מחלוקת שיעורי תורה במצוות – בין הגר"ח נאה לחזון איש ומנהג המדינה

 - - - לא מוגה! - - -

 בימים האלה אנחנו מקיימים מצוות עשה דאורייתא, מצוות ישיבה בסוכה. וכדי לעשות סוכה כשרה, הגמרא בסוכה כד, הגמרא מדגישה לנו, צריך שיהיה לפחות שלושה מחיצות. כך מרן וכל הפוסקים מדגישים לנו, שחייב להקים בסוכה שלושה מחיצות, ורק אז הסוכה כשרה. אם המחיצות האלה הן רק אחד או שניים, אין כאן שלושה, לא יוצא ידי חובה גם בדיעבד. אם הוא יכול לעשות דופן רביעי, ודאי שזה מהודר, ודאי שזה טוב מאוד. בפרט אם הוא רוצה לישון בסוכה, זה נוח מאוד וטוב מאוד, אבל אין הדבר הזה לעיכובה, זה לא חובה מעיקר הדין, אבל השלושה מחיצות, כמו שאמרנו, זה דבר שהוא חובה על היבה דקולה עלמא. מה הגובה של המחיצות? הגמרא אומרת, מספיק שיהיה עשרה טפחים. אין צורך שהמחיצה תהיה מלמטה עד הסכך, אלא גם גובה של עשרה טפחים. גם זה מספיק, את השאר אתה אומר, גודה סיק מחיצתה, כאילו הכל סתום, ובזה הוא יכול לקיים את המצווה כהלכתה. השאלה היא, מהו גובה עשרה טפחים? כמה זה בסנטימטר שלנו? הגמרא, הפוסקים דיברו כולם לגבי האגודל, טפח, אמה, כל המושגים האלה, כשנבוא לתרגם אותם לסנטימטר. מהו כמה זה בסנטימטר? יש בזה מחלוקת גדולה בין גדולי הפוסקים. ב-200 שנה האחרונות הפוסקים מתווכחים בנושא זה. והמסקנה היא, אנחנו מעיקר הדין הולכים לכולה בנושא הזה. לענייננו, הטפח הוא 8 סנטימטר, ומלע, עשרה טפחים. גם ב-80 סנטימטר, אם זה הגובה של המחיצות, גם בזה אנחנו יוצאים ידי חובה מעיקר הדין. אבל, לפי, על פי דברי הצלח והחתם סופר, החזון איש החמיר יותר בדבר. לפי שיטתו, הטפח הוא 9.6. לפי זה, עשרה טפחים יהיה 96 סנטימטר. לא פחות מזה, זה הגובה של המחיצה, כדי שיהיה לך דופן שתוכל לברך שם וציוונו לשב בסוכה. אותו ויכוח, אותה בעיה יש גם לגבי מעקה. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך, גם שם צריך שיהיה גובה המעקה לפחות 10 טפחים. שוב, האם מספיק 80 סנטימטר, או שצריך לבנות את המעקה שיהיה שם לפחות 96 סנטימטר, אותו ויכוח, אותה מחלוקת כאן, שייך גם שם. ומעיקר הדין, כמו שאמרנו, ההלכה היא כדעת הגאון רב חיים נאיב וחכמי הספרדים, שאמרו שהטפח הוא 8 סנטימטר, ולכן כאן לענייננו, מעיקר הדין, מספיק אם יהיה כאן 80 סנטימטר. לא רק לנו, לא רק חכמי הספרדים, גם רוב חכמי האשכנזים, גם הם הלכו בדרך הזו, בשיטה הזו. חזון איש יצר כעין מהפך. חזון איש הוא שבא והעמיד את דברי הנודע ביהודה, את דברי ההצלח, העמיד אותם בראש התורן וסמך על זה שמיכה בכל כוחו. גם גיסו הגאון רבי ישראל יעקב קנייבסקי סטייפלר, גם הוא הלך בדרך הסלולה הזו, וגם הם אמרו בין לקולה בין לחומרה, הם הלכו בשיטה הזו. אבל לנו, כמו שאמרתי, המנהג הוא שונה, ולא רק לנו, אלא אפילו אצל האשכנזים היה מנהג שונה, עד שחלק מהאשכנזים שינו בדור האחרון, אלה שהם תלמידי החזון איש, החזון אישניקים. אדם שרוצה להחמיר על עצמו, למה לא? אבל כל זה בגדר חסידות בעלמא, ולא בגדר דין. והסיבה היא, יש היום הרבה ראיות כנגד דברי ההצלח והחזון איש. בזמנו, לפני כ-50 שנה, היה פרופסור יגאל ידין, היה ארכיאולוג שחפר במצדה. וכידוע, במצדה, אותם האנשים, הלוחמים, היו כולם יהודים מרעי שמים, שומרי תורה ומצוות. תודה. בין היתר, נמצאו שם גם תפילין. ראו שם במערות, היו שם גם תפילין, שחלק מהם השתמרו, וגם מצאו שם מקווה טהרה. יגאל ידין היה אדם שהיה מנותק מהמקורות. הוא לא ידע את כל הדברים האלה, לא הבין כלום, אבל כשהיו מגלים איזה משהו, היו מפרסמים בעיתון. מצאנו מקווה. כששמעו את זה חכמי ירושלים, היו סקרנים מאוד לדעת, על פי מה שנמצא במקווה שם, נוכל לדעת להקיש כאן בענייננו. הרי איך אנחנו בונים מקווה? אתה בונה אוצר אחד שלתוכו יורדים מי הגשמים, מהאוצר אתה מזרים את המים למקווה. וצריך שיהיה חור בין שתי הבורות האלה, חור בגודל שפופרת הנוד. לא פחות מזה. אם יהיה פחות מזה, אין כאן חיבור והשקה, אלא הכל יהיה פסול. עכשיו, החור הזה של שפופרת הנוד, שוב, גם הוא תלוי בוויכוחים, במחלוקת הזו, בין החזון איש לבין הגו... רב חיים נאי, כמה זה? ולכן חכמי ירושלים ששמעו על התגלית הזו רצו לדעת בדיוק מה הגודל של אותו החור. כשחופרים, לא חופרים לא בפטישים ולא בקונגו, אלא אותם ארכיאולוגים חפרו בידיים. הם לוקחים את החול והעפר שהצטבר במשך השנים, מנקים אותו, ועל ידי זה הם חושפים את הכל. זה מה שהם רגילים לעשות. כך שהם לא מרחיבים את אותו חור שפופי רתנות שהיה לפני אלפיים שנה. אותו דבר נשאר גם היום. ולכן חכמי ירושלים רצו לדעת, בראשם היה הרב מינצברג, אז היה להם את הכיוון לדעת כל המקוואות שנבנה בארץ ישראל, מה חייב להיות, כך או כך. יש להם את המרכז