לא להתרגל לרע | ר' ארז איתן

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב לכולם.

בעזרת השם יתברך

ברשות כבוד הרב.

ננסה לשנן קצת

מה זה אומר שאסור להתרגל לרע.

אז אומר בחוכמת המצפון, פרשת פיניכס,

מאמר ת' נ',

על הפסוק

ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קריה העדה

אשר יצאו את משה יצאו על משה ועל אהרון

ועדת קרח באצותם על ה'.

זה במדבר כ״ו״ט.

שואל פה שאלה,

למה חזרה התורה על כל הפשעים שהיא רוצה להגיד מי זה דתן ואבירם?

הרי ייחוסם של דתן ואבירם ידועים לכולם.

כלומנם אינם מוכרים כבר מן הנאמר בתורה לפני כן?

יש להם היסטוריה ארוכה בעבר, ממצרים עוד.

ועל אור תולדותיהם ומעשיהם של רשעים אלו ידועים ומפורסמים לכל אחד ואחד.

עכשיו הוא מפרט גם, הם דתן ואבירם

שהוכיחו את ירידתם המוסרית עוד בהיותם במצרים,

כאשר פגעו במשה רבנו, עליו השלום.

מה הם עשו למשה רבנו?

משה רבנו הטמין את המצרי בחול,

והם-הם שהלשינו למצרים לפרעה,

כשהוא הרג את המצרי,

ובגלל זה היה צריך לברוח.

כשהוא אמר,

אכן נודע הדבר,

זה היה הם שדיברו לשון הרע.

ממשיך,

הם איזו פגעו במשה ואהרון כאשר יצאו נגדם בטענות ובדברי זלזול,

באומרם

ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבשתם רחינו בעיני פרעה.

כשמשה רצה להתחיל לשחרר אותם,

אז פרעה הכביד את העבודה,

אז הם הורידו את כולם ירידה מורלית, כמו שאומרים,

ואמרו שהם הבישו את הריח שלהם, כביכול,

שאיך שפרעה הסתכל עליהם.

הם שמסרו לפרעה כי בורחים ישראל ממצרים ואינם חוזרים,

והם שהותירו מהמן.

כל הדברים האלה הם עשו,

ידוע ומפורסם לכולם,

התורה חוזרת על זה.

היא רוצה להדגיש מי זה דתן ואבירם.

הם, שמרדו במשה ובדבר השם,

שלא יצאו ממצרים,

הם לא רצו לצאת ממצרים אפילו,

ונשארו שם עד שבאו לאחר מכן, כך אומר תרגום יונתן בן עוזיאל,

יצאו ממצרים, דתן ואבירם נשארו שם,

רק לאחר מכן הם יצאו כי הם רצו

להצטרף לבני ישראל.

הם, שאמרו, ניתנה ראש ונשובה מצרימה,

זה היה אחרי פרשת המרגלים, שהם קיבלו את הלשון הרע.

וכולם בכו את הבכייה לדורות.

דתן ואבירם אמרו,

הם אמרו,

כתוב

ויאמרו איש אל אחיו,

מי זה איש על אחיו? זה דתן ואבירם, רצו לשוב מצרימה,

ולא עוד,

גם שרצו למנות את דתן במקומו של משה ואבירם במקומו של אהרון,

רצו גם לשוב מצרימה וגם שהם ימשלו.

הם שייצאו על משה ואהרון בעדת קורח,

אם כן,

למה הוצאה התורה לחזור ולספר שוב על ייחוס שני

האנשים הרשעים הללו דתן ואבירם ולספר על מפלתם.

למה התורה לא חוזרת?

זאת רואה

בהרבה מקומות אנחנו רואים שהיא מצמצמת ברמזים,

בדרש ולא מעריכה יותר מדי.

אם היא חוזרת על משהו, זה אומר שיש פה משהו חשוב.

אז הוא אומר, כלום יש מקום לטעות ולחשוב שיש דתן ואבירם אחרים?

כותבת

ובני אליהו,

הוא דתן ואבירם.

אז היא מדגישה שזה הם אותם שני אחים.

ללא ספק יש כוונה מיוחדת בזה שהתורה חזרה ופרסמה.

אז מהי הכוונה?

ואפשר לומר כי התורה ירדה לעומק כוחות הנפש של האדם,

ביודעה כי אנשים הרואים חטא בפעם הראשונה ועוד חטא גדול מצד אנשים המורדים בשליחי השם.

זה לא שאנשים מדברים הרשאון הרע אחד על השני, ביניהם

יוצאים נגד משה רבנו.

הרי הם מתקוממים ומוכנים לקרוע כדג אותם מורדים,

לגן אותם.

כל זה שהם שומעים את זה בפעם הראשונה.

