הלכות טבילת כלים בשבת וביום טוב, דיני יצרני מניות וחברות בע"מ, וההבדלים בין שבת ליום טוב במלאכות אוכל נפש: דש, בורר וטוחן

 - - - לא מוגה! - - -

  יותר חזק, תודה. המשנה בנוסחת שבת ל״ד, המשנה אומרת שבבין השמשות אין מטבילים את הכלים. אפילו בין השמשות של שבת אסור, קל וחומר ביום טוב שאסור להטביל את הכלים. המשנה במסכת בצע יז אומרת בפירוש שאסור להטביל כלים ביום טוב. ארבעה טעמים נאמרו שם בגמרא, ויש בהם נפקא מינה. המשנה עוסקת בדוגמה אחרת ולנו יש מציאות בדוגמה אחרת. בזמן הגמרא עם ישראל היו טהורים. היה להם אפר פרה אדומה, ולכן היו נזהרים שגם הכלים שלהם יהיו טהורים. חלק מהכהנים שהיו טהורים היו אוכלים עדיין מהתרומה. את התרומה צריך לאכול בטהרה. אם הכלי נגע בו שרץ ונעשה טמא, אסור לך להכניס את התרומה לתוך אותו הכלי. אם התרומה תיגע בכלי, התרומה תהיה טמאה, ומי שאוכל תרומה טמאה חיים איתה בידי שמיים, ולכן היו מקפידים מאוד על טהרת הכלים. כלי שנגע בו השרץ, איך אתה מטהר אותו? לוקח אותו למקווה. מטביל את הכלי הזה במקווה, מקווה טהרה, על ידי זה הכלי נעשה טהור, מכאן ולבא אתה יכול להשתמש בו גם לתרומה. על זה המשנה מדברת. מרן העתיק בקצרה את המשפט אין מטבילים את הכלים, וסימן ר' ס' א'. מרן מצטט שם את המשנה, ושם מרן לא הרחיב הרבה. ושוב, מרן מתכוון על הדוגמה שבזמן הגמרא. אבל, היום אין לנו דוגמה כזו. היום, לצערנו, כולנו טמאי מתים. אף כהן לא אוכל תרומה, גם הכהן טמא, גם התרומה טמאה, אין הווה אמנה לאכול תרומה. מה שכן, יש לנו טבילה, טבילת כלים. אדם שקנה כלי מהגוי, קניתי כוס מגוי, ולא חשוב איזה גוי. אם הגוי הזה הוא... גוי נוצרי, ערבי, אם הגוי הזה הוא גוי רוסי, צ'רקסי, כל הגויים אותו דבר. ואז אני, כשקונה את הכוס, חייב להטביל את זה. תודה. התלמוד ירושלמי מסביר לנו יפה למה צריך להטביל. קודם הקלי הזה היה שייך לגוי, היה ברשות הטומאה. נכנס כעת לרשותי, לרשות יהודי, נכנס לקדושה, ולכן צריך להטביל. הגוי שרוצה להיות יהודי, הגוי צריך לא רק טביל ברית מילה, אלא גם צריך מקווה טהרה. אותו דבר גם לגבי הכלים. זו הדוגמה שיש לנו. על זה המשנה והגמרא לא דיברו. על זה אף אחד שם בגמרא, רב ביבי רבה, כל אותם האמוראים שהסבירו לנו את דברי המשנה לא נגעו בפרט הזה. אבל הראשונים, רבותינו הראשונים הם שמייד הסתעפו לשאלה שמצויה בימינו, אדם שקנה כלי מהגוי, האם מותר לקחת בשבת או ביום טוב את הכלי למקווה ולהטביל את זה, האם מותר או לא. ראשונים מייד מצטטים לנו את הטעמים, ארבעה טעמים של הגמרא, שהם הנפקא מינם, מהם אנחנו יכולים ללמוד דבר מתוך דבר, אם יהיה מותר להטביל את אותם הכלים עם להם. טעם אחד, הראשון, למה אסרו במשנה להטביל כלי? שמא יעביר את הכלי הזה 400 ברשות הרבים. אם תלך לפי הטעם הזה, מה זה חשוב אם זה כלי טמא? בזמנם היה טומאה וטהרה, או בקלי שלנו. גם כאן שייך אותו דבר שאולי המקווה רחוק ממנו קצת, ויצטרך להעביר 400 ברשות הרבים. עדיין יהיה צעד להחמיא. אבל לפי הטעמים האחרים יש לנו צעד כולה, צעד היתר בדבר. טעם שני, הגמרא אומרת שם שנראה כמתקן. קודם הקלי היה טמא, לא יכולת להשתמש בתרומה, כעת הוא טהור. אם נלך לפי הטעם הזה, יכול להיות שאצלנו יהיה מותר לקחת את הכוס ולהטביל את זה במקווה. ההבדל הוא שם, כשהכוס טמא ובטעות הכנסת בתוכו תרומה, התרומה נעשית טמאה. קלקלת, הרסת את התרומה. לעומת זה, כוס כזה שקניתי מהגוי שכחתי להטביל