השפעת הדוגמא האישית | ר' מיכאל אליה סקריצקי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח. ברשות הרב,

אגיד מאמר לאיש ס״א מחוכמת המצפון,

שיעור יהיה לעילוי נשמת יהודה בן סלם.

שיר השירים אינך יפה רעייתי, אינך יפה עינייך יונים.

מדרש רבא אומר,

מה יונה שהביא האורה לעולם בימי נוח,

כך כנסת ישראל מביאה אורה לעולם,

שנאמר,

והלכו גויים רבים לעורך.

מתי יונה הביא האורה לעולם בימי נוח?

כשהיה נוח בתיבה,

היונה הביאה לו את הבשורה הטובה על ידי עלי הזית,

שהשמן שלו משמש למאור.

לבשר אותו שהפסיק המבול, והוא יוצא מאפלה לאורה.

וכן אומר ישעיה, והלכו גויים רבים לעורך.

הרד״ק מפרש,

והלכו עמים רבים,

ואמרו נעלה אל הר ה'

ואל בית אלוהי יעקב,

ויורנו מדרכיו,

ונלך בארוחותיו.

זהו, שילכו הגויים לאור ישראל,

הם ומלכיהם ושריהם,

ויצאו גם מאפלה לאורה.

בשביל להבין, נמשיך קצת עם דברי המדרש.

רבי אומר, יש יונה שכשמאכילים אותה וחברותיה מריחות אותה,

הכוונה מריחות את האוכל שהיא אוכלת.

ובאות אצלה לשובחה,

ישר באות אצלה ואל מזונה ואל בעליה.

כמו שאנחנו רואים, שאם נזרוק כמה פתיתים ליונים,

יונה אחת או שתיים,

אז ישר תוך כמה דקות אנחנו נראה עשרות, אולי מאות אפילו,

יונים אוכלים את הפתיתים.

כך ישראל,

בשעה שתלמיד חכם יושב ודורש לפני הציבור בבית הכנסת ובבית המדרש,

בהרצאות בכל הארץ ובעולם.

הוא מזכיר נפלאות ה' וחסדיו עם עמו ישראל,

ומנעים בנועם התורה.

והדברים באים לאוזניהם של בני העמים,

והם רואים בכבוד שישראל עושים לה' לתורה ולחכמיה בהתאספם אל הדרשה הזו.

הרבה גרים מתגיירים באותה שעה,

כגון יתרו,

רחב הכנענית.

שניהם שמעו את גאולת ישראל ממצרים, את גאולת ישראל ממצרים,

את הנפלאות והחסד שעשה ה' יתברך עם עמו ישראל.

ואז כשנאספו ישראל אל משה או אל יהושע בן נון

להאמין ולהישמע לדבריו,

באו ונכנסו תחת כנפי השכינה.

אף בחנניה, מישאל ועזריה,

כשהקדוש ברוך הוא עשה נס והציל אותם מכבשן האש,

בגלל שלא רצו להשתחוות לצרם, שאמר להם נבוכדנצר הרשע.

הרבה גרים התגיירו באותה שעה ושיברו את צלמיהם,

שברו את העבודה הזרה, שעבדו.

וזה מה שכתוב בראותו ילדיו.

סמוך לזה כתוב, וידעו תואר רוח בינה.

ילדיו זה חנניה, מישאל ועזריה,

שכתוב עליהם, הילדים אשר אין בהם כל מום.

וגם אנחנו, הילדים של הקדוש ברוך הוא,

בזמן שילדיו מקדשים את שמו ברבים,

כמו שהם לא השתחוו לצלם,

חנניה, מישאל ועזריה,

יעשה להם כאותו הנס שעשה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, כשנמרוד הרשע ישליחו לכבשן האש.

ומתוך כך, וידעו תואר רוח בינה,

שהם יתבוננו מעכשיו במעשה ה'

וידעו ויבינו ויתנו כבוד לשמו יתברך.

כך בכל עת שישראל מקדשים שם ה'

בכבוד התורה וחכמיה.

אילו היה עם ישראל עומד ברום המעלה לפי שורש נשמתו,

כפי תכלית יצירתם,

תכלית זה שלמות.

אז אם הם היו שלמים במעשיהם,

בהתאם ליופי נשמתם,

כפי תכלית הבריאה לנצחיותם,

אם לא היו מועלים בשליחותם ולא פוגמים בשלמותם, והיו למופת לאור עולם,

כי אז היו כל הגויים הולכים לאורו של עם ישראל,

וגם הם היו משתפרים במוסרם ולא היו משחיתים כל כך את צלמם.

אילו היו ישראל דבקים באור חוכמת ה' אשר הזריח עליהם,

אילו כך היה,

אז היו הרבה מן הגויים באים ומסתבכים לנחלת ה'

באים ומזדווגים באומה זו שהקדוש ברוך הוא בחר בה.

היו באים ומתגיירים ונכנסים תחת כנפי השכינה,

השכינה בלי כל פיתויים.

ואם הדבר לא קורה,

אז אשמה

היא עלינו,

על עם ישראל אשר ירד פלאות, לצערנו,

בעוונותינו הרבים.

המציאות היא הפוכה.

אנחנו נהנים לעצת היצר ולומדים מחוקת הגויים ומזדווגים באומות העולם ולא הם בנו.

הלבוש, התנהגות, סגנון דיבור, חגי הגויים, סילבסטר,

זיקוקים בחתונות, בפורים, דקת דומייה,

עמידה בצפירה,

טמפלוויזיה, סוגי ספורט תחרותיים,

סלבריטי, עושים מבשר ודם אלוה,

ממש משתחווים לאנשים.

השם ירחם, כוחי ועוצם ידי.

כל זה הפך מיהדות,

כל זה

נלקח מהם.

במקום שהם ילמדו מאיתנו, אנחנו לוקחים מהם,

והתוצאה היא כדלהלן.

המון המון התבוללות.

יהודים נוסעים לחו״ל ולא רוצים לחזור. נשארים בארצות הברית, באירופה,

במדינות המזרח, שיש שם עבודה זרה.