לגן אותם, להתרחק מהם ולהרחיקם מקהל השם,

לנדותם ולהחרימם ולא להיות במגע עם רוחם הרע.

כל זה שהם רואים את זה בפעם הראשונה,

אז אם האדם שלהם רותח והם רוצים להרחיק אותם את הדבר הרע הזה.

אבל הוא ממשיך, אולם כעבור זמן מסוים,

ופה מתחילה הבעיה,

עלולה רוח קנאות זו להתקרר ולהסתנן.

כמו שאומרים שמתרגלים לדבר.

טבעו של אדם שוב מתרגל ומסתגל לאווירה רעה כזו,

ולהשלים עם קיומה.

ואם כל הזמן אנחנו מקנא וצועק נגד,

הרי במשך הזמן הוא מתחיל להתרגל לקיום התופעה הרעה.

אז אפשר ללמוד את זה גם על עצמנו,

שאנחנו רואים דברים שהם לא כהוגן,

אפילו דברים שהם נחשבים, נגיד כבר עכשיו,

ישנים, לפני שלוש שנים,

אם זה הבשר והפוט, לפני שש ושבע שנים, אם זה הזמרים.

אנשים לפעמים שואלים אותי ועוד חברים שמפיצים את מה שאנחנו רואים, את הדברים המסולים.

הציידת זה כבר ישן, כבר מכירים, יודעים אותם, אה? אתם כל פעם שולחים עוד פעם, כן? עוד פעם, זמרים עוד פעם.

אבל הנה, עכשיו הוא כותב פה שאסור להתרגל לדברים האלה, אסור, טוב, הם ממשיכים,

אין מה לעשות.

יש מה לעשות, צריך כל פעם לזרוק מחדש.

אז הוא אומר, הוא אמנם מתרחק ממנה,

מהדבר הרע הזה,

ועולם ההתלהבות הולכת ופגה.

ומכאן קרובה הדרך שהוא עצמו יתחבר לרע.

אם הוא מתרגל וכבר לא מוחה,

ואומר, טוב, אין מה לעשות,

הוא נכנס ככה, כמו שאומרים, זורם עם הזרם,

אז הוא עצמו יתחבר לרע.

הוא יהיה מוכן להיות שכן לו,

שכן של הרע.

הביקורת שלו נחלשת,

עיניו כבר אינן מבחינות בחטא כדבר מאוס ומגונה.

קודם, כשזהו בפעם הראשונה,

הוא ראה כמה זה מאוס,

מגונה, אז הוא רתח ורצה לנדות אותם, לגנות אותם.

אבל אחרי שהוא כבר התרגל,

אז זה כבר לא גורם לו שום זעזוע.

אומרים דברי בלע על השם, על תורת ישראל ומצוותיה,

וזה לא גורם לו שום רעדה נפשית.

בהמשך נראה דוגמה לזה.

אז לכן באה התורה וחזרה וסיפרה על מעשי הרשעים הללו,

הם דתן ואבירם,

גילתה שוב את מעשיהם הזדוניים כדי לעורר בליבותינו שוב את ביקורת הרע.

למרות שכבר מכירים אותם ויודעים שהם נפלו בעדת קורח והכול,

עדיין צריך

לפרסם אותם.

למה?

שלא יתקרר ליבו של המאמין ולא יעשה אדיש כאשר פוגעים בתורת השם.

אתה לא יכול להישאר אדיש אפילו שזה דבר שאתה כאילו

מתרגל אליו.

אי אפשר להישאר אדיש.

אתה צריך כל פעם להרגיש ולפעול כאילו זה עכשיו פעם הראשונה.

אם יוצאים על משה כל יום,

כל יום זה צריך להיות כמו הפעם הראשונה מבחינתך.

אז צריך שהדעת לא תתרגל להשחתה נוראה זו,

לא להתקרב למעשים אלו.

האריכה התורה וחזרה וסיפרה שוב את מעשי דתם ואבירם

על מנת לרענן את המחשבה ולחדש את ביקורת הרע.

מה זה לחדש?

לחדש את זה אצלנו, זה הכל בא ללמד אותנו.

איך? על ידי גילוי מחדש, חטאם ועונשם.

ואין ברור החיים הקדוש שם שמקשה על זה ומתרץ.

הוא מתרץ שם

למה הם בחרו דווקא

בזמנים המסוימים להינצות על משה ועל אהרון, הכל זה היה ממידות רעות שלהם.

אז מספרים על מרן בעל החפץ חיים,

זכר צדיק לברכה,

שבימי המלחמה הראשונה הוא גלה עם ישיבתו למדינת רוסיה,

לאזור שהיו בו מעט אנשים מבני ישראל,

ומתוכם רק מעט שומרי תורה ומצוות.

לא רגיל למקום כזה.

