסה טובה,

הצלת אותו לכל החיים.

אין לך צדקה גדולה.

ובזה, כשאדם עושה כך, מקיים מצוות עשה דאורייתא,

וחי אחיך עמך,

זו המצוות.

צדבנו לעזור לכל יהודי ויהודי שתהיה לו פרנסה.

אנשים היום מתחמקים מהדברים האלה.

הם אומרים,

צדקה, משרד הרווחה מטפל, הם דואגים לזה, התרים את הבעיה של העניים.

אתה אומר לו, צריך לעזור לאנשים למצוא פרנסה?

הוא אומר, יש במשרד העבודה לשכת עבודה.

אנחנו רואים, לצערנו,

שלא המשרד הראשון מתפקד ולא המשרד השני מתפקד.

שניהם צולעים על ירחם.

הלוואי שבאמת אותם המשרדים היו פותרים את הבעיה,

אבל עד צערנו לא יחדל אביון מקרב הארץ.

ולכן עדיין יש עלינו מצווה וחובה ללכת ולדאוג לכל יהודי ויהודי.

אתה רואה יהודי מחוסר פרנסה, מבוטל,

תנסה לעיין בשבילו.

יש לפעמים,

בכניסה למקווה יש שם מפתקים.

כתוב שם, דרוש עובד כאן, דרוש נהג, וכן זה הדרך.

תסתכל שם, תעשה לעצמך רשימה של כמה דברים אליו לאדם הזה.

יש לך רישיון נהיגה, אתה רוצה לעבוד בנהיגה,

אתה רוצה להיות איש החזקה, תראה מה הוא מתאים,

מה הוא מוכשר,

תגיד לו, הנה, מקום פלוני מחפשים,

תתקשר מייד בטלפון, תגיד, אתה רוצה. תנסה להגיע אליהם בהקדם כדי שיהיה לך פרנסה בשפע,

וכן זה הדרך.

בזה, כשתיווכת מעשה קל, אבל קיימת מצווה גדולה.

לפי זה,

כאן, במיזה שהאדם הזה מדבר לשון הרע על חברו,

הוא עשה מעשה הפוך בדיוק,

ההפך הגמור ממה שצריך להיות.

כשאדם מדבר לפני אנשים,

פילוני גנב,

הדברים לא נשארים ביני לבינו,

אלא הדברים מתפרסמים.

עוף השמים הוליך את הכול.

הוא בא אליי, האדם הזה, ואומר, אני מוכן לעבוד אצלך, אני מוכן להיות קופאי.

מי ייתן לחתול לשמור על הגבינה? מי ייתן לגנב להיות קופאי?

ממילא האדם הזה אומר לו, לא, אני לא צריך קופאי, לא צריך, תלך.

וכן, אז זה הדרך. הכול הולך, רוצה לעבוד,

אנשים חוקרים ודורשים,

מתברר להם שיש על האדם הזה שם רע,

יצאה עליו שמועה כך וכך.

אז האנשים לא מבררים עד הסוף,

אלא אפילו מספק הוא אומר, מה לי בין הצרות האלה? מספק הוא מתרחק ונזהר מהאדם הזה לגמרי.

נמצא שעל-ידי זה שאמרת עליו שם רע,

אמרת כך וכך,

האדם הזה נשאר מסכן לכל החיים.

כל החיים הוא נד, לא מוצא פרנסה. קיפחת את פרנסתו על-ידי הדיבורים האלה,

על-ידי הוצם רע או הלשון הרע.

אדרבה, התורה מחייבת אותנו לעזור ליהודי למצוא לו פרנסה,

ולא לקפח פרנסתו.

ולכן,

אם האדם הזה מדבר על יהודי שראוי לעבוד,

ועל-ידי זה קיפח פרנסתו,

לפעמים הוא עוקר את המצווה שאמרנו,

עוקר מצוות וחיה אחיך עמך,

אלא יצטרך מיד לתקן את הדברים ולמחוק את העבר.

אני עובר לעושה.

ולפעמים עובר על-ידי קבלתו את הלשון הרע או הרכילות גם על מצווה דהוכיח תוכיח, כגון אם רואה שחברו מתחיל לספר לו בגנות חברו,

והוא יודע שדבריו יהיו נשמעים למספר,

ואפילו אם ספק לא בזה,

מחויב מן הדין להוכיחו,

כדי שלא יגמור החטא.

ולכן,

אם מניחו לגמור סיפורו הרע על חברו,

בוודאי עובר על מצוות עשה זו.

הרב עובר כעת לגבי אדם שהוא לא מדבר, אלא רק שומע.

בא אליי אדם, מתחיל לספר לי סיפורים.

אתה יודע, פלוני אלמוני הוא כך וכך וכך,

שבע תועבות בליבו וכולי, מתחיל לספר.

אני שותק.

לא רק שאני עובר על שלמדנו למעלה,

אלא נוסף לזה אני עובר גם על עשה הוכיח תוכיח את עמיתך. אני עוקר את העשה הזה בידיים.

התורה מחייבת אותי,

כשיהודי ירא שמים אני צריך להוכיח אותו.

כאן אני שותק, אני לא מוכיח אותו.

מה נאמר? טוב, אני אדם מנומס.

אני לא אוהב להיכנס

באמצע הדברים של חברי.

אז מה אני אומר לעצמי?

תכף הוא יגמור את הדברים, אז אני אוכיח אותו בסוף.

אין דבר כזה.

למה הדבר דומה?

אני רואה אדם שהתחיל לאכול סנדוויץ' של חזיר.

אני אומר, לא יפה להפריע לו באמצע האוכל. אין ניסיון בשעת הסעודה.

קודם כל שיגמור,

אחר כך אני אבוא ואגיד לו, אוכיח אותו.

אסרו לאכול חזיר, התורה אסרה.

אתה תגיד דבר כזה?

חס ושלום.

אני מיד אוכיח אותו. אני אגיד לו, מה שיש לך בפה מיד תוציא. אפילו גרגיר אחד אל תשאיר. לך תצחצח מיד את השיניים, זה חזיר בר מינה.

כך גם פה.

מי אמר לך שעוון רע הוא פחות מחזיר?

אדרבה, הוא יותר גרוע.

בחזיר אין דין יהרג ואל יעבור.

רע אמרנו בשם רבנו יונה,

ישמן דאמר שיהרג ואל יעבור עד כדי כך.

הרבה יותר חמור מאשר אכילת.

אז למה לך להמתין עד שיגמור?

איך שהתחיל לספר על האדם ההוא, הוא התחיל לומר משהו.

אמר לו, סליחה, סליחה רגע,

תעשה טובה, אל תאמר כלום.

היות והדברים האלה הם איסור, כך וכך התורה צוותה אותנו.

תן לו שיעור בהלכות לשון הרע, יש לך הזדמנות.

זה הלכה למעשה, ממש.

ובזה אתה מקיים מצוות עשה דאורייתא,

מצוות הוכיח תוכיח את עמיתך.

זה מה שאתה חייב לעשות.

אבל אם האדם הזה לא עשה כך, שמע אותו,

אז הוא עקר בידיים את מצוות תוכיח תוכיח,

וחלילה יענש על הדבר הזה.

אלא שהרב החפץ חיים מחדש לנו כאן הלכה.

הוא אומר,

מתי שייך לומר כאן את מצוות תוכיח תוכיח את עמיתך?

