הלכות סוכות: פטור מצטער, שיעורי אכילה, דין חתן ושלוחי מצווה ומנהגי הושענא רבה

 - - - לא מוגה! - - -

את השלוש נקודה שתיים, היו חיים היום, היו רואים את המטבעות האלה, בוודאי שכולם היו חוזרים בהם, הכלל הוא מודים דה רבנן היינו שבחיו. אל תחשוב שהחכמים מתביישים לומר מה שכתבתי לא היה מדויק, הנה עכשיו השם מאיר עיניי ועכשיו אני רואה, הרבה פעמים אתה רואה חכמים חוזרים בהם, תלמידי חכמים ככל שמזכינים דעה מתווספת בהם, ולכן אנחנו לא חוששים בדברים האלה, אפילו לחשש ספק שספק ברכה לבטלה אנחנו לא חוששים, לכן אמרנו בלכתחילה, מי ששתה 80 גרם יברך בסוף ברכה אחרונה בשם ומלכו. אני לא יודע איזה עוגה אשתך קונה לך. אני לא יודע אם היא מביאה לך את הקוגל או מביאה לך קובאנה, יש כמה וכמה דברים, אני לא יודע מה היא מכינה לך. אם זה דבר יבש, ה-180 גרם של עוגה יבשה, בוודאי שיש בזה נפח של 210, והסוכן יברך להישאר בסוכה, אבל אם היא מביאה לך דבר רטוב, דבר רטוב, הפער בין המשקל והנפח הוא פער קטן מאוד. אז במקום 180 זה יהיה 190, יהיה 2 קילו, יהיה 200 גרם, אבל לא יגיע ל-210. ולכן אני לא יכול להגיד לך לעולם כן או לעולם לא עם ה-180. לכן אנחנו מדייקים ואומרים 209 גרם בנפח, וזה כבר אפשר לברך, לשבת בסוכה, כל אחד יעשה את החשבון שלו עם הנפח שלו, עם אשתו מבשלת, עופה, דבר כזה או דבר אחר. בוא הדין גם סיגר, יש הרבה נשים צדקניות או שעושות סיגר ממולא בתפוח אדמה ואם בעלה עשיר אז היא עושה סיגר ממולא בבשר. לאדם הזה מגיע בצהריים ואין לו תל אבונו לאכול לכם. אשתו תגנה לו סיגרים, יושב ואוכל סיגרים. אז אם הוא יאכל אחד, תגיד באחד עדיין איזשהו, הוא יכול לאכול את זה מחוץ לסוכה. אבל זה מלוח וטעים וזה חם חם, טרי טרי, בדרך כלל זה מושך. אחרי הראשון אדם נמשך ואוכל עוד ממולא, שייקח את הכול, את כל הצלחת לסוכה. הוא חייב לאכול מזה בסוכה. ואם החליט, זהו זה, זו ארוחת צהריים שלו. אם הוא יגיע ל-209 גרם מאותם הסיגרים, בוודאי שצריך לברך להישאר בסוכה. אבל לא מחברים את הבשר שבפנים, גם בבורקס לא מחברים את הגבינה שבפנים, אני רוצה נטו מהבצק עלים. אני לא מסתכל על מה שיש בפנים. המילוי בפנים, הוא לא מצטרף לעניין זה. נילוש, נילוש. כן, זה כן מצטרף. אם זה נילוש, תניח עוגתורט, שם כן. אבל כאן המילוי ניכר בפני עצמו, כאן הדבר אחרת. כמו שהסברנו בהרחבה, באורח חיים סימן רח. תלוי, כמה בשר שמים. אם שמים מעט, אם שמים מעט, אז אינה חנמה. אבל אם שמים הרבה קמח, אז יכול להיות אולי שיש בזה כזית. אני חושב שהסיגרים הרגילים, יש בבצק מסביב, יש כזית. מרן אומר, כשיש כזית, אז לא ייתכן לומר שהמילוי יהיה העיקר. לכן, נברך על זה. בדרך כלל בורא מיני מזנות. יש כאלה שמטגנים, עושים קציצות, קוראים לזה בערבית כבבה. גם כן סולת מסביב, בפנים יש מילוי של בשר. גם שם, בדרך כלל הסולת הזו היא כבדה מאוד, יש בה בדרך כלל כזית. ולכן מי שאוכל את הכבבה הזו בכל השנה כולה, צריך לברך, בלי ספק, בורא מיני מזנות. ואם זה טעים והוא רוצה לאכול הרבה, כמו שאמרנו, אם יגיע ל-210 גרם מהמאכל הזה, למרות שזה טיגון, זה לא אפייה, אני לא יכול להתיר לו לברך על זה, המוציאו ברכת המזון. אבל כאן מתחשבים אם זה ערי או קבע, וזה נקרא קבע. ולכן, אם הוא אוכל מהקציצות הללו, יברך, וציוונו לשב בסוכה. ההבדל בין המשקל והנפח, שם ההבדל הוא לא גדול. ההבדל הוא שמה זעום, זה לא דבר יבש. בדרך כלל הכבבה הזו, האומנות לעשות את זה שיהיה רך. שלא צריך ללעוס את זה ולשבור את השיניים, אלא אם טוחנים את הבשר, הבשר טחון, וגם הסולת, מתגנים אותו יפה, זו האומנות. אישה שלא יודעת לתגן, הקדיחה תבשילו, אז היא מביאה לו כבבה, צריך לשבור את השיניים. צריך ללכת אחר כך לרופא שיניים. בדרך כלל זה רך. ממילא, אם זה רך, אין פער גדול בין המשקל לבין הנפח, ולכן אם הוא הגיע ל-210 גרם, אז הוא יוכל לברך, כמו שאמרנו וציוונו, להישב בסוכה. אבל אם הוא אוכל רק 150 גרם, 170 גרם, אז בזה אנחנו נזהרים יותר. עוד פעם, לחם כהה 30 גרם, הנפח שלו יכול להיות במקום 30, יכול להיות 35, 37 גרם, לא יגיע ל-50. בלחם כהה, שקנית אותו עכשיו, טרי-טרי, חם-חם, אז ממילא, אין פער גדול בין המשקל לבין הנפח. הפער יהיה 4-5 גרם, לא יותר. לא יברך לי שבסוכה אם הוא אוכל פרוסה אחת. במשקל זה 30 גרם, אז תגיד, בנפח זה עוד קצת, אבל זה לא יגיע בשום אופן ל-50. זה לא כמו המצה. המצה במכונה רגילה שוקלת 33, בנפח יהיה 50. ואנחנו מסתכלים, לפי הנפח אתה קורא לזה 50, שם זה יבש לגמרי. אבל הלחם הכהה שאתה קונה בבוקר, הלחם הפרוס הזה, הוא לא יבש אלא הוא רך, ולכן אנחנו מסתכלים שם, קרוב למשקל, אין שם פער גדול. אדם שאכל יותר מ-26 גרם בנפח בכל השנה כולה, כולל בימים הללו, מברך ברכה אחרונה על המחיה. הוא אומר, ושמחנו ביום חג הסוכות הזה, אין שום ספק. אלא מה? לא חיה בסוכה. הוא אכל רק הזית. הוא יכול גם בבית לשבת ולאכול דבר כזה. הוא אוכל סך הכול 30 גרם. דבר כזה לא מחייב אותו. אמרנו שרק קבצה, פחות מקבצה, הוא לא חייב בדבר הזה בסוכה. רוצה להחמיר? מרן אמר לנו בסעיף ב', מי שיכול להחמיר אפילו מים לא לשתות מחוץ לסוכה, המחמיר תבוא על הברכה. הקדוש יאמר לא. אבל רוב האנשים, קשה להם מאוד מאוד להחמיר בדבר. קוגל לא צריך נטילת ידיים. לא. זה נקרא, בלשון הגמרא, מעשה קדרה. אטריות, קוסקוס, קוגל, כל הדברים האלה, אפילו אם יאכל עבדי רחם, לא צריך נטילת ידיים, אלא ברכה עם מזונות ועל המחייה. רק לגבי לישב בסוכה, זה הדבר היוצא מן הכלל. תראה את המקורות ביביע עומר חלק ט'. אותו דבר, אין הבדל. תרלט', סעיף ד', כל שבעת הימים, קורא ולומד בתוך הסוכה. וכשמבין ומדקדק במה שקורא וילמוד, יכול ללמוד חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. הגמרא בסוכה כח דנה, אדם שרוצה ללמוד תורה, האם יכול ללמוד בבית או שחייב לשבת וללמוד בסוכה. יש לנו שם שני פירושים. הפירוש הראשון, מדמים את הנושא של אוכל, אכילת ערעי פטור, גם בלימוד אותו דבר. הוא אומר שיר למעלות. סך הכול הוא לומד ערעי איזה פרק אחד, יכול לעשות בבית. אבל אם הוא רוצה ללמוד דף יומי, רוצה ללמוד שעתיים, לומד, גמרא, ראשי, תוספות, מרשה. אז זה כמו אכילת קיבה, גם זה לימוד קיבה, צריך סוכה. זה המהלך הראשון. ראשי לא מפרש כך, ומרן פוסק ההלכה, כדעת ראשי ורוב הפוסקים, שמסתכלים בדבר הזה בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו. אם בחדר הזה יש לי רעש, אני לא יכול לשבת כאן, להתרכז וללמוד. מה אני עושה כל השנה כולה? אני עובר לחדר השני, שם יהיה שקט. אם בחדר הזה חם לי, בגלל החום אני לא יכול להתרכז. אני עובר לחדר השני, שם קר, שם אני נהנה, שם אני לומד. כך גם פה, יעשה חשבון. אם הוא יכול ללמוד טוב בסוכה, מזג האוויר נעים, אין רעש, אין יתושים, אתה יכול ללמוד שם? למה לא? תשב ותלמד שם. לא מסוגל, או בגלל הרעש, או בגלל החום, או הקור, או היתושים. אין ברירה. אז כמו בכל השנה הוא היה עובר לחדר השני, גם פה יכול לעזוב את הסוכה ואינו חיה. לפעמים האוויר טוב, אבל החכם הזה צריך לבדוק את ההלכה. לא מספיק לו ספר אחד, הוא צריך כמה עשרות ספרים, לפתוח את הספר הזה, אחר כך את הספר השני. אין לו ספרייה בתוך הסוכה, ולעלות כל רגע, יעלה ויבוא ויגיע ויביא ספר לטרחה. שוב, זה לא תשבו כעין תדורו, ולכן גם אותו החכם רשאי מלכתחילה לשבת בביתו כדי לבדוק, לברר את אותה הלכה, ואינו חייב להביא סבל מיוחד שיביא לו כל רגע את הספרים האלה. זו הדעה של ראשי, וכך ההלכה למעשה. ולכן, בדרך כלל אנחנו לומדים בכל שבעה הימים הללו, ממשיכים ללמוד כאן כרגיל. אף אחד מאיתנו לא הולך לחפש סוכות, לשבת וללמוד בסוכות. כשאדם לומד כאן, כאן יש לנו את הספרים, יש לך את כל התנאים שנוח מאוד ללמוד. אתה הולך לסוכה, בצהריים מתחיל להיות חם, חלק מהאנשים אומרים חם, ואז הם נושרים, הולכים הביתה וכן הלאה. כשלומדים באותו מקום הקבוע, כולם ממשיכים ללמוד בצורה... מסודרת, זה הדבר הטוב יותר, וכך ראוי לנהוג ולעשות. אולי הושענה רבה, אולי הדוגמה שמה שונה. שימו לב, אצל הבבלים, בתי כנסיות של העיראקים, בדרך כלל יש להם סוכה צמודה לבית הכנסת. הלימוד