עין יעקב - עירובין כג-כח | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב.

אנחנו מסכת ערובין, פרק חמישי, דף נד עמוד א', אות כה.

כה תברכו.

אמר אבהון המיט יכתיב בתהילים סמכת, חייתך ישבו בה,

תכין בטובתך לעני אלוהים.

אם משים אדם את עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת,

ואמר אל ה' מסרחת ואוכלת,

תלמודו מתקיים בידו.

ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, זאת אומרת, אדם שיושב ועוסק בתורה צריך להמית את עצמו על דברי תורה.

אתה רוצה שהדברי תורה ייכנסו בך,

ישהוו בך, ישפיעו עליך, אתה חייב להמית את עצמך בדברי תורה.

בשונה מהסינים.

הם לוקחים את השם ישמור ויציל, שקצים ורמסים.

אין אצלם קרומפלקס לילדים.

יש אצלם ג'וקים, הם שמים בתוך החלב,

וזה נראה כמו קרומפלקס, והילד אוכל וזה משחק לו שם בזה בשם ישמור ויציל.

ואחר כך לוקחים עכברוש שהיה לפני כמה דקות שם במרתפי הביוף,

ומכניסים אותו פנימה ותולשים לו חצי מהראש שזה קריספי.

והם אוכלים ונהנים ושמחים ועושים תחרויות ואוכלים עכברונים קטנים בלי שערות,

וצפרדעים, וראש צבי, השם ישמור ויציל.

איזה תועבה.

הם מכניסים. ואחר כך אומרים, למה יש מגפות?

ויש אומרים שזה לא מגפה,

אלא זה איזה בדיקה שהם עשו של

מומחים שם להשמדה, והם רואים שזה עובד טוב.

ולכן הם מתאמנים שם על אלפים, כי יש להם שם אלפים, מה יעשו איתם?

אם כולם לא יכולים לעבוד שם,

יש להם אלפים, מה יעשו?

אז הם מתאמנים עליהם, שמים להם כל מיני חיידקים והכול,

מהמעבדות,

וככה הורגים אלפי אלפים. אבל אך ורק זה לטובתנו.

למה זה לטובתנו?

כי תחשבו לכם שכל אלה אמורים להגיע

קודם ביאת המשיח לפה, כדי להילחם בעם ישראל.

אז ככל שימותו יותר, אנחנו צריכים להגיד אלף פעם תודה.

אז צריך לקרוא תהילים יותר בבית, וללמוד יותר, ולהתפלל יותר,

שימותו עוד אלפים. ייפול מצידך אלף ורובבה מימיניך.

למה? אחרת זה ייגש.

לכן אומר הכתוב, אליך לא ייגש, רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה.

אז אדם צריך להמית ולהסריח עצמו,

מה זה להסריח עצמו? הכוונה לשים את כל כולו על דברי תורה,

כדי שיתקיימו.

כמו להבדיל חיה שדורסת. איך החיה מתמקדת? הצ'יטה, אה? ראיתם צ'יטה פעם?

היא מתמקדת על הטרף שלה, וצ'יט, היא מזנקת.

בשבת צעדנו לברית בחולון,

וראינו בדרך, כמו סוג של עייט טורף,

שהוא ככה מסתובב, ואני אומר לשני היהודים היקרים שצועדים איתי, ראיתם את העייט הזה? מה הוא עכשיו עושה?

אחד אמר, הוא עושה סתם סיבובים, משעמם לו.

עוד פעם משעמם לו, סתם הוא לא עושה סיבובים.

אתה תראה עכשיו בעין שלו, הוא עולה קילומטרים למעלה לשמיים, אבל הוא שורק כל פיסת אדמה.

ואם הוא רואה איזה ראש קטן שמציד של תולעת או של משהו, אני יודע מה, איזה בעל חיים,

ישר הוא יורד, פששששט, עט עליו, נגמר, מתמקד עליו, תופס אותו,

נגמר, זה המזון שלו.

איך הקדוש ברוך הוא מזמן לו בדיוק כשהוא יראה שם בפיסה של האדמה את התולעת הזאת, או את הלטאה הזאת, הנחש הקטן,

או איזה, אני יודע מה, כל מיני סוגים אחרים, וצ'יק, הגיע לשם.

שברוך הוא דואג לו.

אף אחד לא דואג לו שם, במקווה ישראל, אף אחד לא דואג לו.

לא דואג לו למזון.

אנחנו אומרים, זה שייך מקום המדינה, או לפני כן,

ואם להם, אנחנו עושים, עושים, מה עושים?

מה עם אותם החיות? הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס אותם, הוא דואג להם, הוא מביא להם דמח סורם,

אשר יחסר להם. בדיוק נגמר.

אז כמו שהחיה מבטלת את עצמה, דורסת ואוכלת,

כך אדם צריך לבטל עצמו מפני תלמודו, מפני התלמוד תורה.

ואם ביטל עצמו מפני התלמוד תורה, זוכה שהתלמוד תורה שהוא לומד מתקיים בידו,

ואם עושה אדם כן, הקדוש ברוך הוא מכין לו סעודה בעצמו.

