וזאת הברכה | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

ערב טוב, ברוכים הבאים. אנחנו צריכים להשלים פרשות קודמות, עוד מלפני החגים, פרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" (דברים לג, א) ואחר כך בראשית נוח ולך לך בעזרת השם ידברך. 

אבל לפני כן רציתי לומר על העניין שהיה התרחש אתמול בכותל המערבי. כזכור לכם, יום למחרת תשעה באב נפלה אבן בכותל המערבי. וידוע שבית המקדש חרב על שנאת חינם, בית המקדש השני. והאבן שנפלה, לא נפלה בצורה הגיונית וטבעית, בוודאי שבאה לרמז, לזעזע אותנו על העניין של השנאת חינם. 

והנה אתמול, יום לאחר הבחירות, ואנשים פתאום רואים על אבני הכותל נחש ענק. והיונים שניצבות על האבנים, איך אומרים? יונות השלום, פורחות באוויר. יצר הרע, הנחש מסתובב לו בין אבני הכותל יום אחרי הבחירות, יום של שנאת חינם, רחמנא ליצלן. אז בוודאי שזה בא שוב לרמז לנו ולזעזע אותנו שצריכים להתעורר ולעשות תשובה כמו שצריך. 

והכוונה לא רק לעשות תשובה על העבר, לקבל לעתיד לבוא, לקבל להבא, שלא לחזור על כל המראות, כל המעשים שנעשו ביום הבחירות האחרון, רחמנא ליצלן. כמו שהבנתי שבעוד כמה חודשים עוד פעם מגיע בחירות. בראשות הממשלה. ואחר כך יהיו בטח בחירות בוועד של העבודה ובחירות בוועד של הבניין. 

כל הזמן יצר הרע דואג שיהיו לנו בחירות. והוא צוחק עלינו. הוא אומר, אתם אומרים, we want משיח now, אה? אתם רוצים משיח? רוצים משיח. אז הוא מסדר לנו מחלוקות, שאנחנו נריב בינינו, וזה ההפך ביד המשיח. המשיח יבוא מתוך אחדות, לא מתוך מחלוקת, לא מתוך פירוד. אז יצר הרע דואג לעצמו, הוא לא רוצה שישחטו אותו, אז הוא דואג שיהיו כל הזמן בחירות, ובין בחירות לבחירות פריימריז. 

בקיצור, כל הזמן האנשים נמצאים בלכלוך הזה של הלשון הרע, ותמשיכו לדבר על המשיח, בסדר. נראה מתי הוא יבוא, הוא אומר על יצר הרע. אז בוודאי שהעניין הזה של הנחש בין אבני הכותל, יום אחרי הבחירות, זה לא דבר פשוט. ואשרי מי שייקח אל ליבו ויעשה תשובה כמו שצריך. 

טוב, אנחנו בעזרת השם יתברך הערב, כמו שאמרנו, ממשיכים על הסדר פרשת וזאת הברכה. 

כתוב בפרשה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א). 

שואל הגאון מווילנה, מפני מה הדגיש הכתוב שהיה זה "לִפְנֵי מוֹתוֹ"? 

אלא שעד כמה שמשה רבנו היה "אִישׁ הָאֱלֹהִים" קדוש, ראש וראשון לכל הנביאים, שזכה לקבל את התורה על הר סיני, עוד עלה ונתעלה במעלה גדולה עד מאוד דווקא לפני מותו. זאת, כאשר נתגלו לו סודות ורזים נפלאים בעניין שלוש עשרה (13) מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ואשר השיגם כעת בבת אחת מה שלא השיג כל ימי חייו. 

סימן על זה נמצא בלשון הפסוק על קבורת משה. כתוב: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ" (דברים לד, ו) המילה "בַגַּיְ" חסרה א'. בדרך כלל צריך להיות כתוב גיא, ג', י', א'. אבל פה כתוב "בַגַּיְ" בלי א'. אז "גי" בלי א' זה מניין שלוש עשרה. רמז לשלוש עשרה מידות, אשר "לִפְנֵי מוֹתוֹ" השיג את סודן ומהותן כאמור. 

זהו שכתבה התורה, "אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" מכיוון שהיה "אִישׁ הָאֱלֹהִים" קדוש, ברכתו תתקיים. ולא זו בלבד, אלא כיוון שהאציל את ברכותיו דווקא "לִפְנֵי מוֹתוֹ" לאחר שעלה ונתגדל עוד יותר ממה שהיה במשך ימי חייו, אם כן עתה, בוודאי יתקיימו ברכותיו. 

נאמר בפסוק: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" (דברים לג, ב). 

אמרו רבותינו: 'שעה שבה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל החזירה על כל אומה ולשון.

 וכולם שאלו: 'מה כתוב בה?' 