החיים בין הגויים, מתחתנים איתם,

מולידים ילדים, נכנסים לבור עמוק שמאוד קשה לטפס בחזרה. חיתונים מזרחיים בארץ וגם אין במינו, השם ירחם.

בנות ישראל הולכות עם הערבים, חיים ביחד, הולכות לכפרים שלהם לגור.

זה לא רק גויים,

הערבים זה לא רק גויים,

זה לא סתם גויים, זה אויבים שלנו, זה עם שרוצה

להכחיד את שונאי ישראל,

רחמנא ליצלן.

כמובן שהשם לא ייתן להם.

ואם עם ישראל יורדים ירידה אחת,

יורדות הגויים ירידות במספר כפול שמונה.

זאת אומרת, עבירה אחת של עם ישראל,

הגויים פי שמונה יותר גרוע.

ובאמת אנחנו רואים שלפני כמאה שנה

גם בין הגויים לא היה עולה על הדעת שאישה תצא לרחוב במלבושים כמו היום.

גם גברים לא היו לובשים קצר, כולם חליפה, הכובע,

והחשובים ביניהם כביכול היו מכסים גם את הגרון וגם כפפות על הידיים.

השיחה בין האנשים הייתה בדרך כבוד, היו פונים אחד לשני בלשון רבים,

אתם, תודה לכם, האם תאכלו בבקשה?

והיום,

אני לא רוצה להזכיר, לתת דוגמאות פה,

איך דיבור בין גבר לאישה שלא מכירים אחד את השני בכלל.

אז מה קרה לפני כמאה שנה?

התחיל כביכול דור ההשכלה,

הנצרות הפרוטסטנטית.

היהודים נסחפו אחרי הגויים,

ובאירופה הייתה התבוללות גדולה,

ואז אוטומטית ובמהירות נפרצו כל הגדרות אצל הגויים.

והיום אנחנו רואים שכמעט כל האנושות איבדה צלם אנוש.

אין בושה,

אין צניעות,

הילמדים מדברים לא יפה,

וגם כלפי הוריהם השם ירחם.

אישה והגבר שווים, אדם וחיה שווים, אדם וספסל שווים,

כל הדברים שפירטנו למעלה. וזה מה שכתוב פה,

ישראל יורדים, הגויים פי שמונה.

לעומת זאת, במדינות המזרח,

גם לפני כמאה שנה,

היהודים שמרו על עצמם,

סגורים ומסוגרים,

לא התערבבו בין הגויים, וגם עד עכשיו בחלק מהמקומות

אנחנו רואים

שבמדינות אלו עדיין הגויים שומרים על גדרי הצניעות ותרבות לבוש מכובדת,

ואפילו ערבים שהם לא שומרים כאילו את דת האסלאם,

עדיין הם לבושים צנוע,

מכסים את הרגליים, שרוולים ארוכות.

אמר לי אחד החבר'ה ששמע באחת הכרתות של הרב שאחמדינג'אד,

יימח שמו וזכרו,

אמר שהבעיה שלו

לא עם היהודים,

ועובדה

עובדה שבאיראן עדיין יש יהודים והוא לא עושה להם שום דבר.

אם היה לו בעיה עם יהודים, היה הורג אותם. הבעיה שלו זה עם הציונים.

ולמה?

שבגלל הציונים,

בגלל ההתבוללות הזאת שהם הורסים, הולכים לפי

תרבות המערב,

הצעירים שלהם מתקלקלים ונהרסים והולכים בדרך הרעה,

כי הדוגמה של עם ישראל משפיעה על הצעירים שלהם.

זאת אומרת שאנחנו רואים,

אנחנו רואים שדברי המדרש מתקיימים בחוש.

ואם הוא ישראל מגדל אור,

אם ישראל למגדל אור, הרי הוא מאיר לגויים עד לתוך המבואות האפלים, כמו שלמדנו, והלכו גויים רבים לעורך,

לעורם של ירושלים, בית המקדש,

גדולי הדור, צדיקי ישראל וכל ישראל.

כך גם כלפי פנים,

בתוך העם עצמו,

שאם היו בני תורה שהם המובחרים שבעם,

עולים ומתעלים בתורתם, בתורת השם ובמוסר ובמידות,

עולים עלייה על גבי עלייה בלא הפסק,

כי אז הדבר היה משפיע על המון קול ישראל, והיו יותר שומרי תורה ומצוות,

ויותר חוזרים בתשובה.

אבל כאשר בני העלייה נשתאים ומתאחרים בעליותם,

ולפעמים יורדים ממדרגתם,

הרי זה משפיע שגם המון העם יורדים ממוסרם.

ואז

באות הגזירות,

גזירות גיוס,

יותר חילולי שבת ציבוריים,

הצבעות בכנסת בעד חילולי שבת, מאשרים חיתונים, לא על פי הלכה,

גיורים פרווה,

מצעדי תועבה בעיר הקודש, ורבו הדוגמאות.

וכאשר הזקנים בשנים והזקנים שקנו חוכמה

היו דורשים בתורה מתוך התלהבות ליבם לשם שמיים,

אז הדוגמה הזו היה די בה להטיל ולהביא אור על היושבים בחושך,

האסורים תחת כבלי השלטון-היצר.

אבל איך אדם יחזור בתשובה ויצא מאפלה לאוראה?

אם הוא בא לדרשה,

ומה הוא רואה?

הוא רואה מופע סטנדאפ,

או גבר מגיע ורואה רוב הקהל נשים בלי גדרי צניעות, במקום שישמע שיגידו על הדרשן איזה צדיק,

איזה צדיק הרב הזה,

איזה חוכמת התורה,

איזה דברים מחזקים.

שמעת את המעשה הנורא בכור ההיתוך על נבלות וטרפות?

ידעת שצריך לבדוק תבלינים אחד על אחד,

אחד אחד לפני התחינה?

מה הוא שומע במקום זה בדרשות האלה?

איזה חמור,

אני חולה עליו, כמה צחקתי?

