יש בטחון ויש בטחון - ב | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום, אירית חיה בת אורית - תשובה שלימה אמתית ושה' ירפא אותה ברפואה שלימה במהרה בתוך שאר חולי עמו ישראל, - אמן.

קהל: אמן.

הרב: ולא יהיו לה בעיות בעיכול כלל.

קהל: אמן.

הרב: אנחנו ממשיכים שיעור ב' 'יש בטחון ויש בטחון.

הצורך בבטחון אפילו שה' זן את הכל; 

רבנו אברהם בספרו ה"מספיק לעובדי ה'" שואל שאלה יסודית: מאחר שה' מפרנס את בריותיו ככתוב: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה טז) וזן אותם בין אם יבטחו בין אם לא יבטחו בו, כמו שה' זן 'מקרני ראמים עד ביצי כינים', וכמו שהוא מפרנס את הרשעים אפילו שאינם בוטחים בו, אז מה הצורך בעצם בבטחון לזה? - שאלה יפה! 

משיב רבנו אברהם: הגם שהפרנסה בטוחה אבל יש חילוק; מה יהיה אופן השגתה? מי שאינו בוטח, יתכן שישיג את הפרנסה אבל רק אחרי עמל ויגיעה גדולה! כמו שנאמר לאדם הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט) ונאמר שם: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יח) אך אלה הפסוקים נאמרו רק על דרך כלל, אבל מי שבוטח על ה' ושומר את מצוותיו, יתכן שיזכה להרחבת הפרנסה וריבויה, ככתוב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" (דברים ז יב) מה כתוב בהמשך: "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ" (דברים ז יג) זאת אומרת יתרבו הפירות והילודה, והתבואה ובכל, והבוטח בה' - יקבל מה' גמול בטחונו וגם ישיג את הפרנסה בקלות בלי עמל וגם ירחיב את פרנסתו! ככתוב: "וְדֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב" (תהלים לד יא) אלה שמיחלים להקב"ה אז ה' לא מחסיר מהם טובות. 

כעין זה כתב המלבי"ם: הבלתי בוטח צריך לבקש דרכים רבות, מאחר שאינו יודע האמצעים שבו יצליח למצוא פרנסתו, אבל הבוטח; יכין ה' הדרך שבו יגיע אל מחוז חפצו. המלבי"ם אומר דבר פשוט שעל פי שכל הוא מובן, אדם שלא בוטח בה' אז מה הוא עושה בשביל להשיג פרנסה? כל מיני סוגי השתדלות, כיון שהוא לא יודע מאיפה זה יגיע ואיך יגיע, אז הוא מנסה לשכנע את זה ולדבר עם זה ולפעול עם זה ולעשות את זה ולעשות ככה ולבדוק את זה ולנסוע לשם ולעשות ככה, הוא לא יודע מאיפה תבוא לו הפרנסה אז לכן הוא מתיגע בשביל דבר שבלאו הכי מזומן לו. 

אם אתם זוכרים את הסיפור שסיפרנו על ההוא שחיפש ב'יפו' במספר שמונה עשרה ונכנס למספר שש עשרה... ובסוף אתם זוכרים את הסיפור, אם לא – תמצאו... 

אז זאת אומרת בעצם מזומן גם לרשעים וגם לצדיקים, רק אלה - יצטרכו לעמול יותר בגלל ש: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) משבש אותם! אז הם יעשו הרבה השתדלויות עד שישיגו את מה שמוכן להם. הבוטח - לא יעשה הרבה טרחות, הוא סומך: שה' ימציא לו את מזונו בדרך כזאת או אחרת, אז הוא לא מתיגע. 'עשיתי השתדלות אפילו' אפילו אם הוא עשה השתדלות אז הוא עשה השתדלות מסוימת 'ובזה יצאתי ידי חובה!' עכשיו מה שה' רוצה - הוא יתן'. 

אבל מי שאינו בוטח שה' יזמין לו את הפרנסה, והוא חושב: שרק אפשר להשיג את זה ע"י חוכמתו ומעשה ידיו, הרי הוא מן המורדים והסוררים, ולכן יעניש אותו הקב"ה: בהכרתת פרנסתו - בגדר עונש! כי היה לו לבטוח בה'. מה שלא שייך אצל אומות העולם ואצל החיות. אבל יהודי, בן ישראל, צריך לבטוח בה', אז או שה' יעניש אותו בהכרתת הפרנסה, או שיצמצם לו את הפרנסה ויתן לו בצער ובמסכנות, בעניות. מצד שני: הבוטח, יועיל לו הבטחון שישיג פרנסתו אפילו שלפעמים גורם העוון שלו שראוי להכרית את פרנסתו, אומר רבנו אברהם: עם כל זה בגלל שהוא בוטח יכול שה' ימציא לו פרנסתו למרות שהוא ראוי לההיפך, בזכות הבטחון. 

