מידה כנגד מידה מה בא ללמד? | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום לעילוי נשמת גיטל בת פנינה מנוחתה עדן, אמן.

קהל: אמן.

הרב: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח א) 

אמרו חז"ל במדרש: "לא היה הכתוב צריך לומר אלא: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט א) ומפני מה הסמיך פרשה זו לכאן וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו? 

ר' יוחנן אמר: "כדי לסמוך הַכֶּר להַכֶּר; "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא?" (בראשית לז לב) ל"הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים?" (בראשית לח כה) שאמרה תמר ליהודה. 

יהודה הגיש את הכתונת מטובלת בדם ליעקב אביו ואמר לו: הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא? החזירו לו שתמר אמרה לו: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים? באותה מטבע לשון, זאת אומרת נכנסת פה פרשת תמר ויהודה באמצע, במקום לספר לנו שְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, למה הפסיקו באמצע? כדי להסמיך לנו את הפרשה של הַכֶּר להַכֶּר. והכוונה בזה: כמו שכתבו המפרשים; להודיע שהקב"ה פורע לאדם 'מידה כנגד מידה', ראשי תיבות מכ"מ; הקב"ה יש לו מכ"מ שהוא מסתכל על כל אחד מה הוא עושה? ומחזיר לו מידה כנגד מידה, מה התועלת בזה?נשאדם יוכל מזה להכיר ולהתבונן: מה חטא, מה נכשל, מה גרם לו לעונש שיבוא לאחר מכן. וכן אמרו חז"ל בילקוט שמעוני (רמז קמב): 

"אמר לו הקב"ה ליהודה: "אתה אמרת לאביך הַכֶּר נָא, חייך שתמר אומרת לך: הַכֶּר נָא!", 

אבל טעון ביאור: היכן כאן העונש מידה כנגד מידה? אם מישהו שהוא אמר הַכֶּר נָא הוא נענש במילים הַכֶּר נָא, האם המילים הַכֶּר נָא זה עונש? זה המידה כנגד מידה, והלא העונש: הוא המעשה, ואותו העונש היה גם אם תמר לא היתה משתמשת בלשון הַכֶּר נָא, היא היתה שואלת: "למי זה?", אז הוא לא היה מקבל עונש שמוכיחים אותו ומראים לו שבעצם זה הוא הגורם להריון, אז מהי ההנהגה של המידה כנגד מידה בעצם בביטויים האלה שהם מדויקים, באים באותה לשון? 

כעניין הזה אנחנו מוציאים בגמרא (בסוטה יג): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ" (דברים ג כו) אמר רבי לוי: "ברַב בישר ברַב בישרוהו; ברב בישר: "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר טז ז) במחלוקת קורח ועדתו. 

פנה משה רבינו אליהם ואמר להם: "רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי!".

ברב בישרוהו; "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה!".

משה רבנו רוצה להיכנס לארץ וה' מחזיר לו באותו מטבע לשון; אתה אמרת לקורח ועדתו: רַב לָכֶם מחזיר לו ה': רב לך. פירש רש"י: "ברב בישר - את בני מחלוקתו רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מידה, לכן נאמר לו רַב לָךְ". 

ובילקוט (וילך רמז תתקמא): "אמר לו הקב"ה: "אין אתה זכור בשעה שאמרת: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד א) הוי: "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת" (דברים לא יד). אתה זוכר שאמרת בלשון הזאת וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי? אמרת: עם ישראל, אני אבוא אגיד להם על הגאולה - הם לא יאמינו לי! וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, מה החזיר לו הקב"ה? באותו לשון: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. גם כאן מודגש הביטוי בהנהגת 'מידה כנגד מידה'. אבל מה נפקא מינה למשה רבינו באיזה לשון נאמר לו שקרבו ימיו לָמוּת, ואם לא יגידו לו הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת וה' יגיד לו: קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, בלי הֵן אז מה, הוא לא מקבל את אותה בשורה אותה ידיעה?

