המכשול - אור בהיר | ר' אלחנן מאמו

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, והשם מעלינו ברחמיו ירוויח.

ברשות כבוד הרב, תודה רבה על ההזדמנות.

אומר הפסוק בפרשת שמיני, ותצא אש מלפני השם,

ותאכל אותם, וימותו לפני השם. מדובר בפסוק על בני אהרון

שמתו שניהם יחד.

אומר המחבר, אמרו חכמינו זכרוננו לברכה,

מפני ארבעה דברים מתו נדב ואביהו.

מפני שנכנסו שטויי יין,

ויש עוד כמה דברים, בגלל שהורו הלכה בפני רבם, לא נשאו נשים, המדרש מונה שם כמה דברים.

ועל העניין הזה של היין, שבגלל שהם נכנסו שטויי יין,

אומר המחבר מקשה הראש, זיכרונו לברכה, בתשובותיו,

ולא נצטוו על היין אחרי מותם,

ואיך יענשו טרם שנצטוו? שאלה קשה.

אתה מעניש בן אדם על זה שהוא נכנס שטויי יין,

מצד שני בכלל לא ציווית אותו על היין,

אז מאיפה הוא ידע שאסור יין?

רק אחרי שהם מתו, וכתוב שם וידום אהרון, ואחר כך

שהקדוש ברוך הוא אומר לאהרון לא להיכנס שטויי יין למשכן.

אז למה הם נענשים? זו שאלה חבל על הזמן, שאלה באמת קשה.

אבל התשובה פה בהמשך, הוא מביא כמה הסברים על התשובה,

זו תשובה שהיא לא כתובה בתוך התורה, אבל היא מובנת לנו מתוך התורה, תכף נראה דברים יפים.

אומר פה המחבר ויש לומר, כיוון שהיו לפניהם דוגמאות באלו שנכשלו ביין,

היה להם להתלמד מהם איך לשמור מן היין כשהיין משקר ומטעה.

זאת אומרת,

הם לא היו צריכים הוראה או ציווי בשביל להיזהר מן היין.

עצם זה שהיו אנשים שנכשלו מיין והם חיו לפניהם,

זה כבר צריך להזהיר אותם להיזהר מהם, בלי שיזהירו אותם, בלי שיגידו להם שום דבר.

היה להם ללמוד מילות שהיין יטעהו והביאהו לידי גנות וערווה.

דוגמה כזאת צריכה להיות נגד עיניהם של בני העלייה, להיות מוזהרים.

כמו שכתוב במסכת סנהדרין, בדף ח', תלמידי חכמים

אין צריכין התראה כמוטרין ועומדין הן.

זאת אומרת, הם היו צריכים לחשוב על המקרה של לוט,

לוט הרי בלילה הראשון כתוב לא ידע מה הוא עשה,

ובלילה השני הוא ידע מה היה בלילה הראשון, אבל בכל זאת הוא שתה.

אז הוא נענש, הוא ידע מה היין יכול להביא לו,

ובכל זאת הוא שתה. אז עצם זה הוא נענש,

אז הם היו צריכים לראות את המקרה הזה ולהיזהר מן היין, להיזהר בשתייה של היין.

ובמיוחד שהם בני העלייה, כמו שהוא אומר פה המחבר, וכמו שכתוב במסכת סנהדרין לגבי תלמידי חכמים,

שהם תמיד נקראים כמו מוטרים. יש שם דין שאם תלמיד חכם עבר עבירה

שהוא חייב עליה כרת,

לא צריכים התראה.

יש שם דין כזה, לפי דעה אחת, שלא צריך התראה. זאת אומרת, אפשר ישר להעניש אותו.

למה? כי הוא כל הזמן נחשב מוטרה, כל הזמן הוא באזהרה, כל הזמן הוא צריך להיות במצב של

עם יד על הדופק, כל הזמן לראות מה הוא יודע שאסור, ולפי זה הוא מטרה את עצמו. הוא המוטרה כל הזמן, המטרה של עצמו.

לכן הוא צריך להיזהר.

