איסור הולדת ריח בשבת וביום טוב, גדרי 'הכנה' באוכל נפש ובהדלקת נרות, ודין הצלת ממון מפני הדליקה בהלכה

- - - לא מוגה! - - -

אמן. תודה. הגמרא דנה בעניין הולדת ריח, סחופי קסה אשר יראה. והפוסקים, הרב המגיד, הגאות אשרי ועוד, דנו בעניין ואסרו. והדוגמה, הדוגמה של הולדת ריח. אני לוקח כעת בושם מטפטף על בגד, מטפטף על המטפחת, ונשאר הרבה ימים. זה נקרא בלשון הפוסקים מולדת ריח. לדעת רוב הפוסקים, הדבר אסור, וכך ההלכה. אין היתר בשבת ויום טוב לטפטף את הבושם, את הריח, על הבגד, כדי שיישאר הרבה ימים. אין היתר. הגאון רבי חיים בן עטר, בספרו הראשון לציון, הוא שואל, למה הגמרא שכתבה את ההלכה הזו לא סוכמה להלכה? תמיד כל גמרא, הרי פראש הרמב״ם, כותבים, כאן את הגמרא הזו לא העתיקו להלכה. הוא נוקט בדעתם שלהלכה אין את האיסור הזה. עוד מאחורנים הלכו כמוהו, אבל הרוב הגדול, יותר מ-90% מהפוסקים אמרו, ההלכה היא. אסור לטפטף בושם על הבגדים. יש כאן איסור דה רבנן של מודיד ריח, וכך דעת מרן ורוב הפוסקים. גם בהלכות שבת למדנו את זה, גם כאן בהלכות יום טוב. הרמב״ם מצטט לנו את זה בסימן תקי״א, סעיף ד', וכך המסקנה למעשה שאין יותר לבוא ולטפטף את אותן טיפות הריח הטוב על הבגד, משום איסור מודיד ריח. אבל לא רק בטיפות של ריח טוב, אלא הדוגמה של הגמרא, אני לוקח לימון, ואני משפשף במטפחת או במגבת, משפשף הרבה את הלימון. הריח הטוב שיש בקליפה של הלימון גם כן נדבק בבגד. גם דבר זה אסור לעשותו בשבת ויום טוב, גם בזה יש את האיסור של מודיד ריח. אלה הדברים שכתבו לנו הפוסקים. ההמשך שדנו עוד, וכמעט בכל דבר יש מחלוקת. אדם שלוקח את הבושם רק ביד, טפטפו לו על היד, הוא מושך את ידו בבושם. תודה. האם מותר? יש יותר או לא? המסקנה היא להתיר. שאלה נוספת. האדם הזה לא רק מושך את ידו, רוצה גם למשוח את השערות. יש לו, ברוך השם, זקן אהרון שיורד על-פי מידותיו כטל חרמון. רוצה גם למשוח בתן של הבושם. האם מותר או לא? אלה הדיונים ויש בהם מחלוקת בפוסקים ולהלכה. מעיקר הדין, גם בבשר וגם בשיער מעיקר הדין מותר, אבל המחמיר שלא למשוח את השערות בבושם, המחמיר תבוא עליו ברכה. אין לנו סוגיה במישרין לנושא שלנו, אין, אלא למדנו את זה מסוגיה אחרת במסכת ברכות מ״ג. שם הכותרת של הסוגיה, אסור לתלמיד חכם לצאת מבוסם לרשות הרבים. ולמה? החכמים נמצאים בחלון הראווה. איך אומרים בעברית, אנשים מחפשים אותם. מחפשים הם על הכוונת. ואם הוא יצא מבוסם, יגידו כל מיני דברים, יחשדו בו בעריות, ולכן הגמרא אומרת לנו שאסור לצאת אם יביאו לו בושם, שם כתוב טחו בראש השמש. אבל הגמרא אומרת שאם מורח את זה רק בבשרו ביד, מותר. למה? זה אמה עבירה אלה. הגמרא ממשיכה, מה יעדי נעל השיער אמרי לה כגופו ומותר ואמרי לה שזה דומה לבגד וזה יהיה אסור. הנה דברי הגמרא. איך ההלכה? בכל מחלוקת אתה פותח את הרמב״ם לראות, וכאן הרמב״ם בחלק א' הלכות דעות כתב לנו פרק מיוחד איך תלמיד חכם צריך להתנהג. באותו הפרק הרמב״ם כותב שאסור לחכם להתבשם, ולא רק בבגד אלא גם בשיער הרמב״ם אסר, ורק ביד, בבשר, הרמב״ם יתהיה. אלה הדברים. והשאלה היא, אם נדמה את הדברים משם לכאן, חלק מהפוסקים אמרו, כמו שאמרו הדין, גם פה יחול אותו כלל ואותו דין, וגם פה יהיה אסור למשוח את השיער בריחתו בבושם. אבל זה לא מסכם. חלק מהאחרונים אומרים, תראה, שם לחכם מחמירים עליו. כמו שאמרנו, הוא נמצא על הכוונת, וזה חשד, מרית עין, חילול השם, ולכן החמירו שמה. שמה מרחיקים אותו מאוד מהחשד. אצלנו זה ספק דה רבנן, נכון? כתוב בגמרא אמרי לה ואמרי לה. כל הנושא של הולדת ריח זה דה רבנן, הספק דה רבנן נקולה. זאת ועוד. נצרף גם, בואו ונצרף את דברי ראשון לציון, רבינו חיים בן עטר, שאומר בדעת עריף הראש והרמב״ם שאין איסור בו לדריח. אם כן, יש לנו ספק ספקה בדה רבנן לכולה, ולכן קשה לנו לומר שמעיקר הדין אסור. מעיקר הדין מותר, אבל אדם רוצה