הלכות יום טוב ושבת למעשה – הולדת אש, חשמל, נסיעה ברכב ופיקוח נפש על פי פסקי ההלכה

 - - - לא מוגה! - - -

... בחומש שמות, פרשת ויקהל, התורה מצווה אותנו "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג) דרשו במכילתא יום השבת הוא דאסור, הביום טוב שרה. ולכן מהתורה יש יותר להעביר מאש לאש, למרות שדבר כזה ביום שבת יש בו איסור תורה, כאן התורה התירה. אף על פי כן המשנה במסכת ביצה בדף ל״ג, המשנה אומרת אין מודידין את האש לא מהעפר לא מהאבנים ולא מהמים. לחכך שני אבנים זה בזה ולהוציא מהם את האש הדבר אסור, וכך פסקו כל הפוסקים למעשה. והגמרא לא מפרטת לנו טעם, אבל הרמב״ם מסביר מדוע, למה הדבר נאסר. הרמב״ם מדמה את זה למכשירי אוכל נפש. התורה אמרה לנו אך אשר יאכל לכל נפש ולבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו. יש לך קדירה שבורה וקולקלת, אסור לך לבוא ולתקן אותה ביום טוב. כי יכולת לעשות את זה מערב יום טוב. אותו דבר גם פה. יכולת לשפשף את שני האבנים, להוליד את האש מערב יום טוב. ולכן חכמינו אסור לבוא ולהוליד אש חדשה. עטז הבין שהדברים כפשוטן, וכמו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב. אסור מדאורייתא לעשותן ביום טוב, כך גם איסור הולדת האש. אבל הרמב״ם מגיד, מרן אבית יוסף ושאר הפוסקים לא הבינו כך. אלא כל זה הרמב״ם מסביר לנו למה חכמים גזרו ואסרו להוליד אש חדשה. אבל אין הדברים מדאורייתא אלא כל זה דרבנן, כך דעת רוב הפוסקים, וכך המסקנה למעשה שאין זה דאורייתא אלא דרבנן. יש אנשים, יקשו עלינו, יגידו לך חכם, אני דתי, אני שומע לדברי חכמים, אני מקיים גם את מה שאמרו חכמים. היי נפקא מילה, אתה אומר לי דאורייתא, דרבנן, אתה מכניס אותנו למחלוקות, מה זה חשוב? תגיד מילה אחת, אסור, זהו, מספיק לי. כך חלק מהאנשים באים בטענות על החכמים, ובוודאי שהדברים שלהם לא צודקים, כי יש הרבה דברים נפקא מינא בנושא הזה, אם זה איסור דאורייתא או דרבנן, ונפרט חלק מהדברים. דבר ראשון, אסור לכתחילה, ומה יהיה בדיעבד? נכבה לי האש במטבח. אני הולך לשכן כדי להדליק את האש, אותו השכן הוא לא כל כך דתי. הוא אומר לי בפירוש, תשמע חכם, לפני שתי דקות אני הדלקתי בידי את האש הזו. תודה. לקחתי גפורים והדלקתי. אז הוא מודה שהוא עשה באיסור. האם מותר לי להעביר מאש לאש, להדליק מהאש שלו, או שנאמר שלא? אם תלך לפי התא, אם זה דאורייתא, יכול להיות שיהיה אסור ליהנות. כך משמעות המגן אברהם ועוד. מגן אברהם לא מדבר כאן, אלא בהלכות חול המועד. אז אם בחול המועד מי שעשה איסור מלאכה שלא כהוגן אסור ליהנות, הוא משווה את זה למה שנאמר במאבק אמה עין א', אדם שבישל ביום שבת, כונסים אותו שלא יאכל, הוא הדין גם יום טוב וחול המועד, אז הוא יאסור גם בדבר הזה. אבל, לפי דעת הרב המגיד, לפי הבת הסבר או הפוסקים שהאיסור הוא דרבנן, ממילא זה שונה לגמרי. זאת ועוד. הגמרא במסכת ביצה, בדף יח, הגמרא כותבת לנו שני דברים. א', חילוק ראשון בין דאורייתא לדרבנן. הדוגמה של הגמרא שם בדרבנן, אדם שהטביל כלים או הפריש תרומות ומעשרות, זאת ועוד. הגמרא אומרת עוד חילוק. יום שבת, מי שמחלל חלילה, חייב סקילה, כרת וסקילה. אבל יום טוב זה רק לאו. לזה הגמרא אומרת, לא כנסו חכמים, שאלה היא. התירוץ הזה נשאר בתחנה הסופית הלבד היא הלכתה או לא? זה הוויכוח שיש. הרשב״א שהובא בבית יוסף בסימן תקג, הרשב״א סובר שזה התירוץ, כן נשאר להלכה. שיום טוב זה רק לאו, ולכן יום טוב לא כנסו. לפי זה גם פה. אפילו אם נלך על ליבת דעתה, שהולדת האש היא דאורייתא, דאורייתא הכוונה שיהיה לה, ולא יהיה כאן סקילה על זה. לפי המהלך הזה יהיה צעד כולה. קל וחומר, אם אתה הולך לפי הצעד של סדר הבנן, שיכול להיות שלא נאסור בדעבר. ולא רק לגבי השכן עם העברת האש מהמטבח שלו למטבח שלי, אלא בהרבה מקומות אנשים טועים, מדליקים חשמל, מעברי... מזגן, יושבים ללמוד בליל חג השבועות, חם להם ואנחנו נזהרים, גם אם חם, לא הולכים להדליק, לא מאוור ולא מזגן. פתאום אחד קפץ והדליק את המזגן. ואני אוהב מאוד את המזגן, אני רוצה לשבת סמוך למזגן. האם נקנוס שאסור לך ליהנות מהמזגן? או שאתה אומר, אתה מנסח, לכתחילה אל תעשה את זה, אבל בדיעבד, אם כבר נעשה, אין מקום לאסור בדיעבד. גם זה צמוד למחלוקת האמורה ולמסקנה, בדיעבד הדבר מותר. דווקא מינה שנייה. אסור לנסוע ברכב גם ביום טוב. שם, הולדת האש ברכב, במנוע יש את המצית החשמלי. כשאתה לוחץ על דוושת הבנזין, אתה נותן עוד ניצוצות. בכל שנייה, שניים או שלוש ניצוצות אש, זה שורף את הבנזין וזה מניע את המנוע. הדבר