הלכות תעניות בה״ב ומנהגי האבלות בספירת העומר – טעמי המנהגים, דיני קבלה ותספורת, והמסר שבין אדם לחברו

 

- - - לא מוגה! - - - 

הסעיף לסיים בהלכה הזו.

אדם שיכול, אדם בריא, למה לא? שיצום המחמיר,

תבוא עליו ברכה. טעם שני,

אדם שעובר את הימים האלה מרגיש לא פעם או כאב ראש או דבר אחר. מזג האוויר מתעתע בנו.

יום חם, יום קר,

זה מחליש אותנו.

אצל הילדים הקטנים, התינוקות,

זה גם יכול להיות חשש שכתוצאה מזה יהיו ממש חולים.

כדי להקדים רפואה למכה,

לכן אנחנו באים ועושים את הצומות האלה אחרי פסח וסוכות, ימים שמזג האוויר משתנה.

תודה.

לפי הטעם האחרון,

אין צורך לעשות את זה אחרי חג השבועות.

אחרי חג השבועות

אין את הבעיה האמורה, מזג האוויר הוא יציב.

או לפי הטעם הראשון,

שבוע שלם, שבעה ימים,

אנשים יש להם זמן להסתובב, לטייל, אולי חטאו בניי.

אבל יום אחד, חג השבועות, אין הרבה זמן לבלות.

אנחנו יושבים ערים כל הלילה, לומדים תורה,

אחרי ארוחת בוקר הולכים לישון,

באים אחרי הצהריים כאן, לומדים חציו להשם, חציו לכם,

וזהו, לגמר החג.

שם אין לך שבוע כמו בחגים, פסח, סוכות. ולכן,

גם לטעם הראשון, גם לטעם השני,

אין צורך לעשות את התעניות האלה,

אלא רק אחרי סוכות ופסח, ואין צורך אחרי חג השבועות.

אחינו בני ישראל האשכנזים מודיעים על הצום הזה שבת שלפני.

אתמול,

לפני מוסף ומודיעים,

עושים מי שבירך לאותם שיצומו את התעניות שני וחמישי ושני.

אנחנו לא מודיעים.

מודיעים על ארבע תעניות.

אם לא יבוא משיח בעוד חודשיים,

צום שבע עשר בתמוז.

אנחנו מתחילים. אחינו בית ישראל ישמעו.

צום הרביעי יהיה ביום שלישי,

יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ושמחה וכו'.

רק שם אנחנו מודיעים. פה אין את ההודעה הזו,

אלא מי שירצה,

בבקשה שיעשה את הצום, אבל צריך לקבל עליו במנחה.

מי שלא קבל עליו במנחה היום,

אין צורך שיצאו מחר. גם אם בא לו עכשיו חשק,

עכשיו הוא שומע שיש תועלת בצום,

אפילו אחי,

לאדם הזה שלא קיבל במנחה אין תועלת בדבר.

כשמתחיל אלוהי ניצור לשונים מרע, שם זו התחנה,

שם הוא עוצר ואומר שהוא יהיה מחר בתענית.

אז אם הוא אמר את זה, כדאי שיצאו מחר. אם הוא לא אמר את זה,

אין בדבר הזה כל כך תועלת. לאשכנזים,

יכול להיות שיש תועלת,

הם הודיעו ביום שבת,

או אצלנו 17 בתמוז,

הודענו ביום שבת אחינו בני ישראל,

כותב הגאון מווינה בסוף סימן תקנ,

שזה כמו קבלת התענית.

אבל אצלנו לא הודענו שום דבר אתמול,

ולכן מי שכן רוצה לצום זה דבר שבחובה שיקבל עליו תענית,

לא קיבל, אין תועלת כל כך בדבר.

זה יהיה כמו דיאטה.

אולי הרופא שלך ישמח כשצמת,

אומר יום אחד צמת, הורדת מעט מהקרס,

לטוב, אולי הרופא יהיה מבסוט,

אבל מבחינת ההנחה אין לזה חשיבות של צום כדי שיאמר,

ענינו

כדי להחשיב את זה כצום ממש,

אלא בחיי גוונה שבעל דעשה, אולי אעשה תענית דיבור.

אעשה תענית דיבור במקום הצום,

אולי זה טוב יותר ועדיף יותר.

אצל החיים האשכנזים הם חלק מהם מוציאים גם ספר תורה.

לא רק מחר בשחרית קוראים ויחל משה, אלא גם במנחה.

ואם הכהן צם,

אז הוא עולה לדוכן גם במנחה ומברך ברכת הכהנים.

אבל אנחנו לא משנים.

גם אם יש שם כמה אנשים שצמים,

אנחנו קוראים לספר תורה, פרשת השבוע,

פרשת

אחרי מות, וזה רצוי מלכתחילה, עדיף יותר.

מחלוקת אם יכול אחרי זה או לא.

אבל עכשיו בלילה, עליבד יקול עלמא,

בשעה כזו ב-830, עליבד יקול עלמא עבר זמנו.

התוכן של הקבלה הוא כך.

אתה לא יכול להביא קורבן לבית המקדש,

להביא איזה חולין.

אתה צריך קודם כל להקדיש אותו בפה.

אז כעין, מה שאתה מקדיש שם בפה,

כאן אצלנו,

מה שהוא מקבל עליו את התענית,

זו ההקבלה, זו ההשוואה בין הדברים.

ולכן, מי שרוצה, נניח ליום חמישי שיבוא.

רוצה לצום, אז ביום רביעי בתפילת המנחה יצטרך לקבל עליו.