הוא שענה רבה, איפה הם לומדים? בסוכה. והם מסבירים לך גם למה. קודם כל מביאים שמה כיבוד, מביאים עוגות. ואם האדם הזה קצת רעב, אז הוא יאכל 50 גרם מהעוגות, אם זה בבית הכנסת, הוא מסתבך. אתה צריך להגיד לו, תיזהר, דרבאלק תאכל מעט. לפעמים קשה לעצור את האדם הזה, לא כולם יודעים לשער את ההבדל שאמרתי, נפח, משקל. ולכן, אם אתה שם, אתה בלאו הכי יושב בסוכה, כמה שירצה יאכל, אין בעיה. זאת ועוד, שתיים-שלוש בלילה, בליל הושענה רבה, חלק מהאנשים עייפים מאוד, בפרט השנה הזו, בסוף השבוע, חמישי בלילה, כל השבוע הוא התעייף הרבה, כל העייפות נופלת באותו לילה, שתיים בלילה, אתה רואה, העיניים שלו נסגרו והאדם הזה נרדם. אם זה בבית הכנסת, מרן אמר בסימן קנא, אסור לישון בבית הכנסת. דבר שני, זה גם חג הסוכות, אסור לשתוק לו. תעיר אותו, כמו שכותב הבן ישחי, תעיר אותו, תזרז אותו, שיקום. אבל אם זה בסוכה, נרדם שישן, מה יש? שירדב, שכבת בערבה שנתיך, אין איסור לישון בסוכה. ולכן הם משתדלים לעשות את זה בסוכה, ויישר כוחם, מקום שיש להם באמת סוכה נוחה, האוויר נוח, הכול בסדר, הנה חנמש, שישבו וילמדו בסוכה. אבל לא כל בתי הכנסת יש להם סוכה גדולה. לפעמים באים קהל גדול, באים מאה איש, בנה לו שענה רבה, ובסוכה לא יכולים להיכנס מאה איש. ולכן המנהג הוא להקל, יושבים ולומדים בבית הכנסת, כמו לגבי התפילה, מרן אומר, המתפלל רצה להתפלל בסוכה, או החוץ לסוכה. כמו בכל השנה כולה, אנחנו עוזבים את הבית, הולכים לבית הכנסת, כך גם בימי חג הסוכות, מתפללים אנחנו בבית הכנסת, ולא מחפשים את הסוכה. אבל, כל זה לפי הפשט, לפי הקבלה, בבוקר צריך לברך וציוונו על נטילת לולב בתוך הסוכה. הלל, ההקפות, הדברים האלה צריכים להיות דווקא בתוך הסוכה. ולכן, גם אותם שמתפללים בבית הכנסת, סיים החזן את תפילת החזרה, ואם יש להם סוכה, ייכנסו לסוכה. רק אחרי שיגמרו את ההקפות, ייכנסו לבית הכנסת חזרה לקרוא בספר תורה. זה מה שרצוי על פי הקבלה. הספרדים בדרך כלל הולכים, נוהגים להימשך בהנהגה המעשית אחרי גדולי המקובלים. ולכן, משום זה, תשים לב, תראה, כמעט כל בתי הכנסיות של הספרדים עושים גם סוכה יפה כדי שיוכלו לקיים את ההידור הזה. אצל האשכנזים הניטאים כמעט ולא עושים סוכות כי הם לא הולכים לפי הקבלה. אצלם הסוכה יש בבית. הנה חנמד, תביא גם את התיבה. תבוא מחר בבוקר, תתפלל איתנו בנץ החמה בכותל. תראה, יש שם בתוך הסוכה גם תיבה. מביאים גם תיבה לתוך הסוכה ועושים את ההקפות מסביב לתיבה עם הספר תורה שעליה. הכל למהדרין מן המהדרין. בכותל. ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית. מהם עתה אם מותר לפנות מי שירדו לתוך הסוכה טיפות, שיוכלו לתוך התבשיל ייפסל אפילו תבשיל של פול. אגב, אפילו אין התבשיל לפניו. ומי שאינו בקי בזה, השיעור יישאר. אם ירדו כל כך גשמים לבית, אם היה יוצא, יצא מסוכתו גם כן. חלילה, קורה לפעמים אסון שיורד גשם בתוך ימי חג הסוכות. כאן, במקומות האלה, זה דבר נדיר. בדרך כלל הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו בארץ ישראל, וכמעט ולא יורד גשם כאן. אבל בצפון אמריקה, או צפון אירופה, בימים האלה כבר מזג האוויר שמה גשום מאוד. זה דבר מצוי מאוד, לעתים קרובות. ברגע שאירות גשם, ממילא הוא פטור ממצוות הסוכה, אינו חייב. כמו שאמרנו, בסוכות תשבו, תשבו כעין תדורו. אם היה לך במרפסת גשם, מה אתה עושה בכל השנה? אתה עוזב את המרפסת ונכנס הביתה. כך גם פה, גם כאן יחוד אותו כלל. בגלל טיפה אחת אנחנו עדיין לא נבהלים, אלא שיתקלקל התבשיל. לא צריך לחפש את התבשיל הקשה ביותר, אלא אדרבה את התבשיל הרך ביותר של פול, שהוא המתקלקל מהר מאוד, יישאר בזה. ואם היה לו דבר כזה שהיה מתקלקל, ממילא היה נכנס, כך גם פה, קל וחומר לגבי השינה. התחיל לטפטף גשם, והוא נמצא בסוכה, ישן. לא צריך שירד עליו הרבה גשם, מבול. לא צריך להביא מטריה לשבת תחת המטריה, אלא התחיל לטפטף קצת. מה הייתי עושה בכל השנה? הייתי נכנס מייד הביתה. כך גם לגבי זה. מחלוקת בראשונים, בלילה הראשון, האם גם שם נאמר הכלל מצנער פטור או לא. הרמ״ה פוסק כדעת המרדכי, הגואט אשרי, שבלילה הראשון בכל מקרה חייב. מרן לא סובר ככה. מרן סובר שגם בלילה הראשון נאמר הכלל של מצנער פטור, ולכן אם ירד גשם בלילה הראשון, הלבד דמרן גם באותו לילה ייכנס לביתו ויאכל בבית, יקדש ויאכל בביתו ולא בסוכה. הרמ״ה מסיים בדברי התלמוד ירושלמי. אם האדם הזה, למרות שיורד גשם, הוא מתעקש. שם ניילון על המקבעת, לובש מעיל גשם ורוצה להמשיך לאכול את הסנדוויץ' בתוך הסוכה. גם את הסנדוויץ' הוא פוחד שיתרטב לו מהגשם. מה הוא עושה? הוא עוטף את זה גם בניילון. הוא מוציא קצת ואוכל מזה. אדם שעושה דבר כזה לא שייך לומר המחמיר תבוא על הברכה, אלא בזה בחיי גוונה הפטור מן הדבר והעושהו נקרא אדיוט. לא טוב, לא יעשה כדבר הזה. ולמה? זו חומרה דעתי לידי כולה. אתה חייב לשמוח בחג. מה אתה מענה את עצמך? ולכן הירושלמי אומר על זה. זו חומרה דעתי לידי כולה, כל הפטור מן הדבר ועשהו נקרא אדיוט. משל למה הדבר דומה? עבד בא למזוג כוס לאדונו, והאדון כועס עליו. לקח ושפך את זה על פניו, אהב שיבי שימושך. לא רוצה לראות אותך. אז מה יעשה העבד הזה אם הוא טיפש? ימלא עוד כוס, עינד, אני רוצה, בכוח שהוא ייקח. האדם הזה טיפש. יקבל עליו את הדין בהכנעה ויצא, כך הוא הדין גם פה. אלא שיעשה את הדברים בהכנעה, כמו שאמרנו, ולא חלילה יבעט. לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא, מוציא חמה מן הרתיקה, ואותם הגויים מבעטים מהסוכה ויוצאים. השאלה היא, הם יוצאים, אמרנו פטור, פטור מן הדבר, אז צריך לצאת, כך למדנו הרגע. הגמרא עונה, אבל לבעט מסוכה? זה ודאי שלא. ולכן גם פה יקבל עליו את הדין, יצא בהכנעה, ולא חלילה נכון שהיה צריך, אבל במציאות, מה אמרת היום? מוריד הטל. אנחנו נזהרים, לא אומרים, השב הרוח עד שמחת התורה, שיצא כל החג בטל ולא בגשם. אנחנו רוצים לזכות לשבת בצילה דמיימנותה. יש לך אושפיזין, הלילה של יעקב אבינו. באים האורחים היקרים האלה, ואם ירד קצת גשם, אתה מפסיד לשבת בצל של אותם הצדיקים, ולכן בוודאי שזה סימן לא טוב אם יורד גשם. אנחנו כאן, בדרך כלל, בארץ ישראל, תמיד עיניך ה' עם אלוהיך בא, בדרך כלל האוויר שלנו הוא טוב ומצוין, כמעט ואין לנו בעיות כאלה. היה לפני חמש שנים, היה בשבת חול המועד, הייתה סערה, ו... טוב, זה היה אחרי שגמרנו את האוכל, אכלנו ברוך השם, זה היה אחרי הכול. אולי עשה תמירים, לא הספיקו לאכול, אבל אנחנו, ברוך השם, אכלנו, הכול היה בסדר. הפוסקים האחרונים העריכו הרבה בכלל הזה שלא כל הפטור מן הדבר ועשה הוא נקרא אדיוט. והגאון הוא בבצלאל רנשבורג, עוד מאחרונים העתיקו את הדברים שלו ואמרו, עולת שמואל ועוד, אמרו שהכלל הוא, כשהדבר הזה חומרה דעתה לידי כולה, אומרים את הדבר הזה. הלאה והכי, לא. ואני אביא לכם דוגמה הלכה למעשה. אדם שבר-מינן יושב אבל או חולה, נכנס לקן, לא יקום. למה? אולי אותו הזקן, עם הארץ, יגיד לו, שב, שב, אל תקום. מה המשמעות של השב? כאילו יישב בחולי שלו, יישב באבלות שלו, כאילו מקלל אותו. צריך להיזהר, לא יגיד את המילה השם, ואותו האבל לא יקום, לא יעשה חומרות. אם הוא עושה חומרה, שוב, זו חומרה, דעתה לידי כולה, רק כגון זה ייאמר, פטור מן הדבר ועושה, הוא נקרא ידיעות. יש מחלוקת בין חכמי דורנו, אם האדם הזה שנכנס הוא לא זקן, אלא הוא תלמיד חכם גברה רבה, למד את הגמרא, למד את הרמב״ם, למד מרן בשולחן ערוך יורד העש, סימן שענב סעיף ב', הוא יודע שצריך להיזהר לא לומר את המילה שם. אז אם הוא ירצה שהם לא יקומו, הוא יגיד להם, אל תטרח, אל תטרח, אל תקום. אולי יגידו את המילה שם. אז באחד כזה אפשר להחמיר? אנחנו רשאים להחמיר או לא? זה הוויכוח שאמרנו, יש בין חכמי דורנו. מי שרוצה יראה בספר רבי העומר, רחל הגימל, בעיורי דעה, שם יש משא ומתן בדבר הזה בין הגאון רבי עזרא עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף, לאבא. בתשי״ז, כשהסבתא שלי נפטרה, אז האבא ישב שבעה והגאון רבי עזרא עתיה בא לנחם אותו. כשנכנס הגאון רבי עזרא, ראש הישיבה, האבא עמד, קם. ואז התחיל הוויכוח. הרי