להחמיר על עצמו, למה לא? המחמיר תבוא עליו ברכה. הדבר הזה נוגע להרבה מאוד אנשים שגרים במישור החוף. כאן, בירושלים, גם היום היה חם מאוד, אבל אוויר יבש. אנחנו לא מזיעים הרבה. החום הזה נסבל, אבל אלה שגרים באזור מישור החוף, שם הלחוד, הזיעה זה נורא. ולפעמים הם נאלצים להשתמש אחרי המקלחה, הם מפזרים על עצמם בושם, דורדורנט וכיוצא בזה. והשאלה לגבי יום טוב ושבת. נניח שהוא מתקלח בטר, לים קלחים. להתקלח בהם בשבת ביום טוב וליבד לכול עלמא בוודאי מותר. אחרי המקלחת אין איסור מעיקר הדין לבוא ולפזר דורדורנט. למרות שהדורדורנט תחת בית השחי או בית הערווה, מקום שיש שיער, אפילו הכי לא נורא, הן לאיש והן לאישה. מעיקר הדין הדבר מותר, אין איסור בדבר, רשאי לנהוג ולעשות כ... רוצה להחמיר על עצמו, שיתרחץ טוב ביום שישי, וישים ביום שישי דורדורנט. שמעתי שהיום יש משחה מיוחדת שיכולה להתקיים 24 שעות. המשחה הזו מונעת את הריח רע מבני תשחי וכיוצא בזה. טוב שימצא לעצמו פטנטים, אז מי שיכול, המחמיר תבוא על הברכה. אבל קשה לנו לאסור מעיקר הדין, כמו שאמרנו, כיוון שזו לא משחה אלא נוזל הדורדורנט, ולכן אין בזה את האיסור של מודיד ריח, מעיקר הדין הוא טעם. מחלוקת נוספת. יש נשים צדקניות שמכינות לכבוד שבת אוכל טעים, לא רק שיהיה בו טעם טוב, היא רוצה שיהיה גם ריח טוב, טעם וריח. אז מה הן עושות? הולכות לבית-מרקחת, ושם בבית-המרקחת יש הרבה מהריחות הטובים. תשלם, תקבל. מה אתה צריך? ריח של שושנים? מה יזהר? או דברים אחרים. נותנים לך, יש חלק שמוכרים את זה לפי טיפות. יש כאלה שמוכרים לך בצנצנת, תלוי כמה אתה קונה. יש כאלה, כל טיפה תשלם כך וכך. בסדר, זכותם. השאלה היא, לטפטף דבר כזה ביום שבת, אם מותר או לא. אם היא שמה איזה בחמין בערב שבת, עליבא דקול עלמא, ודאי שמותר. אבל אם היא אומרת לך לא, ביום שישי חלק מהריח יתנדף. היא רוצה ביום שבת. איך שהיא מורידה את הסיר של החמין, בכל צלחת היא שמה טיפה אחת, טיפה אחת של בושם, רוצה להניח בצלחות. בסדר, מעיקר הדין מותר. מחלוקת האם יש איסור מודיד ריח במאכלים או לא. דעת רוב הפוסקים ומרן שמותר. מרן בסימן שכ סעיף כ', שם מרן מדבר לגבי הקורקום. והרי הקורקום הוא אחד מהתבלינים שיש בהם ריח טוב. כמו שאומר שלמה המלך בשיר השירים, נר דבח ארכום קנה וקנמון. אפילו אחי מרן לא חשש שמה לנושא של אונדה ריחה. אתה רואה שבמאכלים אין את הבעיה של מודיד ריח, יהיה הדבר מותר מעיקר הדין. גם אם היא רוצה לטפטף את זה בצלחת ביום השבת עצמו, אין איסור בדבר. פעם הייתה מחלה שלאנשים היו שואפים טבק. עד היום יש איזה זקנים בודדים שאוהבים טבק, מטפטפים בתוך הטבק ריח טוב. אתה קונה את הטבק, הוא עצמו חומר גלם, אין בו ריח. מטפטפים בו. שכח לטפטף מערב שבת או מערב יום טוב. רוצה לטפטף בתוך הטבק הזה 20 טיפות ריח. טוב של נענה או דבר אחר. מותר או לא, אותה הבעיה הקודמת, מעיקר הדין, מותר. הבן איש חי, תראו בספר בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תצווה וגם ברב פעלים, בשני המקומות, הרב החמיר. הרב החמיר בדברים האלה מאוד. אפילו למרח את היד בבושם, הרב אסר. מי שיכול להחמיר, תבוא עליו ברכה. אבל אפילו חכמי בבל, לא כולם בדבר הזה פסקו כדברי הבן איש חי. מורנו הראשון לציון, חכם מרדכי אליהו, הוא בדרך כלל צמוד לפסיקה של הבן איש חי. מה שאומר הבן איש חי, הוא הולך אחריו עד הסוף. בדבר הזה הוא לא החמיר, והתיר לאנשים למשוח את היד בבושם. הרבה פעמים יש שבת חתן וכיוצא בזה, ואבי החתן לוקח את הקנקן, מסתובב ושופך לאנשים. ביד מעיקר הדין מותר. אין מודיד ריח במאכלים, גם במאכלים מעיקר הדין הדבר מותר. אדם רוצה להחמיר על עצמו, למה לא? תבוא עליו ברכה. מתי אנחנו מתחילים להסתבך יותר? אחרי ששמו ביד של ידידנו שלמה כהן הרבה ריח טוב. אחרי שהוא רוצה לברך אותנו ברכת כהנים של מוסף. לפני ברכת כהנים הוא הולך לטול