הלכות שביעי של פסח | הרב שמעון משה חי רחמים [20.04.2022]

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח.

אנחנו נעסוק היום בעזרת השם בהלכות שביעי של פסח.

השנה, בסייעתא דשמיא, חל שביעי של פסח ביום שישי,

תאריך כא ניסן,

ומייד לאחריו

תיכנס לשבת המלכה.

חכמינו זיכרונם לברכה אסרו לבשל או לאפות ביום טוב לצורך שבת,

אף מאשר הודלקם מערב יום טוב,

והתירו לעשות כן אך ורק

על ידי הנחת עירוב תבשילין,

כפי שפוסק מרן השולחן הארוך בסימן תקכז,

סעיף א'.

מהו עירוב תבשילין?

אדם לוקח מצה, השנה,

ותבשיל כגון דג

מערב יום טוב, דהיינו ביום חמישי,

לכבוד שבת קודש,

כדי שיהיה ניכר

שזה לא מתחיל ביום טוב,

בעצם הבישול והאפייה לצורך השבת, אלא הוא רק מסיים,

אלא הוא גומר את ההכנות

של שבת שהוא כבר התחיל לעשות אותן כבר מערב יום טוב.

אז בעצם הלקיחה של העירוב תבשילין ביום חמישי

זה הכנה הראשונה,

וממילא ההמשך

של שאר הדברים הם יהיו מומשכים הלאה לכבוד שבת קודש בעיצומו של היום טוב.

מנהגנו בקהילה הקדושה

תיבנה ותיכונן

שלא לעשות כן,

לא מתעסקים עם נושא הגז, לא מבשלים,

לא משתמשים בחגז וכן על זה הדרך,

אך ורק מכינים הכל מראש.

אנחנו מנצלים את הימים הטובים לעסוק בהם בתורה,

במצוות, בשמחה,

ולא מתעסקים איתם בשאר דברים הנצרכים והטורדים את האדם במלאכיו, ואפילו בדברים המותרים ביום טוב, כגון מלאכת אוכל נפש.

ולכן,

הכל יכינו כבר מיום חמישי,

ישימו אותם בחם גשיות,

ולאחר מכן, על גבי הפלטה,

שיהיה גם עבור השבת,

סליחה, גם עבור יום טוב וגם עבור השבת.

השנה יש לנו גם בערב שביעי של פסח

ביעור מעשרות.

מה זה בעצם ביעור מעשרות? את הביעור מעשרות עושים

בשני הזדמנויות בשנה.

בשנה הרביעית לשנת השמיטה ובשנת השמיטה עצמה.

דהיינו,

בסיום השנה השלישית, ככלות השנה השלישית

והשישית

שבהם הפרשנו מעשר עני,

אנחנו מצווים בשתי מצוות עשה.

מצווה אחת היא ביעור ומצווה שנייה היא וידוי.

ביעור המעשרות ווידוי על המעשרות.

גם בימינו שאין בית המקדש קיים,

ובעוונותינו הרבים בית המקדש חרב,

זמן הביעור

השנה יהיה בערב יום טוב שביעי של פסח,

כפי שפוסק מרן השולחן ערוך בסימן ש״ל״א,

יורה דעה.

סעיפים קמ״ב וקמ״ד.

ונבהר, מהו הביעור

שאדם צריך לעשות?

כידוע, אם נשאר לאדם תרומה גדולה,

או תרומת מעשר, או חלה,

הוא נותן אותם לכהן.

בזמננו אנו, שלא נותנים לכהן,

אנחנו מפרישים

וקובעים מקום.

דהיינו, מעשר ראשון,

אנחנו נותנים אותו ללוי.

מעשר שני,

אנחנו נותנים אותו לאדם שהוא עני.

ומעשר שני של תבל ודאי,

או נטע רבעי,

אין לנו למי לתת אותם.

אז אנחנו או משליכים אותם לאייה,

או שורפים אותם.

והמנהג הוא בימינו לייחד מטבע לפדיון של מעשר שני ונטע רבעי.