הארצי לטהרת המשפחה, שנמצא כאן לא רחוק מאיתנו, והיה להם את הסקרנות לדעת מה זה. הם טלפנו לו, אנחנו רוצים לבוא לראות. פעם ראשונה שאנשים מתעניינים מהחוג שלנו, מתעניינים בנושאים האלה. הם הסבירו לו בטלפון על קצה המזלג למה הם רוצים לבוא. אמר להם, כבוד הרב, בן כמה אתה? אמרנו, אני מעל שמונים. אמרנו, תראה, לעלות למעלה זה קשה, עכשיו זה קיץ. היום יש שם את הרכבל, היום אפשר לעלות אלה ברכב, אלה בסוסים. אבל אז היה צריך לבוא ברגל או לעלות, אמרנו, אנחנו נגיע, אנחנו נבוא. טוב, טיעמו ביניהם, וכך היה, חכמי ירושלים הגיעו. הוא ידע שהם עולים עלייה קשה, אנשים מבוגרים, אז הוא הכין להם מים קרים. להכין להם משקאות אחרים, יש הכשר, אין הכשר, מי ישתה. אבל מים קרים, כולם ישתו. אז כשהם הגיעו למעלה, בדיוק הגיש להם את המים. אבל הרב רמז לו שיזוז, והרב רץ ישר לחור של שפופרת הנוד עם הסנטימטר ובדק. אמר להם, זה כמו רב חיימנאי. זה היה, קודם כל, המאוויים שלהם לדעת את ההלכה, את האמת. אחר כך הוא לקח מידו את המים ובירך שהכול. כל זה התפרסם אחר כך בעיתונים שהם הוכיחו מאותה המקווה שמה שהיה אז, אז אותו דבר נשאר גם, אם היה הפוך, אם היה גודל של החזון איש, תגיד, אולי במשך הזמן האבנים שחקו מים, אולי המים מחלחלים, אבל אין אפשרות שהסלע יצמח ויגדל, ואין דבר כזה. ולכן הראיה שהייתה שם הייתה ראיה ברורה, שכנראה לפני אלפיים שנה לא חששו לשיטה, מה שאומר לנו הצלחה. יש עוד ראיות רבות, מצאו שם גם בחפירות חרצנים של זיתים. החרצנים האלה, כמו שהזית יכול להירקב, אבל לא החרצן, החרצן הוא כמו עץ ושוב, מהחרצן אתה משער את הגודל של הכזית וכן הלאה זה הדרך בהרבה דברים, הרבה ממצאים ארכיאולוגיים שיש מנסים להוכיח לכאן או לכאן רגע, התגילים היו של ראשון או צודקים אותם? היה גם זה וגם זה ושוב, לכן חלק מהמקובלים אומרים, אתה רואה? גם אז היה כך, אם כן, שניהם הם הארץ. האמת היא שהמחלוקת היא לא רק בין ראשי לרבנותם, אלא המחלוקת בין המחילתה לתלמוד ירושלמי. המחילתה הייתה לפני כ-1800 שנים ויותר, כך שהמרחק בין הזמן של אותם האנשים ממצדה לבין המחילתה זה מרחק של 100-200 שנה. אז אם המחלוקת היא כל כך קדומה, זה לא ייתן לנו את הכף לצד זה או לצד זה. תגיד, חלק הלכו כמו הירושלמי, חלק הלכו כמו המחילתה. מזה לא נוכל להסתמך על זה במאה אחוז. אבל מכל מקום, כאן לענייננו, כמו שאמרתי, יש לנו יותר ראיות ברורות. עוד ראיה מביאים מהספר תורה שכתב הרן. הספר תורה הזה נמצא כיום באוניברסיטה העברית. זה הספר העתיק ביותר שיש, הספר תורה הזה. והרן טרח הרבה על הספר תורה הזה, וכתב אותו בצורה מהודרת. הגמרא אומרת באהבה בתרא יד שספר תורה מהודר צריך להיות אורכו כהיקפו. הגמרא מספרת שהרבה מהתנאים והאמוראים ניסו ולא הצליחו, רב אחמד יעקב ניסה והצליח, יהבו ברבנן עיניים ונח נפשם וכו'. ספר תורה הזה שכתב הרן, אורכו כהיקפו. זאת אומרת, אתה מגלגל אותו כולו על צד, על קרש אחד, ואתה בודק. כמה האורך שלו? 48 סנטימטר. וגם ההיקף אותו דבר. אם נאמר כדברי ההצלח והחזון איש, לפי דבריהם האמה צריכה להיות יותר מ-58 סנטימטר. אז אם הוא טרח ועשה את כל זה, למה לא לקח גוויל יותר גדול, שיהיה לפחות שישה טפחים, היינו 58 סנטימטר. ממה שהוא עשה את זה רק 48, שוב, הוכחה ברורה שהטפח הוא 8 סנטימטר, שישה טפחים, 6 כפול 8, 48. זו הראייה שמביאים גם משם. יצא ספר בשם עלה ספר, שהוא נזקק להוכחה הזו, והוא דוחה, הוא אומר, לא, אפשר לדחות את הראייה, אין מזה הוכחה. כל מה שאנחנו אומרים, שהרשב״ש אמר, ספר תורה מרודר, צריך שיהיה בו 48 סנטימטר, שיהיה בו 6 טפחים, זה רק ספר תורה מגוויל. אבל ספר תורה... המקלף אין את זה. באותו ספר תורה של הרן הוא אומר זה עשוי מקלף כך הוא החליט אותו אדם, אותו בעל הספר עלי ספר אבל הוא שקרן. תלך תראה את הספר תורה שכתב הרן זה גביל, זה לא קלף. אז מה אתה מחלק לחילוקים ובילוקים ואתה דוחה את הראיה? שילך קודם כל לראה מה הספר תורה הזה ואחר כך יבוא ויחלק חילוקים ויגיד לך שהספר תורה הזה הוא מקלף. איך הוא יכול לשקר? ספר תורה זה עשוי מגביל. ולכן אין ספק שגם זו מהווה ראיה ברורה לשיטה של חכמי הספרדים ורב חיים נער. גם בחפירות שיש באזור בית המקדש הר הבית, גם שם הפוסקים מביאים ראיות לכאן ולכאן וכן על זה הדרך. יש עשרות סוגיות בש״ס ובפוסקים שמהם מנסים ללמוד את ההלכה הזו. אבל כמו בכל מחלוקת אנחנו הולכים לפי המנהג, לפי המסורת. גם פה מה שנראה לנו לפי המסורת והמנהג זה האמת לאמיתה של תורה ולכן גם לגבי ברכה לא נחשוש כי במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל ולכן מעיקר הדין יהיה אפשר לא רק לאכול בסוכה כזו שהמחיצות שלה 80 סנטימטר אלא אפילו