והכנסתי לתוכו כוס תה. הכוס תה לא נאסר בשתייה. אסור לכתחילה, אין לך יותר לכתחילה להשתמש. בכוס כזה, אם עדיין לא הטבלת אותו, אבל המשקה לא נאסר. אז שם אתה אומר, אם אני מטביל את הכלי ביום שבת, נראה כמתקן. קודם היה מטמא את התרומה, אחרי שהטבלת, לא מטמא, ולכן זה נראה כמתקן. אבל כאן, גם אם ייכנס לתוכו משקה, המשקה לא יתקלקל, הוא מותר בדיעבן. אם כך, אולי זה לא נראה כמתקן. דבר שני, הגמרא מחלקת שם בין אם הוא נטמא באב הטומאה או בוולד הטומאה. אדם מקבל, אדם וכלים מקבלים טומאה רק מאב הטומאה, מהשרץ. אבל אדם שקיבל את הטומאה מהשרץ ונגע בכוס, מהתורה הכוס הזה טהור. השרץ הוא אב הטומאה. כשאני נוגע בזה אני מקבל את הטומאה, אני נהיה ראשון. אם האדם הזה רק ראשון, מהתורה הוא לא מטמא את הכלא, זה רק מדרבנן. אם זה טומאה דרבנן, ולאד הטומאה, מותר להטביל את הכלא הזה בשבת היום טוב. אלה דברי הגמרא. על פי זה כותב המאירי בית הבחירה בדעת הרמב״ם, הוא אומר, להטביל את הכוס, מי אמר? זה לא כתוב בתורה. לקחת כוס כוכית ולהטביל, בגלל שקניתי את זה מהגוי, זה רק תקנת חכמים. אין שום פוסק בעולם שיגיד שלהטביל את הכוס הזה זה דאורייתא. אם זה דרבנן, לא נראה כמתקן. כשזה היה טמא מדאורייתא, זה כאילו היה מקולקל לגמרי. אתה בא, מכניס אותו למקווה, אתה מתקן אותו. פה לא, פה זה לא היה מקולקל לגמרי. סך הכול זה היה דרבנן, אריהו דרב יעלה. ולכן, לפי המהלך הזה כן יהיה אפשר להטביל את הקלי הזה בשבת או ביום טוב. או טעם נוסף, שמי ישהה. אדם איזה עושה חשבון, אין לי זמן בחול, אני עסוק. שבת, יש לו זמן. הוא אומר לאכול את החמין, אפילו אחרי שגמר לישון, אין עוד יום גדול. תקום בשעה 14-15, ילך למקווה ויטביל. ובינתיים, יוכל לבוא חלילה על ידי תקלה. יכניס לתוך אותו הכוס תרומה ויטמא את התרומה. ולכן, מה עשו חכמים? אמרו לו, לא, אסור ביום שבת. אם בשבת אסור להטביל, ברגע שזה נהיה טמא, הוא ירוץ ויטהר את זה, יטביל את זה במקווה. אם נלך לפי הטעם הזה, שם שייך לומר גזירה שמיישהה, ועל ידי זה יטמא את התרומה. פה אמרנו שהמאכל שייכנס בתוך הכוס לא יהיה טמא ולא יהיה עשר. אז מה אכפת לך אם הוא ישהה את זה עוד יום פחות יום? פחות נשמע אותי, יכול להיות שלפי הטעם הזה אולי יהיה מותר. עוד טעם, הגמרא מביאה, שמא יסחוט. הרי בדיני טומאה וטהרה, לא רק כוס, לא רק כלי אכילה, גם הבגד של האדם הטמא, גם הוא נעשה טמא, ואם רוצים לטהר את זה, כדי לאכול עם זאת תרומה, צריך להטביל. אתה לוקח את החולצה, את הכיפה, או דבר אחר, ומטביל את זה בתוך המקווה. זו החובה. ולכן הגמרא אומרת שאסור להטביל ביום שבת, שמא יסחוט. אחרי שהטבלת את הבגד במקווה, לוקחים וסוחטים, שמא יבוא לידי איסור דאורייתא של דש של סחיטה. לכן אין יותר להטביל כלים, זה הטעם של המשנה. אם נלך לפי הטעם הזה, שייך לומר דבר כזה בבגדים. אבל אצלנו כאן, כשאדם קונה כלים מהגוי, רק כלי אכילה צריך להטביל. כלי אכילה לא שייך המציאות הזו, שמא יבוא לידי סחיטה. אדם שקנה מהגוי חולצה בזמן הזה, לא צריך לקחת את החולצה למקווה להטביל. כאן זה מיותר, כאן לא צריך. אלא רק כלי אכילה. ובכלי האכילה לא שייך את המציאות הזו, שמא יבוא לידי סחיטה. אם נפסוק שזו ההלכה, זה הטעם להלכה, למילא יהיה מותר לבוא ולהטביל ביום שבת את הכוס שקניתי מהגוי. אלה דברי הראשונים שדנו בהסבר ארבעת העמים, והשאלה איך נפסוק כמו רב ביבי, רזה, כמו איזה טעם נפסוק להלכה. מרן