זה שייך דווקא כשאני יודע שהאדם הזה אדם ירא שמים,

ובעזרת השם הוא ישמע לי.

אני אסביר לו מייד שכל זה נגד ההלכה, נגד הדין, והאדם הזה מייד ירים ידיים ויאמר אני מקבל, תודה,

תזכה למצוות שהצלת אותי.

רק באדם כזה אני חייב להוכיח אותו.

או אפילו אם יש ספק,

ספק אולי ישמע לי, אולי לא.

גם מספק אתה חייב להוכיח אותו.

ספק דאורייתא לחומרה.

אבל אם המדובר באדם שבוודאי לא ישמע לי,

אני מכיר את האדם הזה, יש לי איתו ניסיון עשיר.

אני בטוח שהאדם הזה,

כשישמע את דברי התוכיחה שלי,

הוא מייד יאמר, אל תבלבל את המוח, מה, אני היית דוס? ממתי היית דתי?

כך הוא יתחיל לומר כל מיני דברי בלע,

כל מיני דברים,

ולא ירצה לשמוע. הוא ימשיך לדבר לשון הרע.

בזה הרב מחדש את הכלל שהגמרא אמרה בכמה וכמה מקומות.

הגמרא, במסכת יבמות בדף סמך, הגמרא אומרת את הכלל,

יותר טוב שאדם לא יאמר דבר שאין סיכוי לשמוע.

כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,

כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע.

אלה דברי הגמרא ביבמות סמך.

זאת אומרת, אתה בטוח בוודאי שלא ישמע לך, אם כן אין אף כמינה.

האמת, שלא כל הפוסקים מודים בדבר הזה.

שם ייתכן להסביר את דברי הגמרא שהאדם הזה הוא שווה. לא יודע.

על ידי זה שאני אוכיח אותו, ועדיין הוא לא ישמע לי,

אז הוא יהיה מזיד ויעשה את העבירה בשט בנפש.

ואז, לא רק שלא הועלתי, אלא קלקלתי.

אבל מה שאין כן לגבי אדם שבוודאי הוא מזיד,

אז אין שום קלקול. היה מזיד ונשאר מזיד.

לכן עדיין יש עליי חובה להוכיח.

אני צריך להוכיח אפילו מאה פעם.

הוכיח תוכיח, לא רק פעם אחת,

אלא אפילו מאה פעם אני חייב לבוא ולהוכיח.

כל הכלל, כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,

כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע,

כל זה דווקא בדבר שאינו מפורש בתורה.

שם נאמר הכלל, מוטב שיהיו שגגין ואל יהיו מזינין.

אבל זה דבר שהוא מפורש בתורה. בלאו הכי הוא מזיד, בלאו הכי הוא יודע.

אם כן, אין לך מה להפסיד.

וכאן עוון לשון הרע זה דבר שמפורש בהדיה בתורה.

כאן זה לא דבר שנרמז באיזה מקום,

אלא כאן הדבר מפורש בתורה.

ולכן, כאן אולי לא שייך את הכלל,

מוטב שיהיו שוגגין.

ואל יהיו מזידים, אלא יהיה צורך לבוא ולהוכיח.

כן זה דן בספר בית יהודה של הגאון רבי יהודה עייש.

אישה שהורגת ביום שבת פרעושים.

אפילו אם אני אומר לה, היא לא תשמע לי.

תמיד דרכה, כשהיתוש נוחת על היד שלה,

היא נותנת מכה והורגת אותו. זהו.

אפילו אם אתה אומר לה, שבת זה אסור, היא לא תשמע לך.

אומר רבי יהודה עייש שיש חובה להוכיח.

למה? כי התורה אמרה, לא תעשה כל מלאכה.

נכון שלא כתוב בפירוש בתורה שהמלאכה היא להרוג יתושים,

אבל גם זה בכלל.

לכן אתה צריך להוכיח אותה.

אפילו אם אתה בטוח שהיא לא תשמע לך,

בכל מקרה אתה חייב להוכיח.

אומנם מחוות העיר חולק.

מחוות העיר אומר,

התורה אמרה בלשון כוללת, לא תעשה כל מלאכה.

התורה לא אמרה על צידת פרעושים או הריגת פרעושים.

לכן בזה הרב אומר שאין צורך להוכיח, יכול לשתוק.

רק לגבי הבערת אש בשבב,

שם התורה אמרה בפירוש, לא תבערו אש בכל משמעותיכם.

שם אתה חייב להוכיח בכל מקרה.

אל תעשה חשבון, יש סיכוי שישמעו, אין סיכוי, בכל מקרה אתה חייב לשמוע.

אבל הרבה מאחרונים הלכו כשיטת רבי יהודה עייש, והכלל בידינו תמיד,

כאן בעניין זה, ספק דאורת אל חומרה.

שם אולי בהריגת היתוש,

אין שם איסור מן התורה,

כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אז אולי לדידן אין בזה חשש דאורייתא.

אבל פה, עוון לשון הרע זה דאורייתא.

וכאן עמדנו שבעה עשר לבין,

ויש חלק מהם דברים מפורשים בפירוש,

לא תישא שם עכשיו וכו'.

אולי תאמר,

פעם האנשים היו פריביטיביים,

אולי פעם לא היו מודעים לנושא הזה בכלל.

היום יש מודעות בקרב הציבור שאסור לדבר לשון הרע.

אפילו אנשים שהם לא למדו הרבה תורה,

לא למדו גמרא אף פעם,

שאל אותו, אפשר לדבר לשון הרע? זה טוב? הוא אומר לך, חס ושלום, זה לא יפה.

אל תהיה רכלן? זה לא יפה. מה, אתה סבתא זקנה אתה? כך הוא מיד יגיד לך.

אז יש מודעות אצל האנשים שהדבר הזה הוא עבירה ותועבה.

אז אי אפשר לומר שהאדם הזה הוא שוגג, לא יודע שדבר הזה בכלל מעיקרו אסור,

ועל ידי התוכחה אתה מקלקל, אתה עושה אותו במקום שוגג מזיל. לא?

אלא מסתמא היה לפני כן מזיל.

אם כן, לא קלקלת שום דבר.

לכן, בוודאי יש עליך חובה להוכיח אותו.

דבר שני,

הרתב״א במסכת מכות, בדף כ', הרתב״א מחדש ואומר,

בכלל הזה מוטב שהוא שוגגין ועל יום מזידין נאמר לגבי עשה,

כמו ערב כיפור, כי שם הגמרא הביאה דוגמה לתוספת יום הכיפורים.

אבל בדבר שהוא לאו, לא?

פה אצלנו, בדוגמה הזו,

זה לאו, לא תישא שם עכשיו. יש הרבה לאווין.

דבר נוסף, ידוע,

מה שהירושלמי אומר והובא בדברי מהרן ורוטנבורג ועוד,

שכל זה היה בזמנם.

בזמן הזה, אם נרצה לבצע את ההלכה הזו,

אז רוב דברי התורה ייפלו, גופי תורה ייפלו וילכו וישתכחו מאתנו. אין הדבר סוף. היום אנחנו חייבים לעמוד בפרץ ולומר,

ובפרט אם האדם הזה אומר לשון הרע לא עם אדם אחד בארבע עיניים, אלא אומר את זה ברבים בפרהסייה.

אז בזה זה גם חילול השם. וידוע מה שאומר הסמאק,

שבעניין של חילול השם, כשעושים עבירה בפרהסייה,

לא נאמר הכלל מוטף שהוא שוגן ועל יום מזידים.

