לא להתפעל מהעולם הזה | ר' ארז איתן

 

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב לכולם,

חודש טוב ומבורך.

השיעור יהיה בעזרת השם ללידה קלה כדרך הטבע הקתרנגולת למיטה על בת סוזי, בעזרת השם,

ולהצלחה בכל מיני מכתב

לרבקה בת רוזה.

ולהצלחת הרב

ולכל קהילות פז.

חוכמת המצפון,

פרשת במדבר, מאמר ל'.

ויאמר ה' משה

בכל בכור זכר לבני ישראל מבין חודש ומעלה ושא את מספר שמותם.

אז הכתוב פה אומר,

קודם כל מסבירים למה הקדוש ברוך הוא בכלל

ציווה למשה לבכות כל בכור בבני ישראל.

מסביר הרמב״ן שבתחילה הלוויים,

הם היו אחראים על

עבודת הקורבנות

וכל העבודה במשכן, לא המשכן, לפני.

זה היה הכל שייך לבכורות.

לאחר שחטאו בעגל,

זה נאסר עליהם ועבר ללוויים.

אז מה אמר הקדוש ברוך הוא למשה?

לפקוד את כל בני הלווי,

לספור כל אחד מהם וגם לספור כל אחד מבכור בני ישראל.

שיהיה כנגד כל בכור,

יהיה לוי.

ולא רק זה, גם כל פטר חמור שיהיה כנגד השה של הלוויים.

שהקדושה שלהם תעבור לקדושה של הלוויים.

וככה עשה משה.

אז הוא עוד פעם מחבר,

בעלקות שמעוני, זה שמר הכתוב

שישים הם המלאכות וכולי,

אחת היא יונתי.

אחת היא יונתי.

סליחה.

למשל לפרקמטוט אחד,

פרקמטוט זה סוחר שעובד עם פרקמטייה,

שהיו לו אבנים של זכוכית,

והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין במניינם, הוא לא היה מוציא אותם לפי מניין, לא היה מניח אותם לפי מניין.

אבנים של זכוכית, זה לא שווה משהו.

וגם היה לו מרגלית מאוד יקרה,

ואותה הוא היה נוטל ומוציאה במניין.

היה מתייחס עליה כפי השווי שלה.

אז כך אמר הקדוש ברוך הוא

לעובדי אלילים.

לעובדי אלילים לא נתתי להם מניין,

לפי שאין חשובים לפני כלום.

שנאמר כל הגויים כעין נגדו.

זה נאמר בישעיה.

מה זה כל הגויים כעין נגדו?

אם אתה מחשיב איזה משהו, אתה אומר,

הוא לא שווה כל כך, הוא כלום, הוא אפס, אתה אומר איזה ביטוי של משהו, אבל כעין, מה זה כעין?

הקדוש ברוך הוא יצר את האהבה יש מעין.

עין זה משהו שלא קיים בכלל עדיין, אין מציאות כזאת.

אז הוא אומר, אבל אתם בניי, בני ישראל,

אתם העמוסים ממיני בטן הנשואים ממיני רחם.

לכן אני מונה אתכם בכל שעה, לכן נאמר,

וכל בכור זכר.

אז הקדוש ברוך הוא מחשיב את ישראל כמו שהסוחר מחשיב את המרגלית,

אותם הוא מחשיב באמת, ולא כמו הגויים שהוא מחשיב אותם

כעין, כמו שכתוב.

אז זה שיטבונן, מה משמעות ההדגשה הזו,

שעובדי כוכבים ומזלות הם כעין נגדו?

למה אומרים בצורה כזאת?

הלא המטרה היא להדגיש חיבתם של ישראל,

כלומר שמה נחוץ ביטול קיצוני של העמים?

אם כל המטרה זה לשבח את עם ישראל, אז מה הוא צריך להתייחס לגויים,

לבטל אותם, להגיד שהם לא חשובים?

