הרב אבנר עוזרי : אלול

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫התחלנו את חודש אלול.

‫זה החודש שבו אנחנו אמורים ‫להכין את עצמנו

‫לימים הנוראים.

‫ההכנה היא על ידי שנתעמק

‫ונתבונן בענייני התשובה.

‫לא בכדי אמרו

שהאלול נרמז

‫במה שאמרה התורה, ‫במה שכתוב בשיר השירים, ‫אני לדודי ודודי לי.

‫פירושו של דבר,

‫באותה מידה

שאתה תתקרב לקונך, ‫לבוראך שבשמיים,

‫באותה מידה הוא יתקרב אליך.

‫את המרחק ממנו לא הוא עושה ממך, ‫אלא אתה עושה ממנו.

‫במשך כל השנה,

‫במה שאתה דואג,

‫דאגות יתר בעולם הזה,

‫ולפעמים מאבד גם מצוות בדרך,

‫זה גורם לך להתרחק מהקדוש ברוך הוא.

‫החודש הזה צריך להיות מצב הפוך,

‫שאתה צריך לחפש להתקרב לקדוש ברוך הוא,

‫כי אני לדודי ודודי לי.

‫הקדוש ברוך הוא ודאי אוהב אותנו,

‫ואנחנו לא יכולים לשער ‫עד כמה הוא אוהב אותנו.

‫אפילו אחד מאלף, אלפי אלפים,

‫ורבי רבבות

של גודל האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו.

‫אין לנו את הכלים לזה.

‫ממילא צריך לדעת ‫שהקדוש ברוך הוא מצפה לנו

‫בכל זמן שנשוב בתשובה.

‫לא כל שכן בימים הללו,

‫שהם אמורים למעשה לחתום ‫את השנה הקודמת,

‫ותכף להתחיל את השנה הבאה.

‫הרי לא אחת ולא שתיים אדם שמתבונן, מבחין,

‫שישנן שנים שהן טובות יותר בעבורו,

‫וישנן שנים שהן פחות טובות בעבורו.

‫אבל אני אומר שהמבט,

הקריטריון, העיניים והמשקפת ‫שבה האדם בוחן,

‫אם זו שנה טובה או שנה שאינה טובה,

‫רוב בני האדם טועים בהבנה ‫מה נקרא טובה ומה נקרא לא טובה.

אדם

מהשוק,

‫או אפילו לא מהשוק, ‫אבל אדם שלא מתבונן בעומק, מה אומר? ‫טובה זה נקרא שיש לי פרנסה מכובדת ויפה.

‫טובה זה נקרא שאני רובה נחת מן המשפחה,

‫מהאישה ומהילדים.

‫טובה זה נקרא שבכל עבר שאני פונה,

‫הרי אני מוצא חן בעיני כל רוביי,

‫וכן הלאה והלאה והלאה והלאה.

למעשה, המבט האמיתי, ‫אם היא טובה או לא טובה,

‫האם אתה הפעלת את גודל האהבה שלך לבורא, ‫שמכוח זה גם הקדוש ברוך הוא ‫אחזיר לך את אותה אהבה או לא?

‫זה נכון שלפעמים אותן השפעות, לפעמים אותן השפעות ‫שנשפעות כאן בעולם הזה, ‫והן השפעות גשמיות,

‫הן נובעות מהאהבה של הקדוש ברוך הוא אליך,

לפעמים.

אבל זה הכול תוצאות.

‫אבל מה היא, מהו המבט האמיתי?

‫עד כמה השנה טובה בעבורך?

‫היכן אתה ברוחניות?

‫האם אתה באותה דרגה כמו השנה הקודמת, ‫משום עברה שנה?

‫משום עברה שנה?

‫משום עשר שנים?

‫משום עשרים שנה?

במשך שנות חיי,

עד יומי זה,

ראיתי אנשים,

‫וראיתי כל מיני סוגי אנשים.

