ויקרא - חודש ניסן | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

ברוכים הבאים. נמצאים אנו ליל ערב ראש חודש ניסן. כידוע "חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א) מה זה חודש האביב? אביב זה אותיות א', ב', י', ב'. נחלק את זה לשתיים, זה יוצא אב, י', ב'. אב לחודשים אב. זה הרמז שרמוז במילה אביב. 

***

חג החירות תשימו לב שבפרשת "כי תשא" שם כתוב "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) – 'אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת' (אבות ו, ב) 

אבל מה שמעניין שכתוב שם "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" לא כתוב בט', כתוב "חָרוּת" בתו. זאת אומרת, מלכתחילה זה לא נכתב לשם חריטה בט', אלא מלשון 'חֵרוּת'. זה לא שזו דרשה שדורשים, אלא זה כתוב מפורש, כתוב עם תו, לא כתוב עם ט'. ואמרנו ש: 'חֵרוּת', לגימטריה 614, שזה בעצם תרי״ג (613) מצוות פלוס התורה, שהיא מעל הכול 'וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם' (פאה א, א). 

***

בברכות השחר כל הברכות הן בלשון חיוב. פתאום אנחנו מגיעים לשלוש (3) ברכות, שם כתוב בלשון שלילה; שֶׁלֹּא עָשַֹֽנִי גּוֹי: שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי עָֽבֶד: שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי אִשָּׁה. 

נשארת השאלה, למה כל ברכות השחר בלשון חיוב, ודווקא השלוש האלה בלשון שלילה? היה אפשר לומר, ברוך שעשני יהודי, ברוך שעשני אחלה גבר, ברוך שעשני בן חורין. נכון? למה כתוב על דרך השלילה? 

מאידך, לדוגמה, וברוך 'זוֹקֵף כְּפוּפִים', או 'פּוֹקֵֽחַ עִוְרִים' היית יכול לומר את זה גם כן על דרך השלילה, שלא עשני סגי נהור, וכדומה. 

אלא, רבותיי, שלושת הברכות הללו הן ברכות שתלויות בבחירה, ולכן לא שייך להגיד שעשני. דוגמה, ברוך שעשני יהודי. אתה לא יכול להגיד ככה, הוא לא עשה אותך יהודי. זה שאימא שלך יהודייה, ועשו לך ברית מילה, זה עדיין לא עושה אותך יהודי. אתה קודם כול לא גוי, אבל כדי להיות יהודי צריך יהדות. 

משום שהרמב״ם כותב שיהודי, לדוגמה, שמחלל שבת בפרהסיה, דינו דין גוי, אינו מצטרף למניין. אינו יהיה נסך בשוליו בשולי נוכרים, ואינו נקבר בקבר ישראל. אז אתה יכול לבחור. 

אתה יכול להמיר חלילה את דתך. מה זה להמיר? להחליף? לקחת משהו אחר? יש לך בחירה? אז לכן לא שייך להגיד שהקדוש ברוך הוא עשה אותך יהודי. אתה צריך לעשות את עצמך יהודי. הנתון הראשוני שיש לך, שאתה לא גוי. כי אימא שלך יהודייה, ואתה, עשו לך ברית מילה, אבל השאלה, עכשיו תבחר. יש לך נתון ראשוני. 

אותו דבר, אתה לא יכול להגיד, ברוך שעשני בן חורין, משום שהגמרא אומרת 'שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה' (אבות ו, ב) ואם לא תעסוק בתורה, אתה יכול להגיד כל בוקר ברוך שעשני בן חורין, זה ברכה לבטלה. ולכן, אומרים על דרך השלילה 'שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי עָֽבֶד' למה? כי יש לך בחירה? 

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, רק תיקח בחשבון שעל כל מה שתבחר יש תוצאות בסוף. יש שכר או עונש. 

'שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי אִשָּׁה' כנ"ל, כשאתה נולדת, ברוך השם, רואים שאתה זכר. נו, אבל זה אומר שאתה לא יכול שוב להמיר, אתה לא יכול להפוך את המין שלך. אתה יכול. יש לך בחירה. ולכן, שֶׁלֹּא עָשַֹֽנִי גּוֹי: שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי עָֽבֶד: שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי אִשָּׁה. זה דברים שהם תלויים בבחירה. 

מה המכנה המשותף בין שלושתם? המכנה המשותף של שלושתם זה ששלושתם פטורים מחלק מהמצוות. ולכן, אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שאנחנו לא פטורים מהמצוות. לכן מברכים: שֶׁלֹּא עָשַֹֽנִי גּוֹי: שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי עָֽבֶד: שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי אִשָּׁה, שהם פטורים מהמצוות. ואני מודה לשם שאני לא פטור מהמצוות. לא פטור מתלמוד תורה, ישתבח שמו. 

כי הרי 'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' מה? 'לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל' (מכות ג, טז) לא לחייב. זו זכות. 

***

נשאלת השאלה, אז למה האישה לא אומרת, ברוך, שֶׁלֹּא עָשַֽׂנִי גבר? למה היא אומרת 'בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ'? 

אלא צריך לדעת שזה אדרבא, זה לשבחה. הלשון שנקטו חז״ל ואמרו שהיא צריכה לומר 'בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ' זה שבח לאישה. מדוע? משום שכשהאדם הראשון נברא, אז כתוב בפסוק: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) שהקדוש ברוך הוא התייעץ עם המלאכים. כדי לעשות את אדם הראשון, היה צריך להתייעץ עם המלאכים. 

על זה כתוב שמשה רבנו במעמד הר סיני שאל את הקדוש ברוך הוא: למה הוא פתח פתח למינים? לשאול את השאלה הקשה, איך זה שהקדוש ברוך הוא אומר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ"? כביכול אתה שומע מה זה "נַעֲשֶׂה" הקדוש ברוך הוא ועוד מישהו. אז זה מבלבל את האנשים, יכולים לחשוב יש עוד מישהו? חוץ מבורא עולם? חלילה. 

אלא כתוב שהקדוש ברוך הוא התייעץ עם המלאכים ולימד אותנו שגם הגדולים צריכים להתייעץ עם הקטנים, כך צריך להתנהג בענווה. 

אז משה רבנו שאל את הקדוש ברוך הוא אבל אתה נותן פה פתח לטעות? 

מה היתה תשובתו של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו? שימו לב. 'הרוצה לטעות יבוא ויטעה!' הכל הולך אחר הרצון. אם האדם רוצה לטעות, הוא יטעה. אם הוא רוצה את האמת, הוא ישיג אותה. השאלה מה אתה רוצה. אבל לא בגלל זה אני צריך לשנות את המסר של התורה הקדושה, שבאה להגיד על ההתחלה שאדם צריך להיות עניו. 

ולומדים את זה מהקדוש ברוך הוא, שאמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" בכל אופן אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא, כשעשה את האדם הראשון, התייעץ במלאכים. 

אבל כשהוא ברא את האישה, מה כתוב? כשהוא הפריד את האישה מן הגבר, כתוב "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח) כאן כבר לא כתוב "נַעֲשֶׂה" למה? כי פה זה פשוט שצריך את האישה "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". 