איך הרשעים בשלוה?

אז מה זה שאנחנו רואים: הרבה רשעים חיים בשלווה ויש להם פרנסה ברווח? צריך להבין: זה בא להם שלא בטובתם, כדי שיקבלו שכר קצת מצוותם בעולם הזה "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו" פה בעולם הזה "אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ" (דברים ז י) כמו שפרש רש"י: 'משלם גמולו הטוב בעולם הזה - כדי להאבידו מן העולם הבא!' כיון שהוא לא ראוי לכך.

דברי ה"מספיק" שלמדנו עכשיו מובנים עפ"י דברי ה'חובות הלבבות' (פתיחה) אומר רבנו בחיי: 'מי שאינו בוטח בה' ותולה בטחונו בכח עצמו, או בכח של אדם אחר, ולכן הוא בכלל הכתוב: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם" (ירמיה יז ה) ובוודאי מי שהוא אָרוּר, מקולל, כל עניניו הולכים בכבדות ולכן הבלתי בוטח - גורם רעה לעצמו שמאבד פרנסה בידים!' אז רבנו בחיי אומר: כל מי שאינו בוטח בה' לבדו, ומסיר בטחונו מה' ותולה אותו בעצמו ובאחרים, ה' מסיר השגחתו ממנו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו; 

- 'תסתדרו! ביי, פטרת אותי אני לא צריך לדאוג לך, אתה סומך על עצמך? בכבוד!...' 

מה יותר בטוח ממי שמספק את כל המזון בעולם, לכל העולם בכל רגע! ולא מאחר, מה יותר טוב מלבטוח בו?! אתה יכול להשיג בלי גזרתו? אתה לא יכול! אבל אתה כזה טמבל, שאתה רוצה אתה לבד,

אז הוא אומר: 'עזוב! אני לא צריך אותך אני אסתדר...' 

זה גורם לסיבות שיעבוד בצער, בטורח, במסכנות, בשהייה, בטרדות, בהשתדלות - ובסוף שהוא מקבל את מה שבלאו הכי נגזר עליו אפילו שהוא רשע, 

הוא תולה בעצמו: 'ראית? ראית...' 

- טמבל! הכל היה מוכן גם אם היית יושב בבית היה מגיע אליך.

למה צריך בטחון לפרנסה?

עוד תשובות על הקושיא: למה צריכים בטחון בה' לפרנסה? אומר המחבר, הרב שאול ווגשל: גם אני חשבתי לתרץ כמה תירוצים, אומר: רציתי לתרץ כמה תירוצים; 

אחד, מי שאינו בוטח בפועל, יש לחוש שהוא ישכח את ה', ואז כשהוא מקבל פרנסה מאת ה' בעצם, היא תהפוך לו לרעה לאבן מכשול, ככתוב: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹקַ עָשָׂהוּ" (דברים לב טו) מה גרם לאדם לטוש את ה' ולשכוח אותו? וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן, מה זה וַיִּשְׁמַן? קיבל הרבה - אז הוא תלה את זה בעצמו והוא שוכח את ה'; 

- 'הנה הסתדרתי! עשיתי עסק ופה הכל דופק, יש לי קניון, יש לי זה, יש לי פה, יש לי שם, מספיק עסקים, קרקעות הכל, מה זה, מה? מה, אני לא צריך לפנות...' 

שוכח את ה', אז זה לרעתו מה שה' מספק לו את הפרנסה.

מצינו שחזקיה המלך 'גנז את ספר הרפואות' - כדי שיבטחו ישראל בה' ולא בספר הרפואות! היה 'ספר רפואות' לחזקיה המלך, יש אומרים: שכתב אותו שלמה המלך! והוא גנז אותו, למה? כי כל חולי שיש לאדם פותח את הספר, רואה מה עושים, נהיה בריא, אז לא צריך את ה'. והוא גנז את הספר בשביל שיבטחו בה' ולא בספר של הרפואות. 'והודו לו חכמים על זה!' בוודאי שכל זמן שהשתמשו בספר הרפואות היו נרפאים מן החולאים ע"י הרפואות שבספר, אבל חזקיה ראה: שזה גורם לשכחת ה', אז זה כמו שאמר המחבר: שצריך לזכור את ה' כי אתה עלול לשכוח אותו, לכן צריך לבטוח בה' למרות שהמזון מזומן גם לרשעים.