לברך גם מעיקר הדין יהיה הדבר מותר ואין מה לחשוש בדבר. בכל אופן לחומרה כדאי למה לא אדם שיכול להחמיר על עצמו יעשה במקום מחיצה של 80 יעשה מטר אחד. הוא לא צריך אפילו לקנות את המחיצה את הדיקטים הגדולים אלא יכול לעשות דבר פשוט ייקח חוט ברזל או חוט ניילון ויקשור מעמוד לעמוד. בין המחיצה שיש לו 80 סנטימטר לבין החוט הזה, החוט ברזל, יהיה מרחק עוד 20 סנטימטר. יש לנו דין הלכה למשה מסיני, כיוון שאין מרחק 24 סנטימטר אין כאן שלושה טפחים וכן כאילו הכל סתום. ייקח מעמוד לעמוד שלושה מחיצות בצורה הזו, יוכל בקלות רבה לפתור את הבעיה להחמיר כדעת הצלח והחזון איש אם יכול בקלות רבה למה לא. גם אם לא עשה את זה בערב החג הרי מותר לבנות סוכה גם בימי חול המועד כמו שכותב מרן נקמן בסימן תרשת המדוור ולכן גם היום יכול לעשות את התקנה את הפתרון הזה וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות. נכון לעשות כן לפרק אחר כך מי אמר לך שמותר. לבנות סוכה בחול המועד אפשר, אבל לפרק יש מחלוקת. לא כדאי. שלא יפרק אותה. נשאיר אותה. מחלוקת באחרונים, אם חושש שיגנבו אותה בינתיים. אם יכולים להתיר לו בגלל הפסד ממות. השער עשה חשבון מראש, שיתכנן לצעדיו מראש. אני חוזר לנושא. לא רק בזה, אלא גם לגבי מעקה לגג. גם שם יכולה להיות הבעיה, המחלוקת הזו. והוויכוח לפעמים פורץ בין הקבלן לבין הדיירים. בא הקבלן, נותן להם את המפתחות, הכל בסדר, שילמו לו את התשלום האחרון. עולים לגג, רואים שהוא בנה להם מעקה 80 סנטימטר. לא עשה להם כמו השיטה שהם רוצים. הם באים ותובעים אותו לדין תורה, מה זה? אנחנו שילמנו לך הרבה כסף, אנחנו רוצים מעקה 96, כמו החזוניש. אז הוא יכול איך אוהב לטעון להם קימלי. נגיד להם, אני פוסק, כמו רב חיים נאי וחכמי הספרדים. נביא להם ראייה, עיין מקווה מצדה. נגיד להם, עיין ספר תורה שכתב הרן. נביא להם כמה ראיות. נגיד, קימלי כמותם, וזהו. קח לך אורה. אבל בעניינים כאלה של ויכוח בדיני ממונות, תמיד אנחנו הולכים לפי המנהג. והיום משרד השיכון מחייב את כל הקבלנים לבנות מעקה בגובה 105 סנטימטר. לא רק 96 יחייבו אותו, אלא גם יותר מזה. כי לצערנו היו הרבה אסונות, הרבה ילדים שנפלו, ולכן הם מחמירים יותר. אז כשאדם לא כתב שום דבר בחוזה, אם לא כתבת, אז ממילא החוזה הזה הוא על דעת המנהג. המנהג לחייב 105 הן לגבי המעקה של המרפסות והן לגבי המעקה של הגג. ולכן כאן בית הדין הוא יחייב אותם בלי קשר למחלוקת של החזון איש ורב חיים נאי. בכל מקרה הוא יחייב אותם בדבר. כדי לדעת מה הממוצע, כמה זה האגודל והאצבע וכמה זה טפח, היו הרבנים בעצמם היו מודידים. הגאון הרב קנייבסקי, שם בבית הכנסת שלו בבני רבק, בידרמן, כל מי שהיה נכנס ויוצא היה בידו על סנטימטר, והיה רושם את הרוחב של האגודל, את הטפח, את האמה, ולפי הממוצע שהיה שם, אותם הנכנסים ויוצאים לבית הכנסת, הוא רשם את הממוצע ויצא לו כפי השיטה של החזון איש. גם הגאון רב חיים נאי לא טמן ידו בצלחת, וגם הוא היה מודד. איפה היה מודד הגאון רב חיים נאי? היה מודד בית הכנסת מוסיוף. ההיסטוריה של הגאון רב חיים נאי הייתה, הוא נולד בחברון. בגין עשרים ו, היה אברך צעיר, שלח אותו האדמו״ר מחב״ד הקודם, הרייץ, שלח אותו שרביץ תורה בבוכרה. וכשהיה כאן בארץ ישראל, היה מלמד, היה לו שיעור קבוע בין מנחל הערבית במוסיוף. חלק מהאנשים לפני מאה שנה לא ידעו עברית, חלק מהם היו מדברים רק... היו שואלים אותו באמצע השיעור שאלה בבוכרית והוא היה עונה להם תשובה בבוכרית רהוטה אותו החכם האשכנזי גלקרוב הכיר אותו, זכיתם להכיר אותו, את החכם, שמעתם אותו, היה גברה רבה וכמו שאמרתי היה בידו הסנטימטר, כל מי שהיה נכנס ויוצא למוסאיוף היה מודד את האגודל שלו, את הטפח, את האמה ושוב יצא לו הממוצע מה שאנחנו אומרים ולא מה שהם אומרים. זה קצת פלא, דבר שהוא מחלוקת במציאות. מה נגיד? שם הוא מדד אצל האשכנזים, במוסאי הוא מדד אצל הבוכרים. מה, הבוכרים יש להם יד יותר קטנה מהאשכנזים? האגודל שלהם יותר קטן? האצבעות שלהם יותר קטנים? כולם בני אדם אותו דבר. קשה להבין את המציאות הזו, איך יצא הבדלים כאלה במציאות בין זה לזה. מכל מקום, כמו שאמרנו, המנהג הוא שמוביל אותנו בעניין זה. כאן זה לא שאלה של חוק, זה שאלה של מנהג. יש דברים שקיבלו עליהם כולם פה אחד, וברגע שכולם מיישמים את זה פה אחד, כשאני ואתה עושים חוזה, אם לא כתבנו, אז סתמו של חוזה על דעת מה שעושים כולם. זה לא איזה קבלן אחד או שניים שהסכימו לקבל עליהם את החוק, אלא כל הקבלנים, בלי יוצא מן הכלל, הסכימו, קיימו וקיבלו עליהם, וכולם כך עושים. ולכן, אפילו אם זה יהיה איזה קבלן משונה, שהוא היה טמא וקמצן, עשה רק 80 סנטימטר. הם באים, טובעים אותו, הוא אומר