נשאלת השאלה, רגע, האישה עכשיו, אם היא "עֵזֶר" אז היא "עֵזֶר" או "כְּנֶגְדּוֹ"? מה היא צריכה להיות? 

אז חז״ל בגמרא אומרים שאם זכה "עֵזֶר", לא זכה "כְּנֶגְדּוֹ". 

***

יש עוד פירוש נפלא שאומר כך. אם הוא הולך לתורה ולמצוות, צריכה להיות "עֵזֶר". אבל אם הוא רוצה ללכת לעשות עבירות, היא צריכה להיות "כְּנֶגְדּוֹ" זה התפקיד שלה, התפקיד שלה בעצם להיות השלט רחוק, השלט קרוב של הבעל, משום שהיא נקראת 'עקרת הבית' היא עיקרו של הבית. היא שר הפנים. היא מושכת בחוטים. ישתבח שמו לעד. אז זו הסיבה שאנחנו מברכים בלשון שלילה את שלושת הברכות הללו. 

***

דרך אגב, אם נגענו בזה, חשוב להסב את תשומת לב הציבור לשני (2) דברים חשובים ששאלתי אנשים, מתברר לי שאנשים מברכים, מתפללים ולא שמים לב לפרטים. 

דוגמה, בברכת המזון אנחנו כולנו אומרים בשבת קודש 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ' דיברנו בשבוע שעבר על שבת קודש. אז בשבת מברכים 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ'. מה זה 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ'? על מה מדברים? 'וְהַחֲלִיצֵנוּ' מאיזה לשון זה 'וְהַחֲלִיצֵנוּ'? 

אז יש הרבה שטועים ש: 'וְהַחֲלִיצֵנוּ' זה מלשון חילוץ. אז אם זה היה ככה זה היה צריך להיות כתוב רְצֵה וחלצנו. אבל כתוב 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ'. מה הכוונה? 

אלא שימו לב, זה משורש חלוץ. רצה, הכוונה, רצה בנו. 'וְהַחֲלִיצֵנוּ' תזכה אותנו, תעזור לנו להיות חלוצים. לכן אנחנו אומרים 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ, וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ' וכו'. שנרוץ בשמחה, בהתלהבות, למצוות ובמיוחד לשבת קודש. אז זה הכוונה 'רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ'. 

גם בתפילה, בתפילת שמונה עשרה (18), יש הרבה שלא שמים לב לפרט חשוב. אנחנו אומרים בברכת מודים, 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ' ואחר כך, אחרי כמה שורות, אומרים 'נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ' אבל כבר אמרנו 'מוֹדִים' בהתחלה. למה שוב צריך להגיד 'נוֹדֶה לְּךָ'? 

ועוד, למה בסוף ברכת 'מוֹדִים' אנחנו אומרים 'וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל־עֵת'. ופתאום אומרים 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם'. אם אמרת 'שֶׁבְּכָל־עֵת' זה כל רגע, כל שנייה. אז בשביל מה אחר כך להגיד 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם'? מה הם באמצע, בין הבוקר לצהריים ולערב? מה הולך פה? 

אלא שימו לב, כשאומרים 'מוֹדִים' אנחנו לך בתחילת הברכה, אנחנו אומרים לאו דווקא מלשון תודה אלא מלשון הודאה. אנחנו 'מוֹדִים' – 'שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ'; 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ'. 

אחר כך אומרים לשון תודה 'נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל־יוֹם עִמָּנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל־עֵת' שימו לב! הניסים והנפלאות והטובות של הקדוש ברוך הוא הם בכל עת, הם בכל רגע. 

'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם' זה עולה על הרישא, על ההתחלה, על ה: 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ' על ה: 'נוֹדֶה לְּךָ' על מה אנחנו? אנחנו מודים לך מתי? בשלוש תפילות תפילת ערבית, שחרית ומנחה 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם' אז מה שכתוב 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם' זה לא הולך על מה שנאמר פה הניסים והנפלאות, לא! הניסים והנפלאות זה בכל עת, בכל רגע יש ניסים ונפלאות אנחנו מודים לך, זה הולך עכשיו על הרישא. אנחנו מודים לך. מתי? 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם' תפילת ערבית, שחרית ומנחה. צריך לשים לב לדבר הזה. 

***

טוב, אנחנו נמצאים, כמו שאמרנו, בחודש ממש חודש הגאולה, חודש ניסן. אז נדבר קצת בעניינים שקשורים ליציאת מצרים וישתבח שמו נן. כתוב בפרשת "בא", "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה). 

רש"י כותב על "כִּדְבַר מֹשֶׁה; "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה" אז הוא כותב ככה, רש"י: 'שאמר להם במצרים "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ" (שמות יא, ב). 

מה זאת אומרת? תסתכלו, כתוב לפני כן, כתוב ככה "דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שם). שמעתם מה הוא אומר לו? לא מהמצרים, ביניהם אחד מהשני. "דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם, וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". 

ואז מה כתוב בפסוק אחרי זה? "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" (שמות יא, ג) מה זאת אומרת? מצא חן בעיניהם של המצרים שהיהודים האלה מלווים אחד לשני. מלווים, מחזירים, מלווים, מחזירים. 

זה מה שביקש מהם משה לעשות. מה הוא ביקש מהם? תלוו אחד לשני, תיקחו אחד מהשני, תחזירו. אז המצרים בוודאי אינו בכלל "רֵעֵהוּ" אומר הגאון מווילנא, אלא הכוונה שהם היו עושים חסדים עם רעיהם "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) ואז מה קרה? "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" ויש עילום. כשהמצרים ראו שהם כאלה אמינים, שהם מחזירים, והם עוזרים אחד לשני, אמרו, אם ככה, אין בעיה להשאיר להם. יפה. ישתבח שמו. 

***

איי, איי, איי, איי, איי. כתוב על משה רבנו, שכשכולם היו עסוקים בביזה, משה רבנו, כתוב "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת" (משלי י, ח) והוא חיפש את ארונו של יוסף. 

אומר הגאון, משה רבנו, היה לו דין כמו של כהן גדול. הוא נכנס לפניי ולפנים, ישתבח שמו. מדבר עם הקדוש ברוך הוא באספקלריה מהירה. אז יש לו דין כמו של כהן גדול. 

עכשיו היה לו בעיה, איך הוא יטמא למת? לכן, הוא חיכה לרגע, זה מה שאומרים "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת" כי אחרת מה העניין של "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת"? מה, בזה שהוא לקח את ארונו של יוסף? מה חוכמת לב פה? פשוט, שמשה רבנו ירוץ על המצוות. אחד כמוהו? אין שאלה בכלל. מה העניין להגיד "חֲכַם לֵב"? אלא מה? 

אומר הגאון, שמשה רבנו חיכה לרגע הזה. שמה? שכולם יהיו עסוקים בביזה. בלאו הכי, ארונו של יוסף יהיה בגדר של 'מת מצווה!' כהן גדול, יכול להטמא למת מצווה. אז הוא חיכה לעיתוי הזה, לכן הוא נקרא "חֲכַם לֵב". 