אם כן יש לך ספק ספקה לחומרה עם כל הצירופין הללו.

נכון שבכל אחד מהם יש לך עדיין ספק,

אבל ספק ספיקה לחומרה בדאור ראיתא, צריכים להחמיר.

לכן פלא על הרב, על המשנה הברורה,

שהקל בדבר הזה ואמר שאם אני בטוח בוודאי שאותו האדם שמדבר לשון הרע לא ישמע לי,

לא צריך להוכיח אותו. מי אומר?

אם האדם הזה דתי, אם האדם הזה ירא שמים,

אולי כן, אולי צריך להוכיח אותו.

זאת ועוד, כשאתה מוכיח אותו,

לפעמים אתה יכול לומר לו משפט שיזעזע אותו,

ואולי זה יגרום לו שיפסיק מהדבר הזה.

לא רק תאמר לו בלשון כוללת,

אסור לדבר לשון הרע,

אלא תפרט לו חלק מדברי המוסר והיראה שאומר המשנה ברורה, חפץ חיים.

זה אחד מהדברים שהרב מביא לכמן,

הוא מביא שלושה דברים התורה אמרה עליהם את הקללה ארור.

אחד מהם,

ארור אשר לא יכים את דברי התורה הזאת לעשות.

ואומר הרב, אדם כזה שמדבר לשון הרע,

הוא נחשב כמומר לדבר אחד.

אנחנו יודעים, מומר לדבר אחד פסול העדות.

מתאר לנו, היה אתמול בלילה חתונה,

וזה האפנדי הזה שדיבר לשון הרע,

הוא היה העד. היו שם שני עדים, אחד מהם זה היה השרץ הזה, השקץ הזה שכל הזמן מדבר.

יכול להיות שהבית-דין יכול לפסול את הקידושין, כלומר האנשים האלה לא התחתנו עדיין,

רק עד אחד יש כאן, זה ספק מקודשת.

צריך שני עדים.

אם שניהם היו בעלי לשון הרע,

היו שני עדים, האחד היה דתן והשני היה אבירם,

אז היא לא מקודשת,

אלה עדים פסולים.

כדי לפסול עד, לא צריך להגיע שיהיה האדם הזה מומר לכל התורה כולה, לא?

מספיק שיהיה מומר לעבירה אחת.

אם האדם הזה יודע שהדבר אסור, הוא במזיד, ברשע,

הולך ומדבר לשון הרע פעם אחר פעם, עושה את הדברים האלה בזדון,

בפשע.

אדם שעושה דבר כזה בפשע, הוא יפסל העדות.

תאמר לו את הדברים האלה, תדע, אתה משחק באש.

אם תמשיך לדבר לשון הרע,

אתה פוסל את עצמך לעדות.

תבוא פעם להעיד בבית דין, יביאו אותך, יש ויכוח בין שני בני אדם, אתה עד בבית דין,

יגידו, זה העד, לא שווה כלום, זה פסול.

כמו שמוחמד פסול, גם זה פסול. למה?

כי הוא כך וכך עושה, הוא מומר לדבר אחד. עד כדי כך הדבר החמור,

שיכול להיות שאפשר לפסול אותו אפילו לעדות.

זה אולי יפתח לו את העיניים, ידע איפה הוא עומד, יבין שזו לא חסידות או חומרה בעלמא.

אנחנו דורשים ממך שתבצע את ההלכה, זה דבר שהוא דין גמור וחמור מאוד.

אם תאמר לו את הדברים האלה בצורה פשוטה,

אולי זה ימחיש לו איפה בדיוק הוא עומד.

יכול להיות שהוא יפיק לקחים,

אולי מכאן הוא לבא לחושבנה טבע,

והוא לא ירצה לעשות לעצמו בושות, בהדלה.

יגידו ברמקוד, ידיעו,

ראובן בן יעקב מוזמן להיות עד.

הוא צריך להתקרח שם על הרעב, ללחוש לו, יגיד לו,

אני לא יכול להיות עד,

ואני פסול.

אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.

איך הוא יכול להגיד דברים שכאלה?

לכן, הכי טוב שחזור בתשובה,

וזהה יותר על מוצא פיו, כדי שלא יפסוד את עצמו לעדו.

רב לא יודע, רב תמים שלא מכיר את הקליינטים שלו,

הוא רוצה לקחת אדם שמחלל שבת בפרהסיה,

או שרוצה לקחת אדם שמגלח זקנו בתער.

אני לא יכול לשבת בצד ולשתוק.

אני צריך לגשת לרב וללחוש לו, אדוני הרב,

העד שהזמנת הוא לא טוב.

תגיד לו, הוא לא מתאים לדבר הזה, תמצא מייד אחר.

אז הרב הזה מבין את הרמז, ומייד מחפש אדם אחר.

רוב הרבנים עושים כך,

אם הוא לא קרוב משפחה של החתן והכלה,

אז הוא עצמו עד אחד.

עכשיו צריך למצוא עוד אחד רק.

הוא משתדל למצוא אדם מזוכן. אדם מזוכן מסתמא,

לא מגלח בתער.

הזקנו מוכיח עליו.

אז לפעמים, הכרת פניו ענתה בו, יש סיכוי שהאדם הזה ירא שמים.

אבל לפעמים הוא טעה בכתובת.

אמנם הוא לא מגלח בתער,

אבל הוא עושה תועבה פי אלף מזה, עושה דברים יותר גרועים.

אין לך ברירה.

כאן אתה בא לומר את האמת כדי להציל את הזוג הזה.

תתאר לך שהזוג הזה יחיו כל החיים בלי חתונה.

מה זה מותר?

לא רק שהברכות וההמשך יהיו לבטלה,

כאן אתה צריך שני עדים כשרים, אתה לא יכול לומר שבזה יש איסור לשון הרע.

לא, בזה בחיי גוונם כוונתך לומר את האמת כדי שחלילה וחס לא יפלו האנשים האלה בפח.

במה הדבר דומה?

הגמרא שם מספרת ששאל רב את האבא שלו,

אמר לו, מה זה מוצא אני מר ממוות את האישה? כגון מי?

אמר לו, כגון אימא שלך.

תגיד, זה לשון הרע?

איך אתה מדבר על האימא שלו לשון הרע?

אלא ודאי, התכוון להסביר לו את האמת, מה פירוש הפסוק.

זה היה דבר חי, מוחשי, ככה, הבין טוב את הפסוק.

אתה רואה, כשאדם מתכוון לא לשם הוצאת דיבה, לא לשם לשון הרע, אלא להסביר את האמת, מותר.

גם פה, הכוונתי היא להציל את הזוג הזה כדי שלא יחיו כל החיים בלי חופה, בלי קידושים.

אם שני עדים הם כאלה, כמו דתן ואבירם,

אז זה אפס.

לכן אין לך אפשרות לשתוק,

אתה חייב לבוא וללחוש לרב,

צריך לומר לו,

אחד מהעדים האלה מחלל שבת, תמצא עוד אחד. וכן, זה הדרך.

אם בדיעבד קרה דבר כזה,

הבין-דין לא יאמר להם לחזור ולקדש בברכה.

כי היו הרבה אנשים שם, ולפחות שניים מתוך הציבור הרחב היו טובים.

שניים מתוכם לא דיברו לשון הרע.