מדבר בנושא הזה בכמה מקומות. התחיל בסימן רסא, המשיך בסימן שכג, אצלנו כאן תקט סעי וו, וביורה דעה סימן קכ. בכל המקומות האלה מרן מביא לנו את העצות שכתבו המורדכי והגאות מימוניות. שניהם היו תלמידי מהרם, כל אחד נתן לנו עצה ושניהם הליבה דהיל חטה. העצה הראשונה, אני לוקח את הכוס הזה אל המקווה ואני מטביל. כדי שלא יהא נראה כמתקן מה אני עושה, אני לא מוציא את הכוס ריק, אני מוציא עם הכוס מים מימי המקווה, ומייד אני נוטל בהם את הידיים. על ידי זה מי שיראה אותך, מה יגיד? הוא בא לטעון ידיו. ולכן בזה, דרך הערמה הזו יהיה מותר. העצה השנייה, המרדכי אומר ייתן את זה לגוי במתנה ויחסון וייקח את זה בשאלה ואז הוא פטור מההטבלה. זאת אומרת, מתי אני חייב בהטבלה? כשזה יצא מרשות הגוי ונכנס לרשותי, נכנס לרשות הישראל. אבל אם זה עדיין שייך לגוי, בזה עדיין אין את התקנה לבוא ולהטביל. אז יש לך כאן כוס שחיה בטבילה, מה אתה עושה ביום שבת או ביום טוב? אתה אומר לחבר שלך, תרים את הקלי הזה, תזכה בזה לאפנדי האדון בוש. ברגע שהוא הרים, הוא זכה. אז זכין האדם שלא בפניו. ברגע שהוא זכה באותו הכוס, זה לא שלי, זה שלו. עכשיו אני משתמש בקלי של הגוי. קלי של גוי לא חייב בטבילה. גם העצה הזו, גם היא תופסת. גם בזה אתה יכול להשתמש, או העצה הראשונה או השנייה. ועל ידי זה תוכל לשתות באותו הכוס, תוכל לאכול באותה הצלחת. אין לך בעיה, אלה הן העצות, וכך המסקנה להלכה ולמעשה. אם אתה נמצא כעת בארצות הברית, ואמרתי, אין הבדל. בהלכות האלה אין הבדל בין ישראל לגוי. אתה נמצא כעת בארצות הברית. אני אומר ליגאל, תרים את הצלחת, תזכה בזה לידידינו. ברגע שהוא הרים, אפילו שאתה לא יודע, אפילו אם אתה ישן באותו רגע, ברגע שהוא הרים זכית בזה. זה הכלל. זכין לאדם שלא בפניו. אז הוא זכה בזה. זה נהיה שלו. עכשיו, אם זה שלו, אמרנו, כאלה של גוי, לא צריך התבלה. בכוונה, אמרתי, אבן דיבוש, אדם שהוא עשיר, שיש לו הרבה מיליארדים, שהוא בוודאי, לא אכפת לו אם תשתמש בכוס שלו, הוא לא יקפיד עליך. אם תשאיל את זה לאבו מאזן, תיתן את זה במתנה לאבו מאזן, זה האדם הזה לא ייתן לך רשות להשתמש בכוס שלו. אלה, בני נוח האלה, מתים על פחות משווה פרוטה. אבל יש אנשים שיש להם מיליארדים, הוא לא יחפש את הכוס האחד שיש בבית שלך, ולכן אתה יכול לעשות את הזיכוי הזה. זכין לאדם שלא בפניו, תהיה לו את הזכות שאתה תשתמש בכוס שלו. לפחות שתהיה לו איזו זכות אחת בחיים. זה לא קניין? לעשות קניין בשבת ויום טוב לצורך השבת, לצורך היום טוב, מותר. כשאני בא לתת לך מגרש, אני רוצה למכור או לתת לך במתנה מגרש, שם אסור לעשות דברים כאלה בשבת ויום טוב. הדרך, בדרך כלל, כשאדם עושה או מכר או מתנה בקרקע, רגילים לכתוב. מיד עושים שטר מכר, הולכים לטאבו, רושמים בטאבו, שמי יבוא לידי כתיבה ולכן מתנות כאלה אל תיתן ביום שבת אלא בחול אבל כאן לא, כאן אף אחד לא הולך לכתוב שהכוס הזה עבר במתנה לאפן דיבוש וכן הלאה לכן בזה אין את הגזירה ואם זה לצורך יום השבת עצמו לפעמים מפתיעים אותך באים כמה אורחים ואין לך מספיק כוסות לתת להם יש לך סט כוסות שעדיין לא הטבלת את זה אתה אומר לבן הגדול, תרוץ מיד למקווה, תטביל את זה לפעמים על מקווה קרוב, אתה יכול לפתור את הבעיה תדריך את הבן שאתה מוציא את הכוס, אל תוציא את זה ריק תוציא את זה מלא מים, הכל בסדר אבל לפעמים אדם נמצא באיזה מקום נידח שאין מקווה יש התנחלויות ששם משרד