מקום לקב"ה בלב | ר' אלחנן מאמו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח

ברשותכם וברשות כבוד הרב

אומר הפסוק בפרשה אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמורו ועשיתם אותם אומר רשי על המקום

יכול זה קיום המצוות מה שמדובר אם בחוקותיי תלכו

כשהוא אומר ואת מצוותיי תשמורו הרי קיום המצוות אמור כבר אמור לפני זה

קיום המצוות מה זה בא להגיד אם בחוקותיי תלכו

המה אני מקיימים בחוקותיי תלכו שתהיו עמלים בתורה אומרה שעל הפסוק.

הכוונה זה לעמל בתורה.

אומר המדרש, אמר רבי יצחק במסכת מגילה,

אם יאמר לך אדם,

זו מימרה ידועה שאנחנו אומרים כל הזמן,

יגעתי ולא מצאתי,

אל תאמין. אם בן אדם אומר שהוא יגע בתורה והוא לא מצא, לא הצליח להבין או לא הצליח להגיע לסייעתא דשמיא,

אל תאמין. אל תאמין שמה?

אל תאמין שהוא יגע, כי אם הוא היה יגע,

הוא כן היה מוצא.

אז הוא אומר, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין.

לא יגעתי. אם יאמר לך אדם, לא יגעתי ומצאתי,

הוא החליט שכן יש לו ידיעות בתורה וכן יש לו סייעתא דשמיא, הוא אומר, אבל זה בא לי בלי יגיעה,

אל תאמין לו.

או שהוא כן יגע או שהוא לא מצא, אבל אין מצב כזה בלי יגיע.

אבל אם יאמר לך אדם, יגעתי ומצאתי, זאת אומרת בעקבות היגיעה הוא מצא גם כן סייעתא דשמיא והבנה בתורה,

תאמין.

זה אומר את הגמרא, מר רבי יצחק, במסכת מגילה.

אומר פה המחבר של המאמר,

כן היא הנהגת הקדוש ברוך הוא, בעת אשר מתייגע וטורח בכל כוחותיו

ללמוד תורה, ודאי שישיגנה.

הקדוש ברוך הוא נותן להנהגה בעולם שאם אדם מתייגע בכל כוחו ללמוד תורה, ודאי שבסוף הוא יגיע למושג של ישיגנה. מה ישיגנה, תכף נראה, יש פה כמה מושגים, איך אפשר להשיג את התורה,

בהבנה בלבד, בהבנה עם סייעתא דשמיא, יש בזה עוד כמה חילוקים.

אבל זה באופן כללי הרעיון.

אכן אף לאחר היגיעה אינו אלא בגדר מציאה. אומר עוד דבר, גם אחרי שבן אדם יגע,

זה עדיין נחשב בגדר מציאה.

מה הכוונה בגדר מציאה? היינו שאינו יוצר לעצמו את תורתו, אלא תמיד היא מציאה.

זאת אומרת, כשהאדם מתייגע ללמוד תורה,

הוא לא יוצר אותה ובונה את ההבנה הזאת אצלו.

אלא הוא בגדר מוצא.

דבר קיים, הוא רק זוכה למצוא.

ובכל זאת היגיעה הכרחית

להשגת התורה. בכל מקרה, גם אם זה מציאה,

זה הכרחי להשגת התורה,

ולא ייתכן שישיג ללא יגיעה.

משום אחי,

מה שלמדנו עכשיו, לא יגעתי ומצאתי. אם אדם אמר לך, לא יגעתי ובכל זאת מצאתי,

אל תאמין.

עד כאן זה דברים ברורים.

הוא מדבר ואומר,

אבל במשא ומתן, סייעתא דשמיא.

כל מה שדיברנו עד עכשיו

לגבי יגעת ומצאת וכל זה, מדובר בדברי תורה.

אבל במשא ומתן, בן אדם לא יכול להגיד דבר כזה. יגעתי ומצאתי.

האמין, אתה לא יכול לשמוע דבר כזה מבן אדם. למה שמה זה סיפור אחר.

בענייני העולם הזה,

זה רק סייעתא דשמיא. זה לא יעזור היגיעה.

היגיעה זה רק, הוא מושלה את עצמו, תכף הוא יסביר פה למה.

היגיעה הכרחית ונדרשת רק להשגת תורה.

ועל זה נאמר, אדם לעמל יולד. מה שכתוב בפסוק שאמר שלמה, אדם לעמל יולד, הכוונה לעמל התורה, לא לעמל אחר.

אבל במשא ומתן,

תלוי הדבר בסייעתא דשמיא,

ואין היגיעה תורמת מאומה לרכישת חיי העולם הזה.

