שלא לדבר בביה"כ! - ד | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'מצווה ועושה' חלק ב' שחיברו הרב שמואל דוד פריעדמאן שליט"א, פרק יא' עמודים 110-107)

פרק יג: איסור שיחה בטילה

הנה עד כאן דברנו משיחה בטילה בבית המדרש בשעת התפלה וקריאת התורה אמנם יתבונן האדם ויעשה החשבון כמה גדול הפסד שיחה בטילה בכלל והפסד שיחה בטילה בבית הכנסת ובית המדרש בכלל עד היכן מגעת קדושת ברית הלשון ועד כמה צריך האדם לשמור פיו ושפתיו ונעתיק הנה כמה ענינים שלקטנו בזה מדברי חז"ל והפוסקים וספרי יראים והמשכיל ע"ד אמת יתעורר לדעת את ה' ולהנצל מפי שחת.

"ודברת בם" – 'ולא בדברים בטלים'

 במסכת יומא דף י"ט ע"א: 'ת"ר "ודברת בם" - בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים, אמר רבא: 'השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר: "ודברת בם" בם ולא בדברים אחרים' ופירש"י: 'שיחת חולין שיחת ילדים וקלות ראש', 'ר' אחא בר יעקב אומר: 'עובר בלאו שנאמר קהלת א, ח: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" פירש"י: "לא יוכל איש לדבר" – 'אין לו רשות' ופסק הרמ"א ביו"ד הלכות ת"ת סי' רמ"ו סעיף כ"ה: 'אסור לדבר בשיחת חולין'.

גדר שיחה בטילה

המג"א באו"ח סי' קנ"ו ס"ב העתיק מאמר הש"ס: 'השח שיחת חולין עובר בעשה' ומפרש: 'דשיחת חולין היינו; דברי גנאי וקלות ראש ומקורו הוא ברש"י ז"ל ביומא שם אלא שרש"י ז"ל כתב: 'שיחת ילדים' והמג"א שינה וכתב: 'דברי גנאי' ואולי פירושו של שיחת ילדים היינו דברי גנאי שהן רגילים לדבר. הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו שם מביא מ"ש רבינו יונה סופ"ב דברכות בביאורו על הרי"ף וז"ל: 'ושיחת חולין מיקרי כשמדבר בדברי הבאי אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו אעפ"י שאינה שיחה של תורה מותר'. ורבינו הגדול הרמב"ם בהלכות דיעות פ"ב הלכה י"ד כתב וז"ל: 'לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש: 'שלא שח שיחה בטילה כל ימיו' וזו היא שיחת רוב כל אדם ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים ועל זה ציוו חכמים ואמרו: 'כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'.

מקור נפלא לדברי הרמב"ם 

ובדרך אגב הנה המפרשים נו"כ הרמב"ם נלאו למצוא מקור לדברי הרמב"ם שאמר: 'אמרו עליו על רב: 'שלא שח שיחה בטילה מימיו' כי לא נמצא כן בדברי חז"ל ועיין בכס"מ שכתב דבסוכה כ"ח ע"א אמרו כן על ר' יוחנן בן זכאי ומנין לו להרמב"ם לומר כן על רב תלמידו של רבינו הקדוש? ועיין באחרונים שכתבו: דדבר זה הוא מעשרה מילי דחסידותא של רב המובא בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קע"ח אמנם לפנינו לא מוזכר בתוך הני עשרה מילי והרמב"ם היה לו זה בין הני עשרה דברים ועיין בהגהות בני בנימין על הרמב"ם ובשו"ת מהר"ץ חיות סי' ע"א ובספר דברי סופרים להגה"ק ר' צדוק מלובלין זי"ע אות ל"ו ועוד.

אבל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א הראה לי מקור נפלא! לדברי הרמב"ם והוא ממה שאמרו בגמ' במס' שבת קכ"ד ע"ב: 'והא רב איקלא לבי רב ואמר אייתו ליה שותא לכהנא ליתיב עליה לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא וכו' ופירש"י שם ד"ה לאו למימרא וכו' וז"ל: 'למה לי לפרושי בהדיא דליתיב עלה לאו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום דצורך גופו הוא הרי לפנינו דמדפריש רב ואמר: 'ליתיב עליה' למדו מזה דס"ל לרב דלצורך מקומו אין היתר טלטול ואילו לא היה רב נזהר בקפדנות יתירה שלא לשוח שיחה בטילה האיך הוכיחו מזה הלכה למעשה? דהרי לפי האמת כן היה שצוה להביאו כדי דליתיב עלה ולהכי אמר כן ומוכח מכאן: דרב היה נזהר מאוד בדבריו ולא שח שיחה בטילה מימיו וא"כ כל מילה ומילה שהוציא מפיו היה שקול ומדוד שלא תהיה לבטלה ומדפריש ואמר: 'דליתיב עלה' שפיר הוכיחו מזה הלכה למעשה ומכאן שאב הרמב"ם מקור דבריו: 'דרב לא שח שיחה בטילה מימיו!' והוא מקור נפלא לדברי הרמב"ם.