טוב, בדיעבד אולי לא יפסלו,

אבל לגבי להכשיר לכתחילה, חלילה.

רבי עקיבא איגר דן בדברי הגמרא ברווה מציעה בדף ה'.

הגמרא אומרת שעליו לא תחמוד משמע לאנשים רק אם הוא חומד ולא משלם כסף.

אם הוא משלם כסף, אין בזה איסור.

האמת לא כך.

האמת שגם אם האדם משלם כסף, עובר בלא תחמוד.

אומר רבי עקיבא איגר, בזמנם היו יודעים כולם שאסור לגלח וטער.

אבל היום בזמן הזה רוב האנשים לא מודעים לחומרת הדבר,

ולכן אדם מגלח בתער שהעיד, לא פוסטים בדיעבד את העדות שלו.

ייתכן לומר גם לגבי עניין של דיבור לשון הרע.

אולי גם בדבר הזה, אולי אנשים לא מודעים לחומרת הדבר,

וייתכן שבדיעבד לא פוסלים עדות כזו.

אני לא אומר שהאישה הזו נחשבת...

לאישה רווקה, והיא יכולה להתחתן עם איש אחר. לא, כל וחמש היו אנשים אחרים שהם אנשים טובים, אנשים מרעי שמיים.

אבל אני מעורר לגבי עצה טובה לכתחילה.

לכתחילה כשאדם הולך להתחתן,

הוא לא מתכונן לעשות כל שבוע חתונה עוד פעם עם אשתו. עושים פעם אחת לכל החיים, זהו.

אז להתחיל את החיים מרגל שמאל, שייקח איזה שני עדים צולעים על ירחם, כמו דתן ואבירם, כל הזמן מדברים לשון הרע. בשביל מה?

אם כבר,

תיקח איזה אדם שתקן, אדם שנזהר,

יש לו כל מילה שקולה, מדודה.

אם יש שם תלמידי חכמים גדולים,

תשתדל לקחת את החכמים האלה שיהיו עדים.

לא אכפת לי אם את הברכה אשר ברא ששון ושמחה,

יברך אותה איזה אדם פשוט. לא אכפת לי.

מי שלא יברך את הברכה הזו, זה בסדר.

הלב של העניין, הנשמה של החתונה,

שני עדים של הקידושין.

הם העיקר.

אם אמרו את הברכות אנשים צדיקים וחסידים קדושי עליון,

אבל העדים של הקידושין היו סמרטוטים, ערחי פרחי, מדברי לשון הרע,

אז הם עשו את העיקר טפל והטפל עיקר.

צריך לדעת, כשאדם עורך חתונה,

להדגיש את הדברים שטעונים הדגש נכון.

כמו שאמרתי, תיקח שני עדים טובים. תסתכל באולם, אתה רואה,

או אתה יודע, ראובן בן יעקב, זה תמיד נזהר, אף פעם לא מדבר לשון הרע.

ויש עדכן גדול, אף פעם לא מוציאים מהפה שלו מילה עד שחשב פעמיים.

אדם כזה, תזמין אותו, הוא יהיה העד.

שוב, צריך שהעדים יראו.

לא מספיק שתודיע ברמקו על ראובן בן יעקב עד,

צריך שהעדים האלה יראו את נתינת הטבעת.

והרבה פעמים,

לפי הפוזה שהצלם עושה, לא תמיד זה מתאים, זה לא הולך עם הווידאו.

הוא צריך שהאימא של הכלה תעמוד כאן, והאבא וכו'.

נו, והשני עדים, אין להם מקום טוב לעמוד,

אז לפעמים הם לא רואים, אנשים מסתירים אותה.

לא כך.

הרב לא יתחיל, סובי מרנן.

קודם כול,

יציב את שני העדים בעמדת תצפית טובה.

ואם לא, יבקש כיסא.

יגיד, תביאו לשני העדים כיסאות.

ואז הם יעמדו על כיסאות,

ואז הם יוכלו לראות. בפרט אם העד הוא קצת נמוך, ננס,

אז זה בעיה.

תביא לו כיסא, יעמוד על הכיסא גבוה.

אתה שואל את העדים, אתם רואים עכשיו הכול? הכול בסדר?

רואים את הידיים של החתן והכלה? כן.

אם הם רואים, הכול בסדר. נו, שיתחיל, סובי מרנן.

לא תמיד החכם הזה מסכן, יש לו סבלנות לעשות את כל הדברים האלה.

לפעמים הצלם הזה, או חצי בריון, או בריון וחצי,

והוא שולט על העסק שם, ומסכן החכם מתבייש ממנו.

טוב, מתבייש, אבל במציאות העסק לא ילך טוב, הביצוע לא יצא טוב.

לכן, יהיה נבון וחכם, וימצא לו עדים טובים, אנשים שזהירים לא לזלזל חלילה במצוות,

ובפרט בעניין זה, בעניין לשון הרע וכיוצא בזה.

אני חוזר לנושא.

עשה ו' שהוא עוקר על ידי דברו לשון הרע, וכל זה שכתבנו אפילו אם מספר דברי גנות על חברו בינו לבין עצמו.

אבל אם מדבק את עצמו לחבורה של אנשי רשע ובעלי לשון הרע,

כדי לספר להם דברי גנות על חברו,

או כדי לשמוע מהם,

עובר גם על מצוות העשה של ובו תדבק.

ובא על זה הפירוש,

להידבק בחכמי התורה ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מהאופנים,

אפילו לאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, עכשיו תרקמתיה לתלמידי חכמים,

ולהידבק עמהם בכל מיני חיבור, מהכל כדי שילמוד ממעשיהם.

ולכן בוודאי מי שעושה הפך זה, שמדבק עצמו עם חבורה של רשעים,

עובר על מצוות עשה זו.

אחת מהתרייג מצוות היא מצוות ובו תדבק.

הגמרא שואלת איך האדם יכול להידבק עם השכינה?

והרי נאמר כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא, איך אפשר?

הגמרא מסבירה שהכוונה היא, התורה מתכוונת שאדם צריך להידבק עם החכמים.

משום הולך את חכמים יחכם,

ורואה כסיל עם אירוע, טבע בירתו של האדם להימשך אחרי החברה שהוא נמצא בה.

ולכן התורה מצווה אותנו תמיד תהיה עם החכמים כשהם עושים מצוות. הם מדברים דברי תורה? גם אתה באופן אוטומט תלמד ממעשיהם וגם אתה תעשה מצוות.

אם האדם הזה הולך עם פרח אחים,

ממילא יעשה הפוך, נמצא. אם האדם הזה יש לו חבורה של אנשים שזה דרכם כסל לעמו,

שדרכם לדבר מדפם, לשון הרע, רכילות וכיוצא בזה,

הוא תמיד נדבק בהם, מתחבר איתם,

אז הוא עוקר את מה שאמרה התורה ובו תדבק.

במקום להידבק עם החכמים,

הוא עושה ההפך מזה, הוא הולך עם האנשים הפרחים והרשעים.

ולכן להתנתק מהם,

יפה שעה אחת קודם,

אלא חבריו יהיו רק אנשים מרעי שמים, אנשים שהם בגדר תלמידי חכמים שנזהרים בכל זה.

הגברה ממחישה שאפילו בדברים הגשמיים אתה צריך לאכול,

יש לך בחדר האוכל, שם בחתונה,

כמה שולחנות.