מצינו במדרש: 'שלא ירד מן במדבר בפעם אחת לזמן מרובה, אלא ירד בכל יום; כדי שירגישו רעב בני ישראל, וירגישו: שהם תלויים על רחמי ה': "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ" (דברים ח ג) למה? שיראו כל רגע שהם תלויים ברחמי ה'! מזה רואים  שטבעו של אדם בלי פחד על העתיד - הוא שוכח את ה'. אז לכן צריך שיהיה לאדם בטחון בה' אפילו שהוא מקבל פרנסה, אם לא יהיה לו בטחון מה'  שהכל פרנסה מאת ה' ולא מעצתו ולא מהשתדלותו - הוא עלול לעבור על "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". 

דבר שני' למה צריך בטחון בה' למרות שהמזונות קצובים? מאחר שכך היא האמת, שה' ממציא לנו את הפרנסה, אז מידת האמת דורשת: שצריך להכיר את זה בפועל! מה פרוש? אתה צריך להכיר: 'תודה!' ולהכיר במציאות הזאת שה' הוא-הוא מעניק לך ולא מישהו אחר! ולא די בהודאה אחר מעשה, אלא צריכים לחיות עם האמת הזאת כל הזמן שה' עושה זאת. 

לכן תקנו לנו חכמים שצריך לברך על כל דבר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱ-לֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" הכל בשביל שנזכור כל רגע את ה' שהוא הממציא לנו את הכל, "הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ" בְּטוּבוֹ- בְּטוּבוֹ, "בְּחֵן וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים". בחן בחן בחסד, ברחמים, "הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" צריך לזכור לא רק להודות לאחר מעשה, צריך לחיות את זה. 

דבר שלישי, הבטחון הוא כלי גדול שמביא להשגת ה' ובפרט להשגה: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז ח) כל הזמן אני רואה את ה' לנגד עיני בכל סביבותי, מאחר שהאדם עסוק במחשבתו לחשוב: 'שכל גורלו ביד ה'!' וחושב כך לפי כל צעד וצעד שהוא עושה, ממילא הוא כמו נח: "אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו ט) אתו ביחד כל הזמן, אֶת הָאֱ-לֹקִים, כל הזמן, כל הזמן נֹחַ עם הָאֱ-לֹקִים, כל הזמן. נֹחַ לא נגרר אחרי בני דורו, היה להם מה להציע! הרבה עבירות... הוא לא נגרר, אֶת הָאֱ-לֹקִים, כל הזמן "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי" "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו".

והנה אפילו שבחלק גדול מהמעשים אנחנו קשורים בעניני העולם הזה ואי אפשר אחרת, אבל כל מה שאפשר להכניס את הקב"ה בתוך החיים הפרטיים - ראוי לעשות כך! מה הכלי שמכניס את ה' לכל החיים? הבטחון.

על פי זה מובן היטב... תקשיבו טוב! עכשיו זה חידוש בשבילכם: מה שאמרו חז"ל: 'כל האומר: "תְּהִלָּה לְדָוִד" (תהלים קמה א) בכל יום שלוש פעמים - מובטח לו שהוא בן העולם הבא!' 

אתם יודעים: מי שאמר "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" ולא כיוון בפסוק הזה, מה שכתוב שמה לכוון, בשמות פ' וא' וי' ושילוב הוי"ה ואדנו"ת ושמות של הס' א' ול' והח' והת' והכ' - שהשם זן מקרני ראמים עד ביצי כינים, וזה תיכף תשמעו... מי שלא - צריך לחזור! צריך לחזור עוד פעם, מי שלא כיוון, לא כיוון בפסוק צריך לחזור, זה לא קוראים אותו פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ... צַדִּיק... קָרוֹב... לא! זה צריך לכוון. אז תשמעו... 

מה אמרו חכמים: 'כל האומר תְּהִלָּה לְדָוִד...' הכוונה שאנחנו אומרים: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ..." (תהלים פד ה) תְּהִלָּה לְדָוִד... שלוש פעמים ביום', זה מפני שמוזכר בו הפסוק: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" אחד כזה מובטח לו שהוא בן העולם הבא! כי מי שמאמין ובוטח בה' על מזונו, ובכל מעשיו הוא חושב על כך, אין לך דבקות בה' גדול מזה! ואם הוא דבק בה' כך, זה מביא אותו לחיי עולם הבא. אתם שומעים מה הסוד של הפסוק? פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ כשאתה מכוון: שבאמת רק ה' הוא פּוֹתֵחַ אֶת ידו והוא שמשביע לְכָל חַי, ואני אוכל בזכותו! וחי בזכותו והכל, ואתה בהכרה הזאת כל הזמן, מובטח לו שהוא בן העולם הבא! הוא דבוק בה', הוא יודע את זה על כל צעד ושעל. אז מי שלא מכוון, אז הוא לא חושב על ה', הוא לא דבוק בה', אז הוא המשיך - צריך לחזור! לחזור, תכוון עוד פעם. ויש חילוקים בין החכמים: האם הוא חוזר מ"פּוֹתֵחַ" וממשיך הלאה? האם חוזר רק על הפסוק? יש אומרים: שחוזר כמה פסוקים קודם וממשיך, בכל מקרה צריך לחזור ולהגיד את הפסוק, עיינו ב'אבודרהם' על המקום.