והנה דברי רבינו הרמב"ם ז"ל הם קילורין לעינים ולשונו "לשון חכמים מרפא" ובו נכללו ארחות חיים שידבק בהם האדם וידע להתנהג על פיהם בשמירת פיו ולשונו שלא לדבר אלא ההכרחי אמנם ראינו לנכון להעתיק מ"ש בזה הגאון הגדול מרא דארעא דישראל רבי יוסף חיים זאנענפעלד זי"ע ללמד זכות על האנשים שלפעמים מטיילים ושחים בדברים של מה בכך ודבריו ז"ל נדפסו בשו"ת שלמת חיים ע"ד מה ששאלוהו: כמה שעות מחוייב אדם ללמוד ביום? וכן כמה מותר האדם לטייל ביום? וכדומה והשיב הגאון ז"ל: 'דבוודאי אדם מחוייב ללמוד כל מה דאפשר אלא דלצורך בריאותו מותר לו לטייל וכדומה אבל אינו מותר אלא כפי צורך בריאותו ואין שייך לומר על זה שיעור קצוב כיון דתלוי לפי מזגו של האדם בפרטות ומסיים שם: 'דצריך לדעת לבל ישטה עצמו דעלול אדם להטעות את עצמו ולומר בלבו דצריך יותר ממה שנצרך לו באמת ע"כ צריך לשקול היטב בדעתו לאמת כמה צריך לבריאותו והשאר צריך לעסוק בעבודת השי"ת' ע"כ.

'לרוח ממללא'

הנה ידוע מספה"ק גודל מעלת הדבור שבו נבדל האדם מבעלי חיים ובפרשת בראשית עה"פ בראשית ב, ז: "ויהי האדם לנפש חיה" תרגם אונקלוס: 'והוה האדם לרוח ממללא' כי הדבור באדם הוא "חלק א-לקי ממעל" אשר נטע בו השי"ת והוא בא מכוחות הנפש אשר בקרבו והרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית שם כתב: 'ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה וכו' ואמר: כי הוא נפח באפיו נשמת חיים להודיע: כי לא באה מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה וכו' אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה כי הנופח באף אחר מנשמתו יתן בו' עכלה"ק שם. 

קדושת הפה והדיבור

ונודע מה דאיתא בירושלמי ברכות פ"א הלכה ב': 'דאמר רבי שמעון בר יוחאי: 'אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נש תרין פומין חד דהוי לעי באורייתא וחד דעבד ליה כל צורכיה' אח"כ חזר רשב"י ואמר: 'ומה אין פה חד הוא לית עלמא יכול קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה'. 

דאמר רשב"י: 'אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש מהשי"ת שיברא לאדם שתי פיות פה אחד שיעסוק בו בתורה ופה שני שיעשה בו כל צרכיו' ואח"כ חזר ואמר רשב"י: 'ומה עכשיו שאין לו אלא פה אחד אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו אם היו לו שתי פיות עאכו"כ'. עכ"ד הירושלמי ועיי"ש בפירוש מהג"ר אלעזר אזכרי זי"ע בעל ספר חרדים: 'חזינן מזה עד כמה צריך להזהר בקדושת הפה והלשון'.

פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת

וז"ל האור החיים הקדוש בפרשת פינחס עה"פ כו, כג: "לפוה משפחת הפוני" – 'ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפי' דברי חול הגם שאין בהם דברים אסורים והוא מה שרמז במאמר: "לפוה" שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך "משפחת הפוני" פי' צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה'.

וכדאי להעתיק הנה לשון קדשו של הראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ד שכל הפרק ההוא מיוסד על ענינים הפוגמים הדבור וזלה"ק: 'עוד צריך ליזהר שלא לשיח שיחה בטילה בבהכנ"ס וכן כתב רבינו יעקב טור או"ח סי' קנ"א: 'בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון; שחוק והתול ושיחה בטילה' ובזוהר פ' תרומה איתא: 'מאן דאישתעי בבי כנישתא ווי ליה דאחזי פרודא ווי ליה דגרע מהימנותא ווי ליה דלית ליה חולקא באלקא דישראל דאחזי דהא לית אלקא ולא אישתכח תמן ולית ליה חולקא ביה ולא דחיל מיניה' וכו' עכ"ל הזוה"ק וכתב עליו הר"ח: 'דאעפ"י שלכאורה נראה מתוך הלשון שאין כל חומרות אלו אמורים אלא בשעת תפלה וכו' מ"מ כיון שבית הכנסת מקום קדוש הוא מושב לשכינה שבכל עת אסרו רז"ל לחשב בהם חשבונות אם לא יהיו חשבונות של מצוה בוודאי שאין לשיח שיחת חולין או שיחה בטילה האסורה אפילו מחוץ לבית הכנסת וכו' הכלל העולה: כי בכל מקום שיש בו קדושה צריך לנהוג בו מורא עיי"ש שהאריך בזה ובפרט לבעלי תורה שלא ידברו בבהכנ"ס אפי' שלא בשעת התפלה'.

