יקירי ירושלים

- - - לא מוגה! - - - 

הלא ניסיון גדול שבני ירושלים שיכלו לשאוב שפע של קדושה

מהמעמד הנשגב של עבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים

ויתרו על המעמד הכי גדול שאנחנו קוראים עליו בסדר העבודה יום הכיפורים

והסכימו לצאת מתחומי בית המקדש בעיצומו של היום הקדוש

בשביל מה?

ללוות

את האיש

שלוקח את השעיר לעזאזל.

אמנם כדי להנעים את דרכו של מוליך השעיר מחוץ לחומות ירושלים,

כדי להיות לו לצוותא

וכדי לשמח אדם שנפשו בחרה במצווה זו,

כי המצווה להוליך את השעיר שנשלח לעזאזל,

הכול כשר אם להוליכו.

ומן הדין גם ישראלים כשרים להוליך, ולא רק כהנים.

אלא שקבעו שדווקא כהנים יוליכו,

מכיוון שהכהן הוא המוליך,

בחרו אלו מיקירי ירושלים במידת החסד

להרחיב דעתו של הכהן המוליך את השעיר, שלא ילך לבד.

הוא הולך לבד, הוא עושה מצווה בזכות השעיר הזה, מתכפר לכל עם ישראל,

אבל כל עם ישראל נמצאים בבית המקדש והוא הולך בדרך לבד.

אז היו יקירי ירושלים מלווים אותו להיות לו לצוותא ולשמח אותו כשהוא הולך בדרך,

מידת חסד,

כדי להרחיב את דעתו של המוליך את השעיר.

לכן ראויים היו לשבח

אלה שבאו להיות לו צוותא ולשמחו,

אף על פי שבחר בעצמו את המצווה הזו,

ולכן הם נקראו יקירי ירושלים.

היום יש גם כן יקירי ירושלים, רק העירייה מחלקת לכל מיני

קשקושים כאלה, יקירי ירושלים.

אבל יקירי ירושלים ויתרו גם הם על העונג וההתרוממות

שהיו יכולים להשיג במקדש ביום הגדול, יום הכפרה, יום שכולם כמלאכים.

וכל זה רק כדי להנות אחרים.

מוותרים

על ההנאה הרוחנית, על העלייה וההתרוממות

בשביל ליהנות אחרים ומתרחקים מירושלים, הולכים במדבר,

וכל זה בשביל להיות צוותא ולשמח יהודי שהולך לקיים מצווה.

מכאן אנחנו יכולים להבין

מה המעלה שכתוב,

שאם הרב

דומה למלאך השם צבקות, תורה יבקשו מפיהו.

ואם אין הרב דומה למלאך השם צבקות,

תורה אל יבקשו מפיהו.

אחד מן הפירושים על זה אומר,

מה ההבדל בין אדם לבין מלאך?

המלאכים נקראים עומדים.

מושרפים עומדים ממעלו.

עומדים.

אבל

עם ישראל הולכים במצוות. עולים.

אם בחוקותיי תלכו, כל הזמן הולכים.

זאת אומרת, הולכים מחיל אל חיל ועולים ועולים ועולים.

אז הבחינה של אדם היא גבוהה יותר מהמלאך.

כי מלאך יש לו תפקיד אחד,

שליחות אחת,

וזהו, הוא עומד במקומו, מה שנקרא.

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות,

תורה יבקשו מפיהו.

יש אחד,

הוא לא פועל בשביל אחרים. למה? הוא אומר, אני צריך להתעלות כל הזמן.

אם אני אתעסק עם אחרים, אני עומד.

כי בשעה שאני יכול לעלות,

אני הולך ונותן שיעור לאנשים אחרים,

ואני דואג שאחרים ידעו.

ממילא זה על חשבון העלייה הרוחנית שלי.

וכמו שאמר הרב ווזנר, שליטא

על הבבא סאלי, זכר צדיק וברכה, בהספד שלו,

שאם הוא לא היה מקבל אנשים כמו שהוא קיבל ועזר לציבור,

הוא היה מתעלל לאין ערוך עוד יותר ממה שהוא השיג בגדלותו.

אז אם הרב דומה למלאך ה' צבאות,

שהוא מוכן לוותר אפילו על העלייה הרוחנית שלו,

למען הכלל,

תורה יבקשו מפיהו.

כי זו תורה שהוא אומר לשם שמיים.

זו תורה שהוא אומר בשביל שהאחרים יזכו.

אם למדת תורה הרבה,

אל תחזיק טובה לעצמך, כי לשם כך נוצרת.

למדת תורה הרבה, זכית?

אז אל תחזיק את כל הטובה הזאת לעצמך,

ותמשיך ותלמד, ורק אתה יהיה לך לעצמך.

אלא לשם כך נוצרת.

לחלוק את זה עם אחרים.

אז אם הרב הוא דומה למלאך ה' צבאות, שמוכן אפילו לעמוד מבחינת העלייה הרוחנית שלו,

למען כלל ישראל,

זה נקרא לשם שמיים.

והאדם הזה כמובן שעושה את זה ללא שום אינטרס נוסף,

לא כבוד ולא כסף ולא קשקושים.

תורה יבקשו מפיהו,

ואם לאו, אל יבקשו מפיהו.

זאת אומרת, גם פה אנחנו רואים

שיקירי ירושלים היו מוכנים

לוותר על ההנאה הרוחנית ועל התרוממות הרוח שהיו יכולים להשיג.

הרי כל העלייה לרגל הייתה בשביל לספוג קדושה,

שכינה שורה עליהם, מעמד נשגב.

וזה היה נותן להם כוח לכל השנה.

ואדם מוכן לוותר על זה להיות צוותא עם מישהו אחר?

זה יקירי ירושלים.