להם, תוסיפו לי עוד כסף, אני אוסיף לכם גם בגובה של המעקה. אין דבר כזה. אנחנו קנינו ממך דירה בארץ ישראל. בארץ יש מנהג. ולכן, לא בגלל החוק, אלא בגלל המנהג. במילים אחרות, אם היה חוק ולא היו מקיימים את החוק, אף אחד לא היה מקיים את זה, אז היינו פותרים אותו, היינו אומרים, קיימלי, באמת, כמו הרב חיימנאי. אבל בגלל שכולם כן מקיימים את החוק הזה, אז ממילא זה הפך להיות בפועל כמנהג, ולכן, בלי ספק, שהוא כן חייב להשלים להם עד 105. תיקח דוגמה אחרת. העסקנו פועל, 20 שנה הוא עבד, אני לא רוצה אותו יותר. יש מישהו שמוכן לעבוד בחינם, אני רוצה לפטר אותו. תפטר אותו. אף אחד לא מחייב אותך להחזיק אותו עד 120, אבל נא לשלם לו. הוא היה מקבל 1,000 שקל החודש, אותו הפועל. תשלם לו פיצויים כשאתה מפטר אותו, תשלם לו 20,000 שקל. אני שואל אותך, מי אמר דבר כזה? הענק תעניק לו נאמר רק לגבי עבד עברי שגופו קנוי. כאן, הפועל הזה, אין גופו קנוי. אז מה פתאום שאני צריך לשלם לו? עשרים אלף, שוב, גם בזה מנהג המדינה. זה התחיל, המנהג הזה, לפני חמישים שנה. ההסתדרות היא שהכניסה את המנהג הזה לשלם פיצויים. בהתחלה חלק היו עושים, חלק לא. במשך הזמן, כל המקומות, כל המעסיקים, בלי יוצא מן הכלל, כשמעסיקים עובד בכסף לבן, מה שנקרא, אני לא מדבר על כסף שחור, אם זה כסף לבן, משכורת רשמית, כולם משלמים את הפיצויים, כיוון שכך נהגו, ממילא אותו אדם, אסור לו לקפח את אותו הפועל. אתה רוצה לפטר אותו על זכותך, אבל אתה חייב לשלם לו את העשרים אלף שקל האלה. אם זה כסף שחור, הוא היה משלם לו במזומנים, לא היה תלוש, לא היה שום דבר, אז בחיי גוונה אתה לא חייב, כי המנהג הוא בכסף הלבן ולא בכסף השער. אלא אם כן, אם אתה רוצה לעשות לפנים משורת הדין, זה משהו אחר. גם אם אני בדיוק בא מדין כפייה, לא, הוא כופה, מצידו לא היה לתת. נכון, בהתחלה כן. אני מסכים איתך שבהתחלה באמת זה היה כפייה, ההסתדרות היא כפתה את זה על המעסיקים. אבל לא חשוב לי את ההיסטוריה, איך זה התחיל בשנת תשי״ז או תשי״ח. אני מסתכל על ההווה, על היום הזה. כשאני עכשיו מעסיק אדם, שוב הגמרא אומרת במסכת בבא מציעה פג, שמעסיקים אדם, אנחנו מעסיקים אותו על דעת המנהג. מה שכתבת בחוזה כתוב, מה שלא כתבת, אתה מסתכל איך המנהג. והיום, בלי ספק שהמנהג בארץ, כולם משלמים את הפיצויים, ירצה, לא ירצה, יש כאן מנהג. וכן, בסדר. יש הרבה דברים שהמנהג הוא שמוביל אותנו בעניינים אלו. תיקח משל אחר. האדם הזה רוצה לבנות, וקיבל רישיון. הלך, עשה את כל הפרוצדורה, ואמרו, יש כאן מרחק 7 מטר בין בניין לבניין וכו', ונתנו לו רישיון. מה אתה רואה ברישיון? יש חלון מול חלון. תגיד, אבל זה היזק ראייה. שוב, גם כאן, המנהג להקל. אתה רוצה שלא יהיה היזק ראייה? אתה רוצה שיהיה מרחק? תלך תגור במושב. תקנה דירה בעמינדב, באורה או במושב אחר, שם יש מרחק. בין בית לבית יש 200 מטר. שם תקיים את ההלכה. אבל אתה בא כאן לירושלים, בירושלים, על דעת זה בונים צפוף. לא רק בירושלים, בבני ברק או בכל מקום אחר, גם בערים שראשי העירייה הם יהודים דתיים, יראי שמיים, ואם תתבע אותו, תתבע את ראש העירייה לבית הדין, הוא יענה לך מיד, אומר, שוב הולכים נפי המנהג. אתה בא לירושלים, נכון שבשעה שבאת היה כאן שדה, היה כאן מגרש ריק. אבל ידעת מראש שבעל המגרש בבוא היום יבנה, ואם הוא יבנה, הוא יבנה קרוב אליך, הם הצריכים רק שבע מטר בין בניין לבניין. הם נותנים מיד את הרישיון ברגע שיש את המרחק הזה ולא אכפת להם אם החלונות פונים אליך או לא. אתה חושש מהיזק ראייה? אתה חושש מהעין רע? תשים וילונות. זה מה שהם יגידו לך והטענה שלהם היא טענה צודקת. שוב, גם בזה אנחנו הולכים על פי המנהג וכן כל כיוצא בזה גם בדברים אחרים הכלל שמנחה אותנו בדיני ממונות מנהג המדינה ולכן אמרנו גם לגבי המעקה שאותו הקבלן צריך לדעת מראש שחייב כך וכך לנהוג ולעשות. איך? כן, למה לא? בתנאי שקיבל רישיון. זאת אומרת, עבר את כל הפרוצדורה, אם אנחנו אומרים על דעת זה, פירוש המילים על דעת זה שקיבל את הרישיון עשה את כל הפרוצדורה האמורה, באו, בדקו וראו שעל פי הכללים של המנהג, דהיינו החוק שלהם, שהכל בסדר, ממילא נתנו לו את הרישיון, הוא יכול להתחיל ולבנות ולא צריך לחשוש מהשכנים. אם הוא ילך לבית הדין, בית הדין יצדיק אותו ובית הדין לא ייתנו צו להפסיק את העבודה למרות שהוא אמור לבנות חלון מול חלון. טוב, הנה חנמה. אם באמת היה שם דבר כזה, אני מסכים איתך, זה בוודאי אפס. אני מדבר שהאדם הזה היה הגון. אנחנו יודעים שהוא אדם הגון וישר, לא נתן לא מעטפה ולא דבר אחר, אלא אתה יודע, אתה קורא את החוק, אתה רואה את החוק כלשונו, ככתבו, וכך וכך היה, ולכן הוא קיבל את הרישיון. אין לנו