כמו שהסברנו, בן אדם יתייגע, יעשה עוד איזה שהם מאמצים בענייני העולם הזה,

ובסוף ישיג,

תדע לך, זה לא שייך ליגיעה בכלל. יש לו סייעתא דשמיא. זה שהוא לא מודע לזה, זה עוד עניין.

יכול להיות שהוא מצליח, יש לו סייעתא דשמיא,

והוא מצד שני מתייגע, סתם מה שנקרא הולך על פריילוף באוויר, אתה מתייגע, מתייגע, וגם ככה זה היה צריך להגיע.

על ידי הסייעתא דשמיא שיש, זה בענייני העולם הזה.

מזונותיו של אדם קצובים לו, מראש השנה, כמו שכתוב בגמרא במסכת ביצה, מראש השנה עד ראש השנה, כל אשר משיג ומקבל בעולם הזה,

הכל קצוב לו ממרום,

ואין שייכות כלל לטרחתו בהשגתם.

אז זה ברור, כל הנושא של יגיעה והשגה,

זה אך ורק בדברי תורה ובתורה.

בענייני העולם הזה, זה הכל סייעתא דשמיא.

עד כאן.

הוא ממשיך ואומר, ומה שדומה בעיני העולם,

אנשים מסתכלים ורואים שהיגיעה והתורח הכרחיים להשגת העולם הזה,

כמו שהיום אנחנו רואים אנשים שאומרים שרק בזכות היגיעה הוא הצליח בעשר אצבעות, עבד וכל זה,

כל זה כלול בתוך קללת בזיעת אפיך, תאכל לחם, כמו שהרב אמר אתמול בהרצאה וגם לפני,

אנחנו יודעים

שפשוט הוא מחזק את הקללה על עצמו.

וכדי שתתקיים הקללה,

נברא את הבריאה, הקדוש ברוך הוא ברא את הטבע של הבריאה,

באופן שמטעה את העולם לחשוב שהעבודה והטרחה

הן הסיבות להשגת העולם הזה.

ויש לנו הוכחה שזה לא ככה, ממי? מרבי שמעון בר יוחאי, נכנס למערה, שהיה בה 13 שנה,

וללא שום סיבה לסיפוק חיי העולם הזה, הוא לא הכין את עצמו בשום צורה מבחינת העולם הזה, לא מזונות ולא שום דבר,

הקדוש ברוך הוא הזמין למזונותיו,

שבענייני משא ומתן, סייעתא דשמיא זה מה שקובע.

אז יש לנו הוכחה גם כן מרבי שמעון בר יוחאי.

ובדברי תורה לא המרן,

וגם כן מה שאמרנו בדברי תורה שצריך יגיעה,

לא המרן אלא לחדודי,

זה מושג,

אבל לאוקמא גירסא, סייעתא מן שמיא הוא.

זאת אומרת, יש עכשיו, אחרי שבן אדם יגע ומצא תורה,

מה, איך אפשר להגיד?

יש ת...

...שהוא השיג את התורה לחדודי ולאוקמא גירסא. זה שתי השגות שונות לגמרי.

לחדודי זה בסדר, הוא הבין, יש הסבר שזה כאילו מין הבנה,

להבין את הדברים עצמם של הדברי תורה.

ולאוקמא גירסא זה כבר סיפור אחר.

זה כבר, הוא שוקע בתוך התורה, וזה נהפך לחלק ממנו.

הוא יכול להשיג

הלכה ולכוון לאמיתה של הלכה.

ועוד פעם, הוא מסביר פה גם כן, רשי במקום, מה זה ההבדל בין אוקמא גירסא לבין לחדודי.

אחרי שבן אדם יגיע,

מה ההבדל בין מה שהוא משיג?

וברשי שם, הוא אומר לאוקמא גירסא,

שלא תשתכח ממנו.

זאת אומרת, התורה נכנסה בו והיא לא נשכחת ממנו.

אף לאחר היגיעה,

בכל כוחותיו, עדיין לא השיג רק לחדודי.

היינו שמקבל הבנה בתורה,

אף מעבר לכוחותיו,

ולכן נקרא בגדר מציאה.

זאת אומרת, רשי אומר, קודם כל,

הכוונה לאוקמא גירסא זה שלא תשכח ממנו, זה הישג מסוים.

אף לאחר היגיעה בכל כוחותיו, עדיין לא השיג רק לחדודי.

כשהוא משיג רק לחדודי, זו הכוונה שהוא מקבל הבנה בתורה שזה מעבר לכוחות שלו. בזכות היגיעה,

הוא מקבל הבנה שהוא לא היה מסוגל להבין בלי היגיעה.

בהבנה, בלחדודי,

לא בלעוק מגירסא.

ולכן נקרא בגדר מציאה. למה אומרים יגעת ומצאת? מה זה מצאת?