הכי טוב לראות במנוע של הג'יפ. אם אתה נמצא במוסך ובעל המוסך משועמם, לא באו קליינטים, אז הוא יראה לך. הוא יוציא את אותו הפתיל שנותן את הניצוצות אש. הוא נותן למישהו אחר לשבת ליד ההגה, הוא אומר לו, תלחץ על דוושת הבנזין, ואז אתה רואה איך שזה יורק את הניצוצות אש. ולכן, אש חדשה כזו, אליבד יקולה עלמא, אסור להדליק ביום טוב, אסור לנו לנסוע ברכב גם ביום טוב. אבל, בשבת יעשו דאורייתא, ביום טוב ירד לדרבנן. שוב, עוד פעם, מה זה חשוב? אני דתי, אני גם דרבנן שומע. אז מהי נפקא מינא שאתה אומר לי, דאורייתא, דרבנן? מה זה חשוב? גם פה תהיה נפקא מינא למעשה. כגון. לקחתי חולן שיש בו סכנה ביום שבת, או יולדת. ברוך השם, הגענו בשלום, הכל בסדר. הכל נגמר, נרצה לחזור הביתה. נרצה לחזור עם הרכב שלי. חס ושלום. אל תחזור עם הרכב שלך. אין יותר. אמנם, בגמרא בעירובין מ'ה כתוב, כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זינם למקומם, ואת הגמרא הזו מרן מצטט בסימן שכט סעיף ט'. אם כן, יש יותר. אבל ההיתר שם בדברים שאינם דאורייתא אלא דרבנן. והטעם הוא, התירו סופן משום תחילתן. אם לא תתיר לו פעם אחרת, הוא יתעצל לצאת. ולכן, איסור טלטול כלי... כלי זין, אותו החייל יצא עם הנשק למרות שהכלי זין מוקצה, התירו לו. או, הוא חוזר, השדה, האזור שם הוא כרמלית. אסור לטלטל שום חפץ בכרמלית מדי רבנן, התירו לו. כמובן שהוא יצא בהתר לצורך פיקוח נפש, התירו סופו משום תחילתו. אבל דברים דא וייתא לא. מה פירוש המילים התירו סופו משום תחילתו? חכמים שאמרו לנו אסור, הם התירו סופו משום תחילתו. אבל לא התורה. אתה לא יכול להתיר חלילה איסורי דא וייתא. כך דעת רוב הפוסקים, תראו בשאילת יעבץ ושאר האחרונים, והמסקנה היא דרבנן. כן, דא וייתא לא. ולכן, ביום שבת שאני חוזר מבית חולים הדסה, אני חוזר לבית על ידי הרכב ששם הצתת האש היא דא וייתא. בזה בוודאי שהדבר אסור. אבל לפי ההקדמה שאמרנו שביום טוב זה מותר, למה? כיוון שאין זה דא וייתא אלא דא רבנן, בידי רבנן התירו סופו משום תחילתו. גם זה לא מוסכם. יש אומרים רק שני הדברים, מוקצה וכרמלית. אלה שני הדברים, לא פחות ולא יותר. ואל תוסיף עוד איסורי דא רבנן. אבל הרבה אחרונים התירו גם שאר איסורי דא רבנן. ולכן, אם ירצה לחזור עם הרכב שלו לבית, יש לו על מי לסמוך, הדבר מותר בתנאי שלא יעבור דרך רחוב מאה שערים. במדרש יש את הסיפור עם הסמבטיון. היה יורק אבנים, שישה ימים בשבת היה נח. במאה שערים, שם זה הפוך. שם שישה ימים הם נחים, יום שבת, אוטו שעובר, יסקלו אותו באבנים. אומרים לך, כתוב בתורה, מחללי אמות יומת, צריך לסקול אותם באבנים. סיפר לי שלמה איזנבך, אומר, פעם הזעיקו אותו שייקח יולדת. היה לו מונית. הוא אומר, אבל כדי להסיר ספק שלא יסקלו אותו באבנים, הוא אומר, לקחתי את השטריימל מיד, לבשתי את השטריימל ונסעתי עם היולדת. הוא אומר, אחרי מאה מטר, כל האוטו היה סקול באבנים, לא היה אפשר להמשיך לנסוע. שם יש לך כמה משוגעים, כמה נפלטים מכפר שאול שהגיעו לשם והתנחלו שם, אין עם מי לדבר. תגיד לו פיקוח נפש, תגיד לו יולדת, טוב, השם ירחם. אז שלא יעבור משם מקומות אחרים, מעיקר הדין, ביום טוב, יש לו היתר לחזור. בתנאי שהחזור בתוך העיר. אבל אם זה מחוץ לעיר, אין מקום להתיר. גם בשבת אנחנו יכולים למצוא צד כולה, כגון. אני נמצא בבית חולים הדסה, לקחתי חולה של... יש בו סכנה, ואני רוצה לחזור לכאן. אני רואה אמבולנס עם נהג גוי. אני שואל את הנהג הגוי, לאן אתה מגיע? הוא אומר, אני נוסע לרמת אשכול. אני יכול להצטרף איתך? הוא אומר, כן, למה לא? בשמחה, בוא תיכנס. גם בשבת אני יכול להצטרף לנסוע איתו. מה האיסור כשאני רק יושב באמבולנס? הנהג הוא גוי. מי שמצית את האש זה הגוי. ולכן, שם לא תהיה לי בעיה. גם בשבת אתה יכול, תגיע איתו לרמת אשכול, זה בסדר. אבל אם הנהג הוא יהודי, הפרופסור גמר את העבודה והוא חוזר חזרה. הפרופסור אומר לי, תראה, אני צריך להגיע לרמת אשכול, יש שם מחונה שיש בו סכנה. אם אתה רוצה, תבוא תיסע איתי, לכבוד יהיה לי שאני אסיע אותך. מה זה לכבוד? הוא רוצה אחד עם זקן שישב לידו ביום שבת. ודאי שזה כבוד. האם מותר לי לנסוע או לא? אני אגיד לו לא. מה ההבדל? כשהרכב נוסע בירידה, המנוע נכנס להילוך נמוך. מהדסה אתה חוזר, אתה יורד את הירידה של הר הרצל. כשהמנוע נמצא בהילוך נמוך, יש משמעות לכובד כמה אנשים יש ברכב. אם לא היו הרבה אנשים, רק הנהג לבדו, נניח הוא היה יורד את הירידה, היה עושה 200 הצתות אש במנוע. יש עוד אחד, יש כובד, ממילא יש יותר תאוצה, והמנוע אמור לבלום