יש שולחן אחד שישבו שם כמה תלמידי חכמים. יש שם מקום פנוי,

תלך לשם, תבקש רשות. אם ירשו לך, תשב שם.

תשב, תגיד, מהי נפקא מיניים, אני אוכל פה או אוכל פה?

מה, מנת עוף שם אתה חושב היא אחרת?

נכון שהעוף אותו דבר,

אבל תוך כדי אכילה אנשים לא שותקים.

זה אומר חצי מילה והאום מוסיף מילה וחצי וכן הלאה.

כאן, אם אתה יושב עם החכמים,

גם אם זרקו מילה וחצי, אמרו איזה חידוש. שמעת בינתיים איזה חידוש בהלכה, וכן על זה הדרך.

ישבת עם הפרחחים, עם השיכורים,

שמעת חלילה לשון ערער, יחידו.

לכן, איך שאדם נכנס לאולם כזה,

יבחר לעצמו שולחן טוב.

איך אומרים, מקום טוב באמצע?

העיקר, מקום טוב, שהג'מאע, שהחברים כולם,

יהיו מאנשי שלומנו, מאנשים מרעי שמיים, תלמידי חכמים,

ואז יקיים בזה את המצווה ובו תדבק.

אומנם יש מחלוקת בראשונים אם כל העניינים של תלמיד חכם,

אם כולם שייכים בזמננו,

אם יש היום בזמן הזה דין תלמיד חכם.

פה אין ויכוח.

באבן העזר בסימן ב',

שם עלתה השאלה הזו.

האם מה שיש, מצווה תעשה מן התורה ובו תדבק,

לשאת בטל מיד חכם, שייך גם בזמן הזה או לא?

אומר הגאון חידה בברכי יוסף, שבוודאי שיש. למה?

אם אתה אומר, החכמים לא נשארו באותה מדרגה, אלא ירדו מדרגה,

וכי האנשים הפשוטים, הם לא ירדו דרגה,

הם ירדו עשר דרגות, ועמד דרעה עזה ומדלדלה.

ולכן, בזל, לבדי כל העלמא, יש את המצווה.

ודאי שיש חובה לשאת בת תלמיד חכם, ויקיים את המצווה האמורה.

אם אלא גם לגבי העניין שלנו, בוודאי שיש את המצווה,

וישתדל כל אדם ללכת ולחפש לעצמו תמיד את החברה הטובה.

יש אנשים חושבים, מה זה, הוא בוא תדבק,

שישב ליד החכם וישען עליו, אני יודע, ידבק בו.

טוב, זה הליצנים, יכולים לומר כך.

הכוונה היא שיהיה קרוב אליהם, יושב תמיד בחברתם,

כדי שהחיידק הרוחני שידבק מהם ברוחניות ויהיה קרוב אליהם בדעות ובהשקפות,

ולא חלילה יהיה הפוך מדעתם.

אני עובר לעשה זין,

וכל זה אפילו שלא בבית המדרש,

אבל אם מדבר לשון הרע ולחילוט בבית המדרש או בבית הכנסת,

עובר על עוד עשה ומקדשי תיראו.

זאת אומרת,

אדם שמדבר דברים בטלים בבית המדרש או בבית הכנסת,

עובר על מה שאמרה התורה המקדשית תיראו.

לא רק בבית המקדש יש את העשה הזה,

אלא להרבה מהראשונים,

לדעת רבי אליעזר ממיץ וספר יראים והסמק והסמק,

גם לגבי בית כנסת יש את המצווה הזו, שאסור לדבר שם דברים בטלים.

הטעם הוא,

בבית הכנסת יש שכינה,

לכן התורה מזהירה אותנו,

אל תדבר דברים בטלים במקום שיש שם השראת שכינה,

כי על-ידי זה אתה מזלזל בשכינה,

ולכן יזהר האדם הזה לא לדבר אפילו דברים בטלים.

קל וחומר, אם האדם הזה מדבר לשון הרע וחילול בבית הכנסת,

בוודאי שהוא עוקר בזה את העשה. יש אומנם מחלוקת אם עשה זה או מקדשי תיראו בבית הכנסת הוא מדאורייתא או מדרבנן, אבל כולנו מודים שיש.

וכשהאדם הזה מדבר שם לשון הרע,

הוא בוודאי עוקר את העשה הזה.

וזה דבר שמצוי הרבה, כגון,

אנשים הולכים להתפלל מנחה.

לפעמים אצל אחינו האשכנזים לא מתפללים מיד ערבית,

אלא הם מהדרים לחכות 20 דקות אחרי השקיעה עד שיהיה צאת הכוכביים.

בינתיים מה הוא עושה?

יש אדם שברוך השם הוא חבר של הספר, חברותה עם הספר. מייד ניגש לארון, לוקח ספר הלכה, הגמרא יושב אליהם.

יש אנשים שהם ברוגזים עם הספר, מזמן הוא גמר.

מה הוא עושה? יש לו איזה חבר טוב,

הוא הרבה זמן לא ראה אותו, יושבים אחד מדברים, מספרים אחד לשני, כל מיני סיפורים.

בין היתר, גם לשון הרע, רכילות,

זו עוקרת, מה שאמרנו,

ומקדשית היראה.

או לפעמים במוצאי שבת.

האדם הזה בקיץ גמר מוקדם סעודה שלישית,

הגיע לבית הכנסת מוקדם,

עדיין לא הגיע הזמן של ערבית של מוצאי שבת.

צריכים לחכות.

בינתיים מדברים, השון הרע, רכילות וכיוצא בזה, וזה לא טוב, זה לא בסדר.

ולכן,

ייזהר האדם הזה,

כל מילה מיותרת חלילה יכולה להפליל אותו.

לכן, אם יש שם חכם,

כדאי מיד לגשת, לבקש מהחכם שיאמר דברי תורה. תגיד לו לחכם,

אם לא תאמר דברי תורה, מה יעשו האנשים? כולם ישתקו? חלק לא ישתקו, חלק ידברו, ואולי ידברו רכילות, לשון הרע.

תעשה תומת, תציב את המצב, תאמר דברי תורה.

מה שאתה רוצה, תאמר. ההגה בידך, לאן שאתה רוצה, תיסע.

אתה רוצה ימינה, שמאלה, הלכה, אגדה, מו...

מה שאתה רוצה תגיד, העיקר שיזכה את האנשים ולא חלילה יישארו כך משעממים ויבואו חלילה וחס לחלל את הקודש ולומר לשון הרע ורכילות בתוך בית הכנסת.

דין זה שייך לא רק לגבי אנשים פשוטים אלא אפילו בתלמידי חכמים.

אין פרוטקציה לחכמים בעניין זה.

אמנם הגמרא במגילה כט הגמרא דנה לגבי אכילה ושתייה לתלמידי חכמים בבית הכנסת.

ומרן פסק בסימן קנא שמותר לתלמידי חכמים לאכול בבית המדרש.

כאן לא.

כאן לדבר לשון הרע בבית המדרש גם לחכמים אסור. אין פרוטקציה לחכמים.

שמה התירו להם לאכול. למה? כדי שלא יהיה ביטול תורה.

עד שילך לבית לאכול ארוחת צהריים ויחזור מהבית שעה-שעתיים,

מחשש ביטול תורה התירו להם לאכול בבית המדרש.

אבל אטוה החכמים לא מצווים על התרי״ג בצוות?

את הוא החכם לא מצווה על מצוות ומקדשית יראו? בוודאי שכן.