כך גם בשבוע הבא,

ביום ראשון,

אם הוא רוצה לצום, ביום שני,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

אני עובר לסימן תצד ג'.

נוהגים שלא נישא אישה בין פסח לעצרת עד ל״ג לעומר,

מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקבה.

אבל להרס ולקדש עפיר דמה ונישואים למה.

מי שקפץ וקנס, אין עונשים אותו. אגב, מל״ג ועומר ואילך הכל שרה.

וכן, נוהגים שלא להסתפר עד ל״ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות.

בין להסתפר על יום ל״ד בבוקר, אלא אם כן חל יום ל״ג ערב שבת,

שאז מספרים בו על פני כבוד השבת.

הגמרא ממסכת יבמות בדף ס״ב.

הגמרא מספרת

על רבי עקבה.

הוא היה אז בגיל 64 והספיק להעמיד תלמידים הרבה.

היה לו 24,000 תלמידים.

כמובן שהתלמידים של רבי עקבה זה לא היה אנשים פשוטים,

לא היו אנשים כתהילי קנה באגמח,

אלא היו חזקים מאוד בלימוד התורה,

כעין התנאים או האמוראים.

אבל לא נהגו כבוד זה בזה,

ולכן נענשו כולם, נספו במגפה.

24,000 הלכו לעולמם בין פסח

לפרוס עצרת.

כותב רבי יצחקי בן גיאת,

מאז עם ישראל נוהג מנהגי אבלות, לא מתחתנים, לא מסתפרים.

מאז.

האסון הזה קרה לפני 1900 שנה.

מאז עד היום.

אנחנו נוהגים להחמיר במנהגי אבלות אלו כדי שבאחה ייתן לי ליבו.

רבנו אריב ושאר הכוונות מסביר מדוע הנהיגו

אותנו במנהגי האבלות הללו כדי שאנחנו נלמד לקח אם בארזים נפלה שלהבת

התורה לא הגנה עליהם למרות שהיו חזקים מאוד בלימוד

מה יגידו אזובי הקיר?

כל אחד ואחד נוגע בשיער משהו נזכר למה אני לא מסתפר?

עניין עומר ימי הספירה על אבילות על תלמידי רבי עקיבא כדי שבאחי ייתן אל ליבו

כדי שנשפר את מעשינו כדי שנרבה אהבה ואחווה שלום ורהוט ניזהר מהאיסורים שיש בין אדם לחברו גם מבחינת סורברה וגם ועשה טוב לקיים ואהבת לרעך כמוך זו התועלת שיש באותם מנהגי האבילות בימים הללו זה הטעם שהנהיגו חכמינו את כל זה כדי שנדבק במה שאמר

הלל באבות פרק א' משנה יב הווה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבעיות מקרבן התורה כמו שהללל אמר שאנחנו נזכה ליישם את הדברים האלה לבצע את כולם להלכה ולמעשה לכן הנהיגו אותנו זה הטעם שורש המנהג בימים הללו

כדי להמחיש דוגמה אני אספר מעשה שהיה לפני

מאה ואחת שנים בדיוק

הרבנית אלישיב הייתה חשוכת בנים

ותכננה היום כביסה

היום איך מחפשים?

מחפשים על הכפתורים

אפילו לייבש, לתלות את הכביסה כבר קשה להן לנשים, זקנות הן חלשות,

יש מייבש

אז לא היה כך

אז היו הנשים קמות בארבע בבוקר

היו לוקחות גיגית פיילה

מניחות על הפרימוס מתחילות את יום העבודה לחמם את המים

כשהמים החמים יורדים יותר מהר את הלכלוך

היה להן את הסבון הגדול

היו לוקחות משפשפות בידיים,

גומרות, סוחטות, הכל היה עבודת כפיים, עבודת יד

עובדות מצאת החמה עד צאת הנשמה, בערב תולות את הכביסה

היו קושרות חבל מבניין לבניין

אחרי שגמרה לתלות, היו לוקחות קרש ארוך

ומגביהות

את החבל.

הרבנית עשתה את הכול

ולקראת ערב אחת מהשכנות הייתה לה עין צרה

אמרה לה, המקום הזה שלי, מה את באה לכאן?

לא פחות ולא יותר, לקחה סכין, חתכה את החבל

כל הכביסה נפלה,

הכל התלכלך. כל מה שהיא עבדה כל אותו היום, הכל הלך לאיבוד.

הרבנית לא אמרה שום דבר, שתקה.

קחה את כל הכביסה, עוד הפעם התחילה לכבס מחדש,

קשרה את החבל במקום אחר, שתקה, לא אמרה כלום.

בלילה אותה השכנה באה דופקת בדלת,

הילד שלי חולה,

אני בטוחה שזה בעוון מה שעשיתי לך.

תמחלי לי!

אמרתי, תעשי לו מי שברך,

עשתה לו מי שברך, הילד נהיה בריא.

אם לנו היה קורה דבר כזה,

איך אומרים מבעל ארבע, לא?

היית אומר, בתנאי שתכבסי לי, במקום מה שעשית לי היום,

שבוע הבא את צריכה לכבס לי.

תעשה כל מיני תנאים, בתנאי,

מחלה לה בלב, נקי.

החזיקו אותה, נתנו לה בן, שמו הרב יוסף שלום מלישיב

היה כדאי למחול? היה כדאי לוותר?