לעשו השיב שכתוב: לא תרצח, 

לישמעאל השיב: לא תגנוב. 

כיוון ששמעו הודיעו שאינם חפצים לקבלה. 

בבואו לעם ישראל פתח הקדוש ברוך הוא ב: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). 

לפי זה נראה לבאר את לשון הפסוק "מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" הנה לא שני לוחות היו. חמישה דיברות על לוח זה מימין וחמישה על לוח זה מצד שמאל. אז לישראל הראה הקדוש ברוך הוא את הלוח הימני תחילה. ופתח ב: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" אשר בראש הלוח הימני. מה שאין כן לעשו ישמעאל הראה תחילה את הלוח השמאלי שכתוב בו: "לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב" (שמות כ, יב). זהו שנאמר "מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ". כי מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת, היינו מהלוח הימני, החל בנתינת התורה לישראל. 

ויש שאלה מפורסמת. מדוע לאומות העולם הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד בחר להציג את האיסורים הקשים להם? ולא הזכיר את המצוות הקלות והנעימות, כמו עונג שבת וכדומה. 

אלא מכיוון ששאלו: 'מה כתוב בתורה?' משמע שאינם מוכנים לקבלה כמות שהיא. רק מבקשים לדעת מראש מה טיבה. ועל כורחך, שדרשו לדעת דווקא את האיסורים, מאחר ואת הדברים הטובים, מי לא יקבל?! בסימן. כל שאלתם הייתה, כי אם על הצד שיש בה דבר רע להם, לכן השמיעו להם את מה שביקשו לשמוע. רציתם לדעת מה יש שם קשה לכם? מה לא מסתדר לכם? אז השמיעו להם את זה. 

לא כן ישראל, שלא שאלו כלל: 'מה כתוב בה?' ואמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ז) אפילו דבר שלכאורה אינו קל להם. וכך פתח להם הקדוש ברוך הוא באומרו "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". 

משל למה הדבר דומה? לאחד שבא לחנות והחנווני מבחין בו שאינו רוצה לקנות באמת. הוא מראה לו סחורה גרועה, בכוונה, על מנת שימהר להסתלק ולפנות את זמנו. לא כן, כאשר בא סוחר רציני ומבקש בכנות לרכוש סחורה, מציע לו המוכר סחורה משובחת. ואגב כך הוא קונה גם את הזיבורית, את הלא משובחת. כמו כן, כיוון שהשם יתברך ידע בבני האומות שאינם רוצים את התורה כמות שהיא, פתח והציע עליהם את הדברים הרעים בעיניהם. 

מובא בחז"ל, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, החזירה על כל אומה ולשון, כמו שאמרנו. והם שאלו: 'מה כתוב בה?' 

לעשיו השיב לא תרצח, לישמעאל לא תגנוב. אז כתוב שם, מי שלא חפצו לקבלה, נתנה לישראל. כתוב שם, וכולם נתנו להם מתנות. והיינו, שעשיו וישמעאל נתנו להם עשייה ושמיעה. שאמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). עשיו נתן להם מידת "נַעֲשֶׂה", מילה שנגזרת משמו. מעשיו, משתעניין של עשייה. וישמעאל הוכרח לתת משמו את מידת הנשמע, שהיא תיבה, נגזרת מהשם ישמעאל. אז זה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". 

מובא בגמרא במסכת שבת, לגבי אותו צדוקי, שאמר לרבה שעם ישראל פזיזים הם. למה? שהקדימו לומר, "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" בטרם שמעו מה קשה היא, ואם יוכלו לעמוד בה. 

ומה השיב לו רבה? אמר לו כך: 'אנן דסגינן בשלימותא' (שבת פח, א-ב) אנחנו שהתהלכנו איתו בתום לב, וסמכנו עליו. כתוב בנו במשלי: "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם" (משלי יא, ג). 

'הנך אינשי דסגן בעלילותא' אותם אנשים שהם מרבים בעלילות, כתיב בהו, זה המשך הפסוק במשלי: "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים ושדם [יְשָׁדֵּם]" (משלי יא, ג). 

עוד נאמר בפרשה: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). 

תרי״ג (613) מצוות נצטוו ישראל. כמו שדרשו בגמרא במסכת מכות מהמקרא הזה "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" - "תּוֹרָה" בגימטרייה 611. כמניין המצוות אשר "צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה". ועוד שתי (2) מצוות, "אָנֹכִי..." ו: "לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ, ב) אותן שמענו מפי הגבורה. 

אמנם גדולי הראשונים, כמו הרמב״ם, הרמב״ן והסמ״ג, ספר מצוות גדול, גדולות, התלבטו הרבה מהו מניין המצוות המדויק, כיצד מחשבים אותו ומהן המצוות הכלולות בו. 