וצריך לחלל את המטבע הגדולה על מטבע שווה פרוטה כגון עשר אגורות,

ומשליכים אותה

אל הים.

למה? שמי שימצא את זה, לדוגמה, יבוא איזה צוללן

וייכנס למים וימצא את המטבע הזאת,

שלא יוכל להשתמש בה. זה לא שווה פרוטה עשרה אגורות, מה יש פה שם?

שום דבר.

או ששוחקים אותו, מועכים אותו באיזה קומפרסור כזה של לחץ,

מועכים אותו, הוא לא שווה עכשיו שום דבר, אף אחד לא יכיר שזה מטבע.

או מפזר אותו, טוחן אותו ומפזר אותו לרוח.

כדי שחס ושלום, חס וחלילה, כמו שאמרנו,

לא ימצא אותו שום אדם ולא תהיה תקלה לאחרים שישתמשו בזה,

כך פוסק מרן השולחן ערוך

בהלכות הללו שקשורות, כן, לביאור מעשרות,

זה בסימן קלג,

רצדיק ד',

אות ו'.

או כתוב בשם הרב אלישיב,

הוא כותב את זה בספר שלו, שנקרא משפטי ארץ, פרק כ',

בהערה 32,

יכול לשבור את זה או לכמת את זה באופן כזה שאף אחד לא ישתמש בזה יותר.

זה לא יהיה

חשוב אצל אדם עד כדי שהוא משליך אותו, אף אחד לא ייקח אותו,

ואפילו אדם ממש מועט ערך, כגון עני וכולי, לא ייקח את זה כדי להשתמש, אלא, איך אומרים,

ידחה את זה הצידה, אני לא לוקח מטבע מקומטת.

או אופציה נוספת, מחללים את הקדושה

שמצויה כרגע במטבע,

כגון לקח מטבע של שקל, עשה עליו עשרה או חמש עשרה פעמים חילול של אותם המעשרות,

אז הוא פודה את השקל הזה, לדוגמה, בכף סוכר,

ואת הכף הסוכר הזאת,

או איזה פרי שהוא שווה פרוטה,

והפרי הזה לא הוכשר והוא קיבל טומאה,

מה שהוא עושה, בעצם הוא מבער אותו.

או לחלופין תקף סוכר, פותח את המי ברז

בכיור שלו ושופך על זה מים,

וסוכר ששופכים עליו מים נהיה מי סוכר,

מי סוכר, והוא הולך ועובד לו,

הולך לו לביוב, משם בוודאי ובוודאי שאף אחד לא נוגע ולא משתמש ולא ישתה מזה.

כן, אבל את הסוכר הזה לא ייקח וישליך אותו לפח, או את הפרי הזה לא ייקח וישליך אותו לפח. למה?

כי יש בזה חילול של הקדושה. עכשיו, עבר הקדושה של המטבע לאן?

לסוכר הזה.

עבר הקדושה של המטבע לפרי הזה.

אז ברגע שיש בזה קודש,

אתה לא יכול לעשות כן.

יש שכתבו אפילו לא לעשות את מה שאמרנו מקודם, עם הסוכר, להעמיס אותו דרך הברז, מים וכולי, ושיגיע לביוב,

אלא ישפוך אותו במקום כלשהו, כן?

כנראה יעמיס אותו במקום כלשהו באדמה שלשמה שום אדם לא ייקח וישתמש בו,

כי כבר עכשיו הוא לא ראוי לשימוש.

ככה מביא את הפתרון הזה בספר כרם ציון

בהלכות תרומות,

מ״א, סעיף ט״ו,

ראות מ״ג, סעיף ה׳.

ויש אומרים שהמטבע או הפרי צריכים להיות בשווי של ג' פרוטות.

למה?

כי יש לנו חיוב אחד של התרומות הללו מדאורייתא.

חיוב נוסף מדה רבנן,

וחיוב שלישי, תרי דה רבנן.

ועל כן יפדה אותו לג' מטבעות שונות.

ויאמר בנוסח שלו שכל סוג החיוב, לפני שהוא מבטל,

כל סוג החיוב יחול על הפרוטה.