וממילא גם לחכמים יש אזהרה זו להיזהר מאוד בדבר.

העשה חטא שהאדם הזה עוקר על ידי דיבורו לשון הרע?

אם על מי שמספר לשון הרע או ארכילות הוא זקן וגינהו בזה בפניו, אפילו אם הוא זקן עם הארץ, עובר על מצוות

והדרת פני זקן.

אחת מהתרי״ג מצוות היא ופני שיבה תקום והדרת פני זקן.

הסבירו חכמינו ופני שיבה הכוונה היא אדם שהוא זקן בן 70. והדרת פני זקן זקן ותריקון זה קנה חוכמה היינו תלמיד חכם.

יש לנו אם כן מצווה תעשה לכבד זקנים אחרי גיל 70 ותלמיד חכם שהגיע להוראה.

והגמרא מסבירה בקידושין ל״ב שדורשים את הפסוק כך

מפני שיבה תקום והדרת.

זאת אומרת,

יש מצווה לא רק לקום מפני הזקן,

אלא המילה והדרת משמעותה גם להדר אותו, לכבד אותו.

אם כן, יש לך דבר כפול עם הזקן, מפני שיבה תקום והדרת.

אחר כך אתה עובר לתלמיד חכם.

גם בו אתה אומר, תקום והדרת פני זקן. זה קנה חוכמה.

יש מצווה, אם כן, גם לעמוד מפני החכם וגם להדר אותו בדברים.

מה זה להדר אותו בדברים?

אומר לנו בתורת כהנים,

לא יושב במקומו, לא ידבר במקומו, לא יסתור את דבריו.

צריך לכבד את הזקן.

כשאתה מדבר על הזקן לשון הרע,

זה ההפך הגמור מהכבוד.

או אם האדם הזה תלמיד חכם, אתה מדבר על החכם הזה,

אתה עוקר בזה מצוות עשה דאורייתא.

התורה מצווה אותנו לכבד את החכמים.

והאדם הזה עושה דברים שהם ההפך הגמור.

הגמרא בכמה מקומות בשס מתארת לנו עד כמה חמור כבודם של החכמים.

המשנה אומרת, הווי זהיר בגחלתן שלא תיקבע שלשיכתן נשוחת שועל, עקיצתן עקיצת עקרב,

לחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש.

כשהוא אמר על הנביא תפסוהו,

התייבשה ידו.

עבד עבודה זרה, הקדוש ברוך הוא לא העניש אותו.

אבל כשדיבר על הנביא, רצה לתפוס אותו,

הקדוש ברוך הוא תובע את כבודם של החכמים.

הגמרא בברכות י״ט מספרת בשעת הלוויה של שמואל היה איזה רשע אחד שהיה מדבר עליו תוך כדי הלוויה.

בדרך נס הקדוש ברוך הוא הרג אותו. איך?

נפל איזה עלה מהגג.

העלה הזה מפון עליך, אפילו שריטה לא עושה.

כאן, בדרך נס,

פגע בראשו ופתח לו את המוח ונהרג מיד. הקדוש ברוך הוא עשה לו ראש פתוח.

אתה רואה מיד במקום, הקדוש ברוך הוא ערך אפיים, תמיד הקדוש ברוך הוא מאריך הפה.

כאן לא.

כאן זה כבוד החכם, ולכן מיד קיבל את העונש שלו.

אתה רואה כמה חמור כשאדם מדבר חלילה לשון הרע עוד דבר אחר על החכם.

לכן, אם בכל אדם אנחנו מחמירים,

קל וחומר אם האדם הזה שאתה מדבר עליו הוא זקן,

קל וחומר אם הוא חכם שצריך להיזהר פי כמה וכמה.

אפילו אם נאמר אני יחסית של האדמו״ר פלוני.

אני הולך לפי מה שהוא אומר לי.

ויש אדמו״ר אחר שחולק על השיטה שלו.

הוא הולך בשיטה אחרת. בסדר?

יש לך את כל הזכות, התורה מרשה לך,

ללכת לפי מה שאתה בוחר, תלך עם האדמו״ר ההוא.

אבל מי התיר לך לדבר לשון הרע עורך חילול על האדמו״ר השלי?

מי אמר לך שמותר לך?

רוב האדמו״רים היום הם לא רק חכמים, הם גם זקנים.

בדרך כלל הם אחרי גיל 70. אז מי תיריב בכלל לדבר עליו?

בסדר, נניח שלכל אחד יש שיטה אחרת.

יש הרבה כבישים שמגיעים לקדוש ברוך הוא.

לכל אחד יש כביש שיטה אחרת.

כולם מתכוונים לשם שמיים.

אני חושב שהכביש ההוא בטוב מדי ארוך.

השיטה שלנו יותר טובה,

הכביש שלי הרבה יותר קצר, מגיעים ישר לקדוש ברוך הוא מהר.

טוב, אתה מבין כך, בסדר? תעשה כך, זה לגיטימי, למה לא?

אבל מכאן ועד לזלזל באדמו״ר השני או לומר עליו רה נאצה זה דברים חמורים.

אתה חושב שהשיטה שלהם לא נכונה?

בסדר, אני חייבתי אותך להיות חסיד ברסלם? אני חייבתי אותך להיות חבדניק או להיות ליטאי? אל תהיה לא זה ולא זה. אף אחד לא חייב אותך.

אבל מכאן ועד לדבר על אותם החכמים ובפרט אם הם גם זקנים זה פשע לא יכופר. האדם הזה משחק עם החיים שלו.

אולי אחד מבניו ימות, מי יודע אם זה לא בגלל העוון הזה.

איך האדם מעז לשחק עם החיים שלו או עם החיים של הילדים שלו.

לכן, אם אתה שומע אדם כזה שמדבר,

צריך מיד להשתיק אותו, תיקח אותו לצד,

תגיד לו, עפר אני תחת פרפות רגליך, אבל, תסלח לי, לא כך מתנהגים,

יש לנו תורה ומצוות,

וגם אותו האיש יהודי,

וגם על אדם פשוט אסור לדבר לשון הרע.

אפילו אם לפי דבריך הוא לא חכם, טוב, נניח שהוא לא תמיד חכם,

על יהודי פשוט, אם נותר לדבר לשון הרע, מותר להשמיץ, מי יתיר לך?

לכן, יהיה זהיר על מוצא פיו,

כדי שחלילה וחס לא ילוקד, לא ייפול בפח.

התורה צוותה אותנו לכבד את שבט הכוהנים,

וכאן, על ידי מעשה זה שהוא מדבר עליו לשון הרע, משפיל אותו ומגנה אותו,

בוודאי שהוא לא מקיים את העשה בקדושתו, אדרבה הוא עוקר את העשה הזה.

נמצא שנוסף על כל הלווין והעשין שאמרנו עד עתה,

אם במקרה אותו האיש שמדברים עליו לשון הרע,

אותו האיש הוא כהן,

יש כאן עוד איסור מן התורה, הוא עוקר כאן את העשה בקדושתו.

לא רק המדבר,

אלא גם אותו האיש ששמע את הדברים, הסכים להם וקיבל לשון הרע,

גם הוא עוקר את העשה הזה.

ולפעמים יהיה עוד איסור נוסף, אם האדם הזה מדבר על האבא שלו או על האימא שלו.

קורה לפעמים שיש איזה ויכוח בענייני כסף.

יימח שמו הכסף,

מפריד אפילו בין אבא לבן.