בשמיים יודעים לתת פי כמה וכמה

נותנים לאדם מלוא חופניים, והגמרא ביומה פה נושא עוון למי שעובר על פשע

אדם מוותר, מידה כנגד מידה, השם צילך על יד ימיניך שם הגמרא מספרת על רפפן ורמונה ברדר אבי יהושע שקרה,

היה חולה

הלך לבקר אותו, ראה שהוא כבר גוסס

אמר להם, תגידו לחברה קדישה שיביאו לו תכריכין

אחרי כמה דקות התאושש ונהיה בריא בסוף

הוא הרגיש מאוד לא נעים

במקום להגיד להם, תעשו לו פדיון נפש, תהילים

במקום זה אומר להם, תלכו להביא לו תכריכין

הרגיש מאוד לא נעים, היה משתמט ממנו בסוף נפגשו, אמר לו,

כך היה, מה שאמרת זה היה באמת, הוא כבר היה רגל וחצי שם

אבל בשמיים אמרו

הוא מוותר, הוא לא מוקים במילא,

גם אנחנו נוותר לו מידה כנגד מידה.

היום בדור החדש יש חלק מהצעירים שאתה מדבר איתו לעשות שלום, לוותר,

מה הוא עונה לך? מה הנפרייר שלו?

זה העברית החדשה.

לוותר זה צריך להיות כאילו חסר דעת.

בסדר, אם אתה מוותר למחבלים אני מבין, זה חסר דעת באמת מה שעושים אותם הטיפשים.

אבל כאן זה יהודי כמוך, אתה מוותר לאחיך, אתה מוותר ליהודי ולכן אדם צריך ללמוד ואחי ייתן אל ליבו ממה שקרה עם תלמידי רבי עקיבא שגם אנחנו צריכים לשפר את המידות לא רק ההנהגה בין אדם למקום אלא גם ובעיקר ההנהגה בין אדם לחברו שגם בזה אדם צריך להיזהר מאוד מאוד אלה

הן הסיבות שאנחנו נוהגים באותם מנהגי אבלות לגבי נישואין,

אין חתונות בימים האלה, לגבי תספורת וכן גם לא שומעים מוזיקה, לא שומעים כלי שיר בכל הימים האלה.

עד מתי?

הגמרא אמרה שהמגפה הייתה עד פרוס עצרת.

מה פירוש המילים פרוס עצרת? מרן מביא שלושה פירושים,

שלושה שיטות ודעות בעניין.

הדעה שמרן פסק כמוה מפרשים כך

פרוס מלשון פרוסה, חצי.

חצי חודש לפני חג השבועות

היינו ל'ד לעומר, כך כותב מר'י בן שואב,

כך הסכימו גם רוב ככל חכמי הספרדים, כך מרן פוסק, וכך המנהג שלנו,

כמו שכותב פרי האדמה,

הגאון, חידה, עקרפה חיים ועוד.

זאת אומרת,

עד יום ל'ד הייתה המגפה, וגם ביום ל'ד מתו.

אלא שאנחנו יכולים להתיר חתונות או תספורת ביום ל'ד,

מדין, יש לנו דין כלל בהלכות אבלות,

מקצת היום ככולו.

אם חלילה לא יבוא ולא יהיה קורה אבלות,

האבלים האלה התחילו את האבלות שלהם ביום שלישי בשבוע שעבר.

מתי הם קמים? מחר בבוקר.

אתה לא אומר להם, תחכו מעת לעת שבעה ימים, לא.

אלא הלילה הזה הוא ליל השביעי,

עובר כל הלילה, קצת מהיום.

אחרי הנצח המים יכולים לומר להם את הפסוקים לא יבוא עוד שמשך

ולהקים אותם מהשבעה, כך הוא עדין גם לגבי השלושים,

ביום השלושים כבר יכולים להסתפר,

הוא עדין גם כאן, למרות שביום ל״ד עצמו גם כן היו לצערנו חלק מהחכמים שהלכו לעולמם אז,

אפילו ארחיב לקצת היום ככולו, ולכן יום ל״ד יום שני מותר להתחתן, יום שני יום ל״ד מותר גם להסתפר או לשמוע מוזיקה,

בזה אנחנו מסיימים את עניין האבלות.

אבל יום ל״ד ל״ד לעומר, לא רק לאשכנזים, מותר גם לנו,

זה הילולה של רשב״י,

ולכן בזה אין מחלוקת שמותר לכתחילה לשמוע מוזיקה בל״ד לעומר.

להתחתן בל״ד אסור,

או להסתפר בל״ד לעומר אסור,

אתה נוהג עדיין עם מנהגי אבלות,

רק דבר אחד ויחיד, כיוון שזה הילולה של רשב״י,

ולכן מותר לנו לשמוע מוזיקה וכיוסי בזה.

לא רק מי שנוסע למירון, גם פה מותר לשמוע מוזיקה,

בזה אין את הבעיה האמורה,

כיוון שזה הילולה של רבי שמעון בר יוחאי.

מה זה ההילולה?

תאה ראשונה, יום פטירתו,

שבו ניתן רשות לגלות הרבה מיסודות התורה, מה שהיה עשור לפני כן.

יש אומרים, זה היה יום נישואיו של רבי שמעון,

ותאה שלישית, זה היה אותו יום שבו נסמך.

השמיכה הייתה באותו יום, סמכוי את רבי שמעון.

איך שלא יהיה, בין הטעם הזה או הטעם הזה,

ברור הדבר שזה יום שמחה גדולה,

שמחה עצומה, ולכן,

אליבדי כולהלמא,

אפשר בלכתחילה לשמוע כלי נגינה, הן בלילה והן ביום, אין שום בעיה בדבר.

מאז ומתמיד היו הולכים למירון.

אבל מי שביסס והרחיב את המנהג היה רבנו הארי.