שמעת את הבדיחה עליו ועל דע?

או ראית?

אמרתי לך, לא צריך לפחד מה' הוא לא מפחיד, הוא לא מעניש.

זה דרשנים?

איך הוא התחזק כשהוא מגיע לדרשה כזאת?

זו בדיחה, וזה שיבוש של כל התורה הקדושה.

בשביל מה באתם לדרשה?

בשביל דברי תורה?

בשביל להתחזק?

אז איך אחרי שנים של דרשות אין שינוי באותה סביבה?

וההפך הוא הנכון.

שבוע לשבוע, שנהיה יותר גרוע מבחינת הצניעות

ודברים אחרים. שאדם ירא חטא לא יעבור בסביבה הזאת בשעת הדרשה ואחריה,

כי הוא יודע מה הולך שם.

אם הייתה דוגמה אישית חיובית,

זה היה אמור להשתנות, לא? לטובה, לפי מה שאנחנו רואים במאמר.

נשים אחרי דרשה היו צריכות לצאת משם עם מטפחות, עם חצאית ארוכה, גברים עם כיפה וציצית, עם קבלות על עצמם של מצוות.

אבל אם מוכרים להם תותים באמירות כמו אין מה לפחד מהשם,

העיקר תבואו עוד פעם,

מובן הדבר למה אין השפעה ואין אור מאיר לאפלה.

אלא הפוך, האפלה מכבה את האור.

פעם עברתי במקום כזה,

בתקופה של סליחות, בשתיים בלילה בערך,

ראיתי בחורי ישיבות

אחרי הסליחות עומדים במדרכה ממול ומסתכלים על היוצאות מבית המדרש.

ואני שומע אחד אומר לחברו, יאללה, בוא נלך.

נו, מה החבר שלו ענה לו?

תקשיבו טוב.

מה, אתה נורמלי?

אני לא זז מפה, תראה מה הולך פה.

בהתלהבות.

מזעזע הדבר.

וזה האור המתחבא, זו ההשפעה הרעה.

בחורים שאמורים להיות שקועים באורה של תורה יוצאים מבקשת מחילה מהשם,

מסליחות,

לפני יום הדין.

מכבים את האור על ידי שמטמאים את עיניהם.

ואיפה הראש שלהם מונח עכשיו?

בטוח לא במסכת שבת, במה אישה יוצאה או במה אישה לא יוצאה.

כביכול,

כל זה קורה במקום מוגן,

בעיר חרדית,

בבני ברק, במקום שהתחיל, בעיר חרדית. כלב מרכז רוחני.

זה התחיל כמקום רוחני ממש. כולם רצו לשם לשמוע דברי תוכחת ומוסר.

בארבע בבוקר,

והמקום נהפך.

אבל ככה זה.

זה המרצים החדשים.

זה ההשפעה הרעה על הדור.

כמו הבונים החופשיים,

שהבונים זה בסגין האור, כי הם רק הורסים.

ככה המרצים האלה הם רק הורסים.

מה זה מרצה בכלל?

פעם לא היה מושג כזה.

היה מושג כזה מרצה?

לא היה.

היה מגיד, היה מוכיח,

מגיד דבר השם, מוכיח את העם.

הבן איש חי,

זכר צדיק לברכה,

הוא כשהיה דורש,

הבן שלו העיד עליו ששכינה הייתה יוצאת מגרונו.

היו אלפים יושבים מולו,

וכל העם יושב ומקשיב, ולא היה אחד שלא שומע.

איך זה?

כי הוא היה מאיר על כל העולם.

העידו על הדור שלו שלא היה אחד,

אחד לא היה שמחלל שבת,

כי הייתה השפעה.

עוד דוגמה אני אתן.

לפני כשבועיים

שמעתי קלטת.

ערבי עובד בסופר וקיבל סחורה,

ואומר למשגיח,

משגיח,

תסביר לי בחיית משגיח, ככה במילים האלה,

זה סחורה בא ממצרים, איך זה כשר לפסח?

בדץ!

המשגיח לא עונה לו,

והערבי מתחיל לצעוק, הוא אומר,

אני לא מבין איך, איך?

עושים צחוק מעבודה, ואיך הערבי מדבר.

נו, מה נראה לכם? הערבי הזה יתגייר מתישהו?

ודאי שלא.

לעומת זאת, אציין לשבח את אפרים, המשגיח שלנו,

שכשאנחנו עושים להשגחה באירועים,

הוא לא סומך על אף אחד.

יש הוראות, הוראות ברורות,

לא סומך על אף אחד, מחמיר בכל מכל כל.

אפילו בן אדם, עובד מטבח דתי,

הוא לא נותן לו להדליק אש ולא להוריד,

אלא יש דלוקה.

בדרך ארץ מסביר שזה לא משהו אישי,

פשוט אנחנו לא סומכים על אף אחד,

וזה הכל.

ובאמת אדם כזה, הוא לא נאמן על עצמו.

למה הוא לא נאמן?

הרי הוא אוכל ומאכיל נבלות וטרפות, אז איך הוא יכול להעיד, איך אנחנו יכולים להאמין שהוא מעיד על עצמו שהוא כשר?

פעם באמת הגיע אליי אדם כזה,

שלא נתנו לו להדליק אש.

אמר לי, תשמע,

תשמע,

בהתחלה נפגעתי מאוד.

אמרתי לעצמי, מה, אני גוי?

אני שומר שבת, תורה, מצוות, כיפה שחורה, משתדל לעבוד את השם.

אבל אחרי זה ירדתי לסוף דעתכם.

ותאמין לי, הוא אומר לי,

הלוואי וכל ההשגחות היו כאלו,

בלי פשרות, בלי לסמוך על אף אחד.

ככה כולם היו אוכלים כשר ולא היו באים לידי תקלות.

זה קידוש השם.

מדבר כזה אדם מתחזק,

הוא רואה דוגמה איך צריך לעבוד את השם, בלי אינטרסים, בלי נגיעה חיצונית.