אמרנו, כל הפטור מן הדבר ועושהו. אז האבא טען אמר, אבל כאן החכם הזה אין הווה אמנה שהוא יחליל להגיד את המילה שם. ההוא בקי הוא ייזהר, אז ממילא כאן אין חומרה דעתן ידי כולה, אדרבא אני עושה כבוד לתורה ולכן כן אפשר להחמיר. וכמו שאמרנו היו החכמים האחרים שחלקו, דווקא מינה עוד, אתם תמיד שומעים חלק מחכמי דורנו צועקים להחמיר מוצאי שבת, צאת הכוכבים דרבנו תא. אבא כתב בזה תשובה תשטז מביא העומר חלק ב' ומאריך שמה מביא ארבעים ראשונים, מרן, איך שאומרים רבנו אריגם, כולם הלכו כרבנותם וכך אנחנו מחמירים, מוצאי כיפור לא אכלנו עד שהגיע צאת הכוכבים דרבנותם, כך מוצאי שבת והעול. האבא שמה בסוף התשובה שואל שאלה ונשאר בקושיע. הוא שואל כך, הבן איש חייט תראה בספר שלו, תמיד הוא חושש בכל מחלוקת, אולי ההלכה יצאה מפה קדוש המחמיר תבוא על הברכה. למה במחלוקת הזו לא הזכיר בשום מקום להחמיר כרבנותם? למה שתק? וזה לא רק שהוא שתק, איך היו נוהגים בבגדד, איך היו נוהגים החלבים? חצי שעה אחרי השקיעה, כולם היו עושים מלאכות, דאורייתא, דרבנן, אף אחד לא חשש לרבנותם. למה? זה הקושייה של האבא. אבל לפי המהלך שאמרנו, חומרה דעתה לידי כולה, אנחנו לא מחנכים את האנשים ולא צועקים על חומרות כאלה. מה זה חומרה דעתה לידי כולה? תלך מחר בערב בשעה 5.45. תלך לבית-כנסת אוהל רחל של סאטמר ברחוב יואל. תראה שמה ברבע נשש מתחילים לומר לא והוא רחום וחפר עוון. שם עדיין לא מערבים ערבים, שמה אשרי יושבי ביתך. אתה מקשה עליהם. מה זה? זה ברכה לבטלה. אומר לך רבנותם. לא רק זה, בערב שבת, לא פעם אני הולך, אתה רואה אנשים עם השטריימל שלהם, הסאטמרים האלה, עוצרים מונית. שעה 5.10, 5.15, עוד 10 דקות שקיעה. נוסע, לא פוחד, לא מתבייש, לא יתבוששו. למה? אתה מדבר איתם בארבע עיניים. איך אתה עושה כך? מיד אומרים לך, רבנותם, יש עוד זמן. המנהג פה נגד רבנותם. איך אתה מעז לעשות דבר נגד המנהג? בזמנו היה אב בית הדין של הבד״ץ, הרב בנגיס. כשהגיע לכאן האדמו״ר מסאטמר בשנת תש״ה, היה לו ספק אם ילך למקווה, לא חלילה באוטו, ברגל. שלחנו הרב בנגיס, אם הוא ילך אחרי השקיעה, יעשה לו נידוי. לא פחד. גם כשהיה האדמו״ר גובה ארזים גובהו. באמת האדמו״ר שמע לו, לא הלך אחרי השקיעה, אפילו למקווה לא. ואלה נוסעים לך במכוניות שלהם. כל זה איך התחיל? מכניסים לראש רבנותם, רבנותם, מתחילים בחומרה, מגיעים בסוף לידי כולה. כנראה שהבן איש חי ידע מי אלה הסאטמרים. והיה לו רוח הקודש. הוא ידע שיתחילו הסאטמרים וילמדו מהם. מה אתה חושב, במוסאיוף? לא מתפללים מאוחר. תלך מחר למוסאיוף, גם שם יש כוכבים שמאירים. אולי יגידו לך בגלגול הקודם, הייתי סאטמר, אני יודע מה היה. השם ירחם עליהם ועל הסאטמרים. אבל זה ארגיאה לא קראתה. בסדר. לכן אני מסביר מליץ זכות, למה אותם חכמי הדורות שתקו בדבר הזה. זכו לשנים רבות, נהיימות וטובות. סימן תרמ, סעיף ד' מצטער פטור מנסוקה הוא ולא משמשיו. הגעה. אבל בלילה הראשונה אפילו מצטער חייב לאכול שם כזית. זהו, מצטער, זה שאינו יכול לישון בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם או מפני הריח. אדם שיש לו צער לא חייב לשבת בסוכה. כשהתורה מצווה אותנו במצוות הסוכה, התורה אמרה, בסוכות תשבו שבעת ימים, דרשו החכמים, תשבו כהן תדורו. ולכן בסוכה כה למדנו שאדם כזה פטור. מחלוקת בין הרשב״א, הכול בו, מרן והרמא, האם יצטער פטור רק בימים האלה, בלילה הראשונה חייב, או גם בלילה הראשונה פטור. דעת מרן, גם בלילה הראשונה פטור. זאת אומרת, אם יורד גשם, בלילה הראשון אפילו את הכזית אינו חייב לשבת בסוכה. כאן, ברוך השם, במקומות האלה זה לא מצוי לנו כמעט, ובדרך כלל אנחנו מקיימים את המצווה כהלכתה. אבל אלה שגרים בצפון אירופה, באמריקה וכיוצא בזה, שם הבעיה הרבה יותר חמורה, שם מצוי מאוד לעתים קרובות שיורד להם גשם. אבל כאן אצלנו, כמו שאמרנו, ברוך השם, אם קורה שיורד גשם, נדידן, אפילו בלילה הראשון פטור, קל וחומר בשאר הימים. לאו דווקא מהגשם, אוהדים גם מהקור. הרי אמרנו שחייבים גם לישון בסוכה. אבל עם האדם הזה, אנשים זקנים באים בימים, קשה להם לישון בסוכה לילות כאלה. כשמזג האוויר הוא קר בלילה 14-15 מעלות, לאותם הזקנים זה קשה. שוב, יהיה הדבר מוטל לכתחילה, יהיה רשאי ללכת ולישון בבית. אנחנו צעירים, לנו הדבר קל. אתה לוקח שמיכה טובה, שמיכת פוך וכיוצא בזה, אין בעיה, הוא מתגבר על זה. אבל אדם זקן, קשה לו, נהיה הדבר מוטל לכתחילה בגלל הקור. או בלילה יש לך בעיה של הקור, ביום, בצהריים. יש לפעמים שהסוכה חמה מאוד, שהסוכה נבנתה בכיוון דרום-מזרח. בצהריים זה חמה מאוד. קשה מאוד לשבת שם. גם שם יהיה הפטור הזה שאמרנו, שיהיה רשאי מלכתחילה להיכנס ולשבת בבית. ולכן, אם יהיו שם זבובים, פרושים וכיוצא בזה, גם שם יהיה יותר להיכנס לבית. תודה. כותב רבי אליעזר ממיץ בספר יראים. כל זה כשרק בסוכה יש לו יתושים וזבובים. בבית אין לו. שם יש רשתות טובים, הרשת מגינה, אין שם לא זבובים ולא יתושים. רק בזה אתה פוטר אותו מלשבת בסוכה, יכול לשבת בבית. אבל אם אותם היתושים והזבובים, גם בבית, גם בסוכה, הכול אותו דבר. איך אמרו חכמים במקום אחר, מלאכ המוות מלא יכן מלא אתה. אז ממילא, אם בן-קורא יש את אותו הצער, למה לפטור אותו ממצוות סוכה? במקרה הזה, חייב לשבת בסוכה. זה הסיום של דברי הראש. הראש, כתוב בשולחן הארוך, סיימו. ודווקא כשבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה. אבל אין לו רשות לעשות את סוכתו לכתחילה במקום הריח או הרוח ולומר מצטער אני. אין דבר כזה שילך ויעשה דבר כזה בלכתחילה, שיבנה את הסוכה בצורה שהוא יודע מראש שיש שם חם מדי, קר מדי, או שהוא בונה את הסוכה ליד עגלת אשפה. יש שם אשפתון וכל הזמן זה מסריח. זה אומר לך, תראה, אני לא יכול לעשות שם קידוש. אסור ללמד דברי תורה ליד האשפה. אני לא יכול לברך ברכת המזון. אם כן, מה הוא רוצה? שנתיר לו בגלל זה לאכול בבית. אבל השאלה המעיקרה, איך בנית את הסוכה במקום כזה? זו הטענה. ולכן ודאי שאין לו היתר להביא את עצמו למצב גביש כזה, כדי שאחר כך יהיה בגדר מצטער. למה הדבר דומה? הגמרא במסכת מנחות, בדף מ״א, מספרת שמלאך המוות העיר לרב קטינה. איך אתה לוקח את הכנף של הבגד, מעגל את זה, עושה את זה עגול, כדי שיהיה פטור ממצוות ציצית? שאל אותו, מה אנשית הוא עשה? אמר לו, כן, בעידן רדחה אנשנה נעשה. בזמן האחרון אף, כשיש כעס, מענישים אדם כזה שמשתמט ובורח מהעשה של ציצית. גם פה האדם הזה כאילו משתמט ממצוות הסוכה, הולך ובונה את הסוכה שלו במקום שהוא יודע מראש שאי-אפשר יהיה לשבת שם. ולכן, זהו, חכם, אביתן עולן. ברוך השם, לכולנו יש גגות, או שבגג יכול לבנות סוכה טובה, או שיש לו חצר טובה, מרפסת טובה וכן הלאה. כשאדם הולך לקנות דירה, אז אנשים מסתכלים, זה קרוב למכולת או רחוק מהמכולת? זה קרוב לעבודה? חושב על כל הדברים. דבר אחד הוא לא חושב, על הסוכה. אחרי שקונה, אחרי שנכנס לגור, ערב סוכות הוא נזכר, איפה נעשה עכשיו את הסוכה? אדם ירם שמים, סוף מעשה במחשבה תחילה, צריך לראות את הנולד, ולכן מראש דירה כזו שאי-אפשר לעשות בה סוכה, כדאי שאדם עם מנה לא יקנה דירה כזו. יש לפעמים בתים שיש שם מעלית, והמעלית מגיעה עד הגג. אז לגבי ימי חול המועד הוא יכול איכשהו לעלות. בקומה אחת או שתיים יש לו את המעלית, וגם בשבת הוא יכול לעלות ברגל קומה אחת או שתיים, אבל לפעמים זה הרבה קומות כדי לעלות על הגג. ממילא אין לו אפשרות לעשות על הגג, לעלות כל פעם חמש-שש קומות עם האוכל. זה בעיה, ולכן לא כדאי לקנות דירה כזו. בא להתייעץ אם כדאי או לא, ואלצים לו שבשום אופן לא יקנה, כדי שלא יבואו לידי השאלות הללו. היום העירייה נמצאת בידיים שלנו, נמצאת בידיים של העדתיים, והם משתדלים לפתור את הבעיות האלה בצורה כזו. כל אדם שרוצה להוציא מרפסת, יש תהליך ארוך, צריך לעבור שבעה מדורי גיהנב כדי לקבל רישיון. אצל הערבים לא צריך רישיון, שם הם עושים מה שרוצים. אנחנו צריכים רישיון. בסדר, גם רישיון שאני רוצה, פעם היה צריך לעבור שבעה מדורי גיהנב. עכשיו יש הוראה. כל אותם האנשים שמבקשים רישיון בשביל מרפסת לסוכה, מקלים עליהם את הפרוצדורה, עוזרים להם להשיג