על כן נראה לבאר את העניין באופן זה. זאת אי אפשר לומר שרק תרי״ג מצוות נכנסו תחת ההגדרה מצווה, ולא יותר. שאם כן, מפרשת בראשית עד פרשת בוא אין לנו אלא שלוש (3) מצוות. ומה נאמר על פרשיות רבות בתורה שאין בהן אפילו מצווה אחת (1)? דבר זה אינו מתקבל על הדעת. 

לכך נראה שכל דיבור ודיבור בתורה שיצא מפי הגבורה הוא מצווה בפני עצמו. לפי זה, התרבו המצוות עד אין מספר. ומי שיש לו לב מבין ושכל מעיין, יכול להתנהג בכל פרטי ענייניו והנהגותיו, מקטון ועד גדול, על פי התורה והמצווה. ותהיה לו מצווה בכל עת ובכל רגע. 

כמו שהובאו הרבה מעשים בגמרא ובמדרשים, על תנאים ואמוראים שנהגו הנהגות על פי התורה. אם כן, מהו המניין תרי"ג? 613. אלו הם שורשים שמתפצלים ומתפרסים לענפים רבים, רק שדבר זה נעלם מאיתנו. אלו מהם שורשים ואלו ענפים. אלא שבין כה וכה איננו צריכים לדעת, היות ובכל מצווה ובכל דיבור מן התורה נכללו כל התורה וכל המצוות כולן, כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן. 

זו הסיבה שהתורה נמשלה לעץ. כמו שנאמר במשלי: "עֵץ חַיִּים הִיא" (משלי ג, יח) שכן הוא בכל עץ, שמשורש אחד מתפשטים כמה ענפים. וכל ענף מתפצל לכמה שרביטים, בכל שרביט לכמה פירות. ולא עוד, אלא שבכל פרי יש גרעינים, אשר בכל אחד מהם ניתן כוח להצמיח אילן שלם. ומכל ענף אפשר לנתוח אילן שלם על כל פרטיו. כזאת היא גם התורה ומצוותיה. אשר כל מצווה וכל שורש מסתעף לענפים רבים, ולא זו בלבד, אלא שכל דיבור וכל מצווה כוללים בקרבם אף את כל שאר המצוות כולן. 

אמרו בגמרא: 'אל תקרא "מוֹרָשָׁה" אלא מאורסה' כך מובא בפסחים. התורה עבורנו אינה בגדר ירושה, אלא בבחינת מאורסה, כמו כלה המאורסת ומיועדת לנו. מה הביאור העניין? 

כי אם התורה הייתה ירושה לנו, לא היינו צריכים לעמול בה. אשר איזו טיבה של ירושה, שנופלת מאליה לחיק היורשים, בלא שום טרחה ועמל מצידם. זהו שאמרו חכמים: 'וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ' (אבות ב, יב). כיוון שהתורה אינה ירושה לך, על כן עליך להתקין עצמך ולטרוח בלימודה. 

מאותה סיבה, מאחר שהתורה איננה ירושה פרטית של אף אחד, אז היא שייכת לכולם. וכל איש ישראל יכול לבוא וליטלה. כפי שאמרו, כתר תורה מונח לכל באי עולם, שכל מי שיזכה זוכה בו. מה שאין, כן, ב: כֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת (אבות ד, יג). 

השאלה הראויה להישאל היא, אם כך, מדוע קיבלנו את התורה בתורת מאורסה ולא כנשואה? 

התירוץ הוא כי לשם נישואין עם התורה צריך ללמוד אותה, ורק אחרי כן היא נשואה לו. 

זהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת עבודה זרה. בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו של הלומד בה. שהרי כתוב, נאמר: "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א, ב) ואחר כך מה כתוב? "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (שם). 

בראשונה "בְּתוֹרַת ה'" ולבסוף "וּבְתוֹרָתוֹ" מה כוונה תורתו? של ההוגה בה. 

עוד נאמר בפרשה: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה). ארבע (4) פעמים קיבלו ישראל על עצמם את מלכותו יתברך. 

פעם ראשונה בים כתוב: "זֶה אֵלִי" (שמות טו, ב), אחר כך כתוב: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) זה בעצם שערו כל עם ישראל. 

פעם שנייה, בסיני. קודם מתן תורה, בפרשת יתרו כתוב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם" וכו' (שמות יט, ז) "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם" (שמות יט, ח) מה הם אמרו? "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם). 

פעם שלישית, לאחר מתן תורה, בפרשת משפטים. שם כתוב: "וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל" וכו' (שמות כד, ג) ואז כתוב: "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם). 

בפעם הרביעית כתוב: "וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר" (שמות כד, ד) ואז כתוב: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, ה) אחר כך כתוב: "וַיִּקְרָא..." ואחר כך: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). 