כשמדבר דברים בטלים יוצאים חלקי הנשמה אל הסט"א רח"ל 

כתב בסה"ק ערבי נחל פ' בראשית עה"פ בראשית ב, טז: "ויצו ה' א-לקים על האדם לאמר" – 'כי להיות שטבע האדם שהוא חי מדבר לבלתי יבלום את פיו ואומנות גדולה וקשה היא לאחוז במדת השתיקה לכן נתן ה' את התורה שהיא עמוקה מאד וצריך האדם להגות בה תמיד ויש לו לאדם לדבר ד"ת בכל עת שירצה וכו' כי חלקי נשמתו של אדם יוצאים תמיד בדיבוריו וכשמדבר דברים בטלים יוצאים דברים אלו לסט"א וכשמדבר בדברי תורה וקדושה יוצאים חלקי הנשמה אל מקור הקדושה ולזה כאשר יתבונן האדם בעצמו אם יהיה בן עוה"ב אם לא יתבונן מצד דיבוריו אם נשמר תמיד מדברים בטלים וכו' ידע כי נשמתו בקדושה והוא בן עוה"ב משא"כ אם דבוריו תמיד מדברים בטלים ידע וכו' כי הכניס נשמתו לתוך הסטרא אחרא' רח"ל עיי"ש דבה"ק.

"נפשי יצאה בדברו"

ובסה"ק ערבי נחל פ' ויקהל האריך והרחיב ביאור ענין זה ביתר שאת משם תדרשנו ותו"ד בקצרה: 'הרוח ממללא נותן באדם כח וחיות לדבר בכל עת שירצה וכאשר מוציא דיבור מפיו הרי הוציא חלק הרוח בפועל והוא עצמיות חיותו ונשמתו כמאה"כ: "נפשי יצאה בדברו" שכל דבור היוצא מפי האדם הוא אבר וחלק נשמתו אשר הוציאה לפועל עתה ולזה כשמדבר האדם דבורי קדושה בתורה ותפלה וכדומה ולפי ש: 'אורייתא וקב"ה חד' הרי נעשה ממנה א-לקות כביכול וכאשר מדבר דברים האסורים כלה"ר ורכילות או דברים בטלים שהם דיבורים שאין צורך בהם לאדם לדברם כלל עשה מנשמתו וחיותו סט"א וכל זמן שהאדם בחיים אינו מרגיש כלל כי הנשמה מלובשת בגוף אבל אחר הפטירה במקום שהניח כל ימיו חלקי נשמתו שם ימצאנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע' עיי"ש דבריו היורדים חדרי בטן שעל האדם לדעת שבכל ימי חייו הוא מת דהיינו; שחלק מנשמתו מת ויוצא וכאשר יתבונן בזה בוודאי ישמור עצמו מרע וילמוד ויתפלל בחשק ביודעו שהדיבורים והמחשבות ושכלו הוא שולח חלקי נשמתו אל ה' והרי חלקים אלה נפטרים והולכים מן העולם עיי"ש מה שביאר בזה הכתוב: "מי גבר יחיה ולא יראה מות" וגו'.

'דברים בטלים גורם לקיצור ימים ח"ו

כתב בארחות חיים להרא"ש: 'דמי שמדבר דברים הרבה בא לידי קיצור ימים' רח"ל ופי' בספה"ק: 'דיש לכל אדם סכום קצוב כמה דיבורים שניתן לו לדבר כל ימי חייו וכשמדבר דברים בטלים הולכים ממנו חלקי הדיבור הקצובים לו ומתקצרים ימיו רח"ל משא"כ בדבורי תורה ותפלה ועיין לעיל פרק ג' שביארנו בזה בטוטו"ד מאמר הגמ': 'ר' יוחנן תמה: 'איכא סבי בבבל?' וכו' יעו"ש.

אם נשמר תמיד מדברים בטלים יכול להתפלל בכוונה

בארחות צדיקים שער כ"א כתב וז"ל: 'הזהר מאוד מלפתוח פיך ושמור לשונך כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות וכו' כך תעשה לפיך ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטילה כל ימיהם ובזה הענין יש תקנה גדולה להתפלל בכוונה כי רוב ביטול הכוונה בתפלה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו' עכ"ל.

סגולת עניית 'אמן יהא שמי' רבה' גדול מכל הסגולות שבעולם

ונסיים בדבריו הקדושים בדבריו של מרן החפץ חיים זי"ע שכתב וז"ל: 'וביותר ניתן לתמוה על אנשים שמחפשים סגולות וקמיעות סיגופים ותעניות לכפרת עונותיהם וכדומה ומוציאין עליהם כמה וכמה אלפים כל אחד לפי עשרו והצטרכותו בענין יותר טוב שיחזיקו בקביעות במצות עניית איש"ר הבא לידם בקלות ומסוגלת לכל הישועות לפרט ולכלל ויזרזו אחרים במצוה זו ויתעקשו בה תמיד מה שאין כך אם מוציא מעותיו לטמיון על סגולות חיצוניות שלא יועילו ולא יצליחו והוא מכלה כוחותיו לריק והמשכיל יתן על לבו' כתבי החפץ חיים כתר מלוכה ע' ק"ו.