הביטחון לא מרשה לבנות מקווה יש הקפאה, האפנדי ברק נתן הוראה לאפנדי ברק, שר הביטחון שלנו שלא לבנות, אז גם מקווה אסור לבנות שם מה יעשה? באותו המקום אין לו אז הפתרון שאמרנו ייתן את זה לגוי ומתנה ויחזרון וייקח את זה בשאלה העצה השנייה גם היא פתרון, גם זה אפשרי לפי התשבץ אם הוא מטביל את זה במקווה על ידי ההרמה שנוטל בזה ידיים לפי התשבץ אי אפשר לברך, יש חולקים, יש אומרים שאפשר לברך אבל אם הוא נותן את זה לגוי ומתנה שם בוודאי אין צורך בשום ברכה אדם שקנה כוס כעת מהגוי קניתי כעת כוס זכוכית אני חייב ללכת למקווה ולהטביל את כוס הזכוכית כשאני הולך למקווה אני מברך וציוונו על טבילת כלים אם יש יותר מאחד וציוונו על טבילת כלים כל הראשונים אמרו שמברך גם על כלי זכוכית למרות שאליבא דקולא עלמא טבילת כלי זכוכית היא רק דרבנן אלא מאי? יש לנו דעה יחידה תמיד הכלל ספק ברכות להקל יכול להיאמר שיש לך לפחות שני פוסקים שאומרים לא לברך פה זה דעה יחידה ולכן בדעה יחידה אנחנו לא חוששים לספק ברכות ולכן כאן בדוגמה הזו שקנית את זה מהגוי בוודאי אתה אתה חייב ולכן תברך אבל אם היבואן יהודי הקמעונאי שמוכר לך יהודי כולם יהודים אלא מאי? רק בית החרושת הוא של גוי בזה יש לנו סימן שאלה אם חייב להתמודד ואם יברך, אז סימן השאלה הוא כך. פעם, אני, יש לי כסף, אני לבד בונה בית חרושת. לבנות בית חרושת פעם זה היה שאלה של כסף קטן. מיליון שקל, שני מיליון, לא היה סכום אדיר. היום העולם עובד בשיטה אחרת. הולכים בעולם השלישי בעיקר, סין, הודו, ובונים שם בתי חרושת. אתה בונה בית חרושת לכוסות, אז הם בונים בסדר גודל 10 מיליארד או יותר. למי יש 10 מיליארד להשקיע בבית חרושת אחת? איך אני אשיג את הכסף? מה הם עושים? פונים לבורסה, מנפיקים מניות, האנשים קונים את המניות, מגייסים הון 10 מיליארד, ואז בונים ועובדים באותו בית החרושת. מי קונה מניות? גם היהודים. איך אומרים? המניות זו מחלה של יהודים. היהודים חושבים שהם מבינים בזה. אז אם כך, זה לא הכול שייך לגוי. חלק מבית החרושת שקנו יהודי מניות, הם גם שותפים בזה. אם כך, איך אני אבוא ואומר שחייב מעיקר הדין להטביל את הכלא יצא מרשות הטומאה, אם היה שייך רק לגוי. תאמר, יצא מרשות הטומאה. זה לא ודאי שיצא מרשות הטומאה, כי אולי חלק מזה יהודים. ולכן קשה לנו בזמן הזה להתיר לברך. אם נאמר שהוא לא חייב, אז ממילא הברכה היא ברכה לבטלה. ולכן העצה הפשוטה ביותר היא לומר ברוך אתה להרהר שם ואלוקנו. מעיקר הדין, היינו יכולים לפתור אותו לגמרי בגלל הסיבה הזאת. א', החברה הזאת בעירבון מוגבל. בעירבון מוגבל מעריק כצנלבוגל להסתפק האם יש בכלל בעלות של הגוי על זה או לא. לא רק שזה עירבון מוגבל, אלא כמו שאמרתי, גם המניות, חלק מהם של היהודים. יש כאן כעין ספק ספקה כדי לפתור לגמרי שלא יצטרך בכלל להטביל את כלי הזכוכית. אף על פי כן, לחומרה אנחנו אומרים שכן. ולגבי הברכה שיגיד ברוך אתה ירהר שם ואלוקנו, או ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל, ויאמר דוד ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל, אבינו מהעולם ועד העולם, מלך העולם, אשר קדישנו במצוותיו הציוונו על טבילת כלי. ומייד ייקח ויכניס את זה למקווה, והיה. אם הוא חייב, הנה הוא בירך. אם הוא לא חייב, אין כאן איסור דאורייתא של ברכה לבטלה לא תישא. הוא אמר פסוק בדברי הימים. אלה העצות כשאדם רוצה להחמיר ולהטביל כלי זכוכין. אם זה אצל