‫ראיתי כאלה שנשארו מהארצות,

‫מאז שהם

כאלה שהיו בתור בחורים,

‫עד שהם הגיעו לגיל בגרות.

‫כמו למשל בגילי,

‫עברתי כבר את החמישים,

‫נכנסתי לעשור השישי.

‫לעומת זאת, ישנם כאלה

שאתה רואה עליהם, מתקדמים.

‫ועוד מתקדמים,

ועוד מתקדמים.

‫זה לא מתבטא רק,

‫שוב, גם זה טעות שאנשים חושבים,

‫איך מתבטא? עד כמה הבן אדם מוצלח?

‫עד כמה הוא מפורסם.

אם הוא מפורסם, סימן שהוא מוצלח.

‫אם הוא לא מפורסם, סימן שאינו מוצלח.

‫וזה לא נכון.

סוף דבר הכל נשמע,

‫את האלוקים ירא ואת מצוותיו שאמור,

‫כי זה כל האדם.

‫כמה שאתה יותר מחזק את האדם שבך,

‫אז אתה מוצלח.

‫אתה פחות מחזק את האדם שבך,

‫אתה גרוע יותר.

אתה פחות מוצלח.

‫איך מודדים מה זה אדם?

‫אומר שלמה המלך, ‫את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמו.

‫על פי היראת שמיים של הבן אדם,

‫מודדים כמה הוא אדם.

אדם,

יש לזה שתי בחינות.

‫גם בחינה השפעלה,

‫שזה מורה על זה שהוא שפל ‫בזה שהוא נוצר עפר מן האדמה,

‫מלשון אדמה,

‫ויש גם בחינה עליונה יותר,

‫בבחינת אדמה לעליון, אדם, הרי הוא דומה

במידת מעלה הקדוש ברוך הוא.

‫מכירים עליו שהוא בנו של מלך.

‫איך אתה יודע לאמוד עד כמה הוא התחזק ‫בהגדרה של יקרי אדם?

‫אומרי בעלי המוסר, הכול תלוי כמה הוא ירא שמיים.

‫מה שאני אומר לכם,

‫נדמה לי שכל מה שאני אומר,

‫כמעט,

‫ואני לא אומר דברים מעצמי,

‫אלא דברים ששמעתי מרבותיי,

‫וברוך השם זכיתי להסתובב בצלם ‫של אנשים גדולים.

‫ולראות אותם מול העיניים, ‫את עבודת השם שלהם.

‫וקיבלתי מרבותיי שאמרו בעלם מוסר כך,

‫אם המודד לאדם זה כמה יראת שמיים יש בו, ‫ממילא.

אם יש לו יראת שמיים קטנה, ‫הוא אדם קטן.

אם יש לו יראת שמיים גדולה, ‫הוא אדם גדול.

‫ואם אין לו בכלל יראת שמיים, הוא לא אדם.

‫שמעתי עוד שאומרים בעלי המוסר.

‫ישנם כאלה שהם בוערים ביראת השם,

‫ישנם כאלה שהם חמים באהבת השם

וביראת השם,

‫וישנם כאלה שהם פושרים ביראת השם,

‫וישנם כאלה שהם קרים ביראת השם,

‫ויש כאלה שהם קפואים ביראת השם.

אתה מדבר איתו,

אתה רואה הבן אדם

כמו מת.

מסביר לו,

מנסה לתת לו את ההבנה שהעולם הזה זה לא ניתן בשביל פיקניק, בשביל לבזבז את הזמן,

אלא זה ניתן לתכלית מסוימת.

נתנו לך, נתנו אותך קל מהעולם הזה,

עם כל כך הרבה תנאים מסביב ואני לא אתחיל לפרט, כי אם אני אתחיל לפרט מה שיש בעולם והכל נועד בשבילך,

אני לא אגמור.

כל אחד רק יכול להבין שכל מה שיש פה בעולם הזה,

הכל ניתן בשבילו.

חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם.