ואנחנו, ברוך השם,

רואים מה קורה בהרצאות של הרב,

איזה השפעה. אנשים יוצאים עם קבלות, לוקחים על עצמם קיום מצוות, כיסוי ראש, כיפה, ציצית,

לימוד מוסר,

הלכות, גמרא, מפסיקים ללכת בחוקות הגויים, מורידים קוקו,

מורידים קוקו, עגילים, מפסיקים לגלח את הפאות.

פעם שמעתי

מאחד הרבנים שהיו מפנים אליו מפה שאלות בהלכה.

הוא אמר, אני תמיד יודע למחרת

שהייתה הרצאה אתמול של הרב.

איך אתה יודע?

הוא אמר לי, הטלפון

לא מפסיק לצלצל.

אנשים מתקשרים בלי הפסקה, רוצים לדעת איך מקיימים את התורה,

איך מקיימים את המצוות.

זה מגדלור.

הגמרא מספרת על קטיע בר שלום,

ששכנע הקיסר אכזר, שונא ישראל,

להשמיד חס ושלום.

באומרו כי כשם,

קטיע אמר לאותו קיסר,

באומרו כי כשם שאי אפשר לעולם בארבע רוחות,

כך אי אפשר בלא ישראל,

וגם הוא לא יצליח כיהודים מפוזרים בכל העולם, ומחוץ למדינתו הוא לא יכול לעשות כלום,

וגם אמר שיקראו לו מלכות הקטיע,

מלכות קטועה וחסרה,

שבכל המלכויות יש יהודים,

ואצלך לא יהיה.

הקיסר השתכנע ואמר לו,

אמנם

יפה אמרת,

מיהו מאן דזקי

למלכותא שדו ללקמוניה חלילה.

רשי פירש,

מי שנוצח את המלך בדברים,

בוא שתו למלך,

ומשפט האיש להשליכו לבית

מלא עפר, כדי שימות שם.

כשהוליכו אותו למיטה,

אמרה לו מטרונית האחת,

אוי לאותה ספינה העוברת בלי לתת את המכס.

זאת אומרת, כיוון שאתה מת בגלל ישראל,

חבל שלא מלת את עצמך בשביל ליטול עימם חלק לעולם הבא.

שמע קטיע בר שלום את דבריה, ונפל על ראש עורלתו,

ומל את עצמו.

אמר,

נתתי את המכס שלי כדי לעבור.

לפני מותו ציווה ליתן את כל נכסיו לרבי עקיבא וחבריו.

למה דווקא רבי עקיבא?

אין זה אלא משום ששמו ואישיותו של רבי עקיבא היו הולכים מסוף העולם ועד סופו.

כולם ידעו המהפכה הגדולה שעשה בנפשו.

ארבעים שנה לא למד,

ומתוך שפעם אחת עמד על פי הבאר ושאל מי חקק אבן זו,

אמרו לו, היא עתה קורא, אבנים שחקו מים.

ומיד דן קל וחומר,

מערך פסל את הקשה,

דברי תורה שקשה כברזל,

פי כמה וכמה שיחקקו את ליבו של הדן.

ומיד יצא ללמוד תורה מתוך עניות,

צער ודוחק גדול,

כשהוא ואשתו צדקת מוחרמים מבית אביה,

וכך למד במשך עשרים וארבע שנים עד שהגיע להיות התן האלוקי.

מן הנמנע

ששמו שהלך מסוף העולם ועד סופו לא השפיע אף על הגויים,

ואותו הגוי הקטיע בר שלום.

גם לאוזנו הגיעה השמועה על גדולתו וגבורתו של רבי עקיבא,

והוא התרשם ממנו עד כדי כך שהיה מוכן למסור נפשו בעבור ישראל,

והוא שילם אכן מחיר גדול שעלה לו בחייו,

ולכן העביר את כל רכושו ואת כל נכסיו לרבי עקיבא וחבריו מתוך הכרת הטוב,

שעל ידו זכה לחיי העולם הבא.

כאן ברצוני

להכניס הערת שוליים קטנה, אבל עם סימן קריאה גדול.

מקטיע בר שלום

הוא לא חייב בכלום,

לא היה חייב במצוות,

לא חייב להתגייר,

לא חייב במילה.

משמועה על צדיק ומעשיו,

התפעל,

רצה לזכות וזכה בחלק לחיי העולם הבא.

הוא לא היה מקבל גיהינום אם לא היה זוכה.

ורבי עקיבא לא פעל פעולה ישירה כלפיו כדי לזכותו לחיי העולם הבא,

אלא בעקיפין,

משמועה,

והוא הכיר לא טובה על זה ונתן לו את כל רכושו ואת נכסיו.

אז כמה יהודי חייב בהכרת הטוב לרבו?

תלוי איזה רב, כן?

אם זה רב של תותים, אז אפשר להחזיר לו בננות,

וגם זה יותר מדי.

אבל אם זה רב אמיתי שפועל כלפיו פעולות ישירות, משקיע בעלייתו,

בתורה וברוחניות, מוכיח אותו, מדריכו לדרך ישרה, דרך האמת,

מצילו מן החטא, מוציא מגיהינום,

ואם יחזירו בתשובה?

כמה הוא צריך להכיר טובה על זה שהוא נתן לו חלק לעולם הבא?

מוותר מזמנו ומזמן משפחתו בשביל לחזקו, לקרובו אל השם, נו, כמה, כמה אנחנו מחויבים?

קטיע בר שלום

יכול לתבוע כל אחד ואחד.

לפי הכרתו היה צריך להיות פה תור בחוץ של עשרות, מאות ואלפים ועשרות אלפים,

וכולם היו צריכים לשאול, לצעוק, מה לעשות, איך להחזיר טובה,

איך לחזק את העם,

איך לעזור.

עוד מעשה,

אקיליס אגר היה תלמיד רבי עקיבא,

וידו הייתה בגירותו,

וגם בנו של רבי עקיבא הלך ללמוד תורה בתנאים הכי קשים.