שמעתם?

כמו האדם הראשון, שהקדוש ברוך הוא

הכין לו סעודה בגן עדן,

והביא את המלאכים שינפנפו לו, לא במנגל,

ינפנפו לו אוויר,

יעשו לו אוויר, אח,

הוא יושב והוא נהנה.

וכל הבריאה כולה אומרת לפניו שירה, היה כמו מלך בגן עדן.

והוא בחר ללכת לעבוד.

מה לעשות?

הוא בחר ללכת לעבוד,

וחטא ואכל מעץ הדעת, וקלקל.

ונגמר, בזעת אפיך תאכל לחם.

עד שובך אל האדמה, גם אדם שעושה מיליונים,

עדיין יש לו איזה בזעת אפיך.

אם לא לפני, אז אחרי. תמיד יהיה לו את הבזעת אפיך.

תמיד יהרס משהו בדקה ה-90, תמיד יהיה איזה עיכוב קל.

אז זו ההגדרה אצלו, בזעת אפיך תאכל לחם. אין דבר קל.

ולמה הקללה מקוימת עדיין, כל אחד ואחד מזרעו של אדם?

לכן, אם מושא רצונו של המקום, ברוך הוא הקדוש ברוך הוא, מכין עבורו אוכל,

שנאמר, תכין בטובתך לעני אלוהים.

ואמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, מהי תכתיב נוצר תאנה, יאכל פריה?

או-טו-טו, בעזרת השם, אנחנו טו בשבט.

אחד מהסימנים, סימנים, לא נקרא סימנים,

אחד מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל זה תאנה,

ועליה כתוב במשלי כז אומר,

נוצר תאנה יאכל פריה.

מה הכוונה נוצר תאנה יאכל פריה? אדם שדאג לעץ התאנה,

דאג וסידר אותו וטיפל בו

והשקע אותו, כל מה שצריך לעשות,

התאנה הראשון שתצא יאכל פריה,

הוא זוכה לאכול.

כמובן, מביא מזה ביקורים וכו' לתרומות, מה הסוף,

אבל התאנה, התבשיל, שתהיה ראויה לו למאכל,

יוכל לברך עליה, בורא פריה, עץ, לבדוק אותה היטב

ולאכול אותה. וחי עדיף על היבש, כי היבש, יש שם ג'ונגל.

ג'ונגל!

אי אפשר לבדוק אותו גם עם מיקרוסקופ.

מלא שם.

אי אפשר, תאנה יבשה, השם ישמור ויציל, אי אפשר לאכול.

רק התאנים על הלחים וגם אותם צריך לבדוק היטב היטב.

אז נוצר תאנה, יאכל פריה.

למה?

נמשלו דברי תורה, שואלת הגמרא.

לומר לך מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה, מוצא בתאנים.

בעת הזה, שהוא משבח אותו, כל הזמן יצא פירות.

אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בדברי תורה,

מוצא בהם טעם.

אה, הוא מתלהב.

הנה עוד חידוש, הנה עוד מאמר יפה, הנה עוד דבר תורה,

הנה עוד פרשבוע, הנה עוד...

איך זה יכול להיות כזה דבר,

הנשמה שלך פתאום נהנית? כי אתה רצית את זה.

היום התקשר יהודי שנתן לו הרב

שעתיים ביום תענית דיבור וללמוד תורה.

הוא אמר, אני רוצה לדעת איך ההרגשה.

אמרנו, וואו, אתה צריך לשאול אלפים שעשו את זה כבר.

הוא אומר, אני כבר כמה חודשים, ברוך השם, מקפיד על הדבר הזה,

שעתיים, סליחה, חודש וואה, הוא מקפיד על הדבר הזה.

אני יושב שעתיים, לא מעניין אותי שום דבר. רציתי לשאול אם אני מנגן לעצמי את המנגינה, עכשיו הוא מנגן,

אמר רביי, ומתי הוא רוצה לחפש באיזה תוספות או משהו, האם זה נקרא

גם בכלל השעתיים או לא? אמרתי לו, כן.

כל זמן שאתה לא מדבר דברים בטלים,

כל זמן שאתה לא מסיח את עצמך מהשעתיים הללו מלימוד תורה, אשריך ואשר חלקך.

הוא אמר, מה הרעיון בזה?

מה הרעיון בזה שאחר כך הברכה מתקבלת

של הרב? אמרתי לו, התשובה היא שאתה הוגה בתורה,

הגידה בו יומם ולילה, חז״ל אמרו.

ועכשיו השעתיים הללו אתה שובר את האני שבך, אתה שובר את כל האגו שבך, בכל הדברים,

ואתה מתעסק אך ורק בתורה. אה,

כמה זה כיף.

לפעמים בן אדם שלא מבין ולא טעם טעמה של תורה, הוא מסתכל, מה יש להם? אלה מתנדנדים בישיבה,

האברך הזה כל כך שמח, מה יש לו שמח? הוא מלא חובות כולו.

משכנתה, ארנונה, כולם רודפים אחריו משם המקום, מה הוא שמח?