דאורייתא, דה רבונון, תרי דה רבונון.

כן, מהמטבע או מהפרי, כך כותב רב שלמה זלמן אירבך, זכותו תגן עלינו,

בשו״ת שלו, מנחת שלמה, חלק א',

ס״ז.

כן,

סימן ס״ז, סעיף ט״ו או עוד ט״ו,

עמוד ב', וכן זה מובא בספר חידושים וביאורים,

חלק מעשר שני,

חלק א',

אות יב',

ג' ליוז'.

וידוי המעשרות שאדם עושה,

אחרי שהוא הוציא את כל המעשרות כדין,

מצוות עשה להתוודות לפני ה'. עד עד עכשיו,

ראינו מה זה ביעור מעשרות ואיך מבארים אותן.

עכשיו זה וידוי מעשרות, מצוות עשה דאורייתא שנייה.

ביערתי הקודש מן הבית, אומרת התורה, וגם נתתיו ללוי, לגרב, ליתום ולאלמנה וכולי. לא אכלתי מצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי בעוני אמנו. זה נוסח, וידוי מעשרות.

זה השולחן ערוך, מביא בסימן ש״א,

ק״מ וק״מּד.

שמחויב אדם להתוודות לפני הקדוש ברוך הוא.

מה הווידוי שאומר? הוא אומר אותו בפסוקים שמופיעים בפרשת כי תבוא,

פרק כ״ו,

אותיות י״ב עד ט״ו.

על הווידוי הזה אין ברכה,

ברוך אתה ה' אלוקינו ומלכו העולם, מצוות וידוי.

לא מתוודים על זה.

זמן הווידוי הוא,

מתי?

קודם

תפילת מנחה של שביעי של פסח.

לא בלילה,

אלא קודם לזמן תפילת מנחה, או בזמן

של תפילת מנחה, כמה דקות, מקדישים לאמירת הווידוי הזה,

ואומרים אותו כדת וכדין.

הווידוי הזה נאמר בכל לשון.

אדם יכול לומר אותו אפילו בלשון יחיד לעצמו.

הרב בית כנסת יכול להגיד אותו בלשון רבים לכל בני קהילתו.

והוא כדי להוציא את כולם ידי חובתם.

אבל מצווה מן המובחר,

שכל אחד ואחד יאמר את הווידוי בפני עצמו. דהיינו, כל ראש בית,

ואם אין ראש בית, אז

עיקרו של בית שזה האישה,

היא אומרת את הווידוי.

ויש הנוהגים לפתוח ספר תורה בהיכל,

ולקרוא ללא ברכות תחילה וסוף את הווידוי מתוך ספר תורה שמצוי בהיכל, כי להוציא ספר תורה מוציאים אך ורק בזמנים המותרים או לצורך בדיקה, ולא מעבר לכך.

והמהדרין מן המהדרין נהגו לקרותו בכותל המערבי.

אז כמובן שבערב שביעי של פסח,

מי שלא חג את

החג האחרון של שביעי של פסח בירושלים ולא נמצא באזור

הכותל המערבי, יעשה את זה בביתו או בבית הכנסת,

ופתר את הבעיה וקיים מצוות

וידוי מעשרות.

ואם עבר על אחד מדיני הפרשת תרומות ומעשרות אפילו פעם אחת

במשך ג' שנים,

ואפילו רק מסופק בדבר, אינו מתוודה.

שהרי חס ושלום חס וחלילה הוא ימצא דובר שקרים לפני הבורא יתברך.

ובכלל זה אם שינה את סדר ההפרשה שלא תרם, תרם שלא מן המוקף,

ושכח לברך על ההפרשה מתבל ודאי.

נמנע מליתן מעשה ראשון ללוי מחמת ספק בלוויה.

הוא לא יודע אם הלוויה זה מקורי או לא.

וכל שכן אם נכשל אפילו באכילת ספק תבל,

כפי שכותב הרמב״ם

בשולחן ערוך

ובספר משפטי ארץ וכולי,

כן?

אז הימנע מלהגיד.