כל כך התלה באהבת התורה עד שסיפרו חכמים זיכרונם לברכה,

כי כאשר נשא אישה היה לומד כל הלילה,

וקורא בתורה ושונה באגדות.

ולא רק הוא, אלא שגם אשתו דבקה באהבת התורה,

עד שהייתה מאירה לו כל הלילה בנר,

הייתה עומדת עם נר ומאירה לו.

וכאשר בא אליו רבי עקיבא בבוקר ושאלו, בני מצא ומוצא,

השיב לו מצא אישה מצא טוב.

באהבת התורה שלו ובהתלהבות השפיע גם על אשתו לעזור לו בלימוד.

אנחנו רואים

שבן אדם,

בעצם ההתנהגות שלו, אם הוא עובד לשם שמיים,

הוא משפיע על הסביבה שלו.

וגם בתו של רבי עקיבא עשתה לבעלה בן עזאי,

כאשר עשתה אימה רחל לבעלה רבי עקיבא.

רחילה בת רחילה,

כי אימה כך ביתה.

רחלה בת רחילה,

כי אימה כך ביתה.

עמסה בן איש ושמו יתרה ישראלי.

רבי שמואל אומר, יתרה ישמעאלי היה,

ונכנס לבית המדרש,

ומצא את ישי, אבי דוד,

דוד המלך,

עליו השלום, שהיה יושב ודורש

פנו אלי וייבשעו

כל אפסי ארץ, כי אני אל ואין עוד.

רשי אומר, פנו אלי, ואני הוא פסלכם, ובכך תיבשעו.

מיד נתגייר.

ונתן ישי לו את ביתו.

כך צריכה להיות אווירה של בית המדרש,

אווירה חמה ואופפת,

ומקיפה מיד את הנכנס לתוכו אף לשעה אחת,

עד שהאור הטהור חודר לתוכו, והוא נספק בקדושה וטהרה.

ליבו נסער ונרעד מעוצמת הקדושה,

ואז מביא אותו לתשובה עד לידי מהפכה מגוי ליהודים.

שהרי ישי לא התכוון לגייר אותו,

הוא לא הכיר את הישמעאלי הזה,

הוא אפילו לא הבחין ולא שם לב שנמצא מישהו זר בבית המדרש.

כאשר ישב ודרש וסח בדברי התורה,

אבל בלא יודעים

חדרו דבריו

לליבו של הישמעאלי הזה.

די היה שישי משמיע את דבר ה',

ממחיש את הדברים הכתובים והנאמרים מפי ה' יתברך שמו,

פנו אלי וייבשעו!

איך הדברים יוצאים צלולים, זקים ובהירים, והישמעאלי קלט את הדברים,

ונדמה היה לו כי ההכרזה הזאת מכוונת ישירות אליו, כאילו הוא מדבר אליו ממש.

ליבו דפק מיד בחוזקה, ומיד הלך ותיאר את עצמו.

ורוח אלוקות נדלקה בקרבו, וניצתה בו אש האמונה

בה' אחד, עד אשר הלך ונעשה ליהודי אמיתי.

מכאן אנו למדים

עד היכן מגעת מעלת אווירת קדושת בית הכנסת ובית המדרש,

וכמה השפעה יש כלפי חוץ.

חכמים זיכרונם לברכה

אמרו כי כאשר בא הקדוש ברוך הוא לבית המדרש, ואיננו מוציא עשרה בני אדם,

הוא כועס.

מסכת ברכות, דף וב

הגאון מבין לזכר צדיק לברכה, אמר כי הוא

הוא כועס על אלו שבאו.

וזוהר הקדוש כתוב,

אפילו הם באו, אבל לא באים בבת אחת.

הקדוש ברוך הוא כועס.

לכאורה מה הטענה על אלה שבאו?

מה הם אשמים שאחרים לא באו?

אלא משמע מכאן כי כנגדם טענה והתביעה,

התביעה נגד אלה שבאו,

שאילו היו באים בהתלהבות הדרושה לבית המדרש,

אילו בלטה מתוכם חדווה עילאית להיות מיושבי אוהלי תורה ותפילה,

אז היו כל האחרים חשים בשמחתם

ומסיפוק נפשם בתורה, וזה היה משפיע על אלו שיבואו גם הם בזריזות ובחשק רב.

עצם ההתנהגות שלהם משפיעה על האחרים.

הפסוק עמי מר יקראו,

זבולון קיבל נחלה, לא כל כך נוחה לגידולי קרקע,

והוא אמר לקדוש ברוך הוא,

למה אחרים

קיבלו שדות וקרמים,

והוא ערים וגבעות.

השם אמר לו, אל תדאג לי, כולם יצטרכו לך,

כי התכלת לציצית יהיה רק מנחלתך,

מחילזון, מחילזון,

וזה רמוס בשמו, בית דבר,

ביחד זה חטא,

חילזון.

אז היה בנחלתו גם חילזון וגם סוג של דג יוקרתי שקראו לו טונינה,

אולי זה טונה של ימינו,

וגם זכוכית לבנה,

ומפרשים שזה מראה.

אז רשי כותב על הפסוק,

על ידי פרקמטיה של זבולון,

ידוע שזבולון היה מפרנס את יששכר,

שיוכל ללמוד תורה.

הוא היה עושה פרקמטיה.

תגרי אומות העולם באים אל ארצו והוא עומד על הספר.

סוחרים של אומות העולם

היו באים לארץ ישראל לעשות מסחר והוא היה עומד על הגבול.

והם אומרים, הואיל והצטערנו עד לכאן,

כבר באנו לפה, לארץ ישראל,

בואו נראה

מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה.

והיו עולים לירושלים לבית המקדש

ורואים את כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד,

לפי שעובדי כוכבים ומזלות אלוהות של אלו לא כאלוהות של אלו,

ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה.

ואומרים, אין אומה כשרה כזאת,

ומתגיירים.

מי שבא במגע עם אחד מישראל כבר דבק בו משהו מריכה של אמונה וירת השם.

כמובן, ישראל כשר.