את זה. אז יהיה לך עוד הצתת אש נוספת, וזה אסור. הצתת אש נוספת זה דאורייתא ביום שבת, ולכן אין היתר בדבר. אז למה איתרתי באמבולנס? שם יש לו נפח מנוע גדול. הנפח של המנוע של האמבולנס הוא 4,000 ויותר, ויהיה פחות נוסע, יותר נוסע, זה לא משפיע כלום. אתה יכול לשבת, ואותו מספר של הצתות במנוע, אותו מספר הצתות אש, יהיה בין אם תשב ובין אם לא תשב שם. ולכן, להצטרף לנהג הגוי עם האמבולנס זה אולי פשיטה שמותר, אבל אם זה נהג יהודי שיושב ברכב הפרטי שלו, מה שנקרא בלועזית פרייבט, והוא רוצה להתנדב להסיע אותך, נכון שהוא נוסע בהיתר, אמת נכון הדבר שהוא נוסע לפיקוח נפש, הוא נוסע לפיקוח נפש, אתה לא נוסע לפיקוח נפש. אתה מיותר, אתה טרמפיסט, ועל ידי כובד הגוף שלך יכול להיות שתיגע... יותר הצתת אש. תראו בספר שמיעת שבת כהלכתה, כשהוא דן בנושא הזה, הוא מנסח את הדברים בצורה זהירה מאוד. זאת אומרת, מותר להצטרף אם לא יגרום תוספת הצתות אש. כך הוא מנסח. מה זה אם? אז כמו שאמרתי, כשבדקנו, יצא לנו, ומנוע גדול כמו אמבולנס לא גורם, אין שם תוספת ניצוצות אש, ואילו ברכב קטן, בוודאי שאם הוא יושב בפיאט, הפיאט הקטנה הזו, בוודאי כובד הגוף משפיע, ובפרט אם האדם הזה, בלעין הרע, המאתיים וחצי אורכו וכולי, בלעין הרע הוא אדם בריא יותר ממאה קילו, בוודאי שזה משפיע מאוד, ולכן עם היהודי הזה אסור לך לחזור. אבל אם הנהג הגוי שנוהג, אין לך בעיה, יהיה הדבר מותר בשופי, אפילו בשבת מצאנו צד היתר. שוב, בתנאי, אתה חוזר לירושלים, היית בשערי צדק או בהדסה, הם בתוך העיר, ולכן מותר לך לחזור עימם. אבל אם האדם הזה היה צריך להסיע חולה לתל השומר, הפרופסור הגדול נמצא שם בתל השומר, ולכן הוא הסיע אותו לשם. גמר את הכול, סיים, ברוך השם, עכשיו הוא אומר לו, שם הנהג, האמבולנס הגוי, אני נוסע חזרה לירושלים, עיר הקודש. אם אתה רוצה לבוא איתי לחוץ, אני מוכן לקחת אותך טרמפ. אין היתר. תגיד למה. אמרנו קודם, עם גוי מותר. אמרנו, האמבולנס, יש נפח מנוע גדול, אז למה כאן אתה אוסר עלי לחזור מתל השומר? למה אני אבלה שם את השבת? הסיבה היא, יש כאן איסור תחומין. התורה אמרה בחומש שמות פרשת בשלח, שבו איש תחתיו על יוצא איש ממקומו. מה זה מקומו? המקום שהוא היה שם, מחנה ישראל, היה תריסר מיל, יב מיל. אסור לך לצאת מחוץ לעיר, יב מיל. ולפי רבי עקיבא, תחומין דאורייתא, כך פסק מרן בסימן ת״ד, שיש איסור דאורייתא לצאת את העיר יב מיל. מה שאנחנו אומרים, אלפיים אמה זה דרבנן. חכמים גזרו שאפילו אלפיים אמה אסור לצאת מחוץ לעיר, גזירה שמיוצא יב מיל. אבל יב מיל זה דאורייתא. מתל השומר לירושלים, כמה יש בקו אווירי? יותר מ-50 קילומטר, יותר מיוב מיל. נכון הדבר שאני לא הולך ברגל, אלא אני יושב ברכב, באמבולנס, והנהג הגוי מסיע, אבל רכוב כמהלך. תראו את הנושא הזה בסימן רס״ו תראו שם בבית יוסף המגן אברהם ושאר האחרונים למרות שאני יושב אפילו אחי גם כשאני יושב על הסוס על הגמל או ברכב כולם שווים ובהם יש עדיין איסור גמור דאורייתא של תחומים אמרנו קודם התירו סופו משום תחילתו התירו דרבנן ולא שייך להתיר דאורייתא אם הוא היה בשערי צדק רוצה לחזור לטלסטון נוכל להתיר לו לחזור לטלסטון עם הנהג הגוי אין שום בעיה ולמה? ירושלים עד טלסטון בקו אווירי יש סך הכל עשרה קילומטר, אין יו״ב מיל ולכן מותר אבל אם האדם הזה גר במושב בית מאיר מכאן עד בית מאיר יש יו״ב מיל והדבר אסור אם הוא רוצה לחזור לביתר נהג אמבולנס הגוי חוזר לביתר ביתר גם היא לא רחוקה יש סך הכל 5-6 קילומטר בקו אווירי וגם לשם יהיה מותר אז האזורים הקרובים מכאן למעלה אדומים גם כן אין יו״ב מיל מהבית האחרון של ירושלים עד הבית הראשון של מעלה אדומים אין יו״ב מיל ולכן גם לשם יהיה רשאי לחזור אבל מקומות רחוקים יותר מאות בית מיל כמו שאמרנו תחומים דאורייתא והדבר אסור. יצא לאחרונה ספר של הרב דב לאור ומתייחס לגבי קריית רבא אבל הוא מדבר רק באותו כביש שאין שם אוטוסטרדה של 60 ריבו כאן הכביש ירושלים תל אביב הכביש הזה הוא אוטוסטרדה כביש מספר 1 יש בכל יום יותר מ-60 ריבות לפי הערכה של משטרת התנועה יש יותר ממיליון בני אדם שעוברים לשבים בכביש הזה ולכן אין מקום להתיר לו לחזור אלא שיבלה את השבת שם בתל השומר זה לא פיקוח נפש, הוא יישאר בחיים יש שם אפשרות להתארח יש מי שדואג הרב של בית החולים תל השומר הוא דואג שיהיה שם קטרינג עם אוכל כשר הוא יוכל לטעוף שם סעודה שלישית יישאר עד מוצאי שבת אין לו יותר לחזור אלא אם כן יכול להיות מקרה יוצא מן הכלל שיהיה לו עוד פעם צורך לפיקוח נפש כדי לחזור הכיצד? הוא