אז פעם אחת הוא עבר בשבת ברחוב,

החפץ חיים הולך ברחוב,

פתאום הוא רואה בן-אדם יהודי מחלל שבת,

לא רגיל לדבר כזה.

חזר מייד לישיבה והשמיע שיחה מוסרית,

ופתוח השיחה פרץ בפחי עז ואמר אוי לי שראיתי חילול שבת.

הוא התחיל לבכות,

הוא לא חילול שבת,

הוא לא,

זה אפילו מישהו שלא שומר תורה ומצוות שהוא אפילו לא חייב למחות בו,

אבל רואים כמה הוא מרגיש את זה וכואב לו, הוא פרץ בבכי רק על שנגרם שהוא ראה חילול שבת.

אז כעבור כמה שבועות

הוא עדיין נמצא באותו מקום, נתקל שוב בחילול שבת.

חזר לישיבה ושוב השמיע שיחה מוסרית,

ושוב בחר על חילול שבת שנתקל בו.

אם זה היה קורה לנו, שנגיד היינו במקום כמו זה, שרואים מישהו בבני ברק

מחלל שבת, זה דבר לא רגיל,

ואם רואים אותו, בסדר, הוא גר פה, רואים אותו בשבוע הבא עוד פעם ועוד פעם, אז

מן הסתם אנחנו בדרגה נמוכה,

לא כל שבוע נבכה.

בפעם השנייה הוא גם בכה,

זה לא שהוא התרגל, אבל הוא הוסיף אז ואמר,

כי הוא מרגיש שבחייתו לאחר שראה את חילול השבת בפעם השנייה,

זו לא הייתה אותה חמימות כמו הבחייה של הפעם הראשונה

של החילול שבת.

אז הוא נבהל מאוד מן העבירה החמורה שהיהודים עוברים עליה.

אז רואים פה שרק בעל החפץ חיים

שהיה שוקל ומודד במידת נפשו כל דבר,

וכל רגעי חייו היו ספורים לו

ולא יצא אף אחד מהם למטלה,

רק הוא יכול היה להבחין את ההבדל בין בכייה לבכייה,

בין חמימות לחמימות,

בין חמימות

קצת לקרירות.

הוא מבחין בכל דבר לדבר במידת הנפש שלו,

בין התפעלות לאדישות.

הוא הכיר את הטבע והשתדל להתרומם מעליו.

הוא השתדל שלא לאבד את חריפות ביקורת הרעה

ואת תיקון עצמו.

אז רואים פה מהדוגמה הזאת,

שכל הזמן צריכים לעשות ביקורת לעצמנו אם אנחנו באמת נותנים ביקורת על הרע,

ולא אומרים בסדר, אין מה לעשות וזה ממשיך וכולם ככה ורואים מה קורה כשמתרגלים לרע.

הנה רק אתמול, היום,

חברי כנסת חרדים

מצביעים על מתווה של הכותל, שיהיו שם מטרופירומים.

הם זעקו כל הזמן שלא, ולא, ולא, והפעם הזאת מה הם עשו?

הלכו והתחמקו ולא הצביעו, נמנעו, ואז זה עבר.

רואים אותם שם יושבים, לא מכריעים, לא אומרים כלום, התרגלו, הם שם בתוך הכנסת, בתוך כל התרועבה שיש שם,

והתרגלו לרע.

אז אנחנו צריכים ללמוד

שלא לנהוג כדבר הזה,

שממש כל פעם שרואים משהו שזה נגד השם, נגד מצוות השם, נגד אנשים

שמזכים את הרבים, צריך

לזרוק ולבכות.

זה קשה להגיד,

קשה לעשות יותר את הנכון, וקל להגיד, אבל צריך ללמוד לפחות מהחפץ חיים, שהיה לפני כמה דורות,

והוא יכול ללמד אותנו מה זה לבחון את הנפטי של עצמך לפחות.

להרגיש

מה זה אומר שאתה גלגלו את זה, שאתה תראה חילול שבת.

איפה אנחנו ואיפה בכלל?

הלוואי שרק נראה חילול שבת וזה לא יהיה משהו יותר גרוע.

אז בעזרת השם נלמד מזה

שאנחנו נתרגל לטוב ולא לרע,

נראה דברים רעים

וכמו שהרב מלמד אותנו, נמחה בכל הכוח ולא נתרגל,

ובעזרת השם שיעזרנו השם לדבר כבוד שמו,

שנזכר לגאולה השלמה בהימרה בימנו, אמן ואמן.

רבי חנניה בן הכושר אומר,

עשרי הקדוש ברוך הוא לזכורת את ישראל,

אל תוכח שבא להם תור המצוות שנאמר,

אתה נחפץ למען צדקו,

ירדיל תורה ויעל.