***

כתוב "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא" (שמות יג, יז) נכון? 

עכשיו מספרים על הגאון מווילנא שהוא הלך ברחוב, הוא שמע שני (2) אנשים מתווכחים; 

אחד (1) אומר שאי אפשר לדרוש חצי (1/2) פסוק. אם אתה דורש, אתה צריך לדרוש את כל הפסוק. אתה לא יכול לקחת מה שאתה רוצה ולעשות מזה דרשה. 

והשני (2) אומר לו, מה פתאום? אתה יכול לקחת חלק מהפסוק ולדרוש. מתווכחים. 

עבר הגאון מווילנא על ידם, אמר להם "פְּלִשְׁתִּים" יוכיח. והמשיך. למה מתכוון הגאון? מה זה "פְּלִשְׁתִּים" יוכיח? מה עשו? הלך להגאון זלמלה, אחיו של הרב חיים מוולוז'ין, קראו לו זלמלה. 

אז הלכו אליו, אמרו לו, כבוד הרב, כך וכך היה המעשה, והגאון עבר לידינו, ואמר "פְּלִשְׁתִּים" יוכיח. אני לא מדבר. 

אמר להם, זה מה שכתוב בפרשת "בשלח": "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ" הרי כתוב "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" אבל בדרשה שחז״ל עשו מזה, הם הפסיקו ב: "פְּלִשְׁתִּים", וְלֹא נָחָם - דֶּרֶךְ אֶרֶץ. 

מה פירוש, וְלֹא נָחָם - דֶּרֶךְ אֶרֶץ? בדרך כלל, מאיפה בא הלחם? אה? מהאדמה? אצלם במדבר, מאיפה בא הלחם? מהשמים. השם מוציא לחם מן השמים, הם מברכים. יש מחלוקת, מה מברכים על המן? 

אז לפי הגאון מווילנא, מוציא לחם מן השמים. הבן איש חי כותב "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד) כן? אבל בכל מצב זה "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" יש את הרבה שמים. 

עכשיו, מאיפה בא בדרך כלל המים? הגשם. נכון? אצלם מה קרה? בארה של מרים. בארה של מרים צמוד אליהם. הולך איתם. הבאר הולך איתם, השתבשתם. ארבעים (40) שנה, הבאר איתם, איזה יופי. נו, אז זה לא, הוא לא נחם בדרך ארץ. זה הכל בניסים. 

אז הגאון מווילנא אומר, יש פה דרשה "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ" אז אתם רואים שלקחו חלק מן הפסוק ודרשו אותו. זאת אומרת שאותו אחד צדק זה שאמר שאפשר לקחת חלק מהפסוק ולומר עליו דרשה. לא חייבים לומר את כל הפסוק. שהדרשה תתאים לכל הפסוק. 

זה חז״ל יכולים לדרוש, לא כל אחד יכול לדרוש. אמרנו שכל מי שדורש דרשה של דופי, חס ושלום זה נקרא: 'וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא!' (אבות ג, יא). 

אנחנו מדברים על דרשות של חז״ל, אבל אתה רואה שחז״ל דרשו על חלק מן הפסוק. 

***

עכשיו, בהגדה של פסח אנחנו אומרים: 'רבי יוסי הגלילי אומר, מניין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר (10) מכות ועל הים לקו חמישים (50) מכות וכולי. 

אחר כך רבי אליעזר אומר, אמור מעתה במצרים לקו ארבעים (40) מכות, על היום לקו מאתיים (200) מכות. 

רבי עקיבא אומר, מניין וכולי, אמור מעתה במצרים לקו חמישים (50) מכות ועל הים לקוח חמישים ומאתיים (250) מכות!'. 

נשאלת השאלה, מה זה הוויכוח בין חכמים, כל אחד מוסיף על המכות, מרבים במכות, מה הפואנטה להוסיף במכות? 

תשמעו מה העניין. הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, הבטיח לנו טובה גדולה. מה הוא אמר? "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" וכו' "כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו) זאת אומרת, כל מה שהיה שם לא יהיה "עָלֶיךָ" אם "תִּשְׁמַע" בקולי. 

זאת אומרת, ככל שהיו שם יותר מכות, לא יהיה עלינו. אז יש עניין להרבות במכות שהיו שם, כדי שכמה שפחות יהיו עלינו מכות. הבנתם מה הפואנטה? 

גם בספר דברים, בפרשת עקב, כתוב ככה "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כׇּל חֹלִי, וְכׇל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכׇל שֹׂנְאֶיךָ" (דברים ז, טו) לכן חשוב להרבות במספר המכות שהיו במצרים, כדי שלא ישימם עלינו. יצילנו מכל החוליים המתרגשים לבוא עליהם, שכל זה - זה בכלל הבטחה. 

***

עכשיו, שימו לב, אומר הבן איש חי, אבל איך רבי עקיבא הגיע לחשבון של 250? אלא מה? 

כתוב שפרעה הרשע הזה, הוא גזר: שבני ישראל יקוששו קש ותבן. 

מה אמרו לו שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? אמרו לו "לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ?" (שמות ה, טו) כמה זה "כה"? 25. כמה מכות? 10. אז זה היה 250 שרקו על הים. 

ועוד, כתוב, ככה הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ" (שמות יד, טז) כמה זה ים בגימטריה? אה? 50? תבקע את הַיָּם, תחצה אותו ל-2. 25 כפול 10 מכות. 250. ככה אומר "וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם" ככה, ים. תחצה אותו ל-2. 25 כפול 10 מכות. 

זה העניין של ההשוואה במצרים, שזה המכות, והים. 

***

דבר מעניין, יש תוספות בבבא בתרא. שכתבו 'שאין לך אדם מישראל שלא יהיה לו ארבע (4) אמות קרקע בארץ ישראל!'. 

בסדר? למה אני מביא את זה? נשמעו דבר מדהים. רבי יהודה בן בתירא, הוא היה נכד של בני אפרים. בני אפרים היו אלה שמנו לקץ וטעו לפני יציאת מצרים. הם חישבו את הקץ, והיה להם טעות בחישוב, ויצאו. ומה קרה איתם? הם מתו. לפני שיצאו ישראל ממצרים, מתו. 

אתם מכירים את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל? מי אלה היו העצמות היבשות שהוא החיה אותן? זה היה הם. 

בסדר? עכשיו, מה יוצא? שהם לא היו, לא מיוצאי מצרים, הרי הם נשארו מתים עד זמן יחזקאל, אז הם לא היו מיוצאי מצרים, שימו לב! והם לא היו גם מאלה שנכנסו לארץ ישראל. נכון? 

עכשיו, רבי יהודה בן בתירא לא עלה לרגל. לא עולה לרגל. מגיעה רגל, רגלים, צריך לעלות, לא עולה. למה? כי לא היה לו קרקע בארץ ישראל. שהרי אמר רב אמי: 'כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל!' כך מובא בגמרא בפסחים. 