לקח את אשתו ללדת אבל השאיר את הילדים בבית יש לו ילדים בני שנתיים, שלוש, ארבע עזב אותם בשתיים בלילה והלך סגר את הבית והלך ויש ילדים שקמים באמצע הלילה רוצים מים הם פוחדים קצת מהחום אז הם צועקים לאמא שתביא להם מים, שאחדה מהם תביא להם מים הוא צועק עם האמא, לא עונה לו אז אין לו ברירה, הוד מעלת הנסיך יורד מהמיטה, מועיל בטובו לשתות מים לבד אחר כך הוא הולך לראות, למה האמא לא עונה, הוא רואה, אין אמא, אחר כך הוא הולך למיטה של אבא, אבא ואמא איננה, מתחיל לבכות, הוא מתחיל לבכות, יחד איתו מתחילים האחים והאחיות מתעוררים והם מהבכי נכנסים לפחד, להלם, לסכנה. זה לא רק בכלייה בעלמא, תספור כמה דמעות הוא בכה, אלא מכאן יכול להיות סכנה. אין ברירה, בשביל הילדים נאלץ ואמר לו שיחזור. אבל אדם חכם ונבון לא עושה דברים כאלה, אלא הוא לוקח את אשתו ללדת בשתיים בלילה, היא קיבלה צירי לידה, היא בינתיים מתארגנת, מתלבשת, בינתיים קח את המפתח ולך לשכן, תאיר את השכן, תגיד לו אנחנו צריכים ללכת לבית חולים, הנה המפתחות, התינוקות, הילדים ישנים, אם תשמע אותם בוכים תיכנס לבית, תפתח, ככה עושה אדם חכם ונבון ואז אם הוא הגיע לתל השומר או מקום אחר, הוא יישאר שם עד מוצאי שבת. אבל לא משאירים ילדים ללא השגחה. נכון, זה פיקוח נפש, נכון, יש צורך, אבל גם כשיש צורך פיקוח נפש לא מסכנים את הילדים האחרים להשאיר אותם לבד שייכנסו לפחד ולהלם. ולכן בחיי גוונה זה הפתרון מלכתחילה. לא כולם עושים את הפתרון הזה. יש אנשים, אשתו אומרת לו, היא קיבלה צירי לידה, אולי הוא קיבל צירים יותר חזקים, הוא נכנס לפחד יותר ממנה, התבלבל לגמרי, הראש שלו לא עבד, סגרו מהר מהר את הבית ונסעו מהר מהר, וזו התוצאה למעשה. ולכן בחיי גוונה אין לנו ברירה אלא להתיר לו לחזור, לעשות איסור דאורייתא, שאחזור מיד ברכב שלו, יש לנו היתר, יש לנו צד כולה בדבר, אבל כל ההיתר, כל הצד כולה, רק בשביל התינוקות, הילדים האלה, אבל אם יש שם נערה בוגרת או אחד מהילדים בגיל 16, אז ברגע שאחד הקטנים יתחיל לבכות, הבחור או הנערה בגיל 16 ישמעו אותם, יקומו, ירגיעו אותם, מה יש? כאן לא יקרה שום דבר, כשיש ילדים גדולים אז יש מי שירגיע את העניין, מקסימום הוא יודע לפתוח את הדלת, הוא יודע איפה יש מפתחות, הוא יפתח, הוא יזעיק את השכנים, יש להם את הדרך, את האפשרות להתארגן לבד, בזה אין סכנה. אבל כשכולם ילדים בני שנתיים, שלוש, ארבע, הם לא יודעים, אולי אחד מהם יעמוד ליד החלון ויתחיל לילד ולבד. איך תדע מה יהיה? ולכן בחיי גוונה, כאן הדבר קרוב בפיקוח נפש, אין לנו ברירה אלא להתיר לו לחזור אפילו בשבת ברכב שלו, שיגיע מהר. אבל כשמסר מפתח עוד לשכנים, כשאין את החשש הזה עם הילדים, אז יכולים להתיר לו לחזור אך ורק עם הגוי, ב', אך ורק בתוך העיר. אבל לבוא מתל השומר, לבוא מחוץ לעיר שיש כאן איסור תחומין שהוא דאורייתא, בזה, בחיי גוונה, אין היתר בדבר. שוב, הרופאים והאחיות, גם אלה שהם דתיים והולכים לעבוד, אם זה בשערי צדק וכיוצא בזה, יש להם מיניבוס והנהג הוא גוי. הנהג הוא גוי, הוא אוסף אותם, הוא מחזיר אותם חזרה לבית. נלך עם גמרות המשמרת בשעה שש או שבע בבוקר, הוא מחזיר את כולם לבית. שוב, על ידי גוי, שייך לומר את מה שאמרנו קודם, התירו סופם משום תחילתן, ולכן, כיוון שכל זה בתוך העיר, גם אם הוא יביא אותה מבית החולים הדסה עין כרם עד פסגת זאב, פסגת זאב עדיין זה ירושלים, יהיה מותר. אבל להגיע חזרה לעופרה, לעופרה לא יהיה צד היתר, כאן יש לנו איסור תחומים. כאן הבעיה יותר, וכאן לעופרה יש בערך 26-27 קילומטר, יש בעיה של תחומים, כאן יהיה לנו קשה להתיר בדבר. מה עם דוד בדוי כאן? איך? מה עם דוד בדוי? ייחוד. משהו נשאר את אותו, הנה חנמה, יש בעיה של ייחוד אם היא נוסעת איתו בשלוש, בלילה. אבל אם הם נוסעים ביום, גמרו את המשמרת ב-6 או ב-7 בבוקר, באור יום והחלונות של הרכב הם שקופים, אין את הבעיה של הייחוד. ולכן, לא יהיה איסור שהוא יחזיר אותם או אותה, ולכן כשהם בתוך העיר אין לנו בעיה. מן הראוי, מעיקרה, שבית חולים, כשבא לארגן את המשמרות של שבת, מעיקרה הוא יודע את הבעיות האלה, ישתדל לקחת אך ורק רופאים ואחיות שגרים בתוך ירושלים. ואז יהיה אפשר גם להחזיר אותם. אבל אם היא גרה בעפרה במקומות רחוקים, תהיה בעיה, אלא אם כן היא מוכנה להישאר כאן בירושלים. מצא חן בעיני ירושלים, מסכימה להישאר עד הלילה, בסדר. ברוכה הבאה לעיר הקודש שלנו. אבל מה שאין כן, אם לא, אם זה קשה להם, אז מעיקרה לא יעסיקו אותם במשמרת שבת, תיתנו להם משמרות מוצאי שבת או משמרות אחרות. גם