התשובה היא לטעום טעמה של תורה, אין שמחה יותר גדולה מזאת.

שנאמר, אמר רבי יונתן,

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן, מה ידכתיב בה איילת אהבים ויעלת חן? מפני מה נמשלו דברי תורה כאיילה?

לומר לך מה איילה זו רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה,

אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

כאילו שעכשיו פעם ראשונה למדת. ויעלת חן שמעלה חן על לומדיה, פתאום הוא מחייך, מה הוא מחייך? זה משוגע?

הוא יושב לומד גמרו ומחייך? התשובה היא כן, הוא מחייך כי הוא מרגיש שזה מתוק לו, זה ערב לחך שלו.

אם זה ערב לחך שלו וזה מתוק לו, ישתבח שמולה,

לכן הוא מעלה חן.

דדיה ירעבוך בכל עת, למען ימשלו דברי תורה,

אומרת הגמרא כדד.

מדד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב.

אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם.

ובאהבתך תשגה תמיד כגון רבי אלעזר בן פדת. ותניא אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי ועוסק בתורה,

וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי.

ותניא,

אמר רבי יצחק בן אלעזר, פעם אחת בא אדם אחד לתלו,

ומצא נחש, שרף עליו.

רצה כנראה לקח משמש ומצא נחש.

תנא דבי רב ענן,

מאי דכתיב רוכבי אתונות צוחרות,

פסוק בשופטים ה',

רוכבי אתונות צוחרות אלו תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר

וממדינה למדינה ללמוד תורה,

ומבארים אותה כמו צהריים.

יושבי עלמי דין,

אלו שיושבים ודנים דין אמת לאמיתו.

לא כמו היום, הדיינים של ימינו, השם ישמור.

ואולכי אלו בעלי מקרא,

על דרך אלו בעלי משנה, שיחו אלו בעלי תלמוד, שכל שיחתן בדברי תורה חפיו.

ואמר רב שזבי משום רבי אלעזר בן עזרי ימי דכתיב לא יחרוך מיד צידו,

לא יחיה ולא יעריך ימים ציד הרמאי.

ורב ששת אמר ציד הרמאי יחרוך,

כי עד הרב דמי אמר משל לציד שצד כל מיני ציפורים,

אם ראשון ראשון משבר את כנפיו, מתקיים בידו.

דהיינו, משתמר בידו.

ואם לאו, אין משתמר בידו. אז אם יתפוס את הציד שלו,

יישאר.

אבל אם יתפוס אותו והכנפיים שלו משוחררות, מה יעשה?

יעשה ככה, שני נפנופים, נגמר הסיפור, ברח.

ואמר רב סחורה,

אמר רב אמר רב סחורה,

אמר רב הוא נא מאי דכתיב הון מעבל למעט וקובץ על יד ירבה?

אם אשים אדם תורתו חבילות חבילות,

חלקים חלקים, מתמעטת התורה שבו.

ואם קובץ יד על יד, מוסיף עוד ועוד ועוד, מוסיף ועוד מוסיף ועוד מוסיף, אבל הכל על

אותם שלושת העמודים,

ובראש ובראשונה עמוד התורה, ירבה.

ואמר רב הגמירא ליה לרבנן להאי מילתא ועברי עליה.

ואמר רב נחמן בר יצחק בדידי רב העובדא.

אנה עבדת, והתקיים בי. באמת עשיתי כך

ונתקיים בי דברי תורה.

כז,

תנו רבנן כיצד סדר המשנה.

משה למד מפי הגבורה.

נכנס אהרון ושנה לו משה פרקו,

נתן לו מה שהוא צריך לקבל.

דבר אל אהרון ואמרת אליו.

והעלותך את הנרות אל מול פני המנורה.

אז גדול ברוך הוא מעביר למשה מסר, משה מעביר לאהרון.

נסתלק אהרון, נפטר אהרון,

וישב לשמאל משה. סליחה, לא נפטר, אלא זז הצידה.

ישבו בניו,

ושנה להן משה פרקן, לימד אותם גם.

זזו בניו של אהרון,

אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר יושב לשמאל אהרון,

ומלמדם.

רבי יהודה אומר לעולם אהרון לימין,

כבוד אך גדול, תמיד בצד ימין.

משה, הוא חוזר.

נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקן. נסתלקו הזקנים, נכנסו העם ושנה להם פרקן.

נמצא ביד אהרון ארבעה,

וביד בניו שלושה, וביד זקנים שניים.

וביד כל העם אחד. נסתלק משה,

שנה להם אהרון פרקו. נסתלק אהרון, שנו להם בניו פרקן.

נסתלקו בניו, שנו להם זקנים פרקן. נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה.

אז ככה היו משננים וחוזרים, והם חוזרים ומשננים, וזה מעביר לזה, וזה מעביר לזה וכולי,

עד שהתורה מונחת אצלהם כמו

חפצים שמונחים בתוך השק.

ומכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה,

חייב אדם לשנות לתלמידיו ארבעה פעמים. לא מספיק שאדם לומד פעם אחת, אלא לשנות ולחזור ארבעה פעמים כל דבר.