אז זו הנקודה, איך זה מסתדר עם מה שאמרנו מקודם, שאין לך אדם מישראל שלא יהיה לו ארבע אמות קרקע בארץ ישראל. אז איך רבי יהודה בן בתירא לא היה לו קרקע בארץ ישראל? משום שהוא היה מהצאצאים האלה של בני אפרים, שהם לא יצאו ממצרים ולא נכנסו לארץ ישראל. חזק. ישתבח שמו אלן. 

***

נאמר בבראשית, בבריאה. מה נאמר שם? "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט) המילים "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" כביכול מיותרות. אם אתה אומר "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" זה פשוט, שתראה הַיַּבָּשָׁה. למה צריך להגיד לי את זה? 

אלא "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" במקום שנקוו המים לדבר הנצרך כפי צורך השעה הצריכה לכך, כפי שתעלה בדעתו של הקדוש ברוך הוא. 

זהו התנאי שאמרו חז״ל כתוב "וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" (שמות יד, כז) מה זה "לְאֵיתָנוֹ"? כותב בבראשית רבה לתנאו שהתנה עמו! איפה הוא התנה עמו? כשהוא אמר לו "יִקָּווּ הַמַּיִם" בבראשית "יִקָּווּ הַמַּיִם" - "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" זה מה שאמרנו שבלאו הכי "וְאֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט) 'וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא!' זה רמוז. כבר ב: "יִקָּווּ הַמַּיִם" רמוז העניין הזה שפה יש תנאי לים שהוא צריך לגלות את הַיַּבָּשָׁה שבתוכו. כך מסביר הגאון. 

***

עוד ממתק חזק. כתוב "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב). שימו לב, פה כתוב "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" קודם "בְּתוֹךְ הַיָּם" אחר כך "בַּיַּבָּשָׁה". 

וכתוב "חוֹמָה" עם ואו' מלא "חוֹמָה". 

ואילו בפסוק אחר, בפרשה בשלח, כתוב "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד, כט) הפוך. "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה" בלי ואו' מלשון חימה, כעס. "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם) איי, איי, איי, איי, איי. למה זה כך? 

אלה שהאמינו והלכו בעקבות נחשון בן עמינדב, ונכנסו "בְּתוֹךְ הַיָּם" קודם "בְּתוֹךְ הַיָּם" עוד היה ים. רק אחר כך נתגלתה יבשה. אז להם המים היו להם "חוֹמָה" עם ואו'. 

אבל אלו שלא בטחו כל כך ונכנסו אחר שכבר היתה יבשה "בְּתוֹךְ הַיָּם" אז המים נעשו להם "חֹמָה" במקום חומה. ועליהם התעורר הקטרוג: 'מה נשתנו אלו מאלו?! הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה!' כשמצרים טבעו בים ובני ישראל הולכים. 

אלא מה הציל אותם? זכות האמונה והביטחון כראוי להם. אבל היה קטרוג. בגלל מה? בגלל שהם היססו. 

***

סיבה נוספת, למה כתוב "חֹמָה" בלי ואו'? 

משום שפסל מיכה עבר עימהם בים. זה מה שכתוב בנביא זכריה "וְעָבַר בַּיָּם צָרָה" (זכריה י, יא) איך יכול להיות? אבל הפסל עוד לא היה קיים באותה תקופה. זה היה בתקופת השופטים. אלא מה? הכוונה שלהם היתה לשם עבודה זרה. והרי כתוב שבעבודה זרה הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה. 

אז היות ומיכה עבר שמה, וזה אותו תינוק שמשה רבנו הוציא אותו מהבניין, והקדוש ברוך הוא אמר לו, לא כדאי לך להתעסק עם אלה שפרעה הרג אותם בתוך הבניין, למה? כולם רשעים! 

ומשה בכל אופן חמל עליו, השם ירחם איזה תקלות יצא מהמיכה הזה. הוא זה שזרק בעגל זרק את הטס שהיה כתוב עליו "עלה שור" ומזה נהיה עגל הזהב, בלי קשר לפסל מיכה בתקופת השופטים. 

ידוע ששבט דן הלך אחרון, שנאמר מאסף לכל המחנות. מה יוצא? שכשכולם יצאו מהים, כבר עלו לגדה, שבט דן עדיין היה במים. לכן כתוב "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" זה מדובר על שבט דן. אז כשהיו כולם היה "חוֹמָה" עם ואו' כששבט דן נשארו רק במים, אז התעורר הקטרוג. 

***

הלאה. כתוב "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא) שימו לב, כתוב "עַבְדּוֹ". 

"וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם" (דברים כו, ח) ככה אנחנו אומרים בהגדה: 'לא על ידי שליח ולא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו! שנאמר "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב) כן? ואנחנו רואים שבכל ההגדה משה לא כתוב. אז שליח זה משה. ואין השבח תלוי במשה, רק בשם לבדו. 

וכל מי שחלילה וחס משתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. לכן כתוב, שימו לב! "וַיַּאֲמִינוּ בַּ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" שהאמינו שה' יתברך עשה את כל זאת, ומשה רק "עַבְדּוֹ" ככל הברואים שבעולם, שמחויבים לעשות רצונו. 

זה מה שאנחנו אומרים "עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים עב, יח) "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה) ולכן תראו שאנחנו אומרים "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות טו, א) כולם ביחד. למה? כולם שווים בנס. גם מֹשֶׁה וגם בני יִשְׂרָאֵל "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" מכת בכורות וקריעת ים סוף היו על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואילו שאר הנפלאות, על ידי שליחות משה, בציוויו של מקום. 

ולכן כתוב "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן" (בראשית טו, יד) מה זאת אומרת? אחרי שיתקיים "אָנֹכִי" (שם) אז נתקיים "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם) כשהם ידעו שיש רק בורא עולם ו: "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" אז עם ישראל יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". 

לכן תשימו לב שוב לדיוק. "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" לא שליחו. למה? כמו כל עבד, שזה לא שייך בשיתוף, אלא עושה רצונו יתברך. 

***

זה חשוב מאוד מה שנגיד עכשיו. אחרי שירת הים אנחנו אומרים "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כא) שמתם לב שכתוב "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם"? קודם כל, מה זה "וַתַּעַן"? "וַתַּעַן" זה שהיא ענתה. כאילו מישהו שאל אותה משהו והיא ענתה? למי היא ענתה? 

ולמה כתוב "וַתַּעַן לָהֶם" היה צריך להיות כתוב 'להן' זה בלשון זכר, לא בלשון נקבה. למה כתוב "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם"? 

אלא מה, שימו לב, הפסוק הזה מופיע אחרי שירת הים של הגברים. הנשים לא שרו 'קול באישה ערווה!'. לכן "וַתַּעַן לָהֶם" לגברים "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה" שהרי 'קול באישה ערווה' ולכן, אתם, הגברים, ראוי לכם לשיר. אבל הנשים, רק תתופפנה בתופים. אבל לשיר? חס ושלום, אישה לא יכולה לשיר. בניית גברים. מה? כך כותב הגאון מוילנא. החזק ביותר. 

***

הלאה. בזמנו דיברנו על "מֵסִיר אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט) ומצאתי שהגאון מוילנא כותב על זה דבר מדהים. הוא אומר ככה. 

