העוסק במצווה פטור מן המצווה, דיני סוכה ותפילה, והנהגות הגר"א והחכם יוסף עדס זצ"ל

- - - לא מוגה! - - -

הקדוש ברוך הוא אומר לנו, ובלכתך בדרך. הגמרא בסוכה, בדף כה, הגמרא דורשת את הפסוק העוסק במצווה פטור מהמצווה. זאת אומרת, מתי אני חייב בכל המצוות? בלכת דידך הוא דמחייבת, כשאתה עוסק בעניינים שלך. אבל אם האדם הזה עוסק במצווה, פטור מהמצווה. הגמרא במסכת בבא מציעה מדברת שם לגבי אדם שמצא אבדה. כדי שהשטיח לא יתקלקל, הוא מנער את זה. באותו רגע הבא לבקש עני צדקה, לא צריך לתת לו. עכשיו אתה עוסק במצוות השבת אבדה, פטור מהמצווה. וכן בכל המצוות כולן, כולל גם במצוות ישיבה בסוכה. אנחנו חייבים, יש לנו חובה, המצווה לשבת כל שבעת הימים בסוכה. אבל אם האדם הזה עוסק במצווה אחרת, ממילא פטור מהמצווה. כגון האדם הזה אוסף כסף בשביל תלמוד תורה. היה אספת הורים, הודיעו, תלמוד תורה נסגר. למה? יש בעיה חינוכית? אומרים לו לא, המורים בסדר, התלמידים מצוינים, אין כסף. אז הוא אומר להם, אני אביא לכם כסף. מה הוא עושה? קם בבוקר, גומר את התפילה, הולך, מסתובב לאסוף כסף. עכשיו הוא רעב, יש לו סנדוויץ', אם הוא ילך לחפש סוכה, יעבור חצי שעה-שעה. הוא יאבד זמן, לא יוכל לאסוף. 200-300 שקל הוא יכול להגיע בזמן הזה. לא חייב בסוכה. מותר לו לכתחילה לאכול מחוץ לסוכה, כיוון שהוא עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אין בזה ספק, דין מוסכם, הלבד כול עלוה. לכן גם החתן, יש לו מצוות ושימח את אשתו אשר לקח, גם הוא פטור מהסוכה. גם השושבילין שלו, שהם מקיימים גם מצווה, גם כן פטורים. או הרופא, הוא עוסק במצווה, מטפל בחולה. תודה. אפילו חולה שאין בו סכנה, שוב, גם בזה העוסק במצווה פטור מהמצווה, הרופא פטור, וכן כל קרא יוצא בזה. דוגמאות רבות הביאו לנו הפוסקים, וכך המסקנה בכולם. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אם האדם הזה מקבל ממון, כגון האדם הזה, ברוך השם, למד רפואה, הוא מקבל עשרת אלפים שקל. אתה שואל אותו, עכשיו אתה עוסק במצווה, עכשיו אתה מטפל בחולה. אם הוא היה עושה את זה לשם שמיים, היה עושה את זה בחינם, ודאי. עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אבל כאן הוא מקבל כסף. אם האדם הזה עושה את המצווה גם לשם מצווה וגם לשם ממון, יש בזה מחלוקת ומסקנה, הוא פטור ממצוות הסוכה. אבל אם הוא אומר, תשמע, אני, אם לא ייתנו לי משכורת, בוודאי שאני לא עושה כאן כלום. אני הולך מכאן ישר לבית כנסת, אני הולך ללמוד. לא מעניין אותי החולים. אם הוא רק בשביל המשכורת, בזה יש מקום לחייהם. זאת ועוד. היום בזמן הזה המציאות השתנתה. בדרך כלל הרופא, כשמגיע הזמן... של האוכל הוא לא אוכל ליד המיטה של החולה, אלא אם מראש ב-12 או באחת ארוחת צהריים הרופא צריך לאכול, יש רופא אחר שמחליף אותו. הרופא השני מחליף אותו, הראשון הולך לחדר האוכל לאכול. במקום שהרופא הזה יאכל בחדר האוכל, שילך לסוכה, מה ההבדל? אתה אומר אולי יצטרכו אותו? יש לו ביפר, יש לו טלפון, יטלפנו לו. במקום להגיע מחדר האוכל, יגיע מהסוכה. ולכן היום בדרך כלל 99% מהמקרים הוא חייב בסוכה. אלא אם כן, אם חלילה הייתה תאונת דרכים, נפצעו 40-50 ואז גם אם אתה מזעיק עוד רופאים, אין רזרבה. חולה יצא מחדר ניתוח, הרופא צמוד אליו. אם מביאים לו סנדוויץ' לאכול, אין לו זמן אפילו ללכת לחדר האוכל. הוא אוכל ממש ליד המיטה של החולה. אין ברירה. כאן, כמו שאמרנו, עוסק במצווה, פטור מהמצווה, ולכן פטור יכול לאכול מחוץ לסוכה. אני חוזר אחרונית. אם האדם הזה מתכוון לשני הדברים גם יחד, כגון אותו אדם שהולך לאסוף כסף לתלמוד תורה, אתה שואל אותו, אתה עובד בחינם? הוא אומר לך, לא, אני מקבל, ברוך השם, משכורת. האם כשהוא מתכוון שלא לשם שמיים, אלא בשביל המשכורת בלבד, נפטור אותו מהסוכה? לא, הוא לא פטור מהסוכה, הוא חייב. המחלוקת היא כשהאדם הזה מתכוון לשניהם. הוא אומר לך, את האלוהים אני אראה. בראש ובראשונה אני רוצה לבסס את התלמוד תורה, אבל, אני לא מתעלם, נתן שכרו בצדו, נותנים לי משכורת 4,000 שקל כל חודש, או שהוא מקבל אחוזים. במקרה הזה יש מחלוקת, הביאור ההלכה דן בזה למעלה בהלכות תפילין, סימן ל״ח סעיף ז', והמסקנה היא אם נקרה עוסק במצווה ומעיקר הדין פטור ממצווה תסוכה. הביאור ההלכה שם לא דן בדוגמה שלנו, אלא הדוגמה שלו היא כך. האדם בא ואומר לך, אני צריך לטוס הלילה ואין לי תפילין, התפילין שלי פסולות. אתה אומר לו, הלכת לקנות? כן, לא הסקתי. טוב, האדם הזה הוא סופר במקצועו, 11 בבוקר התחיל לכתוב את התפילין. אומר לו, לאדם הזה, אל תדאג, עד 11 בלילה התפילין יהיו בסדר, הכל יהיה מוכן. ישב וכתב, חמש וחצי, מגיע הבן שלו, אבא, לא התפללת מנחה. אמר לו, אבל אני עוסק במצווה, אני כותב עכשיו תפילין. לא התפלל. נגמר הכל, נתנו את התפילין, האדם הזה נסע לדרכו. אבל אותו התייר נתן לו אלף דולר על התפילין, הוא לא עבד בחינם. אחרי שהוא נסע, הוא בא להתפלל עכשיו ערבית. הוא שואל, אני חייב להתפלל ערבית אחת או ערבית שתיים? לא התפללתי מנחה. אם