הניצוצות שיוצאים, התורה לא צילדה על ניצוצות, זה האש, זה לא... ניצוצות זה לא אש. זהו. אתה לא ראית אף פעם רכב שנשרף? איך הוא נשרף? איך זה קורה? איזה חשמל יהיה. למה? תגיד, ניצוצות זה לא אש. זה ודאי אש ועוד איך אש. ולכן, אין הווה מנה להתיר בכל זה. גם בזמנם היה להם את הגמל והסוס. גם הגמל והסוס הם גבוהים יותר מ-80 סנטימטר, ואף על פי כן מרן אוסר, תראה בסימן רסם וו, ולכן אין הווה מנה פה להתיר, אפילו אם זה יהיה רכב גבוה, כמו משאית, ואתה תישאר בארגז של המשאית, והארגז הוא גבוה יותר מעשרה טפחים, ואף על פי כן אסור. כל הכולה, אדם שהולך על עמודים. עמודים שגבוהים מעשרה, והעמודים האלה, אין בהם את הבסיס של 32 על 32 סנטימטר, אלא רק 30. עמודים כאלה, אתה מדלג עליהם, על כגון זה הגמלה מסופקת אם יש תחומים למעלה מעשרה או לא. אבל לא ברכב. הרכב, יש לו את הבסיס, הגלגלים, כמו הרגליים של הגמל והחמור, ולכן אפילו בגמל שהוא גבוה, הסוף שהוא גבוה, יש שם איסור תחומים, הוא עדין גם פה. אלה הדברים שלמדו הפוסקים בדברי הרמב״ם בתשובה, וכך המסקנה להלכה ולמעשה. אדם שיישא עם האופניים מכאן עד מושב בית מאיר, כמו שאמרנו, עבר על איסור דאורייתא, לא תוכל לצרף אותו למניין. את הפושע הזה שנסע במזיד ביום שבת, בוודאי שאין היתר. אבל לנסוע בשביל חולה שיש בו סכנה, אמרנו, מותר לנסוע גם ברכב. אתה רוצה לנסוע באופניים? בסדר. אם זה לא דחוף, הם יכולים לחכות לך עוד חצי שעה, או אתה רוצה לנסוע באופניים חצי שעה עד הדסה, תיסע. אין בעיה, אנחנו מרשים לך, יש היתר בדבר. אבל למה היא היתר? עשר אנשים היו נוסעים בהריכויים? נו? לא מוסיף. לא, לא מוסיף. כמו שאמרתי, המיניבוס יש לו מנוע גדול. ולכן, אני שיצאתי בהיתר, יש לי היתר לחזור. כמובן, אדם שהלך לטייל, לא לקח חולה שיש בו סכנה ולא כיוצא בזה. הלך לטייל. הרופא אמר לו, צריך לעשות כל יום צעדה. אז הוא הלך, יום שבת הלך להדסה. הוא רוצה לחזור איתם, אינה מאמן עבודה שעשו. כל מה שאמרנו, שלא מוסיף להצטטות. אש ועל ידי נהג גוי מותר אך ורק שהאדם הזה הלך למקרה של פיקוח נפש ובזה התירו סופו משום תחילתו בזה התרנו את האיסור דה רבנן אבל לא במקרה של המטייל אותו אדם שהלך משוט בארץ ומתהלך בה וחי גוונה אין הווה מנה להתיר בדבר הנפקא מינה גם לחברים החיילים שלנו כן כבוד הרב אייבן, למה צריך לנהל גוי? מה אם לא היה נהג יהודי שחוזר באמבולנס ובגילדים? אין לך נאמר, גם נהג יהודי גם נהג יהודי שחוזר עם האמבולנס אבל הוא נוסע לצורך פיקוח נפש לא סתם הוא נוסע הוא לא חייב תמיד לחזור לגבי היהודי אם הוא חוזר ויש לו קריאה כבר הודיעו לו בקשר מקום זה וזה מחכה לך חולה שיש בו סכנה ואז אני מצטרף אליו טרמפיסט כן אבל אם לא אמרו לו בקשר שום דבר אסור לו, אפילו שהוא תורן נניח הוא הגיע לכאן אסור לו לחזור מכאן עד רחוב המים ג' לבסיס אומנם לפני חמישים שנה לפני כן היה מותר, כעת אסור והסיבה היא בזמנו לא היה ברכב, לא היה באמבוננס, לא טלפון ולא מכשיר קשר אלא היה רק טלפון אחד במוקד ברחוב המים ג' הוא היה חייב להגיע לשם, שם היו מקבלים את השיחות איפה צריך אותו, משם היה נוסע אבל היום יש לו מכשיר קשר מי אומר שהקריאה הבאה תהיה ברחוב המים ג' אולי הקריאה תהיה קרובה יותר למקום הזה לכן במקום שסיים, סיימתי כאן אני נשאר כאן, כל דבר גם כבאית אסור לכבאית לחזור לבסיס, למה? מי אומר שהקריאה הבאה תהיה ברחוב שרי ישראל איפה שהבסיס נמצא? אולי הקריאה הבאה תהיה קרוב לכאן והיום יש לכל רכב לא רק טלפון, יש גם מכשיר קשר, יש שני דברים ויודיעו לו ולכן מקום שהוא סיים הוא חייב להישאר, אסור לו לחזור חזרה לרחוב המים ג', אם הוא בכל זאת כן נוסע אז הוא עושה איסור, הוא מחלל שבת, אם הוא מחלל שבת אסור לי להצטרף איתו ולכן לגבי יהודי זה לא פשוט, מה שהוא חוזר לא תמיד זה תואם את ההלכה, הרבה פעמים הם שוגים וטועים ולכן הבאתי בכוונה את הדוגמה בגוי, בגוי ההיתר שם יהיה פשוט, אותו דבר גם לגבי אנשי הצלה, אין הבדל, לאנשי הצלה יש להם את האופנועים וברגע שיש קריאה אתה רואה אותם כחץ מקשת, אצלהם אין בעיה של פקקים, לא שום דבר, הם מגיעים ממש תוך דקה או שתיים. ואחריהם, אחרי כמה דקות, סוף סוף מגיע האמבולנס, סיימו את האירוע. סיימת? תשאיר את האופנוע שם. אסור לו לבוא ולהדליק את האופנוע ולחזור חזרה הביתה. מה אתה הולך לטייל עכשיו? מה אתה חוזר הביתה? רוצה לחזור? שחזור ברגל. אין לו יותר לנסוע עם האופנוע שלו, תשאיר את האופנוע שם. אגיד לך, אבל אני בכוננות, אני תורן, אולי תהיה עוד פעם קריאה. נו, מי אמר שהקריאה