והיינו, שבפעם הראשונה קיבלו את עול מלכותו, בפעם השנייה קיבלו עליהם עול תורה. בפעם השלישית קיבלו עליהם לעשות את החוקים ואת המשפטים. לכך כתוב שם "נַעֲשֶׂה". בפעם הרביעית כשרצה לעלות להר לקבל שאר התורה, קיבלו עליהם עול תורה שבעל פיהם, מה שיביא להם מן השמים. ולכן שם כתוב "נַעֲשֶׂה" את המצוות "וְנִשְׁמָע" את מה שיביא אלינו עוד. 

זהו שאמר כאן "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" היינו, מה שאמרו "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"? אחר כך המשך הפסוק "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם" שזה קודם מתן תורה, שכתוב "וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם" זה על הפעם השנייה. 

המשך הפסוק, "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד" זה על הפעם השלישית, שזה לאחר מתן תורה "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד". 

וסוף הפסוק פה אצלנו "שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" זה כבר הפעם הרביעית, שבנה 12 מצבות ו12 "שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" וכרת עמהם ברית "וַיַּעַן כָּל הָעָם... כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". 

אומרת הפרשה: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ח). 

מה כתוב ברש"י הקדוש? "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ" כלפי שכינה הוא מדבר. כשאתה קורא את הפסוק כמובן כאילו "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ". אבל רש"י אומר לא. זה מדובר כלפי שכינה? 

שואל הגאון מווילנה, ולכאורה מנא ליה לרש"י הא. איפה רש"י יודע את זה? 

הוא אומר, כי קשה היה לרש"י שינוי הלשון בקרא, בפסוק, שהרי כתוב קוראם אורים ותומים ("אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" שמות כח, ל. 'בְּאֵלּוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים' יומא ז, ה) קודם אורים, אחר כך תומים. וכאן מה כתוב אצל לוי? "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ". הפוך. 

אולם ידוע דרשת חכמינו זיכרונם לברכה: 'למה נקרא שמם אורים ותומים? - אורים שמאירים את דבריהם. תומים שמשלימים את דבריהם' (יומא עג, ב) 

אז הָאוּרִים זה בחינה של המשל ששופך אור על העניין המדבר המדובר ו: הַתֻּמִּים זה בבחינת הנמשל שהוא מובן אחרי המשל שאז מתחוור העניין על בוריו נעשה תמים, נעשה שלם. 

ומאמרם זיכרונם לברכה כמה גדול הוא המשל שעל ידיו אדם עומד על דברי תורה. והנה בשעה שזקוקים להבין עניין מסובך מהראוי להקדים לו משל מעניין אחר הקרוב ביותר ללב וממנו יובן הנמשל שהוא העיקר והמטרה והוא קודם בזמן ובמחשבה הנמשל הוא קודם אלא שזקוק הוא להערה חיצונית ורק אז כשקרני האור של המשל חודרים לתוך הנמשל אז מתגלה הוא זה האחרון הנמשל בכל זוהרו כטבע הכל עניינים מסובכים שצריכים לגלותם אבל כל זה שייך בקרוץ מחומר באדם אין שכלו זך ובהיר ואי אפשר לא להתעמק בכוונת עניין נאצל ונשגב עד שילבישו בגדי המשל הגס והעכור. 

זה לגבי אדם שהוא קרוץ מחומר, מה שאין כן כלפי הקדוש ברוך הוא. אצלו הנמשל הוא מוקדם במחשבה ובזמן בכל המושגים ואינו זקוק למשל כלל. 

ומכיוון שאמר הכתוב "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ" שהנמשל קודם למשל יש מאמינה שכלפי שכינה הכתוב מדבר כך מסביר הגאון מוילנה מאיפה ידע רש"י הקדוש שבעצם מדובר כלפי שכינה שכתוב "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ" שלא לפי הסדר. 

עוד על הפסוק הזה "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג, ח). רש"י הקדוש פרש: "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ" – 'כלפי שכינה הוא מדבר' כלומר משה אינו מדבר ללוי אלא על הלוי ואומר לקדוש ברוך הוא "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" את האורים והתומים שלך נתת לאיש החסיד אהרון הכהן. 

מה התכוון משה בהדגישו שהאורים והתומים שייכים לשם אמר "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ" אלא בידוע כי שני (2) דברים לא היו מעשי אדם כלל הלוחות והאורים ותומים. 

אורים ותומים הכוונה לשם המפורש שהיה כתוב על גבי קלף והניחוהו בין כפלי החושן זו הסיבה שלא נאמר בהם לשון עשייה אלא מה נאמר בהם? "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" (שמות כח, ל) שכן העושים במלאכת המשכן לא נטלו חלק בעשיית הָאוּרִים ותומים אלא רק נתנום בתוך החושן. 

