יש בטחון ויש בטחון - יא | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום: לרחל טיגיסט בת ברצ'קו - רפואה שלימה בכל האברים והגידים, ותהיה לה תחושה וזרימה טובה, שמיעה תקינה בשתי האוזנים ובריאות איתנה בעזרת השי"ת.

קהל: אמן.

הרב: אנחנו ממשיכים בנושא הבטחון; 'יש בטחון ויש בטחון' חלק יא.

כתב ב'חובות הלבבות': 'יש הבדל בין עבודת ה' ובין שאר הענינים של העולם בענין הבטחון; ראשית המחשבה באשר עניני העולם, ראוי להיות מחשבת הבטחון, שהרי ברוב הענינים נעלם מן האדם מהי הסיבה הטובה ומתוקנת לו שיבחר בה, אין אנו יודעים איזה מן המלאכות היא יפה וראויה ביותר לנו לבקשת הפרנסה, גם לא ידוע לנו באיזה מסחר או איזו פעולה נצליח אם נתעסק בהם, לכן חיבים להקדים בטחוננו בהשי"ת: שיעיר לבנו לבחור הדרך הישרה ביותר שבהם, ואח"כ יבטח בה' שיעזור לו להוציא את מחשבותיו אל הפועל. אז מכיון שאנחנו לא יודעים מראש מה נִצְלַח ומה לא, מה מתאים ומה לא, אז צריך להקדים בטחון שה' יעורר אותנו ולבקש על זה שנלך בדרך הנכונה ונבחר בטוב, ואחרי זה צריך לבטוח: שה' יעזור לנו להוציא את זה מן הכח אל הפועל. 

אבל בעבודת הבורא זה לא כך; כי כבר הודיע לנו ה' מה אופני היושר לעבודתו ובאיזה פעולה נבחר, דהיינו; תורה ומצוות ומעשים טובים. אבל אנחנו זקוקים לעזר ה' שידריך אותנו אליו, וירחיק מאתנו את הטרדות של העולם, כמו שנאמר בתהילים: "הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְו‍ֹתֶיךָ" (תהלים קיט לה) וכתוב: "יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ" (תהלים פו יא) זאת אומרת שהלב שלי יהיה רק לְיִרְאָה שְׁמֶךָ. ועוד צריכין לעזר ה': שיחזק את האיברים שלנו שנהיה בריאים לעשות את פעולות המצוות, כמו שנאמר בתהילים: "סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד" (תהלים קיט קיז). 

ביתר ביאור; מבאר ה'חובות הלבבות' את פרטי אופני הבטחון בעניני עבודת ה', ואומר: לעבודת ה' צריכים שלושה דברים; 

דבר ראשון: זה הבחירה, דהיינו; לבחור בלב את דרך עבודת ה', זה תלוי בנו. 

שתים: זה החלטה, שיחליט להוציא לפועל את מה שבחר, אבל ההחלטה צריכה להיות כזאת שהוא הולך להוציא לפועל את מה שהוא בחר, לא מספיק השקפה טובה בלי החלטה מעשית כאילו 'רעיונות, יש לי רעיון וזה וזה...' אבל הוא עוד לא החליט, אז צריך בחירה, ואחרי זה החלטה. 

ושלוש: זה המעשה, שיביא לכלל מעשה את מה שגמר בליבו, מה בחרת והחלטת? נו, תעשה את המעשה. 

עכשיו, ברור: שהבחירה וההחלטה הם תלויים אך ורק ביד האדם, ככתוב: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל יט) זה תלוי בך! וחכמים אמרו: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" זה תלוי בך, ומי שסומך באלה על ה' - אינו אלא טועה!

 – 'שהוא יבחר בשבילך, שהוא יחליט בשבילך...' 

- זה לא נכון. 

אבל השלמת המעשה, לבצע את המעשה בפועל ולהצליח, זה לא נמסר בידנו, כיון שזה תלוי בסיבות שהם לא ביד האדם. 