תאמר שהוא נקרא עוסק במצווה, עוסק במצווה פטור מהמצווה? לא חייב להתפלל ערבית שתיים, רק אחת. אדם שנפטר לומד, אבא שלו נפטר, או עוסק במצוות כי כבוד תקברנו ביום ההוא, ולכן הוא פטור מכל המצוות. אם אבא שלו נפטר בשעה 11 ונקבר בשעה 6, הוא לא יכול להתפלל ערבית שתיים, כי הוא היה פטור. כיוון שהיה פטור מעיקרא, ממילא אין על מה לדבר, הוא מתפלל רק ערבית שתיים. גם פה אותו אדם הולך ואוסף כסף לתלמוד תורה שוב האדם הזה מ-11 עד 6 לא היה לו רגע אחד מנוחה כל הזמן רץ ונמצא מסביב לכותל או בשתי בלחים שם חבל על כל, לא דקה, על כל שנייה וכל שנייה בא עוד איזה תייר בעד מישהו היום היו שם מאה אלף בלי עין הרע כמה שהוא יכול לחלוב מהם יכול להציל ותלמוד תורה כשהאדם הזה מתכוון רק לשם שמים אין לנו ספק הבעיה היא כמו שאמרתי קודם לפעמים האדם הזה גם מקבל משכורת ועל זה יש לנו את המחלוקת והשאלה היא מחלוקת מה יעשה? יתפלל ערבית שתיים או לא? אתה אומר לי מחלוקת תגיד לי הלכה תכליס כמו שאומרים ההלכה היא שיתפלל ערבית שתיים אבל לפני כן יאמר אם אני חייב יהיה לשם תפילת השלומין ואם לאו תהיה תפילתי תפילת נדבה בתפילה פתרנו את הבעיה יש לנו פתרון קל כאן הבעיה היותר חמורה ספק דאורייתא ולכן במקרה הזה נחייב אותו בסוכה היום המציאות היא שזה הרבה יותר קל מלה עין הרע היום יש מאות אלפי סוכות ברחבי הארץ כמעט כל בית כנסת ספרדי או תימני בונה סוכה כשהוא רואה שבעוד חצי שעה הוא מתקרב לזמן שצריך לאכול ושאל אותם איפה יש בית כנסת ספרדי הוא הגיע לשם, בודק, רואה סוכה כשרה וייכנס אוכל שם כמעט ולא מאבד זמן במקום שיישב על הספסל בגן העיר ויאכל את הסנדוויץ' יאכל בסוכה של בית כנסת ולכן בדרך כלל זה לא יבוא על חשבון העבודה שלו, עבודת הקודש ולכן יש מקום לחייב אותו שיאכל בסוכה הרן כותב שם בסוכה דף כה מתי אני אומר עוסק במצווה פטור מהמצווה שלא יכול לקיים את שתיהן יכול לקיים גם את זה וגם את זה, אומר חייב לעשות גם את זה וגם את זה, פה יכול לעשות את שניהם יכול גם לאכול בסוכה וזה לא יבוא על חשבון המקביות שהאדם הזה עושה. אדרבה שעה שהוא אוכל את הסנדוויץ' בסוכה הוא יאכל לתכנן, לא חוכמה לרוץ, ללכת כל הזמן. צריך גם שיהיה מחושב איך להגדיל את הפריון שיוכל לעשות עוד יותר כסף להגדיל את המנה לאותה תלמוד תורה. ולכן המסקנה היא כן נחייב. נחזור אחרונית לגבי אותו הסופר. נכון הדבר שהוא עשה את המצווה אבל הוא קיבל אלף דולר. תגיד לו, התכוונת לזה או לזה? הוא אומר לך, את האלוהים אני הרי התכוונתי גם לזה וגם לזה. בזה אמרנו יש את המחלוקת ולכן אמרתי שתתפלל על תנאי לנדבה. זו המסקנה בהלכה למעשה. הוא הדין גם לגבי יבמה, גם שם נאמר הרעיון הזה. בתורה בחומש דברים, פרשת קצצה כתוב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו. לא תהיה אש למת החוצה לאיש זר, אלא יבמה יבוא עליה לקחה לו לאישה וייבמה. אם לא יחפוץ האיש לקחת את אבימתו, עלתה אבימתו השערה לעיני הזקנים ואמרה מעין יבמי להקים לה אחי שם בישראל, לא הווה יבמי ואז המסקנה היא וחלצה נעלו מעל רגלו ירכב בפניו ועושים את החליצה בזה גומרים את העניין. אם האדם הזה בא ואומר את האמת. הוא לא מתכוון אין לשם מצווה להקים לאחיו שם בישראל, אלא אותה היבמה, אישה יפה מאוד, יש לה הרבה כסף, אשת חיל, יש לה מידות טובות, יש בה ענווה, הוא רוצה להתחתן איתה לא בגלל המצווה, האם מותר או לא. מחלוקת במשנה הבא שאול וחכמים, מחלוקת בגמרא ובראשונים, מחלוקת בין מרן להרמה. מרן אומר מותר, הרמה אומר אסור לייבא מנהרה רק חליצה. שבות יעקב היה מרבני אשכנזי. הוא הולך לפי הרמה שאומר אסור לייבא מנהח חליצה. הוא ממשיך ואומר. מתי הרמה אמר את זה כשאותו האדם אומר אני מתכוון רק בשביל הכסף, רק בשביל היופי. אבל אם האדם הזה אומר את האלוהים אני אראה בראש ובראשונה אני מתכוון לעשות מצווה, להקים, להאחיו שם בישראל. אני לא מלאך, אני לא מתעלם, שגם היבמה הזו, הגיסה הזו היא גם יפה, גם עשירה, גם יש בה ענווה, יש בה את כל המעלות. אז בזה אומר השבות יעקב, גם הרמה מודה למרן שיכול לייבא. שוב אתה רואה, אני מתכוון לשני הדברים. זה לא שובר את המצווה, עדיין יש בדבר הזה שכר של מצווה. רבנו יוסף חיים לא דן בפרט הזה אלא הדוגמה של הרב, אדם יגיע לעולם האמת. הוא רוצה לקבל שכר על כל המצוות שעשה, עבד קשה במשך החיים. הוא רוצה לקבל שכר, אכלתי שלושה ארוחות בשבת, קיימתי עונג שבת. שואל אותו המלאך, תגיד לי, האוכל היה טעים? בטח, אשתה היתה עושה חמין על הכיפאק, איזה אוכל טעים היה? אומר לו המלאך, לבריאות, נהנית. מה, אתה רוצה שגם אני אתן לך שכר? שוב, עונה הרב ואומר בספרו, בן איש חייל, אומר הרב, הוא היה מתכוון רק שלא לשם שמים, אם אתה צודק. הוא מתכוון לשני הדברים, גם זה וגם זה. ממילא יש לו שכר בשמים, יתנו לו שכר, יהיה לו גן עדן על מה שאכל בערב יום הכיפורים, על מה שקיים, עונג שבת ועונג יום טוב, יקבל על כל הדברים האלה שכר. שוב אתה רואה שאדם מתכוון לשני הדברים גם יחד, יש בזה עניין. ממילא גם אצלנו, לענייננו, תהיה