אז הוא אומר, תלמיד חכם אין צריך התראה, כי הם מוטרים ועומדים אין.

אז גם בדין שלהם הם היו צריכים להיות ככה לגבי היין, לגבי שתיית היין. הם היו צריכים להיות,

בלי שיסעירו אותם שאסור היין.

אסור היין גם ככה.

ממשיך המחבר מביא עוד דוגמה, הוא אומר, והרמב״ן זיכרונו לברכה אומר על הפסוק ותשחט הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס

לגבי המבול, דור המבול, ורבותינו אמרו

שעליו נחתם גזר דינם.

למה? מפני שהוא מצווה מושכלת,

אין להם בצורך לנביא מזהיר.

לכן הייתה על תביעה על נדב אביהו אף אם לא נצטוו עדיין על היין.

זאת אומרת, גם דור המבול, הוא מביא פה דוגמה שהרמב״ן אומר,

לא היו צריכים אזהרה מפורשת.

אלא מה? בגלל שזו מצווה שכלית, זאת אומרת, זה דברים ברורים שאדם לא צריך לעשות אותם,

ובכל זאת הם עברו עליהם,

אז הם נענשים גם כן בלי שאומרים להם ציווי מפורש, בלי להגיד להם מה אסור, מה מותר. זה דברים שהם ברורים ולא עושים אותם.

הם עשו אותם, הם נענשו, ככה דור.

אומר גם ככה נדב אביהו אף הם לא נצטוו עדיין ליין, שלפי דרגתם הגבוהה

וגם בהתאם לניסיון ולדוגמה שהייתה לפניהם, צריכים היו לפרוש מן היין

בלי שום מטרה.

התביעה לגבי אלו שהיו לפניהם,

דוגמאות של כישלון הן גדולות והן בבחינה של מצווים ועומדים.

זאת אומרת, כמו שאמרנו, תמיד הם נחשבים במצב של אפילו שהם לא מצווים על היין,

הם נחשבים כמצווים בגלל הדרגה שלהם.

זאת אומרת, ככל שהדרגה היא יותר גבוהה של האדם,

הדברים המושכלים שהם ברורים מאליהם,

הוא לא צריך עליהם אזהרה.

אם הוא עושה אותם,

אפילו שאין עליהם אזהרה, הוא נענש. זה הכלל.

ממשיך פה המחבר ואומר עוד דוגמה, וחרף השם בכם ועבדתם מהרה, סליחה, ועבדתם מהרה, מעל ארץ הטובה אשר השם נותן לכם. זה הפסוק משמע ישראל, השם מזהיר את עם ישראל שחרף השם בכם ועבדתם מהרה.

אומר מהרה,

איננו נותן לכם ארכה.

ואם תאמרו, הלא ניתנה ארכה לדור המבול,

שנאמר, והיו ימיו 120 שנה,

הרי נוח התרה בדור המבול,

ופה אנחנו רואים שהשם אומר מהרה, ישר יבוא עליכם חס וחלילה הצהרה.

אומר דור המבול, לא היה להם ממי ללמוד.

זה ההבדל.

אבל לכם יש ממי ללמוד, הוא אומר.

ככה מפרש רשי על הפסוק, וחרף השם בכם.

על לוט הייתה התביעה, משום שידע מה שנעשה איתו בלילה הראשון.

היה עליו להיזהר מלשתות בלילה השני.

מלבדו צריך היה ללמוד מנוח,

שאחר ששתה את היין, השתכר ונתגלה קלונו.

ונוח היה צריך ללמוד מהאדם הראשון, מה נגרם לו על ידי היין.

זאת אומרת, הוא מסביר פה בצורה כזאתי,

היה את האדם הראשון שחטא עם היין, למה?

כי יש אומרים שעץ אדד זה היה עץ הגפן, והוא שתה מן היין והשתכר.

נוח לא הבין את זה, את מה שהאדם הראשון נכשל בו,

וגם הוא נכשל בזה,

ושתה יין. ולוט לא הבין מה שנוח נכשל,

וגם כן נכשל.