אז כותב ה'חובות הלבבות' כך: אם הזמין ה' הסיבות לעבודת ה', נקבל שכר על הבחירה ועל ההחלטה וגם על ההוצאה אל הפועל, זה אם הוא הזמין לנו את הסיבות לעבודת ה' שנוכל בסוף לעשות את מה שרצינו. ואם לא נזדמנו, לא היו סיבות שה' המציא לנו כדי שנוכל לבצע, ולא היה אפשר להוציא ההחלטה מהכח אל הפועל, אף על פי כן מובטחים אנו על השכר, על הכוונה ועל הבחירה, וכבר אמרו חכמים: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. 

הסברנו באחת הדרשות, מה זה: 'מעלה עליו הכתוב כמי שעשאה'? בקצרה, זה היות ואני מכוין לעשות את התורה ו'אוריתא וישראל חד הוא' אז כאילו עולה הכתוב שרציתי לעשות למעלה ואומר: 'שלמעשה אני רציתי לעשות!' אז מעלה עליו הכתוב, הוא עולה למעלה הכתוב כאילו עשה, כי מצד הרצון הבחירה והכוונה וההחלטה - אני רציתי לבצע, מן השמים לא גלגלו את הסיבות המתאימות לקיום הדבר, אבל וודאי שעל הבחירה והכוונה אני מקבל שכר.

יוצא מדברי ה'חובות הלבבות': שמאחר שלא נמסר בידנו הוצאת מעשה המצווה מכח אל הפועל, הרי חל עלינו חובת הבטחון כמו בשאר אופני ההשתדלות, ובכלל זה, לבקש עזר מה': שנהיה בריאים לעבודתו. כמו שאומר הרמב"ם (הלכות דעות): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד טו) צריך שהגוף יהיה בריא! כי אחרת, אם אדם יחלה - לא יוכל לבצע את עבודת ה'.

כשמכין אדם את עצמו לדבר מצווה, ישים בטחונו בה': שיעזור לו לקיים המצווה בפועל! ואף שמחויב למסור את כל מחשבתו לצורך קיום המצווה ולהשתדל בכל כוחו להשיגה ולקיימה בכל ההידורים!! בכל ההידורים, מכל מקום, לא יסמוך על עצמו אלא יסמוך על ה' שיזמין לו האמצעים הכספיים, שיזדמנו לפניו הסיבות שיאפשרו לו לקיים המצווה כתוקנה ובזמנה, כפי הלכתה, ובהידור הראוי לה, וגם זה בכלל הפסוק: "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן" (משלי טז א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב - אתה יכול לערוך בלב את הרצונות שלך, את המחשבות; מה אתה רוצה לעשות מה שלא, אז אתה עורך את הדברים 'הכל מסודר' אבל בסוף מה יוצא לך מהפה? מה בסוף מתקיים? וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן, זה שאדם יכול לענות - זה מה'! כי יש אנשים פולטים לפעמים דברים שמסבכים אותם!! ואח"כ זה מתפרסם בכותרות בעיתונים...!! זאת אומרת הפליטת פה זה לא אתה התכוונת לפלוט את זה, דחפו לך את זה בכח מהפה מן השמים, אז אתה יכול לערוך בלב מה אתה הולך להגיד, ובסוף וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן, אז זה נכון גם שאתה יכול לכיון לעשות מצוות - ורק מה' זה יוצא בסוף.

כתבנו בשם ה'חובות הלבבות': שעצם הבחירה לטוב - תלויה ביד האדם, אפילו שאמרו חכמים בקשר ליצר הרע: 'אלמלא עוזרו לא יכול לו' אם ה' לא עוזר לאדם כנגד יצרו הרע שעומד נגדו, אז לא יכול האדם באמת לבצע את מה שהוא רוצה בלי עזר הא-לקי, והכוונה בזה: בלתי עזר ה' אין בכוח האדם לעמוד נגד יצר הרע כי הוא חזק מאד! מכל מקום ההתחלה של הבחירה וההחלטה כמו שאמרנו תלויה רק ביד האדם. אַחר שבחר בליבו לעשות את הטוב, בא יצר הרע להסית אותו, לדחות אותו, לעכב אותו, כל הפעולות, העיקר שלא יעמוד בבחירתו, ועל זה צריכים עזר מאת ה'. 