ידיים. אחרי הנטילה מביא לו הגבאי ברוך מגבת ומנגב את היד. כל הריח טוב שהיה לך ביד עובר למגבת. הרי אמרנו להוליד ריח טוב בבד במגבת יהיה אסור. האם יהיה מותר? או שיגיד לו, שלמה יגיד לו, תשמע, תיתן לכולם חוץ ממני. אני לא יכול לקחת ממך בושם, אני תכף צריך ליטול ידיים ברכת כהנים ואז יהיה מוליד ריח במגבת. מותר או לא? מה תעשה, שלמה? מה זה תהיה שיעור על המגבת? אתם אומרים דבר שאין מתכוון. אני מסכים שאתה לא מתכוון, אבל הרי הכלל הוא, גם בדבר שאין מתכוון, אם זה מוכרח להיות פסיק רשא, אסור. וכאן, כשאתה בא להוריד את המים, אתה בא לנגב, מוכרח להיות שעל ידי זה במגבת שנתן לך הגבאי יהיה ריח טוב. הריח לא בא מהבושם, הריח בא מהיד, זה לא... אם הוא היה לוקח את הבושם... מי אמר? מי אמר את ה... הרי אמרנו קודם שלא רק מהמים, מהמא דיכולון אסור. גם אם אתה לוקח דבר מוצק, כמו לימון, ואתה משפשף את הבד, ואתה קונת את הריח, גם זה אסור, אין הבדל אם זה מוצק או נוזל. אלא מה זה נקרא פסיק רשא דלא ניחלה בדרבנן. למה לא ניחלה? אתה מעוניין שהריח הטוב יישאר לך ביד. אתה מעוניין בזה. אתה לא רוצה שיעבור למגבת? לא ניחלה. השאלה היא, פסיק רשא דלא ניחלה בדרבנן מותר או לא? צורך מצווה, צורך מצווה. וכאן יש לנו ספק ספקה. שמאהלכה כמו הראשון לציון, שאין בכלל את היסוד. אפילו אם תאמר שיש, שם לכאן כשלא מתכוון ולצורך מצווה, ספק ספקה בדרבנן יכולים לסמוך להקל מעיקר הדין. אפילו אם השואל אותנו יהיה יהודי אשכנזי, גם כן יהיה מותר מעיקר הדין. אמנם האשכנזים פוסקים פסיק ראשי דלון יחלה בדרבנן אסור. מניין לנו? הרמ״א כתב את ההלכה הזו בסימן ש״ל״ז. בזמנם, המברשת בגדים הייתה עשויה מקיסמים. כשהיית מבריש, הקיסמים היו נשברים. ולכן הרמ״א אומר, אסור להבריש את הבגדים במברשת הזו. היום המברשות שלנו חזקות מאוד. אתה יכול להבריש מאה פעם ולא ירד אפילו שערה אחת. אבל אז בזמנם זה היה דבר מצוי. אני זוכר את המברשות שהיו לפני חמישים שנה כשהיינו ילדים, גם כן הקיסמים היו נשברים מהר. והשאלה היא, למה הרמ״א אסר? הרי הוא לא מתכוון להוריד את הקיסמים. מה תגיד לי, זה פסיק ראשי? אבל הוא מקלקל, אין כאן חשש דאורייתא. כל אדם שמקלקל פטור אבל אסור רק מדרבנן. זאת ועוד עמדנו בדברי המהר״ם ושיבולי הלקט, פסיקת התלוש מותרת. אתה רואה שהרמ״א נוקט. פסיק ראשי דלא נחלה בתרא דרבנן, אף על פי כן אסור. הרמ״א כתב את זה גם בסימן שטז סעיף ג׳. אם יש כאן במגירה יתושים או זבובים, הרמ״א פוסק כדעת בעל התרומה והמרדכי, אסור לסגור את המגירה, כי על ידי זה אתה צד את הזבובים. הרי הזבובים האלה אין בהם צד, איסור צידה דאורייתא. אין במינו ניצוד, דבר אחד. דבר שני, זה מלאכה שאין נצרה לגופה. ואף על פי כן אתה רואה, הרמ״א החמיר כדברי המרדכי וספר התרומה. וכן כיוצא בזה יש עוד עשרות דברים שדנו בהם גדולי הפוסקים, גם בהלכות שבת, גם בהלכות יום טוב, וזו מחלוקת עצומה בדברי הפוסקים. התוספות בשבת קג דעתם שפסיק ראשי דלא נחלה בדרבנן מותר. כמו שאמרתי, ספר התרומה והמרדכי חולקים, גם באחרונים יש מחלוקת, ומחלוקת גם בדעת מרן. בדעת הרמ״א אין מחלוקת. כמעט כל הפוסקים נקטו בדעת הרמ״א שהרמ״א מחמיר בפסיק ראשי דלא נחלה בדרבנן. בדעת מרן יש מחלוקת. עיקר הוויכוח הוא על מה שכתוב בגמרא בשבת קמ״א. מרן פסק את זה בסימן שכ״ו סעיף ז׳. שם כתוב, הגמרא אומרת, אדם שנכנס לטבול, לרחוץ בים, גמר את הטבילה. הגמרא אומרת, אסור לו לצאת מיד. הרי בים אין עירוב. פה יש לנו עירוב של הבד״ץ, עדה החרדית, שמה אין עירוב. ולכן, אסור לו לצאת מיד מהמים, אלא יעמוד עד שיתייבש. אחרי שהמים שעל הראש והגוף יתייבשו, לאט לאט יצא החוצה. אלה דברי הגמרא, וכך מרן פוסק בסימן ש׳. ו' סעיף ז', ולמה? גם שמה, אם לא היה כתוב הדין הזה בגמרא או בשולחן ארוך, מה אנחנו היינו אומרים? היית אומר בוודאי שצריך להתיר. קודם כל, זה לא רשות