נמצא שמשה רבנו דקדק בלשונו באומרו לקדוש ברוך הוא "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ" שלך משום שלהבדיל משאר כלי המשכן ובגדי הכהונה אלו האורים והתומים הם ממש שלך מעשי שמים ולא מעשי ידי אדם. 

עוד נאמר בפרשה: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג, ט).

אז הספר של הפסוק הוא כנגד הרשע מה זאת אומרת מה שכתוב בסוף הפסוק: "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ" זה כנגד "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו". 

"וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" זה כנגד מה שכתוב "וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר". 

למה? כי חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'אבא אומר: 'השקני מים' ומצווה לעשות - מניח אני כבוד אבא ועושה את המצווה! אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים תעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו. אבל בשאר קרובים ודאי שלעולם המצווה הקודמת'.

 זה מה שאמר כאן הכתוב "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו" וראש אחר כך הטעם למה "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ" מה זה "אִמְרָתֶךָ"? התורה 

כי אמרו במסכת קידושין: 'גדולה תורה שמביאה לידי מעשה!' אם כן בעבור התורה מבטלין מצוות כיבוד אב האם לפי שהיא גדולה ממעשה. 

ואחר כך אמר "וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע" מה הסיבה? שכתוב בסוף "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" כשאר קרובים שאינם אביו ואמו גם מפני מצווה נדחים אם כן על אביו ואמו הוא מוכרח לתת את הטעם "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ" ועל בניו ואחיו אמר את הטעם "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ". 

עוד נאמר בפרשה: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" (דברים לג, יב)

בית המקדש שכן בשטחם של שני (2) שבטים; יהודה ובנימין כך אמרו בגמרא: 'מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין? האולם והיכל ובית קודשי הקודשים'. 

עוד נאמר שם: 'וכן רצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה! שנאמר "חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם" לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה' (מגילה כו, א) אכסניה לשכינה היינו שהמקדש שכן בחלקו. 

יש להבין מה זה שכתוב: 'לפיכך זכה בנימין' הלוא כבר מתחילה ידע שהשכינה תשכון בשטחו רק הוא רצה שגם המזבח יהיה בחלקו. 

ועוד קשה הלשון 'אושפיזכן' אכסניה כאילו מדובר באיזה אורח לרגע. יותר היה ראוי לומר שנעשה בנימין משכן לשכינה. 

אומר הגאון: נראה לתרץ על פי מה שאמרו בגמרא במסכת זבחים שבארבעה (4) מקומות שרתה שכינה על ישראל; בשילה, נוב, גבעון ובית עולמים שזה בית המקדש וכולם בשטחו של בנימין נראה איפה שבנימין ראה כי השכינה תהיה בחלקו בבית המקדש והיה מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו. לפיכך זכה שנעשה אכסניה לשכינה כבר במשכן. 

כלומר אפילו בשעה שהייתה השכינה בבחינת אכסנאי זמני רק לפי שעה דהיינו במשכן שילה, בנוב ובגבעון גם אז היתה השכינה בחלקו שכל שלושת המקומות היו בחלק בנימין. 

כתוב בפסוק: "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (דברים לג, יז). 

למה אצל אֶפְרַיִם כתוב רִבְבוֹת ואצל מְנַשֶּׁה כתוב אַלְפֵי? 

אלא מצינו שביעקב אבינו שהוא "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" (בראשית מח, יד) ושם את יד יְמִינוֹ "עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם... וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה" (שם). כן, עוד כתוב בתהילים: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" (תהלים צא, ז). 

לפי זה מובן ששבט אֶפְרַיִם אשר נתברך בצד ימין יפילו מאויביהם לרבבות, כמו שכתוב "וּרְבָבָה מִימִינֶךָ". אך מנשה שנתברך בשמאל יפילו מאויביהם לאלפים. למה? כמו שנאמר "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף". אז זה מקביל אחד לשני, שאתה בר שני. 

אומרת התורה: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג, יח). 

אומר הגאון "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" לסחורה. למה? לפי ש: "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" דווקא, שנשתתפו ממש יחד. זה ישב באוהלו עם נשיו ובניו ובנותיו ועסק בתורה תמיד, וזה יצא לסחורה תמיד, והיו ניזונים ביחד בשווה ממש. 

יש כאלה שמפרשים "בְּאֹהָלֶיךָ" היינו באוהלי זבולון, לא באוהלי יששכר. 

"וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג, כ).

 תכונה מיוחדת היתה לחיילי שבט גד במלחמה כנגד האויב. כאשר הם הצליחו בחרבם להסיר את ראשו ואת ידו בתנועה אחת. כמו שפירש רש"י הקדוש, הרוגיהם היו ניכרים, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת. 

את סוד התכונה המופלאה הזאת נראה לבאר באופן זה. לפני יציאה למלחמה היו הַשֹּׁטְרִים מכריזים: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ, ח). 