הנפקא מינה הזו, וזו המסקנה שמעיקר הדין יש מקום לפתור, אבל אם יכול בקלות רבה להשיג את הסוכה, עדיף יותר לנהוג ולעשות כן. הנפקא מינה, חייל או קצין בצבא, הוא הולך ועושה סיורים לחפש את המחבלים. לפעמים שבע-שמונה שעות הוא נמצא בשטח. הוא רעב, יש לו בתוך הג'יפ מזגן, הוא יכול לאכול את הסנדוויץ' שלו בנחת. יכול או שהוא צריך לחכות עד שיגמור, ימצא סוכר ורק שיחזור לבסיס, רק שם יהיה רשאי לאכול. האם מותר לו? הוא נקרא בגדר עוסק במצווה, פטור מהמצווה או לא? אם האדם הזה אומר, אני מתכוון לשם שמים נטו רק להרוג מחבלים. יש כאלה אידיאליסטים שמתכוונים רק לשם שמים. פשוט הוא עוסק במצווה, פטור מהמצווה, אין שאלה. אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע, אני בדרגת סגן אלוף, מראה לך את התלוש משכורת. אני מקבל 15,000 שקל בחודש. מה היה אם היו חותכים לי את המשכורת? לא הייתי בא לכאן, הייתי הולך ללמוד בבית המדרש. הוא לא היה עובד בעבודה הזו. יש לו גם כוונה לשם שמיים להרוג את המחבלים, וגם יש לו, ברוך השם, מתן שכרו בצדו האם פטור או חייב. שוב, גם כאן תהיה המחלוקת, ונפקא מילה גם. מ-11 יצא לסיור, עד שגמר להרוג את המחבלים היה שש בערב. הוא בא ושואל אותך, אני מתפלל, ערבית שתיים או לא? מתכוון גם לזה וגם לזה. שוב, לגבי תפילה, קל מאוד לענות לך. התשובה היא, יעשה תנאי לדבר פותר את הבעיה. כאן אצלנו הבעיה של הסוכה יותר חמורה, ולכן, אם הוא יכול למצוא סוכה בקלות, כן, שעת הדחק יהיה רשאי לאכול, יסמוך על דברי האומרים שמתכוון לשניהם, יש בדבר הזה מצווה. כל זה במה דברים אמורים לגבי קצין בצבא. אבל אדם שנמצא במשמר האזרחי, שוטר וכיוצא בזה, שם לא שייך הדבר הזה. יש מקומות מסוימים בארץ שהמשמר האזרחי עוסק אך ורק בלחפש מחבלים. יש שם באזור שורץ מחבלים, וזו כל העבודה שלהם. במעלה זה כמו מה שאמרתי קודם על קצין בצבא, קצין במשטרה, מה זה חשוב לי, איזה מעיל הוא לובש, איזו דרגה יש לו. גם שם יחול אותו כלל. אבל המשימות של המשמר האזרחי כאן, בירושלים או בגוש דן, המשימות הן מגוונות. והרבה פעמים המשמר האזרחי לא עושה בדיוק את המצוות שהקדוש ברוך הוא אמר. כגון השופט בבית המשפט הוציא צו הפרדה. כתוצאה מצו ההפרדה, על-ידי זה הרבה פעמים המצב מידרדר ונעשה גט. זאת אומרת, לפני 50 שנה היו בקושי 2% היו מתגרשים. היום 20% מגיעים לגט. איך זה נהיה? בין היתר גם על-ידי צו ההפרדה שעושה בית-המשפט. נותנים לך צו, אתה או קצין או שוטר במשמר האזרחי, והוא הולך לבצע את זה. הוא הולך לבית שלו, מחפש אותו, עוצר אותו, צו הפרדה. זה מצווה? האם זה שייך לומר שזה דומה לדוגמאות הקודמות שאמרנו, עוסק במצווה, פטור מהמצווה, לפטור אותו מחובת ישיבה בסוכה? בוודאי שלא. כאן אין הווה אמנה לפטור. כאן זה לא דומה לדוגמאות האחרות. כאן זה לא בגדר מצווה. לפעמים יש אדם שלא שילם מזונות, או שהוא חייב לחברו כסף, הוציאו נגדו פקודת מעצר. מי חתם על כל זה? בית-המשפט. מי אמר שבית-המשפט צודק? הרבה פעמים הם פוסקים הלכה נגד מה שאמרה התורה. אם הוא לא חייב, על מה אתה עוצר אותו? ושוב, האדם הזה, שהוא מתנדב במשמר האזרחי, הולך ועושה את הדברים האלה. אז מי אמר שהאדם הזה עושה מצווה כדי שנפטור אותו ממצווה הסוכה? לכן אמרתי לגבי המשמר האזרחי, אין הווה אמנה לפטור אותו, בוודאי שהוא חייב בסוכה. כל מה שדיברנו, דיברנו קודם לגבי אדם שבא לבער את המחבלים, את אותם הרשעים, רק עליהם יש לנו הווה אמנה לבוא ולפטור אותם. כשהוא לא יכול, מתקשה למצוא מחליף. לפעמים יש עודף קצינים וחיילים בצבא, באו הרבה להתנדב. אני יכול לומר, אני צריך להתפלל מנחה, אני צריך לאכול, יבואו אחרים, יחליפו אותו שעה אחת, ילך להתפלל מנחה וערבית ויאכל, ואחר כך ימשיך בסיורים שלו. לפעמים זה מסתדר, אבל לפעמים אתה נמצא בגזרה שאין מי שיחליף אותך. יכול להיות שיש אדם שיחליף, אבל הוא לא איש מקצוע. האדם הזה, אם נתקל במחבלים, במקום שהוא יהרוג את המחבלים, אולי חלילה להפך. טוב, שם אין לך ברירה, עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אבל, כמו שאמרתי במשמר, אזרחי, הכללים מהם שונים. שם לא נוכל בשום אופן לפטור אותו לא ממצוות תפילת מנחה, לא מתפילת ערבית במניין, לא מאכילה בסוכה, וכן משאר הדברים האחרים. החתן, המשנה, הגמרא, גמרם, כל הפוסקים אומרים, החתן ושושביניו פטורים. אבל בזמן הזה כותב המגן אברהם שחייבים לשבת בסוכה. ולמה? בזמנם היו כולם בונים את הסוכות כפי החובה מינימום שלוש מחיצות. רוח רביעי פתוח. כל מי שעובר יודע, יש כאן חתן וכלה. הטבע של האנשים, בפרט הילדים הקטנים, מסתכלים מייד מציצים. זה לא נוח לו, ולכן פטור, שילך הביתה. אבל, אומר המגן אברהם, היום בזמן הזה כולנו בונים סוכות ארבעה מחיצות. אתה גם שם סדין, אף אחד לא רואה אותו, ולכן חייב. לא רק הוא, גם האורחים שלו, השושבין שלו. אותו דבר, גם למצוות ברית מילה, עוד יותר יש מקום לחייב. יש חולקים, אבל הגינת ולדים, הרבה מגדולי הפוסקים מספרים שבירושלים המנהג לחייב. ולכן, אדם