אז זאת אומרת, לכן גדול הפסוק: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" מכל שאר הפסוקים שב:"אַשְׁרֵי" אפילו מן הפסוק: "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" (תהלים קמה יג) כי פה אתה דבוק בה' בכל רגע! כי אתה יודע: שכל מה שיש לך לאכול וכל מה שסביבך וכל מה שמתנהל, זה הכל רק מאת ה'! 

ידוע הפתגם של הנובהרדוקאים, תלמידי נובהרדוק, הם אומרים את זה כך: אדם מוכן לקבל עליו; 'שהקב"ה שליט בארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה' (בניגון...): "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" זה - מוכנים לקבל, אבל חוץ מטפח אחד שהם לא מוכנים: שהוא שולט להם על הלב! זהו, בתוך הלב שלהם הוא לא נמצא, בפה (בניגון...): "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים..." הרבה רעש ותזמורת והכל חריט, לכן "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" יותר מ:"מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים..."! למה? כי זה אתה חי ומרגיש כל הזמן ואתה מובטח שאתה בן העולם הבא, אתה דבוק בה' לא שוכח את זה רגע אחד.

בספר 'העיקרים' כתב: שאפשר שיעשה אדם כל מה שראוי לעשות, ובאופן הראוי ואף על פי כן לא יגיע לתכלית המכוון. קורה, אדם עושה את הדברים הנכונים בדרך הנכונה ולא משיג את התכלית שהוא ביקש. וכן בתפילה לפעמים אדם מתפלל באופן ראוי, בזמן הראוי, בשעה הראויה ואף על פי כן לא מקובלת תפילתו, יתכן שיש מונע אחר לקבל תפילתו לא בגלל חסרון התפילה, אלא בגלל שהרצון העליון לא מסכים לתת לו את מבוקשו. יכול להיות שזה על צד עונש; בגלל א' ב' ג'. או השגחה לטוב; כי ה' יודע שכך יהיה יותר טוב בעד האדם שלא יקבל את מה שהוא מבקש! אחד מבקש: 'רכב' הוא לא נותן לו כי הוא לא רוצה שידרס...! דוגמא או שעדין אין המתפלל מוכשר שתתקבל תפילתו עד שהוא ירבה ויפציר בתפילה יותר! יקבלו, עוד מעט תמשיך, תשע עשרה וחצי שנה חנה התפללה עד שקיבלה את שמואל! או שיעשה פעולות שמורות על ההכנעה לפני התפילה כמו תענית. מתי זה יכול להמצא? לדוגמא; באדם שנולד במזל הנוטה לרע, אז צריך הרבה תפילה כדי שיצא מהמזל שלו. כמו שמצינו אצל האבות, האבות הקדושים היו עקרים הרבה שנים! שרה אמנו - תשעים שנה, יצחק אבינו - עשרים שנה, יעקב אבינו, כל האבות. אז זאת אומרת רואים: שמי שנולד במזל מסוים - אז צריך הרבה הפצרה לפעמים, 

כמו שה' אמר לאברהם: 'אברם - לא מוליד, אברהם – מוליד' אז זאת אומרת צריך להפציר הרבה: 'צא מאיצטגנינות שלך! אתה רואה 'שאתה לא תוליד', אז אני אומר לך: 'שאתה כן! לפי השם שלך כרגע אברם - אתה לא מוליד, אבל אברהם – 'משנה שם משנה מזל' אז אתה זוכה להוליד!' יש כל מיני חשבונות בזה.

ויתכן שיש מונעים אחרים, מפני שמה שמתפלל עליו נוגע גם לאחרים. אחד מתפלל והוא רוצה שיהיה לו פרנסה פה, אבל זה נוגע לאחרים אתה יכול לגרום לשני הפסד! או הפוך, אתה לא רוצה שפלוני יהיה, זה נוגע לאחרים מי אמר שהתפילה שלך תתקבל? יש כל מיני דברים שאתה מבקש, אבל אם זה היה רק אתה - יכול להיות שזה היה קל יותר, אבל כיון שזה נוגע לאחרים - אז התפילה שלך לא יכולה לגרום שאחרים יפסידו או כך וכך. 