הוא היה גר בצפת,

וארגן את האנשים, והלכו לשם, הלכו למירון,

ורקדו שם, הייתה ריקדה בהתלהבות עצומה.

הגאון רבי אלעזר שפירא,

אדמו ממונקאץ',

בעל ספר מנחת אלעזר,

הוא שמספר את הסיפור על רבנו הארי, ואומר שרבנו הארי רקד בהתלהבות,

תוך כדי ריקדה ראו,

היה רוקד איתו חכם ספרדי גבוה.

לא הכירו, לא ידעו מזה.

רקדו ורקדו,

תוך כדי ריקודים הושיטו יד לשמש רבי אלעזר אלזקרי.

הוא היה שמש כאילו,

הושיטו לו יד ורקדו ביחד, הייתה שמחה עצומה.

בדרך חזרה,

אחד מהתלמידים היה לו אומץ,

ושאל את רבנו הארי,

רבנו, היו חכמים גדולים,

מה פתאום רקדתם עם השמש רבי אלעזר?

לא ידעו את ערכו, מי היה בעל ספר החרדים, את זה הם לא ידעו.

אז הוא ענה לו ואמר לו, רבנו הארי,

זה החכם הספרדי הגבוה אשר ראית שרקד איתנו?

זה היה רבי שמעון בר יוחאי.

הוא הושיט יד, רוצה לרקוד עם רבי אלעזר, מה אתה רוצה?

אתה רואה,

רבי שמעון עצמו פוקד ושמח עימנו באותו יום.

יש לך ספק?

ספר את הסיפור הזה רואה.

מספר את זה לא חכם ספרדי.

את הסיפור הזה אומר המנחת אלעזר, המנחת אלעזר שפירא. הוא אומר את הסיפור הזה.

הדבר בשם אומרו אנחנו אומרים, ופעם כשהיה שם

תלמידו של רבנו הארי,

רבי אברהם ברוכים הלוי, בעל ספר קול בוכים,

והוא טעה ואמר שם וידוי,

אמר שם דבר שלא מתאים ליום החג,

אז הוא אמר לו,

רבנו הארי אמר לשמש תגיד לו,

למה הוא בא להשמיט את השמחה שלנו? בגלל זה יראה חלילה בנחמה וכך היה.

אתה רואה שהיום הזה, יום ל״ג לעומר, הלבד לכל העלמא הוא יום שמחה,

ולכן גם לנו מותר לשמוע מוזיקה, אבל רק מוזיקה,

חתונות או תספורת, שני הדברים האחרים,

עדיין הדבר אסור,

אין היתר בדבר.

הרמה לא הולכת בשיטה הזו,

אלא יש מפרשים,

מה זה פרוס עצרת?

הימים שלא אומרים בהם וידוי,

הימים הטובים שיש בין פסח

עד חג השבועות,

אז הייתה הפוגה באותה המגפה.

ולכן, ימי הפסח, ראש חודש אייר,

השבתות באמצע או יום ל״ג לעומר,

שם לא הייתה המגפה באותם הימים.

ולכן, האשכנזים מותר להם להסתפר ביום ל״ג עצמו, ל״ג לעומר,

אבל יום ל״ד, עוד פעם הם חוזרים לאסור,

למה הם סוברים שהמגפה נמשכה

גם אחרי.

זה הוויכוח שיש, איך לפרש?

כל אחד, כל עדה עושה כפי המסורת,

אל תיטוש תורת אמך.

ולכן, האשכנזים יכולים להסתפר ביום ראשון, אנחנו רק ביום שני.

הגאון רבי יעקב קסטרו,

היה אב בית הדין בקהיר,

בספרו על יעקב הוא אומר שמותר להם להסתפר

כבר ביום שישי לכבוד השבת. להשנה הזו יחולג לעומר במוצאי שבת,

לפני כבוד השבת כבר מותר להקדים אפילו ביום שישי, עד כדי כך.

יש חולקים, אבל הלכה כדברי המקל באבל,

קל וחומר באבלות ישנה, ולכן אם ירצה

אותו האשכנזי להסתפר בערב שבת, מותר.

לנו אסור.

אצלנו, מתי מותר?

יום ל״ד, יום שני.

יום שני זה רחוק מהשבת,

אין הווה אמנה להתיר לכבוד שבת ביום ל״א.

אמנם,

הרדבז מתיר. הרדבז מתיר בכל ערבי שבת.

אומר גם בערב שבת זה, כל ערבי השבתות הוא מתיר.

רוב הפוסקים חולקים, והמסקנה היא להחמיר ולאסור גם בערבי שבת,

אלא לנו יהיה מותר להסתפר ולהתגלח רק ביום שני ל״ד לעומר.

כותב הגאון הרב אוירבך בשולחן שלמה.

ספר ספרדי אסור לו לספר אשכנזי ביום ל״ג לעומר.

בשבילנו אסור.

אז איך אתה מספר אותו?

לפי שיטה שלנו הוא טועה במה שהוא מסתפר בל״ג או להפך.

ספר אשכנזי ירצה לספר אותנו בל״ד.

גם כן יהיה הפוך, יהיה אסור.

הרב ממשיך ואומר.

אם החכם הספרדי הזה יש לו תלמיד אשכנזי

שמתחתן בל״ג לעומר.

הוא מגיע שם לחתונה לשמח את התלמיד שלו.

בא התלמיד, לוקח את כוס היין.

בכבוד רבנו, סידור חופה וקידושין.

מה יסכים? בשבילנו אסור להתחתן בלג לעומר, איך אתה תעשה דבר כזה?

אין יותר.