שנולד לא בן, בעזרת השם, בסימן טוב, מבזל טוב, מחר עושים את הברית. הוא בא ושואל אותך, אחרי הברית אני רוצה שאנשים יאכלו סעודת מצווה. איפה אני עושה את זה? תגיד לו, אתה חייב לעשות את הסעודה בסוכה. יש לנו בירושלים הרבה בעלי אולמות, בתי מלון או ישיבות שאפשר בקלות לזכור מהם את הסוכה לשעתיים כדי להכין את האורחים שלו. נשים אינן חייבות. כל האזרח, למדנו שהנשים פטורות. אז אם הוא שוכר מקום, הוא יכול לעשות כך. הגברים אוכלו כאן בסוכה, הנשים יכולות לשבת באולם. הן לא חייבות בסוכה, בקלות רבה יכול להשיג כמה הוא צריך. יש לו סך הכל מאה מוזמנים, מחציתם נשים, אז בסוכה הוא צריך למצוא סוכה שתאכיל חמישים מזה הכול. הרבה ישיבות בונים בימים האלה סוכה ענקית, כדי שהבחורים יהיה להם מקום לישון. בשעה עשר בבוקר אף אחד לא נמצא, עשר כבר גמרו ארוחת בוקר, עד אחת עד שהם יבואו, בין היתר הוא יכול לזכור את המקום, להביא לשם קטרינג, ולכן יש מקום לחייב. ואם הם עושים את הסעודה מחוץ לסוכה, הזמינו אותך, תגיד לו, אני לא יכול לאכול לחם, אין לך היתר לאכול לחם. תאכל דגים, תאכל בשר בלי לחם, אבל לחם או עוגות יותר מקבצה, אין היתר בדבר, כי גם בזה הוא יכול לעשות גם את המצווה, כמו שאמרנו קודם בשם מרן, הוא יכול גם לעשות את המצווה, סעודת מצווה של ברית מילה או פדיון, וגם לעשות את הדבר השני. זה לא סותר אחד את השני, ולכן יש מקום. לחייב אותם במצוות הסוכה. איך? אם תביא לאחמנייה מזונות, לא תצא ידי חובה בצורה מהודרת. המהודר הוא להביא בשר בסעודת ברית מילה. זה המהודר, כך הפוסקים דרשו, כך אמרו הדרשנים, ולכן אין ספק שהוא יכול, יש שם הסוכה, אז עדיף שהכול יהיה בסוכה. נגיד לאנשים שיתנו ידיים, יאכנו סעודה של ממש, זה הדבר הכי טוב. פדיון הבן, פד יום, אם הוא היה בפדיון, כאילו מכפר 84 טעניות, כך אומר רבנו צדוק הכהן מלובלין ועוד. ולכן, אם אפשר, גם בזה ישתדל להשיג מקום, אולם או מסעדה וכיוצא בזה שיש שם גם מקום לסעוד בסוכה, זה הדבר הטוב ביותר, כך ראוי לנהוג ולעשות בלכתחילה. כן, ודאי. בזמן הזה החתן מברך על הסוכה. גם בדוגמה הקודמת שדיברנו לגבי העוסק במצווה, אותו אדם שאוסף כסף לתלמוד תורה, מערך אור זרוע אומר שצריך לברך. הסבירו האחרונים, גם אליבא דה רמב״ם שאסור לאישה לברך וציוונו על נטילת לולב או לשב בסוכה, כאן, והוא יודע שיכול לברך. הסיבה היא ששם האישה מופקעת לגמרי, היא לא שייכת למצווה. פה האדם הזה גברה בר חיובה, הוא חייב במצוות הסוכה. נכון שברגעים האלה יש לו איזו סיבה לפתור אותו, כשהוא מכניס את עצמו לעול המצווה, עליבדי כול עלמא, צריך לבאר. כך כותב אמן השתייה בדעת עריף הרמב״ם, וכך המסקנה. יש לנו לספק ספקה שמא ההלכה כרבנותם וסיעתו שמברכים על מצווה שהזמן גרמה, אפילו אם תאמר שלא, שמכאן זה קל יותר. כך הסכימו רובה דרובה של הפוסקים, יש לנו ספק ספקה במצווה דאורייתא, ולכן במקרים, בדוגמאות האלה שהבאנו, צריך גם לומר לו שיברך, מציוונו לשב בסוכה. אדם עני ואביון שהולך לעבוד בכל המועד אין לו מה יאכל בלשון חכמינו, בוודאי שהוא נקרא עוסק במצווה, פטור מהמצווה. לא יכול באותה השעה להשיג סוכה, מותר לו מעיקר הדין לאכול מחוץ לסוכה. אבל הדוגמה הזו, א', לא מצויה, היום האנשים, ברוך השם, יש להם, לא עד כדי כך שאין לו מה לאכול. דבר שני, בקלות רבה ניתן להשיג סוכה. כמו שאמרתי, כמעט בכל בית-כנסת אתה יכול למצוא את הסוכה, הוא יכול גם לעבוד וגם לאכול את הסנדוויץ' שלו בסוכה, ולכן הדוגמה שהבאת היא דוגמה נכונה בהלכה. במציאות כמעט ואין אנשים שכאלה. יכול להיות שאולי אחרי החתונה יש אנשים, הוא גם משלם משכנתה וגם חי בשכירות. כל חודש, לא רק שהוא לא פורע, אין לו כמעט מה לאכול, אלא הוא צריך ללוות עוד ועוד כדי לעמוד בעומס העצום הזה שכפוע עליו. ולכן יכול להיות דוגמה חריגה כזו, ואז תגיד לו שבוודאי גם הפרנסה שהוא עוסק בה היא דבר מצווה, אלא שאם יכול בקלות רבה להשיג סוכה, להשתדל לנהוג ולעשות כן. זו המסקנה, מה שצריך לומר לו. למדנו את זה גם בסימן ת״ו. וגם מסימן תרשת ג' אדם שהולך לשמור את הפירות שלו למרות שיום הכיפורים אסור ברחיסה מותר לו לעבור בנהר עד צווארו כדי ללכת לשמור למה? גם שמירת ממונו גם זה מצווה איך? אדם שנכנס לסוכה של בית כנסת לא צריך לבקש רשות אלא יכול להיכנס לשבת ולאכול זכין לאדם שלא בפניו מסתמא הגבאי מסכים אלא אם כן אם הפלח הזה אכל שתה את כל השאריות אכל לבן את הקופסה המשאיר משאיר את הכל מלוכלך מה הגבאי הוא עבד של אבא שלו שיבוא לנקות בזה אתה מסכים בזה אתה צודק אני מסכים איתך שעל דעת זה בוודאי הגבאי לא יסכים יש כאן ספק אולי זה גזל אבל אם האדם הזה מתורבת אחרי שגמר לאכול ומנקה כמו שהסוכה הייתה נקייה הוא לא משאיר שאריות אז אם היית הולך לגבאי מה יש לגבאי להפסיד אם תיכנס עשר דקות ותאכל בוודאי שזכין לאדם שלא בפניו הסוכה הזו נעשתה בשביל לזכות את הרבים ולכן לא חייב לחפש את הגבאי יכול לשבת ולאכול שמה התנאי היחיד שידאג לנקות אחרי מה שישאירו הילדים או מה שישאירו המשפחה אני