כמו שמצינו אצל דוד המלך שהתפלל: 'שהוא לא ימות בשבת!' אז לכאורה הוא התפלל בשביל עצמו 

כי ה' אמר לו: 'שהוא ימות בשבת' הוא הפציר בו הפציר, הוא אמר לו: 'אתה תמות בשבת', 

אז הוא התפלל: 'שהוא לא ימות בשבת' ולא התקבלה התפילה והוא מת בשבת, למה? כי זה נוגע לאחרים, כי אין אדם 'נוגע במלכות חברו אפילו כמלוא נימה!' והיות שהגיע הזמן ששלמה בנו ימלוך תחתיו, הבן שלו, צריך בשבת להיות מלך - ישר, אז אי אפשר לעכב את המיתה של דוד כי לא תתאפשר מלכותו של שלמה אז צריך... אז אתה מתפלל - כל הכבוד, אבל אתה נוגע לזה שאתה תזיז אותו ממה שמוכן לו, לא! אי אפשר, זה נוגע לאחרים ולא מתקבלת התפילה, דוד המלך! אתם שומעים? אז זאת אומרת יש סיבות למה לא כל דבר שאדם רוצה ועושה אפילו נכון, מתקבלת התכלית או התפילה וכו'. 

וממשיך וכותב ה"עיקרים": שה' יודע שהדבר לרעתו, אז הוא כתב על זה משל, לדוגמא; אם מתפלל על בנים, לפעמים לא תקובל תפילתו לטובתו! הוא רוצה רוצה-רוצה: 'בנים!' וה' לא רוצה לתת לו, למה לא רוצה? כי יודע שבניו יהיו רעים, לא סתם רעים אלא שיבקשו: 'להמית אותו!' כמו שרצה אבשלום: 'להרוג את דוד אביו!' אז זאת אומרת לפעמים אתה אפילו לא חולם שבעצם זה שה' לא נותן - זה לטובתך, אתה חושב: שהוא מקפח אותך! ואתה לא יודע למה זה לטובתך. 

ואם התפלל על ממון, לפעמים לא תקובל תפילתו מפני שה' יודע: שהעושר יהיה סיבה לרעתו! ככתוב: "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה יב) כמה אנשים חוסלו! נשדדו, וכל מיני דברים כאלה בגלל הכסף שהיה להם, כמה אנשים הסתבכו עם כסף ונכנסו לכלא בגלל שהיה להם הרבה כסף...! וכן על זה הדרך, אז יש אנשים שהקב"ה יודע זה לטובתם - נותן להם, יש כאלה יודע: זה לרעתם - לא נותן להם וזה גם לטובתם, לא נותן להם לטובתם. 

או שלא תקובל התפילה מפני סיבה אחרת שהיא נסתרת ממנו, אבל ידועה אצל השי"ת. אבל מסיים ה"עיקרים": ולכן מבחר התפילה הוא שיתפלל לה': 'שיעשה כרצונו – ו:"הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה!"' (ע"פ שמואל-ב י יב) זאת התפילה הכי טובה.

זאת אומרת גם אם אתה מבקש משהו, תגיד בסיומה: 'ואתה הטוב בעיניך עשה - ואני מקבל את זה ברצון ובחפץ! בין אם תתן בין אם לא תתן, הכל מקובל לרצון לטובה!' זהו, זה הכי טוב. והכוונה, שאפילו שראוי להתפלל על מה שאדם רוצה, מכל מקום אל יתעקש בכוונת התפילה שרוצה: 'דווקא שה' יעשה תפילתו!' אלא יתפלל: 'שה' יתן לו הדבר - אם זה עולה לרצון לפני ה'!' 

לפעמים אדם, כמו שמובא בגמרא, שבן אדם רוצה: 'בן' רוצה רוצה-רוצה, מתפלל מתפלל-מתפלל, ה' לא רוצה לתת לו, למה? 'מי שאין לו בנים - חשוב כמת!' אז נגיד יש גזירה על בן אדם: 'שהוא ימות!' לא משנה מה הסיבה, יש גזירה שהוא ימות, מה עושה ה'? או עושה אותו עני שהוא חשוב כמת, או 'חשוך בנים' שהוא חשוב כמת והוא מתחנן מתחנן: 'רוצה בנים!' מביא לו בן ואז הוא צריך למות, כי 'חשוך בנים - חשוב כמת' זה עלה לו שהוא... אבל אם כבר יש לו בנים אז הוא לא נחשב למת, אז הוא צריך למות בפועל! אז לפעמים לא לדחוק את ה' יותר מידי, לא. לבקש, ולהגיד: 'הכל בידך אנחנו סומכים על ההחלטות, על הרצון הא-לקי!' וזהו.