כתוב בפסוק בפרשת בשלח "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות טו, כו) למה כתוב פעמיים? (2) "שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע". 

אז כתוב ככה. במשלי כתוב "מֵסִיר אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". 

אז שואל הגאון מדוע לא כתוב מֵסִיר מפיו ללמוד תּוֹרָה. מה זה "מֵסִיר אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה"? מֵסִיר פיו מללמוד תּוֹרָה. 

אז הוא אומר ככה. דרך בני אדם, כשהם שומעים דבר, אז אינם רוצים לשמוע עוד. שמע את זה כבר פעם. מספיק. אז "מֵסִיר אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ" – "מִשְּׁמֹעַ" משמע שכבר שמע אותו. אז לכן "גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" שגם את תפילותינו שומע השם שלוש (3) פעמים ביום.

 זה כבר אמרתי לכם, את החידוש הזה, אבל תשמעו מה הנקודה. וכך כתוב בגמרא, במסכת ברכות, רש"י הקדוש אומר ככה: "אם שָׁמוֹעַ פעם אחת (1) סופך, שתטה אוזן פעם אחרת. ואם לא, לא תשמע'. 

אומר רש"י דבר אחר: "אִם שָׁמוֹעַ" בישן ששנית ושילשת, מה ששמעת אשתקע עד "תִּשְׁמַע" בחדש. ואם יפנה לבבך, לא "תִּשְׁמַע". זאת אומרת, עצם השינון שאנחנו גם בשמיעה שומעים ושומעים ושומעים, לאו דווקא בדיבור. שומעים ושומעים ושומעים ושומעים. הקדוש ברוך הוא מזכה אותנו לשמוע לא רק את הדברים ששיננו, אלא גם דברים חדשים, ישתבח שמו לעד. 

אבל אם אתה מפנה את עצמך מלשנן בשמיעה, או כל שכן בדיבור, אז למה שיזכו אותך מהשמים ללמוד דברים חדשים? הרי אתה לא רוצה לשמר את מה שיש לך. 

***

כתוב "וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו" (שמות טו, כו) במסכת יבמות רב יהודה אומר, מהיכא, מאיפה לומדים את זה? אצל שלמה המלך שכתוב "וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (קהלת יב, ט) קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אוזניים, כמו איזה קערה, איזה סיר שאין לה אוזניים. 

אז מכאן אנחנו לומדים שאנחנו מצווים לעשות אוזניים למצוות, כמו שניות לעריות, שזה אוזן לתורה. הצטווינו בתורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל) 'ועשיתם משמרת למשמרתי' לעשות גדר. 

על דברי החכמים נאמר, כל העובר על דברי החכמים חייב מיתה. על דאורייתא לא נאמר כל העובר על חכמים, כל העובר על דברי תורה חייב מיתה. אז למה דווקא כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה? מה, זה יותר חמור?! 

אלא, אומרים חז״ל, הרי אם יש לך עכשיו בקבוק עם שתייה אתה רוצה לשמור עכשיו, של מה שמו בקבוק? של לשמור על השתייה שבפנים אז על מה אתה צריך לשמור עכשיו יותר? על השתייה או על הבקבוק? על הבקבוק למה אם יהיה חור קטן בבקבוק כל השתייה תיפול, תשפך אתה צריך לשמור על הבקבוק שלא ייפול. 

למי יש יותר כוח? למלך או לשין גימל, לשומר בשער? ברור לנו שלמלך, אבל יש מקרים שלשין גימל יש כוח יותר מאשר למלך. למה? המלך נתן הוראה לשין גימל, שכל מי שייכנס בלי להגיד סיסמה, אתה מוריד לו את הראש. אצלנו אומרים יורה בו. יש לו פקודה. מי שנכנס בלי רשות, אחת דתו להמית. 

המלך יכול להמית ככה? מה פתאום? מלך, לפני שהוא הורג, הוא צריך לדון, צריך להעדים. זה לא פשוט, מלך לא יכול לעשות ככה. זה צריך. אחרת יגידו, איזה מלך זה? אז המלך נתן לשין גימל כוח. 

כך, ריבונו של עולם נתן כוח לחכמי ישראל לעשות משמרת למשמרתי, שאף אחד לא יפרוץ את הגדר. לכן כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. למה? כי הם השין גימל. הם אלה שצריכים לשמור. 

לכן, כתוב שכל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. אבל איך זה הולך ביחד עם "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר"? (ויקרא יט, יח) מה, יש פטור לתלמיד חכם? 

אומר הגאון מוילנא, כתוב "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י, ח) אז את מי התלמיד החכם מצווה לנקום ולנטור אותו? מי שפרץ "גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" מה זה "נָחָשׁ"? זה ראשי תיבות, נידוי, חרם, שמתא. שזה הכלים של הדיין. שצריך לנדות לאחרים, לשמת. כל אלה שפורצים את הגדר. אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, אי, ישתבח שמו נה. 

***

עוד ממתק. כתוב "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ" (שמות טז, כג) פסוק, פרשת בשלח. 

במסכת ביצה סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה. איך למדו עירוב תבשילין של יום טוב מפסוק של שבת? פה מדובר על שבת. אלא ידוע הכלל, כל מקום שנאמר "שַׁבָּתוֹן" יום טוב. "שַׁבַּת" שבת. ופה מה כתוב? 

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר" אז כשמקדים את ה: "שַׁבָּתוֹן" ל: "שַׁבַּת קֹדֶשׁ" היום טוב, הוא בא לפני שבת, אז יוצא "מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" איפה הוא היום? "אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" איפה הוא? מתי? היום. 

אז זה העניין שמכאן למדו חכמים את העניין של עירובי תבשילין מן התורה. מאיפה מהפסוק הזה? שכתוב שמה שאתם רוצים לאפות, תובבו ב: "שַׁבָּתוֹן" ל: "שַׁבַּת קֹדֶשׁ". רק מה? צריך עירוב תבשילין. חזק. 

***

לגבי המן, כתוב "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז, לא). 

איך זה מסתדר? הרי כתוב במסכת ברכות שדבש הוא אחד מ-60 במן. אז זה יוצא הפוך. הדבש הוא אחד חלקי 60 מהמן. זה במסכת ברכות. פה בפסוק יוצא שהוא פחות, פחות שהטעם שלו, של המן "כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" כמו איזה עוגת דבש, רקיק דבש. איך זה מסתדר?

 אלא מה? אומר הגאון מוילנא, מה כתוב פה בפסוק? "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" מה כוונה "וְטַעְמוֹ"? לא הטעם שלו, פח, פח, פח, פח, פח, יש מושג בהלכה שנקרא 'נותן טעם'. נותן טעם זה אחד חלקי 60 מהתבשיל. אז נותן טעם של המן הוא "כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" אז זה יוצא מדויק. 

עוד פעם "וְטַעְמוֹ" דהיינו, נותן טעם שלו כצפיחית בדבש. הוא כמו רקיק דבש. אז יוצא שכתוב פה שאחת חלקי 60 מהמן הוא דבש. אז זה מה שחז״ל כותבים. דבש הוא אחד משישים למן. זה מתאים. 