מהר יותר את הרישיון, כך שמבחינה זו נקווה שהמצב ישתפר, ישתנה. אבל, כמו שאמרנו, עקרונית כל אדם חייב לראות את הנולד כדי שלא יבוא למצב ביש כזה, שיבוא ויספר לך סיפורים, אני מצטער, אני לא יכול, אני אנוס, אנוס רחמנה פטרי, היא גופה. אבל למה קנית בית כזה שייווצר מצב של אונס? אלא אם כן, אם הוא קונה דירה, יש שם, עם הדירה, רישיון לבנות מרפסת לסוכה. יש רישיון, הוא קנה את זה עם הרישיון, אז אין בעיה, בעוד שבועיים הוא מתחיל לבנות את המרפסת, לשנה הבאה תהיה לו סוכה מצוינת, טוב, בזה איננו בעיה. אבל אם אין שם אפשרות להגיע לסוכה, בזה מן הראוי שאדם לא יקנה את אותה הדירה. אם הראש הסוכה הזאת, אתם מתנצלים פרשים להתנצל, האם פסולה הסוכה, או שהיא בחירה בערבים? הראש אמר שאין לו לעשות, והראש לא התייחס אם הסוכה בדיעבד פסולה או לא. מי שהתייחס לשאלה הזאת זה המורדכי. והדוגמה של המורדכי היא כך, דוגמה עוד יותר חריפה. בוניתי סוכה, הסוכה הזאת, אפשר לאכול בה, אוכל, הכול בסדר, אין בעיה. אני יכול לאכול שחרית, מנחה, ערבית, ערב בוקר וצהריים. אבל לישון בלילה אי-אפשר לישון שם. יש מקומות שמסתובבים בלילה חתולים, כלבים וכן הלאה. וכשהסוכה נמצאת בגימה, אז הסוכה פתוחה, ממילא אם הסוכה פתוחה יבוא איזה כלב, הוא פוחד, הוא לא יכול לישון בלילה שם. אומר המורדכי, כיוון שהסוכה הזאת לא ראויה לשינה, גם לאכול בתוכה אסור, ואם ייכנס לאכול בתוכה, ברכתו לבטלה. דברי המורדכי, העתיק אותם מרן רבי בית-היסף, וכך כותב כאן הרמל להלכה. יש חולקים. רבי הגאון חולק, והחכם צבי ועוד חולקים בזה על דברי המורדכי, מרן והרמל. מחלוקת. אבל כמו בכל מחלוקת, גם פה, קיבלנו הוראות מרן. כל שכן, כשאתה דן ואתה חושש, אולי הברכה, כשהוא מברך לשעת האוכל, יישב בסוכה, לפי המורדכי, אולי הברכה הזאת היא ברכה לבטלה. אז איך יוכל האדם הזה מלכתחילה לבנות סוכה כזו במקום כזה שלא ראוי לישון? וכן, מה הפתרון? שוב, העצה, הפתרון היחיד הוא לאותו אדם שיבנה את הסוכה שלו על הגג. במקום לרדת שתי קומות לגינה, במקום זה יעלה קומה אחת או שתיים לגג. שם בגג הוא יכול לסגור עליו בלילה את הדלת של הסוכה, אף אחד לא ייכנס וייצא. שם אין לא כלבים ולא חתולים, אין את הבעיה הזאת. וזה מה שצריך, להשתדל לעשות סוכה טובה, שתהיה ראויה, כמו שאמרנו, לא רק לאכילה ושתייה, אלא תהיה ראויה גם לשינה. פה בירושלים אולי המצב קל יותר. פה כמעט אין כלבים. יש אולי כלבים על שתיים, אבל אין פה כלבים שמשוטטים בשכונות האלה. ולכן, אדם יכול לישון אפילו בסוכות שנמצאות בגינה, אין בעיה, בקלות רבה אנשים יושנים שם ונהנים. אבל באותם המקומות שיש כלבים משוטטים, במושבים, באותם המקומות, הבעיה חמורה יותר. ולכן, צריך לעשות מאמץ, או שיבנה לעצמו סוכה במרפסת או על הגג, כדי שתהיה אותה הסוכה ראויה גם לשינה, ולא רק לאכילה ושתייה. תודה. בפועל, במציאות מה? הוא לא אישון, אתה יודע שהוא לא אישון. בגלל זה הוא יפחד. בסדר. לא רק הוא. זה לא רק הוא פוחד. כולם. מי לא פוחד שיבוא פתאום איזה כלב וייכנס למיטה שלו באמצע הלילה? זה דבר נעים, באמצע הלילה פתאום יבוא איזה כלב? הנה כנראה, אם היא תהיה סגורה, כן. אם ישים דלת והדלת תהיה נעולה, שהכלבים והחתולים לא ייכנסו לשם, העם, זה הפתרון. בזה אני מסכים אתך. אבל אם הוא לא סוגר, יש לו רק שלושה מחיצות. הרי דיני סוכה, שלושה מחיצות, זה כשר. מצד דיני סוכה היא כשרה, אבל מצד הנקודה השנייה שהערנו כעת, האדם הזה עלול להסתבך. תושבים ופחדושים יש גם הרבה דברים אחרים. גם, נכון. נכון, יש גם דברים אחרים. צריך להביא את הכול בחשבון, ולכן הכי נוח, הכי קל, סוכה ומרפסת. לכן, הקבלנים שבאים ובנים דירות, זהו החכם הרואה את הנמל. אלה שהם פרימיטיביים בונים את הבניין בלי מרפסת לסוכה. אבל תלך לשכונות החרדיות, תלך לקריית-סמס או לשכונת עזרת-תורה. יש הרבה שכונות שבנו אותן קבלנים מראי שמים, בנו אותן בצורה חכמה מאוד. כמעט לכל דירה יש מרפסת טובה גם לסוכה. זה הפתרון הכי טוב, זה מה שהיה צריך לנהוג ולעשות בכל העולם היהודי. כותב הרמ״ה, מי שכבול לה נרות בסוכה בשבת ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר. זאת אומרת, גם החושך, לאכול בחושך, גם זה בכלל מצטער, שיכול להיכנס לבית, ואין צריך ללכת לסוכת חברו שיש שם, אם יש שם, טורח גדול בדבר. כל זה בתנאי שיש חושך די גמרי, חושך אפלה. אבל אם הם הדליקו את הנרות, הנרות של האישה מאירים, ויש שם אור. לפעמים, אפילו אם אין שם נרות של האישה, הפנס של הרחוב הוא מאיר להם. אז הוא קודם הדליק, היה לו הרבה אור. עכשיו הפנס של הרחוב זה מעט אור, אבל זה לא חושך אפלה עד כדי כך, ולכן זה לא ייקרא עד כדי כך מצטער, לא יוכל לשבת בבית, אלא יצטרך להיכנס ולשבת בסוכה. שאלה, ישראל אומר, מה, סוכה, שרק ומחפק, זה היה בודק במצד שלו נכון, הוא עוד נמצא במקום שלו. מה עכשיו, אסור לדבר לגוי שידליק. אין יותר לקרוא לגוי שידליק לו את הנר, כי שבות אחת במקום מצווה לא יכולים להתיר, למרות שהמצווה הזו היא מצווה חשובה אפילו, אך היא אסור. הרמב״ם ממשיך, מי שלא יוכל לישון בסוכה מחמת צער שצר לו בפשוט ידיו ורגליו, לא מקרה מצטער וחייב לישון שם, אף על גב שצריך לכפוף ידיו ורגליו. ולא יוכל לומר אדם מצטער עני, אלא בדבר שדרך בני-אדם להצטער בו, ואת הרמה הולכת לפי רוב העולם. יש חלקים שאומרים שזה לא תלוי ברוב העולם אלא בצער האישי של האדם, ולא אכפת לנו מה אחרים אומרים. מסיים הרמה, אין המצטער פטור אלא אם ינצא לעצמו מן הצער, ואבליו אחריה חייב להישב בסוכה, אך על גב שמצטער. הגמורה מסיימת שם בסוכה קפה, אבל חייב בסוכה. האונן פטור ממצוות הסוכה, כיוון שהאונן פטור מכל המצוות. האונן צריך לקיים מצווה, כי כבר תקברנו ביום ההוא. ממילא הוא עסוק במצווה, פטור מהמצוות האחרות, ולכן האונן יכול לאכול בבית. אבל האבל אחרי הקבורה, האבל חייב בכל המצוות, כולל גם במצוות הסוכה. והגמורה מסבירה, הוא יכול לרכז את מחשבתו, להתגבר על הצער, ולשבת בסוכה. זאת ועוד, אופירה בלעזר ממית, שאמרנו קודם, האם הצער בא מחמת הסוכה? זה לא קשור לסוכה. האם כשהוא יושב בסוכה יהיה לו יותר צער? האם בבית יהיה לו פחות צער? לא. האסון שקרה לו, אבא שלומת, זה לא קשור אם הוא יושב בבית או בסוכה. ולכן, בכל מקרה, צריך לחייב אותו לשבת בסוכה. יש בר-מילן אנשים שיש להם מרה שחורה, ואותם האנשים קשה להם לשבת במקום שיש אור. הם מתבודדים רק בחושך. טוב, אותם האנשים, יש להם בעיה. המזכנים האלה, יהיה להם יותר ללכת למקום שיש חושך כדי שהאור לא יפריע לו. ליל שבת, כשיש אור בסוכה, אי-אפשר לכבות את זה, אסור לכבות. אז אותו אדם נמצא לו נקודת היתר. אבל יאללה וכי אסור. חתן ושוש בינה וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה. הגעה וסעודת ברית-מילה, וכן הסעודה שאוכלים אצל היולדת, חייבים בסוכה. הגמרא ממשיכה ואומרת שגם החתן פטור. למצווה של ושימח את אשתו אשר לקח, המצווה הזו לא רק ביום הראשון, אלא כל שבעת ימי החופה, וכאן הוא לא יכול לשמוח לשמח אותה בתוך הסוכה. ולכן כל שבעת ימי המשתה, לא רק הוא, אלא גם החברים שלה, שושבינין, שאוכלים ושותים ושמחים ומשמחים אותו, גם הם פטורים כל שבעת הימים. אין דבר כזה חתן בתוך ימי החג. החתן, בתוך ימי החג, אסור לו לקדש אישה, ושמחת בחגיך ולא באשתך. אלא אמרן מדבר, האדם הזה התחתן ביום יג' בתשרי, יד' בתשרי, התחתן סמוך לחג, והוא עדיין בתוך שבעת ימי החופה. ובזה אמרנו, כיוון שהוא עסוק, עוסק במצווה, פטור מהמצווה. הוא יכול לשבת בביתו. לא, לא אומרים לו שידחה את זה. מצווה הבאה לידך אל תחמיץ הנה. לא אומרים לו שידחה את מצוות פרייה ורבייה בגלל זה, עד כדי כך. לא. השאלה היא מה ההבדל בין היום הראשון של המתונה לבין היום הרביעי של המתונה לגבי מצוות הרביעי. אין הבדל. בקטע הזה אין הבדל, כל שבעת הימים הוא פטור. כותב מגן אברהם, כל זה היה בזמנם, בזמננו החתן חייו. מה ההבדל? מה נשתנה בין זמנם לזמננו? אומר, מגן אברהם, בזמנם היו בונים את הסוכה שלושה מחיצות בלבד. ברוח הרביעית הצד הזה היה פתוח. ממילא כל העוברים יושבים, הילדים באים, מציצים, מסתכלים, החתן