מה הדרך להשגת הבטחון? 

אין אדם בא לידי בטחון בדרך כלל אלא לאחר שיכיר: שיש צורך לבטחון. בעצם אפשר להשיג מידת הבטחון גם על ידי לימוד כשלומדים עניני בטחון בספרי היראה כמו שאנחנו לומדים עכשיו. אך על פי רוב אין אדם מגיע לידי הכרה זו, רק אחרי שרואה חוסר חוכמתו ומיעוט שלטונו על מקרה החיים.

רוב האנשים, כמעט כולם, לא מגיעים, אף אחד לא לומד כמעט בטחון, בודדים! ואם לומדים זה 'מלמעלה' סתם שיהיה מושגים לדעת, אבל לא חיים על פי בטחון, לא חיים, בפועל הם לא חיים! אתה רואה כמה הם 'משתדלים' אבל רוב בני האדם, מתי זקוקים לבטחון? כשהם רואים: שהם חסרי אונים! כל מה שהם רוצים - לא עולה יפה, הוא רואה שחוסר חוכמתו מיעוט שלטונו על מקרי החיים, 

והם מביאים אותו לידי ההחלטה: 'שאין לי מה לעשות! אתה יודע מה? מה שה' רוצה – שיעשה'. 

אבל לפני כן הם בכלל לא חשבו, כי הכל 'בהישג יד' כאילו הם יכולים לעשות כמו כולם. אפשר גם שאדם יגיע לבטחון לא מלימוד ספרי מוסר ולא מהסיבה שאמרנו עכשיו, אלא כשהוא כבר מתאכזב מישועת בני אדם: 

- 'די! כולם איכזבו, זה הבטיח, זה - זה, זה מרמה, זה משקר, זה לא עושה, זה... די!' 

או אחר ישועה או הצלחה שהוא רואה בחוש: שה' עשה לו זאת! הוא יודע: שהדבר הזה, זה לא יכול היה להיות בר השגה על ידי אדם ואז הוא מתחיל לבטוח בה'. וכך אומר דברי "חובות הלבבות" (שער הבטחון פרק ז'): 'כלל הדברים בענין הבטחון; שלפי יתרון ידיעת הבוטחים בה' שמכירים הנהגתו אותם וכח השגחתו שמשגיח בטובתם, כן יתרון בטחונו בו!' כמה שיש לך יתרון, כמה שאתה יודע, ואתה מכיר את ההנהגה של הקב"ה: איך הוא מנהיג אותך! ושיש לך כח להבין את ההשגחה: שה' משגיח בכל הטובות שלך, ככה אתה יותר בעל דרגת בטחון ויש לך יתרון בטחון על אחרים. 

מוסיף 'חובות הלבבות' לבאר: איך בני אדם מגיעים לידיעת דרכי ה' והשגחתו? אז הוא מסביר את זה במשל, הילד בראשית בריאתו בוטח בשדי אמו, הוא עוד לא מכיר את אמא שלו, הוא מכיר רק את המקום שממנו הוא יונק זהו, אתם רואים 'וואה וואה' (בוכה) היא מצמידה אותו לשתות חלב, נרגע! כי הוא יודע: 'זה -זה המקום שממנו אני יונק ומזה אני רגוע'. כשמתחזק כח ההבחנה של התינוק, מעביר את הבטחון כבר לאמא, כי הוא מזהה שיש פה אמא שהיא מטפלת בו ותומכת בו וכו', אחרי שהוא מתגבר עוד בכח ההבחנה, הוא רואה שהאמא תלויה באבא, אז הוא מעביר כבר את הבטחון לאבא, הוא פונה לאבא, הוא רוצה כסף, הוא רוצה זה, זה כבר פונה לאבא... וכשהגוף מתחזק וכבר יש לו יכולת לחבל תחבולות לפרנסת עצמו ע"י מלאכה או מסחר, עושה משלוחים 'פרחים' כבר מקבל 'טיפים' וכל מיני דברים, אז הוא מעביר את הבטחון כבר מהאבא אל כוחו עצמו ותחבולתו - ואינו תולה עצמו על ה', מפני שנעלמו ממנו כל הטובות של הנהגת הקב"ה עמו קודם לכן, מעולם הוא לא הכיר את ה' שהוא פרנס אותו! 

