מהות ט"ו בשבט - הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח איתה במשנה במסכת ראש השנה בפרק א', משנה א'. ארבעה ושש שנים הם

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי.

בית הלל אומרים בחמישה עשר בו.

המורדכי

בראש מסכת ראש השנה כותב

ציבור שביקשו לגזור תענית בשני וחמישי ושני,

הוא פגע בתענית ביום טו בשבט.

יש לחוש לראש השנה ולדחות את התענית או לא?

כותב המורדכי כך, דעתי נוטה שהתענית

נדחית עד השבת האחר,

ואין קובעין תענית בו ביום, שלא מצאנו תענית

בראש השנה.

ותנן,

ארבעה ראשי שנים הם,

וטו דקטניה בהדה הדה,

וכי היכי דשאר ליתנה בתענית,

הארבע נמי ליתנו בתענית,

ואף על גב דהניו נמי עדיפה מיניה,

כיוון דקטניה בהדה הדה בהדמיה הדה.

עד כאן לשונו של המורדכי.

שולחן ערוך,

באורח חיים בסימן קלא בסעיף ו',

כותב

נהגו שלא ליפול על פניהם בטו

באב ולא בטו בשבט.

כותב על זה הגרע בביאור שלו,

הטעם הוא כיוון שזה ראש השנה לאילנות,

וכמו בכל ארבעה ראשי שנים שהם כעין יום טוב,

כך גם בכללם טו בשבט,

ועל כן לא נוהגים ליפול על פניהם.

אך הטעם סופר בדרשותיו,

כותב

כתב באיליאר הבא, וזה לשונו אפשר חמישה עשר באב שהוא ראש השנה, על האילנות,

לחניתת האילנות.

מכל מקום הוא יום שמחה ויום טוב.

וכן כתב אגרות מימוניות, בראש הלכות ראש השנה,

והסברה נותנת

כי הוא כעין יום של כתר מלוכה, שבו חוזרת הבריאה לקדמותה,

וחונטים להם האילנות בפעם הראשונה כמו שהיה בזמן בריאת העולם.

והוא כעין יום גינוסיה של מלכים.

ובספרים הקדושים מובא שעתידין ישראל לעלות ביום טו בשבט לרגל,

לראות את פני השם אלוהים.

רבי יונתן אייבישיץ בספרו יערון

דבש בחלק ב' בדרוש יב' כותב בשם המדרש,

על הפסוק בישעיה ס״ו כ״ג והיה מדי חודש בחודשו וכולי,

לעתיד יהיה כל חודש וחודש רגל

כדי שיעלו לציון דהיינו לבית המקדש ובכללם גם ט״ו בשבט.

בספר שנות חיים לגאון רב חיים נאה כתב באות

א' פרק ל״א

המוני עם תוהים כי בט״ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וזהו אינו,

ומכל מקום יש רמז לבקש אז על פירות האילן

כדי שיתברכו.

בספר אדני פז

לגאון רבי אפרים הקשיר,

שהיה מוץ של אטולנא,

בסימן קל״א סעיף ה' כותב,

ט״ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות והוא יום הדין לפירות, ועל כן

ביום הזה ראוי לכל אדם להתפלל על הצלחת

גידול האילנות,

ואף על פי שהיום הזה הוא יום דין לאילן,

סליחה, ואף על פי שהיום הזה הוא לא יום דין לאילן אלא בחג השבועות,

כפי שמבואר במשנה בראש שנה ט״ז א',

מכל מקום בחמישה עשר באב יש דין ומשפט נוסף,

קטן,

כיוון שזה יום תחילת גידול פירות האילנות, ועל כן ראוי לכל אדם

ואדם

להתפלל ביום זה עליהם.

בספר הקדוש טור ברקת,

זה היה תלמידו של רבי חיים ויטל,

רבי חיים הכהן קראו לו, בסוף סימן תקעב כתב,

בשם הזוהר הקדוש,

שמה שנאמר ראש השנה לאילן על ט״ו בשבט,

לא שנאנו ראש השנה לאילנות,

כן, אלא ראש שנה לאילן, משמע שהוא ראש השנה לכל אדם ואדם מישראל. ולמה?

היות והאדם קרוי כי האדם עץ השדה, הוא קרוי אילן,

כפי שמופיע בפסוק בדברים כף יט,

ועל כן ראוי לכל אדם ואדם להרגיש כי אין ראש השנה ולהתפלל.

כך כתב גם

האוהב ישראל מאפתא זכותו תגן עלינו, אמן.

המארם חגיז,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

אומר,

עודיעך דכאשר האדם עץ השדה, הנהגתי גם כן

מה שראיתי מרבותיי נשמתם עדן וממורו ורבו הרב גלנטי,

שהיה נוהג בט״ו בשבט.

להרבות בבירכות פירות האילן,

ואף מוסיף להתפלל לה' יתברך שיחדש עלינו ועליהם,

דהיינו על האילנות,

שנה טובה,

והיה נוהג לאכול 15 מיני פירות

על השולחן.

