דברי התעוררות לחודש הרחמים והסליחות | ר' לב ביין

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב.

הדברים יהיו לעילוי נשמד עמי בורקוזי גאה

ולעילוי נשמד

סבתי לספיר בת גניה ולעילוי כל הנשמות שאין מי שיאמר עליהן קדיש.

טוב אז עכשיו היום אנחנו מתקרבים כבר שבוע אחרון, שבוע הבא כבר ראש חודש אלול.

עבודה רבה.

חודש הרחמים והסליחות.

ההתעוררות של אלול,

כל שאינה גוברת

והולכת

ככל שמתקרבים

למי הדין, הרי נחלשת

בהכרח

כפי אורך הזמן שעבר,

כפי שידוע בשם עגון מבילנה,

זכר צדיק לברכה, באבן שלמה.

הוא כותב

דכל שאינו עולה מעלה-מעלה,

הרי יורד מטה-מטה.

לכל שהוא עומד על מעמדו הרוחני בלי עלייה מדרגה לדרגה,

הרי אף אם הוא מחזיק מעמד

נשאר באותו מקום,

הרי זה בבחינת

הרגל נעשה טבע ונעדרת היגיעה והעבודה שהיו להשגת אותה מדרגה.

ומצד זה,

הרי יש כאן ירידה בעבודתו לכונו,

וגם הדברים מתיישנים ונעשים בגדר מצוות אנשים מלומדה.

וזהו הפירוש הכתוב במשלי

אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה,

כי במידה שחסרה התעסקות בעלייה למעלה,

אין מנוס

מהירידה לשאול מטה,

והנה צריכים בזה יגיעה גדולה

ועבודה חזקה תמידית

להכניע את לבבינו הערל,

שיספוג לתוכו מעומק הוד הנוראות

או הנוראות של ימי הדין והרחמים,

להכין את עצמנו

אפילו במידה מואצת לקראתם,

כי אין הדברים הללו נעשים מעליהם ואינם באים בשיח דת.

אז מה ראינו כאן?

שחובה על כל אדם כל זמן וזמן לעלות מעלה מעלה,

וגם מי שנשאר באותה מדרגה,

הרי זה בכלל שכאילו הוא יורד מטה, כי באותו זמן שהוא נשאר באותה דרגה הוא יוכל להרוויח עוד מעלות ועוד מעלות,

והוא לא ניצל זאת.

אז אם זאת העבודה שמודלת עלינו כל השנה,

קל וחומר בחודש הרחמים והסליחות

וימי הדין אנחנו צריכים להדמית בזה יותר מכל השנה כולה.

והיכן ההתעוררות שלנו?

ועל מה הדאגה שלנו?

ומה מטריד אותנו?

הלא כל דבר פעוט בחיי החומר משכיח אותנו לגמרי מן התכלית והמטרה.

ואם כך הם פני הדברים במשך כל השנה כולה,

אזי בהגיע ימי הדין,

איך לא נפחד ונזדעזע?

כי הלוא זה נוגע לכל עיני אדם ולאומה בכללה.

כי מגיע ראש השנה,

נגזר על הבן אדם מה יהיה אותו כל השנה,

נגזר על המדינות כמו מה אנחנו מתפללים בראש השנה במוסף,

ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום,

איזו לרעב ואיזו לשבע,

ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות,

מי לא נפקד כיום הזה?

ברשותכם נביא מעשה מרבי מקוצק, זכר צדיק לברכה,

קצת לטעום, ללמוד איך התכוננו זקני דורנו לקראת הימים הנוראים.

סיפר הרבי מקוצק

איך סבתו עמדה באזהרת נשים

ועליתה פניה בצעיף לבן,

מתנועת נענוע קל,

קולה אינו נשמע,

אך שתי עיניה כשני מעיינות,

פניה אדומות כסלק ובידיהן מתחננת מבקשת רחמים.

אומר רבי מקוצק,

תמה הייתי תמיד,

יח, בגיל תשעים שנה,

כאשר הייתה כבר חלשה מאוד,

עמדה סבתא על רגליה במשך כל תפילת מוסף בראש השנה,

ואילו אני הצעיר עייבתי כבר לקראת

התקיות השניות.

בעצם, הוא מוסיף,

כבר מראש חודש אלול הייתה סבתא עליה השלום השתנה,

משנכנס חודש הרחמים לא תפרה,

לא סרגה ואף לא קרא את הביטאון החרדי ביידיש שכה אהבה לקרוא.

היא עשתה זאת בעלות רבה לפני אלול,

ומה שלא הספיקה לפני השלימה במשנה מרץ אחרי,

בעשרת ימי תשובה ביום הכיפורים וגם בסוכות,

את סכסוך הבית בימים קדושים אלה כמובן הס היה מלהזכיר,

בשם אמא שלה הייתה אומרת,

באלול מצחצחים את הנשמה, לא את הבית.

אומר הרבי מיקוסק,

לא אשכח איך בלהט משחקי הילדות,

בעיצומו של הצחוק השובבני,

הייתה סבתא מפסיקה בין סליחות לתהילים,

עוצרת אותנו לרגע,

וכשקולה אומרת אימה ופחד הייתה פונה אלינו,

ספק גוערת ספק מלטפת,

ומכריזה אלול,

כאשר בקולה נשזרת נימה של תמיהה,

כיצד ניתן לשחק ולהשתתובב באלול, כאילו היו אלה ימים רגילים?

ככה שהתקרבו אליהם הימים הנוראים,

ובייחוד בערב יום כיפור היה הבכייה של סבתא נעשה נוקב ומאיים ביותר.

אנו, הילדים הקטנים, כה נפחדנו

ועד היום חרוטה בלבנו היראה שהראנו מהימים הבוכיים הללו,

כך מספר הרבי מקוצק.

כן, כך הרגישו זקני דורנו לקראת הימים הנוראים,

חיל רעדה אחזה אותם יותר ויותר ככל שהתקרבו ליום הדין

בראש השנה,

ויום מחילת עוונות ביום הכיפורים.

כן, יש לנו לשאוף לאן להגיע.

נסיים בדברי

בעל פלא יועץ

רבי אליעזר פפו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שאומר, מכוון אותנו בערך כיפור בספרו

ומדי יום-יום מראש חודש רול ואילך

יהיה מוסיף והולך

הולך וגדל בדרכי התשובה

ובכל יום ישפוך שיחה,

ידרוש סליחה

וירבה צדקה כפי כוחו

וכי עני יעטוף ולפני השם ישפוך שיחו,

שיעזרהו על דבר קביעות שמו, אמן ואמן.