נמצא, הכלה נמצאת, ולא נעים לחתן ולכלה, הכל רגע מסתכלים עליו, לא יכול לשמח את אשתו, ולכן הוא פטור. מסיים, מגן אברהם, היום, בזמן הזה, כולנו בונים סוכות טובות, ברוך השם, יש לנו ארבע מחיצות. אם כך, אותה השמחה שהוא משמח את אשתו, את הכלה, בבית, בדיוק אותו דבר, אותה השמחה, הוא יכול לשמח אותה גם בסוכה. אין מי שיסתכל עליו, אין מי שיפריע לו. נוסף לארבע מחיצות אנחנו גם שמים סדין מכל הצדדים. אדרבה, הסוכה מקושטת יותר, האווירה נעימה יותר, אם מזג האוויר נוח, אין סיבה לפתור את החתן. אלה דברי המגן אברהם. העלייה רבה דן מצד נקודה אחרת. הוא, לחתן יש מקום, או לפעמים הוא הזמין 20 איש. בסוכה יש מקום לעשרה אנשים. אין מקום לכולם לשבת בנחת. האם בגלל המוזמנים הנוספים נוכל להתיר להם לשבת בבית או לא? זה הוויכוח שיש בין העלייה הרבה ושאר הפוסקים. אבל אם הוא מזמין רק בדיוק מה שנחוץ לו, מזמין לפי המקומות שיש לו בסוכה והוא לא צריך יותר אנשים, אז ודאי שההלכה היא לחומרה. את דברי המגן אברהם העתיקו להלכה בספר גינת ורדים, הגאון חידה בחיים שאל, והם מספרים שכך הוא המנהג. זאת אומרת, נהגו להחמיר בזמן הזה שגם לחתן צריך סוכה. ולכן, אם אתה רוצה לארגן בשביל החתן, אתה רוצה לארגן בשבילו שבע ברכות מסיבה, תחפש לך סוכה. אתה לא יכול לעשות את המסיבה פה בבית, אלא אך ורק בתוך הסוכה. אלה הדברים ההלכה למעשה. בכל מקום שיש מחלוקת אנחנו הולכים ליבת דאגו לחידה. קיבלנו הוראות החידה. זאת ועוד, כאן הם מעידים שכך הוא המנהג. אז אם יש מנהג לחומרה כדעת המגן אברהם, בוודאי שאין לנו אפשרות לפטור את החתן והששבינין שלו, אין להם יותר לאכול בבית, אלא חייבים לאכול אך ורק בסוכה. כותב מאריק רולון, סעודת ברית מילה וכן הסעודה שאוכלים אצל היולדת חייב בסוכה. הגאון מבין, ההגרם מסביר, הוא אומר, הסוכה ומצוות חתן, שניהם דאורייתא. ושימח את אשתו אשר לקח, זה דאורייתא. הוא עוסק במצווה, כיוון שזה דאורייתא וזה דאורייתא, אז עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אבל סעודה, אתברית מילה, זה דרבנן. עוסק במצווה דרבנן לא יכול לפטור את עצמו ממצווה דאורייתא. אולם יש לנו אסמכתה, רמז יפה, ויעש אברהם משתה גדול ביום יגמל את יצחק. מתי עשה אברהם אבינו את המשתה? אחרי המילה. היגמל, תחצה את המילה לשניים. האג, מל. האג זה שמונה, מל. הכול זה אסמכתה, זה לא דרשה גבורה. הסעודה שעושים מאחוריה לברית מילה אינה דאורייתא אלא דרבנן. אז אם זה דרבנן, איך בשביל קיום מצווה דרבנן נעקור ממנו מצוות עשה דאורייתא של סוכה? כך מסביר המגן אברהם את דבריהם הארי קולון והרמא, וכך ההלכה. יש שהסבירו אחרת. כי הריטבע שם, בסוכה קפה, אומר, כשאתה עוזב את המצווה באמצע והולך לעסוק במצווה אחרת, אתה מבזה את המצווה הזאת. ולכן אפילו במצווה דרבנן, העוסק במצווה דרבנן פטור ממצווה דאורייתא. עד כדי כך החידוש של הריטבע. אבל כמו שאמרנו, אפילו בחתן בזמן הזה סיכמנו להלכה שחייב. קודם כול בסעודת ברית מילה. ולכן, אדם שבא לבשר לך בשורה טובה, תשמע, ביום הכיפורים אשתי ילדה בן בסימן תו ובמזל תו. אם כן, מתי הברית מילה צריכה להיות? בחול המועד, יז. תאיר לו את העיניים. לפעמים אבי הבן מרוגש מאוד, שמח מאוד, נולד לו בן, נהיה אבא. נכנס למועדון של האבות, ברוך השם, ברוכים הבאים, ולא שם לב לדברים הבאים. תאיר לו את העיניים, ידידי הנכבד, אתה חייב לעשות את הסעודה בתוך הסוכה. או, הבן שלו נולד ביוז באלול, אבל זה בן בכל, צריך לעשות פדיון. תגיד לו, אתה עושה פדיון בעזרת השם בחול המועד? תיקח אולם שיש בו סוכה. ברוך השם, בירושלים וכיוצא בה יש הרבה אולמות שיש בהם גם סוכה. לא רק אולם שמחות, יש מסעדות, בתי-מלון. לידינו יש מלון, עץ הזית. יש שם סוכה, היא יכולה להאכיל אולי 500 איש. הם בנו שם סוכה ענקית לאורך כל המרפסת, ולכן בקלות רבה הוא יכול לבדוק. ירים טלפון, כל אולם שהוא מרים, שאל אותם, יש לכם סוכה? זה הדבר הראשון. אם אומרים לו כן, יש לנו סוכה גדולה, יעשה שם את הברית-מילה. גם הישיבות, בתי-כנסיות, יש ישיבות שבונים סוכה ענקית. תלך לסוכה של ישיבת מיר או ישיבות כאלה, סוכה ענקית. בלילה יושנים שם, הם צריכים את כל השטח של הסוכה. ביום, התלמידים לא נמצאים, הלכו להתפלל, הלכו ללמוד, אז הוא יכול לזכור את הסוכה הזאת למשך שעתיים, יביא לשם את האורחים ואת האוכל, את הקטרינג יביא לשם, יעלה לו הרבה יותר זול מאשר אולם שמחות, יהיה לו בזיל הזול, וגם הצלם יכול להסכים לעשות את הברית-מילה שם, לצלם מול רקע של הקישוטים של הסוכה תמונות יפות מאוד. גם הצלם, המנכ״ל של השמחה, גם הוא יצטרף לברכות, ולכן צריך להדריך את האבא, את אבי הבן, שידאג לקיים את המצווה כהלכתה, אבל שלא תהיה תקלה לרבים שיאכלו בבית, יאכלו באולם, אלא שיאכלו אך ורק בסוכה, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. לפעמים בעל האולם אומר לו, יש לי סוכה מכילה 100 מקומות ישיבה. זה האדם, יש לו 200 אורחים, אז הוא מתחיל להתבלבל. תגיד לו, אל תתבלבל, זה מתאים לך מאוד. הוא יכול לעשות כך, 100 גברים יאכלו בסוכה, נשים לא חייבות בסוכה, כמו שלמדנו כל האזרח בישראל. הנשים יכולות לאכול באולם, תעשו את החלוקה הזאת וזה יכול להתאים לך, אם זה בזון, אם זה כדאי לו, אין בעיה. העיקר הוא שלא יביא תקלה לאנשים. לפעמים הם מפצלים את המצווה לשניים, את הברית עושים בבית-הכנסת ואת הסעודה באולם. במקרה הזה הוא לא יכול להביא הרבה עוגות לבית-הכנסת. להביא פירות, ירקות, שתייה, יכול להביא הכול בשפע, אבל עוגות, הוא צריך להיזהר. הרי למדנו בסימן תרלט שגם עוגה קבצה ומעלה, יותר מ-50 גרם עוגות חיה בסוכה. ולהגיד לאנשים, תאכל רק בורקס אחד, אל תאכל שניים. קשה לעצור את האנשים, להעמיד להם את זה בגרון. לא כולם יודעים הלכה, לא כולם שמים לב, ולכן צריך לשים לב. אם יביא עוגות, יביא מעט מאוד, יביא בקמצנות, במקום זה יביא הרבה פירות, ירקות, יביא כיבוד דברים אחרים, סוכריות, וזה יפתור את הבעיה. וכמו שאמרנו שם, בסוכה, בסעודה, יביא להם לחם ועוגות וכל מה שרוצה. זה הפתרון מבחינת ההלכה. אם אנחנו אומרים את זה לגבי סעודת ברית-מילה, כך הוא הדין גם לגבי סעודת סיום מסכת, או הכניסו ספר תורה בחול המועד. גמרו את האותיות לעיני כל ישראל, עושים הכנסת ספר תורה, מייד אחרי זה עושים סעודת מצווה, שוב, כל הסעודות האלה, או לא יבוא ולא יהיה סעודת אזכרה. יש אנשים שלא מסתפקים להביא באזכרה עץ, אדמה, מזונות, שהכול, אלא עושים סעודה ממש. תראו, אצל אחינו בני ישראל, הבוכרים, המרוקאים, הם עושים סעודה כיד המלך. יש כאלה שלוקחים גם אולם משמחות, אתה נכנס לשם, יש שם פירמידה של צלחות, אתה לא יודע, הגעת להזכרה, הגעת לחתונה, יש שם אוכל כיד המלך. טוב, רוצים לעשות אזכרה כזאת ורוצים גם אוכל, אני לא נגד האוכל. אם האוכל כשר, אין שום בעיה, אבל צריך שיהיה גם אוכל כשר וגם סוכה כשרה, ואז יעשו את האזכרה בצורה הטובה. זה הפתרון שאנחנו דורשים ממנו. לפעמים הוא לא חשב על זה מראש. במקרה הזה, אם הוא לא חשב מראש, אומרים לו, מותר לבנות סוכה בחול המועד. מרן התיר, אז שילך מחר, יבנה מחר את הסוכה, ויביא את כל הקליינטים שלו, את כל המשפחה, ישבו ויאכלו בסוכה, אבל אין היתר בשום אופן. בגלל שזה אזכרה, אז יאכלו חלילה בבית? זה עילוי נשמה? זה ירידת נשמה? הוא יוריד את הנשמה של אבא שלו, שעושה מעשה מטופש כזה, אלא בכל מקרה חייבים לשים לב, לעשות את הכול, אך ורק בתוך הסוכה בלבד. מה הבעיה היום הזה? למה? למה בזבוז? אתה מזמין את כל האנשים, ושם באים גם אנשים קצת רחוקים, מסורתיים. אתה מביא איזה חכם טוב, אתה מבין, החכם הזה יש לו לשון טובה. מקרב אותם, להביא לישיב השמים. הלבבות פתוחים, ויש שם גם אוכל טוב, אף אחד לא חושב לאן הוא הולך. אתה מכניס אותם לסוכה, ובעזרת השם ישמעו דברי אלוקים חיים. אם אחד יחזור בתשובה שלמה. שווה, דיינו, כדאי. ולכן אני לא רואה בדבר הזה בזבוז אם יעשו את העבודה בצורה מושלמת, שיזמינו גם מרצה, תלמיד חכם, שיש לו לשון מתוקה, שיודע לקרב את עם ישראל לאבינו שבשמים. אז אם הם עושים את זה בסוכה, למה לא? תרתי לטיבותה, אין שום בעיה. היה יהודי