למה? הבן אדם לא קולט בפעם ראשונה. בפעם הראשונה הוא חלם.

בפעם השנייה הוא חשב על משהו.

בפעם השלישית הוא שמע ולא זכר, ובפעם הרביעית הוא זוכר.

אה, איך אומרים לילד

שמספר אותו סיפור? מה אתה חופר לי? כמה אתה חופר? התשובה,

את זה הכי תזכור טוב, אחרי שהוא אמר ואמר ואמר.

לפעמים האישה אומרת, אה, תקנה לי,

אני יודע מה, חלב מהמכולת.

אבל שיהיה השגחה טובה, בדצה העדה החרדית.

בסדר, אין בעיה, אני אקנה לך.

בא הביתה הבעל, נו, קנית? יואו, שכחתי איזה טרדות היו לי.

אבל אם היא תעשה לו ארבעה טלפונים אותו היום, אל תשכח את החלב, אל תשכח את החלב.

המטלה הראשונה שהוא יעשה, מה זה?

כדי, בטוח, יקנה את החלב.

למה הוא אומר לך, עזוב אותי, אחר כך היא תגיד לי,

איך שכחת לא קנית? אמרתי לך לקנות.

מה, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?

אז כל דבר שהאדם רוצה שיהיה אצלו שמור,

כמו שצריך, צריך לשנות אותו. בפרט שהוא מלמד את מה? את תלמידיו תורה.

ישנה להם ארבעה פעמים, וקל וחומר.

אומר, אהרון שלמד מפי משה ומופשה מפי הגבורה, ארבעה.

אדיוד מפי אדיוד. דהיינו, אדם פשוט מפי אדם פשוט, על אחת כמה וכמה שצריך לחזור ולשמר כמה פעמים.

רבי עקיבא אומר,

מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו?

אומר, לא ארבע פעמים, אלא עד שידע את זה חלק.

שנאמר, ולמדה את בני ישראל.

ומניין שתהיה סדורה בפיהם, שנאמר, שימה בפיהם.

שאם אני אשאל אותך, אתה יכול להגיד בדיוק את מה שאני אומר.

זה נקרא ללמד אותו.

זה נקרא לשים לו בפה.

ומניין שחייב להראות לו פנים, שנאמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ונעלו.

כולהו ונגמרו ממשה, וכולם נלמדו ממי? ממשה, רבנו, שלמד מפי הגבורה.

כדי לחלוק כבוד לאהרון, וכבוד לבניו, וכבוד לזקנים,

וליעול אהרון ולילף ממשה,

וליעול בניו ולילף מהארון,

וליעול זקנים ולילף מבניו, וליעול כל ישראל ולילף מזקנים.

ומשה, כיוון דמפי הגבורה, גמר, מסתיה מלתה. אבל משה רבנו, לא צריך לחזור לו כמה פעמים. למה?

כי הקדוש ברוך הוא מדבר איתו.

וכשהקדוש ברוך הוא מדבר, לא חולמים ולא חושבים,

ולא משחקים עוד הזוכרים, אלא ודאי זוכרים, נגמר הסיפור.

היות ויש סייעתא דשמיא, שורה עליו קדושה, כי קרן אור פני משה. מה זכה משה שקרן אור פניו?

כי שכינה נמצאת עליו, שורה עליו.

ברגע ששכינה שורה עליו, ממילא הוא מאיר ושמח.

הוא מאיר ושמח,

הוא זוכר יותר טוב.

ואמר מר,

רבי יהודה אומר, לעולם אהרון, לימין משה הוא חוזר, הוא יושב.

כמן אז לעד איתניה שלושה שהיו מלחין בדרך הרב, באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו, כמן.

נאמר רבי יהודה היא ולא רבנן, אולי נאמר שזה הולך לפי רבי יהודה ולא לפי רבנן?

אני לא אומר את הגמרא, אפילו נאמר רבנן, למה משום טרחה דה אהרון?

למה כשמתחילה משה רבנו היה מלמד את אהרון יחידי?

ולכן, הוא לא היה יושב.

אולי היה יושב בשמאל, אלא היה יושב ישירות בימין, לכן תישאר דווקא בימין ואל תעבור למעלה, לשמאל, למה?

כי זה טרחה בשביל משה רבנו, עכשיו הוא היה בצד הזה,

עכשיו פתאום תעבור לצד הזה, לסובב אותו, זה לא כבוד לגדול הדור להטריחו.

כ.ח.

רבי פרדה, כולם מכירים את הסיפור של רבי פרדה?

היה לו תלמיד

עילוי.

כמה פעמים הוא חזר לו

על הסוגיה?

מה אתם אומרים?

אז אנחנו כולם מכירים את הסיפור? חזר לו 400 פעם על הסיפור. מה היינו אומרים אחרי 3-4 פעמים?

תגיד, מה אתה מג'נון? מה אתה סתום? מה אכלת? נבלות וטרפות? מה זה?

400 פעם, מה אכלת? עכברים?

מה זה אתה כזה סתום? אתה לא מבין.