הרבים דאורייתא, בים אין רשות הרבים. כל זה, סך הכל, כרמלית. איסור דה רבנן. דבר שני, האם הוא צריך את המים שיש לו על האוזן או על האף? לא, לא צריך, זה מלאכה שנצחה לגופה, זה דה רבנן. זאת ועוד. מתי אדם חייב כשהוא לוקח כוס מים? זה הדרך. אבל כאן הוא מטלטל את זה בשינוי. יש לו על האוזן, על האפעפיים, על השערות למעלה. אז כל הדברים האלה הם בשינוי. אם כן, זה פסיק ראשי דלא נחלה בטרבת ליה דה רבנן, ואפילו אחי, מרן אסר. זו הראייה שמביאים חלק מהפוסקים ממרן, אבל זה לא מוסכם. הגאון רבי יצחק אלחנן, כשדן בראייה הזו, הוא דוחה. הוא אומר, הגמרא מדברת בקיץ. בקיץ, כשאני יוצא מהים, והזקן שלי מלא מים, אדם נהנה מזה. זה המזגן הטבעי שיש. בחוץ יש שמש חמה יוקדת, ולכן זה פסיק ראשי דה ניחלה, ולכן, אסר מרן. אבל אם באמת יהיה בחורף, בחורף אדם רועד מקום, רוצה שנייה אחת קודם להתנגב. שם, בחורף, זה פסיק ראשי דה לא ניחלה, שם יהיה מותר. שאר הפוסקים לא חילקו בין קיץ לחורף. קשה להעמיס בדעתם את החילוק הזה, כך שגם זה לא ודאי, כך שגם בדעת מרן יש לנו סימני שאלה ויש לנו מחלוקות, אבל כאן לענייננו, בנושא שלנו, יכולנו למצוא את הספק ספקה בידי רבנן. כאן פסקנו להתיר שמותר לאחינו הכוהמים לנגב ידיים. לא רק להם, לפעמים הריח הזה הוא חזק מאוד. הוא לא עירב אלכוהול. לקח את התמצית ונתן לאנשים ביד. אפילו אחרי שעתיים אתה הולך לבית, אתה עושה את הקידוש, אתה בא לטול ידיים, אתה מריח עדיין, הידיים מלאות ריח טוב, ואז בבית, המגבת שאתה מנגב, כולה מתמלאת ריח טוב. ואז שוב שואל אותך, מה אני אעשה? אני לא אנגב? לחכה ככה עד שזה יתייבש? כמו שכתוב שם לגבי אדם שיצא מהנהר? לא. מעיקר הדין, כאן אצלנו, בנושא של הולדת ריח ספק ספקה בידי רבנן, כאן אנחנו יכולים לסמוך, להקל יותר בדבר. אין עלייה לגבי זה, זה שלא זוהר את המגבת, זה נכון? בהחלט. את המגבת עוד מעט זורקים לארון כביסה, כמה דקות יישאר לך המגבת? זה תלוי בילדים. אני צריך לשאול את הילדים שלך כמה זמן המגבת הזאת יישאר. אולי כאן, בבית הכנסת שלנו, אולי זה יישאר עד מנחה, אבל אצלך אין סיכוי שזה יישאר הרבה. ולכן קשה לנו להחמיר מעיקר הדין. מעיקר הדין, גם בבית הכנסת, גם בבית, מותר לנגב. בנושא הזה יכולים לסמוך להקל. יש דברים אחרים שהבעיה שם חמורה יותר, נושאים של פסיק ראשי דולון יחלה בידי רבנן, ודברים אחרים אולי נצטרך לאסור. דיברנו פעם ירידה במעלית שבת מה שנקרא מעליות שבת הן בשבת והן ביום תום יש שם את הבעיה הזו והשאלה למרות שאני לא מתכוון אבל נעשה כך וכך האם יהיה מותר או לא? תשאל אדם מקצועי אדם מומחה הוא יגיד לך הכובד הגוף שלנו כשאנחנו נמצאים בתוך המעלית זה גורם שהכבל אותו החוד ברזל הענק שמסתובב מסביב למנואלה בשחיקה יוצא ניצוצות אש תסתכל בלילה מי שיפתח את חדר המעלית למעלה בגג ואז הוא משקיף בלילה כשהמעלית יורדת ועולה הוא רואה שזה מסתובב ויש הבזקי אש אז הכובד של הגוף שלי יוצר הבזקי אש האם זה מותר או לא? שוב גם כאן אין חשש דאורייתא אף פוסק בעולם לא יגיד לך שזה דאורייתא כי הרמב״ם כתב מתי אדם חייב אישום מבעיר בשבת כשהאש הזו היא לצורך להעיר או לחמם? פה זה מאיר משהו, פה זה מחמם, לא זה ולא זה, זה הולך לאיבוד אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אין כאן שום טוענת כל השאלה מתחילה בדרבנן, השאלה היא אבל גם אם זה דרבנן יהיה אסור, נכון שאתה לא מתכוון? זה פסיק רשת שוב, זה פסיק רשת דלא נחלב את דרבנן וגם זה שייך למחלוקת האמורה. פעם דיברנו שבמעליות החדישות יש גם מתקן שקילה, יש גם בעיות אחרות יותר חמורות, יותר קשות ולכן סיכמנו, המחמיר תבוא עליו ברכה יותר טוב שאעלה וארד ברגל או אדם שבא לקנות דירה, בא להתייעץ איתנו יש לי בקומה הראשונה, השנייה, המחיר הוא כך וכך ויש בקומה עשירית שם המחיר הוא 60% רק, הרבה יותר זול תגיד לו, תקנה למטה. אם יש לך ממון אתה יכול