אז אומר המחבר, אפילו, לדוגמה, בישיבה,

כשאנו מתחנכים לביטול העולם,

לבן מושפע ממנו ומתופעותיו,

אף על פי כן, כשאנחנו נפגשים עם איזה ניסיון,

כשאנחנו יוצאים לרחובה של עיר,

כמה אנחנו מתבטלים ומתעלמים ממה שלמדנו.

יושבים בישיבה, לומדים, לומדים,

ואז כשיוצאים לאיזשהו ניסיון לרחוב,

אז כבר לא זוכים בדיוק את הכול ובאים כבר הניסיונות.

כי סוף סוף אנו נצבים מול מציאות קיימת

שקשה להתעלם ממנה,

אבל ביטול קיצוני כזה,

כל הגויים בלי יוצא מן הכלל עין,

עיניים קיימים, אין להם מציאות, אין אפילו ממה להתעלם, הוא אומר.

זה לא שיש להם איזו חשיבות שצריך להתייחס אליהם או להיזהר מהם,

כי אין, הם בכלל לא קיימים בכלל.

הוא יסביר את זה עוד בהמשך.

וכן מספרים על אחד העובדים,

עובד השם, לא עובד בסופר,

שהיה מבטל את כל העולם והעולמיות כהפרדה הרעה

בלימוד המוסר,

וכאשר פעם ישבו כל בני החבורה וכל אחד אמר את הרגשתו בנושא ביטול העולם,

הוא שתק.

הגיע תורו לדבר, והוא ממשיך לשתוק.

כולם מצפים שאם הוא כבר

מבוטל מהעולם, מרחב,

כולו שקוע בלימוד התורה והמוסר.

יהיה לו הרבה להגיד על העולם הזה, כמה הוא

בזוי ואין מה לחפש בו.

אז החברים רואים וטמעים על שתיקתו,

שהרי ציפו והיה בטוחים לשמוע ממנו מילים כדורבנות נגד העולם,

נגד העולם הזה,

שאין לו שום חשיבות, וכל שכן שלא להיות מושפע.

הוא מתמיד בשתיקתו.

שותק, לא אומר כלום.

שאלו אותו לפשר שתיקה זו,

אז הוא ענה להם. מה הוא ענה להם?

הם לא ציפו לתשובה הזאת.

הוא אומר להם,

וכי ראיתם שאנשים מתאספים לדבר על אותו דבר מאוס ומגונה?

אם מדברים עליו, זה סימן שמחשיבים אותו.

כך הוא עניין העולם הזה,

הרי הוא כלא קיים בכלל,

ממילא אין על מה לדבר.

הוא לא מבין על מה מדברים בכלל, מה צריך לדבר,

להגיד שהעולם הזה כן טוב, לא טוב.

אנחנו נמצאים בעולם של תורה, ברוך השם. לא צריך, אין על מה לדבר בכלל.

מובן מאליו.

אבל אנחנו, הוא אומר,

אנחנו כל כך

שפלים מול העולם החיצוני,

עד כי כמה שאנחנו משתדלים לדבר ולבטל,

לבטל את העולם הזה,

ובכל זאת אנו מרגישים להפך,

שאנו לא קיימים.

נהיים פתאום ענבים בענווה פסולה.

אנו כלום לעומת העולם, ומה אנחנו, ומה חיינו.

אנחנו מבטלים את עצמנו, מחשיבים כל כך את העולם.

רואים את כל העולם הגדול,

כל אלה שכביכול מצליחים בעולם הזה,

למרות שאנשים יודעים

מה השווי של העולם הבא, אבל

לא כולם עומדים בניסיון.

אפשר להשליך את זה גם לא רק על

אלה שעדיין לא שומדים תורה מצוות החילונים, שמתפעלים מכל העולם, וכל הגויים וכל האבלים שלהם.

גם אלה שאומרים תורה מצוות,

מתפעלים מכל מיני

אירועים שעושים להם, וכל מיני רבנים שמבטיחים להם דברים.

אבל הם צריכים פתאום לחפש את האמת,

להגיע לעומקה של הלכה ולהחליט, זה מותר, זה אסור.