ונדב ואביהו לא ראו מה שלא נכשל, וגם כן נכשלו.

זאת אומרת, כל הזמן הרעיון הוא זה לראות מה השני נכשל, ומזה לא להיכשל.

לא מדברים, חוץ ממה שבן אדם נכשל בעצמו, גם עם האחרים נכשלו.

כמו שכתבו חז'ל, אני ממשיך,

כמו שכתבו חכמינו זכרונו לברכה, שאותו עץ שאכל אדם הראשון של הענבים היה,

אז גם כן הוא נכשל ביין. אז רואים שדור אחר דור, מי שנכשל ביין, השני לא למד,

זה שבא אחריו לא למד ממנו.

האדם נתבע ללמוד מן העבר וגם מן העבר שלו,

לא רק של אחרים, גם שלו. הוא נתבע על עצם המכשולים שנכשל בהם.

אולם תובעים אותו גם על שאינו לומד ממכשוליו.

המכשול, אור בעיר.

זה בעצם המרכז של המאמר הזה, המכשול אור בעיר. זאת אומרת, מתוך המכשול

אפשר להוציא את הדבר, להיזהר ממנו ומה שנקרא להינצל מן הפגע.

משנייה אחת, אם נדב ואביהו לא היו שותים יין,

אם הם רק היו מסתכלים על המכשול של לוד,

הם היו ניצלים בעצם ממוות.

הם לא הבינו את זה, לא הסתכלו על המכשול של השני

והם מתו, זה לא עונש או משהו, הם פשוט מתו, נסתיימה להם ההזדמנות, זהו, נגמר, אין עוד הזדמנות.

אז בשביל מה? בשביל להבין ממכשול אחר. אז הוא אומר, המכשול זה אור בעיר.

למה זה אור בעיר בעצם? כי זה בעצם, זה מציל אותך מעולה כאן או לכאן, מפרשת דרכים.

אין אדם עומד על דברי תורה,

אלא אם כן נכשל בהם. זה גם כן עוד עניין שיש בגמרא בגיטים,

שרואים בנושא הזה שגם כן מתוך המכשול,

מתוך המקום שהאדם נכשל, משם דווקא הוא ניצל. למה?

שכתוב שם שאין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם.

יש שם האמורה שטעה, הוא אומר שהוא טעה באיזושהי הלכה שהוא אמר,

והוא אומר, עכשיו הדבר הזה בידי.

המכשול צריך להעיר לו את האמת,

לפקוח עיניו, לראות שטעה בדרכו,

והיא דרך רעה, ואם אינו לומד, הרי זה חטא נוסף על חטאו.

אז הוא אומר, שם, ברגע שהוא טעה בדבר הזה והבין שהוא טעה,

עכשיו התלמוד הזה, החלק הזה של הלימוד שהוא טעה בו, והוא הבין שהוא טעה,

עכשיו זה בידו, זה נחשב בידו. למה זה נחשב בידו?

כי די, הוא הבין שהוא טעה, עכשיו הוא לא יכול עוד פעם לטעות,

כי הוא מסתכל על הטעות,

ומתוך הטעות יש לו את האור הבהיר להבין מה לא לטעות.

אז לכן זה נחשב בידו, החלק הזה של הלימוד שהוא טעה בו. אז לכן,

לכן אומרת הגמרא שם על דברי תורה,

אין אדם עומד על דברי תורה,

אלא אם כן נכשל בהן. ברגע שהוא נכשל בהן, עומד עליהן זה שלו.

זה נקרא בידו, שם הפסוק מביא.

אז המכשול אמרנו, צריך להאיר לו את האמת, לפקוח עיניו, לראות שטעה בדרכו,

ויהי דרך רע. ואם אינו לומד, הרי זה חטא נוסף על חטאו.

עכשיו הוא מסיט את המאמר לעוד עניין,

שגם לגבי חטא, זאת אומרת, לא רק שאדם נכשל בדבר, אם חס וחלילה אדם נכשל בדבר, אז יש לו חטא.