בוכרי, כתב צוואה. טוב, אחרי שכתב, יהיה לפלוני, לאלמוני, לבן הזה, לבן הזה, אחר כך ההמשך. הוא מפרט שם, יהיה גם הסעודות, כל שבעה ימי אבילות. הוא לא כותב רק סעודה במחיר, הוא כותב גם את התפריט, מה יהיה מנה ראשונה, מנה שנייה, ביום השבעה, ביום השלושים, וכן הלאה. הוא דאג לכתוב הכול בתוך הצוואה. יש אנשים אצלם, הסעודה הזו חשובה יותר מליל הסדר. אני יודע מה, אתה לא יכול לעקור את המנהג הזה לאותם האנשים. אלא מה? צריך ליישר אותם, לכוון אותם באפיק הנכון, כמו שאמרתי, גם לאבי חכם, שיגיד שם דברי תורה, דברי אלוקים חיים, ואז הכול יבוא על מקומו בשלו. זה לא נקרא סעודת מצווה. סעודת אזכרה לא נקרא סעודת מצווה. אלא אם כן, כמו שאמרתי, יביאו לי שם איזה בחור ישיבה שיעשה סיום מסכת, וכמו שאמרנו, יביאו גם איזה מרצה טוב, אז זה ייחשב סעודת מצווה. הלאה וכי, אם אין שם לא חכם ולא דרשן, לא סיום מסכת ולא תחילת מסכת, ומזמינים אותך, אומרים לך, תבוא, אם אתה רוצה לאכול אוכל בחינם, כשהולכים לאזכרה, לא צריך להביא מתנה. בחתונה צריך להביא מתנה. זה מלא מופת, יכול השורת לאכול בחינם. טוב, בבקשה שילך. אם זה כשר, אם זה חלק, לך תאכל. אדם לא רוצה ללכת, לא חייב. סעודת אזכרה אינה חשובה, סעודת מצווה. מי שקשה לו ללכת, לא חייב. כל מה שהגמרא אמרה בפסחים קפיט ב' שבעה מינודים לשמים, מי שמזמינים אותו לסעודת מצווה ולא הולך, סעודה של אזכרה אין לה מקור בגמרא. זה לא נחשב לסעודת מצווה. איך? גם 11 חודש. כל הדברים האלה לא חובה, אלא כל זה היה מספיק להביא כיבוד קל. נעילו נשמה, עץ, אדמה, מזונות, שהכול מספיק. לא צריך, לא חייבים יותר מזה. אבל כמו שאמרתי, יש היום אנשים עשירים, ובפרט אם המנוח עליו השלום השאיר ירושה גדולה, והוא רוצה. הוא ביקש, הוא כתב הצוואה. יש לו הרבה כסף, זכותו להחליט מה יעשו בכסף שלו. אם הוא כתב בצוואה, מצווה לקיים דברי אמת. הרעיון של האזכרות האלה היה כך, הם רוצים לתת צדקה לעניים. לפעמים העניים מתביישים, עושים את הסעודה הזו, באים כולם ואוכלים יחד, גם העניים אוכלים יחד אתם. זו הייתה המטרה, בעיקר להאכיל את העניים. היום את העניים זורקים החוצה. אוי לו לעני שיבוא לאסוף שם נדבות, והם יושבים ואוכלים ושותים על הכיס סחבו של אותו אדם שמת. בזה ודאי שאין שום תועלת בדבר. שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה, בין ביום ובין בלילה, ועיין סימן ל'ח'. הגמרא ממשיכה שם בסוכה קפה, שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, ולכן שלוחי מצווה פטורים מהסוכה. למדנו את זה ממה שאמרה התורה, ובלכתך בדרך. מתי אני מצווה אותך, אני מחייב אותך בכל המצוות, כשאתה הולך בדרך שלך, בעניינים שלך, אבל אדם שעוסק במצווה ממלאה הוא פטור ממצוות אחרות. הבאנו דוגמה קודם לגבי אונן. האונן הזה מצווה במצוות כי כעבור תקברנו ביום ההוא, ולכן פטור משאר המצוות. גם פה, האדם הזה שליח מצווה. הוא הולך לאסוף כסף בשביל תלמוד-תורה או בשביל ישיבה, ואין לו זמן לשבת בסוכה ולאכול, אלא יש לו סנדוויצ'ים, תוך כדי נסיעה יושב באוטו ואוכל. האם מותר לו או שהוא חייב למצוא סוכה? כאן, אם הוא יחפש סוכה, יישב לאכול דווקא בסוכה. הוא מאבד מהזמן שלו חצי שעה-שעה, ויפסיד גם את הזמן, לא יוכל לאסוף כסף. צריכים לשלם משכורת ביום ראשון. המורים בתלמוד-תורה חמישה חודשים לא קיבלו משכורת. אם תביאו משכורת אחת לפחות ביום ראשון, יכול להיות שימשיכו ללמד. אם לא, המורים לא יבואו, הילדים יתפזרו, יהיה ביטול תורה די רבים. אז אין לך עוסק במצווה גדול מזה, ולכן אין בעיה. אנחנו נוכל לומר לו שהוא פטור ממצוות הסוכה, יוכל לשבת לאכול באוקטוב. לא רק ממצוות הסוכה, אלא הוא עדין גם במצוות אחרות. כמו להבדיל אונן, מה שאמרה המשנה, נושאי המיטה, חילופיהם, חילופי חילופיהן, או מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקראת שמע מהתפילה, מהתפילין, מכל מצוות שעמודות בתורה, כמו באוננו, ועדין גם פה, הגיע הזמן תפילת מנחה. בשעה חמש הוא לא חייב להתפלל מנחה, אלא הוא ממשיך לאסוף כסף. כל הזמן הוא מתרוצץ, הולך מהעשיר הזה לעשיר השני, הולך מהשתיב לך הזה לשתיב לך השני, לאסוף, כיוון שהוא עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אפילו מצוות סוכה דאורייתא, פטרנו אותו, קל וחומר, ממצוות תפילת מנחה. דרבנן, שהאדם הזה פטור. לפעמים בלילה הוא נח, בלילה כבר אין איפה לאסוף, השתי בלחים ריקים, כבר אי-אפשר לדפוק על הבתים, זה לא נעים להפריע לאנשים. אם תדפוק בדלת תיתנו לך עשרה אגורות, זה גם לא משתלם לעבוד בלילה, אז בלילה הוא הולך עכשיו להתפלל ערבית. האם התפלל ערבית אחת או ערבית שתיים? ערבית אחת. למה? מתי אני אומר, אדם שנאנס ולא יתפלל מנחה צריך להתפלל ערבית שתיים? כשהיה חייב, אלא שהיה אנוס. פה מעיקרה לא היה חייב. היה עוסק במצווה, פטור מהמצווה, לא היה חייב, ולכן פטור כמו אדם אונן. אבא שלומד ב-10 בבוקר, נגמרה הקבורה, רבע לשש בערב. אחרי צד הכוכבים נגמרה הקבורה. מתפלל ערבית אחרי זה, אבל רק ערבית אחת ולא שתיים, כיוון שמעיקרה היה פטור כשהיה אונן, כך הוא הדין גם פה, גם בדוגמה הזאת, וכן בשאר כל המצוות שנאמרו בתורה. אני בכוונה הבאתי דוגמה שהתחיל לעבוד, לאסוף כסף כבר מהבוקר. אבל אם האדם הזה התחיל לעבוד בשעה אחת, מתי היום זמן תפילת מנחה? 11 55, אפשר להתחיל, השם שפתי תפתח. אז הוא יכל להתפלל לפני כן, השאלה האם נחייב אותו בתשלומים בחיי גוונה או לא. יש בזה מחלוקת. מחלוקת מתחילה, אנחנו אומרים שלושה פעמים, צדקה לך בשבת, כי גם דוד המלך נפטר בשבת שחל בחג השבועות. הרי עם ישראל מקריבים קורבן בחג השבועות, ואם לא, יש תשלומים כל שבעה. אותה השבת, חג השבועות, עם ישראל לא רק שלא הקריב בגלל קדושת השבת, אלא לא היה ראוי להקריב בגלל שנפטר דוד המלך. הרי המלך שמת, הכול קרוביו. אז כמו אדם שאבא שלו מת לא יכול להביא קורבן, לא אכלתי באוני ממנו, כך גם עם ישראל לא יכלו, היו מנועים מהקרבת הקורבן. האם בימים שאחרי זה, יום איסור חג, עם ישראל הקריבו קורבן או לא? יש מחלוקת. האם נאמר, כיוון שדוד המלך לא נפטר בעמוד השחר, והגמרא בשבת למד משמע שדוד המלך נפטר אחר כך, אז התחייבו, כשעיר השחר, בעמוד השחר, עם ישראל, התחייבו בקורבן. מה שאחר כך היה איזה מעצור, הייתה איזו הפרעה, זה לא מונע באדם להשלים אחר כך, באסרור חג, להביא את הקורבנות. אולי נאמר גם פה, תפילה כנגד הקורבנות, כיוון שב-12 היה יכול להתפלל, מה שאחר כך נאנס בסוף, זה לא מפקיע למפרע את החיוב, וצריך להתפלל ערבית שתיים. או שנאמר שבכל מקרה פתור. זה הוויכוח. באנו בזה תפארת למשה ועוד מאחרונים, והמסקנה היא, יש לנו עצה פשוטה מאוד, שהאדם הזה כן יתפלל ערבית שתיים, אבל לפני שהוא מתחיל, השם שפתי תפתח, יאמר כך, אם אני חייב יהיה לשם תשלומים, ואם לאו, תהיה ננדבר. הרי יש לנו בתפילה אפשרות להתפלל, תפילת נדבה, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. יש לו אפשרות לחמוק מהמחלוקת הזאת. כך יעשה גם לגבי הקורבנות. אין מחלוקת. אדם שכן מכוון באבות, מכוון מצוין באבות, יכול גם בערבית לעשות את התנאי הזה לנדבה, אז גם אותו האונן. אם האבא שלומד בשעה 13 בצהריים, גם שם אומרים לו שכן יתפלל ערבית שתיים, אלא שיעשה תנאי לנדבה לפני שיתחיל את העמידה השנייה. בסדר. אז בעיקר, זה בגלל הפרה ולא ישראל. למה עושה ערית שתיים? טוב, זה מחלוקת, זה לא מוסכם שזה רק דאבד וכולי. גם היא גופה מחלוקת, ועל כל המחלוקות האלה יש לנו פתרון קל מאוד, תנאי לנדבה. זהו. אם אתה מדבר שנפתר, אז לא היה בית-המקדש. כן היה. לא היה בית-המקדש בנוי ממה שבנה אחר כך שלמה. אבל מאז שעם ישראל בנו את המשכן, אז היה המשכן מלווה אותם עד ששלמה בנה את בית-המקדש. אז היה המשכן בנו, והיה בכמה מקומות נדד המשכן הזה. אבל היה, היו מקריבים כל יום מאז שעם ישראל היה במדבר, עד שבנה שלמה המלך את בית המקדש, למעלה מ-400 שנה, והיו מקרבים כל יום את הקורבנות. עבודת הקורבנות הייתה במאה אחוז. אלא שהמקום הזה, הר המוריה, הר הבית, שבו משכן קבע, הבניין הגדול, היפה, שבנה אותו שלמה כולה מסופי זהב, זה היה בזמן שלמה. אבל גם לפני כן