חלילה חשד באדם הזה. אלא מה? הוא טוען עדיין, תראה, בשולחן ערוך סימן קנד בחושם משפט, כתוב, הוא מקשה עליו קושיות, נכון, כתוב. כל מה שאתה אומר זה אמת ויציב, זה שייך היום דווקא במושבים. שם עדיין דינא דה גמרא קיים. אבל בערים, הערים בונים אותם בצורה צפופה בגלל יוקר המגרשים, יוקר הקרקעות, ולכן אין לאדם הזה טענה. וכן על זה הדרך. אנחנו הבאנו כמה דוגמאות שהולכות לפי המנהג, למרות שלכאורה זה סותר את ההלכה, ולכן גם פה לענייננו, אמרנו את הסיכום להלכה למעשה בדרך הזו. הוויכוח הזה לא רק לגבי הנושא של סוכה, מה שדיברנו לגבי האגודל, הטפח וכולי, אלא זה גם לגבי הכזית והקבצה. כי הגמרא כשדנה לגבי רביעית, הגמרא בפסחים ק״ח אומרת, איך אנחנו משארים את הנפח של הרביעית? אתה לוקח אצבעיים על אצבעיים, ברום אצבעיים ו... ועוד. ושוב, כמה זה האצבעיים? אם אתה אומר כמו רב חיים נאה, אז יצא לך שהרביעית היא 78 גרם. אבל אם תלך לפי רב חיים נאה, האצבעות, אם תלך לפי החזוניש, האצבעות הן יותר גדולות, יותר גדול, אז גם הרביעית תהיה הרבה יותר. אדם שתה כעת 80 גרם מים בבת אחת, הוא שואל אותך, אברך בורא נפשות או לא? מחלוקת. לפי רב חיימנאי, כן. לפי החזוניש, לא. לפי החזוניש הוא שתה פחות מרביעית, אסור לו לברך בורא נפשות. כך שזה לא רק פעם בשנה לגבי הסוכות או לגבי המעקה, אלא הוויכוח הזה מתלהט כמעט מעשים בכל יום. או האדם הזה אכל פרי, הוא אכל רק 26 גרם. האם מברך מורה נפשות על הפרי הזה? אם זה ענבים וכיוצא בזה. האם מברך מעין שלוש או לא? האם זה נקרק הזית או לא נקרק הזית? לפי רב חיימנאי, כן, יברך. זה נקרק הזית. לפי החזוניש, לא. וכן, אז זה הדרך. יש לנו עשרות דברים, נפקא מינה בדברים הללו. למה הוא לא מספק בכל זאת במצב הזה של ה...? שוב, א', א', הטענה היא מצד המנהג. ב', אנחנו טוענים שאלה שאמרו אחרת, פשוט היה להם טעות במציאות. מניין לנו שהם טעו במציאות? תראה את ההקדמה שמתחיל הציון לנפש חיה, הצלח בנושא. הוא מביא את הרמב״ם. הרמב״ם כותב, הרביעית זה 27 דירהם. הוא אומר, הצלח, אני לא יודע מה זה דירהם. ההצלח היה בצ'כיה, פראג. איפה הוא יודע מה זה דירהם? ולכן הרב ניסה בעצמו למדוד ויצא לו מה שיצא. אבל אנחנו כן ידענו. היינו באזור הזה, השלטון הטורקי העות'מני שלט כאן, במרחב הזה, כאלף שנה, ובכל האלף שנה המשקל היה דירהם. אחר כך, כשבאו הבריטים בתרע״ח, לפני 91 שנים, הם שינו ועשו את הגרם והקילו. אבל לפני כן היה דירהם אוקייה רוטל. זה היה המשקל. אז הספרדים, אנחנו כן הבנו. הוא לא ידע, אנחנו כן ידענו. זאת ועוד. גם מי שלא ידע אז, היום כן אפשר לדעת. יש היום במוזיאון הבריטי בלונדון, יש שם מטבעות מהתקופה של הרמב״ם. הרמב״ם הוא שבא ופירט לנו בצורה יפה שהקזאית הוא כך, הקבצה 18 דירהם, הרביעית 27 דירהם, וכן הלאה. את כל הדברים הרמב״ם פירט. תיקח את המטבעות של דירהם שהיו בזמנו של הרמב״ם, ויוצא, חלק מהמטבעות היו 2.6 גרם, חלק מהמטבעות הגדול שבהם היה 2.9. תיקח את המטבע הגדול ביותר ותכפיל. אתה אומר שהקזאית היא תשעה דירהם, נכון? תשע כפול 2.9. כמה יוצא לך? 26 גרם. אז אתה לא יודע. תלך למטבעות שם, תשקול אותן וכן תדע. היום, כן, היום זה דבר שהוא ודאי. אז לא היה ידוע בזמנו של הנודע ביהודה, אף אחד לא יודע מה. אבל כשבאו הארכיאולוגים וחפרו ואז גילו את המטבעות האלה מדורו של הרמב״ם לפני 800 שנים ואתה רואה את הדברים היום בצורה ברורה ביותר זאת מאוד לפני כמאה שנה הארכיאולוגים חפרו באיטליה באיטליה הייתה עיר לפני 1900 שנה היה שם הר געש שהתפוצץ וכיסה האפר והלבה כיסה את כל העיר פשוט חנק בכמה שניות כל העיר כולה, הצונאמי הזה מחק את הכל אבל הלבה הרותחת הזו היא כיסתה את הכל אבל היא לא הרסה כשבאו הארכיאולוגים לפני 100 שנה וחפרו בצורה זהירה מאוד בין היתר מה שמצאו שם בחפירות מצאו שמה ביצים קשות יכול להיות שהביצה בפנים הייתה מקולקנת, אי אפשר היה לאכול אבל הקליפה נשארה שלמה, הכל נשאר שלם לקחו את הביצה הזו, שקלו אותה 52 גרם אם נאמר שהביצים התקטנו כמו שטען הנודע ביהודה, כמו שטען החזון איש, אז היינו צריכים למצוא שם במקום ביצים של 100 גרם דבר כפול למה אתה מוצא רק ביצים כאלה? לא רק שם, גם במצרים, בחפירות שחפרו שם באזור הפירמידות מצאו שמה ביצים מתקופת הפרעונים מלפני שלושת אלפים שנה ויותר וגם הם היו אותו גודל פחות או יותר. שוב, אם היו רואים אותם הפוסקים את הממצאים הארכיאולוגיים האלה ייתכן ולא היו נשארים בדעתם, ייתכן והיו חוזרים בהם ולכן קשה לנו להגדיר את העניין הזה כספק זה לא בגדר ספק אלא קרוב לוודאי שאלה הם הדברים שאנחנו הספרדים ידענו אותם ואם היו חכמי אשכנזים רואים את כל הממצאים האלה מסתמע היו חוזרים בהם הביאור