עבדו יחד בחנות, ויש לו דין ודברים, הוא מדבר על האבא שלו.

תשב באחיך תדבר, בבן אמך תיתן דופי,

וכאן עוד יותר גרוע,

מדבר עליו לשון הרע או שם רע,

דבר כזה, שוב הוא עובר על כל האיסורים,

ונוסף לזה גם מצוות עשה דאורייתא, כבד את אביך ואת אמך.

ואם בסיפור הזה הוא מבזה את האבא שלו,

נוסף לכל זה יש גם קללה, ארור מקלה אביו ואמו.

אדם שמדבר או מבזה אותו,

מראה כמה האבא שלו שפל וגרוע,

אז חלילה הוא נכנס

בכלל לקללה הזו.

ולא רק אם זה אבא או אמא, אלא

גם אם האדם הזה מדבר על אחיו הגדול,

גם כן יהיה אותו כלל. למדנו מהפסוק,

כבד את אביך ואת אמך,

עת בא לרבות,

היינו גם את האח הגדול יש מצווה לכבד.

שוב מגיעים לדבר הזה פעמים רבות,

או בגלל בצע כסף,

היו שותפים וכיוצא בזה,

או בגלל ירושה.

אוי לעיניים שכך רואות.

אנחנו הולכים לפעמים לנחם אבלים בתוך שבעה,

ובתוך השבעה כבר מתחילים לריב,

מתחילים להתקוטט בענייני הירושה.

והם מגיעים לא רק לוויכוח,

לוויכוח זה דבר טבעי.

אין אדם רואה חובה לעצמו, עוד אפשר להבין את הוויכוח.

אבל לפעמים לחרפות, לביזיונות, ואולי גם למכות,

וכל זה בזמן שעדיין הם יושבים שבעה.

נמצא שאותו האח הקטן שביזה ודיבר לשון הרע על אחיו הגדול,

עבר גם על העשה הזה.

כך גם אדם שמדבר לשון הרע על אשת האב.

שוב,

כשהתורה אמרה כבד את אביך,

לא רק את האבא,

אלא התורה באה להוסיף.

אתה צריך לכבד את אשתו,

אשת האב,

ואת אמך,

לא רק את האמה, אלא את בעלה,

בעל אמו.

למרות שזה לא האבא, זה אבא חורג,

משום כבוד האמא צריך לכבד אותו, וכן הפוך.

והרבה פעמים לא מסתדרים עם אשת האב.

יש איבה טבעית בין אשת האב לבין הבנים.

בדרך כלל זה כך,

שם נאמר,

בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, זו אשת האב.

עד כדי כך יש מרחק.

הרבה פעמים אולי היא קצת אשמה בדבר,

היא מעדיפה את הבנים שלה על פני הבנים שלו,

ואבא מפני שלום בית לא יכול להתערב, לא יכול להעיר,

ואז הם כבר נוטלים את החוק לידיהם, כמו שאומרים, מתחילים מהם להתגושש אתה ומתחילים לבזות אותה.

בהתחלה אולי עדיין אומרים מילים בעדינות, אבל במשך הזמן זה הולך ומחריף, העניין.

ואז אם הם מדברים אחרי הלשון הרע,

הם עוברים...

על מה שהתורה צוותה אותנו, כבד את אביך ואת אמך, ראינו התורה מחייבת גם אותם לכבד אשת האב או בעל אמו,

גם בהם צריך האדם לנהוג כבוד.

לכן אם האדם הזה אומר,

תראה, היא מתעללת בנו, היא עושה כך וכך וכך,

תגיד לו פתרון פשוט,

מי מחייב אותך להישאר בבית הזה?

מישהו שפט אותך? אתה שפוט?

אתה חייב להישאר שם?

יש, ברוך השם, הרבה ישיבות מצוינות עם תנאי פנימייה שלמים.

תלך לשם,

תשב ותלמד, תעסוק בתורה עם תנאי פנימייה,

הישיבה תדאג לו לאוכל,

לא יצטרך לחכות לחסדים שלה שהיא תעשה לו טובה, תבשל לו דג או לא תבשל.

שם בישיבה, ברוך השם,

יש מבשלת קבועה, הוא יקבל את המנה שלו,

אף פעם לא יהיה רעב ללחם, יש פתרונות אחרות.

לכן, אם האדם הזה בא לתנות לפניך את צרותיו,

תן לו פתרון יסודי. תגיד לו, מי אמר לך להישאר בבית? אתה יודע שהמוח שלה כך,

ואתה לא תוכל לשנות אותה. זה הטבע של בני-אדם, לצערנו.

לשנות אותה אין סיכוי, לכן תסיק מסקנות.

למה לך להמשיך לסבול?

תלך, תעבור למקום אחר.

אתה אומר על ילדים קטנים?

לצערנו, גם לילדים קטנים יש מוסדות יפים, מוסדות מצוינים,

עם תנאי פנימייה מושלמים.

ושם בפנימייה יש להם לא רק מורים טובים,

לא רק מבשלת טובה,

יש להם גם מדריכים טובים, מטפלים בהם,

הם יקבלו חינוך לא פחות טוב מאשר בבית.

יש.

לכן, תמצא את הדרך לסדר את כולם כדי שלא יגיעו לידי חיכוכים,

זה הפתרון הטוב ביותר.

לפעמים קורה נס,

לפעמים אשת האב הזו היא אישה טובה מאוד, יש לה לב טוב, לב זהב,

ולא רק שלא מפלה בין הבנים שלה לבנים שלו,

אולי הפוך,

אולי היא מעדיפה את הבנים שלו כדי שלא יחשדו בה,

אז אדרבה, היא מעניקה להם אהבה כפליים וכן הלאה.

קורה, יכול להיות מקרה יוצא מן הכלל,

אבל זה דבר לא מצוי.

בדרך כלל המציאות היא, לצערנו, לא כך.

ולכן, אם האדם הזה בא לספר לך את הצרות שלו,

תגיד לו שיסיק מסקנות, אבל לדבר אחרי הגב,

לבוא ולדבר עליה על לשון הרע, גם אם היא לא בסדר,

גם אם הדברים שהוא טוען, הכול אמת, הכול מדויק,

עדיין הדבר אסור. כמו שנראה תכף לקמן,

בפרק הראשון, בסעיף א',

מדגיש המשנה ברורה שהאיסור בהוצאת לשון הרע,

אפילו אם הכול אמת.

קל וחומר, אם יש חלק אמת וחלק שקר.

אז אפילו אם הכול אמת, עדיין איסור מה יש בדבר.

ולכן, למה לאדם לבוא ולהיכשל בכל מיני איסורים?

אתה נשאר בבית, כל הזמן יש חיכוכים,

וקשה לאדם לשתוק. הרבה פעמים באים לבקר המשפחה.

באה דודה שלו לבקר, שואלת, נו, מה נשמע?

ומתחילה לשאול שאלות, לחקור ולדרוס,

ואז קשה לו לשתוק. הוא מתחיל לספר, כן, היא עושה לי כך, ועושה לי כך,

וכן הלאה.

לפעמים זה לא ביוזמתו,

אלא מישהו אחר מגרה אותו.

אבל היה נוח, עדיין,

גם בדבר הזה הוא נכשל בייסור לשון הרע.

אבל כשהוא לא נמצא בבית,

איך הפתגם אומר? רחוק, מתוק, זהו.