המשכן תפקד במאה אחוז. החתם סופר דן, האדם הזה שהוא הולך לאסוף כסף לתלמוד תורה. הוא לא עומד בחינם, הוא מקבל ממון. אומר החתם סופר, אם האדם הזה מתכוון לשם כסף, הוא לא נקרא עוסק במצווה וחייב לאכול בסוכה. אני אצטט לכם את הלשון שלו. העתיק אותו כאן הביאור ההלכה בדיבור המתחיל שלוחי מצווה. בסימן קט כותב החתם סופר דווקא כשהוא כולו לאשם ואין בה הנאה לעצמה. אבל בהולך בשכר ועיקרו של השליח להנאתו מתכוון לא נפטר על-ידי זה ממצוות הסוכה. העתיקו אותו, פתחי תשובה, ובשאר האחרונים. למדנו דוגמה מעין זו גם למעלה בהלכות תפילין, סימן ל״ח, סעיף ח׳. הדוגמה שם היא כך, בא אדם ואומר לי, תשמע, אין לי תפילין. אני צריך הלילה לטוס בהונולולו, שם אין תפילין. חיפשתי אצל הסוחרים, אין להם, כל המילה נגמר. אנשים קנו הרבה תפילין, אין לי תפילין, מה אני עושה? טוב, אמרתי לו, אני אכתוב לך. 11 בבוקר היהודי מתחיל, כותב תפילין. מגיעה השעה 05, האלה שלו באו, אמרו לו, אבא, לא התפללת מנחה, הוא לא חייב להפסיק. אמרנו, העוסק במצווה, פטור מהמצווה, יכול להמשיך ולכתוב את התפילין. בלילה נתנו את התפילין, ההוא הלך לדרכו נסע, והוא בא להתפלל עכשיו ערבית. איזה ערבית הוא מתפלל? ערבית אחת, אין ערבית שתיים. אין שתיים. היה פטור, היה האדם הזה פטור ממצוות מצוות המנחה, ולכן הוא מתפלל ערבית אחת ולא שתיים. כותב מגן אברהם, כל זה כשהוא התכוון לשם שמים. אם לא התכוון לשם שמים, אלא בשביל הכסף, האדם הזה נתן לו אלף דולר על התפילין. כמובן שהתכוון בשביל הכסף היה חייב במצווה תפילת מנחה. העתיקו אותו, אבאר היטב, החתם סופר ושאר האחרונים, והחתם סופר למד מהמגן אברהם שם, בסימן ל״ח, לדוגמה שלנו פה להלכות סוכה, הביא לנו את שני הדברים, הא בהא תליא, וגם פה, אם האדם הזה מתכוון לשם כסף, בזה לא נקרא האדם הזה עוסק במצווה, ולכן חיה במצוות הסוכה. הפרי מגדים דן שמה, הוא שואל, אם האדם הזה אומר לך, תראה, את האלוקים אני אראה, אני התכוונתי לעשות נחת רוח ליוצרינו, אבל אני לא מלאך על שם צבאות. היהודי הזה הבטיח לי 1,000 דולר ירוק, בלי חשבונית, בלי שום דבר. לעשות ביום אחד 1,000 דולר זה פרנסה יפה. אז למה שאני ארמה אותך ואגיד לך שאני מתכוון רק לשם שמים נטו? אבל בהחלט, גם לשם שמים וגם כשהוא מתכוון לשני הדברים ביחד. האם זה נקרא עוסק במצווה ופטור ממנחה וממילא אין תשלומין ערבית שתיים או לא? הפרי מגדים אומר, זה נקרא עוסק במצווה. ראיה לדבר, בפסחים ח' למדנו, אדם שאומר, סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור. יש שם שתי גרסאות. יש שאומרים שהמתפיסים טעו. זה היה כתוב בראשי תיבות צ'ג. במקום לפתוח את הראשי תיבות, הרי זו צדקה גמורה, אז הם פתחו את הראשי תיבות, הרי זה צדיק גמור. בסדר, בין כך ובין כך, זה כן נקרא מצווה. אם זה נחשב למצווה, אם כן, נפטור אותו ממצווה, תפילת מנחה. אותו דבר גם פה. האדם הזה הולך לאסוף כסף לתלמוד-תורה. הוא שואל אותו, ידידי, אתה עובד חודש, עובד קשה מאוד, מה יהיה בסוף החודש? הוא אומר לך, נותנים לי משכורת, אני מקבל 4,000 שקל בחודש, אני לא עובד בחינם. אתה שואל אותו, בשביל מה אתה עובד? רק בשביל 4,000 שקל? הוא הולך לחס בשלום. אני מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרינו, כדי שתהיה תלמוד תורה, שאותם תינוקות של בית רבן, אבל שאין בוחרת, ילמדו תורה. אבל אני צריך גם פרנסה לבית, מתכוון גם לזה וגם לזה. אז כמו שמה, על מנת שיחיה בני זה טוב, גם פה זה טוב. זה מה שטוען הפרי מגדים ועוד. אם כן, מה שאמר לנו כאן החתם סופר, הלשון שלו, כשהאדם הזה מתכוון אבל בהולך, בשכר, ועיקרו, עיקר הכוונה לכסף, זה לא טוב. אבל אין כאן עיקר, אלא שניהם שקול, שניהם שווים, הנה כן המה, האדם הזה נקרא, עוסק במצווה ויוכל להמשיך בעבודה, לא חייב בסוכה, לא חייב להתפלל מלאכה, פטור מכל המצוות האחרות. אני, הקדוש-ברוך-הוא יודע איזה, בסדר. אם האדם הזה בא לשאול חכם, הוא יכל לא לשאול. בשביל מה הוא בא לשאול חכם? הוא בא לשאול כי הוא יודע שיש הקדוש-ברוך-הוא, יש גן-עדן ויש גם חלילה, אז הוא בא לשאול שאלה, והוא עונה לרב תשובה כנה. הוא לא חייב לרב שום דבר, הוא יכל בכלל לא לשאול שאלה, הוא יכל לשתוק עם הולדתי, נכון? אם הוא בא לשאול, סימן שהאדם הזה, את האלוקים הוא ירא, הוא דתי, ולכן הוא בא לשאול, והחכם יעננו לפי המסקנה שאמרנו. זה לא מוסכם. הדבר הזה שנוי במחלוקת עצומה. וכמה פעמים דיברנו וכמה דוגמאות שונות, ואני אומר אותן עוד הפעם בקצרה. אדם שצריך לייבם את אשת אחיו, לפי אבא שאול, אם הוא מתכוון לשם יופי או ממון, עובר איסור כאילו בא על אשת אחיו שלא במקום מצוות ייבום. אומר השבות יעקב, אם הוא מתכוון לשניהם, תראה, את האלוקים אני אראה, אני מתכוון גם להקים לאחי שם בישראל, וגם, ברוך השם, היא גם יפה וגם עשירה וגם אישה צדקת וגם חרבונה זכור לטוב. אז הוא מתכוון לשני הדברים. אז אומר השבות יעקב, גם אבא שאול יודה לחכמים, גם הרמאי יודה למרן שאפשר לקיים בחיי גוונה מצווה ותיבום. גם הגאון רבי יוסף חיים בספרו בין איש חיל דן בדוגמה כזו, הוא אומר, עדיין יבוא לעתיד לבוא, אני אכלתי שלוש סעודות בשבת, הוא רוצה גן-עדן, אכלתי בערב כיפור. הקדוש-ברוך-הוא ישאל אותו, תגיד לי, איך היה האוכל? אכלת חמים בשבת? הוא אומר, ברוך השם, היה מצוין, אשתי יודעת לבשל, הייתה אלופת העולם בבישול. סלטים וחמים והכול היה 100%. אז הקדוש-ברוך-הוא אומר לו, לבריאות, נהנית מהחיים. אתה רוצה גם שאני אשלם לך? או אדם קיים מצוות עונה, וכן הלאה. אומר רבי יוסף חיים בבן איש חיל שכן יקבל שכר על כל זה. אחרת, איך נאמר שם אצל יעקב אבינו, ויהיו יעקב את רחל? הרי אדם שנושא אישה לשם יופי או ממון, חלילה יהיו לו בנים שאינם מאורגנים, כמו שמרן כתב בבן-עזר, סימן א', אלא ודאי כשאדם מתכוון גם וגם, אין בזה שום חשש. זה המהלך של הגאון רבי יוסף חיים שם. אבל, כמו שאמרתי, יש מחלוקת, והדוגמה של המחלוקת, שדענו בה הראשונים, היא כך, נפל תינוק לנהר ביום שבת. אני דייג. מייד פרסתי רשת להציל אותו, פיקוח נפש. זה מותר, זו מצווה. אבל באותו רגע שהוא פורס את הרשת הוא אומר, בשם יחוד אני מתכוון גם להביא דגים, סעודה רבעית, סעודת הודיה. מותר או לא, לפי הרוקח מותר, לפי הרן אסור, וכך משמע מעריף הראש מהרמב״ם שאסור, אין יותר. אז אם אתה הולך לפי הראש מהרמב״ם, אתה הולך לפי שלושה עמודי הוראה, אז יהיה אסור לכוון גם בשביל הדגים. אז למרות שהוא מתכוון לשני הדברים, גם וגם יהיה אסור. ולכן, הנפקא מינה גם לגבי החשמל. תשאל את העובד, את הפועל בחברת החשמל, בשביל מה אתה מתכוון? רק לייצר חשמל לאותם החולים שיש בהם סכנה, מי שלא יכול לנשום, מי שיש לו בעיה עם הכלייה, צריך דיאליזה, אומר לך, אני עושה בשביל כולם חשמל. כל מי שמשלם לי חשבון חשמל, אני מתכוון בשבילו גם, אז הוא מתכוון גם בשביל הדגים וגם בשביל התינוק. מחלוקת. אם אתה הולך לפי הראש מהרמב״ם, כן, יש מקום להחמיר בדבר. ולכן, לגבי תפילת ערבית, כמו שאמרתי קודם, תפילת ערבית שתיים, שם אין לנו בעיה. שם אתה אומר, יעשה תנאי לנדבר, וכאן לגבי ליהנות מהחשמל שמחללים עליו את השבת, יש בעיה בדברים האלה. ולכן יש הרבה אנשים מרעים ושלמים, לא נהנים מהחשמל הזה בשבת, אלא מתחברים לגנרטור השכונתי כדי שלא יגיעו לידי ספק איסור. אלה הבעיות שם, וכולם מסתעפים גם לבעיה שלנו. אם אתם מבינים, הדייג טיפוי בשלוש רשימים, אותו רגע, הוא חסר אותו יום אחד, ונחשבו על נגידו. זה היה מומחה. זה לא טירון, הייתה פעם ראשונה בחיים, בקושי תחשוב על התינוק. אבל הדייג המומחה, הוא רואה דגים מתקרבים לשם, כשהתינוק נפל, כל הדגים מתקרבים לשם, חשבו שנפל להם אוכל, ואז הוא מרים את כולם ביחד, לפעמים הוא חושב גם וגם. והנה, הדוגמה של הדייג, יש לך את זה בחברת החשמל. הנה, הבאתי לך דוגמה שכל שבת אתה נתקל בבעיה הזו, רק לא קוראים להם דייגים, קוראים להם טכנאים, מהנדסים שעובדים שם בחברת החשמל, לצערנו, גם בשבת, כמעשה הם בחול, ואתה משלם להם ממון על מה שהם עושים בשבת. אתה מסבסד אותם ואתה משלם להם. מותר? עשוי זהו. אלה הם שרשרת הבעיות שבהן דנים גדולי