רבי פרדה לא התייאש.

הוא ידע שזה התיקון שלו עם התלמיד הזה.

אם הוא רוצה שהתלמיד הזה יהיה אכפתי,

יהיה תלמיד חכם,

הוא צריך להיות אכפתי בשבילו.

היום הרבה בבית הספר רואה תלמיד, לא יודע מה.

הוא צריך רטלין, רטלין.

יאללה, תיגשו לרופא שיעשה לו אני יודע מה, רטלין, ישר.

זה הפתרון.

הוא לא רוצה להשקיע, תשקיע בתלמיד שלך.

תהיה אכפתי, תדרבן אותו, תשמח אותו.

הנה, עכשיו מיהרנו,

העלו את הילד.

נכון שזה גוזל זמן וזה מפריע והכול,

אבל אם אין גדיים,

אין תיאשים.

אם עכשיו הוא לא יקרא כמו שצריך והוא לא ילמד עכשיו, מתי ילמד?

וטוב עשה מי שעשה שהקליט. למה?

כך הוא יחזור וישנן וידע במה הוא טועה.

וכך הוא יתקדם.

ולא מספיק שהאבא ידרבן אותו, אלא גם כל אחד ואחד מהציבור צריך לדרבן אותו. יופי, כל הכבוד. עכשיו אתה צריך ללמוד איך עושים

הגייה נכונה.

חטא, עין, זה לא מספיק ככה לקרוא.

או בוכתם, מה זה בוכתה?

ברוך אתה.

לאו דווקא הוא, כל אחד ואחד.

צריך ללמוד לקרוא כמו שצריך ולא צריך להתבייש.

לא הביישן למד.

ואם עכשיו יחנכו אותו מגיל קטן כמו שצריך,

אז שהוא יהיה גדול, הוא יהיה

שליח ציבור למופת.

כמובן, זה צריך ללמוד גם את הלכות שליח ציבור ולקיים אותם ולהקפיד עליהם, אבל

זה הדחיפה, זה הדרבות.

היה פה צדיק, רבי אליהו, שיהיה בריא, זיכרונו לברכה,

שהוא היה תמיד דוחף את כל הילדים.

הוא יקרא וזה יקרא. לא, אין זמן, ממהרים.

הוא מהר רוצה ללכת הביתה ערב שבת.

שבת

ויום חול,

זה בשביל הילדים. יום חול זה עם אבא, שבת זה בבית הכנסת.

לדרבן אותם. תן להם לקרוא פרקי תהילים, תלכו נרננה.

תן להם את הפרקי תהילים של הבוקר,

בפסוקי דזמרה. למה? כל זה מדרבן אותם.

הילד הזה יגדל, יגדל, יגדל, ידע להגיד קדיש על אבא שלו,

ידע להתפלל על אבא שלו. אשריו אשר חלקך, יש אנשים שלא יודעים לעשות את זה.

ואם הוא עושה את זה מעכשיו בגיל קטן, בגיל מאוחר, כל שכן,

שהוא יוכל לעשות את זה. לכן צריך לדרבן אותם, לתת להם,

לא לרוג להם, לא להגיד, אתה חזן של הזה,

של הבית כנסת. לפעמים זה לא פרגון, הוא מתבייש בזה, מה, אני חזן?

מה פתאום, מה אתה אומר לי ככה?

צריך לדעת מה להגיד.

לדרבן אותו, לתת לו כוחות הלאה, שימשיך הלאה, לעודד אותם.

היום חסר עידוד אצל הילדים, חסר.

הילד לא מרגיש מעודד, אז הוא אומר, הרב הזה לא מתאים לי,

לא בא לי עליו.

הוא אומר, אימא, לא יודע, תדברי עם המנהל, אולי יחליף אותו.

למה? הוא לא מדרבן אותו.

הוא אומר, אתה לא יודע את השאלות המבחן.

אה, הוא לא שואל אותו, חזרת עם אבא,

למה, אה, אתה לא יודע, כנראה שלא למדת.

למה אתה אומר לו ככה?

הוא כן למד,

אולי מסכן הוא צריך דחיפה,

אולי מסכן הוא צריך עזרה, אולי צריך מילה טובה,

אולי צריך עידוד. תן לו עידוד, תגיד לו יופי, כל הכבוד, לא משנה.

הנה, עכשיו מקבלים תעודות בשבוע הבא.

נרבן אותו, אל יבוא לך עם התעודה. מה?

אתה לא מתבייש?

איזה תעודה הבאת לי?

לך מפה, אני לא אבא שלך.

הולכים פה, אני לא הרב שלך, לא רוצה ללמד אותך. להפך,

תגיד לו יופי, כל הכבוד.

גם בציונים שהוצאת, גם בהישגים שהשגת, אני גאה בך, אבל אני רוצה עוד יותר.

אה, הילד אומר, תשמע, יש לי גב מאחורי, אבא שלי.

זוכרים את הסיפור עם העוגה?

סיפרנו.

אם לא הייתה העוגה, שהאימא הייתה מכינה לו ותורחת,

שהוא חשב שזה שלו, בפועל זה לא היה שלו,

זה היה לה חברה,

אבל היא טרחה והיא שתקה אחרי שהוא לקח את זה.