לאדם אוכל גם בבית כנסת או רק בבית כנסת? לא רק בבית כנסת באדם פרטי יכול להיות שהוא ירצה להיכנס לאכול הוא רואה אותך ומתבייש להיכנס אלא אם כן אם נתן לך בפירוש רשות או לפעמים אשתו אמרה לך הוא לא נמצא כאן הוא יבוא רק בלילה אתה יכול להיכנס גם הרשות של אשתו גם כן מספיקה לעניין זה אם אתה רוצה אתה יכול מותר לך אבל הגמרא אומרת שאינו חייב זה בלשון הגמרא פרוטה דרב יוסף הגמרא אומרת שלא חייב הוא מרוויח את הפרוטה הזו ואינו חייב לתת צדקה אלה דברי הגמרא כך פסקו כל הפוסקים ואין חולק בדבר אם בדרך אגב הוא לא צריך לאבד זמן הוא מתכנן את הנסיעה שלו והוא הולך לאחיו בדרך הוא נכנס לסוכה כמו שאמרתי היום מצוי מאוד אתה שואל אנשים איפה יש כאן בית כנסת קודם כל כשהוא יגיע לבית הכנסת גם בבית הכנסת הוא יעשה סיבוב אתה כנראה לא מכיר את העבודה הזו היה פעם ויכוח בין שני עניים האחד אמר אני נוסע במונית אני מגיע מהר מהר לתחנה המרכזית אני מרוויח עוד 50 שקל השני חלק עליו ואמר לו לא אני נוסע באוטובוס אמרנו גם באוטובוס אני אוסף גם בתוך האוטובוס אני לא מאבד את הזמן אתה כנראה לא למדת את ההלכות האלה אתה לא יודע ולכן לפעמים הוא יכול להגיע לבית הכנסת גם לאסוף שמה גם לאכול שמה הכל יכול להסתדר אם יישאר שם בסוכה יכול להיות שיעבור שמה איזה נדיב ייכנס להתפלל יכול להיות שיוכל להתרים אותו יוציא עוד 100 שקל ולכן בחיי גוונה בוודאי המחמיר בזה תבוא עליו ברכה יבוא לו גם ברכה יהיה לו גם ממון בשביל התלמוד תורה כן מרן דיבר בסימן תרשנא סעיף ג' במחלוקת הזו ומרן פסח שגם אדם שמאלי ייתר יתפוס תלולה ביד ימין והאתרוג ביד שמאל יש בזה אריכות בדברי המאירי ושאר הפוסקים כך דעת המקובלים וכך המסקנה למעשה ולכן הייתי צריך להעיר לו תגיד לו שיחליף לבש את זה יתפוס את זה ביד ימין אולי היה לו איזה בעיה, אולי ביד שמאל היה גבס, אולי לא יכל לתפוס טוב, אז תגיד לו, תעיר לו שהוא טועה מרן כתב שלעולם הלולב בימין והאתרוג בשמאל כי הלולב יש בו שלושה יש בו לולב, ערבה והדס והנה האתרוג הוא אחד ולכן לעולם הלולב ביד ימין אלא אם כן אם האדם הזה בר-מינן יש לו גבס או דבר אחר, אין לו ברירה אדם שבא לברך בכל השבוע הזה וציוונו לשבת סוכה קודם כל יברך את הברכה יושב ואחר כך מברך המוציא, זה הסדר בלכתחילה שכח, בירך המוציא, יכול גם אחר כך לברך לשבת סוכה, הסדר הזה הוא בלכתחילה ולאו דווקא אם האדם הזה שכח גם בירך המוציא והתחיל לאכול ושכח באמצע הסעודה נזכר, יגמור מה שיש לו בפה, יעמוד, יברך לשבת סוכה ואחר כך ימשיך לאכול את הסנדוויץ'. מחלוקת בפוסקים האם הברכה, הנוסח, לשבת בסוכה, לשב מלשון ישיבה ממש, או כמו ותשבו בקדש ימים רבים ישיבה מלשון עכבה, זה הוויכוח. אנחנו מחמירים. ולכן, כמו שאמר הרמב״ם, כך אנחנו עושים, עומדים ממש, מברכים לשבת סוכה ויושבים, כך עשינו גם בקידוש בליל ויום ראשון או בשבת, כך עשינו, כך גם מועדים גם פה, בכל השבוע כולו, זה מה שרצוי לעשות. וממילא אם שומעת אישה את הברכות, הלבדי כולו אמה יכולה לענות אמן, ולא יהיה הפסק בין המוציא לטעימה שלה, אלא תוכל לענות אחרינו אמן, זה מה שרצוי בלכתחילה לעשות. אבל אם הוא לא עשה, אלא הפך בדיעבד, יכולה לענות אמן. גם ביום צריך לברך בקידוש את לישה בסוכה. שכח ולא אמר בקידוש, יכול לברך גם אחר כך. אדם שלא עשה סוכה, לא היה לו זמן לבנות את הסוכה מלפני החג, עכשיו הוא חזר בתשובה, שילך ויעשה עכשיו את הסוכה. בין אם היה בשוגג ובמזיד, חייב לעשות את הסוכה מיד. אם העצים חדשים, סוכה חדשה, קישוטים חדשים, יברך שחיינו. אם לא, מחלוקת. להלכה לא יברך שחיינו. רוב הפוסקים אומרים שכן. להלכה לא יברך שחיינו, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולכן למעשה אינו רשאי לברך שחיינו. אם העצים האלה הם ישנים, לא שייך, נכון שהוא היה צריך לעשות את זה לכתחילה בערב החג, אפילו אחי מה שהוא עושה את זה כעת, אין על מה לברך שיחיינו, ולכן מן הראוי שלא יברך. הוא רוצה לצאת חובה לבדיקו לעמא, תביא בגד חדש ופירה חדש, תברך. שחיינו ותפתור, זו העצה היעוצה ולכתחילה. אם האדם הזה חזר בתשובה ממש היום, בליל החג עדיין היה חילוני, הרי הוא לא אמר שחיינו בליל החג, זמן אמרו אפילו בשוק על עצם החג, אני בדיקו לעלמא יאמר שחיינו. אבל אם האדם הזה, היה דתי, אמר קידוש, רק שאמר את זה בבית. התעצל, לא עשה סוכה, או שהיה חולה, או שהיה גשם בחוץ לארץ, זה מצוי מאוד. ועכשיו, רק עכשיו יפסיק הגשם, רק עכשיו הוא בונה את הסוכה. אם הכרשים הם ישנים, לא יברך שחיינו. באבדלה לא מברכים לשב בסוכה, אלא אם כן הוא רוצה לאכול אחרי זה. אם הוא רוצה לאכול זה משהו אחר. אבל אין חובה לאכול אחרי האבדלה. אין קידוש אלא במקום סעודה, רק בקידוש, לא בהבדלה. אם הוא לא אוכל, אסור לו לברך לשב בסוכה על שתיית רביעית יין. על זה אנחנו לא נוהגים לברך, אשכנזים כן מברכים, אשכנזים והתימנים מברכים, אנחנו לדידן לא מברכים, וככה המסקנה להלכה ולמעשה. לא מברך, לדידן לא. אנחנו אומרים ספק ברכות להכן, אנחנו נסערים, לא מברכים.