ה... כוסות, בקבוקים וכיוצא בזה, זו העצה. אבל לברך, קשה לנו להתיר לברך. הדוגמה היחידה שאפשר לברך על כלי זכוכית, כמו שתיארתי, הקמעונאי היה גוי, או הסיטונאי, היבואן, אתה רואה, כתוב על הסטיקר, כתוב שם, היבואן, איברהים בן מוחמד. אתה רואה, כתוב שם של גוי. אז אם כך, אין ברירה, אלא להתיר לו, להטביל בברכה. כאן אין מחלוקת. אבל מה שאין כן לגבי יהודים, כשהיבואן הקמעונאי, כולם יהודים, בזה יש לנו את הבעיה, ולכן אמרנו שיטביל לחומרה, אבל ללא ברכה. כל הבעיה הזו היא לגבי כלי זכוכית וכלי מתכת. יש לנו ספק ספקה במצווה דאורייתא, ולכן אפשר גם להקל, אפשר גם לברך ולכתחילה. הדברים שאמרנו באחרונה, הם גם מהווים מסניף שיהיה מותר לכתחילה להטביל כלי זכוכית ביום שבת או ביום תום. אם אתה אומר שלא חייב, אם יקרא הוא לא חייב, לא נראה כמתקן. לכן, לגבי כלי זכוכית, יש לנו עוד יותר צדדים להקל בדבר, שיוכל להטביל אותם הן בשבת והן ביום תום. כן, למה לא? אפשר, כן. עוד פעם? כן. מי יביא לך? מאיפה קיבלת? מתנה. מתנה ממי? זאת אומרת, אתה שואל, גוי הביא לך? לא, לא, לא, לא יהודי. יהודי, או תשאל אותו מאיפה זה. תסביר לו את הדין מה זה טבילת כלים ותשאל אותו האם זה בא דרך גוי, הוא קנה את זה מגוי או קנה מיהודי, דווקא מינה לגבי הברכה של הטבילה, הוא יעזור לך. לפעמים יש עדיין את הסטיקר של היבואן, כתוב על האריזה של החבילה, מיהו זה. ולפי זה, בקלות רבה אתה יודע אם זה יהודי או אם לאו, ולפי זה תדע אם תהיה לך את האפשרות לברך ממש או שתצטרך להוסיף ויברך דבולי. אני מסכים איתך, יש סימן שאלה. כן. כן. זה תמיד. אפשר לתת לו את זה במתנה לעולם. בשביל מה תעשה הגבלה שלושים יום? מה תעשה אחרי שלושים יום? תלך למקווה, ואם תשכח, כן. נכון, אבל עדיף ש... תהיה מתנה לעולם יותר טוב. אני חוזר לנושא סיכום. מעיקר הדין היה צריך להתיר להטביל כלים בשבת ביום טוב לחומרה. אמרנו שיוציא באותם הכלים מים וייטול בהם את הידיים, או העצה השנייה שייתן את זה לגוי במתנה וייזכה, זה הפתרון כדי לצאת ידי חובה על היבה דקולי עלמא. אדם שיש לו כלי חשמל, קומקום חשמלי, סיר חשמלי וכיוצא בהם, מעיקר הדין אינו חייב להטביל אותם. אתה מברך וציוונו על טבילת כלים. זה לא כלי. כלי, פירושו של דבר, שאתה משתמש בו, אתה יכול לטלטל אותו. את הכוס הזה אתה מטלטל מצד לצד. אבל כלי חשמל, איך אתה משתמש בהם? אתה מחבר את הטקע בשקע, אתה מתחבר לאדמה. זה לא כלי. לכן דעת רוב הפוסקים שאין חובה, שאין צורך להטביל את אותו הקומקום החשמלי, פטור לגמרי מהטבלה מכל וכול. יש כאלה מחמירים, עושים חומרה ומטבילים את זה, ואחר כך, כשהוא בא להשתמש בזה, הקומקום לא עובד. אתה חוזר למוכר. תראה, מכרת לי דבר מקולקל. הקומקום לא עובד. אתה פונה לביטוח. הם שואלים אותך מיד. זה נרטב? זה נכנס למקווה? אתה אומר להם, כן, אני הטבלתי את זה. אומרים לך, אם זה נרטב? זה התקלקל, הלך לאיבוד. הרבה פעמים זה ילך לאיבוד. תקנה אחר, גם אותו תטביל, גם זה ילך לאיבוד. אין לדבר סוף. ולכן העצה, אם אתה רוצה לחוש, לדברי המחייבים, תן את זה לגוי במתנה ותחזור ותיקח את זה בשאלה. זו העצה גם בזה. לא רק בזה, אלא גם בתי חרושת. בתי חרושת שיש להם כלים גדולים. לפעמים הכלי הזה לא ראוי להיכנס למקווה. כשהאדם הזה, בעל בית החרושת, הוא אדם דתי, ויש לו רב ששומע ממנו הלכות, אז הרב יכול להקדים רפואה למכה. הרב אומר לו, תשמע, מחר אותו דוד, אותו הדוד הגדול, מגיע