אבל מדברים איתו ומסבירים לו, אתה באת פה לשם מטרה מסוימת,

מה אתה עושה עם זה?

אתה מדבר איתו?

כלום.

שום דבר לא זז אצלך.

יש בני אדם שאתה מדבר איתם,

קצת דברי מוסר,

אתה מרגיש,

זה אז משהו.

עדיין, אתה רואה אותם בתפילה, בלימוד,

במצוות, בסדר,

מצוות אנשים מלומדה.

אבל יש איזושהי תזוזה,

אתה אומר להם איזשהו דבר מוסר,

הם נהנים קצת,

אתה רואה עליהם איזושהי הנאה.

אבל יש כאלה שהם קצת מוסר,

אתה רואה אותם חמים בעבודת השם.

כל כולם בשלהבת אש.

יש כאלה עוד יותר,

שהם מעבר לחמים,

הם בוערים באהבת השם.

והבוערים באהבת השם גורמים שגם אחרים מרגישים את החום של אותם אלה.

כשאדם בוער באהבת השם,

אז אלה שמסביבם מרגישים וחיים את החום הזה שמוציא אותו בן אדם שהוא בוער באהבת השם.

אבל איך אפשר שבן אדם יישאר בדרגה הזו של חום באהבת השם?

איך אפשר?

הרי זה ברור שהעולם הזה...

מושך את הבן אדם

לכל מיני דברי הבל ורעות רוח.

מוציאים ממנו את ההבנה הבסיסית,

אדוני, יש לך חיים.

מה אתה עושה איתם?

פעם שאר אפשורם שבדרון,

אחד המגידים הידועים,

אומר,

נתאר לנו, כך הוא אומר, נתאר לנו,

אם בשמיים החליטו לתת

חצי שעה של חיים לכל אותם אלה, יהודים שכבר מתו,

לחזור לחיים למשך שעה אחת.

הוא כמובן המשיב את זה במשל,

ואומר, נקבע היום הזה שהחליטו בשמיים,

שאותו יום בשעה הפלונית,

וכמובן,

דאגו לפרסם את העניין גם לאותם אלה שחיים פה,

אותם קרובים של אותם מתים.

ואז רואים בהמוניהם,

כבר כמה שעות קודם,

את כל אותם חיים שבאים לבית העלמין

בשביל להיפגש עם קרוביהם, אתם שומעים?

ובשביל כל קבר עומדים כמה וכמה עשרות איש

קרובים מפה, קרובים משם,

להיפגש איתו, כל אחד לתת לו כמה מילות שלום,

ברוכים הבאים, מה שלומך, איך היה ומה היה?

נכון.

טוב,

הגיעה השעה,

לפתע

יוצאים המתים מקבריהם,

ועוצרים אותם, מה שלומך?

זוז,

המתים בעצמם,

זוז,

רצים, כולם רצים אחריהם, מה קרה?

רצים, רצים, רצים, רצים, רצים, רצים, רצים, לאן רצים?

לאן כולם רצים? כל המתים,

ללא אומר ודברים,

לא בזבזו ולא רצו לבזבז אפילו דקה אחת לומר שלום לקרוביהם.

רצים, לאן?

לבית הכנסת, לבית המדרש.

ופתאום כולם חוטפים את הספרים,

נשאר בקושי כמה ספרי תהילים או כמה חומשים,

וגם זה לא נשאר כלום.

ישנם כאלה שיושבים על החלונות,

כבר הבית משמעלה מכל אותם מתים שבאו מאותה עיירה,

בקיצור,

ואומרים להם,

נשארו 59 דקות,

המתים מתעצמים ביתר שאת וביתר עוז לחטוף עוד כמה מילות של לימוד.

נשארו 58 דקות,

או,

שמה אש, ויותר ויותר, 57, 50 דקות, 40, 30. ככל שהזמן מתקרב לסוף,

אתה רואה שכולם מרקחה.

ובתום השעה נגמר הסיפור.