או להפך,

חכם אשכנזי, ראש הישיבה האשכנזי, יש לו תלמיד ספרדי שמתחתן בל״ד,

וכיבדו אותו בסידור קידושין, גם שם צריך לסרב,

אלה דברי הרב, וכך המסקנה למעשה, כל אחד הולך לפי המסורת שלו,

אל תטעו שתורת ימיך.

אלא אם כן, אם יתנו לו לאותו החכם לקרוא את הכתובה,

לבצע חופה וקידושין, זה הביצוע, זה אסור.

אבל לקרוא את הכתובה, הקריאה בעלמא,

אין בזה שום דבר.

אם יש לו בלי עין הרע, הכל יפה, יודע לנגן מקאם עג'ם,

יודע לנגן טוב, למה לא? תן לו שינגן.

בזה אין שום בעיה בדבר.

למה לא כולה עלמא?

לא כולה עלמא.

אמרנו,

שאם רק באותם הימים שהם כמו ימים טובים לא הייתה המגפה,

אז בלאג לא היה,

אבל למדלית, עוד פעם, המגפה נמשכה, לפי שיטתם.

יש חלק מהאשכנזים שהולכים בדרך הזו, ועל זה דיברנו, הנפקא מינה,

לגבי המספרה. אבל

מותר לבעל מספרה לפתוח בימים האלה, לספר ילדים.

הרבה ילדים שיש להם או בגיל שלוש או כיוצא בזה,

ועושים להם חלקה, תספורת ראשונה, אתה רוצה לפתוח לספר ילד, אין לנו שום בעיה.

אבלות שייך לנו,

אבלות חדשה או ישנה. בילד אין אבלות.

אפילו אם הילד הזה הוא בעוד יומיים יהיה בר מצווה,

ולא עלינו, אבא שלו מת.

אין אבלות.

שום דבר.

הוא לא חייב לשבת על הקרקע,

יכול ללבוש נעלי עור, הכל רגיל.

דבר אחד ויחיד מרן כתב בעברי דעה, סימן שמ, סעיף כז,

שקוראים לילד,

אבל לא בגלל שהוא חייב,

אלא בגללנו, אגמת נפש שלנו, של המנחמים,

יבואו ויראו, מסכן הילד היתום הזה, תראה, הבגד שלו קרוע,

לשבור את הלבבות של המנחמים, אבל לא שהוא חייב, הוא לא חייב כלום.

גם אלא אם הוא לא חייב באבילות חדשה, קל וחומר אבילות ישנה.

ולכן, אם הוא רוצה לפתוח את המספרה,

לספר את הילדים, הדבר מותר בזה, אין בעיה בדבר.

קל וחומר ביום ל״ג לעומר.

או אם בא אליו אדם שזכה וחזר בתשובה שלמה,

אתמול הוא הכיר את בוראו, חזר בתשובה,

בא, בוא תספר אותי.

יש לו שערות ארוכות, קוקו.

אז הוא רוצה לעשות חלקה, להוריד את הקוקו,

אז לא רק לרב אמנון יצחק מותר לספר אותו,

אלא יפתח לו את המספרה ויספר אותו, אין איסור בדבר.

והסיבה היא,

כל הדין שקראנו עתה לא כתוב בפירוש בגמרא, ולכן יש לזה דין תוקף של מנהג.

לעומת זה, אדם שיש לו שערות ארוכות קוקו,

עובר באיסור דאורייתא.

תראו את הברכי יוסף, יראה דעה, סימן קעח,

ומביא בשם האחרונים,

שאדם שמגדל שערות עובר באיסור, לא תלכו בחוקות הגוי, בחוקותיהם לא תלכו.

הוא לא אומר את המילה קוקו, היום זה הכינוי שלנו,

אלא הרב אומר, אם הוא מאריך בשערו כדרך בעלי מלחמה,

אז בצוות...

לא היו לחיילים ספרים כמו היום

ולכן החיילים האלה הם טלטלים, שערות ארוכות

אז הרב אומר שיש בזה לאו דאורייתא.

אם כך, תשקול מצד אחד מנהג שלא להסתפר עד למדלית.

מצד שני, כנגד המנהג, הוא עובר על לאו דאורייתא.

ולכן, הפה שעה אחת קודם,

תוריד לו, תגלח לו את השיער,

תעשה גם לבעל תשובה הזה, תעשה לו חלקה גם אם לא יביא לך עוגות,

תעשה לו מהר את התספורת להציל אותו.

הרבה פעמים זה גם בגדר פיקוח נפש.

מי שמכיר את אותם הבעלי תשובה בימים הראשונים,

הם עדיין לא התנתקו,

לא עשו התנתקות מהחברה הקודמת.

הרבה פעמים הלך להתפלל מנחה וערבי את הכול, אבל מגיע לבית,

מחכים לו הג'מאעה, חברים,

ויש ערב הופעה בדיסקו, בואו נלך יחד.

אם הוא עדיין עם סערות ארוכות, עם מטלטלים, אז הוא יכול ללכת גם פה וגם שם.

ברגע שהוא מגלח, מוריד את הכול, יש לו רק כיפה על הראש,

החברים האלה מבינים שזהו זה, הוא נהיה דוס,

כבר לא שייך לנו,

מתנתקים ממנו, נפרדים ממנו. ולכן,

גם מצד התועלת הזו,

בוודאי שלא נדחה אותו להגיד לו, תבוא עוד שבועיים ביום נ״ד. לא.

שיסתפר ויתגלח מייד,

ויפה שעה אחת קודם,

כך נצטרך להורות לו את הדרך.

עד כאן דברי הפשטנים.