עכשיו, זה מתאים לגמרא במסכת יומא. שם כתוב שעם ישראל היו קונים מהתגרים אוכל. היו באים גויים, עומדים ליד ה... הרי עם ישראל היו מכוסים בעננים. היו מגיעים תגרים נוכרים. מוכרים להם פלאפל, פיצו, זה... למה? 

עם ישראל אמרו, מה זה כל הזמן... נכון, זה טעמים שונים. אבל יש בעיה, זה אותו דבר, המראה אותו מראה. רוצים לראות שינויים קצת. חוויית קנייה. 

***

דרך אגב, כשכתוב, כשכתוב "דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר" (שמות טז, יד) מה הכוונה? "דַּק כַּכְּפֹר" התרגום אומר 'כִּגְלִידָא' אה? אכלו גלידות. נרס להם מהגלידה. 

מה זה "דַּק מְחֻסְפָּס"? "מְחֻסְפָּס" מחוספס בגימטרייה רמ"ח (248) למה? כתוב שהמן היה נבלע באיברים שלהם. כמו שכתוב "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהלים עח, כה) וכו'. איי, איי, איי. אז הם היו אוכלים את המן, זה נבלע להם באיברים. 

בתחילה, הכל היה בסדר. אבל אז מה קרה? כשהם סרחו, אומרת הגמרא, מה זה סרחו? הם התלוננו. מה אמרו? "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא, ה). 

לחם הַקְּלֹקֵל, אתם אומרים, על המן? מה שאתה רוצה אתה מכוון. אתה רוצה עכשיו פיצה, פיצה. אתה רוצה שווארמה של קהילות פז? מה שאתה מכוון זה מה יצא. ישתבח שמו לעד. נו, זה הטעם שאתה זוכה. אז מה? למה לחם הַקְּלֹקֵל? 

***

דרך אגב, אם באמת במחשבה, כשהם אכלו, הם כיוונו על דבר מסוים, אז למה כתוב שהם היו מברכים על זה 'המוציא לחם מן השמים'? אבל אם הוא כיוון על פופקורן, טעם פופקורן, אז הוא אכל פופקורן. פופקורן זה 'בורא פרי האדמה' מה, זה לא המוציא לחם. הוא כיוון על מנגו, זה בורא פרי העץ. אז למה מברכים על מוציא לחם מן השמים? אה? מה? על זה קוראים לזה לחם בתחמים. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. אם התורה קראה לזה לחם, אז זה לחם. זה לחם. בלאו הכי על לחם צריך לברך 'המוציא לחם' רק מה, זה בא מן השמים, לא בא 'מן הארץ' אבל זה לחם. לא יעזור. אפילו שהטעמים שונים. 

אז מרגע שהם סרחו, פה כבר יש לנו בעיה. מה הבעיה? הרי אם נבלע להם באיברים, למה כתוב בתורה ציווי "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ...?" (דברים כג, יד) סימן שהיו להם יציאות. אם היו להם יציאות, אז איך אתה אומר שזה היה נבלע להם באיברים?

 אלא זה היה נכון עד שסרחו. מרגע שסרחו והתלוננו, אמרו "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" שימו לב טוב. מה הם היו עושים? אז ירד המן לאחת חלקי שישים. היו שמים אותו במה שהם קונים מהתגרים, כדי שייכנס להם טעם של המן בתוך מה שהם קונים. אבל כל זה בגלל מה? בגלל שסרחו ואמרו ולא ידעו להודות השם יתברך על הפלא העצום הזה. 

שאנחנו בעזרת השם בקרוב נזכה לראות אותו ככה, את צנצנת המן. 

***

בפרשת יתרו, הקדוש ברוך הוא אומר למשה "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ" (שמות יט, כד) מה המסר? מוסר השכל גדול. אם אתה תשפיל את עצמך על ידי כך אתה תזכה לעלות לגדולה. "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ" זה המסר. ישתבח שמו. 

***

יש עוד כוח? אני לא ממהר. 

***

מובא בגמרא, במסכת ברכות, אמר רבי זירא: בואו ראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא, מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, אדם מוכר חפץ לחברו, מוכר עצב, לוקח שמח. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן. נתן להם תורה לישראל ושמח! שנאמר "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" (משלי ד, ב). 

ויש לדקדק. אצל התגרים אין המוכר עצב. מה שאמרנו מקודם זה על אדם רגיל. אבל סוחר, שכשהוא מוכר, הוא לא עצוב שהוא מכר. 

אלא מה? נאמר במסכת קידושין, במעשה של רב גידל, שהמכירה הראשונה אין בה סימן טוב. הקנייה הראשונה שקנה אדם מעולם אינה סימן טוב. לכן, התורה היא קניין ראשון של הקדוש ברוך הוא "השם קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי כ, כב) כך כתוב במשנה ("בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א) ששה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה, והכסא הכבוד, נבראו. תורה מנין? שנאמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". בראשית רבה א, ד). 

ובכל אופן, שמח השם יתברך. שמעתם? מדהים. 

***

דיברנו בשבוע שעבר על השבת. בפרשת יתרו, נשאלת השאלה, לאיזה צורך כתבה התורה "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שמות כ, ח) שמה צריך לכתוב לנו "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד"? הרי לעבוד זה לא סימן ברכה. יום השבת נתברך. "שֵׁשֶׁת יָמִים" קוללו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) אז פה זה נשמע כמו איזה ציווי "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד"? לא מסתדר. די היה לכתוב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ט) "לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה" (שמות כ, ט). 

ועוד כתוב "וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ח) וכן "לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה" מה זה בא לרבות? מה זה ה: "כל" הזה? 

אלא מה? כתוב ככה. מי שהיה מהלך בדרך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שישה (6) ימים ומשמר יום אחד (1). דיברנו על זה. אבל פה אני נותן עוד כיוון, עוד חידוש. 

עכשיו, אמר רבא, בכל יום הוא עושה כדי פרנסתו חוץ מאותו יום. שישה ימים, זה מה שכתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" במדבר, עכשיו אתה הולך במדבר, אז "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד". ביום השביעי אל תעבוד. לא לעשות את הפרנסה של היום ההוא. 

מקשה הגמרא, וביום ההוא ימות. לא יעשה את הפרנסה של אותו יום, ממה יחיה?! 

מתרצת הגמרא, לא. הוא עשה אתמול שתי (2) פרנסות גם בשביל היום, גם בשביל שבת. 

אז על זה מקשים, ואולי אתמול שבת היה. אז נמצא שהוא מחלל שבת שלא לצורך פיקוח נפש. 

אלא, כל יום עושה כדי פרנסתו. אפילו באותו יום בשבת. למה? איך הוא יכול לעשות בשבת? משום פיקוח נפש. וכך נפסק להלכה ברמב״ם, גם בשולחן ערוך. 

זאת כוונת הפסוק "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" איך? על ידי "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ" אבל אם אתה לא יודע מתי שבת, אז "לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה" רק כדי פרנסתך לאותו יום. 