אמרנו, כי זה לא דבר שהוא בונה אותו וקונה אותו בעצמו, אלא זה בגדר מציאה.

אז את המציאה הזאתי,

עדיין יש בזה שתי אפשרויות, לחדודי ולעוק מגירסא.

אז הוא אומר,

ראינו שמקבל הבנה בתורה אף מעבר לכוחותיו.

גם אם זה לחדודי,

שזה המעלה הפחות מלעוק מגירסא,

גם שם זה מעבר לכוחותיו של האדם.

למה? בזכות היגיעה.

אדם יגיע להבין את התורה,

הוא לא הבין אותה לאוק מגירסא,

הוא לא הגיע לשלב הכי גדול.

הוא עדיין בלחדודי,

שהוא רק מבין,

אבל זה יכול להשתכח ממנו.

אבל עדיין ההבנה הזאתי, לפני שהיא משתכחת ממנו,

היא בגדר מציאה.

זה מה שמסביר רשי על המושג לאוק מגירסא ולחדודי.

מה הכוונה? כיוון שמחמת כוחותיו לא היה צריך להשיגם. זאת אומרת,

ברמת איי-קיו שלו, בשכל שלו, הוא לא היה מסוגל להבין

את הדברי תורה האלה.

רק בזכות היגיעה, הקדוש ברוך הוא פתח שהוא ימצא וכן יבין.

אמנם כל זה עדיין אינו לאוק מגירסא. כל מה שאמרנו שהאדם מבין,

זה עדיין לא לאוק מגירסא.

ולכן צריך סייעתא דשמיא מיוחדת.

עכשיו הוא אומר עוד דבר, ובאור לאוק מגירסא, מה זה הביאור של המושג לאוק מגירסא?

היינו שייקבע הדבר לקניין עמוק בתוככי נפשו,

ויעשה לחלק ממנו.

ולכן צריך דבר נוסף, יתר על היגיעה.

לפני שאני אמשיך, אז אני אומר עוד פעם, נעשה סדר.

יש את היגיעה,

זכות היגיעה,

עדיין בשלב לחדוד.

בשביל להגיע לשלב לאוק מגירסא, שזה השלב

שמה שנקרא, אומר פה, היינו שייקבע הדבר לקניין עמוק בתוככי נפשו,

פה כבר זה סיפור אחר, פה כבר צריך סייעתא דשמיא. זה הדבר היחיד

שיכול לגרום שייקבע הדבר בתוך נפשו.

וזה מה שפירש רש״י אומר פה,

שלא תשתכח ממנו, כיוון שלא הוקבעה התורה בנפשו, ייתרן שהתורה תשתכח ממנו.

באיזה מקרה?

במקרה של החדוד. אבל לאוק מגירסא אומר לו, זה עניין עמוק בתוככי נפשו.

זה החילוק בין שתי ההשגות בדברי תורה.

וראה מה שכתב רבנו יונה, ממשיך פה ומסביר, בספר שערי תשובה,

בביאור דברי הלל.

אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני?

אם האדם לא יעורר נפשו, מה יועלוהו המוסרים?

כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שומעו,

אדם שמע שיחת מוסר, זה נכנס בו.

ישככם היצר ויעבירם מלבבו.

ככה אומר רבנו יונה.

מפורש שייתכן וזכה לתורה, ונכנסו הדברים בלבו.

אמנם היצר משככם ומעבירם ממנו.

ועל כן צריך סייעתא דשמיא שיוקבעו הדברים בתוכו, ולא יוכל היצר לשככם ממנו.

אז בעצם אנחנו מביאים פה ראייה עכשיו,

מספר שערי תשובה בעניין המוסר,

שאם אדם שמע דבר מוסר חזק,

אז יש שתי אפשרויות.

או שהוא יבין את הדבר וזה יישאר לו לאותו יום ויישכח ממנו, והיצר הרע ישכיח ממנו את זה,

ואז זה דומה למה שלמדנו לחדודה.

ויש את האפשרות השנייה, שהיצר הרע לא יצליח להשכיח את זה ממנו.

וזה, צריך תוספת של

סייעתא דשמיא על היגיעה, יגיעה, מציאה,

שלב שני, שלב שלישי, סייעתא דשמיא,

ואז הוא מגיע למעלה הכי גדולה,

שזה לא בורח ממנו, זה משתקע בתוך נפשו,

ואומר שיוכבעו הדברים בתוכו ולא יוכל היצר לשככם ממנו. למה?

בזכות השלושה דברים, היגיעה, המציאה,

עשייעתא דשמיא, ובסוף השלב האחרון, שיוקבעו בליבו.

אומר וממשיך המחבר, ועדיין עלינו להבין מדוע לא יזכה לאוקמא גרסא. למה יש מצב כזה שלא יזכה לאוקמא גרסא?