בפעם הבאה שהוא לא יסתכל על הטעות של הקודמת, עוד בלי לחטוא, רק הוא לא יסתכל על הטעות הקודמת שהוא עשה,

זה בפני עצמו חטא. הוא מביא פה עכשיו כמה דוגמאות.

הוא אומר, ולראיון זה

יש יסוד בתורה. הוא מביא לזה דוגמה מתוך הפרשיות שבתורה. כאשר הוכיח משה את בני ישראל, נאמר בדברים,

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן.

כתוב שם שהוא נתן להם תוכחות במדבר,

בערבה, בין פרן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב.

הוא מפרש רש״י על הפסוק

שהן דברי תוכחות, הוא מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום.

זאת אומרת, משה רבנו אמר להם את כל המקומות שהיה בהם

מכשול לעם ישראל,

את השמות של המקומות עצמם

שהיה בהם מכשול לעם ישראל, שהם הכעיסו את השם, והוא אמר להם את השמות של המקומות.

אז אומר רש״י, לפיכך סתם הדברים והזהירם ברמז,

מפני כבודם של ישראל אז הוא אמר להם את המקום והם יבינו מתוך המקום שהזכרת ששם עשיתם טעות

בין פארן על מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים

אז עכשיו הוא מסביר את המקומות

בשביל שנוכל להבין את העניין של שלא להסתכל על טעות זה גם חטא בפני עצמו לא להסתכל על טעות מסוימת

הוא מסביר את זה יפה הוא אומר מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים

חצרות אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי

למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם

נדברתם במקום.

אז עכשיו היה לנו ככה, היה לנו את פארן,

שעם ישראל חטאו על המרגלים, וחצרות זה מרים שחטא בלשון הרע, ומשה רבנו שמה הוכיח אותה,

והתפלל עליה.

עכשיו הוא אומר, ולכאורה,

הלא כבר הזכיר ורמז על חטא המרגלים באומרו פארן,

ולמה חזר והזכיר באומרו את מה שעשה בחצרות?

מה העניין

להזכיר להם את הנושא של חצרות, אם כבר דיברנו על לשון הרע בפארן,

למה עוד הפעם הוא מדבר על חצרות?

ותירץ,

כי התוכחה השנייה בחצרות באה כדי להוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדיברה באחיה,

ולכן כתיבי חצרות, שזה עבירה בפני עצמה,

שמי שיודע דבר ורואה ואינו לוקח מוסר, הוא עבירה בפני עצמה.

זאת אומרת, משה רבנו מוכיח אותם על העבירה עצמה של הלשון הרע, של מה שהם דיברו,

ודבר שני, הוא רומז להם על החטא השני. מה החטא השני? מה שאנחנו מדברים פה במאמר,

זה שהם לא הסתכלו על הטעות של השני ונכשלו.

לכך חלק הכתוב לשניים.

נמצא שהעונש על החטא בא משני טעמים,

האחד על עצם החטא והשני על שלא לומדים ממכשול לעבר.

ממשיך המחבר ואומר, ועד כמה אין אדם לומד מן העבר,

יכולים אנו לראות מדור ההפלגה.

אשר שתי שנים בלבד לאחר המבול,

ולפי גרסת האלקוט רק שנה אחת אחר המבול,

שכחו כבר את הלקח.

דור הפלגה הגיע לפי מאן דה אמר שנתיים, לפי מאן דה אמר שנה לאחר דור המבול. זאת אומרת, המבול כל העולם לקה, הבין, ראה את כוחו של הקדוש ברוך הוא,

הקדוש ברוך הוא הרחיב את העולם, קמו עוד אנשים, עוד דור,

ונופלים באותה טעות.

שנתיים אחרי זה, זה כלום, מה זה שנתיים? זה מעט זמן בשביל שנים.

שכחו את השם ואת ידו החזקה להיפרה מהרשעים והמורדים בו.