לקבל משכנתה, עדיף שייקח למטה. אגיד לך מה חשוב, מה ההבדל? הרי המעלית זה לא על חשבוני לבד, זה על הכיסחבו, זה הקופה של ועד הבניין אבל מה תעשה ביום שבת? אומר לך, יש מעלית שבת. מעלית שבת זה לא דבר שהוא מוסכם, יש בו הרבה בעיות, הרבה מחלוקות אחת הבעיות זו הדוגמה שהבאתי עכשיו שמסתעפת לנושא שלנו כך שההיתר לעלות ולרדת במעלית שבת הוא היתר דחוק מאוד יכולים להתיר בשעת הדחק הגדול לאדם חולה, לא יבוא ולא יהיה אבל אתה יכול לקנות בקומה ראשונה או בקומה שנייה ושילמה לך קומה עשירית, תקנה למטה, הרבה יותר טוב, לא תצטרך למעלית הזו, זו ההיצע, הייעוצה, עד כמה שהדבר אפשרי. שעות הדחק שאני, בבתי חולים, במקומות כאלה, אין להם ברירה, שם בוודאי שהדבר מותר. אבל לנו, כשאנחנו אנשים בריאים, לנו יש בעיה בכל זה. כשיש מעלית, כמה שיש מעלית, זה לא יקר עבירה, אבל יש שתי סיבות קטוריות, חוץ מהמעלית, אבל אין פה מעלית, נכון, כן. אני מסכים איתך, אבל היום הקבלנים, חלק מהם למדו את ההלכות שנוגע למקצוע שלהם, והם יודעים את מה שאנחנו פוסקים פה, ולכן הכלל, הכלל המסחרי, לפי היצע או ביקוש, יש ביקוש יותר לשלושה הקומות הראשונות, ולכן המחיר הוא נהיה יותר יקר. אתה מדבר בהיגיון, אבל הם מסובבים את העניין לפי הכללים שלהם. האמת היא שיש ביקוש יותר, אנשים יודעים את הבעיות, ולכן יש יותר ביקוש לקומות הראשונה והשנייה. הרבה פעמים המעלית תקועה. מי שגר בקומה ראשונה או שנייה לא מרגיש את זה שתישאר תקועה, אבל אלה שגרים למעלה, מסכנים צריכים לעלות ולרדת בינתיים ברגל, ולא תמיד הדבר נוח. ולכן, בוודאי שאין ספק, אדם שיכול, שיש בהישג ידו לקנות דירה תחתונה, עדיף יותר להיות למטה ולא לנסות לחפש דירות למעלה. כן. אני לא שמעתי, גם החברים אומרים שלא שמעו. אין לי בעיה, אין שום בעיה. שם יש בקבוק שבתוכו נמצא הריח. כדי לפזר את הריח, במקום שאני אפזר אותו אני אשפוך מהטיפות האלה. יש שם מקלות, אני הופך את המקל. אז מה שהיה בפנים, אני מוציא אותו, מכניס את החלק העליון פנימה, הופך אותו, ואז הריח הטוב הוא מתנדף. זה הכול. אבל אין כאן מוליד ריח, כי העצים האלה ספוגים בריח הטוב בלאו הכי. אתה לא משנה שום דבר. הנפקמינה יותר לגבי הסבון שבאסלה. גם שם זה מוליד ריח במים. אמנם אמרנו קודם שבמאכלים או במשקה כמו מים אין איסור מוליד ריח, אבל שם המים האלה הם שופכים, זה לא מים רגילים. זה מים שיש בהם רוח רע, ולכן גם עליהם יש מחלוקת. זאת ועוד, הרבה פעמים הסבון הזה הוא לא בצבע לבן, אלא הסבון הזה הוא בצבע תכלת, כחול, ירוק וכיוצא בזה. האם יש כאן איסור צובע שהוא צובע את המים או לא? מחלוקת גדולה בפוסקים. גם בין חכמי דורנו, הרב אלישיב דעתו להחמיר, אבא דעתו להקל. יש גם בנושא הזה עיקולי ופישורי. יש אנשים, יום שישי, לפני שהוא הולך להתפלל מנחה, נכנסים לשירותים, מוצאים את הסבון הזה והסבון הזה נמצא שם ממוצאי שבת עד שישי. ביום שבת הם מוצאים את זה, לא להיכנס למחלוקת האמורה. טוב, מי שיכול, המחמיר תבוא עליו ברכה. יש מקומות שיש להם חלון. השירותים, יש להם חלון פתוח, זה קל מאוד, הם לא צריכים כל כך את הסבון הזה. יש מקומות שהשירותים אין להם חלון, אין להם ברירה. שעת הדחק, נו, רוצים להקל, יש להם על מי לסמוך. הרב כל הזמן אמר, לבגדת, לבגדת, אם יהיה לו מייד, זה לא חשב. נכון, וזה יותר קל. התורה אמרה לנו, אך אשר יאכל לכל נפש ולבדו יעשה לכם. הגמרא דורשת בביצה כא. מה זה לכם? לכם ולא לנוכרים. ולכן, אסור לבשל לצורך גוי ביום טוב. אסור דאורייתא. לפני שמונה ימים קראנו בחומש ויקרא פרשת בהר. ועלתה שבת הארץ לכם לאוכלה. מה זה לכם? כתוב בתורת כהנים בספרה, לכם ולא לנוכרים. מסביר מרן ואבקת אוכל. יש לי קרן. והקרם נתן פריו בשנת השמיטה. אני מקיים מצווה ואוכל מהענבים. תיזהר, אל תיתן לגוי לאכול. לכם ולא לנוכרים. או פירוש שני, רק אם בקרקע השני יש קדושת שביעית, אבל