הלילה יורצייד של מורנו חכם יוסף עדס. חלק מהחברים זכו גם להכיר אותו וגם ללמוד אצלו תורה. הרב כל ימיו עסק בתורה, לא רק שעסק בתורה בעצמו, אלא גם הרביץ תורה ברבים. הסדר יום שלו היה, היה קם מוקדם, קם בחצות הלילה, היה הולך לכותל המערבי, שם הייתה ישיבה של מקובלים יחד עם הרב גץ, הרב דרזי ועוד. לפני כן היה הישיבה הזו בית כנסת אוהל רחל, שם היה לומד קבלה עם מורנו חכם עין ציון ועוד, אחר כך הם עברו לכותל אחרי שנכבש המקום, תשכ״ז, אחרי זה היה לו שיעור, שיעור קבוע. היה לפני התפילה, היו לומדים, היה מלמד אותם גמרא, ואחר כך היו מתפללים בנץ. הוא גומר את התפילה, טועם ארוחת בוקר, היה הולך לישיבה. היה מגיד שהוא בישיבת פורת יוסף, עד יומו האחרון תמיד היה מלמד מרביץ תורה ברבים. זה היה סדר יום שלו מחצות הלילה עד הצהריים. אחרי הצהריים היה לו שיעור קבוע, בית כנסת שאול צדקה, שם היה מרביץ תורה ברבים. את כל השס למדו שם גמרא עם אותו החכם, 50 שנה ויותר שהרב שמה הרביץ תורה ברבים. בביתו של לוי חזקיה עליו השלום היה שיעור קבוע של משניות. גם שם למדו את המשניות כל השס. סדר קדושים, סדר טהרות, את הכול הרב לימד שם. כל אל שבת אנחנו עייפים, הולכים לישון. קיץ חורף, הרב היה הולך, מרביץ תורה ברבים. כל חייו עסק בתורה והכל היה לשם שמים, לעסוקי שמעתתה, לבדי הלכתה. אלה שלמדו אצלו ראו מהו לימוד התורה, מהו הענווה, ראו אצלו את כל המעלות האלה. הרב נפטר זה היה ערב שבת, סמוך לשקיעה. הקבורה הייתה ליל הושענה רבה, מוצאי שבת. היו שם גדולי הדור, למרות שההלכה היא שאסור להספיד בחול המועד, אבל תמיד חכם מותר. והם פסקו שדינו כדין תמיד חכם גם בזמן הזה. ולכן המציאות הייתה, שמענו שם דברי הספד, כמו שראוי, כמו שההלכה אומרת. אחד מהתלמידים, אחרי הלוויה ניגש אליי, הוא אומר לי, הוא היה לי כמו אבא. הוא אומר, לא רק שזכיתי ללמוד אצלו תורה, הוא אומר, את כל החיים הרוחניים שלי אני חייב לחכם הזה, בזכותו עליתי על המסלול, נהייתי בן תורה וכולי. איבדנו את אותם גדולי הדור, אותם החכמים, חבל על דאבדין,

דבר שני, הלילה גם היארצאית של הגאון מווילנה. רבי אליהו מווילנה, זה הלילה שהוא נפטר. הרב חי ופעל בליטא בווילנה היה מגדולי הדור, היה ענק בתורה. אחינו בני ישראל האשכנזים הליטאים צמודים בהלכה לכל מה שאמר הגרא, ככל אשר יאמר, כך הם נוהגים ועושים עד היום הזה. אנחנו רואים את הגדלות שלו כשאתה קורא את ההגעות שלו על הש״ס, או שנות אליהו, ההגעות שלו על המשניות, או ביאורי הגראה על השולחן ערוך. יש לך בכל מקום ומקום, הוא מביא את המקור, מניין למרן שההלכה כן. לפעמים הוא מביא מקור בלבד, לפעמים הוא גם מוסיף מדילה, מוסיף או לפעמים חולק וכן הלאה. שם אנחנו רואים את חלק מגדלותו של החכם שהיה בקיא בכל התורה כולה בעל פה. האשכנזים הליטאים, הם מחשיבים אותו כאחד הראשונים. גם אם הוא יחלוק על אחד מהראשונים, על ספר העיתים או על ספר המנהיג, הם הולכים כמו הגראה, הם לא נבלים, הם לא פוחדים כלל ועיקר. אנחנו מסתכלים אחרת, הגישה שלנו בהלכה היא אחרת, אבל אין ויכוח ליט מאן דפליג שהרב היה גדול, עצום ורב בלימוד התורה. אצל האשכנזים, מחוץ לארץ עד היום, מניחים תפילין בחול המועד. כשהתקרב ברגע האחרון שלו, הרב הסיר את התפילין ואמר לסובבים אותו, קשה להיפרד מעולם העשייה. הוא ידע שהוא מוריד את התפילין, זו הפעם האחרונה בחיים שהוא קיים את המצווה, הוא ראה כבר שהגיע הרגע שלו, הוא ידע להעריך את המצוות כמו שמשה רבנו, לא רצה, לא אמות כי אחיה ואספר מעשייה, כדי להמשיך לעשות עוד מצוות. מבחינה זאת, כך היה הגאון מווילנא, היה גדול, עצום ורב. כשהוא ראה שאותם האשכנזים החסידים מזלזלים בזמן התפילה, באים בשעה אחת, מתפללים תפילת שחרית ומברכים ברכות לבטלה. מה זה לבוא להתחיל יוצר אור בורא חושך, ברוך שאמר, מה זה? אין דבר כזה שאדם יעשה מה שהוא רוצה. יש זמנים, המשנה אמרה לנו, עד מתי אפשר לומר קריאת שמע, עד מתי ברכות קריאת שמע, עד מתי תפילה. הוא הוכיח אותם, כשראה שזה לא אחד שהוא לא שומע לו ויש כאן בעיה פרטית של איזה אדם, אלא זה כת מסוימת, קידש עליהם מלחמה. מרן כתב ביוראי דעה, סימן ש״ל ד׳, אדם שמברך ברכות לבטלה במזיד, צריך לנדות אותו ולכן הוא עשה נידוי וחרם על כת החסידים. זאת אומרת בדור ההוא היו נזהרים לא להתחתן עם החסידים, הם היו פשוט מנודים מוחרמים. חלק מהחסידים למדו לקח ושינו כיוון. תראה את חסידי גור, האדמו״ר שלהם מתפלל מוקדם, תלך לשם, שש וחצי, שבע הם מתפללים הכל בזמן. רובה דרובה מתפללים בזמן. אבל עד היום יש אנשים משונים שם שמתפללים מאוחר. תלך לשטיבלך בזיכרון משה, תלך באחד ותראה אותם מתחילים, הודו לאט-לאט, לא ממהרים. יש להם זמן, אולי יגיעו, אז ישירו משה ובני ישראל, יתחילו