הלכה כשדן בנושא הזה הוא לא עוסק כאן בהלכות סוכה אלא בהלכות קידוש בסימן רעיין א' מרן אומר צריך לשתות כמלוא נוגמב מתוך רביעית. כמה זה רביעית? אז הוא מייד בביאור הלכה מביא את המחלוקת האם זה שיעור 78 גרם כמו השיטה של רבי חיים נאי וסיעתו או כדעת הצלח וסיעתו אחרי שהוא מפרט בהרחבה את המחלוקת את הוויכוח ומסכם הוא אומר קידוש של יום שבת זה דרבנן אפשר להקל כמו רבי חיים נאי אבל אם זה קידוש של ליל שבת לדאורייתא צריך להחמיר אז לכאורה הרב משאיר לנו את זה כספק שקול אין הדברים כן, זה לא ספק שקול אלא מה שהרב אמר להחמיר הכוונה היא חומרה בעלמא מנין לנו? איך אנחנו מגיעים למסקנה לפרס? יש כך בדברי המשנה ברורה הראיה לדבר מהכוס קידוש שהיה לבעל המשנה ברורה הנין של המשנה ברורה יש לו נין שגר בקריית ספר הגאון רבי אליל זקש ויש לו ירושה מהסבא האימא שלו הייתה הנכדה של החפץ חיים והשאירה לו בירושה מהסבא כוס קידוש הכוס הזה אין בו יותר ממאה גרם אם הוא סבר שבליל שבת חובה לעשות בכוס גדול היה צריך שיהיה לו כוס כמאה וחמישים גרם איך הוא יצא ידי חובה בכוס הזה? שוב, משמע שגם החפץ חיים נקד להלכה למעשה כדעת חכמי הספרדים ורבי חיים נאי אלא מה, מה שהוא כתב בביאור הלכה הוא כתב את זה לא כדין, לא כהלכה אלא כחומרה וחסידות בעלמא אין לך למה, למה לא? אדם שיכול לשתות יין מסוגל לזה, אז במקום שישתה סך הכל 41 גרם רוב רביעית שלנו, שישתה 76 גרם שיהיה רוב רביעית אליבא דא חזון איש. אפשר, זה לא דבר שהוא כל כך קשה פעם בשבוע בליל שבת לשתות מעט יותר יין דבר שהוא לא קשה מי שיכול המחמיר תבוא על הברכה בוודאי שזה דבר טוב אבל אי אפשר להגדיר את העניין הזה כדבר שהוא דין גמור והנפקא מינה אדם ששתה בבת אחת 78 גרם אי אפשר להגיד לו אל תברך בורא נפשות אתה מפסיד את האדם הזה את המצווה להודות לבורא עולם אם זה יין צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש ואי אפשר לעשות חומרה דעתי לידי כולה אם הוא שואל אותנו מעיקרה תגיד לו תמלא כוס כזה ותשתה בבת אחת את הכוס 150 גרם וגם על איבדי החזון איש זה יהיה בסדר אם יש לו הרבה מים והוא צמא ויכול לשתות למה לא? אבל לפעמים זה מה שהיה ואין לו עוד מים אחרים שואל אותך אברך את השם או לא? תגיד לו ודאי יברך למה כי כמו שאמרנו יש לנו כעין מנהג ובמקום מנהג לא אומרים בדברים האלה ספק ברכות להקהילים ולא כתבו גרמים וכתבו דברים למה? לפי דבריך נתת דבריך לשיעורים כל אחד עם האצבע שלו כל אחד עם האמה והטבח שלו ואין אף פוסק שאגיד שיטה כזו למה לא? כי פשט הגמרא בסוכה דף ה' הגמרא שמה דורשת את הפסוק ארץ חיטה וסעורה וכולי לא משמע כך אלא יש לנו ממוצע ומשקל אחיד לקזית לקבצה ולדברים האחרים ואין דבר כזה לא ייתכן שכל אחד יעשה לפי מה שבא לו לפי האצבע שלו אלא זה צריך להיות דבר אחיד שניתן הרי השיעורים האלה הגמרא מפרטת שם שכולם הלכה למשה מסיני זה לא דבר שאנחנו המצאנו אותו ונוכל להגיד לכאן ולכאן אלא קדוש ברוך הוא נתן לנו את המידות האלה והשאלה היא איך הדברים האלה נתנו מידת הנפח של הכזית והקבצה והרביעית מהי? זה למעשה הוויכוח הקשה, סלע המחלוקת וכמו שסיכמנו לדידן, מה זה לדידן? לא רק אנחנו הספרדים אלא רוב רובם של האשכנזים גם הולכים בדרך הזו. לדוגמה הגאון הרב אויר בר גם הוא תמיד נקט כדעת הגאון רבי חיימנאי בסיעתו גם הוא לא חשש לדעה האחרת וכך דעת הרוב הגדול של חכמי האשכנזים. אלא מאי כמו שאמרתי החזונאיש יצר מהפח וחלק מהתלמידים שלו החזונאישניקים הם שנוקטים הולכים בדרך השנייה יבושם להם שיעשו מה שירצו אבל זה בוודאי לא יכול לשנות לנו את המהלך כולו. למה שיש לך רוב רביעית לא יבלך בכלל? ברוב רביעית לא. אבל כשיש רביעית כן, וכמו שאמרנו הגדרנו את הרביעית, 78 גרם זה כבר רביעית, שצריך לברך על זה ברכת בורא נפשות. אבל יוסף נורא ברומי שהציץ עם קודש להשם שורה אחת, אבל גם לא קודש. עוד פעם, לא שמעתי טוב. כן. הציץ עם קודש להשם שורה אחת לשלוש שעות. אה, נו. רק כפי שברום יראו איך הציץ אליו, אבל גם לא קודש. טוב, בסדר, אני מסכים לקושייה, אבל יש לנו קושייה בנושא אחד, שלא נושא שקשור לנושא השני. עוד דבר בפני עצמו. זה לא קשור לנושא של המשקלות והמידות. זה לא מדהים, ראייה שהיה מסתתן על מציאות או ארכיאולוגיה זה לא בעיה? לא, לא. זה לא אומר כלום. יכול להיות שהיה עוד ציץ, אולי מה שיש שם, מי אומר שזה הציץ האורגינל המקורי? ולכן אולי הרמב״ם לא חשש בדבר הזה. אבל כאן אתה מסתכל לא על דבר אחד. אתה מסתכל על אלפי פריטים, אלפי דברים, ארכיאולוגיים, שמכולם אתה מגיע למכנה המשותף, לתחנה הסופית. מטבע של נירון קסר. ההיקף שלה כמה הוא. זה מה שנאמר בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים. אז