לנמל. תלך לשם ותדבר עם אותו היהודי שיושב על המנוף, המנופאי. תסביר לו מה צריך להגיע. ואותו היהודי, שמרים מהאונייה, מרים את הדוד הגדול הזה, לפני שאעביר את זה לרציף, לפני שאעביר את זה ל... החוף, קודם כל, עם המנוף הוא מוריד אותו לים הטביל אותו בתוך הים, זה הפתרון הכי טוב. חלק מאלה שעובדים שם במנוף, באשדוד, חלק מהם דתיים, נראי שמים. אתה אומר לו דבר כזה, מיד הוא קולט את מה שאתה אומר, הוא שואל אותך, זה פלסטיק או מתכת? פלסטיק הוא לא מברך, מתכת הוא מברך, הוא יודע את ההלכות. אתה אומר לו, זה מתכת, אז הוא מברך, וציוונו על הטבילה, ומיד הוא מוריד את זה עם המנוף לקרקעית הים שם, ואז מעלה את זה. זה הפתרון הכי קל. לפעמים, לא עלה בדעתו, אדם שלא בא ללמוד כל יום הלכות, לא עלה בדעתו הדבר הזה. אחרי שהרכיבו את החבית, את הדוד הגדול הזה בבית חרושת, אז הוא מתחיל לחשוב, קניתי את זה מהגוי, והמאכל, מבשנים אותו בתוך אותו הדוד, המאכל נוגע. אז איך אני עכשיו אטביל את זה, אקח את זה למקווה? זה לא ייכנס בתוך המקווה, זה דוד ענק. מה עושים? הפתרון היחיד, עוד הפעם, ייתן את זה לגוי במתנה, וייקח, ויחזור, וישאלנו ממנו, זה הפתרון גם לאותו הדוד הגדול. אבל כשהוא יודע מראש שאמור מחר הדוד להגיע, כמו שאמרנו, לנמל, העצה שאמרתי להטביל את זה בים, העצה הזו היא הרבה יותר טובה, הדבר הזה הוא טוב מלכתחילה, וכדאי לנהוג ולעשות כן. אבל הוא לא מגיע חשוף? הוא לא מגיע חשוף לארוע? לפעמים הוא ארוז, לא תמיד. לא תמיד הוא ארוז. מספיק שהפתח הוא פתוח בפתח, ואז משהו ארוז בקרטונים מסביב, הקרטון לא מהווה חציצה, המים חודרים לכל. ולכן הרבה פעמים ניתן. אין לכם למה. אם יש בעיה של חציצה, אז תיכנס לבטן האונייה, תיכנס לשם ותפרק את האריזה. תפרק את האריזה שם, כדי שהמנופאי יוכל להטביל את זה בלי חציצה. הנה לך נאמר, אתה צודק, אם תהיה באמת בעיה של חציצה, תהיה בעיה. אבל אפשר לפרק, אפשר לראות את הדברים. המנופאי עצמו, בדרך כלל הוא יודע, אם הוא אדם דתי, יש לו כבר ניסיון, הוא יודע אם זה בא עם אריזה כזו, אם זה סך הכל יש שם קרטונים, הוא יודע, הוא יגיד לך, אני יודע מה יהיה, הוא ידריך אותך כדי להגיע לתחנה הסופית, להטביל את זה כהוגן. הרבועי לא יצביע, כלומר ייתן את העלפות על גדול הזה. זה בצלחת, זה מתנה מועדת. למה שזה לא חולה? אם הוא ירצה את זה בטח. הסתמב. תודה רבה. אני מזמין אותו שיטבע אותך לבית הדין הבין-לאומי בהאג. אחרי הפסק דין נדבר. אבל אם הוא יטבע אותו בברזית באדמה, הוא מקובל באדמה, הוא לא יטבע. נכון, נכון. יכול להיות שהדוד הזה מעיקרא עומד להתחבר. ברוב המקרים הוא עומד להתחבר, ולכן מעיקרא הוא לא חייב. מה שאמרנו, להטביא לפעמים זה רק בגדר חומרה. ולכן לגבי הברכה, טוב שאדם יקדים וישאל שאלה. לא ימהר לברך אותה מנופאי, צריך לבדוק על איזה דוד מדובר. הרבה פעמים ההטבלה הזו אינה לה חובה מצד הדין, אלא בגדר חומרה בלבד. אפשר לפרק, אם אתה חשמונאי מקצועי, אתה יכול לפרק את הדוד בצורה שלא ראוי להשתמש. עוד פעם אתה חוזר ומתקן את זה, אז אתה הוא היצרן. זו העצה, זו החומרה. שוב, גם בזה, אם פירקת ועוד פעם חיברת, אין ביטוח. הביטוח לא יחסר לך אם יהיה משהו. לכן תיקח את הסיכון הזה, אתה יודע שיש בזה סיכון כלשהו. לא צריך לקבל את זה בחזרה במתנה, לא. אתה לוקח את זה, משתמש בשאלה. כן, לא צריך לשאול אותו, מסתמא יהיה לו את הזכות, כמו שאמרתי, שאתה תשתמש