בספר צמח צדיק

לרב הקדוש רבי מנחם מנדל מוויז'ניץ,

על חלק ט׳ בשבט בעמוד ש״א כתב

והיו אומרים על יום ט׳ בשבט שהוא ראש השנה,

היות וכתוב בפסוק כי האדם עץ השדה.

ובספר אמונת עיתיך כתוב,

בפרשת בחוקותיי, כתוב על הפסוק

ועץ השדה ייתן פריו,

מפרש שם רש״י הקדוש בשם חכמנו ז״ל שלעתיד לבוא עתידים אילנות סרק

להוציא פירות.

זה אמרנו בשנים עברו,

מה שמובא הפסוק בפרק שירה,

אז ירננו עצי היער מלפני אדוני

קיווה לשפוט את הארץ.

אותם אילנות סרק שנמצאים ביערות, לאו דווקא של פירות,

הם ישמחו, ירננו לפני השם יתברך שהקדוש ברוך הוא דן את הארץ על שלא עשתה את דברו,

שאמר במעשה בראשית

תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו,

אלא יצא בגדר של מה ועץ עושה פרי למינו.

דהיינו שהעץ עצמו, הגזע עצמו הוא לא בטעם של הפרי דווקא,

למעט אילנות מסוימים,

האחד מהם זה אתרוג, יש לו גם זית וכולי.

ולכן גם האילנות של הסרק עתידים כולם להוציא את הפירות,

וכל זה היה מחמת קללת האדמה.

המהר״ל,

זכותו תגן עלינו אמן בספרו נצח ישראל,

כותב בפרק נ׳ ועל כן ביום ראש השנה על האילנות נשפטים האילנות,

אם יזכו להוציא פירות בקיץ הבא,

כלומר דהיינו אם תהיה עבורם גאולה,

ואז ממילא גם אילנות הסרק יזכו להוציא פירות,

ובוודאי שביום הזה ראוי לשפוך שיח על כל אילנות

הרגילים של הפירות וגם על אילנות הסרק,

ועל ידי זה נזכה לגאולה שלמה.

וכפי שהזכרתי, ביום חמישה עשר באב דנים,

כפי שכתוב בפסוק, אז ירננו כל עצי היער,

ביום חמישה עשר באב דנים את כל אילנות הסרק, אם יקוים בהם המקרא שכתוב בעץ השדה ייתן פריו או לא.

והיות וידוע כי האדם הוא עץ השדה,

אז מי שמרגיש את עצמו, אומרים רבותינו, בבחינת אילן סרק,

שלא שורה בו תורה הקדושה, הוא מסוגל להתפלל ביום הזה להיפקד

ולהיות עמל בתורה הקדושה,

לזכות לתורה הקדושה כדי שגם הוא יזכה להוציא פירות,

הכוונה דברי תורה מפיו, ספרים קדושים וכולי.

עד כאן מה שכתב בספר אמונת עתיך.

רבי אהרון מקרלין בספרו הקדוש בית אהרון מפרש את דברי המשנה בראש שנה א' א'.

בחמישה עשר באב בשבט ראש השנה לאילן, בלשון יחיד.

על פי המדרש יש משל למלך אחד שאל לו פרדס והיו לו בפרדס הזה שני אילנות כרוכים

של סם חיים וסם המוות.

וכך הוא פירוש המשנה,

אומר רבי אהרון מקרלין, ראש השנה לאילן לאילנה דחייה,

כדי שיקבל חיות מאילנה דחייה על כל השנה כולה.

ואם הוא יקבל חיות ממילא גם אותו אילן שהוא בגדר של סם מוות שלא מוציא פירות,

בוודאי ובוודאי גם הוא יזכה לקבל את החיות האמיתית.

חידושי ערים מגור,

זכותו תגן עלינו אמן, היה אומר כי חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאדם,

וביום הזה דנים כל אדם בשמיים על חידושי התורה שיוכל לחדש למשך כל ימות השנה כולה.

כך מובא בספר הקדוש אורחות אהרון

על חלק ט׳ בשבט.

ולסיום,

נביא את דבריו הנפלאים של כבוד

קדושת מרן האדמו״ר מפינקסק קרלין,

זכותו תגן עלינו אמן,

שכתב בספרו אורחות אהרון

יום זה עיקרו להשריש בליבותיהם של בני ישראל את עניין האמונה בהשגחה הפרטית בה השם יתברך על כל בוראיו ומפעליו.

וכדברי הזוהר הקדוש בחלק א' ד״ ל״ו ובראשית רביי י״ו,

כל עשב ועשב יש עליו מלאך הממונה שמכה ואומר לו גדל,

ובלא זה אותו עשב אינו יכול לצמוח.

להורות לך כי השם יתברך משגיח על כל הבריאה כולה בהשגחה פרטית,

ואף מתבונן על כל אילן ואילן ועל כל פרי ופרי ועל כל ירק וירק.

וזהו עניינו של יום ט׳ בשבט,

להורות לאדם ולהכניס בתוך ליבו אמונה במעמקי הלב לדעת שעל כל דבר ודבר ואפילו על גרגיר שקטן ישנה השגחה פרטית על כל מה שבא ואף יבוא.

ברוכים תהיו להשם ט׳ בשבט שמח.