תהיה בבית שלך, ליד הבית שלך? אולי כאן, במקום שסיימת, מקום קרוב לזה. ולכן גם שם, בנסיעה באופנוע הזה, זה דאורייתא. לא התירו סופו משום תחילתו בדאורייתא. ולצערנו, חלק מאנשי ההצלה, גם אלה שיש להם זקן ופאות, חלק מהם עמי ארצות, גומרים את האירוע, נוסעים בשבת, נוסעים חזרה הביתה. הוא צריך לאכול לנסוע עבודה שלישית, לא? אמרנו שמותר. אני חושב שגם המונית, גם היא יש לה נפח מנוע גדול, ולכן לא ישפיע שיש עוד נוסע אחד. מי שדורך על הדוושה של הבנזין, מי שיוצר את ההצתות, זה למעשה הגוי. ולכן, לא רק לגבי אמבולנס, גם נהג מונית ערבי, ותרצה לחזור איתו, גם כן יהיה מותר, אבל דירבלאק לא דרך רחוב מאה שערים. אחרת, לא רק המונית תקבל אבנים, גם אתה עלול לקבל אבנים, וזה לא כדאי. לא מגיע לך אבנים. כסף הוא רוצה. תגיד לו שיבוא בלילה, יבוא בלילה, ייקח כסף. לפעמים הוא מתעקש. מתעקש, אז תפתח, תראה לו את המגירה, הוא יפתח את המגירה, יספור את הכסף, ייקח מה שמגיע לו, תראה לו איפה שהארנק נמצא, כדי, אבל, שאני אגע בכסף, בוודאי שהדבר אסור, ולכתחילה זו פעולה שמיותרת, זה לא קשור לפיקוח נפש. ולכן, כשהוא נוסע עם האמבולנס, אז בזה אין לי בעיה. נהג אמבולנס פתח את הדלת, הוא יצא בשביל פיקוח נפש, נכון? הוא יצא, בלאו הכי נדלקה המנורה, גם אני פותח את הדלת ויוצא. אבל אם נסעת עם נהג מונית ערבי, אסור לך לפתוח את הדלת. כשאתה פותח, נדלקת המנורה. ולכן, תבקש שהוא קודם יפתח את הדלת כדי שהמנורה תדלק, ואחר כך אתה פותח. או פתרון אחר, תגיד לו שעביר את המתג, יש שם ליד המנורה כפתור, כשהוא מעביר את המתג, גם כשהוא פותח את הדלת, המנורה לא תדלק. יש אפשרות כזו, גם זו... ברירה, ואז אתה יכול לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. שוב, למה אני מתיר? וכי מותר לפתוח ולסגור דלת של מכונית שהיא מוקצה? בוודאי שאסור. אלא מאי? כאן הוא יצא בהיתה לצורך פיקוח נפש, ולכן אמרנו, איסור מוקצה כמו הכלי נשק, גם זה, התירו סופו משום תחילתו. בדרך הזו כן יהיה מותר לו, יהיה לו רשות לחזור. אבל לחזור עם איזה יהודי רשע שיגיד לו, תראה, אני בנקו נוסע, אני לא דתי. כאילו, אם הוא לא דתי, כאילו זה מותר לו. ככה הדמיון שלהם. לי, אני דתי, לי זה אסור. הוא לא דתי, מותר לו. מה זה מותר לו? חס ושלום. אף על פי שחטא ישראלו, איך אתה תצטרף אליו, ובפרט כשבירידה אתה יודע שהקובץ של הגוף שלך יוצר ניצוצות, עוד ניצוץ אש, ויש כאן איסור גמור, ובזה, באיסור דאורייתא, לא שייך לומר, התירו סופו משום תחילתו, ולכן אין לו היתר לחזור. אתה מדבר על נהג יהודי או נהג גוי? הוא לא אומר שנהג יהודי יהיה מוכן לחזור אם הוא חוזר ללממן דוד. נכון. אבל פתאום הוא יגיד לו, אם אתה עצור לי כאן, אז כבר יש לו איסור. לא, אסור. זה ודאי אסור. להגיד לו באמצע הדרך, תעצור לי כאן, אני גר, אין היתר. אלא אם כן, אם הוא בלאו הכי עצר ליד הרמזור. אבל אם הוא לא עוצר ברמזור, הוא מפעיל את הסירנה ונוסע כאן באור אדום, אז אסור לך להגיד לו, תעצור לי. אלא שימשיך אותו הנהג היהודי עד רמת אשכול, יגיע למקום שהוא צריך את העניין של הפיקוח נפש, שם הוא עוצר, פותח, גם אתה פותח ויורד. אם הוא צריך עזרה, יכול להיות שצריך להרים את האלונקה של החולה, אז תעזור לו באלונקה, הכרת הטוב. הרב ירושלים משתלף בחוק ההכרה גם, אולי כשאתה מחולה בדלק, במים ובמיוחדים שמתאמצים בהם, אין לך בעיה לבסיס. אתה חושב שרק בבסיס יש להם מים? אין בכל ירושלים מים? רק שם צריך לתדלק, חוץ ממגן דוד ברחוב המים ג', אין בירושלים עיר הקודש מים? לתדלק רק שם? יש. דבר שני, המכל של האמבולנס הוא די גדול, והם לא מתדלקים בכל נסיעה, אלא פעם ביום הם מתדלקים, שמים הרבה דלק על הכיסח בו, ממלאים הרבה, ויש הרבה תחנות דלק שלצערנו פתוחות בשבת, ולכן, להגדיר את זה שבלי זה אי אפשר להמשיך ולהציל נפשות, בלי זה אי אפשר להמשיך ולעסוק ב... פיקוח נפש זה לא נכון, בדרך כלל זה לא נכון, בדרך כלל הוא יכול להישאר תקוע במקומו, אותו דבר גם לגבי החיילים. לפעמים החייל הזה קיבל קריאה, יש חדירה של מחבלים, אז הם הלכו מיד עם הג'יפ, עם הזחלם, עם הטנק, הלכו ועשו מה שצריך, קיימו את מה שאמר דוד המלך, ארדפה אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם. הנסיעה, המלחמה, הכל היה בהיתר גמור, לא רק היתר, אלא מצווה. סיים את הפעולה. עכשיו הוא בא לחזור חזרה. בדרך חזרה הם עברו דרך העיר שדרות. ברגע שהוא הגיע לשם, הזחלם עוצר ליד הרמזור, יודיע על הקצין, אני יורד. ייתן קפיסה, ירד מיד מהזחלם. יגידו, אנחנו אבל צריכים