ומן המידות הטובות,

אהבה ואחווה

השוררת ביניהם זה מעורר בהם תשוקה להידבק בעם ישראל. הדוגמה העצמית המועילה יש בה כדי לחולל פלאים.

כדברי חכמים זיכרונם לברכה על דוד המלך עליו השלום שהיה נוטל נבל וכינור ונותנם למעלה מראשותיו

והיה קם בחצי הלילה

ומנגן בהם.

היו חכמי ישראל שומעים את קולו ואומרים אם דוד מלך ישראל עוסק בתורה

וחצות לילה בשירות ותשבחות

תשבחות אנו על אחת כמה וכמה נמצאו

אנו על אחת כמה וכמה ונמצאו כל ישראל יושבים ועוסקים בתורה

בזכות דוד.

הוא לא אמר להם קומו אבל הם שמעו.

זוהי הדרך הטובה והבטוחה ביותר למורים ולמחנכים ומדריכים וההשפעה על תלמידיהם.

לא להגיד להם תעשו כך וכך והם עושים ההפך.

צריך

לעשות לקיים את התורה ביראת השם באהבה ואז זה אוטומטית

משפיע על אחרים

כי הדוגמה העצמית,

הדוגמה האישית היא המועילה ביותר

וככל שהתנהגותם משופרת כך גדלה ההשפעה האמיתית.

המעשים הטובים פועלים פעולתם באוויר העולם אף בלי ידיעתם.

היא מעוררת רוח טהורה ואווירה דגושה וזו מרחפת בעולם בכוחות תמירים בלתי יהודיים,

חודרת לנשמות המהלכות בעולם ומתקשרת בהם.

טוב, אז איפה אנחנו בכל הציור הזה?

איך זה קשור אלינו המאמר הנפלא?

כשבן אדם הולך ברחוב

או מגיע לאיזשהו מקום ופתאום הוא פוגש באדם אחר,

מה האיבר הראשון שהוא מתביית עליו?

לאן עיניו נועצות קודם כול?

דבר ראשון שאנחנו באינסטינקט שלנו מסתכלים

על הבן אדם זה בתוך העיניים שלו,

ואז שני מבטים נפגשים.

כשיהודי נפגש

לראשונה עם הקהילה,

את מי הוא פוגש?

מי העיניים?

כשהוא מגיע לבית הכנסת, את מי הוא רואה קודם כול?

כשמגיע להרצאה, את מי הוא רואה לפני שמורנו הרב מגיע?

עם מי נפגשים בבדיקת תבלינים?

כשמתקשרים לשופר,

ארגון להפצת יהודות, מי עונה שם?

כשמתקשרים לקהילות פז, מי עונה?

כשעושים אירועים, מי הכוח החלוץ של ההשגחה?

מי המשגיחים?

מי הראשונים שאדם מבחוץ נפגש איתו?

זה אנחנו.

מתוך דבריו של רשי

על הפסוק שלנו,

הינך יפה רעיתי, הינך יפה עינייך יונימו.

הוא מפנה אותנו למסכת תענית כד עמוד א',

כלומר,

קלה שעיניה כאורים,

כל גופה צריך בדיקה,

ושעיניה נעים, אין גופה צריך בדיקה,

וממילא כולם רוצים בה.

לפי העיניים בוחרים כלל.

העיניים זה תלמידים, זה אנחנו.

הווה מתלמידיו של אהרון,

אוהב שלום,

רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

לפי מה שלמדנו היום,

אם תהיה מתלמידיו של אהרון,

אז תהיה מקרבן לתורה,

ואז תכניס אותם תחת כנפי השכינה

בלי לעשות כלום.

עצם ההתנהגות שלך.

עצם ההתנהגות

תשפיע עליהם, והם ירצו להתקרב להשם, להתקרב לרב, להתקרב לאמת, להצטרף לקהילה הקדושה. למה?

למה כל זה?

כי רואים אותנו שזה העיניים.

רואים בפועל.

ואנחנו רואים,

באמת רואים בפועל, שיש אנשים שחזרו בתשובה רק בגלל שראו כמה אנחנו מקפידים.

בתבלינים, בכשרות,

שומרים על קלה כבחמורה.

נעמוד עכשיו על שלוש דברים.

מה אנחנו מקיימים?

האם זה מספיק?

ומה מוסיפים אם צריך?

כתוב בטור יורה דעה בשולחן ערוך, הלכות תלמוד תורה.

אני מקצר, מוציא רק את מה שצריך.

חייב אדם לשכור מלמד לבנו.

ומתי לוקח את בנו למלמד שילמד אותו תורה?

כבן שש וכבן שבע.

תלוי ביכולת של הילד.

והמלמד יכה אותו כדי להטיל אימה.

לא כמכת אויב אלא ברצועה קטנה.

בהמשך בסעיף יא.

ומלמדן כל היום וקצת מהלילה כדי לחנכם ללמוד ביום ובלילה.

ולא ייבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות

וימים טובים ובסוף היום.

מוכר לכם הסדר היום הזה?

רק קצת הפוך.

קמים בלילה, לומדים כל היום,

עם גמילות חסדים,

מתבטלים בערבי שבתות וימים טובים.

כמובן,

לא מתבטלים אלא

בשביל לכבוד שבת,

עוזרים בבית.

וקצת בסוף היום. זה כמובן הרבה יותר ממה שעושים רוב גדול של אברכים ובחורי ישיבות בארץ ובעולם.

אבל זה הלכה למעשה לתינוק בן שש.

אז מספיק או לא?

ודאי שצריך לעלות ולהתחזק ולהוסיף.

איך הרב אומר?

מה שהרב מוציא מאיתנו זה כמו לקחת פלסטלינה ולמשמש אותה קצת.

ועם פלסטלינה אפשר לעשות הרבה דברים.

לשנות צורה לגמרי.

לבנות וליצור.

אנחנו יכולים פי אלף.

אדם לא יודע איזה כוחות טמונים בו.

לפני שנה אף אחד פה

לא חלם שיגיע למקום שהוא הגיע היום ברוחניות ובעבודת השם.