אם הכרם, אם הכל שייך לגוי, אין בזה קדושה. אלה שני הפירושים שכותב מרן באבקת אוכל. אתה רואה גם שם, המילה לכם נדרשת, לכם ולא לנוכים. גם פה, והגמרא מסיימת. אסור לבשל בשביל החיה והבהמה, לכם ולא לכלבים. לא יבוא ולא יהיה אדם שהוא עיוור, לא רואה. אז יש לו כלב שמנחה אותו. הדוקטור, הרופא הווטרנר, אומר להם, אל תיתן לו בשר חי לאכול. הוא יכול, יש לו שיניים, הוא מסוגל לאכול את זה, אבל כשהוא אוכל בשר חי, הוא נהיה חייתי יותר, הוא גם יכול להתחיל לנשוך. לכן הוא ממליץ, תבשלו לו. מפנקים את הכלבים האלה ומבשלים להם. אבל ביום טוב אין היתר לבשל. כמו שאסרנו לגוי, כך גם לגבי הכלם, אין הבדל בהלכה בין הכלב לבין הגוי. הנפקא מינא, הרבה פעמים יש טבחים, יהודים שעובדים במטבח של בתי מלון ומסעדות. מגיע יום החג ובאים לשם, באים לבית המלון תיירים גויים, או יהודים שמתנהגים כמו גויים מחללי שבת ויום טוב. אם הם באים מוקדם, אין שום בעיה. יש חלק מדיירי המלון יהודים דתיים. אני מניח סיר גדול במלון, שם לא מבשלים בסיר של שלוש או חמש קילו. שם סיר ענק של מאה קילו ויותר. מבשלים לדתיים, ודרך אגב, הניחו יתרם לעולה להם. אם אתה מניח גם לגויים או לאחרים. אבל הרבה פעמים הטיסה התאחרה עד שהם הגיעו למלון, נהיה שעה חמש-שש. בשעה חמש כבר לא נשאר משהו מארוחת הצהריים. ואז הם פונים למנהל, אנחנו רעבים. מה אתם אוהבים? אז אחד אומר לו, אנחנו אוהבים ביצים ועגבניות, שקשוקה. השני אומר לו, אנחנו אוהבים מרק אורז, שור בה. כל אחד אומר את מה שהוא רוצה. המנהל שמה נותן נוראה לטבח, תבשל להם, הם רוצים מרק אורז, שור בה. הוא יכול? אלה גויים, הוא לא יכול לבשל להם. ולכן העצה, הפתרון הקל ביותר הוא לא לעשות כדבר הזה, לא להיות נוכח במלון ביום החג. לכל עובד יש היום לפי החוק עשרים ימי חופש. את עשרים ימי החופשה ייקח ראש השנה, יום טוב ראשון של חג הסוכות, שמחה תורה, ראשון ואחרון של חג הפסח וחג השבועות. הוא אומר לו, אני לא בא לעבודה באותם הימים, מגיע לי חופש, ייקח באותם הימים כדי שלא יילכד בבעיה האמורה. לפעמים האדם הזה אין לו קביעות. כשאין לאדם קביעות, הרבה פעמים המנהל מנצל את זה. אין לו טבח אחר, הוא יודע שזה הטבח הכי טוב. ואז הוא אומר לו, תשמע, אם אתה לא בא ביום טוב, אתה לא תבוא מחרתיים, פיטורים. מה יעשה? עסק ביש. יש לנו דבר מעין זה, סוגיה במסכת ביצה בדף כא. שם מסופר, נחמיה המסוני לא בא לבית המדרש בליל יום טוב. שאלו אותו למחרת, איפה היית אתמול? אמר להם, בונשת באה לעיר, רצו לקחת את כל הממון שלהם. עשו איתם סולחה. איך? שחטנו להם עגל טרפה והיכלנו. ענו לו חכמים. אתם חושבים שעשיתם דבר טוב, יצנתם את הממון? אנחנו תמהים אם לא יצא שכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה התורה לכם ולא לנוכרים. זה הסיפור של הגמרא. מסביר המגיע בנתיבות המשפט, מסביר את הגמרא כך. אומרים לאדם, או שייקחו את כל הממון שלו, או שיאכל חזיר. לא יאכל חזיר. מה שלא יאבד את כל הממון ולא יאכל חזיר. כך גם בשאר כל הייסורים שבתורה. לפעמים אדם יודע איזה סיפורים. בא הבוס, הבעל הבית שלו, אומר לו, תשמע, אתה יודע על פלוני, תספר לי את הסיפורים. קורא לו למשרד, סוגר את המשרד, אז הוא עונה לו, תראה, כתוב בספר חפץ חיים, משנה ברורה, זה רכילות, זה לשון הרע, זה איסורי דאורייתא, יש לו תישא שם עכשיו ולפני עברה לא תיתן מכשול. הוא מתחיל לספור לו כמה לוין, כמה עשין, כמה ערעורין. הבעל הבית הזה לא דתי. הוא אמר לו, תשמע, אל תבלבל את המוח. או שאתה מספר לי, או פיטורין במקום אתה מקבל. הוא יודע שהבעל הבית הזה, הוא לא רק מאיים, הוא גם יעשה. מה יהיה? הוא לומד מהסוגיה הזו, שאסור לו לספר, ויהי מה. יאבד את הפרנסה, זה כמו לאבד את כל הממון שלו, זה דבר נורא, אבל אין ברירה, ובלבד שלא יעבור על לוין דאורייתא. כמו שאמרנו על החזיר, הוא הדין גם פה. איסורי לשון