כשמצאו את המטבע הזה בהתחלה, מצאו את זה בחפירות הארכיאולוגיות, ורצו ללמוד, להביא מזה ראייה לדעת הרב חיים נאי וסיעתו, וסיפרו את הדברים לגאון רבי עזריאל הילדסהיימר. הוא היה הרב שם בגרמניה. אבל האמת ראייה, אולי מטבעה חד לא יצאה בצורה נכונה, אולי ההנפקה, ההדפסה לא הייתה טובה. אבל מאז ועד היום, במשך המאה שנה האלה בחפירות מצאו אלפי מטבעות כאלה וכמעט כולם אותו גודל ושוב הגודל הזה מוכיח את השיטה של הגאון הרב חיים נאי שהטפח הוא שמונה סנטימטר ולא תשע נקודה שש מטבע אחד תגיד אולי היה טעות, היה מזויף אבל כשאתה מוצא אלפי מטבעות כאלה חלק מהם מצאו כאן בחפירות של אזור הר הבית, חלק מהם מצאו באזור חברון או מקומות אחרים, הרי לצערנו הארכיאולוגים לא עשו חשבון, הם נכנסו גם לתוך שטח הר הבית מלמטה וחפו גם לתוך שטח הר הבית, למרות שלנו לדידן אסור להיכנס, הם עשו, עשו ועושים, עד היום הם עושים את הדברים האלה ומדי פעם הם מגלים לנו מה הם מוצאים שם. אז כשאתה רואה את הנושא של המטבע, אתה רואה את הנושא של ספר תורה שכתב הרן, אתה רואה את הנושא של המקווה במצדה וכן כיוצא בזה, אתה רואה את המטבע הדירהם שהיה בזמן הרמב״ם, אז אתה יכול להגיד דבר אחד אולי זה לא הוכחה מאה אחוז, כשאתה מחבר את כל הראיות ביחד, אי אפשר להתעלם מכל זה ולומר הכל אפס, הכל קשקוש, אין ראיה מהמציאות, אז אם אין ראיה מהמציאות, למה אתה מתפלל כעת ערבית, אולי זה כעת יום, מי אומר לך שזה לילה, אין לדבר סוף. אז בוודאי שלא נוכל לבוא ולמחוק את כל אותם הדברים. תראו בספר מידות ומשקולות של תורה. יש לנו את הספר הזה בבית מדרש בפנים, ושם הוא דן בעשרות סוגיות בש״ס ובפוסקים. הוא הראשון שטרח, אותו המחבר, הרב וייס, טרח והלך לשם, למוזיאון של הבריטים בלונדון, ולקח את המטבעות שהיו בדורו של הרמב״ם, ושקל אותן, והביא לנו את כל הממצאים והאיר לנו את העיניים. ולכן גם הגאון הרב אוירבך וגם הרבנים האחרים, כשראו את הדברים האלה, אמרו שאין ספק, מה שאמרנו עד עכשיו, שזוהו האמת לאמיתה של תורה, ואין לנו מקום להסתפק יותר. ולכן אפילו לגבי עניין של ברכות, אנחנו לא חוששים, ונאמר לו שיברך ברכה אחרונה בלי כל ספק. גם הגאון הרב קנייבסקי, כשדן בנושא הזה, הוא לא אמר כמוך שלא מביאים ראיה מהמציאות. עובדה שהוא כן מביא ראיה מהמציאות. הוא טוען, בגמרא כתוב, שמהכרס של השור עד הקרקע יש ארבעה טפחים. זאת אומרת, אם נלך לפי החזון איש, אז זה מובן. תיקח שור רגיל, שור בינוני, יש כארבעים סנטימטר מהכרס עד הקרקע. אם לפי רב חיים נאי, צריך להיות רק שלושים ושתיים, בדרך כלל זה יותר. זו ההוכחה שהוא מביא הפוך. אז אתה רואה שהוא כן מביא... ראייה מהמציאות של השברים, הוא לא אמר לא מביאים ראייה מהמציאות הוא לא חלק על כל הראיות האלה במשפט אחד ודחה את הכל, אלא הוא מנסה להביא ראיות הפוכות הוא מביא ראייה ממציאות אחרת ולכן יש לנו כמו שאמרתי יותר צדדים לכאן מאשר לכאן ולכן אנחנו לא חוששים וממשיכים ללכת לפי המנהג שיש לנו נסכם עוד פעם בכל דבר ודבר שאנחנו אומרים את הטפח, הכוונה היא ל-8 סנטימטר, האמה היא 48 סנטימטר, אם זה לגבי שיעור מקווה, אתה רוצה לבנות מקווה טהרה, הגמרא אומרת שהוא שלוש אמות הגובה הממוצע של האדם. אז צריך להיות המקווה הזה אמה על אמה ברום שלוש אמות. שוב, כמה זה? אם הבור הזה יכול להכיל 48 סנטימטר על 48 בעומק שלוש אמות צריך להיות 144 סנטימטר ו-360-370 ליטר כבר יכול להיות 40 שאה לעניין זה. מעיקר הדין, מקווה כזה הוא כשר. היום אף אחד לא הולך לבנות מקוואות קטנטנות כאלה, היום כל המקוואות שלנו הן מעל אלף ליטר. עושים מקווה גדול שאדם שבא לטבול, שיהיה לו נוח לטבול, אבל מעיקר הדין, אפילו אם יהיה את המידה הזו, זה כשר מעיקר הדין. לפעמים הבלן הדליק את המשאבה וחלק מהמים ירדו, ואחד האנשים לא שם לב והטביל בתוך זה כלים. אם היה בזה 400 ליטר, נגיד לו שהכלים האלה הם טהורים ולא צריך עוד הפעם לחזור ולהטביל אותם, גם בזה אנחנו נסתמך על עיקר הדין, על השיטה של רבי חיים נאי וחכמי הספרדים, ולא נחייב אותו לחזור עוד הפעם ולטרוח להגיע למקווה שיש שם דווקא את האלף ליטר, לא נחייב אותו עד כדי כך. וכן, כל כיוצא בזה, גם בדברים אחרים. בכל ההלכות אנחנו הולכים בצורה עקבית בהלכות האלה. לכן, לגבי ליל שבת, לפני יומיים קיימנו מצוות עשה מן התורה, אכלנו בסוכה. כמה אמרנו כזין? אמרנו מספיק 26 גרם מהלחם כדי לקיים את המצווה כהלכתה מדאורייתא. וכן, כיוצא בזה, גם בדברים אחרים אמרנו את ההלכה הזו אפילו בדאורייתא לכולה. אותו דבר גם לגבי ליל הסדר, אדם שקשה לו לאכול הרבה מצה. עבר ניתוח במעיים, בקושי יכול לאכול כזית. שוב, אם הוא אוכל 26 גרם מהמצה בנפח, יכול לכתחילה