כמובן, כל מה שאני אומר לכם זה משל בלבד,

אבל זה בשביל לתאר ולהסביר שהאדם שכבר מת מבין מה הדבר הטוב ביותר בעבורו.

מה הדבר הטוב ביותר בעבורו של אותו אחד שכבר הגיע לעולם העליון וידע את האמת?

פה, כשמגיע בן אדם, שוטמים ממנו, אוטמים ממנו.

הגמרא מביאה במסכת נידעת שכשעשר אדם בא לעולם,

הרי מלמדים אותו את כל התורה כולה.

אבל לבסוף, לפני שהוא יוצא לעביר העולם,

בא מלאך,

שוטרו,

נותן לו סטירה, ומשכח ממנו את כל הלימוד שלמד.

למה הוא עושה את זה?

בשביל שהוא יוכל לדעת, הוא יוכל להוציא את מה שקנה מן הכוח אל הפועל.

כי אם הוא לא היה לומד קודם, הוא לא היה יכול ללמוד תורה.

אבל על כל פנים, לפני כן משבירים אותו,

את אותו תינוק קטן.

כל אחד ואחד מאיתנו היה תינוק, נכון? בבטן אימו.

השביעו אותנו.

אנחנו לא מרגישים ולא יודעים,

אבל נאמרים עלינו דברי חכמים.

אומרים לו, צדיק ואל תהיה רשע.

הוא נשבע.

כל אחד ואחד מאיתנו נשמע, אני אהיה צדיק.

כי שם אין ניסיונות, שם הוא יודע את האמת.

אז ודאי נשבע.

אבל מיד הוא מגיע פה לעולם שמלא בו חושך ואבלה,

וגורם לו בלבול גדול.

עד כדי שהנה מתחיל הילד לחטוף פה,

לחטוף שם, לקחת תאווה כזו, תאווה אחרת,

וכשהוא גדל והולך,

ועם הזמן גדלות התאוות,

העולם הזה מבלבל אותו לגמרי,

ואז מה הוא חושב? מה התכל'ס שלי?

שיהיה לי כמה מיליונים בבנק,

חוץ ממה שתהיה לי דירה יפה,

חוץ ממה שתהיה לי רכב נאה,

וחוץ ממה שתהיה לי רכוש פה ושם.

זה מה שיש לו בראש.

אבל זה טיפס.

משום שאם אתה תהיה אובייקטיבי לבדוק בעצמך, באמת,

מה, בשביל מה באנו?

כסף.

בשביל זה באנו.

הלו כסף זה מצרך שצריך אותו פה בעולם הזה,

לא צריך אותו שם.

אבל להישאר פה בעולם הזה, לא להישאר.

ייתכן שבאנו בשביל להשיג דבר שהוא מוגבל,

כמו שהעולם הזה מוגבל.

בשביל מה הביאו אותנו?

שלא יביאו אותנו לעולם הזה, ולא צריך כסף.

כי אם המטרה היא לשם כסף ההנצח, שיועיל לחיי הנצח הכסף הזה.

אבל זה אנחנו יודעים שכולם מתים בסוף.

כלומר שהעולם הזה מוגבל.

התחיל עליו ועל כל שאר הדברים שבני אדם בטיפשותם רודפים אחריהם.

מה כן נשאר?

מה שאתה משתנה,

מה שאתה מתקדם.

אם אתה מרגיש בעצמך, הנה אתה אוהב יותר את הקדוש ברוך הוא,

הנה אתה מצרף את מידותיך להיות כמו שצריך, להיות בן אדם.

כל בן אדם חפץ להיות בקרלתך,

כי הוא מרגיש עד כמה השראת השכינה יש

בסביבתך.

פה אתה מגיע כבר לתיקון,

פה אתה כבר נמצא בדרך הנכונה.

אז בואו נחזור לנו רק זמן קצר,

יחזור שבאמת נתחזק ההוגל,

ובאמת באיזשהו שלב צריך לדעת להגיד די, נגמר.