"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז ב) פירש רש"י: "כל רָעָה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו; שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות, חשודין על העריות. בשלושתן לקה, מידה כנגד מידה; על אבר מן החי, שהוא אמר שהם אוכלים אבר מן החי – "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" (בראשית לז לא) ולא אכלוהו חי. בשעה שהוא היה בבור הם ישבו לסעוד והם שחטו שעיר שְׂעִיר עִזִּים, אז שחטו אותו כדין וכדת ולא אכלו אבר מן החי. ועל שקוראים לאחיהם עבדים, ככה הוא אמר שהם קוראים לבני השפחות: 'עבדים!', אז "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף" (תהלים קה יז) מידה כנגד מידה. 

ועל העריות שאמר שהם חשודים על העריות, אז כתוב: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ" (בראשית לט ז) והוא נכשל כמעט ב'דובה' הזאת! והנה העונש לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף וודאי זה עונש חמור! אתה אמרת שהם קוראים לבני השפחות: 'עבדים!' ?! אז הוא נִמְכַּר לְעֶבֶד זה עונש חמור. וכן וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו גם זה עונש וניסיון מר מאד! לעמוד בניסיון במשך שנה תמימה מול אשה שמפתה אותו מבוקר ועד ערב, זה ניסיון קשה מאד מאד-מאד, וזה העמיד אותו בסכנה לאבד את כל עולמו חס ושלום! אבל נשאלת השאלה: מה העונש שהיה ליוסף במה ששחטו שְׂעִיר עִזִּים ולא אכלוהו חי, איפה המידה כנגד מידה?

אמרת שהם קוראים לבני השפחות: 'עבדים!' נמכרת לְעֶבֶד, אמרת שהם חשודים על העריות כמעט נכשלת בעריות וניסו אותך בזה. אבל זה שאתה אומר שהם אכלו אבר מן החי, אז מה המידה כנגד מידה שהם שַׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, איפה המידה כנגד, מה עונש בשבילו? ברור שתכלית העונש: ללמד את האדם לקח! להוכיח לו כי טועה הוא וטעות בידו וזה שאמרו; "בשלושתן לקה!" שהוכיחו לו מן השמים שהוא טעה בשלושתן לגבי אחיו, וכשם שבמה שנמכר לעבד הוא נוכח לראות את הטעות שדיבר על אחיו הכשרים. וכן בהיותו בצרת אֵשֶׁת אֲדֹנָיו ראה את הטעות שהוא דיבר עליהם דיבת עריות. 

כמו כן הראו לו שטעה כשחשד אותם על אבר מן החי שכן אפילו בשעת הקלקלה היו זהירים באיסור אבר מן החי ושחטו שְׂעִיר עִזִּים. מה זה 'שעת הקלקלה'? שהם דנו אותו למיתה, הם נכשלו גם כן, הם טעו בדין, הם חשבו: שהוא 'רודף!', הוא לא היה רודף, הוא היה אוהב! הם לא הבינו אותו ולא רצו להבין אותו. ולמדנו באברבנאל שאומר כלל: "שאין הפחות רואה מעלת החשוב לעולם!" מי שפחות אף פעם לא יראה את מעלת החשוב, לעולם, והם לא רצו להאמין שהוא כל כך חשוב באמת בעיני אביו והוא אוהב אותו בגלל; חשיבותו, פיקחותו, חוכמתו, מידותיו, יראתו. הם חשבו שבגלל שהוא היה מלשין לאביו - הוא אהב אותו כי הוא הילד הטוב והם הלא טובים... 

אז אפילו בשעת הקלקלה הם היו זהירים באיסור אבר מן החי ושחטו את שְׂעִיר עִזִּים, ומטבע האדם שבשעת הקלקלה הוא בהול וחשוד לכמה דברים. כשאדם מיושב הוא לא יעשה שטויות, טעויות, כשאדם עושה דבר שהוא נקרא קלקלה, מצב מקולקל אז שמה הוא בהול, לא מדקדק במעשיו כל כך, אז כשהוא ראה שאפילו בשעה זו; הם שוחטים כדין ואוכלים כדין, מזה נוכח לדעת: כי טעה בשלושתן! ולקה, מה הלקיה? שהראו לו את הטעות. וזה הטעם שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה; שעל ידי כן לַמֵד על מה נענש והיכן טעה. 

עכשיו נבין את הכוונה; למה הלשונות מדויקים הַכֶּר נָא, הַכֶּר נָא, רַב לָכֶם, רַב לָךְ, למה זה? על ידי זה יעלה ליהודה על הלב: יש קשר בין הדברים! 