והרי עסקינן באדם שהתייגע וטרח בכל כוחותיו. הרי אדם, אמרנו שהשלב הראשוני, בכלל מדובר באדם שיגע בתורה.

לא מדובר באדם שבא ורצה להרוויח פה את הדברי תורה על רגל אחת.

ישב ועמל,

ובכל זאת הוא מפסיד, זה משתכח ממנו,

זה אחרי כמה זמן נעלם ממנו. למה? למה? מדובר באדם שיגע.

הוא אומר כי מבלעדי היגיעה

אף תורת לחדודה לא יקבל.

אז קודם כל, זה שהוא יגע,

הוא מקבל קרדיט, שזה יהיה לו לחדודה, שיגיד תודה. למה?

כי בלי היגיעה גם לחדודה הוא לא יקבל, הוא אומר פה. שום דבר, לא יגיע אליו, אפילו להבנה פשוטה הוא לא יגיע.

זאת אומרת, אם שכלו מבין ברמה מסוימת,

בלי יגיעה, הוא יבין ברמה שלו, של השכל שלו. אם הוא אדם סתום, הוא יבין כסתום, טיפה יותר חכם.

ברמה שלו.

היגיעה...

היגיעה

זה קרדיט.

בזכות היגיעה הוא מקבל אחד הודי, מציעה,

שזה מעבר ליכולת השכל שלו.

ואם כן, מדוע לא יזכה לסייעתא דשמיא? זו השאלה פה שהוא שואל.

אדם שיגע כל כך,

למה לא יזכה אוטומטית לסייעתא דשמיא שיועילו אף להוקמא גירסא?

שזה יהיה כבר עד הסוף. בן אדם יגע, תן לו קרדיט, גם להבין

וגם שיהיה לו סייעתא דשמיא שזה ייקבע בו.

אז מהו הדבר הנוסף שצריך לעשות כדי שהתורה תיקבע בנפשו לעולם?

זו בעצם השאלה פה של המחבר.

הוא אומר, אדם יגע,

תן לו עד הסוף, תן לו שייקבע בנפשו.

למה זה מפסיק באמצע?

בהבנה בלבד, ולמה צריך עכשיו דבר נוסף שנקרא סייעתא דשמיא בשביל שזה ייקבע בנפשו?

למה? מה הסיבה?

אז הוא עכשיו מביא מדרש בשמות רבה שאומר

״היית במדרש משל למלך

שהייתה לו בת יחידית

בה אחד מן המלכים ונטלה״, נשא אותה.

ביקש ללכת לו לארצו,

אותו חתן עם הבת.

אמר לו המלך, בתי שנתתי לך יחידיתי.

זו הבת היחידית שיש לי.

לפרוש ממנה איני יכול לומר לך.

אל תתלה, איני יכול לומר לך.

אני לא יכול להגיד לך אל תיקח אותה איתך, למה התחתנת איתה. מצד שני, אני כהמלך, כאבא שלה, לא יכול לפרוש ממנה, זו הבת היחידית.

יכול שהרי אשתך, אלא זו טובה עשה לי. אומר לו המלך, תעשה לי טובה אחת. שכל מקום שאתה הולך,

קיתון אחד, חדר אחד, עשה לי, שידור עמכם, שאני אהיה בקרבה של הבת שלי איפה שאתה נמצא.

אז זה המשל עכשיו.

הנמשל, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל.

נתתי לכם את התורה לפרוש ממנה, איני יכול.

הקדוש ברוך הוא והתורה ועם ישראל זה חד הוא.

אז הקדוש ברוך הוא לא יכול לפרוש מן התורה.

עשו לי קיתון אחד שהדור בתוכו ביחד עם התורה ועם ישראל. למה? כי הכל מחובר ביחד.

ממשיך ואומר, לא תיתכן הפרדה בין התורה לקדוש ברוך הוא,

ולכן חייב לעשות מקום שבו יוכל הקדוש ברוך הוא לשכון.

וכל שלא עשה את המקום לקדוש ברוך הוא אינו יכול לזכות בתורה של הקדוש ברוך הוא.

עכשיו זה מתחיל להתקשר עם השאלה שהוא שאל.

הרי אדם שיגע, למה לא מקבל לאוק מגרסה? למה הוא לא מקבל שהשתקעה בנפשו?

אומר, לא,

התורה זה לא דבר פשוט, זה הבת של הקדוש ברוך הוא,

היא יחידית,

הקדוש ברוך הוא צריך להיות צמוד, אתה צריך לעשות קיטון שם. אם לא תעשה חדר לקדוש ברוך הוא, לא תשתקע בנפשך, היא תברח לך.

צריך שיהיה ביחד.