לחזור חזרה לבסיס, איך אתה יורד? מי אמר שצריכים לחזור לבסיס? מי אמר שצריכים לנסוע 20 קילומטר חזרה? אומר לך, אבל אנחנו בכוננות, זו המשמרת שלנו, ואולי עוד פעם תהיה חדירה של איזה מחבל אחר. מי אמר שבחדירה הבאה נצטרך לנסוע לכיוון אחר? אולי עוד פעם לאותו כיוון. אתה יודע, אני פה, המכשיר קשר נשאר דולק, תעדכן אותי, ברגע שיקרה משהו אני אגיע, יהיה הכול בסדר, אם יצטרכו אותו. ולכן כאן הנסיעה, לא משנה אם זה זחלם, טנק או ג'יפ, הנסיעה חזרה יותר מתריסר קילומטר, יש בה בוודאי איסור תחומין. ולכן בזה לא שייך לומר את תיאור סופו משום תחילתו. יצא מאזור הסכנה, הוא יצא מעזה. הגיע, ברוך השם, לשדרות. כמו שכל היהודים חיים בשלום בשדרות, גם הוא יכול להישאר שם עד מוצאי שבת, ואין לו היתר בדבר. היום יש יותר מ-51% מהקצינים אנשים חובשי כיפה, כך שבקלות רבה, בדרך, בהליכה, בחזרה, תן להם שיעור בהלכה, תסביר להם יפה את הסוגיה בעירובים ממה, את דברי השולחן ערוך בסימן שכט צעיף ט, שהטיעו רק איסורי דה רבנן ולא דאורייתא, כאן זה דאורייתא. אז כמו שאמרנו את כל הדוגמאות קודם, דיברנו לגבי חולה שיש בו סכנה, שלקח יולדת וכיוצא בזה, אותו דבר, גם הסכנה של המחבלים, אותה גברת בשינוי אדרת, וגם שם הנסיעה, ההליכה, הכול מותר, בחזרה, שוב אתה מגביל אותו, אתה מצמצם אותו בדברים הללו. אין סימן שאלה. על כל הפרט הזה שאתה שואל, יש סימן קריאה, סימן שאלה, איך לנהוג בדברים הללו? אין להם ברירה. הם, אין להם ברירה והם חייבים לנסוע. השאלה היא אם זה הותרה, דחויה, ואם זה לא באמבולנס אלא ברכב פרטי, זו שאלה גדולה אם יוכל להצטרף. אם זה אמבולנס, כן. אם זה באמבולנס, יהיה מותר כמו ש... זה לא... זה כן פיקוח נפש, השיקול שלנו הוא. אם הדבר התפרסם, שאני לא נסעתי לשם כדי להציל אל פיאד, או... אז גם בעולם ינקמו בנו ולא יצילו יהודים. הרי הגויים מחפשים תירוץ למה לא להציל אותנו, למה... ולכן הפוסקים שקלו את השיקול הזה. בזמן הגמרא העולם היה מנותק. מה שנעשה בכפר הזה אף אחד לא יודע בעולם, וגם אם עשיתי מה שעשיתי, אולי באותו הכפר ייוודע, ולא יותר. אבל היום העולם כולו נהיה כפר אחד קטן, וברגע שאתה עושה מה שאתה עושה פה, אחרי כמה דקות האינטרנט, הרדיו, הטלוויזיה, כל הרשתות בעולם יגידו, יהודי זה בזה עשה כך וכך. ואז התוצאה, כמו שאמרנו, חלילה אם ינקמו בנו, ולכן גם זה בכלל ההיתר של הפיקוח נפש, זו הסיבה שאין להם ברירה, וגם את זה הם חייבים לעשות. הלוואי, הלוואי ולא יצטרכו, אבל לפעמים אין להם ברירה והם חייבים ללכת. בזמנו, לפני עשר שנים, היה בית קפה שקרס, ירד הרבה גשם, בית קפה קרס בעיר העתיקה וקבר תחתיו, היו 30 או 40 הרוגים שלהם. ושוב, היה באותו רגע הקריאה שכל אנשי מד״א וההצלה, היה מייד בביפר הודעה, וגם דתיים גם כן נסעו לשם כדי לנסות לחלץ, להציל וכו', לא הייתה ברירה, כלפי חוץ היו חייבים לעשות את זה. אני חוזר לנושא. וסיכמנו שהאיסור אינו דאורייתא אלא דרבנן. והנפקא מינה עוד בדבר הזה, אם זה איסור דאורייתא או שהבערת אש ביום טוב, אם היא דרבנן. הנפקא מינה, אדם שצריך להדליק חשמל לצורך חולה שאין בו סכנה, האם מותר או לא? כשיש סכנה פיקוח נפל, יש ודאי שהכול מותר, אבל כשאין סכנה, האם יש מקום להתיר או לא? אם אתה אומר שזה דאורייתא, בוודאי שאין הווה מלא להתיר. שהבערת האש דה רבנן ממילא כשיש לו סכנת עבר יהיה מותר. מרן הביא בסימן שכח סעיף יז הביא ארבעה דעות האם מתירים איסור דה רבנן ביום שבת לצורך חולה שאין בו סכנה או לא. יש שם ארבעה דעות ומרן פוסק את דעת הרמב״ן והרבא מגיד שגם לחולה שאין בו סכנה אין היתר אלא אם כן אם יעשה את זה בשינוי. אני יכול להדליק את החשמל במרפק, בשינוי יהיה צד היתר בדבר, אין מקום לאסור מעיקר הדין. חכמי דורנו במאה האחרונה, מאז שהחשמל נוצר, דנו האם הדלקת החשמל לדאורייתא זה מעשה או שזה גרמה. דנו בהרחבה והמסקנה היא דעת רוב ככל הפוסקים שזה איסור דאורייתא, שזה מעשה ואינו רק גרמה. אמנם הר צבי וחסדי אבות הם נקטו להלכה שזה גרמה, שאין זה דאורייתא, אבל חלקו עליהם רוב הפוסקים. הוויכוח הוא בעיקר אליבא דערמה. אליבא דמרן וחושן משפט סימן שפח, בוודאי שהאיסור הזה הוא דאורייתא, אליבא דמרן אין הרבה מה להסתפק, ולכן המסקנה היא שגם ביום טוב אסור לבוא ולהדליק את החשמל. כמו שאמרנו, רק לצורך חולה יהיה מותר במקום באצבע, במרפק, בשינוי, רק זה מה שיהיה מותר. אבל להדליק בידיים, בוודאי שהדבר אסור. יש מקומות בעולם שנהגו היתר. חלק מאחינו האשכנזים הליטאים, או חלק מאחינו בני ישראל יוצאי מרוקו, נהגו