יבוא פעם בחודש, יבקר את האבא שלו,

ואז פעם בחודש הכל נסבל, הכל אפשרי.

היא תכבד אותו, תיתן לו מנת דג, הכל יהיה בסדר.

לכן, נשתדל למצוא דרך טובה, לעקוף את כל העניין,

אבל לדבר עליהם לשון הרע, בוודאי שהדבר אסור.

כמו שאמרנו,

על-פי דברי הגמרא בכתובות קג,

כבד את אביך ואת אמך, בא לרבות אשת האב, בעל אמו, אחיו הגדול, בכל הדברים האלה יש מצווה לכבד אותם,

וכאן, במקום לכבד, הוא מבזה אותם, ולא חשוב על רקע מה.

ולכן, נשתדל לברוח מהעניין כמתחה וקשת.

עשה נוסף יש,

יש לנו מצוות עשה מן התורה,

את השם אלוהיך תירא.

אנחנו מצווים, נראה, מפני הקדוש ברוך הוא,

כשאדם בא לידי ניסיון שמא חלילה ייכשל בעוון,

צריך מיד לזכור את העשה הזה,

את השם אלוהיך תירא, להרגיש הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו,

הוא רואה הרגע ויודע מה אני עושה בדיוק,

ואז יירתע מהעוון.

כשהאדם הזה לא נרתע, הוא מדבר לשון הרע,

הוא עוקר כאן,

בקום ועשה את העשה הזה, את השם אלוהיך תירא.

מוני המצוות מנו מצוות עשה זו, מצוות את השם אלוהיך תירא,

אחת מהתרייג מצוות.

כמו שמתאר לנו ספר החינוך, הוא אומר,

כל אדם חייב להאיר את רוחו ולתת את ליבו,

באותו הפרק שהקדוש ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם,

וישיב להם נקם כפי רוע המעשה.

זאת אומרת,

אם האדם הזה יזכור שיש שכר ועונש,

אני אעשה את העבירה, אני אאנה קצת,

אבל יהיה על זה גיהנה גיהנם אחר כך,

אז זה דבר שירתיע אותו.

אם הוא חדל מלעבור על אותו עוון,

אז הוא קיים את השם אלוהיך תירא, הוא ירם מהשם ולא עשה את העבירה.

הלא וכי אם האדם הזה לא עשה כן, אלא בשד בנפש הלך ועשה מה שעשה,

מדבר לשון הרע,

כל שכן אם מישהו בא והעיר לו, הוכיח אותו, אמר לו, זה לשון הרע, אמרו, צפצף עליו, לא היה אכפת לו משום דבר.

בוודאי שהוא עוקר את העשה הזה, וחלילה ייתן דין וחשבון על כל העשין שאמרנו, נוסף גם לעשה הזה.

הוא עובר לעשה יב,

ועל כולם עובר בזמן שסיפור לשון הרע ולכילות על מצוות עשה של תלמוד תורה.

הצטווינו לנצל את הזמן מדי יום ביומו בכל רגע, והגית בו יומם ולילה.

המצווה הזו, מצוות תלמוד תורה,

היא שקולה כנגד כל המצוות של התורה, כמו שאנחנו אומרים

בכל יום,

ותלמוד תורה כנגד כולם. עד כדי כך, מצווה זו חשובה.

הירושלמי שם, על המשנה הזו, אומר,

כל המצוות אינן שוות לדיבור אחד של התורה.

כשם שמצוות תלמוד תורה שמע כנגד כל המצוות,

כך גם הפוך.

כשאדם מפר את המצווה הזו,

מבטל מזמנו היקר ולא לומד תורה,

כך גם העונש של ביטול תורה, חלילה,

כנגד כולן.

אדם שביטל עשה, לא לקח לולב,

לא נטל לולב ביום השני, ביום השלישי של החג, לא תהיה מצווה,

תהיה לו עונש.

אבל זה לא דומה לאדם שלא למד תורה ולא עסק בתורה. אין להשוות את הדברים,

בוודאי שפה העונש הוא חמור פי כמה וכמה.

ולכן,

לשים לב האדם על עצמו בשעה שהוא מדבר לשון הרע,

האם באותה השעה לא יכולתי ללמוד תורה?

הרבה פעמים הוא טוען,

אני רוצה ללמוד תורה, אבל אין לי זמן, אני עסוק מאוד.

וייתכן שהאדם הזה באמת עסוק,

אבל מאיפה הוא מצא זמן לדבר לשון הרע?

בזה יש לו זמן.

הוא עושה את זה דרך הטלפון, פנים אל פנים, הוא מוצא דרכים ושיטות כדי להכות ביריב.

זה הדרך? במקום לשבת ולעסוק בתורה באותם הרגעים,

בוודאי שאין לו שום היתר לבוא ולדבר לשון הרע.

ידוע מה שמפרש הגאון מבין לה,

לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון,

לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

למה אנחנו כופלים דין וחשבון?

יאמר, לפני מי אתה עתיד ליתן דין? מה זה חשבון?

עובר הגרא,

האדם לעתיד לבוא ייתן דין וחשבון,

יהיה הדבר כפול ומכופל.

קודם כל, ייתן את הדין על העבירות שעשה.

החשבון יהיה באותם הרגעים שעשית את העבירה,

עמדת לדבר לשון הרע וכו',

וכן כיוצא בזה.

למה לא למדת באותם הרגעים?

יכולת לעשות רצון אבינו שבשמיים,

יכולת לקיים מצווה, ללמוד תורה או מצווה אחרת.

לכן הוא ייתן את הדין לא רק על עצם העבירה אלא גם על מניעת המצוות שמנע מעצמו באותן השעות.

אילו האדם היה לומד בכל חייו באותם הרגעים, באותן השעות, כשדיבר לשון הרע ורכילות,

היה לומד,

היה יכול להעשיר את הידיעות שלו הרבה,

היה יודע הרבה הלכות, הרבה מהדברים שהוא לא ידע ונכשל בהם מחמת חוסר ידיעה,

באו כתוצאה שהוא לא למד תורה,

ותמיד הטענה שלו, מה אני אעשה? אני אנוס.

אם כל היום כולו הוא עסוק בעבודה,

צריך להביא טרף לביתו אותו?

תאמר, על זה הוא לא ייענש.

אין עליו טענות.

אבל מה שאין כן לגבי אותם הרגעים של לשון הרע,

אותם הרגעים אין לו שום תירוץ, ועל זה הוא ישלם מחיר מלא.

אדם יכול בדקה אחת

לדבר 200 תיבות.

יכול לדבר 200 תיבות של דברי תורה ולקבל על כל תיבה ותיבה, לקבל שכר. יש לו מצווה על הכול.

במקום זה, מה הוא דיבר? הוא דיבר בדקה אחת 200 תיבות של לשון הרע,

ורכילות, וכן על זה הדרך.

לכן, יהיה זהיר מאוד כדי שלא יהפוך את הקערה על פיה וינצל את הזמן הקדוש.

הזמן זה החיים של האדם.

ינצל את הזמן הזה בצורה מושלמת, בצורה מדויקת ביותר,

כדי שיזכה בעזרת השם לעולם שכולו טוב.

כל הדברים שדיברנו עד עכשיו, אפילו אם היה הכול אמת,

אבל אם האדם הזה, כשדיבר לשון הרע,

אמר גם שקר,

מדבר על עוד איסור, מדבר שקר תרחק.