מה זכה? להקים בית נאמן, להיות אברך ירא שמיים, צדיק, תלמיד חכם.

אם לא היה שם, נמצא עכשיו שם, אני יודע מה.

בקפריסין, על הערים, היה מחפש שם, לא יודע אם יש שם ערים בכלל.

אז זה הדרבון, זה העידוד, זה הסיוע, זה מה שמגדל.

בפרט בדור שלנו שחייב את זה, שיחה עם הילדים,

שיחה עם האישה,

לשמוע.

לא להגיד, אין לי כוח, עזוב, אני עייף, חזרתי מהעבודה, אבא רוצה שקט. לא טוב.

גם אימא שאומרת, עזוב את אבא, הוא עייף מהעבודה, זה לא טוב.

אבא צריך לשמוע את הילדים שלו, מה שלומך?

לפתוח איתם שיחה.

אחרת אתה תמצא אוטו בכל מיני מקומות אחרים,

תגיד, למה הוא נהיה ככה? כי אתה גרמת לו להיות ככה,

כי אתה לא ישבת איתו, כי אתה לא דרבנת אותו, כי אתה לא דיברת איתו,

כי אתה לא עודדת אותו.

אצלנו יש נוהג.

הוצאת מאה, אתה מקבל מאה.

הסתבח שמו לעד, הילד מתעודד, או, אני רוצה ללמוד יותר טוב, לשאוף.

פרקי משניות, גם על זה אתה מקבל.

מסיים גמרא, מסכת, על זה אתה מקבל.

מביא תעודה מצוינת, גם על זה הוא מקבל.

כל הזמן הוא במצב של עידוד, ולא רק האבא מביא, לא רק האמא מביאה.

גם הסבא, הסבתא, כולם מביאים.

העל הזה מרגיש שכל המשפחה חובקת אותו.

כל המשפחה שמחה בהתעלות שלו. אה, ככה?

אני יותר מצוין, אני אשאף לעוד.

אבל לעד שלא אכפת, נגמר הסיפור, הולך ומתאר. לא אכפת לאף אחד ממני,

השם ישמור ואציל, ואז מוצאים אותו קפץ באיזה בניין. למה?

איך הגיע למצב הזה?

כי אף אחד לא היה סביבתו,

אף אחד לא תומך בו, אף אחד לא מעודד אותו.

זה לא לקנות לו איזה מעדן או גלידה, זה נקרא לתמוך בו. לא.

על לדבר איתו, על לשאול איתו, על לשבת איתו לשיחה, זה העידוד.

לא לחינם חז״ל קבעו לנו את ערב שבת ויום שבת, שיושבים כל המשפחה יחד.

ערב רגיל, אין זמן ארוחת ערב, אין זמן ארוחת ערב, זה בדיאטה או לא?

אז לא נפגשים כל המשפחה, אבל שבת

זה המשפחתיות, זה האחדות, זה השכינה.

הנה השבת הקרובה, שבת שירה.

גם אם אדם לא יודע לשיר, השבת הזו יפתח את הספר פיוטים, יתחיל לשיר פעם ראשונה.

מה אתה יודע, בר יוחאית? השיר בר יוחאית.

אתה יודע כי יש מרע שבת, כי יש מרע שבת.

כל שיר שהוא יודע, רפת צירים, מה שהוא יודע ישיר, למה?

השבת הזו שבת של התעלות, שבת מיוחדת.

רק יחס, רק תשומת לב, רק מידה אחת לשאוב, ואתה שאבת, גידלת עץ לתפארת,

עץ שיניב לך פירות.

אז רבי פרדה,

הווה לאוהו תלמידא דהווה תנא לארבע מאה זימנה,

ארבע מאות פעם לימד אותו,

וגמר, זימנה חד אבאויה למילתא,

דמצווה,

תנא ללו ולא גמר, פעם אחת קראו לו לאיזה דבר מצווה,

וקיצר איתו בלימוד, ולא לימד.

אמר להעיד נא מיישנא,

אמר לה מאה אישה תדאמרו ללמר, איכא מילתא דמצווה, הסחתי לה דעתי.

בגלל שהלכתי לדבר מצווה, הסחתי דעתי, ולא למדתיך.

וכל שעתה מינא השתקה אמר, השתקה אמר.

אמר להב דעתך, דעת נא לך,

הדרת נא לארבע מאה זימנה אחרי.

וגמר. עוד פעם חזר איתו ארבע מאות פעמים ולמד התלמיד הזה. זה התיקון שלו. ארבע מאות פעם ללמוד כל דבר, מה לעשות?

צריך לחזור ארבע מאות פעם.

אז מה יגיד רבי? לא, אני לא מתקדם עם החומר.

ארבע מאות פעם אני חוזר על טוב ואני לא מתקדם. להפך.

אם בארבע מאות פעם הללו אתה זכית ללמד אותו, אז יצאת עם משהו.

אחרת ארבע מאות פעם דיברת וזה נשאר כמו אבן

שאין לה הופכין. אז מה עשית בזה?