חכמינו זוכרנו לברכה המשילו אותם,

במשל של החכם מכל אדם, כמו ששלמה המלך אומר,

אם תכתוש את האוויל במכתש,

לא תסור מעליו יבלטו. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא נתן להם במכתש במבול,

שנתיים אחרי,

אוויל לא מבין, לא עוזר המכתש,

לא שרה מעליו רעתו, נשארו בו אותו דבר, הלכו לעשות דור הפלגה.

ממשיך המחבר ומביא לנו עוד דוגמה,

גם על אדם הראשון הגדול בענקים,

שכל כך נכווה ממכשולו,

ששלח ידו ואכל מעץ הדעת והביא יללה לעולם,

שעד היום אנחנו מנסים לתקן את החטא שלו בחלקים קטנים, כל אחד בחלק שלו, כמו שהרב מסביר לנו.

וצריך היה הקדוש ברוך הוא לגרשו מגן עדן.

פן ישלח ידו שוב, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. הקדוש ברוך הוא הזהיר אותו על עץ הדעת ועל עץ החיים.

אחרי שהוא אכל מעץ הדעת,

הקדוש ברוך הוא הרחיק אותו בכוח מעץ החיים.

אכל מעץ הדעת, בסדר, הוא יודע שאסור, נכווה,

קיבל עונש, הוא מבין את החומרה, עשה תשובה,

בכל זאת הקדוש ברוך הוא לא נותן לו את הצ'אנס להיות ליד עץ החיים.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

ואף לאחר שגרשו מגן עדן, לא האמינו והעמיד עליו את הקירובים.

הם מלאכי חבלה ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.

כדי לאיים עליו מלקנוס עוד לגן עדן.

זאת אומרת, גם אחרי שהוא הבין את החטא שהוא עשה בנגיעת עץ הדעת,

בכל זאת הקדוש ברוך הוא לא סמך עליו ולא האמין לו, ושמר אותו פיזית מכניסה לעץ החיים ולגן עדן.

אומר המחבר מביא לדבר שאחרי כל הניסיון

וההכרה במכשולו והפסדו, של מי? של האדם הראשון,

צריך היה לשמירה מעולה,

כזו שלא ייכשל שוב פעם באותו החטא.

אז מה אנחנו לומדים מזה? מזה נקל להבין, אפשר להבין בקלות ולהשיג כמה קשה טבעו של האדם, הטבע שלנו,

שמשכיחו שלא ללמוד מן העבר.

זאת אומרת, הטבע של הבן אדם,

מה הוא עושה? הוא גורם שלא ניזכר בעבר ובטעויות של העבר.

למה? גם בשביל שלא נלמד מזה וגם בשביל שזה בעצמו יהיה חטא.

כי הרי אם העץ הרר רוצה להחטיא אותנו בעבירה,

הוא בקלות מרוויח עוד עבירה על הדרך, הוא פשוט משכיח ממך את הטעות הקודמת,

וכבר יש לך עוד עבירה.

וכמו שכתוב בפסוק, עם נבל ולא חכם.

פירש הספרי, עם נבל לשעבר ולא חכם לעתיד לבוא.

זאת אומרת, על אותו רעיון כמו שדיברנו,

שלא לומדים מן העבר, אז זה נקרא לעתיד לבוא.

ורשי מפרש,

לא נתתם לבבכם על שעבר.

כמו שכתוב על הפסוק בהאזינו,

העבר הוא מורה הדרך לעתיד,

ורק על ידי התבוננות ושימת הלב

ולימוד המוסר ביגיעה,

שהעבר והמכשולים יבהירו

לא את האור לעתיד.

עד כאן זה הרעיון, שצריך להסתכל על העבר,

ללמוד מן הטעויות,

ולא להיכשל לעתיד.

השם יזכה אותנו בעזרת השם,

שנזכה להסתכל על הטעויות של העבר שלנו ושל אחרים,

ושיצא משהו מזה, שנלמד באמת, אני אומר בשביל לעצמי, לא בשבילכם, קטונתי מלתת מוסר, אבל אני קורא איתכם,

ותודה רבה לכם.

תודה רבה. הקשבתי. תודה רבה.