כשהוא שומע שהיא אומרת לו: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים?

 - איי איי איי הצליל הזה מזכיר לי משהו, מה, גם אני אמרתי הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא? וואי וואי וואי הקב"ה מעורר אותי! מה קרה פה. ואז יקבל תוכחה על מה שאמר הַכֶּר נָא במכירת יוסף. 

וכן משה רבנו עליו השלום, נאמר לו: רַב לָךְ, הוא הבין שהוא נכשל במה שאמר לעדת קורח: רַב לָכֶם. מה הוא נכשל? אף על פי שמשה רבינו היה צדיק וקורח ועדתו היו הרשעים, אף על פי כן לא היה לו לומר בלשון הזה: רַב לָכֶם, למה? שהרי היה במחלוקתם נקודה של שאיפה להתעלות ולהתקרב יותר אל הקב"ה! והוא אמר להם: רַב לָכֶם, זאת אומרת הוא אמר להם: 'מספיק, הדרגה שלכם מספיק גבוהה, מה אתם שואפים להיות כהנים?! רַב לָכֶם, והיה בביטוי הזה להרפות את התאמצותם לעליה והתרוממות. אפילו שזה היה מהול בקנאה, בגאווה בכמה מידות שפלות, 

אבל הטענה והבקשה שלהם: 'שגם הם רוצים להיות כהנים! מה פתאום הוא מחלק תפקידים למשפחה...?' 

והוא נענש על זה מידה כנגד מידה, שבשעה שהוא התאמץ כל כך להתקדש בקדושת ארץ ישראל כמו שאמרו חז"ל (בסוטה יד): "דרש ר' שַׁמלאי: "מפני מה התאווה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך?! 

אלא אמר: "הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני כדי שיתקיימו על ידי!" רוצה לזכות את הרבים שבזכותו הכל יהיה, בשביל כך התפלל תקט"ו תפילות חמש מאות וחמש עשרה (515) כמניין: "וָאֶתְחַנַּן" (דברים ג כג), ובעודו מתחנן להגדיל מעלתו וזכותו  

אמר לו הקב"ה: רַב לָךְ! די לך במדרגה שלך, - מידה כנגד מידה, אתה אמרת להם: רַב לָכֶם במדרגה שלכם? גם אני אומר לך: רַב לָךְ די לך במדרגה שלך. 

וזה כשהוא אומר לרשעים שהכוונות שלהם לערהר עליו! אבל בכל אופן יש פה בקשה ודרישה לעליה במדרגה.

וכן אנו מוצאים באחי יוסף שבטי יה! בשעה שבאה אליהם צרה שהזכירה להם את מכירת יוסף, מיד הבינו כי הם נתבעים על חטא זה ועל ידי התוכחה באו לידי תשובה, ככתוב: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב כא). 

כי הם מתחננים למושל, ליוסף הם לא יודעים שזה הוא: 'אנחנו לא מרגלים, אנחנו לא גנבנו כלום, אנחנו לא עשינו כלום!' 

מתחננים הוא לא שומע שום דבר, שום דבר הוא לא שומע כמו שהם לא שמעו, לא שמעו ליוסף, מתחנן: 'על מה? למה, לא עשיתי כלום!' 

אין שום דבר, לא שמעו, אז הם הבינו: שזה מידה כנגד מידה; אנחנו לא שמענו את ההתחננויות שלו, הנה גם זה המושל הזה לא שומע. ופירש הרשב"ם: "מידה כנגד מידה; אנחנו השלכנו אותו בבור והנה הוא אוסר אותנו בבור השבי!" בור בור איי אייאיי! כעין זה כתב ה'ספורנו': "אף על פי שחשבנוהו לרודף, היה עלינו לרחם עליו בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וכנגד מידת אכזריותנו האיש הזה מתאכזר אלינו וזה מידה כנגד מידה ובאו לידי הכרת החטא!", ועשו תשובה.