צריך עכשיו לעזוב את המקום הזה, לזרוק את כל הכלים, להחליט החלטה חזקה.

לא, הם נהיים פתאום תמימים.

יש לי רב, עשה לך רב, שחק מה ספק, אני תמים,

צדיק, היה בדורותיו.

מה אני יודע? הרב אומר, זהו,

לא מחשב כלום.

או שכאלה שהולכים לכל מיני יועצים,

הולך לאיזה בבה, לאיזה עליבאבא, אני יודע למי הולך, נותן לו כל מיני

עצות ומרין בישין.

אומר לו שיש לו בעל ושלום בית?

בטח, תביא את הכתובה.

מסתכל בכתובה, כאילו הוא מבין איזה משהו.

הכתובה פסולה.

קורע אותה, זורק, כותב כתובה חדשה.

נו, מה עכשיו?

אם עוד לפני זה הייתה כשרה,

עכשיו היא בוטועה פסולה, עכשיו הוא הולך הביתה. מה, נהיה שלום בית? נהיה הפוך, אש להבה.

ואז מה הוא עושה?

הוא מגיע לחכמים האמיתיים שיעשו לו לפחות תיקון על השטויות שהוא עשה.

הוא הבטיח לי, אמר לי, הוא היה אומר.

אז מה אנחנו רואים?

אז הוא אומר,

ואילו תורתנו הקדושה,

היא אומרת להפך.

היא כל כך מחשיבה

בכל בכור זכר.

כל אחד תספור אותו אחד-אחד,

ומצד שני, כל הגויים

כעין נגדו.

כלום, אין לי מה להתייחס בכלל.

רואים מכאן

כמה גדול המרחק

בין דעת התורה לדעת שלנו.

אתמול הרב אמר בהרצאה,

שאם אומר לך מישהו שהוא בעל הבית או עם הארץ, הוא אומר לך איזושהי דעה, איזו דעת,

תעשה הפוך, זה בסדר.

אבל פה אומרים גם לנו שהדעת שלנו גם היא עדיין רחוקה מהדעת של התורה.

כי הוא אומר, כל התפעלותנו היא מערכים חיצוניים.

עדיין מתפעלים החיצוניות.

אבל שלמה המלך, עליו השלום, מכריז ואומר,

שקר אכן והבל היופי, אישה

יראת אדוני, היא תתעלל.

ההשגות וכלי המדידה הם כה שונים משלנו.

אנשים שמחים מהישג גשמי כלשהו.

אנשים מתלהבים, זכו הנבחרת באיזה גביע, זכו באירוויזיון, כל מיני שטויות של הגויים.

מתפעלים מדברים בטלים.

אז מה זה אומר?

שאנשים שמחים מהישג גשמי ומתכופפים בלא קומתם מול בעלי חוכמה או עשירים,

וכל מי שהשיג הישגים ניכרים וחשובים, מאיפה?

מהעולם הזה.

לא מתפעל ממישהו שהוא חכם,

עובר פה מישהו חכם, אז צריך לעמוד בלא קומתו.

הם מתכופפים בלא קומתם ומשתחווים לאלה שצריך לא להחשיב אותם.

זה אומר שאנחנו כל כך רחוקים מהשקפה האמיתית של תיקון למידות.

ואם אנו משיגים כמה רגעים של התעלות ושל התרגשות בלימוד המוסר,

אז ברוך השם הגענו למצב שאנחנו לומדים מוסר ויושבים ומתפעלים ועולים מעלה ומתרגשים מזה.

אז הוא אומר, לרוב,

אין זה, אלא עניין רגעי, עובר וחולף.

אבל התורה מכריזה שזהו עניין של מציאות תמידית.

לא מציאות תמידית שאתה יוצא לרחוב ואתה רואה, זאת המציאות, זה העולם הגדול, זה שטויות.

המציאות התמידית

זה מה שאתה לומד תורה או לומד מוסר.

ברמה הזאת צריך להישאר.