באותו כליא. אדם שרוצה לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. התוספות כתבו להתיר, וכך כותב הרמ״א להלכה. לדוגמה, יש לי חבית, על החבית יש שם אבן. אני רוצה להרים את האבן כדי לפתוח את החבית. נכון שהאבן הזו מוקצית, אבל לצורך אוכל נפש שאוכל להוציא מהחבית, הדבר מותר. או, ניקח דוגמה אחרת. יש לי במקפיל, יש לי דבר שעדיין אין לי עניין לאכול אותו. הסחתי דעתי מזה, ואני לא חושב מלאכול אותו ביום טוב, ואותו דבר הוא אולי מוקצה. אני רוצה להוציא אותו כדי להגיע לגלידה. מותר להזיז את זה לצורך אוכל נפש, אין איסור בדבר. אם כך, למה ביצה שנולדה ביום טוב אסורה? הסבירו התוספות. אמרו ששם אתה אוכל את הביצה. זה לא רק טלטול מוקצה, אלא השתמשות במוקצה. האכילה היא סוג איסור מוקצה החמור ביותר. שם יש אסמכתה מהפסוק, ולכן מחי גוונה אסור. אבל מה שאין כאן טלטול בעלמא, אין איסור בדבר. במלאכת דש, מרן כתב לנו ביורי דעה בסימן שכ, אדם שרוצה לקחת בוטנים ולקלף אותם איך אדם מקלף בימי החול? במקום לקלף אחד-אחד, לוקח מלוך אופן, בשתי ידיו הוא מולל את הבוטנים, הקליפה מתפרקת והוא מוציא מלוך אופניים בוטנים מקולפים. לעשות דבר כזה ביום שבת הדבר אסור. אלא, מרן נתן לנו את הפתרון שהגמרא אמרה, מותר למלול מעט בראשי אצבעותיו. בשינוי הזה מותר, אבל לקחת ולמלול בשתי ידיים הדבר אסור. ביום טוב, כיוון שמלאכת דש מהתורה היא מותרת, זה אוכל נפש, ולכן לא רק למלול בראשי אצבעותיו מותר, אלא יכול לקחת מלוך אופניים בוטנים או שקדים ויכול למלול אותם לפרק את הקליפה מהם, מותר לכתחילה גם בשתי ידיו. בימים האלה מגיע לשוק שיבולים של חומוס. בערבית קוראים לזה חמלה מלאנה. ושוב, כדי לקלף, במקום שייקח אחד-אחד, מה עושים? לוקחים את השיבולים האלה, מוללים אותם בשתי ידיים, והחומוס הירוק נופל על השולחן. שוב, לעשות דבר כזה ביום שבת אסור, אלא, כמו שאמרתי, רק מעט בראשי אצבעותיו. ביום טוב, כיוון שזה אוכל נפש, בזה הדבר מותר בלכתחילה. גם מלאכת בורר, גם היא, שונה ביום טוב מאשר בשבת. בשבת יש לנו שלושה הגבלות, שלושה תנאים, כדי להתיר, לברור דרך אכילה. תנאי הראשון, ביד ולא בכלי, מי שמנפה בנפה וקברה חייב חטאת. תנאי השני, שיהיה דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל. תנאי האחרון, לאלתר. הסר אחד מכל סממןיה חייב מיטה. אבל כאן, אצלנו, ביום טוב, יש לנו את האיסור לבוא ולנפות קמח בקברה או לברור בנפה וקברה דברים אחרים. בקל יהיה אסור, אבל לברור ביד מותר גם פסולת מתוך אוכל. ביום טוב, כמו שאמרנו, זה אוכל נפש, ולכן חכמינו לא החמירו בדבר הזה. הגמרא בביצה יד מפרטת ומרן בשולחן ערוך, בסימן תקי סעיף ב', מרן מסכם לנו את הסוגיה. ולכן, יש לי בצלחת שקדים או בוטנים, יש שם אבן. ביום שבת אסור לי מדאורייתא להוציא את האבן מתוך הבוטנים. זה נקרא בורר פסולת מתוך אוכל, ואפילו אם ירצה... כדי לעשות את זה לצורך אכילה לאלתר אסור אבל ביום טוב, אדרבה, אתה אומר לא, אל תוציא את הבוטנים, תוציא את האבן, זה יותר קל תברור מה יותר קל, מה יותר טוב כך גם לגבי מלאכת אוחן, גם שם יש לנו כולה, גם שם זה אוכל נפש לגבי שבת, אסור לך להכין את הסלד שעתיים קודם, צריך שיהיה לאלתר בתוך חצי שעה אתה יושב ואוכל זה מצוין אבל לגבי יום טוב אין לנו את ההגבלה הזו, כיוון שזה אוכל נפש, גם אם אני רוצה בליל יום טוב, יום שלישי בלילה, שבוע הבא זה ליל החג, אני רוצה לבוא