הרע הוא לא פחות מחזיר אלא עוד יותר. כך גם אצלנו. אצלנו זה לא לאו, התורה לא אמרה אל תבשל לגוי, אלא זה לאו, הבא, מכלל עשה, עשה. תורה אמרה אך אשר יאכל לכל נפש ול... ודאי יעשה לכם, זה לאו הבא מכלל עשה עשה, ואף על פי כן זה איסור דאורייתא, ולכן הם אמרו לו, היה יותר טוב שיפסיד את כל הממון, ולא ישחטו להם את העגל טרפה, ולא יחללו את היום טוב עד כדי כך. דווקא מינה עוד אישה נשואה, באה כל יום עובדת, מביאה את הפרנסה לבית. בא בעל הבית הרשע, אומר לה, אם מחר את תבואי בכיסוי ראש, פיטורים, אין דבר כזה. את מגיעה לכאן כאילו איזה סבתא, איזה יחנה, אני לא מסכים, כך הוא אומר לה, אותו הרשע. לבד לבכות לפני החכם, אם הוא יפטר אותי, אין לנו לחם בבית, בעלי לא עובד, אין לנו פרנסה. מותר? אני אשמע לו או לא? החכם אומר לה לא. עם כל הכאב הנורא, אין לה היתר להוריד את הכיסוי ראש. בפרשה הבאה בשבוע הזה נקרא פרשת נשוא. הוא פרא את ראש האישה, מזה למדו בכתובות ע' ב', שחובה לאישה נשואה לכסות את ראשה מדאורייתא. אם זה דאורייתא, איך אפשר לבוא ולהתיר דברים כאלה? לפעמים בעל הבית שלה, שנה הוא פירש. אז הוא אומר לה, תראי, אני פעם למדתי כשהייתי צעיר, יש הרבה פעמים הפוסקים אומרים, במקום הפסד מרובה מותר. כך הוא אומר לה, משדל אותה, תפסידי את הפרנסה, זה הפסד מרובה. זה קשקוש. דברים בטלים? אין הווה אמנה להתיר גם בהפסד מרובה. ולמה לא? מהו המושג הפסד מרובה שהפוסקים לפעמים מתירים? בשאלות ותשובות הרמה הוא שמפרש לנו יפה. הוא אומר כך, דבר שמעיקר הדין מותר, אנחנו מחמירים. סוף סוף בענייני מאכלות אנחנו זהירים מאוד, מחמירים, במקום שיש הפסד מרובה אתה מוריד את החומרה, נשאר על קו הדין, קו הדין מותר. אבל דבר שהוא אסור מעיקר הדין, גם בהפסד מרובה, מה שלא יהיה, אין לך היתר. תיקח דוגמה אחרת בהלכות שבת. מרן כתב, אם יש שרפה ואין שם סכנה, אין פיקוח נפש, כל הרכוש של האדם הזה, מיליון דולר בשטרות, נמצא בתוך הצריף הזה. עוד חמש דקות, הדולרים יישרפו, ואין ביטוח על זה. אז יש לו עצה, עדיין האש לא הגיעה לארון של הדולרים, הוא יכול להיכנס ולהוציא את זה. אבל יש כאן איסור דה רבנן של מוקצה, וכאן זה הפסד עצום, מיליון דולר. מרן פוסק שאסור, אין היתר להוציא את הדולרים. מחלוקת בראשונים, ומרן דעתו לאסור, הוא רואה אפילו איסור דה רבנן. קל וחומר, אם הדברים האלה הם, איסורי דאורייתא. אותו דבר גם לאותו הטבח. מגיע הטבח הזה לעבודה, מטלפן לו, תכף, תכף נגיע לפיקוח נפט, לפעמים המנהל מטלפן לו לטבח, אומר לו כן, אדוני המנהל, אומר לו, הגיעו לכאן קבוצה של הולנדים, הם אוהבים לאכול בשר בקר מטוגן בחמאה. גבינה, חלב, הם אוהבים את זה, זה המעדן שלהם. הוא אמר לו, תשמע, כתוב בתורה, לא תבשל גדי וחלב עמו. אמר לו, לא אמרתי לך לאכול, זה בשבילם. התורה אסרה לא רק לאכול, גם בשבילי וגם בשביל אחרים לבשל, גם זה אסור, זה אסור דאורייתא. יאיים עליו אותו ענווה, יגיד לו, אם לא אני מפטר אותך, אין לו ברירה. מוטב שיהיה מפוטר, יישאר בלי פרנסה פה, ולא יישאר בלי גן עדן בעולם הבא. זה הדין גם שם, וכן ואידך זיל גמור וכן כל כיוצא בזה. יש לצערנו הרבה דברים דומים לזה, ועל זה אנחנו מתפללים בכל בוקר. אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. קשה מאוד לעמוד בניסיונות הללו. הרבה מהאנשים שהולכים לסמינרים מתקרבים לאבינו שבשמיים ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. האדם הזה החליט, זהו זה, אני בעל תשובה גמור. אז הוא מודיע לבוס, למנהל שלו בחברת החשמל, אני בשבת לא מגיע, אני חזרתי בתשובה. אומר לו המנהל, לא רק בשבת אל תבוא, גם ביום ראשון אל תבוא. פיטורין. לא פעם המסכנים האלה לא מצליחים לעמוד בניסיון. אשתו, לא תמיד היא מסכימה איתו, הוא נמצא בלחץ, ולפעמים עוד הפעם הם נופלים לאבדון בגלל הבעיה הזו. לפעמים יש בתי חרושת למלט, בתי