אחד מהדברים שיעצו לנו חכמים: 'אל תפתח פה לשטן' מה זה 'אל תפתח פה'? שלא ישמע מה אתה מתכוין לעשות, גם מה שבחרת, - שקט! תפתיע אותו, כשהוא יודע מה אתה רוצה לעשות - הוא עומד לסכל את זה, אז זה אחת מהעצות... 

ועל זה שייך תפילה: 'שלא יבלבל אותנו יצר הרע!' ושה' יגער בשטן - כדי שנצליח להוציא את המחשבות הטובות אל הפועל!! 

לפי זה נמצא, כל מה שה' מבקש מאתנו: זה רק את ההתחלה: 'פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של המחט ואני!! ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות...!!' אם הפתח הוא אמיתי - מפולש, כנגד זה תקבלו פי מיליונים ס"ד לבצע את רצונכם, ואחר כך לבטוח בה': גם שיסייע אותנו להשלים את המעשה. 

במשנה כתוב ש:מי שמזכה את הרבים...: 'וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן' (אבות ב ב) אז ה'מכתב מאליהו' מסביר: מה זה שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן? זאת אומרת יש סיוע מן השמים, עזר שהקב"ה נותן לאדם כשהוא רוצה לעשות, הוא פותח לו כנגד זה ש:קרוניות יוכלו להיכנס בפתחים! אתה פתחת פתח כחודו של מחט אז הוא נותן לך ס"ד יותר!! עכשיו אתה מזכה את הרבים, אז גם הזכות של האבות של אלה שאתה עזרת להם שהם רצונם גם כן: שהילדים שלהם יהיו כך וכך, עכשיו מצטרף גם זה, וההם פתחו את הפתח והם רוצים גם, ואתה מצטרף ומצטרף-ומצטרף והס"ד שלך הולכת וגודלת שאתה יכול להרבות-להרבות-להרבות חיילים לתורה לאין שיעור! מכח מה? מכח שאתה מזכה את הרבים, ו:זְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן לאלה שמזכים את הרבים!

 זה כמו שאברהם אבינו זכה בכל הדורות! 'עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ... עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם... עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם!' (אבות ה ב) מה זה שְׂכַר כֻּלָּם? כל הס"ד שאנשים לא נצלו, והוא רצה: לעשות את הכל! - קיבל את הכל ועשה והצליח לשכנע עולם ומלואו!!

עכשיו הבטחון למי שעוסק בתורה מתחלק לשני חלקים; 

אחד: הבטחון לפרנסה: 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה' (אבות ג יז). 

והדבר השני: הבטחון להצליח בלימוד. 

ננסה לבאר קודם את החלק השני: הבטחון להצליח בלימוד; הרמב"ם (הלכות דעות) כַּלל כְּלל גדול! זה מה שאמרתי לכם קודם (הלכות דעות): 'אי אפשר שיבין האדם או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך; צריך האדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים ומחלימים את הגוף!' זה החלק ההשתדלות שאדם צריך לעשות בענין זה. 

אבל יחד עם שמירת גופו, יבטח בה': שיהיה בריא וחזק ובלי חולאים, בלי מכאובים, בלי יסורים, כדי שיהיה לו מנוחת הנפש בעסק תורתו. 