ולהכין את הסלד בשביל למחרת בבוקר, בשביל היום טוב, גם כן הדבר מותר בלכתחילה, למרות שזה לא לאלתר, כמו שאמרנו כאן זה קל יותר, כיוון שכל זה אוכל נפש, לכן הדבר מותר. קל וחומר, אדם שרוצה לאכול דגים רוצה לשבת ולאכול דגים ביום החג, מותר לך להוציא קודם כול את העצמות או ביד או במזלג, אתה יכול להוציא, לנקות את העצמות ואחר כך לאכול את הדג. לא מבעיה אם אתה רוצה לתת את זה לילד, זה אפילו בשבת, מותר לך לנקות לו את העצמות ולתת לו, אלא אפילו אם אתה רוצה לצורך עצמך, גם בזה, ביום טוב אליבא דקולעלמא הדבר מותר. לגבי שבת יש מחלוקת. בשבת האם מותר לברור את העצמות של הדג, יש היתר או שיש כאן בעיה. אחינו האשכנזים מחמירים בדבר, אנחנו מקלים, אנחנו מתירים גם בשבת, שקודם יוציא את העצמות ואחר כך יאכל את הדג. אחינו בני ישראל, מה עושים? האשכנזים עושים כך הוא מכניס לתוך הפה את החתיכת דג והעצם, הכל ביחד ולאט לאט הוא מוציא את דרך הלשון, מוציא את העצמות, את הקוצים ואחר כך אוכל את הדג. כך הם עושים את האכילה בדרך הזו או פתרון יותר קל, הם בערב שבת טוחנים את הדג עם העצמות, מה שנקרא ביידיש גפילטה פיש, ואז הכל מרוסק, העצמות האלה לא יזיקו לנו, כך הם עושים לפתור את הבעיה. אבל אנחנו הולכים, כדעת רוב הפוסקים, הבן איש חי ושאר האחרונים, שהתירו בין לכתחילה להוציא ביד את העצם, את העצמות והקוצים, ואחר כך לאכול את הדג. היסוד בדבר, חכמינו הבדילו בין דרך אכילה לדרך מלאכה. למה אסור לבוא ולהוציא את האבן מתוך הבוטנים? דרך מלאכה, אתה בורר פסולת מתוך אוכל אבל כאן זה דרך אכילה ככה דרך שאדם יושב לאכול דגים מוציא קודם את העצם ואחר כך אוכל את הדג ראית מימיך אדם שיושב בימי החול מכניס לתוך הפה דגים וקוצים ביחד? זה לא דרך אכילה מה שאנחנו עושים דרך אכילה ולכן מה שהם עושים זו חומרה יתרה יש שלושה ספקי ספקות כדי להתיר ולכן גם הבן אשחי, הבן אשחי בדרך כלל בדברים דאורייתא הוא חושש לכל הדעות, כאן הוא כתב להכן, כמו שאמרתי כך דעת רוב הפוסקים וכך המסקנה, קל וחומר לגבי יום טוב, ביום טוב אפילו אם ישאל אותך אשכנזי תגיד לו לא חייב לעשות מזה גפילטפיש הוא יכול כמו שאמרנו לברור את העצמות, להוציא ביד או במזנג ולאחר מכן לאכול את הכל, אין שום בעיה, גם לאשכנזים יהיה הדבר מותר לכתחילה ביום טוב אליבא דקולה עלמא. אלי, אבל לפעמים זה על התחילה בשבת, כי אם כל התא בסוף הכול מתייחס לתנאי לנמוך, שלא מתוך התא לכל הקוצים, גם בזה כשאמרנו ספרדים יכולים לתת לך שאלה אוצרית. כן, כן, גם בזה לנו מותר לכתחילה, בגלל שאתה אוכל מייד. אבל אם אתה מכין את זה לעוד שעתיים, אסור, לגבי שבת. ביום טוב, אפילו אם אתה מכין את זה לעוד שעתיים, גם כן יהיה הדבר מותר, זה ההבדל היסודי בין יום טוב שאוכל נפש מותר לבין יום שבת. אני לא שומע אותך. אדם שיש לו אור עם נוצות, והעור של העוף עם הנוצות לא נוח לו לאכול. הוא רוצה או להוציא את הנוצות, לפעמים זה מעט, בשפיץ של הסכין הוא רוצה להוציא את הנוצות, או להוציא את כל העור. הוא מוציא את כל העור מעל העוף וזורק. שוב, לנו לדידן אין בעיה, מותר הדבר לכתחילה. למה מותר? תגיד, אני לא רוצה את העור אם כן זה פסולת. אתה מוציא פסולת מתוכו, אוכל יהיה אסור. שוב, גם כאן זה דרך אכילה. כך אדם עושה גם בימי החול שבה לאכול, זו הדרך, ולכן אין איסור מקרבין גם בזה, כמו שאתה מקלב תפוז. אנחנו מקווים, יחיד אל אדם, נו, בים, ארץ נותן קלב תפוז. שוב,