וביארו חכמים במסכת סוטה: 'זה המתיירא מעבירות שבידו.' כלומר, מי שחטא והיה בעל עבירה נדרש לשוב לביתו, לבל יחליש את המערכה וימנע את הצלחתה. ואפילו אם נכשל במצוות דרבנן, כמו שאמרו בגמרא: 'כי הסח הוא מפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה'. 

שבט גד נראה שהצטיינו באופן מיוחד בהיותם נקיים לגמרי מהעוון הזה. ובשכר זאת, שלא הפסיקו בין תפילין שעל הזרוע לתפילין של ראש, לא רק שלא נדרשו לשוב לביתם, עוד זכו לסגולה מופלאה ונדירה. היכולת לטרוף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד במכה אחת (1). דהיינו, את המיקום של התפילין של ראש והתפילין של יד, את זה הם היו מורידים במכה אחת. 

למה? כי הם שמרו לא להפסיק ביניהם בדיבור. זכות התפילין שעל הזרוע והקודקוד היא שעמדה להם במלחמה. 

ועוד כתוב, מחומש בראשית, כתוב שם: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (בראשית מט, יט). מה זה "יָגֻד עָקֵב"? ללמד שישוב מהמלחמה עם כל גדודיו באותו עקב שהלך. 

סוף הפרשה כתוב: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד, ה). 

הגמרא במסכת בבא בתרא נדרשת לשאלה: 'הואיל ומשה רבנו הוא זה שכתב את כל התורה מפי השם מי כתב את שמונת (8) הפסוקים האחרונים? מ: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" עד "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב). 

רבי יהודה אמר: וכי אפשר שמשה בעודו בחיים יכתוב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה"?! אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. 

תמה עליו רבי שמעון. משה רבנו ציווה את הלוויים: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה'" (דברים לא, כו) ולשיטתך הלוא ספר התורה תם ונשלם רק לאחר מותו. 

אלא, מבאר רבי שמעון, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב. מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. 

וקשה. לכאורה רבי יהודה שאל נכון אפשר משה חי וכתב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה"? הרי זה נראה כשקר חס ושלום. וכיצד מיישב זאת רבי שמעון באומרו שמשה כתב זאת בדמע? 

עוד קשה לשיטת רבי יהודה שמכאן ואילך כתב יהושע. וכי ייתכן שתיכתב תורת השם אפילו אות אחת (1) שלא על ידי משה? הלוא מקרא מלא הוא במלאכי: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב). 

אז לא יכול להיות שמישהו אחר סיים, כתב במקומו, כי אם יהושע כתב את הסוף אז כתוב הכל הולך אחר החיתום ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה. אז לא ייתכן שיהושע גמר. משה צריך לגמור את המצווה. 

אכן נראה שרבי יהודה ורבי שמעון שניהם לדבר אחד נתכוונו. אין ביניהם מחלוקת. נראה כמו מחלוקת. אבל בואו נראה. לכאורה קשה. הלוא התורה כולה היתה כתובה אלפיים (2,000) שנה קודם בריאת העולם. וכיצד תוארו בה ששת ימי בראשית וכל שאר האירועים והמעשים מאז האבות ועד דור המדבר, אם היא כבר היתה כתובה מלכתחילה. 

אלא שקודם בריאת העולם היתה התורה כתובה באופן שונה. ולא היתה נקראת בלשונה כמו עכשיו. כי אם על ידי צירופים שונים של אותיות ותיבות הכוללים סודות נעלמים על פי שמותיו של הקדוש ברוך הוא. רק לאחר שהשם ברא את העולם ונתן תורה לישראל, עם מצוות הצריכות להתקיים בגבולות של מקום וזמן, אז נכתבה התורה בער היטב באופן שנדע לקיים אותה. ואילו סודות התורה הגנוזים בצירופי האותיות נמסרו מעתה ליודעי ח"ן בלבד. רק ליודעי הסוד. 

זהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על "בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי" (שמות לה, ל) שהופקד על בניית המשכן, יודע, כך כתוב במסכת ברכות: 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ' כוונתם לתורה הקדושה הכתובה בצירופי אותיות של שמות הקדוש ברוך הוא. 

מעתה דברי הגמרא מבוארים להפליא. רבי שמעון התכוון ליישב שתי קושיות כאחת. וכך אמר, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה אומר וכותב. רוצה לומר שמשה אמר וכתב כל תיבה כפי שהיא כתובה בידינו בגלוי. אבל מכאן ואילך לא יכול להמשיך לכתוב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" מה שנראה כשקר. וגם לא ייתכן שיהושע הוא שהשלים פסוקים אלו, כי אי אפשר שספר תורה יהיה חסר עוד אחת. 