הפוסקים. דיברנו בזה גם בהלכות נידה בסימן קפדס, סעיף י', אדם שיוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו לפני כן. אם הוא יוצא לדבר מצווה, לא. אבל כשהוא מתכוון לאותו דבר מצווה רק בשביל ממון, הוא מלך חייב לפקוד אותה, מתכוון גם וגם, חייב או לא, גם שם יש את המהלך, את המחלוקת שאמרנו. כנגד כל המהלך הזה יש לנו הרמב״ם, פירוש המשניות, סוף מסכת מכות רבי חנניה בן עקשיא על אותה המשנה, שם הרמב״ם אומר את הדברים, משמעות הדברים, שהוא מתכוון גם וגם לשני הדברים, זה עדיין לא מספק אותנו. קראנו לפני חודש את הלשון של הרמב״ם בפירוש המשניות שם. כך שהדבר לא חלק. ולכן, אם האדם הזה רוצה לאכול מחוץ לסוכה, לפחות באותו היום יכוון שהוא מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרינו, שיתכוון רק בשביל המצווה להציל את התלמוד תורה הזה שלא יקרוס, שלא יחשוב על הפרנסה, על המחיה ועל הכלכלה ועל תינבת השדה, אלא יחשוב אך ורק לעשות נחת רוח ליוצרינו. הלילה האזכרה יורתה עם פסימן תרסד דיני הושענה רבה. ביום השבועי, שיעור הושענה רבה, נוהגים להרבות במזמרים כמו ביום טוב. הלילה הזה, ליל הושענה רבה, והמקובלים הסבירו לנו את העניין שראש השנה הוא יום הכתיבה, כיפור החתימה, מסירת הפתק לביצוע זה ביום השענה רבה. גם אם חלילה היה משהו לא טוב, עדיין יש אפשרות לשנות את הגזר-דין ולקבל חנינה. כמו שכותב הטור, הוא מספר שהיה חסיד אחד שבתחילת הלילה רצה לבדוק מה הגזר-דין שלו, מה החתימה. אז הוא התעטף בסדין ועלה על הגג. הוא התבונן וראה שהצל של הצל שמקיף את ראשו לא קיים. אם זה לא קיים, פירוש הדבר שהוא ימות. אבל לא התייאש מהרחמים. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא התייאש מן הרחמים. אייד הוא ירד והתפלל וחזר בתשובה והגדיל לעשות. אחר כך עלה עוד פעם לגג, בדק את עצמו שוב, בפעם השנייה היה הצל של הצל, וברוך השם האריך ימים. אתה רואה שגם אם נגזרה כבר גזירה, אפילו אם הייתה חתימה, אבל עדיין הלילה הזה, עדיין המכה בפטיש זה הנעילה, זו שעת הנעילה האמיתית, ולכן כל אדם משתדל בלילה הזה לשבת ולעסוק בתורה. לפי הפשט, אין הבדל מה ילמד. כל התורה כולה, יש בה קדושה, ילמד תורה שבכתב, תורה שבעל פה, הכול בסדר. אבל לפי הקבלה צריך ללמוד את חומש דברים, מתחילים אנחנו בסדר קריאי מועד, חומש דברים, וכן הלאה לסדר. וכך ראוי לנהוג ולעשות לחוש את דברי המקובלים. כי אם נלך לפי הפשט, אז אין עניין דווקא לשבת כל הלילה ער. איפה כתוב בפשט, מי מחייב אותנו לשבת כל הלילה? אלא כל זה על-פי הקבלה. אם כבר, אז כבר יעשה את דברי המקובלים ככתבה וכלשונה. מן הראוי, כמו שאמרנו, שיקרא את סדר קריאי המועד מתחילה ועד הסוף. אלא שיש אומרים, יש מקלים, שאם הוא ילמד את ההדרה, לומד אפילו את ההתחלה והסוף, גם זה יכול להועיל למען דעמה. ולכן רגילים לחלק את זה, רגילים לחלק את ההדרה. כל אחד לוקח ארבעה-חמישה דפים, ועל-ידי זה יכולים אחר כך ללמוד את המדרש בצורה יותר טובה, בצורה עמוקה יותר, שיבינו הציבור כולו. כתוב הרמב״ם, יש סימן בצל הלבנה בלילה ושענא רבה שיקרה לו או לקרובה באותה השנה. כמו שאמרנו, הראש, זה מסמל על האדם עצמו אצבעות הידיים ביד ימין, מסמן את הבנים הזכרים שלו. אם חלילה אין צל של הצל באחת מאצבעות הידיים ביד ימין, חלילה וחס עלול להיות, חלילה, שאחד מהם ימות. ואם זה ביד שמאל חסר באחת מהאצבעות של יד שמאל צל של הצל, זה מסמן שאחת מהבנות שלו תלך לעולמה. אבל הרמב״ם כותב על כל זה שאין לדקדק בזה, כדי שלא להתרע מזלה, גם כי רבים אינם מבינים מהעניין על בוריו. יותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות, וכן נראה לי היא. הרבה פעמים האדם הזה ייכנס לפחד מיותר. האמת, היה צל של הצל, רק שהוא לא ראה טוב. ואז הוא ייכנס סתם לפאניקה, ויכול להיות שמחמת זה לבד יקבל שברץ וימות. ולכן, תמים תהיה עם השם אלוהיך, עדיף יותר לא לחקור בדברים האלה, ולכן בזמן האחרון אנשים כמעט ולא מתעניינים בכל זה. אמינגו נוהגים לטבול קודם מעלות השחר, כמו בערב יום הכיפורים. מעלות השחר מחר צריך להיות ב-427. 427 זהו הזמן עמוד השחר. אז מי שיכול, ילך ויטבול. מי שקשה לו, יסתפק בנטילת ידיים. אנחנו נוטלים את הידיים מיד בעמוד השחר, אולי הלילה הוא הגורם את הרוח רעה, ולכן צריך נטילת ידיים שלוש פעמים בסירוגי. אלא שמרן כתב בסימן דן את סעיף טז שנוטל ידיים בסירוגי ללא ברכה. למה? אולי השינה היא הגורמת, וכאן הוא לא ישן. אז אם הוא לא ישן כל הלילה, אולי הברכה היא לבטלה. ובפרט אם נלך לפי מה שאמרו הלחם משנה ודמשק אליעזר, שבזמן הזה אין את הרוח רעה, יש לנו, אם כן, ספק ספקה כדי למנוע שלא יברך. ולכן מן הראוי שייטול ידיים בשעה 1427 אבל נטילה שלוש פעמים בסירוגי ללא ברכה. אם הוא יצא לנקביו, יאמר את כל ברכות השחר מברכת אשר יצר והלאה. רק את ברכת על נטילת ידיים מדלק. אם הוא לא יצא לנקביו, יתחיל מברכת אלוקי נשמה והלאה. מחלוקת לגבי ברכות התורה. האם צריך לומר את ברכות התורה ביום הושענה רבה או בחג השבועות, בלילות שהאדם כל הלילה לא ישן? האם רק השיניים מהווה הפסק או כשמתחיל יום חדש בעמוד השחר זה נקרא הפסק? מחלוקת בפוסקים. המסקנה היא, אליבא דמרן, כותב הפרה חדש, שכן צריך לברך, כך דעת המקובלים, אליבא דרבנו ארי וכך הוא המנהג שלנו. והכלל הוא, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להכן, ולכן מן הראוי ולכתחילה שכן נברך את ברכות התורה. אנחנו קיבלנו הוראות, רבנו ארי, לנו יש מנהג. אבל החלו האשכנזים, להם אין מנהג בדבר הזה, ולכן הם חוששים יותר לספק ברכה לבטלה. מה הם עושים? הם נמצאים לידי חובה אליבא דקולה עלמא. הם מחפשים אדם שכבר ישן, אדם שנרדם, אליבא דקולה עלמא, הוא כן חייב בברכות התורה. נכנס אחת כזה לבית-הכנסת ואומרת שהשלושה ברכות וציוונו על דברי תורה ויערב נא אשר בחרבנו, אומר אותם בקול רם, מוציא את כל הציבור ידי חובה. טוב, גם זו אפשרות. מי שירצה יכול לנהוג ולעשות כן. אבל מה יעשו ציבור שברוך השם כולם ישאור ערים, אצלם לא היה אף עצל, אף אחד לא הלך לישון? מה יעשו ציבור כזה? יפסידו? לא. לא יפסידו, יסמכו על עיקר הדין. כמו שאמרנו, המנהג הוא שכן מברכים את ברכות התורה. יש חלק, חלק נשארים עד חצות לילה ויש חלק שנשארים כל הלילה. לא לכולם יש את הכוח למשוך את כל הלילה, זה לילה קצת ארוך. מי שיכול, מי שבכוחו, בוודאי שכדאי מאוד וטוב מאוד. אלא שישימו לב, ב-2300 לפני שיגיע חצות לילה, לומר את קרית שמה על המיטה. נכון שאנחנו לא מתכוננים לישון, אבל קרית שמה על המיטה, יש בזה תיקון על העוון הידוע, בין אם האדם ישן ובין אם לא ישן, צריך לומר את קרית שמה על המיטה. ולכן כדאי להזכיר לציבור ב-2300 שיגידו את קרית שמה על המיטה, אבל ברכת המפיל חבלי שינה, את זה לא יגידו. ברכת המפיל יכולה להיאמר בשם המלכות אך ורק אדם שהולך לישון בפועל. כאן אנחנו לא הולכים לישון, אז בוודאי שאי אפשר לומר את הברכה הזו בשם השם, אלא יאמר ברוך אתה, יהרהר השם ואלוקנו, זה הדבר שהוא רשאי לעשות, אבל שם שמיים להזכיר, יש כאן ספק ברכה לבטלה. אדם שיכול, יתפלל עם הנץ החמה, יראוך עם שמש, ולפני ריח דור-דורים. זה הדבר הטוב, המעולה ביותר, בפרט ביום כזה, יום החתימה. אבל יש אנשים שקשה להם. אם הוא יעמוד להתפלל אחרי לילה ארוך כזה, אחרי העייפות הזאת, הוא יירדם באמצע התפילה. ראינו פעם אדם שנרדם באמצע השמונה-עשרה. היה עומד, נרדם בעמידה, נפל מידו הסידור, וכולם מסתכלים, מי זה האיש. אין ברירה, לאנשים כאלה אומרים להם שילכו לישון. לא כדאי לומר להם להישאר לתפילה. מה זה שווה שהוא מתפלל בנץ החמה, אבל תפילה בלי שום כוונה, הוא כל הזמן נרדם, באמצע הקריאת שמונה הוא נרדם וכן הלאה. שילך לישון בשעה 1615, יקום 1915, יתפלל אז מתוך יישוב הדעת, שיהיה ראשון צלול, זה הרבה יותר עדיף. אבל אדם שברוך השם ערני, אנשים זקנים, אין להם בעיה. פחות נחוץ להם הנושא של השינה הוא בעיקר לנו, לצעירים. המבוגרים, פחות בעייתי להם. אדם כזה ישן שעתיים-שלוש בבוקר או בצהריים, זה מספיק לו לשני ימים. ולכן אפשר לאדם הזה גם להתפלל בנץ החמה, בוודאי שזה עדיף. אדם כזה, נכון.