נגמר הסיפור. שום דבר לא יצא מזה.

לפחות בארבע מאות פעם הללו שחזרת, הוצאת משהו היום.

אתה יודע שפלוני יצא היום עם משהו.

נגמר הסיפור.

איך היו מתישים את עם ישראל במצרים,

בונים להם את הפירמידות, ואז מה עושים?

בן רגע,

פתאום, בום, היה קורס, או רעמסס, היה מתמוסס ונופל.

עבד שרואה כזה דבר, יום שלם טרחתי על הפירמידה והכל נשבר ברגע אחד, מה הוא אומר?

לא רוצה לבנות עוד פעם.

ופרעה כופה עליהם ומכריח עליהם לבנות. איך האדם יעשה עבודה כזאת? הבוס שלו בעבודה לא מוצא חן בעיניו, עושה לו מרורות. הוא יכול לעבוד בצורה כזאת?

הוא ישר מתעצבן, זורק שם את כל הדברים והולך,

אם לא על הבוס אפילו.

למה? לא יכול לשמוע אותו, לא יכול לראות אותו. מה זה?

אני כל כך עמל וטורח והכול, והוא אומר לי, אתה לא עובד טוב?

אתה לא בסדר?

אותו דבר עם ישראל.

לכן ויזעקו, הם צועקים לקדוש ברוך הוא,

ותעל שבתם אל האלוקים. גדול ברוך הוא רואה את הרשעות של פרעה,

שהוא נותן להם לעשות דבר, ואחר כך זה נשבר ונהרס והכל זה, שובר את ליבם.

מה עושה הקדוש ברוך הוא? שובר את ליבו של פרעה,

מפרק אותו לגורמים,

עשרת עמקות,

ואחר כך לא מספיק זה, אני אתן לך תאווה לרדוף אחריהם.

ואחרי שאתה רודף אחריהם אתה תחטוף עוד.

מחלוקת, כמה לקו על הים.

שאומר ככה, שאומר ככה, חטפו. למה כל זה?

אני אוכיח לך, אבל פרעה היה עם שכל.

בסוף עשה תשובה,

והלך לנינווה, והחזיר בתשובה את כולם, וזכה.

אבל המצרים טיפשים, כסילים הלכו בדעתו של פרעה, ולא שבו,

ולכן חטפו.

אז לכן רבי פרידא חוזר ארבע מאות פעם, ומלמד אותו, וראה שהייתה הפסקה. עוד פעם חזר, ואחר כך יצא.

יצא בת קול, נפקא בת קול,

ואמרה לה, ניחא לך,

דלי ספו על חייך ארבע מאות שנה.

בשמיים עכשיו הוסיפו לך, בגלל שאתה התאמצת, ארבע מאות שנה לחיות.

אה?

תארו לכם מה זה.

יוצאת בת קול ואומרת, אברהם,

עכשיו הוספנו לך עוד חמישים שנה.

וואו, איזה כיף.

יופי. לא, אבל הוא לא עשה את זה מההתחלה מראש, שהוא יודע שהוא הולך לקבל.

הוא עשה את זה בתמימות,

כי אכפת לו מהתלמיד שלו, אכפתיות.

ואז יוצאת בת קול ואומרת, או,

דתיזקעת ודרך לעלמא דעתה, או שתזכה אל העולם הבא,

מה אתה בוחר?

אמר לבאינא דהזקענא ודראי לעלמא דעתה. אני והדור שלי רוצים לזכות, למה? לעולם הבא. לא רוצה אריכות ימים.

מה, אני אגואיסט לבד? לא, לא, לא.

אני רוצה שלא רק אני, אלא כל מי שנמצא בדור של רבי פרידא, כולם יזכו.

אמר לו הקב' ברוך ככה, אכפת לך מכולם?

כל הזמן.

בכל מצב אכפת לך מכולם? אין בעיה.

תנו לו זו וזו.

תנו לו גם את זה, את ה-400 שנה,

וגם שמשהו יזכה שהוא וכל הדור שלו יזכו לגן עדן.

עצרנו בו עוד כט לא כולל, נעבור בעזרת השם בסייעתא דשמע לפה ליועץ.

זכותו תגן עלינו אמן.

היינו בשבוע שעבר בחברותא, נכון?

כן.

חיים.

הרוצה לחיות ימית את עצמו. הנה בדיוק דיברנו, אקטואלי. כך אמרו רבותינו זל.

בזה שתי פנים האחד שלא יתנהג להיות מפונק ומלומד בתענוגים ולאכול לשובעה ולמכסה עתיק, שאם בזמן מזמנים יימצא יימצא במצור ובמצוק, לא יוכל להתנהג. לפי לימודו, הנה, בסין שמה יש עכשיו חוסר באוכל, מה עושים?

אחד חוטף לשני, גונב לשני, נותן לשני. למה?

הם מרגישים שכל הזמן יש להם הכל ונגמר, ועכשיו פתאום שאין, אז אחד

לוקח משני. אבל אם אדם ידע למתן את עצמו ולהחזיק את עצמו בזמנים לא זמנים,

אז גם שיהיה חס ושלום רעב

או קושי או משהו, הוא ידע.