לכך אמר שמשה היה כותב בדמע. דמע זה לא במשמעות של דמעות, אלא מלשון תערובת. כמו שכתוב בחומש שמות, "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ" (שמות כב, כח) כלומר, שהאותיות היו מדומעות ומעורבות. מאחר ומכאן ואילך הוא כתב על פי צירופי תיבות. בשמותיו של הקדוש ברוך הוא, שלא נקראו כלל בלשון "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" כי הן תיבות אחרות על פי סודות התורה. 

רק אחרי הסתלקותו פתח יהושע את הרזים והרמזים הללו, וכיוון שקיבל רשות לגלות את התורה לישראל, כתבם בלשוננו נמצא, שבאמת לא חסר הספר אפילו אות אחת. רק שאת שמונת הפסוקים הללו לא כתב משה באופן הגלוי, רק לפי הצירופים שכל התורה כתובה במרום. ויהושע הוא שכתבן כפי הנגלה וכדעת רבי יהודה. 

כך ששניהם מסכימים לדעה אחת, ששמונת הפסוקים נכתבו על ידי שניהם, הנסתר והסוד על ידי משה, והנגלה על ידי יהושע, כאשר היא כתובה בידינו. לדור דור 

עוד על מה שנאמר "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" כתוב בגמרא במסכת סוטה: 'ויש אומרים לא מת משה!' כתוב פה "וַיָּמָת שָׁם" וכתוב שם: "וַיְהִי שָׁם עִם השם" (שמות לד, כח) מה להלן עומד ומשמש - אף כאן עומד ומשמש'. 

אז נראה שהנוטריקון של "וַיָּמָת" אז זה ראשי תיבות והוא יהיה משמש תמיד. "וַיָּמָת" והוא יהיה משמש תמיד. ממש כמו שכותבת הגמרא. 

עוד כתוב: 'אמר רבי לוי קרוב לחמישים ושתיים (52) פעמים כתוב "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד" כיוון שנטה למות כתוב: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת" (מלכים-א ב, א) לא מוזכר מלך למה? 

שהרי קהלת כותב שלמה המלך כותב: "וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת" (קהלת ח, ח) וכן בכל המלכים נאמר "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד" (מלכים א ב י) וישכב שלמה וישכב רחבעם וישכב אביה משום שהתואר מלך הוא רק כל זמן שהוא חי אבל לא אחר מיתה משום שכתוב "וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת". 

ואת זה קשה לגמרא מדוע נאמר בתורה "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" הנה יש פה תואר אצל מֹשֶׁה יש תואר "עֶבֶד השם" הלא התואר הזה היה לו רק בחייו שהיה עֶבֶד וכיוון שמת נעשה חופשי מהמצוות אז היה צריך להיות כתוב "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" ולא שיהיה כתוב "עֶבֶד השם" לכן חכמים דרשו שלא ייתכן שהוא מת רק 'עומד ומשמש' כמו שאמרנו זה יוצא גם בנוטריקון והוא יהיה משמש תמיד זה ראשי תיבות "וַיָּמָת". 

עוד נאמר: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם" (דברים לד, ח) 

כתוב בגמרא במסכת שבת: 'אף משה ואהרון בחטאם מתו! שנאמר: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (במדבר כ, יב) אה "הֶאֱמַנְתֶּם בִּי"? עדיין לא הגיע זמנכם להיפטר מן העולם!' כך דורשת הגמרא. 

כלומר משה רבנו היה ראוי לחיות יותר ממאה ועשרים (120) שנות חייו אך משום חטאו ב: "מֵי מְרִיבָה" (במדבר כ, יג) נגזר עליו להיפטר מן העולם בטרם עת. 

ביאור העניין לפי שמשה רבנו נחשב כתרומתו של עולם ושיעור תרומה בינונית הוא חלק אחד מחמישים (1/50) והעולם קיים ששת אלפים (6,000) שנה הרי שאחד מחמישים מתוך ששת אלפים עולה למאה עשרים שנות חייו של משה אלא שאלמלא חטא ב: "מֵי מְרִיבָה" היו נותנים לו חיים בעין יפה לא בעין בינונית ועין יפה זה אחד מארבעים (1/40) עין בינונית זה אחד מחמישים עין רעה זה אחד משישים אז אחד מארבעים מתוך ששת אלפים עולה למאה וחמישים (150) כך שמאריך שנותיו עד מאה וחמישים שנה. 

לפי זה מדוקדק מה שאמרו חכמים שלא הגיע זמנם של משה ואהרון להיפטר מן העולם. כי על כן רק משום חטא "מֵי מְרִיבָה" ניטלו ממשה שלושים שנה. 

כמו כן נבין מדוע וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל... שְׁלֹשִׁים יוֹם" למה דווקא "שְׁלֹשִׁים יוֹם"? 

