ביעור מעשרות בערב שביעי של פסח בשנה ה-4 לשמיטה - התשפ"ו - הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח.

הקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו בעזרת השם לפסח כשר ושמח.

היום נעסוק בשיעור בסייעתא דשמיא בהלכות

ביעור מעשרות לשנת תשפ״ו.

מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כוללת

גם את מצוות הנתינה לאנשים הראויים לקבל את המתנות, כגון כהן,

לוי או עני.

בשנים ששייכים בהן נתינת המתנות,

דהיינו בשנים שיש בהן דין של מעשר שני,

יש לנו לחלל את קדושת הפירות על מטבע.

במחזור של שבע שנים,

בחג הפסח, כמו השנה,

בשנה הרביעית,

אנחנו עושים ביעור מעשרות.

וכן, בעזרת השם,

בעוד שלוש שנים בשנת

השמיטה, השנה השביעית, גם שם נעשה בחג הפסח ביעור מעשרות.

את התרומות והמעשרות יש לנו להוציא מהבית, לתת אותן למי שהיו אמורים לקבל אותן

בזמן שבית המקדש קיים,

והלאה,

השייכים במצוות הללו של תרומות ומעשרות.

המצווה הזאת נקראת בשם ביעור מעשרות.

לאחר הביעור, אנחנו נראה במהלך השיעור את נוסח

הווידוי שאנחנו אומרים, הנקרא וידוי מעשרות.

ונבהר,

מי שיש בידו את אחד מהדברים הבאים,

שנאמר, צריך לטפל בהם כמבואר.

דהיינו,

הדבר הראשון, אם יש לאדם פירות שנקטפו לפני ט׳ בשבט,

תשפ״ו,

ולא הפריש מהם תרומות ומעשרות,

יש לו להקדים ולהפריש מהם תרומות ומעשרות.

הדבר מצוי מאוד למי שיש חקלאות שדה

ויש לו תוצרת ביתית,

והוא עושה איתה כגון ענבים שעושה מהם יין,

כגון שמן מזיתים,

ריבות למיניהם

של פירות או חמוצים.

כל שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות,

חובה להפריש מהם.

דבר נוסף,

פירות מהשנה הזו, השנה הרביעית למניין שנות העץ,

לצורך העניין,

הם נקראים בשם נטע רווי.

הפירות הללו שכתבתי אותם מהעץ נמלות לו ארבע שנים,

יש לנו להקדים ולחייב.

נכלל את קדושתם

עבור מטבע כסף,

ממילא פוקעת קדושתם מהפרי ועוברת אל מטבע הכסף, שנראה בהמשך מה אנו עושים איתו.

הדבר השלישי,

תרומות שהיו נצרכות ליתן אותן לכהן,

ולא ניתנו לכהן.

יש לנו להקדים ולתת אותן לכהן בזמן הזה.

הדין הזה בימינו שייך רק במינים שהכהן יכול ליהנות מהם,

כגון שמן, הוא יכול להדליק איתו נרות,

או מינים שהוא יכול לתת לבעלי החיים שברשותו,

אבל שאר מינים

אין חובה לתת אותם לכהן.

מדוע? משום שאינו יכול ליהנות מהם, אלא

חובה עלינו לבער אותם בהגיע זמן ביעורם.

דבר רביעי ואחרון,

מעשרות שהופרשו אך לא ניתנו

לבני לוי, שבט לוי,

או לעניים,

יש לנו להקדים ולתת אותם להם.

האנשים שקיבלו את התרומות והמעשרות

יכולים להשהות את התרומות והמעשרות בביתם אף לאחר

זמן הביעור.

דבר חמישי, תרומה או חלה שהפרישו אותה.

יש לנו להקדים ולשרוף אותה או להשליך אותה במעטפת

כפולה ומכופלת אל האשפה.

דבר שישי,

אם יש לאדם מטבע לחילול מעשר שני,

שקל או שתי שקל, ולכן על זה הדרך,

שהוא חילל עליו את קדושת הפירות

שהיו עד כה,

אנחנו נראה את אופן הטיפול כעת, כיצד

אנחנו

פועלים איתו.

את המטבע הזה, אופציה ראשונה, יש לנו להשליך אל הים

או לעבד אותו בצורה של שחיקה. דהיינו, לקחת אותו ולהכות עליו הדק היטב היטב הדק עם פטיש כבד עד כדי כך שהוא יוצא מכלל שימוש.