הוא חשב בהתחלה: שזה אמא שלו, אח"כ זה אבא שלו, עכשיו הוא בטוח שזה הוא, איפה הוא ראה את ה' בכל התהליך? הוא אף פעם לא הבין: שמי ממלא לאמא את העטינים מי? ה'! מי נותן לה חלב? מי הופך את הדם שלה לחלב, מדם! הופך להיות חלב שממנו הוא ניזון? הוא חשב על זה?! מי נתן לאמא שלו את הרחמים לטפל בו בכלל כשהוא מסריח! ורק בכיין ולא עושה כלום. מה, מי נתן לאבא שלו שייתן לו? איך קוראים לו... 

- 'מה, אני צריך לעבוד ולתת לו את הכסף וזה וזה-וזה, כל מה שהוא יבקש אני אתן לו?!' 

מי עשה את כל זה? הוא לא רואה אף פעם! ממילא הוא לא בוטח בה', הוא בוטח בעצמו עכשיו כי הוא כבר בעל תחבולות, הוא בגיל 'הטיפש עשרה' הוא יודע להסתדר... ואם תבוא לו הפרנסה ע"י זולתו מן הברואים, מעביר בטחונו אליהם ונפשו תסתמך עליהם. ואם יכניסו אותו למפעל ב'הייטק', הוא יודע: ששמה הוא נדרש ושיש לו כשורים והכל, אז הוא סומך על הבעל הבית או על החברה 'אינטל' או חארטה... ושמה הוא סומך שיקבל את המשכורת השמנה! אבל איפה ה' בכל התמונה? אין ה' בתמונה, הוא 'מסתדר', הוא מסתדר, הוא מסתדר... וכשמתחזק כח הבחנתו בסוף ויראה עלבונם! הכוונה את חולשתם ושגם הם צריכים לה', יש כאלה עובדים בחברת 'טבע', עכשיו טבע עברו עבירות פליליות בארצות הברית ירדו! המדד שלהם ירד בבורסה ויכול להיות שיהיה בלאגן גדול והפסדים עצומים והכל וכו' וכו' הם תאמו מחירים - ותובעים אותם יונייטד סטייטס אוף אמריקה, שמה בלאגן! אז יש מפוטרים, יש ככה, אז איפה? פתאום הוא רואה: חולשתם ועלבונם ושגם הם תלויים בה', אז מעביר בסוף את בטחונו לה'! בסוף הוא רואה שהנה כל המסלול שהוא עבר - בסוף חזר לה'. ואז יסתמך על ה' בענינים שאין לאדם כח בהם, והוא לא בן חורין מלהתמסר לגזירת הבורא בזה, כגון; ירידת גשמים, זה תלוי בך?! זה לא תלוי בך. זרע זרעים, מי שלח תולעים? מי שולח מזיקים? אז התבואה שלך תלויה בה'. וכשנוסע בים, אתה אחראי על הגלים; אם תהיה סערה? אם יהיה ככה או ככה, אז אתה כבר במקום שאתה לא יכול לסמוך על עצמך - אַה, אפילו המלחים אצל יונה שהיו עובדי עבודה זרה התפללו לה'! הם הבינו: שיש פה ה' מנער את כל האוניה!! 

אז הם שואלים: מה קרה? מי פה אשם? מי פה אשם? 

ואם פורצת מגיפה לא עלינו, וכמו 'סלמונלה' שמצאו בטחינה עכשיו ב'רמי לוי' וכל מיני דברים כאלה, איפה איפה אתה בתמונה, אתה יכול לאכול ואתה לא יודע מה אכלת ופתאום נדבקת - וה' ירחם! וכיוצא בדברים האלה, שכל אדם בן דעת יודע: שאין לו כח בשום פנים לשלוט עליהם. ואם תתחזק הכרתו בא-לקים עוד אז גם יבטח בהקב"ה בדבר שיש בו תחבולה, כמו להביא מזונות, בדרכים מסוכנות, במלאכות מיגעות את הגוף, והוא מניח אותם, ובסוף משליך על ה' את יהבו: שיפרנס אותו בדברים שקלה יותר ההתעסקות בהם.

יש כורי זהב, ויש כל מיני אנשים שכורים פחם, ונכנסים למכרות בעומק האדמה - ולפעמים נהיה שמה מפולת והם נקברים חיים! אז הם ראו כמה משכורות ובסוף הם נקברו שם... אז זה מלאכות מיגעות, יש דברים שצריכים להיות באוניות, ויש שצריכים בטיסות וכל מיני בלאגנים, שאדם בשביל להשיג כסף. אבל אם אדם יחזק את בטחונו בה', יוכל בלי לגעת ובלי ליגע ישליך על ה' יהבו, והוא יפרנס אותו בדברים קלים! קלים, קלים-קלים ובלי הרבה התעסקות. ואם כח ההכרה בה' מתחזק עוד יותר, אז ישים בטחונו בה' בכל הסיבות, דהיינו; בלי השתדלות! בין קשות בין קלות והכל הוא תולה בה'.