קמים לפני הנץ,

לומדים שעה, יש כאלו שעתיים, יש כאלו מחצות.

תפילה,

שיעור מאריו,

כולל, גמילות חסדים, עוד כולל, עוד תפילה, עוד שיעור

של אחד מאיתנו.

סיפרתי פעם לאחד הקרובים שאנחנו מתחילים ללמוד בשלוש בלילה, הוא מסיימים בארבע בצהריים.

הוא נדהן.

ויש אנשים כאלו?

וגם לא אמרתי הכול, כי לרוב ממשיכים פה אחרי הסדר.

תבלינים, הרצאות, הפצה, ראשי חדשים, סופי שבוע, אירועים, חתונות, שחיטות,

מצות, שיפוצים, ועוד ועוד ועוד.

חבורה כזאת שעושה את זה בחשק ובהתפעלות,

בשמחה ובאהבה,

ודאי שימשכו אחריהם עוד אנשים להצטרף אליהם, להצטרף לקהילה.

חילוני יחזור בתשובה, וגוי יכול להתגייר.

אבל בואו לא ניפול בגאווה, חס ושלום.

אומר הרב יעקב גלינסקי,

זיכרונו לחיה עולם הבא, בהקדמה לספר ויקרא.

אדם הראשון,

הוא הבין בשכלו ובחוכמתו

טבע כל בהמה

וחיה וקרא לכל אחת ואחת בשם מעין הטבע והמידה שהוא הכיר בה,

והאותיות שצירף בשמותיהן,

הכל לפי טבעינו ומידותיהן.

וכשבא לקרוא לעצמו, קרא לעצמו אדם.

אדם?

נשמתו

עצולה ממרום, חלק אלוקא ממעל,

מעל מדרגת המלאכים. קומתו הרוחנית הייתה מן הארץ ועד השמים.

היה דבוק בבוראו.

והסיק כל סטרי ההנהגה העליונה וכל טעמי המצוות לאשורן.

וקומתו כה נשגבת עד שביקשו המלאכים לומר לפניו קדוש.

אחד מרבותינו, רבי בנאה,

הורשה להיכנס למערת המכפלה.

בנאה.

הורשה להיכנס למערת המכפלה ולראות את האבות הקדושים,

ולא הורשה להיכנס למערה הפנימית לראות את האדם,

את האדם הראשון.

ואמר,

הוא סיפר,

נסתכלתי בשני עקביו

ודומים לי שני גלגלי חמה.

פירש המהרל מפראג, זכר צעיק לברכה,

אין איבר נחות וחשוך באדם מעקביו,

ואין זוהר ומאיר בעולם יותר מהשמש.

שני הפכים.

ועקביו של אדם מאירות כחמה,

וזה לאחר החטא והמיתה.

אז מה הייתה דרגתו לפני החטא בגן עדן,

כשהוא קרא לעצמו אדם?

זאת הייתה מעלתו וחוכמתו הנשגבת,

שלא הלך שולל אחר מעלותיו שרבו מספור,

אחר רוממותו הנשגבת והשגותיו המרוממות,

אלא

איתר את החסרון שבו.

יבחן, מה עליו לתקן ולשפר,

להתמודד עם גשמיותו ותבועיו, מידותיו ונטיותיו.

נראה מה כותב רבנו חיים מבולוז'ין

בנפש החיים,

שר ד' פרק ב', בשביל להבין מה מצבנו.

הוא שולח אותנו למדרש משלי.

אמר רבי ישמעאל, בואו ראה כמה קשה יום הדין,

שעתיד הקדוש ברוך הוא

לדון את העולם בעמק יהושפט.

וכשצדיק יבוא לפניו, יאמר לו, כלום עסקת בתורה?

אמר לו, אין.

יאמר לו, יאמר לו השם, הואיל ועודדת אמור לפניי מה שקרית ומה ששנית ומה ששמעת.

מכאן אמרו,

כל מה שקרה אדם יהיה תפוס בידו, משונן, שיזכור.

שאם ישכח, תשיגהו בושה ביום הדין.

שאין עונש יותר גרוע מהבושה.

אמר רבי ישמעאל, אוי לאותה בושה,

אוי לאותה כלימה.

ממשיך המדרש,

ובא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה.

הקדוש ברוך הוא הופך את פניו ממנו

ושרי גיהינום מתנפלים ומתגברים בו כזאבי ערב,

ונוטלים אותו ומשליכים אותו לשם.

בא לפניו מי שיש בידו שתיים או שלוש סדרי משנה,

אומר לו, בני,

את כולם למה לא שנית?

בא מי שיש בידו הלכות, הכוונה כל המשניות,

אומר לו, בני, תורת כהנים למה לא שנית?

שיש בהם דיני טומאה וטהרה?

בא מי שיש בידו תורת כהנים.

אומר לו הקדוש ברוך הוא, בני,

חמישה חומשי תורה, למה לא שנית?

וכן הלאה, אגדה ותלמוד, גמרא,

צפית במרכבה, כיסא כבודי, איך הוא עומד? חשמל, איך הוא עומד? זאת אומרת, אנחנו רואים פה

שהאדם חייב ללמוד את כל התורה כולה.

כמה אנחנו רחוקים משלמות,

וכמה אנחנו חסרים, וכמה עבודה עוד רבה.

אנחנו צריכים להגיע למצב של לימוד תורה לשמה,

וזה תפקיד של כל יהודי.

מה התפקיד של כל יהודי באמת?

אחת שאלתי מאת השם,

עותה אבקש שבתי בבית השם כל ימי חיי.

וזה לאו דווקא להיות בבית המדרש 24-7,

לא לצאת לעולם.

לא,

בית המדרש זה לא כלא,

צריך גם לקיים את מה שלומדים.

היה לה כוונה שכל מקום שאנו נמצאים, בית הכנסת, בית המדרש,

בית, אוטובוס, משפחה,

בתור לרופא, בהליכה.

לא משנה המיקום שלך, להפוך את הסביבה לבית השם.