או לחלל את קדושת הפירות

שהועברה אל המטבע,

אל

כף סוכר

או יותר מכף סוכר,

ואת זה אנחנו שופכים אל הכיור

עם זרימת מים, וזה הולך ונעבד.

הדבר השביעי,

כל החובות הללו אמורים ביחס ליבול של שלוש שנים שקדמו לשנה זו, שנת תשפ״ו.

דהיינו, תשפ״ה, תשפ״ג״ד, תשפ״ג.

אך אין להם

אין לנו חובה להקדים ולהפריש תרומות ומעשרות

מיבול של השנה הנוכחית,

כגון ירקות

שנלקטו בשנת תשפ״ו או פירות העץ

שחנתו להם לאחר ט׳ בשבט תשפ״ו עדיין אין לנו עליהם חובה.

זמן הביעור

זמן הביעור, יש לנו לסיים את

עיבוד והפרדת בעצם קדושה

של הפירות או הירקות שהפרשנו

וחיללנו אותם על מטבע עד ערב שביעי של פסח.

יש הנוקטים לעשות את זה בערב פסח

ויש הנוקטים לעשות את זה בערב שביעי של פסח.

ביום טוב עצמו בוודאי ובוודאי שאנחנו לא עושים את העיבוד,

של אותם מטבעות.

אם יעבור חס ושלום זמן הביעור ואדם לא יפריש תרומות ומעשרות מהפירות,

הפירות לא ייאסרו עליו,

אלא עליו יהיה להפריש תרומות ומעשרות ולתת את התרומות והמעשרות לאותם הנזכרים

מקודם כהן או לוי או עני שהזכרנו שראויים לקבלם באופנים שפירטנו.

למרות שהפירות הללו מותרים לאחר ההפרשה מכל מקום, פירות

שהינם מעשר שני שיופרשו לאחר זמן הביעור יהיו אסורים

באכילה ולא יהיה ניתן לפדות אותם על מטבע.

המחויבים בביעור

זה כולם,

גברים,

נשים ואף

בני 12 או 13 הנקראים בוגרים.

יש אנשים שעשו להם מנוי שנקרא בית האוצר

של מכון

התורה והארץ,

והם נותנים כל חודש, לצורך העניין, או פעם בשנה, סכום מסוים,

ואת הסכום הזה הם מונעים מעצמם בעצם את המטרד להפריש תרומות ומעשרות.

אז שידעו שהמכונים הנ״ל שעוסקים,

או המכון של הרב אליושר, המכון של הרב אפרתי, וכן על זה הדרך.

כל המכונים, הרב שלמה זלמן רווח וכן על זה הדרך,

כל המכונים הללו עוסקים בביעור ללא צורך שאתם תחייגו אליהם ותשאלו אותם, ביערתם לנו, לא ביערתם לנו, הם יודעים,

ועושים את הכול הן בערב שביעי של פסח

והן בערב פסח,

על ידי הממונים המיוחדים שהקימו לצורך העניין של ביאור מעשרות.

בביאור מעשרות אין לנו

ברכה שתיקנו לנו חכמים עליה.

אבל יש לנו נוסח של וידוי,

וכעת נעסוק בעניין של נוסח הווידוי.

לאחר השלמת הביעור של המעשרות, על כל אדם

המבער את המעשרות לומר נוסח וידוי האמור בפסוקי התורה.

אמירת הווידוי, כידוע, הייתה מתקיימת בירושלים עיר הקודש.

שם

היה האדם אומר, ואמרת, אומרת התורה, לפני השם אלוקיך.

זה היה ביום טוב האחרון של פסח,

קודם, מעט קודם זמן המנחה.

בניגוד למשמעות הסטנדרטית של המילה וידוי,

וידוי מעשרות זה לא הודאה על החטאים,

אלא הוא משמש אותנו כמשמעות הפוכה בכלל.

הכרזה של חכמים כתקנה לנו, הכרזה של התורה הקדושה,

על תקנה מיוחדת, והיא עשיית מעשה טוב שאנחנו עושים.

כבר אמרו לנו חכמים כי ניתנה לנו התורה בדרך

להערה עבור האדם,

שיצריך את עצמו לשמוח גם כן לא רק בעשייה של מעשה, אלא גם בביטוי שפתיים,

באומרו את נוסח הווידוי,

על המעשים הטובים שהוא עשה.