הזיקוק. שליש מהתעשייה במדינה עובדת גם ביום שבת. זו המציאות. ואותם המסכנים הפועלים האלה שרוצים לחזור בתשובה, כופים עליהם להמשיך ולעבוד בשבת, אחרת יהיו פיטורין. אם הוא יבוא וישאל אותנו, ברור שאין כאן ספק. בהלכה אתה אומר לו, אפילו אם יהיה פיטורין, יהיה מה שלא יהיה, אתה לא עובד בשבת. זה מה שאנחנו צריכים לומר לו. לא תמיד המסכנים האלה יכולים לעמוד בניסיון. אוי לנו שמדינת ישראל כופה על אותם האנשים לחלל את השבת שלא לצורך, מונעת מאותם האנשים שלא יחזרו בתשובה, אבל זו המציאות. זה לא היום, עשרות שנים מאז שקמה המדינה, קיימת הכפייה האנטי-דתית הזו בפועל. אבל מבחינת ההלכה, ברור, אין כאן מה לשאול. אין מחלוקת בפוסקים. פה אחד כולם יגידו לך, אפילו שהוא יפסיד את הפרנסה, יפטרו אותו אחרי דקה, הוא חייב לשמור על החיים, חיי הנצח, על החיים הרוחניים שלו, כדי שלא יחלל אפילו שבת אחת. זו ההלכה. וכן, גם בייסורים אחרים, הן בעבירות שבין אדם לחברו, בין בעבירות שבין אדם למקום. בכל הדברים האלה אין את ההיתרים האלה. קרוא הדין גם, עובדת בסופרמרקט. עובדת, עובד לשם. בעל הסופר, בעל החנות, גנב. במקום שהמאכל הזה או המשקה הזה שווה עשרה שקלים, הוא כותב על זה חמישה עשר שקלים. גנב לאנשים. וכאן, אני העובד, אני יודע את המחיר, אני יודע את האמת אני לא יכול לסייע בעד אותם עוברי עבירה לבוא ולמכור דברים כאלה, אלא תצטרך לבוא ולומר לאנשים, תשמע, לא כדאי לקנות זה במקום אחר עשרה שקלים, פה זה ביוקר, חמישה עשר אם הוא יגיד לאנשים את זה, אחרי כמה דקות ישמעו, בסוף דבר הכל נשמע, ייתנו לו פיטורים וכן על זה הדרך, אנחנו מתחננים לבורא עולם אל תבאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, אשרי אדם שלא מגיע לניסיונות האלה יכול לעבוד את פרעו בלי כל הדברים, בלי כל התקלות הללו, צריך הרבה הרבה סייעתא דשמיא שלא נגיע לדבר הזה. תראו בספר מנחת שלמה, חלק א', שם הוא מביא סיפור על אחד מגדולי הדור לפני מאה שנה, הייתה שרפה בבית שלו בשבת והכל נשרף. אם היה אסור לו להציל כל מה שהוא כתב, חידושי תורה, כל מה שהוא עבד כל החיים, כל הלך. הוא לא הספיק להדפיס את זה. הוא עמד בניסיון באותו רגע, אבל מרוב שהוא כאב את הכאב הזה, אחרי כמה ימים קיבל התקף לב והלך לעולמו. לכן הרב דן שמע, אולי נאמר, זה בגדר סכנת חיים, פיקוח נפש. ולכן, אולי יהיה כדאי להתיר במקרה מעין זה לאותו החכם. זה המשל והנמשל, מה שהרב כותב שם במנחת שלמה. יש אנשים, איך הגמרא קוראה להם? ממונם חביב עליהם יותר. ואם תגיד לו שהמיליון דולר האלה נשרפו, באותו רגע יקבל התקף לב וימות. אלא אם כן תביא קודם את הרופא. תזמין קודם את הרופא, שיתן לו קודם את הזריקה כדי שיעמוד בדבר הזה. גם שם צריך לשקול. אני מסכים למה שאמרת, שיש אנשים שהם חלשים באמונה ובביטחון, יש אנשים שלא יעמדו בזה ויכולים לקרוס ולמות. יכול להיות ששם תהיה השאלה, מה שאמרתי קודם, אולי יש כאן פיקוח נפש. אבל אם האדם הזה הוא אדם חזק מבחינת האמונה, הביטחון, אם הקדוש ברוך הוא לא רוצה שיהיה לי מיליון דולר, יש לו הרבה דרכים לקחת ממני את המיליון דולר. אם לא בצורה הזו, בצורה אחרת. ולכן הוא עומד בניסיון. מה מרן פוסק לו? אל תתלתן לי את המוקצה. אם יש שם גוי, בוודאי שמותר לומר לגוי שיוציא את זה. למה? שבות היא שבות במקום הפסד מרובה. למדנו בדברי הרמב״ם ומרן בסימן שז סעיף שמותר, אבל אם יש שם גוי, אני לא בטוח שהוא יוציא את זה בשבילך. הוא ייקח את זה בשבילו ויגיד לך, זה נשרף, לא היה, וכן הלאה. עסק בישי, תעסק עם הגויים. ולכן, בדברים האלה אנחנו מתפללים, כל אחד יכוון טוב כל יום, שידע מה הוא אומר. אל תתביינו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, כדי שבעזרת השם לא נגיע מעיקרה לשאלות הללו. יום חג השבועות. יש לכם פה את המודעה. אתם רואים, גם בלילה, גם ביום, בעזרת השם פה, במקום הזה לומד.