לפי הקבלה,

עד ערב חג השבועות אסור להתגלח ולהסתפר,

היינו יום שני בשבוע, אהה בסיוון,

רק אז יהיה מותר.

והטעם הוא לא בגלל אבילות.

והנפקא מינה,

אם יש לאדם הזה מחר ברית מילה,

אבי הבן בא ושואל אותך, לפי הטעם של האבילות הישנה שאמרנו קודם,

מותר לנו ללכת להסתפר ולהתגלח,

לכבוד המילה.

אבל לפי המקובלים לו, זה לא עניין של אבלות,

וגם אם זכה ויש לו מחר ברית מילה,

אסור לו להסתפר ולהתגלח.

זה הנפקא מינה,

והמקובלים, הקבליסטים, כך נוהגים.

יש אנשים, זה לא מפריע לו.

אז יהיו לו עוד כמה ימים סערות. מה יש? מה בכך?

זה לא מפריע לו, לא מכביד עליו. מי שיכול להחמיר בקלות, למה לא?

יש אנשים שקשה להם. כשחם,

הפרווה שיש לו על הראש,

הפרווה הזו גורמת לו כאבי ראש.

טוב, אדם כזה, שעת הדחק,

ילך להסתפר ביום ל״ד.

אבל אדם שיכול בקלות רבה להחמיר, למה לא יחמיר עד ערב חג השבועות?

ולא רק קבליסטים,

אלא אם יש איזו אישה שמחמירה תמיד לפי הקבלה,

אם האישה הזו קבליסטית,

אומר רבנו יוסף חיים,

ברב פעלים חלק ד', קונטרסטות ישרים,

שאותו טעם, אותה הסיבה שנהגו הגברים לא להסתפר עד ערב חג השבועות,

וגם לנשים שייך בהם אותו טעם, וגם לנשים צריך לומר שלא יסתפרו עד יום ה' בסיוון.

כל זה חומרה.

לא אמרנו דין, מצד הדין ל״ד מותר, זה המנהג.

אבל אלה שהם הולכים לפי הקבלה, קבליסטים, למה לא?

לא רק הוא יגיד גם לאשתו, אם היא יכולה בקלות רבה,

למה לא שתחכה עוד כמה ימים עד אהה בסיוון,

רק אז תספר את סערותיה.

אבל...

אם האישה הזו לא הולכת לפי הקבלה והיא שואלת אותך

אני רוצה מחר ללכת להסתפר,

מותר או לא?

מותר לה, אין שום בעיה.

בראי דעה למדנו בסימן ש״צ׳ שם קראנו את דברי חוכמת אדם שאישה אבלה אחרי שבוע אפילו בתוך שלושים מותר לה להסתפר שלא תתגנה על בעלה, לא גזרו חכמים.

אז אם באבלות

היא חדשה כך, קל וחומר אבלות ישנה

כך כתבו גדולי האחרונים, תראו באוכל לציון ועוד,

ולכן אישה אין עליה את הדין הזה של תספורת,

איסור תספורת לא קיים.

להתחתן היא לא יכולה, מוזיקה לא,

אבל תספורת בה לא שייך הדבר הזה.

מה ההבדל?

גם הבחורה אמורה להתייפות כדי שתוכל להתחתן,

אחרת תישאר גניזה בבית.

מי יסתכל עליה?

טוב, אדם שיש לו בר מינן דיכאון, חולה, במקום חולי,

לא גזרו חכמים אותם.

כותב רבנו, מורנו חכם מן ציון,

גם לאותם הקבליסטים שלא מסתפרים עד ה' בסיוון.

אומר הרב, אם האדם הזה רוצה ביום ל' ד' והלאה,

ליישר את הזקן, לסדר את הזקן, מותר.

הרב אומר, כל מה שאמרו המקובלים זה על השיער של הראש,

שזה דינים.

כידוע, השיער של הזקן זה לא דינים, זה חסד.

לכן הרב אומר, כשהדבר מותר,

יכול ליישר, לסדר את הזקן,

וסידור הזקן לא חייב לחכות עד ה' בסיוון, אלא כל החומרה של המקובלים,

זה נאמר אך ורק לגבי שיער הראש,

ואם קבלה היא, נקבל.

מורנו חכם מן ציון היה גדול, עצום ורב, לא רק בשס ופוסקים,

אלא כידוע, היה גם עמקם גדול בחוכמת הקבלה.

ולכן, אדם שירצה לסמוך על זה,

בוודאי שיכול לנהוג ולעשות כאלה.

יש לך מי שחולק?

לא, אני שואל.

זאת אומרת, אם מותר לי להתגלח ביד לעומר,

יש לו את הכבודו בידיים,

ואז אני אמרתי לך,

מי שרוצה להחמיר כדברי המקובלים,

אז יכול, כן, אם הזקן, כמו שמענו, מותר,

מה שישאיר רק את שערות הראש.

זה כל העניין, זה כל החומרה שיש.

אבל יש לעולם עוד אשר, למה לעולם עוד אשר?

איך?

אז למה לא יצא?

את הזקן לא יכול להוריד,

הוא מציין שם את דברי רבנו יוסף חיים,

רב פעלים חלק ד', קונטרסות ישרים סימן ז',

שם הרב מחדש חידוש עצום על פי הקבלה.

אתה קורא ביום ראש השנה לפני התשליך,

וי דה הושיט ידוי בדקנוי.

והרב,

הכוונה היא, אתה תופס את הסערה מהזקן וחוקר אותה.

זה אסור.