ויש שאמרו עפלפיקן בדיעבד רשאי לקרוא מתוך החומש את פרשת כי תחלל העשר את מעשר שנת גאולתך,

שנת המעשר, והינתה לאבי אדום, שהיא כוללת בתוכה גם את פסוקי הווידוי.

ובלבד שיאמר אותם בטעמי המקרא. למה?

כדי שיהיה נראה כקורא בתורה.

ולא כאחד שאומר את הווידוי בגלל הבעיה הזאת שהוא לא נהג כדת וכדין.

נשים, כמו שהזכרנו, גם הן חייבות במצוות ביעור,

כיוון שהיא בכלל מצוות מעשרות. ובמצוות מעשרות גם הן חייבות.

כך כותב החזון איש בספרו באות ז',

בסוף.

אבל מצוות וידוי היא פתורה.

למה?

כי אין להן חלק ונחלה בארץ ישראל.

ולכן הן לא יכולות לומר את מה שכתוב בדברי הפסוק בפרשת גדעמו, ואת האדמה אשר נתת לי.

אין להן חלק ונחלה. בנות צל אופחת קיבלו חלק ונחלה.

ולאחר מכן החלק והנחלה הזה עבר למה?

לבעלים שלהם.

על מטה משפחת אביהן וכולי, עבר לבעלים שלהם.

אבל הם עצמם,

אין להם שום חלק ונחלה. ועל כן,

אישה תעשה רק את הביאור מעשרות ואת הווידוי מעשרות לא תעשה.

אולי היא תשמע מפי אחר ותצא ידי חובה וכולי,

יכוון גם עליה.

אבל הגברים עצמם הם מחויבים.

כן,

הבדלה שהחיינו בברכת המצות. בואו נראה.

אין עושים הבדלה בין יום טוב לשבת בתפילה או בקידוש.

למה?

כי המנהג הוא שרק ביום טוב, שחל להיות במוצאי שבת,

אז מבדילים בסדר שנקרא יקנה אז.

אבל יום טוב,

שלאחר מכן חל שבת,

כמו השנה,

אז אנחנו לא עושים בו הבדלה.

אלא מה אנחנו עושים בו?

אנחנו אומרים,

נוסח מיוחד בתפילה, ותודיענו משפטי צדקיך. זה מופיע במחזורים,

לשים לב לדבר הזה.

וכמו כן, אין מברכים בקידוש ברכת שהחיינו.

למה? כי שביעי של פסח

הוא שונה ממה? משמיני חג עצרת.

שמיני חג עצרת זה אומנם יום שמיני, אבל הוא חג בפני עצמו,

ולכן הוא נקרא שמיני פסיק חג עצרת.

אבל שביעי של פסח זה

המשך של חג הפסח,

שבו אנחנו מקדשים את עצמנו במועד מיוחד, הן בתחילת הפסח והן בסופו.

ולכן, היות והוא לא נחשב רגל בפני עצמו,

כפי שכותב

המשנה ברורה באות יג בסימן ת'צדיק,

כן? וגם הוא מביא שם לגבי הברכת שהחיינו בסימן ת'צדיק, סעיף ז',

לכן אנחנו לא מברכים שהחיינו,

אין לנו סדר של יקנה אז,

אנחנו לא אומרים...

סליחה,

גם אמירת ותודיענו אנחנו לא אומרים,

כי אמירת ותודיענו זה רק לגבי יום טוב שחל במוצאי שבת,

אז אנחנו אומרים ותודיענו,

כן?

יפה מאוד.

אז נוסח התפילה הוא כמו יום טוב,

אז שהחיינו אין לנו,

כן?

יפה מאוד.

ברכת

המצות

תהיה בשבת הזאת,

דהיינו, שאחר שביעי של פסח השבת אנחנו לא אוכלים בשבת הזו בכפז,

לא נוהגים לאכול בחמץ.

יש כאלו מקומות שמקלים, ולמה?

כי הרב עוד לא קנה בחזרה את החמץ מהגוי,

ואם הוא יתנה איתו תנאי

שהחמץ כבר יהיה מופקע מאליו כמו שאחרים רוצים לומר,

ולעשות כן כדי שיוכלו אחרים כבר בשבת להשתמש בחמץ שברשותם,

או לשתות כל מיני משקאות שהן חמץ וכולי,

אז אנחנו נכנסים לבעיה.

