צקצוק איתן: הנזק העצום וההפסד הצורב של חבורת בי"ג

- - - לא מוגה! - - - 

מבצע צוק איתן, בכל פרמטר שניתן למדוד אותו, דווקא לא נראה כמו מבצע כל כך מוצלח.

השוואה קצרה לעופרת יצוקה, אולי היא תספר את הסיפור.

לכאורה שני מבצעים די דומים. עופרת יצוקה 22 יום,

שלושה אזרחים הרוגים, כניסה קרקעית ביום השמיני.

צוק איתן, 29 ימים, גם שלושה אזרחים הרוגים, כניסה קרקעית ביום התשיעי.

תראו את ההבדלים.

בעופרת יצוקה הכניסה הקרקעית הייתה לעומק הרצועה,

עד פאתי העיר עזה.

במחיר הישראלי היה עשרה חיילים הרוגים.

בצוק איתן הכניסה הקרקעית הייתה הרבה יותר שטחית, קילומטר שניים מתוך הרצועה.

המחיר, 64 חיילים.

בעופרת יצוקה גובר על 700 חמאסניקים הרוגים, וצוק איתן, ככל הנראה,

פחות או יותר אותו מספר.

המשמעות,

ביחס של הרוג שלנו ל-70 שלהם בעופרת יצוקה,

הגענו להרוג שלנו על כ-11 שלהם.

תראו את החמאס.

בעופרת יצוקה הוא שיגר 39 רקטות ביום בממוצע בשבוע הראשון.

בצוק איתן כמעט פי ארבעה.

144 רקטות ליום בממוצע בשבוע הראשון.

בעופרת יצוקה הוא הצליח להשבית את ישראל רק עד גבול אשדוד אשקלון,

ודקדק את ירושלים ותל אביב.

בצוק איתן,

חמאס כבר פגע בשגרה של תושבי תל אביב, השרון, ירושלים ואפילו חיפה,

יותר משני שליש מדינה.

בעופרת יצוקה,

ככל שנמשך המבצע, קטן משמעותית קצב השיגור.

בשבוע השלישי כבר שיגר החמאס רק 15 רקטות ליום בממוצע.

60% ירידה מהשבוע הראשון,

שיוחסה גם במבצע הקרקעי המוצלח.

בצוק איתן,

בשבוע הרביעי החמאס שיגר יותר מבשבוע השלישי.

ממוצע של 97 רקטות ביום,

כשצה״ל עדיין עם עשרות אלפי חיילים בתוך הרצועה.

יש שיאמרו שהסיבה להבדלים היא שחמאס התחמש והתעצם בחמש וחצי השנים שעברו בין המבצעים.

אז ראשי צריך לזכור שגם ישראל השתכללה.

בעופרת יצוקה לא הייתה כיפת ברזל, וכל אזעקה הורידה את אלי ישי לשכיבה על הקרקע. ראש הממשלה,

צוק איתן, ההישג שאנחנו באמת צריכים להתגאות בו הוא היכולת בגלל כיפת ברזל להתעלם כמעט מהרקטות.

נכון,

בצוק איתן נולדו מנהרות התקפיות שלא היו בעופרת יצוקה, ומחמאות מוצדקות ניתנו ללוחמים שנלחמו כדי לנטרל אותן בלי שהייתה להם שיטה מובלית מלכתחילה לעשות את זה.

אבל גם אי אפשר להתעלם שכמעט מחצית מחללי צה״ל נהרגו במהלך אירועים שעוד נצטרך לתחקר היטב במהלך החודשים הקרובים.

גם מדינית לא ברור על אילו הישגים מדובר. חמאס הציג שני יעדים מרכזיים לעימות,

פתיחת מעברים וקבלת משכורות, הוא כנראה מקבל את שניהם.

ישראל הציגה יעד שהיא קשה לראות איך הוא לא היה מושג, שקט.

כל עימות מסתיים בשקט,

וכך בעצם מוצא את נתניהו שהוא מעוניין בהמשך הסטטוס קוו מול חמאס.

האם מדינה מערבית נורמלית יכולה לקבל סטטוס קוו ששלוש

פעמים בשש שנים עם חלק גדול מהמדינה מושפק לכמה שבועות?

האם סטטוס קוו במסגרתו תושבי היישובים בעוטף עזה מסתמררים מכל דפיקת פטיש הוא משהו שצריך להיאבק כדי לשמר?

בדרך נתניהו נקלע לעימות מיותר עם ארצות הברית, אחרי שבחר להעמיד את הצעתו של מזכיר המדינה להצבעה בקבינט וביזהה אותו,

ממשלת הפיוס המושמצת של אבו מאזן הפכה פתאום למפתח לפתרון העימות. פירוז, מיותר כמעט לציין, לא יצא מהעימות הזה,

אין הישג, וניתכן שניתן יהיה למחוק אותו תוך שנה. זהו לפני שדיברנו על הנזק העצום שספג המשק הישראלי,

על יומיים בהם נתב״ג היה מושפעת כמעט,

ועל ההתמודדות בשנים הקרובות עם הטריבונלים השונים שיבקשו להעניש את ישראל ומפקדיה על מאות האזרחים ההרוגים בעזה.

מהסיבות האלה באמת שהוא יתבקש לשאול?

מה בדיוק ההישג הגדול?