אבל,

הרב אומר, גם לפי הקבלה, אם אתה רוצה ליישר במספריים,

הדבר מותר,

או מי שמתגלח בדרכי היתר,

יש לו שם מישעים וכיוצא בזה,

גם בזה דעת רבנו יוסף חיים, שהדבר מותר.

רק לעקור אסור, שם אתה עוקר את השפע,

זה החידוש של הרב שם.

ולכן, מי שסומך על אותה התשובה במילא גם בימי העומר מלמי ד' והלאה גם כן יכול לסמוך על זה להתיר אלא כל החומרה שיש על פי שאר הכוונות שמחכים עד ה' בסיוון כמו שאמרתי, החומרה הזו היא אך ורק על שיער הראש בלבד

בסדר, חס ושלום, אין הכוונה שהאדם הזה יש לו קצת שיערות,

חודש, חודשיים, שלוש, לא יסתפר אנחנו מדברים שיש לאדם הזה שיערות ארוכות כמו אישה,

טלטלים,

רק בזה יש את האיסור

כן.

אנחנו סומכים על דברי הרדב״ז אך ורק

במקרה של שעת הדחק. יש אמרו מצטער,

בחיי גוונה אפשר להקל לו כיוון שזו אבילות ישנה ולכן אם יש לאדם הזה בעיות עם השלום בית,

הנה חנמה נוכל לסמוך על זה להקל, להתיר לו להתגלח ולהסתפר בימי שישי.

אנחנו ברוך השם

נמצאים בבית של בני תורה,

גם הנשים שלנו, נשים צדקניות, אשת חייט,

אבל אדם שאתמול חזר בתשובה.

הוא ברוך השם חזר בתשובה, הוא מוכן לעשות הכול.

לפעמים אשתו עדיין רגל פה, רגל שם, עדיין לא מאה אחוז,

ואם הוא יחזור לבית, לא מסופר, לא מגולח,

תתחיל להתקוטט איתו,

זה פתח למריבה, לך תדע לאן זה יוביל.

ולכן בחיי גוונה תגיד לו או תייעץ לו ימי שישי שמותר לו שיסמוך על דברי הרדבז.

אבל לנו אנחנו לא סומכים על זה,

כיוון שרוב הפוסקים לא נקטו כך,

ולכן שב ואל תעשה גם בימי שישי,

גם כן אנחנו נזהרים לא להסתפר ולא להתגלח,

כולל גם מוזיקה אפילו אחר הצהריים, מן הראוי להחמיר בזה.

הבבלים?

כן, כן.

לא, אז כמו שאמרנו, הם סמכו כנראה על דברי רבנו יוסף חיים, על אותה התשובה, ולכן הם היו מתגלחים.

אני חוזר לנושא.

מה שאני מנסה להפס זה הערות כמו על אילת תורה.

מי רשאי לקרוא לו בתורה וכי לא לקרוא לו.

אם אתה יכול להסביר לו בנחת, תשתדל להסביר לו שיש כאן לא תקיפו פאת ראשיכם, לא טוב,

תסביר לו את הדברים כדי שמכאן ולבא ישמע לך, אבל לא באותו רגע. באותו רגע אל תתעסק איתו, אל תתקוטט איתו,

תגמור. אחרי התפילה תסביר לו בנחת,

כדי שלא יעבור על הלאו, לא תקיפו.

לא רק שאסור להסתפר בימים האלה, אלא גם אסור לשאת נשים,

גם זה חלק ממנהגי אבלות.

לא יבוא ולא יהיה אדם שקרה לו אסון, לא מתחתן, הוא עדין גם בזה,

עד יום שני ל״ד.

מחלוקת בפוסקים לגבי אדם רווק שעדיין לא קיים פרייה ורבייה.

האם גם בזה בחיי גוונה צריך להחמיר או לא?

הרי מרן הקל בזה. מרן כתב באבילות חדשה שאם הוא רווק, אפילו בתוך שלושים מותר לו להסתפר ומותר לו לשאת אישה.

כיוון שעדיין לא קיים פרייה ורבייה.

האם נאמר הוא הדין פה או לא? מחלוקת והמסקנה היא

המנהג להחמיר גם ברווק שלא קיים פרייה ורבייה,

גם בו אנחנו אומרים שמן הראוי שלא יתחתן. לכן, כל מי שבא כעת להירשם לנישואים, הולך לרבנות כדי להירשם,

דוחים אותו, אומרים לו,

הזמן הקרוב ביותר שאתה יכול לקבוע חתונה,

או מלאג לעומר אם הוא אשכנזי,

או מלמד דלת לעומר אם הוא ספרדי.

כשרשם הנישואין הוא תלמיד חכם,

אז הוא יודע לדייק בדברים האלה.

לפעמים קורה טעות. הרבה פעמים קורה להם פשלה,

והרשם הנישואין טעה.

הוא חשב אותו שהוא אשכנזי.

הוא ראה שיש לו עיניים כחולות,

עור בהיר,

אז הוא טעה, חשב אותו, ורשם אותו ללאג.

הוא הלך לאולם ונרשם וחילק הזמנות,

רק לאחר מכן נודע לו הדבר.

אם הוא ירצה לשנות, יהיו לו הפסדים של אלפי שקלים,

לא, בשעת הדחק בדיעבד יהיה מותר, בתנאי

שלא יעשה את הסידור חופה וקידושין לפני השקיעה,

שיעשה את זה דווקא יום ראשון בלילה אחרי השקיעה,

שלפחות יהיה ליל ל״ד.

לפי הרמב״ן,

הכלל של מקצת היום ככולו, גם בלילה אפשר.