היתר להדליק חשמל ביום טוב. וצריך להאיר את תשומת ליבם שהדבר אסור. מה שהם עשו בעבר והוא רחום יכפר עוון, לעתיד הדבר אסור. ואז הוא ישאל אותך, אותו היהודי, כל דבר אתה אומר לנו, תלכו לפי המנהג. מרן כתב בהקדמה לבית יוסף, כל מקום שנהגו יישארו במנהגם. מדוע ולמה פה אתה אומר לי לעקור את המנהג, אתה אומר לי אסור. למה? מה ההבדל? הסיבה היא פשוטה. כשהמנהג הזה יש לו יסוד בהלכה, אנחנו אומרים להם, תמשיכו במנהג שלכם. פה אין לזה שום יסוד להתיר. אלה שהנהיגו פשוט לא ידעו מהו חשמל. הטעו אותם במציאות. כשהחשמל התחיל להתפשט בעולם לפני מאה שנה, אותם הפסקנים שאלו את הטכנאים, טכנאי החשמל, איך זה עובד? אז הם הסבירו להם כך, כשאני מכבה את החשמל אני מזיז וילון. כשאני מדליק, אני מזיז את הווילון חזרה ויהי אור. אז הם הבינו, כל הזמן האש דולקת. בסך הכל אתה מזיז את הווילון ימינה ושמאלה, אז זה לא מוליד אש, ולכן הכל מותר. אבל היום כל ילד קטן, תשאל אותו, תגיד לו את הדבר הזה, הוא יצחק עליך. הילד יגיד לך, אם כך, למה אתה לא משלם 10,000 שקל חשמל? כל הזמן החשמל דולק. אז תשלם 10,000 שקל אם זו תצרוכת כל כך. בוודאי שזה קשקוש, בוודאי שזה טעות במציאות. אז הם היו תמימים, לא הבינו מה זה חשמל, והאמינו להם. אז אם כל הבסיס של המנהג על פי אינפורמציה מוטעת, אנחנו לא יכולים להסתמך על מנהגים מעין אלה, ולכן אמרנו שצריך להאיר את תשומת לבם גם של אחינו יוצאי מרוקו, ליטא וכיוצא בהם. והמסקנה היא להחמיר ולאסור לגמרי מכל וכול שאין יותר להדליק את החשמל גם ביום טוב. והיה דווקא מינה במחלוקת הזו, אם זה גרמה או מעשה, דיברנו בזה בעשרות דוגמאות בדברים אחרים, ובכולם סיכמנו שיש מקום להחמיר בכל הנושא הזה של החשמל. דיברנו לגבי ציציות עבודת מכונה. רצועות של תפילין, עבודת מכונה. מצות בלין הסדר, עבודת מכונה. וכולם אמרנו שזה לא טוב, גם אם הוא אמר לפני פתיחת הכפתור, אמר לשם מצת מצווה או לשם מצוות תפילין, אמרנו שלא. דיברנו לגבי הנאה מהחשמל, ממה שהיהודי עשה שם באיסור אם מותר לנו ליהנות מהחשמל או לא. גם זה נפקא מינה אם פנים חדשות באו לכאן, ומה שנעשה אצלי זה בעשה וגרמה. דווקא מינה עוד לגבי בישול גוי. הגוי הזה לקח את הבשר החלק, הכול היה 100%, כל החומרים כשרים, הכול נמצא בבית שלי, ואני רואה את הכול, ולידי הוא הדליק את התנור בימי החול, בישל את הכול בימי החול לבד, בלי שאני עוזר לו. האם החשמל הוא מעשה? אם כן זה אסור בהכינה מצד ישודו גויים או לא, גם זה חלק מהספק. מאידך זיל גמור. לכן, בכל הדלויים האלה אנחנו נוקטים נחומרה, כולל גם בדבר הזה. לא רק חשמל, אלא כל מכשיר חשמני אסור להפעיל אותו ביום תום, אלא אם כן אתה מדליק אותו על ידי שעון, שעון שקע זה הדבר היחיד שיהיה מותר. אבל להדליק בידיים, מזגן, מאוורר, רמקול, מכשיר שמיעה או מיקסר, כל הדברים האלה אסורים לגמרי מכל וכול. אם אתה מכין שעון שקע והשעון הוא שהדליק לך את המאוורר, יהיה מותר. הוא שהדליק לך את המזגן, מותר. אתה לא עושה שום מעשה אלא אתה מתכנת את השעון מערב יום טוב ולכן בזה מותר. אבל כשהוא עושה מעשה בידיים להדליק, הדבר אסור. לפעמים השעון הדליק לו את המאוורר, אבל המאוורר כל הזמן הוא צד אחד. אני רוצה שהוא יסתובב, שייתן את האוויר לכולנו. יש שם את הנצרה, הוא רוצה להכניס את הנצרה פנימה. אסור, אין היתר בדבר. חלק מהפוסקים כתבו תשובה בדבר הזה, כתבו פסק, מותר. למה מותר? אז הוא אומר לך, נכון שזה מוקצה, אבל מותר לטלטל מוקצה לצורך גופו ומקומו. לנכון מה שהם אומרים לך, התשובה שלהם בהלכה היא תשובה נפלאה, יפה מאוד, אבל אין שום קשר בין השאלה לבין התשובה. ולמה אין קשר? כשאתה מכניס את הנצרה, אתה מדליק עוד מנוע. יש כאן, במאוורר החדש יש שם שניים פעמיים באהבה. אתה מכניס עוד, אתה מדליק עוד מנוע, אתה מוסיף עוד הצתה חדשה, עוד דבר חדש, ולכן, במודל הישן, מודל 1900, אתה צודק. שם אתה יכול לומר, למאן דאמר מותר. מה עושים אלה שמחמירים? הוא יבוא וילחץ במרפק בשינוי, יכניס את הנצרה, יהיה מותר. או הפוך, הוא רוצה שלא יסתובב, אז הוא מושך את הנצרה בשיניים. יש מקום להתיר במודל הישן. מודל החדש, שזה מדליק עוד מנוע, בחיי גוונה אין היתר לא להכניס ולא להוציא, כל זה הסעור. שאלה אם כבודו, ההלכה אומרת שבמצות של פסח זה לא יוצא את זה לחומרה. זה לא מס. זה לא מס. אמרנו את זה לחומרה. אמרנו את זה לחומרה. מעיקר הדין במצות אין מקום לאסור. אם זה מצות שמורה, עבודת מכונה, שאמרת לפני כן, אפשר למצות מצווה, מעיקר הדין אפשר. רבי חנינא ולעקשיא אומרת. אמן. אמן.