מי שאדם שאין לו חלק בארץ,

אז

נאמר בפרשת וידוי מעשרות, השקיפה ממעון קודשך מן השמיים,

וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש.

חכמים למדו מפה

כי מי שיש לו חלק בארץ ישראל יכול להתוודות.

אנשים שאין להם חלק בארץ ישראל אינם

צריכים להתוודות.

מי אלו האנשים? גרים,

עבדים, שהם משוחררים.

חז'ל הקדושים אומנם מזכירים לנו בדבריהם שגם הכהנים והלוויים לא מתוודים.

למה?

כי כידוע הם לא נטלו חלק

בכלל השבטים שלקחו את חלקם בארץ הקודש, ארץ ישראל.

הרמב״ם, לעומת זאת, כותב בהלכות מעשר שני בפרק ה' הלכה יד',

שגם הכהנים והלוויים מתוודים.

דהיינו,

שאף על פי, כותב הרמב״ם, שלא נטלו חלק

הכהנים והלוויים בארץ ישראל, כי התורה הקדושה אומרת, השם הוא נחלתם.

לא יהיה לכהנים וללוויים חלק וכו', השם הוא נחלתם.

אז אף על פי, כותב הרמב״ם, שלא נטלו חלק,

יש להם ערי מגרש,

ששם הם גרים, וזהו חלקם.

ועל כן יש בהם מעט מין שותפות עשיית המצווה הזאת של וידוי.

אדם שאין לו קרקע,

מדברי תורה,

אמרנו לא יכול לומר, כי כתוב ואת האדמה אשר נתת לנו, ולא אין שום קרקע.

הירושלמי כותב על זה,

מי שאין לו בעלות על קרקע אינו מתוודה.

יש שחלקו על דברי הירושלמי הזה,

והם סוברים שהווידוי לא תלוי בבעלות על קרקע,

אלא במי שקונה או לא קונה. אתה קנית יבול מהשוק,

הפרשת ממנו תרומות ומעשרות,

אם ככה אתה יכול להתוודות על כך.

וכן קטן שהגדיל, נהיה בן 13. האם יש מחלוקת אם הקטן הזה חייב

לעשות את הביעור מעשרות ולהתוודות או לא?

לכאורה,

מה נגיד?

לפי היש אומרים שלא חייב.

הסיבה היא משום ששלוש שנים קודם לכן הוא היה בגדר קטן ממש,

ועדיין לא היה מחויב.

ולכן, ממילא הוא לא יהיה מחויב לשיטתם,

אבל אלו שסוברים שכן הקטן מחויב,

היות והוא עכשיו כבר הגדיל ונהיה בן 13,

ועכשיו נפל לו העניין הזה של מצוות

ביעור מעשרות ווידוי מעשרות,

בוודאי ובוודאי שהוא יכול לקחת

חלק במצווה הזאת ולעשותה כדת וכדין.

ולכן, אלו שסוברים שלא יכול הקטן לקחת חלק במצווה,

כי כבר כתוב הפסוק בווידוי, כן? עשיתי ככל אשר ציוויתני.

ובג' שנים שקדמו לעניין עכשיו של ביעור מעשרות שהוא מחויב בו,

אולי היה מצווה.

גדול המצווה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

גם הנשים, בזה יש מחלוקת,

ואמרנו להלכה הן כן עושות וידוי מעשרות.

יש כאלו שאמרנו שסוברים שהן לא חייבות בווידוי מעשרות. למה?

כי כתוב הפסוק, ואת האדמה אשר נתת לנו.

נשים, אין להן חלק בארץ ישראל.

ראינו בעניין של בנות צל אופחה, תנה לנו נחלה, וכולי וכולי,

ועדיין לא קיבלו, אלא נחלתם עוברת לבעליהן,

על משפחת אביהן, וכולי.

מרן הרב עובדיה,

זכותו תגן עלינו אמן, כבר כתב

בהלכות תרומות ומעשרות בספר שלו, חזון עובדיה,

שמכל מקום הנשים השתדלו לשמוע את קריאת פרשת וידוי מעשר שאומר הבעל שלהן,

ובכך יצאו גם הן ידי חובה, אף על פי שאין להן חלק ונחלה בארץ ישראל.