הלכה לא כך, אבל נסמוך על זה מספק ספקה,

כדי להתיר לאותו אדם שכבר קבע את התאריך בטעות, מה ידע אבא אבא?

אבל, אדם חכם ונבון, ספרדי שיודע הלכה,

גם הרושם נישואין צריך להיות ער לדבר הזה, ישאל אותו לפני שהוא כותב,

לפני שרושם אותו,

איפה נולד האבא, מה ארץ המוצא, כדי לדעת

לאיזה תאריך הוא שייך, האם לל״ג או לל״ד,

זה מה שצריך להנחות אותם,

להנחותם הדרך.

אפילו אחי, לא פלוג, מצד המנהג,

גם בזה מחמירים.

זה היה חתונה של רווק או...?

לא רווק,

אלא מה זה היה?

מרן כותב

בסימן תסדה ג' סעיף ג',

יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר וטעות הוא בידם.

זאת אומרת,

לפי הסברה הקודמת שאמרנו, שבימי ראש חודש, כיוון שאין וידוי,

שם פסקה המגפה.

מרן חולק על השיטה הזו, מרן לא סובר כך,

ולכן בדרך כלל לא קובעים חתונות בימי ראש חודש, אלא אם כן פתרון לשעת חירום.

לפעמים מקרה נדיר יוצא מן הכלל,

יכולים לפעמים להתיר. כגון,

לפעמים הוא רוצה אותה והיא רוצה אותו,

אבל האימא שלה לא רוצה אותו,

השוויגר מתנגדת.

הוא הולך שמח.

אם תחכה עד ל״ד לעומר, היא בטח תשים מטען צד,

הכל יתפוצץ.

היא תעשה לו צרות, תרד לחיים שלו, והוא יברח כל עוד נפשו בו,

וכן הלאה.

תעשה את החתונה מיד, בראש חודש, תציל.

המצב וכן הלאה. לפעמים מישהו אחר רצה אותה וכן הלאה. יש כל מיני, לפעמים, ויתייצב גם השטן בתוכה.

ולכן, מקרה כזה שאנחנו פוחדים שתיפרד החבילה לגמרי, מקרה כזה אנחנו יכולים להתיר.

אבל הלאה וכי,

מלכתחילה אנחנו שומרים,

כמו שכתב מרן, שגם בראש חודש אייר לא עושים חתונות. זאת ועוד,

הגאון בעל שבות יעקב

היה מחכמי אשכנז, ואפילו רק הוא מספר שהיו כאלה שהתחתנו בראש חודש אייר,

וזיוו גם לא עלה יפה.

זאת אומרת, זה לא סימן טוב,

הכיוון הוא לא טוב.

ולכן עדיף יותר למצוא את הדרכים כדי שיעברו את הימים האלה בשלום.

אם השוויגר כל כך נלחמת,

צריך למצוא מקום להבריח את הכלה שתצא,

לא תישאר בבית השבועיים האלה למצוא לה איזו אכסניה,

באיזה מקום, באיזה פנימייה.

אז אם יכולים למצוא דרך כדי להרגיע את העניין, הנה מה טוב.

אבל שעת הדחק שאני, כמו שאמרנו, יש לנו ספק ספקה,

ומי שלא קיים פרייה ורבייה, שבראש חודש אייר יהיה צד להתיר.

אבל רק כשאפשר להמתין,

עדיף יותר,

כמו שאמרנו, להמתין ולא להקדים.

מהי נפקא מינם? מה התועלת שהתחתנו?

אם לפני החתונה הם לא שמרו נידה, גם אחרי החתונה הם לא ישמרו נידה. הם חילונים, אין לך שום תועלת להקדים.

ועד שאתה דן אם להקדים להם לפני ל״ד,

תדון אם בכלל צריך לחתן אותם אחרי,

כי הרבה פעמים מוצא נאה הימנה והוא בוגד בה,

והיא בוגדת בו, ואז אסורה לבעל, אסורה לבועל.

הרבה פעמים יש תקלות.

אם לא היה חופה וקידושין, היה הרבה יותר טוב.

אם היא עזבה אותו, הלכה,

היא לא בוגדת בו.

היא לא אף פעם לא התחתנה איתו,

ואז אין את האיסור דאורייתא ונטמעה ונטמעה.

ולכן ספק אם אחרי זה מותר לחתן אותם.

אתה מדבר להקדים, אין אבה אמנה. כל מה שאמרנו, אבה אמנה זה בזוג דתי,

אז יש יותר בשעת הדחק.

פיזוק חילוני, בוודאי.

פיגול הוא לא ירצה, אין להם היתר.

רוב הפוסקים לא נוקטים כמוך. רוב הפוסקים אומרים שזה לא נחשב כקידושין.

תראה, יביע עומר חלק ו' אבן עשר סימן א'.

הכותרת של השאלה,

בחוץ לארץ יש שם נישואים אזרחיים.

אותו זוג התחתנו בנישואים אזרחיים וחיים כדת משה וישראל כאילו חמישים שנה.

וכעת הוא רוצה לעזוב אותם, הצה נאה אמנה.

צריך גט או לא,

בלי שידעת רוב ככל הפוסקים, לא צריך גט.

מה שהיום עושים גט זה רק חומרה, חסידות בעלמא.

ולכן, כמו שעניתי לו, אמרתי לו, ספק אם...

חזקה זה באדם דתי.

אדם ירשמיים, חזקה שבוודאי יש כאן קידושי ביאה.

אבל הם לא דתיים,

היא נידה וכולי, ולכן בעיקר הדין אין כאן חשש של קידושי.

רבי חנניה בן הקשה אומר.