וכן, מה שכתוב "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה" (שמות כ, ט) אז זה חוץ ממצב שלא תדע אם אתה יום שבת. אז לא תוכל לשבות מ: "כׇל מְלָאכָה" שמוכרחת לעשות מלאכה ביום שבתך כדי פרנסתך משום פיקוח נפש. 

עכשיו זה ברור הרבה יותר, לא? ישתבח שמו! ת. 

***

נגיד עוד כמה חידושים, פרפראות על פסח. מניין שמזונותיו של אדם קשים לו כקריעת ים סוף. מאיפה לומדים את זה? יש על זה הרבה פירושים. 

אז זה חידוש. כתוב בתהילים "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, יג) מה כתוב בסוף הפרק? אה? "נֹתֵן לֶחֶם לְכׇל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם כה) זה הקשר בין שניהם (2). 

בפיוט של 'אחד מי יודע?' שאומרים בליל הסדר, כשמזכירים 'אחד עשר (11) כוכביא' למי מתכוונים? איזה כוכבים? מה זה אחד עשר כוכביא? עשרה דבריא אני מבין, שנים עשר שבטיא אני מבין, שלושה עשר מדיא אני מבין, אחד עשר כוכביא, על מי מדברים? אה? מה זה אחד עשר? שנים עשר. אלא מה? 

הכוונה לאחד עשר הכוכבים שמוזכרים בפרשת וישב, בחלום יוסף. כתוב שהוא ראה, מה הוא אמר להם? שהוא ראה את "הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית לז, ט) והרי אומרים, שנים עשר שבטיא. אה? הכוונה אחד עשר בלי יוסף. הרי הוא ראה אחד עשר שמשתחווים לו. למה? שהוא בבחינת שמש, הוא בבחינת שמש. הוא הַשֶּׁמֶשׁ. והם אחד עשר הכוכבים. כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין. 

***

אנחנו אוכלים בפסח, אנחנו אומרים בהגדה, 'הא לחמא עניא' 

***

איך כאלה אומרים הלחמניה? מתגעגעים ללחמניה, אומרים הלחמניה... 

***

זה הלחם עוני, כן? 'הא לחמא עניא' בגימטריה רד"ו (210) פעם מנחיתי הכנסת ספר תורה ומישהו תרם אז הוא תרם 210 אמרתי לו 210 זה כמניין רדו עדיף תתרום כי מניין תעל"ו איי איי איי 

***

אז מה הקשר של 'הא לחמא עניא' זה גימטרי רד"ו שבמשך כל העבדות הם אכלו "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג) לכן כל השנים של הרדו ה-210 שנה כן זה כמניין 'הא לחמא עניא' 

***

עכשיו תראו דבר מעניין אם תיקחו את המילה קורבן קר, ב, נ מה האותיות שעוקבות שבאות אחרי האותיות קורבן באלף בית? אחרי ק יש לנו רש אחרי רש יש לנו שין אחרי הבית של קורבן יש לנו ג' ואחרי הנון יש לנו סמך מה יוצא? אותיות רש גס אחרי הקורבן יש רעש גס מה המסר? 

הקורבן הקורבן גורם שהגסות שגרמה לו לחטוא אז היא מתרוששת והיא יורדת בסדר? 

***

עכשיו אנחנו יודעים שבמצרים היה מחלוקת בגמרא כתוב שיש מחלוקת אם במצרים היו יולדות שש (6) בכרס אחת (1) או שישים (60) בכרס אחת נכון? מחלוקת בגמרא כמה הן היו יולדות שנאמר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ" (שמות א, ז) "וַיִּשְׁרְצוּ" כמו שרצים אז יש דעה בגמרא שאומרת שש ויש דעה שאומרת שישים איך זה רמוז? 

יש את הפסוק שאומר "בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ" (תהלים קמז, ג) מה הכוונה? שהקדוש ברוך הוא מברך את הבנים "בְּקִרְבֵּךְ" בתוך הבטן של האמא, נכון? "בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ" אז יש ברכה. אז במקום לצאת אחד, יצאו שש, שישים, מחלוקת. אז מה נעשה? שש או שישים? 

"בֵּרַךְ" איזה אות מתחיל? בית. "בָּנַיִךְ"? בית. "בְּקִרְבֵּךְ"? בית. כמה יצא? שש. "בֵּרַךְ"? מה מסתיים? כמה זה כף? עשרים. "בָּנַיִךְ"? עשרים. "בְּקִרְבֵּךְ"? עשרים. שישים. יוצא ש: "בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ" ראשי תיבות, שש. סופי תיבות, שישים. חחח. חחח. אה? 

***

נאמר במשנת 'איזהו מקומן' הפסח... אנחנו אומרים את זה בקרבנות לפני התפילה 'הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי' (זבחים ה, ח). 

בכל השאר, מה נאמר? בלשון חיוב. 'נֶאֱכָל' נאכלים. למה רק בפסח התנא הפך ללשון שלילה? 'אֵינוֹ', 'אֵינוֹ נֶאֱכָל' אינו נאכל. כל המקומות האחרים 'נֶאֱכָל'. מה קרה? 

אלא לומר לך שבפסח צריך להשתדל לא לאכול. ולמה ארבע (4) פעמים? נראה לי כי צריך לבדוק לפני האכילה שלוש (3) פעמים. לכן בודקים את האורז שלוש פעמים. 

***

תחזיקו חזק. עשר (10) מכות, רמוזות; דצ"ך, עד"ש, באח"ב, נכון? עכשיו מכת בכורות היא בלי המילה מכת בכורות. בכורות. למה? כי הגימטריה של עשר המכות, דם, צפרדע וכו', בלי המילה מכה, מכת בכורות. קח את כל זה, יוצא בגימטריה בדיוק לפסוק "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כו, ח) זה בדיוק, קח את כל הפסוק הזה, תספור אותו, יוצא בדיוק הגימטריה של עשרת המכות, כאשר בעשרת המכות, בלי המילה מכת בכורות, אלא בכורות. ישתבח שמו. 

***

דיברנו לפני כמה שבועות על ה: 'חד גדיא' הסברנו את העניין של החד גדיא, שזה מסמל את כל ההשתלשלות של עם ישראל עד לגאולה מהחורבן. 

***

דרך אגב, כשדיברנו על נבוכדנצר, צריך לדעת, יש הרבה שלא יודעים. נבוכדנצר הרשע הוא בעצם הצאצא של שלמה המלך ממלכת שבא. שמעתם? הסבא בנה, הנכד החריב. הוא יצא ממלכת שבא, משלמה המלך ממלכת שבא. נבוכדנצר הרשע. כך הוא מביא הרמ"ע מפאנו, רבנו מנחם עזריה מפאנו, מגדולי המקובלים. 

***

אז דיברנו על החד גדיא. נותן לכם פן אחר מהעניין של חד גדיא, מסר אחר, מסר חינוכי, מה בא להגיד החד גדיא. חד גדיא, אותו ילד, קטנצ'יק, גדי, חד גדיא. דזבין אבא בתרי זוזי, שאבא שלו זנח אותו בגלל פרנסתו. בשביל שני (2) זוזים, איך אומרים? מכר אותו. זנח אותו. אין לו זמן בשבילו. אבא עסוק. פרנסה. והילד, השם ירחם. מה נהיה ממנו? 