לברך וציווה וציוונו על אכילת מצה. לא נפחד, לא נחשוש מאיסור ברכה לבטלה. גם ברכה ראשונה, וגם כמובן ברכת המזון, גם ברכה אחרונה. נחייב אותו כמו שנחייב אותו בכל ימות השנה. טוב, הנה כאן אדם שהוא גבוה יותר מבחינה טכנית, אין לו אפשרות לטבול או מי אמר שלא? מי אמר שלא? או, אז הגאון הרב יונה מרצבך, יש לו ספר כנפי עונה וכשהוא דן במחלוקת הזו, הוא מביא מחלוקת בראשונים איך לפרש את הגמרא אמר למה ברום שלוש אמות שאתה אומר זה גובה האדם, הכוונה היא עד הכתפיים כשהוא נכנס לתוך המקווה הנפח של הגוף שלו מעלה את המים וזה מכסה גם את ראשו זה הכוונה, או שלוש אמות כולל הראש הוא מביא בזה מחלוקת בראשונים והוא אומר שהמחלוקת בראשונים הזו היא תלויה גם במחלוקת בין רב חיים נאה לבין החזוניש זאת אומרת, זו לא מחלוקת שהתחילה בדור האחרון אלא לפי דבריו, לפי הפרשנות שלו, זה כבר מחלוקת בראשונים זה מה שהוא מנסה לטעון ולהסביר אבל כמו שאמרתי בכל מחלוקת אנחנו לא נרתעים, הולכים בכל דבר לפי המנהג אז הוא עדין גם פה אדם שהוא ענק, יבוא אדם שהוא שני מטר גובה אז ודאי שהמקווה הזה לא יספיק לו, מבחינה טכנית הראש שלו לא התכסה במים אני אגיד לו תחפש מקווה אחר אבל אדם שהוא נמוך וברוך השם המים כיסו אותו האם 400 ליטר האלה כשרים או לא? אנחנו נגיד שכן, מעיקר הדין המקווה הזה הוא בסדר דווקא מינה גם לגבי רוחב הרצועה של התפילין גם שם יש את המחלוקת לפי רב חיים נאי הרוחב הרצועה צריך להיות רק 9 מילימטר לפי החזונית צריך שיהיה 11 מילימטר בדרך כלל דפילין חדשות הרצועות שבהן יש יותר מ-11 מילימטר, כל הרצועות החדשות שמוכרים כולם מבחינה זאת כשריים מתי אתה נתקל בבעיה? אולי זה פסול במשך הזמן כשהאדם קושר עוד הפעם ועוד הפעם בפרט אנשים שהולכים כל בוקר למקווה לא תמיד הוא דואג לנגב היטב את הזרוע כשהרצועות נרטבים במים ממילא הרצועה נעשית רכה וכשהוא קושר אותה היטב הרצועה נמתחת קודם זה היה 2 מטר, עכשיו זה נהיה 3 מטר נהיה ארוך ויותר צר בעיקר איפה שהוא קושר למעלה במקום הקשר תיקח את הסנטימטר ותראה, פעם זה היה 12 מילימטר, היום זה נהיה 8 מילימטר רוחב דבר כזה פסולה ליבא דקולה עלמא לא יכול להגיד, תראה, אני קניתי את זה, יש לי עדים, יש לי את החשבונית שזה היה 12 מילימטר, דברים מטילים, היה היה, עכשיו בהווה אין, ולכן הברכה שלא לבטלה הרבה אנשים זקנים לצערנו לא מודעים לדבר הזה הרבה מהם מברכים וברכות לבטלה ולכן צריך למדוד להם את הרוחב של הרצועה בתפילין של ראש יש את הבעיה הזו אבל פחות בעיקר בתפילין של יד במקום שהוא קושר חזק למעלה בראש הזרוע שם קיימת הבעיה האמורה אז אנחנו יכולים להקל אם יהיה שמה תשע או עשר מילימטר יכולים לסמוך על דברי הגאון רבי חיים נאה ולהתיר לו לברך וציוונו להניח תפילין אבל אם זה נחסר גם מזה גם זה אין ממילא לא נוכל להתיר לו, נצטרך מיד להחליף את הרצועות. הרבה פעמים אדם הולך לגן עדן והיורשים כולם יש להם ברוך השם תפילין מהודרות והם לא צריכים את התפילין של האבא מה הם עושים? באים לגביי שלנו אומרים לו תיקח את התפילין האלה שיישאר בבית הכנסת אם מישהו צריך שיהיה לכם שיוכל להניח תפילין למה לא? תעשה להם מי שבירך אבותינו שתרמו לנו את התפילין אבל אל תמהר לתת אותו לאנשים שיברכו על זה אלא קודם כל תבדוק תעביר את זה לחכם החכם בודק לא רק את הפרשיות בפנים אם הפרשיות האלה קשורות או לא אלא שיבדוק גם את הריבוע של הבית את הרצועות אם יש ברוחב הרצועה את המינימום שההלכה דורשת אם אין בזה תשעה מילימטר אין על מה לדבר לפעמים יש מצב למעלה אין בהמשך יש אז הוא יכול במקום להחליף את הרצועות לגזור את החלק העליון נשלח לגניזה אבל בהמשך יש לו עדיין אורך גדול מאוד הרצועות האלה היו של אדם גבוה אדם שיש לו בלי עין הרע מטר תשעים היה לו גם יד ארוכה ממילא האורך של הרצועה היה ארוך מאוד אז אולי למעלה לא היה בהמשך כן היה לפעמים אתה יכול רק לגזור ועוד פעם לקשור את היוד ולחבר ולקשור ולעשות לפעמים אתה יכול להציל את המצב בדרך הזו אבל ברוב המקרים לא ניתן וצריך פשוט להחליף את הרצועה רק אחרי שיחליפו את הרצועות רק אז יהיה אפשר להניח את זה בבית הכנסת ולהשאיל את זה לאנשים שקיימו בזה את המצווה אין הבדל אם זה תפילין דרשי או דרבנותם בקטע הזה הרוחב מינימום תשעה מילימטר גם מתפילין דרשי וגם מתפילין דרבנותם זה המינימום שאפשר אם זה שמונה מילימטר כמו שאמרתי הליבדיקו לעלמא התפילין האלה פסולות ולכן מן הראוי בלכתחילה לשים לב לא רק בדוגמה שהבאתי אלא להעיר את תשומת ליבם של אותם הזקנים אתה רואה איזה זקן לא תתבייש תיקח ממנו את התפילין ותבדוק ותמדוד כדי לדעת אם התפילין האלה כשרות אם לאו רבי חנניה בן הקשי האומר עצר הקדוש ברוך הוא