וכך אומר רבי ישראל יעקב, זכר צדיק לברכה,

שאם מציירים לעצמנו

הוא אומר את זה לדתיים,

לחרדים, מה צריך לצייר לעצמנו?

חזיר מצורע.

יש דבר יותר מאוס מזה?

לא רק חזיר, אלא חזיר מצורע גם.

אז מה הוא אומר?

זה העולם הזה.

התמונה הזאת שאתה מצייר, הדבר המאוס והנתעב הזה,

זה העולם הזה.

שאין לרדוף אחריו ואין לרצות אותו.

יחי יעלה על הדעת שמישהו ירדוף, ירצה דבר משוקץ כזה,

כמו החיה הזאת.

אז הוא אומר, כך הם הרגישו בזמנם.

הרגישו ככה לגבי העולם הזה.

כל שכן מנגיד בימינו שהעולם כל כך ירוד והתורה מתמעטת.

וכן רואים,

גם בקרב עם ישראל,

הקב' ברוך הוא מצווה על מניין מיוחד לבני לוי.

אז כמה זה נראה זלזול בשאר השבטים?

למה כל שאר השבטים לא עשה מניין מיוחד?

פרשה מיוחדת ללוויים, סופר כל אחד ואת המשפחות שלהם ואת השמות שלהם, מה התפקיד של כל אחד?

לשאר השבטים הוא לא עשה את זה.

אלא רואים שהתורה מתפללת בעיקר מן האיכות,

לא מן הכמות.

שבט לוי,

הם מסורים לעבודת השם, וגם בתוך השבט עצמו,

בתוך השבט עצמו גם יש משפחות שכל אחת יותר חשובה לפי מידת התקרבותה לעבודת השם שנמסרה לה.

לכל אחד יש שם תפקיד שונה.

זהו קנה המידה האמיתי, האיכות ולא הכמות.

למה

שבט לוי הם מעטים מכל השבטים?

כולם במצרים וכולם שם פרעו ורבו.

אז מסביר הרמב״ן ששבט לוי, הם לא היו בשיעבוד מצרים.

כל שאר ישראל היו בשיעבוד.

והמצרים גזרו גזירה, רצו לענות אותם ולהמעיטם,

להעמיט אותם בכמות.

אז מה עשה הקדוש ברוך הוא?

גזר ש...

וכאשר יענו אותם,

כן ירבה וכן יפרוץ.

הוא הרבה אותם

שלא כדרך הצבע.

שישים מקרייס אחת, יש שומרים יותר, יש פחות.

אבל שבט לוי, הם לא היו בשיעבוד הזה, לא היה להם את העניין של הריבוי הגדול הזה.

שבט לוי, הם התרבו כדרך כל הארץ.

לכן הם נשארו

יותר מצומצמים מכל השבטים.

אז כמו עם ישראל, שהוא גם

יחסית מהקטנים של לאומות העולם,

אנחנו העם הקטן אבל האיכותי,

ורק אנחנו, כמו שיש ארמון,

בית המלוכה הם המעטים, אבל הם היותר חשובים.

בסדר, יש מיליונים של אזרחים,

אבל מי שחשוב זה בית המלוכה.

אז כל העולם מסביבנו מתפעלים רק מכמות או מברק חיצוני,

אך כל זה חולף.

והחוכמה היא

שלא לחכות עד שיחלוף ואין לנו.

לא צריך לחכות שפתאום אתה תתעורר מאיזה חלום,

ואז אתה תבין.

מה, אז כל מה שחשבתי שזה גדול וחשוב, והתפעלות וכבוד, מה, אז אתה פתאום תגיע למעלה, תראה שזה לא אמיתי, הכול שטויות.

לא צריך לחכות שזה יגיע, שאתה תראה שזה הכול חולף ולא חשוב.

הוא אומר, כבר מעכשיו צריך להבין זאת.

וזה מה שאתה אומר, שכל הגויים כעין, כבר מעכשיו, למרות שהם כבר פה,

כבר מעכשיו הם נחשבים כעין בשבילו.