אז הוא אומר, יכול לזכות בקדוש ברוך הוא, וכל התורה שיקבל וילמד תהיה רק תורת לך דודה, אם הוא לא יעשה מקום לקדוש ברוך הוא.

ולכן ייתכן שישקכם היצר ויסירם מלבבו.

למה?

הוא לא חיבר את הקדוש ברוך הוא חיבר רק את התורה אליו.

אז אדם יגע בתורה שלא יחשוב שהוא עשה את הכל.

יש עוד שלב,

הוא רק חיבר את התורה אליו, בסדר, הוא התחתן.

אבל בשביל שזה יהיה בר קיימא, התורה אצלו, הוא חייב גם את הקדוש ברוך הוא, את האבא של הכלה,

לעשות להם חדר קיטון, כמו שאמרנו במשל במדרש.

כדי לקנות את התורה בלבבו לא ייתכן כל זמן שלא עשה מקום לקדוש ברוך הוא,

וזו כוונת הגמרא,

שכדי להשיג תורת אמת חייב סייעתא דשמיא.

סייעתא דשמיא זה התוסף שמגיע מבחוץ

על מנת שהתורה תשתקע בלבו של האדם.

אם כן פשיטא אומר,

שכאשר אינו נותן מקום לקדוש ברוך הוא לא ייתכן להשיג סייעתא דשמיא,

שהרי אין הקדוש ברוך הוא נמצא במחיצתו.

השם ירחם, אדם שלא נותן מקום לקדוש ברוך הוא בלב,

אז הוא לא מצליח לקנות את התורה שתיקבע בנפשו.

ממשיך ואומר נוסף לכך

שבעת שאינו נותן מקום בלבבו להשם יתברך,

לא יבקש גם את התורה,

והדברים קשורים יחד.

הקדוש ברוך הוא הוא התורה, והתורה היא הקדוש ברוך הוא.

ואם אנו רואים תורה ללא הקדוש ברוך הוא,

אם אדם חושב שיש דבר כזה תורה בלי הקדוש ברוך הוא,

זה אל התורה לחדודי.

זה בסך הכל להבנה בלבד.

וההבנה הזאת היא אם הוא יגע יקבל מציאה, אם הוא לא יגע זה יקבל ברמת שכל שלו.

כמו שאמרנו את הכללים בהתחלה,

שזה הכלל.

ממשיך ואומר ובגמרא בסנהדרין דף קוו,

כתוב מאי דכתיב איה סופר איה שוקל

ארבע מאות באו דואג ואכיתופל במגדל הפורח באוויר

דואג ואכיתופל שם מספרת הגמרא שאלו ארבע מאות שאלות קושיות שחכמים לא ידעו לענות עליהן בהלכות

מגדל הפורח באוויר ולא איפשית לאו

ולא איפשית לאו חד חכמים אפילו תשובה אחת לא ידעו להגיד

אמר רבה רבותא למי באי

בשני דרבי יהודה כולה תנויה בנזיקין וענן כמתניתין בעקצין תלת שרם את איבתא ורבי יהודה

שאליף מסני ועטה מטרה וענן צבחינן וליקא דמשגח בן

אלא רחמנה לי בבית דכתיב והשם

יראה ללבב

אז אני אסביר את זה רגע מבפנים נראה מה הגמרא אומרת שם בסנהדרין

היש סופר היש שוקל

אז הוא אומר ככה אמר רבי עמי ארבע מאות באי באו דואג ואכיתופל ארבע מאות שאלות שאלו דואג ואכיתופל בעניין מגדל הפורח באוויר ולא אי אפשט לאוחד

והיו השאלות כל כך עמוקות עד שלא היו חכמים יכולים לפשוט אפילו אחת מהן

אמר רבה רבותא למי באי וכי גדולה היא לשאול שאלה לפי זה גדולה לשאול שאלות רבות ולהרבות בלימוד תורה והלא

בשני דריו בשנים של רב יהודה כולי תנועי כל לימודיו של המוראים לא היו אלא בנזיקים שלא היו מרבים להעמיק ולדרוש אלא בסדר זה בלבד

וענן כמתניתן טובה בו עוקצין

ואילו אנו מרבים לדרוש ולהעמיק בכל שישה סדרי משנה עד למסכת עוקצין

שהיא המסכת האחרונה בסדר האחרון בשווא

וכי אב עמד תרב יהודה כאשר היה רב יהודה מגיע לסוגיות הנוגעות להלכות עוקצין כגון משנה זו

של אישה שכובשת ירק בגדרה, ואמרה לה זיתים שכבשן בתרפיהן טהורין.

אמר רבי יהודה אמר הוויוד דה רב ושמואל, ככה זיננה נחה, הקושיות של רב ושמואל אני רואה כאן.