חייו אינם חיים, ולא יוכל להתנהג כפי לימוד אור, כי חייו אינם חיים.

והוא מורתד לצל תרבות רעב ולגנוב ולגזול אחד כזה, וכל אשר יצא מידו לעשות רעה עושה.

ונושא ונותן שלא באמונה כי ההרגל נעשה אצלו חובה ועל פת לחם יפשע גבר.

לא כן מי שממית את עצמו באוהלה של תורו ומתלמד שלא להקפיד על שום דבר, והכל שווה אצלו.

הן חסר הן יתר.

חיו יחיה בנחת, חיים טובים וארוכים, ולא יצטרך להיות איש תככים.

והנה כי כן.

כי כן טוב לגבר שאף חננו השם עושר וכבוד ונכסים מרובים ואוכלים מרובים. אל ירגיל את בניו בגדולות ובתענוגות בני אדם,

כי לא ידע מה ילד יום.

והתורה העידה שכיוון שמתלמד הילד באכילה ובשתייה ומרובה, גם יזקין לא יסור ממנה.

וסוף שמלסתם את הבריות הילד הזה.

ולפיכך הזהירה התורה ואמרה כי אלה איש בן סורר ומורר,

ימות זכאי ועל ימות חייו.

וכבר בעינינו ראינו ובעוזנינו שמענו כמה וכמה שעל ידי הרגלם בגדולות ובתענוגות,

סוף שיצאו לתרבות רעה וסופם היה רע, רחמנא ליצלן.

ואפילו אם לא יצא לתרבות רעה, על כל פנים חיי צער יחיה.

וכמה פעמים ירעב ולא יאכל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

אבל המתנהג להרצות בכל הבעלה ידו יסבע לחם וטוב יהיה לו בזה.

ויש פירוש אחר שהרוצה להיות החיים האמיתיים, חיי העולם הבא,

ימית את עצמו בעולם הזה על התורה ועל העבודה,

על דרך שפרשו רבותינו ז״ל בגמרא.

אדם כי ימות באוהל,

וכתוב כי עליך הורגנו כל היום, הרי זו מצוות מילה.

שמסרו את נפשם כל ההיסטוריה אחורה.

מסרו את נפשם על המצווה הזאת של ברית מילה. והנה מצד אחד היה ראוי לאדם שימאס בחיי העולם הזה.

שהוא מצד היגון וההנחה, ואפילו טובות אינן טובות כי הם העוול, הכל בעולם הזה שקר.

אמנם מצד אחר ראוי להיות חפץ חיים אוהב ימים בעולם הזה יותר מחיי העולם הבא שערי אמרו,

יפה שעה אחת של קורת רוח ותורה ומעשים טובים

בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

כי טוב לנו לעבוד את בוראנו ולעשות נחת רוח לפני כיסא כבודו,

ואפילו שעה אחת מכל חיי העולם הבא. וזה לא יושג אלא בחיי העולם הזה, שאדם צובר זכויות.

כי כל ימי העולם הבא הם ימים שאין בהם חפץ.

לא זכות ולא חובה. ונסיים בסייעתא דשמיא.

אתם מכירים את הסיפור? בדיוק הזכרנו, כי עליך הורגנו כל היום,

אז הייתה איזה אימא אחת בשואה.

הייתה איזה אימא אחת בשואה שאמר לה קצין הנאצי, יימח שמו וזכרו, שהוא זהו, רוצה לחסל אותה.

והיה לה תינוק ביד בן שמונה ימים שצריך לעשות לו עוד רגע ברית.

אז היא אמרה לו, רגע, רגע, רגע, תביא לי סכין.

הוא היה בטוח, אה, יופי, עכשיו היא הולכת להרוג אותו, חוסרת לי מלכלכת הידיים שלי.

יפה מאוד, נתן לה את הסכין והיא הורידה את הטיטול.

אשר גידשנו מצוותיו וציוונו על המילה, חתכה את עורלתו, הסירה את חרפתו, ואמרה, עכשיו אתה יכול להרוג אותנו.

הקצין הזה ראה את זה היה בהלם מוחלט.

עד כדי כך?

יהודי מוכן למסור את הנפש שלו?

עד כדי כך הוא יכול למסור את הנפש שלו? הוא לא מפחד?

גם ברגעים הכי קשים שלו

הוא עדיין

יודע שהוא בחזקתו של בורא עולם,

בידיו של בורא עולם. יהי רצון, בעזרת השם,

שנזכה להרגיש את הדברים הללו, את הקרבות לקדוש ברוך הוא, קרבות לתורה ומעשים טובים.

מי ייתן והתורה הקדושה תגן עלינו, תשפיע עלינו שפע רב וגדול בכל העולמות כולם.

אמן ואמן.

רבי חנן המקשה אומר, עד זה הקדוש ברוך הוא לדעת קוד ישראל.

לפיכך, בעליהם תורה ומצוות שנאמרנו, אומר חפץ סימן צדקו, יגדיל תורה ו...