אין לחכות למסקנה זו עד שרואים שכל הערכים שלהם מתערערים ומתבטלים,

כמו שכל האומות הגדולות, האימפריות שהיו כביכול.

היה רומי, מה נשאר מהם?

איזה מוזיאון ואיזה כותל שלהם,

איזה קולוסיאום שנשבר.

היו בבל, מה נשאר מהם? כל האימפריות הגדולות, לא נשאר כלום. מה עם ישראל נשאר?

עדיין הוא מעט, למרות שהוא קיים אלפי שנים.

אבל אנחנו נשארנו.

אז אומרים שהם מתבטלים, ואנו צריכים להתחזק במידת

ויקבע ליבו בדרכי ה'.

את זה צריך להבין,

ויקבע ליבו בדרכי ה', כביכול יש פה,

ויקבע ליבו זה כמו גאווה.

מה אומר הפסוק שם בדברי הימים? הוא אומר, ויקבע ליבו בדרכי ה',

וגם הוריד את הבמות ואת העשירים מיהודה.

יש פה בפסוק קצת, אמנם,

מילים של גאווה.

אבל הכתוב פה משבח את ירושפט מלך יהודה,

שהוא

גבה ליבו אבל בעבודת ה',

שבר את הבמות, את העשירים, את העבודה הזרה,

אז הוא משבח אותו.

אז לכן צריך להבין לפעמים מה זה גאווה שהיא רצויה,

מה זה גאווה שהיא לא רצויה,

מה זה גאווה שהיא

רוממות ה',

שזה רצוי,

מה זה גאווה שזה רוממות האדם, שהוא מרומם את עצמו.

כתוב שהקדוש ברוך הוא והאדם הגאוותן,

הם לא יכולים לדור באותו עולם.

אז תסיק מסקנה, אם שניכם לא יכולים לדור באותו עולם,

באותו עולם, מה יוצא?

מי ירוף מהעולם.

אז רצוי, כמו שהוא אומר,

לא ננהוג בשפלות,

בשפלות מול העולם

וכל השפעותיו,

כי הכל כעין נגדו יתברך.

ורק כאן,

אנחנו המרגלית הנאה שהקדוש ברוך הוא מכניס ומוציא במניין להראות חשיבותה בעיניו.

אנחנו המרגלית היחידה שיש לו ההנאה שהוא מחשיב אותה באמת,

והוא מדי פעם מוציא ומכניס, כמו שאומר פה בדרך משל,

בגלל זה הוא כל הזמן סופר ומונע את כל בני ישראל.

אם יש לך משהו שהוא אהוב עליך, אתה

סופר ומונה אותו. אם יש לך,

אתה לא סופר כמה כוסות, כמה מזגות יש לך בעת, אבל אתה סופר,

אתה רואה איזה ספרים יש לך, הדברים החשובים.

זה אומר דגל המוסר מהרב גרשון ליברמן, זה חזק רווחה.

אז למדנו מהמאמר הזה,

ששומרי תורה מצוות, לא שומרי תורה מצוות, כולם צריכים

להתעלם לגמרי מאבלי העולם הזה,

כי כולנו יודעים לאן אנחנו הולכים, לעולם הבא.

צריך להכין כמובן צידה לדרך,

ולא להחשיב את האומות, להחשיב

כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ורוצה את העם שלו שיתעלו, ואז

יחזירו את כל העולם לתיקונו, בעזרת השם.

אז בעזרת השם, שיהיה לו לכולנו חודש טוב ומבורך,

שיעזרינו השם לטבע כבוד שמו,

שנשפה כולנו להתעלם בתורה ובארת שמיים,

אמן ואמן.

רבי חנניה בן הקשה אומר,

רצה כדודו ברוך הוא לזכות את ישראל.

לפיכך רבי בעליהם תורה ומזוות, שנאמר, אדוני החפץ למען צדקו, ירדיל תורה ויאדיל.

תודה רבה.