לנגן. זה חג, לא? לא מגיע להם לנגן. האסון הוא, פעם זה היו החסידים. היום יש לכולנו נציגות מכובדת במניינים האלה. תלך לשם, תראה, אשכנזים, יש גם ליטאים, יש גם ספרדים, גם תימנים, כל השבאבניקים מסתובבים בלילה, באים מתפללים בשעה אחת בצהריים, באים להתפלל שחרית, אוי לנו שהגענו לדברים האלה. אבל הגאון מווינה ניסה לעצור את הדבר בראשיתו וקידש מלחמה עד כדי כך יצא מגדרו בדבר הזה. זה מוסר הזכה לכולנו, שכל אחד ואחד ישתדל לשמור על לוח הזמנים. אתה עסוק, יש לך עניינים לעשות, אבל זמני התפילה הם קודש. אסור לאדם לחרוג מהמסגרת, מנחה ערבית, שחרית, כל הזמנים האלה, מה שאמרו חכמים, בדיוק, לא פחות ולא יותר, ואדם לא יכול לעשות צחוק מהעבודה. תגיד לו, העיקר הלב, רחמנא הליבה בעיר. העיקר שהם באים להתפלל, כך הוא עונה לך, הגבאי. יש לגבאי אינטרס. הם באים להתפלל, אותם השבאבניקים, עושים פתיחת ההיכל, מוכרים על יד שלישי, הוא מרוויח כסף. ולכן, לפעמים הגבאי הזה, אם הוא חסר יראת שמיים, הוא פותח להם את בית הכנסת. אבל מורנו חכם יהודה היה אומר, אם היו נותנים לי את המפתחות של בתי הכנסת, הייתי הולך בתשע, סוגר את כל בתי הכנסת, שאותם אנשים לא יבואו, לסלק אותם. כך הוא היה אומר. לצערנו, יש גבאים טיפשים שלא למדו לקח מההיסטוריה, ממה שקרה, אלא אדם צריך לדעת שיש זמן, והוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. לוח הזמנים של התפילות וכיוצא בזה, זה לא דבר שנתון בידי האדם לעשות בו מה שהוא רוצה.

בכבוד יעלה ויבוא יעקב נר לעילו נשמת, מורנו רבנו יוסף בן יעקב עדס והגאון רבי אליהו מווילנא. בכבוד. כולם לזוות. נר לזוות רבי יוסף עדס. נר לזוות רבי יוסף עדס. רבי שימשתיים שתי מקומות. כמה? שימשתיים. שימשתיים אומר, תפסו למצוות. יואו, אם אפשר לתת להרמות אחר כך על משהו. נר לזוות רבי יוסף עדס. שבעים? שבעים ושתיים שקל בכל עשרה שקלים שיוח. מאה ואחד אומר, שני מקומות. מאה ואחד שני מקומות. נראה לכבוד רבי יוסף עדס. מאה וכמה? 126. 126 שוב אני אומר. אוקיי, אמרו. יכול להיות שעבר שם עוד אחד, שלא יהיה שתי מקומות. מאה עשרים ושש, נראה לכבוד, רב אלימון יוסף ועדל, מאה עשרים ושש פעם ראשונה, מאה עשרים ושש פעם שנייה, מאה עשרים ושש, זכר. לפני שנעשית למי שברך, סדר השיעורים גם מחר, גם ביום שלישי, הכל כרגיל. לומדים מהבוקר עד הלילה, עד תשע בלילה הרבנים יבואו, תשע בלילה והלאה, אנחנו מתחילים את הלימוד של הושענר הבא, והלימוד של קריאת מדרש של רזות הברכה, בעזרת השם יהיה, בשעה 12, כל מי שמעוניין בית הכנסת, בעזרת השם, יהיה פתוח. מי שברך אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וינצור את יובל בן מזל, שזכה במצווה זו, מלכת העלמה, יברך אתיה וזכייתיה, יחד עם הגבאים וכל המסייעים וכל המתפללים, וכל הלומדים יזכו בעזרת השם לבריאות איתנה, נאורה מעליה, יש לנו בהושענה רבה מחרתיים, שיהיה לכולנו פתק טוב, שיהיה כתוב בפתק שנת גאולה וישועה, שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו במהרה את מלך המשיח, יהיה לכולם אושר ועושר, רוחני וגשמי, אמן ואמן. אנחנו באופני הנכבוד, הגורם מווינה, 52, שני קקומות, 101, שני מקומות, 150 אומר, חזקו למצוות, מורנו אמר, הוא נלחם נגד אותם מי שהיה... הכוכבים, תקרא להם את השם הנכון. חודשיים הבנו כמה באמת הייתה חשובה המלחמה. חבל שהוא לא המשיך, היה פחות בעיות. נא לכבוד, הגורם מווינה, 150 שקל. נא לכבוד, הגורם מווינה, 150 שקל. שיהיה פה יותר תורה, בעזרת השם, יותר הרווחה. בעזרת השם. נא לכבוד, הגורם מווינה, 150 שקל פעם ראשונה. עוד עשר סיוע. מה אומר? 172. 172. נא לכבוד, הגורם מווינה, 172 פעם ראשונה. 172 פעם שנייה. 200. 200. 200. תגיד כבר 200 ושתיים, שיהיה פעמיים מווינה. נא לכבוד, הגורם מווינה, 200. 200 פעם ראשונה. 200 פעם שנייה. מי שבירך אבותינו הקדושים ואת הורים ואברהם, יצחק ויעקב, משה וערות, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וינצור עט. מי זכה? השם, השם, מה השם? זכריה. זכריה בן? בן אשה. שזכה במצווה זו. אל כדענו, אברכתם וזכייתם, יזכה להיחלתם בספר החיים והשלום. אמן. אושר ועושר, יראה את כל יוצאי החלצם, תלמידי החכמים, גדולי תורה ויראי שמים. יזכה להגביר את פני מלך המשיח במהרה. אמן ואמן. שניהם יעלו, יעלה ויבוא וידליק. אני צריך להמשיך את השיעור. בכבוד, תעלו ותדליקו, אני ממשיך. התורה מצווה אותנו, לקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ צדק, כפות מרים, ענף עץ עבוד והרבה נחל, ושמחתם לפני השם אלוהיכם. שבעת ימים אנחנו מקיימים את מצוות לולב. ארבעת המינים, ומיד אחרי זה יש לנו גם מצווה דה רבנן בימים האלה, בכל שמונת הימים הללו, אנחנו מברכים וציוונו