ואומר, אני מדלג, וענקה מתנינן עוקצין,

מתנינן בעוקצין תלת סרה מטיבתא. ואילו אנו לומדים במסכת קצינית 13 ישיבות בעירנו ויודעים אותה היטב.

רב יהודה אבשלף מסני היה חולץ נעל אחת משום

עינוי להשתתף בצער הציבור והיו יורדים גשמים. ועטה מטרה מיד היה נענה

שהקדוש ברוך הוא היה מוריד גשמים מיד, רק כשהוא היה מוריד.

וענן צבחינן וליקה דמשגח בן אנחנו מתפללים וצועקים ולא יורד גשם.

אלא על כורחך אומרת הגמרא, הקדוש ברוך הוא חפץ בלבו, כלומר שנתנהג בטהרת הלב. דכתיב השם יראה ללבב.

זאת אומרת,

הכול זה לפי הלב ולא לפי גודל הלימוד.

מה שדואג והכיתופל עשו, 400 קושיות שאף חכם לא ידע להשיב על אחת מהן,

זה גודל הלימוד.

זה נקרא, מה שנקרא להפציץ. הפציץ בסוגיה,

אף אחד לא יודע להשיב.

אבל הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב של הבן אדם, לא את הגודל של הסוגיות שהוא יודע ללמוד.

רחמנא ליבה באל.

זה בעצם מה שהוא בא פה, המחבר לאבי,

ממסכת סנהדרין לגבי דואג והכיתופל.

ממשיך ואומר, הרי לעדין דה אין תורה חשובה,

הרי לעדיא, ראינו מזה, סליחה,

דה אין התורה חשובה לפי כמות העסק והמשא ומתן בהלכה.

התורה לא נהיית יותר חשובה כאשר מרבים בעסק שלה או במשא ומתן בהלכה.

שהרי ישיבתו של רבא עדיפה משל רבי יהודה, כמו שקראנו,

אלא העיקר תלוי בתורה שיש בה מקום לקדוש ברוך הוא בלב.

כמו הכלל שאמרנו לפני, עם המשל, עם בת המלך והתורה,

זה תלוי כמה מקום, כמה קיטון עשית על הקדוש ברוך הוא ביחד עם התורה, בשביל שזה יתקיים, שזה יהיה בר קיימא.

וכנאמר השם יראה ללבב,

וכנאמר השם יראה ללבב, ולכן ההבדל מופלג. רבי יהודה לפני שהתחיל בתפילה,

אלא רק חלצנה עליו, כבר נענה לו הקדוש ברוך הוא וירד מטר.

ואילו ענן, אף לאחר התפילה והבקשה,

לא מאזין לנה הקדוש ברוך הוא.

זה ההמשך של הגמרא, זו ההתחלה של הגמרא,

ללמד אותנו את העניין הזה. ועוד ממשיכה הגמרא, אמר רב משרשע, דואג ואחיתופל,

לא הווה סלקא להושמטא אליבא דה הלכתא, דכתיב סוד השם ליראיו.

וברגע הדבר הזה, לא זכו לקבוע הלכה כמותן.

גם כשהם היו לומדים תורה,

לא זכו שההלכה תיקבע כמו הדעה שלהם.

שכיוון שלא נתנו וקבעו את המקום לקדוש ברוך הוא, לא זכו שתיקבע התורה בלבבם.

והיינו מה שפרש רשי, שלא זכו שתיקבע הלכה כמותן.

זאת אומרת, זה שלא תיקבע הלכה כמותן,

זה מראה שלא קבעו את התורה בלבבם. אם הם היו קובעים בלבבם את התורה,

היו עושים מקום לקדוש ברוך הוא, אז ההלכה הייתה נקבעת כמותם.

זאת אומרת, רשי אומר פה, זה המדד בעצם.

אפשר להבין אם הבן אדם, אם הסיקו הלכה כמותו,

זאת אומרת שהתורה קבועה בלבבו.

כדי שיקבע הדבר לדינה בבריאה, צריך שיקבע מקום בלב.

וחד ההוא קביעות התורה בלב וקביעות התורה להלכה

ומשום אחי לא הואיל להם לדואג ואחיתופל כל תורתן ששקלו ומדדו

כל הקלות והחמורות שבתורה. למה?

כיוון שלא קבעו מקום לקדוש ברוך הוא.

נמצא כל תורתן חיצונית

ולכן ישקכם היצר ויסירם מלבבו.

נמצא שתחילת העבודה להשגת התורה חייבת להיות עשיית הקיטון בלב

שבו יש מקום לקדוש ברוך הוא. קודם כל,

אתה רוצה ללמוד תורה, אתה רוצה להתייגע,

חבל שהיגיעה הזאת תהיה לריק,

חבל שיהיה לך לחדודיה.