'חובות הלבבות' (שער הבטחון פרק ד' החלק הרביעי) כתב לענין קיום המצוות (מה שאמרנו קודם): שהשלמת המעשה לא נמסר ביד האדם, כך גם בעסק התורה, לכן צריכים לבטוח בה': שיפטור אותנו מכל מיני טרדות, כדי שלא יגרמו לנו ביטול תורה, ושהטרדות שאי אפשר בלעדיהם כמו; טרדות הבית, טיפול בילדים - שלא יפריעו את מנוחת נפשנו, ועל זה אנחנו מתפללים: 'וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ' (ברכת קריאת שמע דשחרית) הכוונה של התפילה הזו: שיהיו בנו מחשבות של תורה ויראה בלי טרדות המחשבה ובלי פיזור הנפש. אם יש טרדות - הנפש מפוזרת, אתה לא יכול לרכז את נפשך למה שאתה רוצה ומעונין בעבודת ה'. 

'בְּמִעוּט שֵׁנָה' הוא בכלל אחד מה-מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו ו) יש לדייק את לשון המשנה: לא נאמר מְעַט שינה אלא מִעוּט שֵׁנָה, הכוונה: ימעט קצת ולא ימשך בשינה, וזה לשון ה'טורי זהב' (אבן העזר סימן כה): 'יש תלמידי חכמים שמנדדים שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה! ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח וחוזק וזריזות לב לעסוק בתורה ויכולים ללמוד בשעה אחת (1) מה שזה מצטער ועושה בשתי (2) שעות! בוודאי שניהם יש להם שכר בשווה; מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה - נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה!'. 

אם השינה היא לא לשם תענוג, אלא לשם כח לעבודת ה' שאתה יודע לאמוד כמה אתה צריך, ואתה ישן יותר מההוא שמצער את עצמו וגופו, מקבל שכר אותו דבר! כי הכל הולך אחרי המחשבה, ה' רואה מה כוונתך כשאתה עושה דבר. 

והדברים האלה באים להורות לבחורי חמד והממעטים בשינה יותר מהמידה ומשברים גופם ומוחם, וחושבים: שזהו הדרך היחידי לזכות לתורה, אך מהיות שאין גופם סובל את זה - נופלים בסוף ח"ו לכמה מיני חולאים! - יצא שכרם בהפסדם המרובה! כי יהיו מוכרחים להפסיק לימודם לגמרי למשך תקופה מסוימת עד שיחזרו לאיתנם הראשון. לכן, החכם עיניו בראשו של ענין, למנוע מכל זה בפרט בדור חלש כמו שלנו, וחוב מוטל על משגיחי הישיבות להזהיר על זה: "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" (משלי ז כו) התמדה מופלגת של בחורים צעירים! וידוע שה'חפץ חיים' זצ"ל הקפיד מאד על זה בישיבתו בראדין! 

יש גם להביא סימוכין לזה ממה שמבואר ב'מגן אברהם' (אורח חיים סימן תקעו): 'כשקובעים תענית ציבור בשעת צרה כולם חיבים להתענות! חוץ מנערים למטה מגיל שמונה עשרה (18) וחוץ מעוברות או מניקות'. שמע מינה (נלמד מזה): דעד גיל שמונה עשרה אין הגוף בתוקפו עדיין שאפילו תענית של יום אחד (1) יוכל להזיקו! ויתכן שמזה הטעם אמרו: 'בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה' (אבות ה כא) ולא קודם. 

אפילו שהעסק שלנו בספר הזה בענין הבטחון, מכל מקום כתבנו כמה פעמים: שמתנאי הבטחון שאדם ישתדל בדברים אשר בטבעם להביא התועלת הדרושה, לכן צריכים לידע: מהי תועלת? מהי ההשתדלות הנכונה בקשר לעניני תורה ומצוות? 