חייתי בשקר עד עכשיו, נגמר הסיפור.

לא רוצה יותר לשקר לא את אף אחד אחר ולא יכול לשקר את עצמי.

אני רוצה את האמת.

והאמת נמצאת רק בתורה הקדושה.

בן אדם יודע כך,

הוא יכול להתגבר כנגד כל הפיתויים שמסביב.

פיתויים של חברים,

פיתויים של שכנים,

פיתויים של אפילו אישה ובנים.

יש כאלה שהאישה יושבת להם מאחורי גבה,

בואו תביא לי את זה, תביא לי את זה, תקני לי את זה, תקני לי את זה.

בסדר, צריך לדעת, יש הלכות,

כמה לקנות ומה לקנות ואיך לקנות,

אבל להיות משועבד לאישה עד כדי לגמור ולבטל את כל עבודת השם שלך כליל?

עד כאן.

זה לא.

זה לא.

אישה באה לעזור לך בעבודת השם,

אבל אם היא עושה את ההפך, זה לא.

צריך לדעת להיות חזק.

כמובן, שיפעל בדרך הנכונה,

בדרך הרצויה.

לפעמים יש מצבים לא פשוטים, לא קלים,

אבל הכלל אומר, ברצות השם דרכי איש,

גם אויביו ישלים איתו. אומרים חז'ל, מה זה אויביו?

אשתו של אדם היא אויביו.

כי אם אתה...

אישה באונאי, שאורס.

אם הקב' יהיה מרוצה ממך,

אז גם אשתך תסתדר איתך מאה אחוז.

אז צריך להשתדל בכל תוקף, לחזק את עצמו

ביראת שמיים, במוסר, לחטוף.

באת, לקחת עוד כמה דקות של לימוד.

כל יום, עוד כמה דקות, עוד כמה דקות.

דעו לכם, אני כבר עשרות שנים נמצא בבתי מדרשות,

ורואה לומדים, ודעו לכם, זה ניסיון קשה.

לשבת ללמוד באמת בהתמדה,

זה ניסיון קשה.

לא הרבה,

לא הרבה יכולים לעמוד בזה

ממש בצורה יפה,

צורה מכובדת.

ולכן בן אדם צריך לחטוף. למה זה נקרא קביעות עתים לתורה?

אומרים המפרשים, קביעות זה מלשון גאה, לגזור עתים לתורה.

מתוך חיי העולם הזה שלך, תגזור עתים.

פה תיקח עוד חצי שעה, פה תיקח עוד חצי שעה, פה תיקח.

וככה,

ברוך השם, יש לי תלמידים

שהתחילו לשמוע שיעורים ממני לפני כמה שנים טובות, אולי שלושים שנה.

באים עצמם, ברוך השם,

לדעו, ידעו איך להסתכל על דף גמרא ולהבין אותו.

והם כאמורו חברו אותה ביניהם,

שניים מהם,

שאחד מהם העיד בפניי ואומר לי, אני לא ידעתי איפה לשים את הנקודה בגמרא.

לא ידעתי לקרוא משפט בגמרא.

אבל ברוך השם,

ביום שני האחרון הוא עשה מסיבת סיום על מסכת שלמה שהוא למד עם החברות האחר,

שגם הוא כמוהו,

הם לא למדו מקומות כאלה שנתנו להם את הכלים לדעת.

אבל עם המאמץ או עם הרצון גמרו,

מסכת אחת די גדולה ודי ארוכה,

עם התוספותי.

מתי הם החליטו ללמוד את זה?

כל שבת

אחרי הסעודת שחרית,

תפסו כמה זמן של לימוד,

למדו עוד קטע,

ועוד קטע, עוד קטע, עד שישי אימון.

ואז ראים.

עכשיו הם ממשיכים מסכתות נוספות.

אז זה מה שכל אחד צריך לעשות, זה לנצל את הזמן.

תודה רבה.