תתחיל קודם כל לבנות את הקיטון, תבנה חדר, שים מקום,

תגיד זה המקום בלב של השם. אני פנוי משם מכל

דבר אישי, זה של הקדוש ברוך הוא, מה שהוא רוצה שהוא ישים שם, זה חדר שלו.

משם שיתחיל לשלוט על הלב.

ככה התורה תיקבע.

ובשעה שמונח באדם

מחשבות עולם הזה, אין לו מקום לקדוש ברוך הוא, וכל תורתו אינה לחדודיה בעלמא.

ממשיך ואומר איתא בגמרא במסכת נידה דף עין

שאלו אנשי אלכסנדר את רבי יהושע בן חנניה

מה יעשה אדם ויחכם?

אמר להם ירבה בישיבה וימעט בסחורה.

אמרו הרבה עשו כן ולא הואיל להם

אלא יבקש רחמים ממי שהחוכמה שלו שנאמר כי השם ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה.

זאת אומרת להשיג את החוכמה, רואים מפה מהגמרא הזאת במסכת נידה,

שלהשיג את החוכמה צריך סייעתא דשמיא, שהשם ייתן

דעת ותבונה.

משל למלך שעשה סעודה לעבדיו

והוא משגר לאוהביו ממה שלפניו.

רש״י מדבר על המשל במשלי,

כך חוכמה שהיא לאוהביו של מקום ניתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר.

כשהמלך יושב בסעודה והוא יודע שיש מישהו בסוף השולחן שהוא אהוב ליבו, מה הוא עושה?

שולח אליו ישירות ממנו משהו אליו,

שיוכל, שיהיה איתו, להראות לו חיבה.

אז הוא אומר ככה הקדוש ברוך הוא, כשהוא רואה אדם שהוא שלו, שהוא אהוב של הקדוש ברוך הוא, שהוא עשה לו מקום בלב,

הוא שולח לו מין הבנה, מין חוכמה ישירות אליו,

ממה שהקדוש ברוך הוא אומר.

כדי לזכות שיקרא חכם,

לא די בזה שימעיט בסחורה וירבה בישיבה.

מה שאמרנו במסכת נידה,

הרוצה להחכים, ימית בסחורה והרבה בישיבה. לא די, זה לא מספיק,

דהיינו יגיע את התורה,

ועדיין ייתכן שתורתו תהא לחדודה בעלמא.

אז זה שהוא ממעיט בסחורה ומרבה בישיבה, בסדר,

זה חלק מהיגיעה הכללית בלימוד התורה,

בשביל שהוא ישיג אותה, אבל יכול להיות שהוא ישיג אותה לחדודה, לא בטוח שהוא ישיג לאפסייתא דשמיא.

ולא תורת אמת שהיא תורתו של הקדוש ברוך הוא הנמצאת לפניו.

ורק בעת שנעשה לאהובו של הקדוש ברוך הוא, היינו,

מה הכוונה אהובו של הקדוש ברוך הוא?

היינו שקבע בליבו מקום לקדוש ברוך הוא, כמו שאמרנו, קיתון, חדר אחד,

יוכל לקבל את התורה ממה שלפניו.

כמו המלך עם המשל, עם המתנה שהוא שיגר לאהובו בסעודה.

למה הוא משגר אליו ישר?

הוא יודע, זה אהובו, ככה הקדוש ברוך הוא.

רואה מישהו שיש לו מקום בלב, שולח לו חוכמה, עוד חוכמה, עוד חוכמה,

וככה התורה תשתקע בליבו.

נמצא שחובותיו, סליחה, נמצא שחובותינו

להשתדל להיות מאלו הנקראים אוהביו של מקום,

ואז נזכה לקבל את תורתו. אז קודם כל צריך לדאוג שנהיה אהובים של הקדוש ברוך הוא, הלוואי.

ואחר כך נזכה לקבל את התורה,

שהיא תשתקע בנפשנו ולא תשתכח.

והיינו דאמרינן בכל יום בתפילה,

ותכוננו לכן ולחסד ורחמים בעיניך בקשה מיוחדת למצוא חן בעיני הבורא.

יש על זה אפילו בקשה מיוחדת בתפילה.

מה הבקשה? רק למצוא חן, שנהיה אהוביו.

וכאשר נמצא חן בעיניו

וניקרא אהוביו, נוכל לקבל מאשר לפניו. מה זה מאשר לפניו? מן החוכמה.

בעת שזכה אדם ונעשה לאהובו של הקדוש ברוך הוא,

מקבל מאת הקדוש ברוך הוא מתנה,

אף שמצד פעולותיו ומעשיו לא מגיע לו. זאת אומרת, השכל שלו הוא מראש לא מסוגל לקבל הבנות וחוכמות כאלה מן התורה.