מה קורה עם המכירה הזאת? האם המכירה הייתה מכירה, או שהמכירה הזו הייתה לשליש ולרביע, לא שמענו.

ולכן המנהג שלנו שבשבת שאחר שביעי של פסח לא אוכלים חמץ,

ולכן המצות שנמצאים ברשותנו עדיין מברכים עליהם המוציא לחם מן הארץ,

כי הלחם עדיין לא נמצא בשוק,

ולכן אי אפשר לברך עליהם ברכת מזונות אלא המוציא.

בשביעי של פסח בלילה נהגו ללמוד עד חצות הלילה,

בו אירעה זמן הנס של קריעת ים סוף, שנאמר, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימינם ומסמולם.

ויש שנהגו לקום מוקדם יותר מעלות השחר ולשבת וללמוד את התיקון,

שהוא נמצא בפרשת בשלח עד הסיום שלו, כי אני השם רופאיך,

ולאחר מכן נהגו ללמוד את הסדר המיוחד כפי שתיקן בעל החמדת ימים רבי בנימין הלוי,

מביא את זה גם

בהקפחיים, כן, בעמוד צדיק,

ת׳, סליחה,

הוא מביא את סדר הלימוד המיוחד שנוהגים ללמוד.

עוד בעיה שקיימת לנו,

בגלל שאנשים כבר, לצערנו הרב, רוצים לברוח מהקדושה של חג הפסח ישר אל החמץ,

והחמץ הוא נמשל ליצר הרע,

והמצה נמשלת ליצר הטוב,

אז יכולים, חס ושלום, חס וחלילה, להיכשל בשבת הזאת,

ולהוציא להם כל מיני כלים של חמץ,

ולאכול איתם, וכולי,

ומי התיר לך לעשות כן בשביעי של פסח,

כן?

הוא רוצה לעשות את זה.

מה הולך עם זה? אפשר לעשות שלא יתערבבו כלים של חמץ עם פסח וכולי.

לכן, כפי שאמרתי, מנהגנו בקהילה הקדושה,

לא לאכול עד מוצאי שבת,

בשעת,

סליחה,

יציאת השבת לפי רבנו תם,

שאז מגיע אלינו הגוי,

ואנחנו, בסיעתא דשמיא, אם יסכים, כן?

נקנה ממנו בחזרה את החמץ,

וכולם יוכלו להשתמש בחזרה בחמץ שמצוי ובכלים של החמץ שנמצאים ברשותם.

גם בטופס המכירה אנחנו מציינים את הזמנים הללו.

מערב פסח, דהיינו השנה ביום חמישי בלילה,

אנחנו עושים את המכירה של החמץ עם הגוי,

ולאחר מכן עד למוצאי שבת מזמן רבנו תם,

שאז אם ירצה אנחנו נקנה ממנו בחזרה את החמץ.

ולכן, כל אותם האנשים שאינם אוכלים קטניות, כגון בני אשכנז ומרוקו,

שלא אוכלים קטניות בפסח,

כן? הם רשאים לבשל, אמנם, עבור השבת הזאת בסירים של פסח,

את הקטניות הללו, ואין שום בעיה לאכול אותן.

אבל חכם עיניו בראשו,

בודק את כל הקטניות מראש קודם כניסתו של חג הפסח,

ולאחר מכן יוכל גם לאכול מהן בסיום חג הפסח, דהיינו בשבת שאחר שביעי של פסח.

את הקטניות הללו, כמו שאמרנו, יבשל בכלים של פסח,

ולא יבשל אותן בכלים של חמץ מהסיבה שמא יתערבבו כלי חמץ עם כלי פסח.

יהי רצון, בעזרת השם, שהקדוש ברוך הוא יעזרנו על דבר ואת שמו,

שלא תצאת תחת ידינו וידכם,

ונזכה שיקוים בנו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל במהרה בימינו אמן ואמן.