אתה שונרא. מהגדיא הזה נהיה חתול. ויגדיא החמוד, המתוק, איזה ילד חמוד. פתאום נהיה חתול. מה זה חתול? החתול הוא מסתיר את מעשיו. כתוב, הגמרא אומרת, אם לא היתה לנו תורה, היינו לומדים דרך ארץ מהחתול. גם כשהוא מכסה, גם כשהוא עושה את צרכיו, מכסה, מסתיר את מעשיו, הכול הוא עושה בלי שיראו. 

אתם יודעים, בהתחלה כשמסתירים זה נקרא "עלם" שמעלים דברים שלא ידעו. 

אחר כך השם ירחם. נהיה 'ואתא כלבא' נהיה כלב. מהחתול, נהיה כלב. מה זה כלב? נהיה עז פנים, נהיה מרדן, נוער עליו, זה, לא רוצה, זה. אתם כלבים. אה, נהיה תעז פנים. כלב חצוף, מקבל בפרצוף. 

איי, איי, 'ואתא חוטרא' בא מקל, התחיל לחבוטו, התחיל לקבל מכות. יתברך מתחיל ל... תעז פנים. התחיל לקבל חביט. פה דקמה, שם חפחה, פה ככה. וואי, וואי, וואי. 

אבל מה? הבן אדם כבר מתחיל להתיישר מהמכות שקיבל, אומר, וואלה, תשמע, וזה, צריך וזה, להתיישר, להתחזק. מה, יצר הרע יוותר לו? 

'ואתא נורא' יצר הרע מכניס לו עכשיו את התאוות, את אש התאווה, ואותה התאוות האלה לא נותנות לו מנוחה? זה 'ואתא נורא'. 

איי, איי, איי, מה הפתרון? הפתרון לאש התאווה זה המים, זה המים, זה הטרם 'ואתה מיא' שב, תלמד תורה, וככה תנצל מאש התאוות. 

אבל אדם ילמד תורה ולא יעקור את התאוות מכוח התורה 'ואתא תורא' הבהמיות שבו לא תיתן לו מנוח. אפילו שהוא נראה, נראה דתי, נראה חרדי. אם לא עבדת על המידות ולא עקרת מהשורש אתה תעבוד, אז אפילו שיש בך תורה אתה תישאר בהמה. אתה תהיה בהמה עם תורה. 

עשו הרשע, היה לו ראש טוב, אבל הגוף היה מלא תאוות. מה סופו? רק הראש נכנס למערת המכפלה התגלגל. הגוף נשאר בחוץ, השם ירחם. 

נו, אז אם אתה רואה שיש לך תורה, אבל מצד שני הבהמיות עדיין נמצאת בתוכך, השלב הבא זה 'ואתא שוחט' אתה צריך לעשות מסירות נפש, אין מה לעשות. אתה צריך להחליט החלטות, איך אתה עושה מסירות נפש. כל מיני גדרים, כל מיני החלטות שאתה מחליט, איך אתה עוקר את התאוות. 

'ואתא מלאך המוות' מלאך המוות שרואה שאתה רוצה לעשות מסירות נפש, אתה רוצה לקבל קבלות, אתה רוצה להחליט החלטות, הוא כבר רוצה להרוג אותך "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק, וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב) הוא רוצה להרוג אותך לפני שתספיק לעשות תשובה. לפני שתצליח לעשות תשובה, הוא רוצה לחטוף! 

אבל 'ואתא הקדוש ברוך הוא' – 'הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם!' ומידו של יצר הרע, זה כאשר אדם מחליט באמת לעשות רצונו להתברך ולתקן את המידות ולעקור מתוכו את כל הבהמיות והתאוות, הסוף של השיר, 'ואתא הקדוש ברוך הוא, ושחט למלאך המוות!'. זה המסלול של היהודי שצריך לדעת מ: 'חד גדיא'. 

זה מתחיל כשהוא היה עוד גדי, ולא השקיעו בו כמו שצריך. זה לא קשור. אתה את שלך צריך לעשות. אתה צריך לעשות רצונו להתברך. זה עוד מסרון קטן מ: 'חד גדיא' ישתבח שמו. 

***

אנחנו תכף נסיים. אתם מחזיקים, מעמד, נכון? 

***

כתוב "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב, כג) שמתם לב מה ראשי תיבות? "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם" ו, י, ה, ל, א, אותיות אליהו. אליהו "בָּתֵּיכֶם". "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם". 

מה הקשר לאליהו? שימו לב. כתוב בגמרא, שכשאליהו נמצא בעיר, הכלבים צוחקים. כשמלאך המוות בעיר, הכלבים בוכים. איך כתוב בגמרא? 

עכשיו, כתוב ביציאת מצרים "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז) הכלבים אפילו את הלשון לא הוציאו. בדרך כלל הם מטללים, כאלה, לשון בחוץ. אה? אפילו את הלשון לא הוציאו. 

איך זה יכול להיות? מה קרה להם, לכלבים? איי, איי, איי, הרי המלאך היה שם. המלאך שבא לכסח את המצרים, היה. מלאך המוות היה שם. נו, אז למה הם לא בכו? למה? 

הם התבלבלו. מצד אחד הם ראו את המלאך, מצד שני הם ראו את אליהו, את אליהו הנביא. אמרו, רגע, עכשיו מה עושים? בוכים או צוחקים? לא יודע מה להחליט, שתקו. לא הוציאו אפילו את הלשון, אמרו, לא יודעים מה לעשות. מה עושים עכשיו? 

זה כשכתוב "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם" עשר ראשי תיבות, אליהו. שבא השם הוא סידר את העניינים. 

***

עוד ממתק. פסח, פסח, במילוי. איך כותבים פסח? פה, סמ', כותבים סמ', מ', כ', וח', כותבים ח', י', ת'. זה פסח במילוי, נכון? תראו שכל המצוות של פסח רמוזים בתוך המילוי של פסח. 

פה, זה פסח, שזה גם הזרוע. פה אמרנו, פה. פה זה פה, אז הה, יש בזה אגדה, יש בזה הסבה, ויש בזה הלל. הכל בה. הסמ', סעודה. נכון? איך כותבים סמ'? סמ', מ', כ'. המ', זה המרור והמצות. נתחיל במ'. הכ', כרפס וכורך. נכון? עכשיו יש לנו ח', ח', י', ת', ח', זה החרוסת, והחזרת. איוד איוד מיין ומה זה יחץ? ותו? "תְּהִלֹּת השם" (ישעיה סג, ז) סיפור יציאת מצרים. אז בתוך כל העניינים, כל האותיות של המילה פסח במילואי יש לנו את כל מה שקשור לחג הפסח. 

***

טוב, יש לי פה עוד כמה, נשאיר את זה לפעם הבאה, לשבוע הבא. עד עכשיו החזקתם מעמד יפה, אשחרר אותכם. יהי רצון שנזכה בעזרת השם חודש שנה לעלות לרגל לבית המקדש, שייבנה במהרה בימינו ברחמים. חזקים וברוכים.