הכלים שבלעדיהם אי אפשר לזכות ל'כתר תורה': זה חשק התורה וההתמדה שבתורה, רבינו יונה ב'משלי' מדגיש: שעיקר גדול הוא שתתערב החוכמה לנפש הלומד ושלא יהיה עסק האדם לטורח. מה זה תתערב? תהיה עריבה, החוכמה צריכה להיות עריבה לנפשו ולא טורח, אפילו אם הוא כופה את עצמו, קשה לו, אבל שלא יהיה טורח, אלא ילמוד מתוך שמחה ואהבה מרובה! ככתוב: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט קסב) ומוסיף: כפי הרגשת העריבות בטרחת הלימוד - תפקחנה בה עיני השכל ותשמר בלב האדם! שנאמר: "נָחַלְתִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם" מפני מה? "כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה" (תהלים קיט קיא) אם אני שש בלימוד - אז זה משתמר לי בלב מה שלמדתי! לכן אמרו חכמים: 'אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ!' אז רואים שתולים את הלימוד בחפץ הלב. 

עוד מפרש רבנו יונה את הפסוק: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (משלי ב ד) כמו מי שמחפש אחר מטמון שהוגד לו: 'שיש ממון בבקעה הזאת!' בוודאי לא יהיה עליו חיפוש המטמון לטורח, מאחר שבדעתו ברור: שימצא הון רב ויתעשר ברגע אחד! כך תתערב הכוונה תערב החוכמה לנפשו ולא יהיה עליו עסק התורה לטורח. 

אז כשאדם חופר בבקעה למצוא את המטמון - כל כף שהוא מוציא עפר הוא יותר שמח! למה? 'הנה! עוד מעט אני מגיע, עוד מעט אני מגיע...!' 

- 'אבל בינתיים אתה לא מגיע?' 

- 'כן, אבל יש פה! יש פה זה ברור שיש, אז אם אני אקלף, אגרד רק מטר זה לא... עדין לא, הפוך! כמה שאני מעמיק יותר אז אני קרוב יותר למציאה!!' 

אז אם אתה טורח יותר - אתה צריך לשוש יותר, לשמוח! למה? הנה אני כבר מתקרב...! אז אם אתה לומד ועדיין לא מוצא ועדין לא מוצא את הפרוש ואת הביאור ואת ההבנה... - מה פרוש? תשמח! כי ככל שאתה טורח יותר, חופר יותר, מעמיק ומעיין - אתה קרוב יותר! אז אתה צריך לשמוח כבר מהתחלה על כל חפירה, אפילו שעדין אתה אין בידך ולא להצטער. 

דברי רבנו יונה הן קילורין לעניים = רפואה, כי גילה לנו את סוד ההצלחה בלימוד התורה: לימוד התורה מתוך חשק ושמחה וחפץ לב פוקח את עיני השכל! והתורה נשמרת בלב האדם!! ותיקנו לנו מתקני התפילה שנתפלל כדי שנטעום טעם ערב בלימוד התורה: "וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱ-לֹקֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ" (ברכות התורה) וכך אנחנו מתפללים: 'שֶׁתַּרְגִּילֵֽנוּ בְּתוֹרָתֶֽךָ' (ברכות השחר) זה נקרא כח ההתמדה, ותרגילנו שנהיה רגילים, זה התמדה, אז חשק והתמדה הגורמים ללימוד התורה בהבנה ובהצלחה! 

שואלים: למה תלמידי חכמים לא יוצאים להם בנים תלמידי חכמים? זה לא כלל: 'מי שהוא תלמיד חכם - יש לו בן תלמיד חכם!' - למה? 

אז יש מפרשים: בגלל שלא מכוונים בברכה הזאת: "וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱ-לֹקֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַֽחְנוּ וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל" לא מכוונים ב: "וְהַעֲרֵב". 

אבל אם מבקשים: 'וְהַעֲרֵב...!' ומבינים מה הם אומרים ומכוונים באמת - זה ישפיע על הצאצאים! אז גם אנחנו: "וְהַעֲרֵב... אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ...' - קודם, קודם כל בְּפִינוּ ואח"כ גם וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל - במהרה בימינו אמן.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":