'חובות הלבבות' מונה והולך עוד כמה דרגות בבטחון, מדבריו נראה בעליל שדרך השגת הבטחון כדי שיתיישב היטב בליבו ללכת מדרגה לדרגה, לא לקפוץ מדרגה קטנה לגדולה, הטעם לזה: מפני שבטחון זה דבר שמסור ללב, וכל קנייני הלב אי אפשר להשיג אלא ע"י עבודה והרגל לאט לאט, על דרך: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" כל הזמן - עד שיתיישב בלב.

הדבר הזה מבואר היטב ברבנו יונה שכתב: 'שאדם צריך להשיב לליבו כי אין לו כח ויכולת בפועל שעושה, הכל רק ביד ה', וע"י הרגל מקבלת הנפש המתאווה את הבטחון'. 

הדבר הזה קשה אפילו למאמינים! 

כלשון רבנו יונה שכתב: 'יתכן ש:"הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" (דברים כ ח) שהוא חוזר מ'עורכי המלחמה' מאמין באמת: שהניצחון לה' והכל ביד ה'! אבל מפני שהוא לא גדל ולא גידל את נפשו בענין מדרגת הבטחון, אף פעם הוא לא הרגיל את עצמו בבטחון, רך לבבו וניחת טבעו ומתגבר חולשת טבעו ומורך לבבו!' ובסוף המאמר מוסיף רבנו יונה: 'כי המדרגה הזאת של לא לפחד מן הצרה, מדרגה גדולה עליונה בבטחון!'

מה אמר רבנו יונה? לימד זכות: יש הרבה יראים ושלמים שדרכם לפחד במצב של סכנה, 

אומרים לך אנשים: 'כן אני פחדן! אבל אני פחדן, אני מפחד, אני מפחד, מפחד, מפחדת...' 

אין לדון אותם 'כחסרי בטחון' חס ושלום! אלא יתכן שהם פחדנים בטבעם יותר מאחרים, אין בטחונם חזק יותר מבטחון בעלי הפחד. זה לא אומר שהבטחון של אלה שלא מפחדים הוא יותר חזק מאלה שכן מפחדים. אבל יש כאלה שאין להם בבטחון יכולת לשלוט על הטבע שלהם, כי הם לא הרגילו את עצמם לחיות תחת מידת הבטחון, כי זה ענין של הרגל. אתם שמים לב שלפעמים בהרצאות יש רעש, 'פאם..!' כולם זזים, ואני יושב - ברוך ה' לא זז. צריך אדם להרגיל את עצמו לא להתפעל מכל דבר, לפחד, מה שצריך לבוא - בא, מה שלא צריך - לא בא, צריך בטחון, אדם צריך להיות רגוע, כל המצבים תחת שליטה ו'קונטרול' של הקב"ה! לא מכל דבר... (זז, נבעת, נבהל וקופץ...) זה מראה שאין בטחון.

סיכום להיום:

דרך קניית הבטחון: היא ע"י התרגלות, לאט לאט במחשבת בטחון. יש להיזהר מאד לא לקפוץ מדרגה לדרגה בבת אחת כי כרוך בזה סכנה! כי אם חס ושלום לא ישיג בטחונו - יכניס בליבו ספק בהנהגת ה', 

ויאמר בליבו וגם לאחרים: 'הנה, אני בטחתי ולא הצלחתי! איך זה? אמרו לי: 'שב בכולל - ה' יפרנס אותך!' ישבתי שנה שנתיים הנה בסוף כל החובות, כל האנשים באו... וזה וזה אתה רואה מה קרה? נו, מה יצא לי מזה?!' 

ואז יתהפך לו הבטחון - למכשול עוון! לכן צריך כל אדם לאמוד את עצמו: איפה הוא נמצא בדרגת הבטחון? 

ולא לקפוץ לחשוב כמו הטמבל הזה שהיה פה פעם ותרם: 'ארבע מאות אלף! (400,000)' אברהמי, אתם שמעתם עליו? כן, תרם ארבע מאות אלף ב'ראש השנה' ויום הכיפורים. 

- 'בטחון, בטחון, עשר, עשרים, מאה...' 

בסוף מה? נהיה כופר! פושע, רמאי, גזלן, מה יצא לו מזה? פשיעה כזאת?! לנדור נדר בראש השנה, ביום כיפורים, איזה קטרוג יש על האדם הזה! 

אבל הוא החליט: 'הוא בעל בטחון, בעל בטחון'

 - רחמנא ליצלן! לכן להיזהר שלא יתהפך לו הבטחון למכשול עוון, אמן.

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":