להגיע למצב שגם מי שמסביבך ירגישו שהם בבית המדרש.

איך?

איך זה אפשרי בכלל?

להיות מחובר לאינפוזיה של התורה 24 שעות?

דוד המלך עליו השלום פתח בתהילים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך הטעים לא עמד ומושב לצים לא ישר.

כי אם בתורת השם חפצו,

ובתורתו יגיע יומם ולילה.

שני פסוקים שהם יסוד גדול איך להגיע למצב

של ובתורתו יגיע יומם ולילה,

שזה

עשבתי בבית השם כל ימי חיי.

אמר דוד המלך עליו השלום.

כי אם בתורת השם חפצו,

רק אם יש רצון,

חשק,

חפץ בתורת השם,

אז יגיע לתורתו ויגיע יומם ולילה.

אבל אנחנו לפעמים לא במצב ללמוד כל כך.

הרגשה של אין חשק.

ולמה?

על זה אמר דוד המלך, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים,

לאו דווקא להיות רשעים כמוהם, ללכת בדרכיהם.

לא, כל דבר שהוא מענייני העולם הזה, מענייני הגשמיות, צריך בדיקה רצינית ואבחנה.

אולי יש שם מעורבות של עצת היצר.

וזה עצת רשעים.

כל דבר מענייני

גשמיות שמעסיק אותנו, בעיות בבית, בעיות פרנסה.

אם זה נכנס לתוכנו,

זה יצר הדברים שמסיחים את דעתו של אדם ומעכבים אותו מלעלות ברוחניות. מונעים ממנו את החפץ בתורת השם.

אז אם אדם יסיר מלבו את כל ענייני העולם הזה,

יגיע למצב של בתורת השם חפצו, אז יהיה בית המדרש מעליך.

הסוד להצלחה הוא התמדה.

אדם שמתמיד ולא עוצר,

לא זז מהקביות,

אפילו שבהתחלה לא מצליח,

בסופו של דבר מקבל סייעתא דשמיא גדולה ונפתח לו בלימוד ובהבנה ובחוכמה ובזיכרון.

כל מה שאדם מבקש ברוחניות באמת נותנים לו.

מי לנו גדול מרבי עקיבא שדיברנו עליו כבר.

אחרי 12 שנה חזר ושמע את אשתו אומרת

שאם היה שומע אותי הייתי אומרת לו ללכת לעוד 12 שנה.

שמע אותה,

הסתובב והלך.

ואפילו לא נכנס להגיד שלום.

כלום.

אם היה נכנס, אז היה הפסק.

ואז 12 ועוד 12, זה לא 24. ודרגה שזוכים בה ברציפות הרבה יותר גבוהה.

ומה זכה?

24,000 תלמידים.

רבן של כל ישראל

ודורנו הרב קניאבסקי שליטה

הגיע לאבא שלו, הסטייפלר, זכר צדיק לברכה, כשהיה נהר ואמר שהוא לומד ולא מבין.

ענה לו הסטייפלר, זכר צדיק לברכה,

לא צריך להבין, צריך ללמוד.

המשיך ללמוד בהתמדה ולא הפסיק.

ומישהו יכול להגיד עליו היום שהוא לא מבין?

הרב אלישיב, זכר צדיק לברכה, נפטר בגיל מעל 100, וכמעט עד היום האחרון היה קם ב-02 בלילה,

ואחרי כמה דקות כבר היה שקוע בגמרא.

כל הסדרים שלו במשך היום היו על הדקה, עד כדי כך שלפעמים כבר היה קם

מהספר ללכת לתפילה בלי להסתכל בשעון,

ומעידים עליו שזה היה בדיוק על הדקה.

כוח ההתמדה וההרגן

לא שינה מסדרו, וההפך,

אם היה לו זמן פנוי אפילו דקה, היה פותח ספר.

פעם הגיע לבקרו עשיר גדול

ואמר לו שהוא מוכן לחתן את כל נכדיו על חשבונו.

ידוע שלרב אלישיב היה יותר מאלף צאצאים עוד בחייו.

מובן שזה לא כמה שקלים לחתן כל נכדיו.

ובתמורה עשיר רצה ללמוד איתו חברותא.

כמובן הוא אמר לא כל היום ולא כל יום ולא פעם בשבוע אלא שעה בודדה בחודש.

עסקה טובה, לא? מי לא קופץ על עסקה כזו?

אמר לו הרב אלישיב

בשביל זה לשנות את סדרי הלימוד שלי

לא כדאי.

אתם מבינים מה זה התמדה?

ונספר עוד סיפור אחרון,

ידוע לחפץ חיים, זכר צדיק לברכה,

שבזמנו היה דיבוק באחת העיירות,

הוא שלח לשם עשרה מתלמידיו ואמר להם, תגידו לו שאני גוזר עליו לצאת מהגוף.

תלמידיו עשו כרצון ריבם.

כשהדיבוק שמע זאת,

מייד

בפחד וברעדה אמר שכבר יוצא.

שאלו אותו התלמידים, למה הוא כל כך מפחד מחפץ חיים?

אמר להם, כי הוא נחשב מאוד בשמיים.

שאלו אותו, למה הוא נחשב מאוד בשמיים?

מה היינו חושבים שהתשובה?

חיבר

משנה ברורה,

ללכות

לשון הרע, היה צדיק גדול, גדול הדור?

התשובה של הדיבוק הייתה שהוא מתמיד גדול,

הוא מתמיד.

קביעות.

אתם רואים מה זה התמדה?

מה נחשב בשמיים?

אז בזכות ההתמדה וקביעות רצון

נגיע בסופו של דבר לשמה ונהיה דוגמה אישית בעבודת השם לכל הסובבים.

יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה

ונזכה לכל המעלות הטובות שבתורה.

ונהיה כמגדל אור המאיר במבואות החשוכים. ונשפיע על כל הסובבים אותנו ועל כל העולם כולו,

בין בהשפעה ישירה ושלא ישירה.

ויתגדל ויתקדש שמו יתברח בעולם כולו.

תודה רבה.