רק בזכות עשייתא דשמיא, שאמרנו בהתחלה, שזה אהובו של מקום,

הוא מצליח לקבל מפעולותיו ומעשיו ישירות מהקדוש ברוך הוא.

וכשם שבענייני העולם הזה נותן אדם מתנה לאוהבו, אף שלא מגיע לו. מה זה מתנה?

מתנה זה כי אני רוצה לתת לך, כי אני אוהב אותך.

זה לא בטוח שזה מגיע לך או שאתה צריך את זה.

אני לא יודע מה תעשה, אני נותן מתנה.

כמו כן, בעת שנעשה לאוהבו של הקדוש ברוך הוא,

ונושא חן בעיניו, יקבל מאוצר של מתנות חינם.

אך אין זה נקה להיות מאוהביו של הקדוש ברוך הוא, אומר פה המחבר. אחרי שהבנו שצריך להיות מאוהביו של הקדוש ברוך הוא,

הוא אומר, אבל זה לא דבר פשוט.

ורק בעת שמשתדל,

זה הסוד, רק בעת שמשתדל בכל כוחותיו להתקרב אליו, נעשה לאהובו של מקום.

והיינו,

נמי, שמצאנו גבי נוח,

שמצא חן בעיני השם, אף על פי שלפי מעשיו לא הגיעה לו.

המתנה הגדולה הזאת להיות יחיד בדור שניצל ומציל את כל המשפחה שלו,

זו מתנה מאת השם. ממה הוא זכה למתנה הזאת נוח?

בזכות זה שהוא היה אהובו של מקום, שהוא מצא חן.

מכל מקום זכה משום נשיאת חן.

עכשיו החסיד יהווה

ויעור המשנה כל שחוכמתו מרובה ממעשיו,

אומר היעווץ,

ודע על המשנה הזאת

שמי שחוכמתו מרובה ממעשיו, אף על פי שהוא חכם בעיני אנשים,

כל העולם יודע שהוא חכם,

אומר אינו חכם כלל בעיני השם יתברך.

בכלל זה לא המדד, עזוב אותך, מה שאנשים אומרים שהוא חכם, גאון,

תוריד את זה מהפרק, בכלל לא מדובר על חוכמה, זה לא חוכמה בכלל.

כיוון שלא השיג תכלית החוכמה שהיא ייראת השם,

אמנם הירא את דבר השם,

ואם איננו חכם בעיני אנשים, אנשים אומרים, הוא כן, אדם פשוט, יש לו שכל ממוצע, הוא לא כזה חריף, יש כל מיני מילים כאלה באיזשהו עולמות מסוימים,

לא כזה חריף, לא הכי,

אומר, לא, זה בכלל לא רלוונטי המשפטים האלה של הבני אדם, זה הכל שטויות.

הוא החכם בעיני השם יתברך, כמו שאמר איוב,

ויאמר לאדם,

הן ייראת השם היא חוכמה, רק היראת השם,

שזה המקום בלב,

זה הקיטון, החדר בתור הלב, שזה שייך לקדוש ברוך הוא,

החדר הזה לא נוגעים בו, זה שלו, שם הקדוש ברוך הוא עושה מה שהוא רוצה אצלנו בלב,

זה, היראת השם הזאת היא אי חוכמה.

חזינן, ראינו מזה שיש מדרגה מיוחדת

הנקראת חכם בעיני השם,

והוא, מי זה זה החכם בעיני הקדוש ברוך הוא? הוא לא חכם בעיני בני אדם, וזה לא משנה אם הם חושבים עליו חכם או לא חכם.

והוא הנקרא אוהבו של הקדוש ברוך הוא,

הוא מקבל ממה שלפניו, כמו שאמרנו, את המשל עם הסעודה, הקדוש ברוך הוא מביא אליו ישירות חוכמה להבין את התורה שתשתקע בליבו.

היינו, וכל זה מה זה, מה שדיברנו בהתחלה, זאת עשייתא דשמיא שיש בה שלושת השלבים להשיג את התורה, השלב הראשון זה יגיעה,

השלב השני זה מציאה, מצאת,

ואחר כך זה עשייתא דשמיא שזה ישתקע, שזה ייספג,

אז הוא אומר, היינו,

עשייתא דשמיא, שנתבהר לאל,

שזה דרוש והכרחי להוקמא גרסה,

שהגרסה שלו תתקיים ויסיק הלכה,

אליבא דאיל חטא, שיסיק כמו שצריך.

זה, כל המאמר הזה אומר את זה, האור יחזקאל.

השם יזכה שנצליח להתחזק בעזרת השם בעניינים שלמדנו.

תודה רבה, חזק וברוך.