לגמור את ההלל. כאן אין מחלוקת, הלבד לכול עלמא, הדבר חובה, ולכן יש לנו ברכה, גם הספרדים, גם האשכנזים, כאן זה לא בגדר מנהג, אלא בגדר דין. נברך ברכה בשם המלכות וציוונו לגמור את ההלל. אחרי זה אומר הלל שלם, כולל גם הקטעים, לא לנו ואהבתי. נסיים בסוף. יעללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות, אמן. זה מה שאנחנו חייבים לעשות לא רק בחג הסוכות, יש לנו גם יום חמישי, יום שמחת התורה, גם אז אנחנו אומרים את ההלל. כל שמונת הימים אנחנו זוכים לקיים את המצווה הזו כהלכתה. באמצע ההלל אנחנו מנענעים בלולב, בפסוקים. הודו להשם כי טוב, ואנא השם הושיענא. יש מחלוקת על סדר הנענוע. אנחנו הולכים לפי הקבלה. הסדר הוא דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב. אנשים לפעמים טועים, אין להם מצפן, והולכים לפי ההיכל. הם חושבים שההיכל הוא במזרח. לא תמיד ההיכל במזרח. לדוגמה, אצלנו ההיכל נמצא אחריי בצד דרום. זה הצד. כאן, זה המזרח. תבוא מחר בבוקר בשעה חמש וחצי, אתה תראה את השמש ממול. ולכן יתחיל כאן, דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב. זה סדר הנענועים, זה מה שצריך לעשות. בירושלים עצמה חלק מבתי הכנסת, כמו שאצלנו, ההיכל בצד דרום. אבל אם תלך לעיר דוד, הסילואן, יש שם גם בית-כנסת, שם ההיכל בצד צפון. שוב, הסדר הנענועים לא קשור איפה שההיכל, אלא הם צריכים לנענע דרום, צפון, מזרח, מעל אמת, המערב. כאן המטרה היא לעצור רוחות רעות ותולעים רעים. הנושא של הקבלה, הסדר הזה, לא קשור היכן ההיכל. יש לך עוד שכונות בירושלים שההיכל מערב, מזרח וכו', כמו שאמרתי, אל תסתכל איפה ההיכל, אלא תלך לפי הרוחות, ואם האדם הזה לא יודע בדיוק, נמצא באמצע הנסיעה, הוא לא יודע איפה הוא נמצא. אם זה ביום, יסתכל על השמש, לפי זה ידע את הכיוונים. או שיש לו מצפן, אפילו אם זה מעונן והוא לא רואה את השמש, יש לו מצפן, ידע ללכת לפי זה לעשות את הנענועים. לא נענע בסדר הזה. בדיעבד יצא, לא נורא, זה לכתחילה ולא מעכב. הגמרא אומרת שאדם מנענע קצת, מדאגבה נפקבה. כבר נענע קצת, גם כן יצא ידי חובה. אבל יותר מיהודר שירא מצווה ומעכבים את הפורענות, יותר מצווה להדר ולעשות הנענועים בדרך הזו. יש אנשים, יש להם נשימה קצרה. כשהוא אומר אה נא, הוא מתחיל כך, דרום אה נושם, אחר כך הוא אומר נא, אחר כך הושיע נא. איך הוא עושה את הושיע? מזרח, מעל המטה, נכון? אז איך הוא עושה? הוא, ונושם. שיר, מה זה הוא? מה זה שי? צריך להזדרז, לעשות את הכל בנשימה אחת. הושיע, תעשה את זה בזריזות ואל תנשום באמצע. זה הכלל גם ל... החזנים וגם לנו. כשאתה נושם באמצע זה כאילו תיבה אחרת ואז המילה מאבדת את המשמעות שלה. הדבר הזה נפקא מינה בברכת הכהנים של ימים נוראים. החזנים ברובם מנגנים, יברכה השם וישמריך וכו'. לפעמים המנגינה לא נגמרה אבל האוויר נגמר לו והוא נושם ואחר כך הוא ממשיך את המנגינה עד שיגמור את... גם זה, הוא אומר ייבה ואחר כך הוא נושם, הוא מסיים, חכה. מה זה ייבה? מה זה חכה? אין שום משמעות לשני התיבות האלה, כל אחת בפני עצמה, והוא מחסיר את מה שהוא חייב, אותו החזן, לומר. ולכן, שים לב לא לנשום באמצע, אם הוא רואה שהנשימה נגמרה לו, שיגמור את התיבה. לא נורא שהמנגינה לא תהיה מושלמת, העיקר שאמירת התיבה תהיה כהוגן. כן, כך גם לגבי אמירת הלב. אתה צריך לתת לך בעיה פה מגוון עשרות כמה רבים, כל אחד אמר גם לגבי איך נשמעות, אם סיבוב מימון ארצנאון או נגד סיבוב מימון ארצנאון או נגד סיבוב מימון? אנחנו תמיד מסתובבים, הולכים משמאל לכיוון ימין. איך אתה עושה פתיחת ההיכל? אתה אומר, פתיחת ההיכל מתחיל מכאן, אתה הולך, מגיע בסוף משמאל לימין. גם הסיבוב, גם ההקפה, משמאל לימין, זה מה שרצוי לעשות מלכתחילה. ושוב, לכתחילה, אם עשה הפוך, יש לנו על מה לסמוך. זו מחלוקת בין בני ריינוס לבני אוסרייך, שמרן כתב בסימן תרע״ו. מחלוקת, אם עשה הפוך, יש לנו על מה לסמוך. אבל יותר מדויק, בדרך שאמרנו זה עדיף יותר ויותר טוב. איך? עם השעון. כן, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. שיסתכל על השעון שיש כאן, הנה, יש כאן ברוך השם. שיסתכל וידע ויעשה, זה מה שרצוי לעשות. פעם הייתי בחתונה והיה שם אחד מהמקובלים. הוא ראה אותנו מסתובבים, הוא עצר את המעגל וסובב אותנו בצורה נכונה. טוב, תאגיד לו יישר כוח. המקובלים מאוד מקפידים בדברים האלה, אנחנו לא שמים לב, אבל תמיד כדאי לעשות את הדרך הזו, זה לפנות לימין, בוודאי שהדבר מועיל וטוב. הרב הגיע? איך? שם זה כמו שאמרתי, המקובלים אמרו בדרך ממה שאמרתי וזה מה שצריך לעשות. רבי חנניה, ובבקשה עומד. אומר הצעה הקדוש ברוך הוא ישראל. ומחלה בא להם תורה מפותם, ומחלה וכנסה אחרי זה מה זה? פרויקט, אי תורה. אמן. תודה רבה, אמן.