כתוב: 'שלושה ימים לבכי' מה קרה שפה שלושים יום? 

אלא כיוון שהתקצרו ימיו בשלושים שנה, ממאה החמישים למאה העשרים, וכך בכו ישראל יום אחד (1) על כל שנה שהפסידו מפטירתו. 

אפשר לקשר את זה למה שכתוב בפרשת נוח: "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג) "בְּשַׁגַּם" כידוע זה גימטריה משה. 

ומה העניין של "בְּשַׁגַּם"? "בְּשַׁגַּם" זה דגוש בגימל, כאילו כתוב שני גימלים, בשגיגם. זאת אומרת בגלל כל השגגה שנעשתה, שמשה היכה בסלע פעמיים (2) במקום לדבר איתו וגרם לעניין ש: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" לא כתוב האמנתם... הֶאֱמַנְתֶּם. לא שאתם לא האמנתם, אלא גרמתם שהתמעטה האמונה שאם משה רבנו היה מדבר עם הסלע, זה שונה לגמרי מאשר להכות את הסלע, ועוד פעמיים. 

כי פה הליצנים יכלו להגיד: 'טוב, משה רבנו הוא כבר מנוסה, הוא הרבה זמן במדבר, הוא יודע איזה סלע עשוי מגיר, ואיזה סלע עשוי מזה, ואיפה לתת את המכה...' 

הליצנים, תמיד ימצאו להם איזה ליצנות. 

אבל אם משה היה מדבר אל הסלע, פה לא היה יכול להיות שום פתחון פה. בלאו הכי, זה מה שכתוב "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם" במילרע, גרמתם שלא תהיה אמונה בגודל שהיה אמור להיות. איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי-איי. 

אז זו הסיבה שעם ישראל בוכים "שְׁלֹשִׁים יוֹם" ולא שלושה ימים, כי הם בעצם אלה שגרמו למשה את כל העניין, שאמר להם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י) אז זה היה גם שגגתם של עם ישראל "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". 

נסיים. בכל האותיות שמרכיבות את המילה סיום, סמ״ך, יו״ד, וו״ו, מ״ם, כל האותיות האלה שווים בגימטריה שלהם, בפנימיות ובחיצוניות. אבל זה רק בארבעת האותיות האלה, סמ״ך, יו״ד, וו״ו ומ״ם, שזו המילה סיום. באות סמ״ך, החלק הנגלה הוא הס״ך. החלק הנסתר, מה שאינו מורגש בדיבור, זה המך, המם כף. 

והנה כל אחד משני החלקים, חלקו שישים, הס״מֶך שישים, והמם כף שישים. כך גם באות יו״ד, הגימטריה של החלק הנגלה זה יו״ד, זה עשר. בדיוק כמו החלק הנסתר, הו״ו ודלת. וכך גם באותיות ו״ו ומ״ם. ו״ו ו״מ״ם. 

ללמדך, שבבוא אדם לסיים את התורה, גם המשתתף הנסתר, היינו שלא סיים בעצמו, יכול להשתוות עם הנגלה. זה האיש שלמד וסיים בפועל. ולקחת חלק בחגיגת הסיום. זו הסיבה שכשעושים סיום מסכת, אז בעצם זה שאדם שומע רק את הסיום, נחשב לו כאילו ששמע ולמד את כל המסכת עצמה. 

674 פרשיות יש בתורה, כמניין תרעד. מהן 54 הם ראשי סדרות. פרשות השבוע. להוציא פרשת "וַיְחִי" (בראשית מז, כח) היות ואין בה לא פרשה פתוחה ולא סתומה. ולהוסיף: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י, לה) וכן "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר יא, א) אשר פעמים נמנות כפרשות בפני עצמן. 

אם נפחית את 54 הפרשות השבוע מהסך של 674 הפרשיות, נקבל 620 פרשיות, כמניין תרי"ג מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן. מהן 255 פרשיות פתוחות כנגד רמ״ח (248) מצוות עשה ועוד שבע (7) מצוות עשה דרבנן, וכן 365 פרשיות סתומות כנגד שס"ה (365) מצוות לא תעשה. 

מסיימת התורה בפסוק: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב). 

הגאון מוילנה היה רגיל לומר: 'ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא' (תענית ט, א) והוא היה סופר ומונה את התיבות והאותיות שבתורה. פעם הוא אמר שהתורה מסיימת בלמ״ד ("יִשְׂרָאֵל") שהיא האות הגבוהה מכל האותיות. לרמז שכל העוסק ולומד בתורה לשמה ומקיים אותה, אז התורה עצמה מגביהה אותו 'וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ' (אבות ו, א) ונותנת לו את הכבוד והגדולה. 

השם יזכה את כולנו, שחזק חזק ונתחזק. נגדיל תורה ונאדיר. אמן כן יהי רצון.