עוד כתוב שם: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (בראשית מב כב) ב'ספורנו' וב'כלי יקר' מביאים: שראובן הוסיף עוד משהו; לא רק על מידת האכזריות אנחנו נתבעים, אלא וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ! שגם עצם המכירה היתה שלא כדין וגם עליה נתבעים. ומזה אנחנו לומדים: שגם כשמגיע לאדם עונש ואדם רואה בעליל את ההנהגה של הקב"ה עמו מידה כנגד מידה, עדיין צריך התבוננות יתרה לדעת אל נכון: על מה ולמה בא עליו העונש? שלא יטעה בדבר. וכיוון שזאת תכלית העונש, עכשיו נבין את דברי הגמרא (בברכות יב): "כל העושה עבירה ומתבייש בה - מוחלים לו כל עוונותיו!" 

המאירי אומר: "לאו דווקא 'כל עוונותיו' אלא הכוונה על אותה עבירה!" מוחלים לו כל עוונותיו של אותה עבירה לא כל עוונותיו. וזה מי שמתבייש, מה הטעם? מאחר שהעונש: הוא כדי להוכיח לאדם את טעותו, וכיוון שזה בעצמו הגיע לידי הכרה ברורה ונמרצת עד שהוא מלא בושה מהחטא, אז הוא כבר לא זקוק לעונש, מוחלין לו על עוונו! למה? כי מה רצו בעצם, העונש המטרה: שתתחרט! שתכיר בחטא ותתחרט ותעשה תשובה, ואם אדם הגיע לפני כן לבד, בין על ידי תשובה בין על ידי בושה, אז לא צריך כבר את העונש כי הוא התעורר לבד, מטרת העונש: לעורר! והוא התעורר, לכן כל העובר עבירה ומתבייש בה... זה לא מדובר שבן אדם עושה עבירה 

- יאו! איזה עבירה עשיתי?!... 

וזהו ממשיך, מתבייש – הכוונה: עד עומק נשמתו! כמו אחד מהעשרים התנאים שמביא רבנו יונה בתשובה שאחד מהם זה: הבושה! אבל בושה זה ההכרה; ממש בושה עד עומק הנשמה שקשה לו לסלוח לעצמו על מה שהוא עשה. הבושה המקסימלית היתה אצל ר' אלעזר בן דורדיא שהוא מרוב בושה מהמעשה – מת! לא יכול לשאת חיים כבר עם הידיעה מה הוא עשה, אז בסדר, לא עד כדי כך, אבל אם בושה שאדם מתבייש באמת מהעבירה, מוחלים לו פירושו: מה זה מוחלים? לא צריך כבר את העונש בשביל שימחלו לו בעונש אלא על ידי הבושה לבד הוא חיסר מעצמו את העונש כי הגיע להכרה לבד.

אם כן כל תכלית הנהגת הבורא לדון אותנו מידה כנגד מידה; זה לעורר אותנו: שנכיר בחטא ונחזור בתשובה! ולכן לפעמים יש צלילים: הַכֶּר נָא - הַכֶּר נָא, רַב לָכֶם - רַב לָךְ, כל אלה, כל הצלילים האלה באים להזכיר, או המקרים הדומים או כל הדברים האלה באים לעורר אותנו, אז לכן לא עצם המילים, המילים הם האזכרה, אבל העונש בא להגיד לך על מה אתה נענש, ואם יהיה קשה לך לזכור אז גם צליל מסוים, מילים מסוימות, הזיכרון הזה יעורר אותך לשוב בתשובה. כמה חסד יש בזה שהקב"ה לא משאיר אותנו בלתי מבינים: על מה ולמה? אם נתבונן: מה סוג העונש הזה, מה פתאום כזה עונש, מה הוא קשור למה שעשיתי בעבר? אם יתבונן היטב היטב – ימצא! 

זה בדרך כלל רק בכאלה שעושים פעם ב... אבל מי שכל היום מלא עבירות! איך יכול לדעת מעונש מסוים על מה ולמה? יש לו אלפי עבירות...!!! אז איך הוא יכול לקשר בדיוק את זה לזה? מדובר במי שנשמר מאד, ואז מידי פעם...; משה רבינו קל לו להבין, יהודה קל לו להבין, הַכֶּר נָא - הַכֶּר נָא, רַב לָכֶם - רַב לָךְ, אין להם הרבה עבירות יכולים לזכור. אז צריך לא לעשות עבירות, ואם חלילה נכשל במשהו ולא שם לב, מן השמים יעוררו אותו ואז יהיה לו קל להתבונן, להכיר, לשוב בתשובה ולהתכפר.

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".