ועל כן, מוריי ורבותיי,

בזמן הזה הפוסקים נחלקו.

האם וידוי מעשרות קיים, הוא מוכרח, הוא חובה, או שלא?

אז כידוע זה מתפצל לשני צדדים.

הצד הראשון,

יש לנו חיסרון לצערנו הרב, אין לנו בית המקדש.

התורה הקדושה אומרת, ואמרת לפני השם אלוקיך.

ואיפה? בבית המקדש, ביארתי הקודש מן הבית.

ולכן רבותינו הפוסקים חולקים, האם קיימת מצוות וידוי מעשרות?

בזמן הזה או לא.

היות ואין לנו בית מקדש,

אולי נאמר שלא קיימת מצוות ביאור מעשרות.

אבל מכל מקום, עשיית

קריאת פרשת וידוי מעשרות, שהיא זכר למצווה,

אותה אנחנו עושים כמו שאר מצוות,

כפי שהיינו בליל הסדר, בהן של קורבן חגיגה,

קורבן פסח, אכילת אפיקומן, וכן על זה הדרך הכל,

זכר למקדש.

כדי שבעזרת השם, שכשיבנה בית המקדש,

נוכל בוודא ובוודאי לעשות את המצוות כולן בחיוב ובהידור רב.

אופציה שנייה שכתובה בדברי רבותינו, שהיא מהווה חיסרון

בשלמות המצווה, היות ואין לנו בית מקדש,

זה החיסרון בנתינת מעשר ראשון ללוויים.

בימי יוחנן כהן גדול, כידוע, ביטלו את מצוות וידוי המעשר. למה?

כי באותה העת נתנו את המעשר הראשון לכהנים,

ולא כפי שמופיע בתורה שנותנים אותו ללוויים.

ולכן,

האנשים, היוצא שהם יגידו שקר,

לכן הם לא יכלו להתוודות

ולומר עשיתי ככל אשר ציוויתני, זה לא היה ציווי.

ומדוע הייתה הסיבה שהם נתנו את זה לכהנים ולא ללוויים?

כי היה קנס מעזרא הסופר, שהוא קנס את הלוויים,

שלא יעלו איתו לבבל מירושלים.

והם עלו, ועל כן הם נקנסו ולא קיבלו, אלא זה עבר לכהנים.

ובימינו

נחלקו הפוסקים, כפי שאמרתי, האם אפשר לתת מעשה ראשון לכהנים,

גם או רק ללוויים.

יש פוסקים שסוברים שאפשר לתת המעשה הראשון גם לכהנים,

כפי קנס עזרא בזמנו,

שכנס את הלוויים.

ולכן, אין להתוודות בזמן הזה, משום שאי אפשר לומר את הנוסח, עשיתי ככל אשר ציוויתני, אם אתה נותן,

כי כמו שהורה עזרא הסופר.

כי דין תורה, צריך לתת את זה ללווי ולא לכהן.

אבל החולקים עליהם, הסוברים, שבזמן הזה נותנים מעשה ראשון ללוויים,

כן?

כי עזרא, אף על פי שעזרא קנס אותם, הקנס היה רק בדורו ולא לדורות הבאים,

ניתן לתת להם, וממילא גם...

ניתן לאדם להתוודות בזמן הזה את הנוסח של וידוי מעשרות.

החיסרון בנתינת התרומות בזמן הזה,

אנחנו לא נותנים את התרומות,

תרומה גדולה ותרומת מעשר לכהן, משום שאינם בטהרה.

אנחנו בהיעדר טהרה.

ולכן, איך יאמר אדם לבורא עולם, עשיתי ככל אשר ציוויתני?

חזל מפרשים על הפסוק הזה,

שימחתי, שמחתי ושימחתי בו.

ואיך

אדם שמח, אהיה שמחה, כי בעוונותינו הרבים אנחנו טמאים כולם, טמאים מתים.

אז אהיה השמחה.

ממילא גם האכילה לא יכולה להיות בשמחה, ממילא

אין את העניין של הנתינה.

היא נתינת המעשר הראשון ללווים בימינו.

יש שמקיימים כלל את מצוות, שאינם מקיימים כלל את מצוות הנתינה ללווים,

ומשום כך

אין המצווה מתקיימת כפי שמופיע בתורה, בשלמותה.

ולכן, שוב פעם, זה חוזר על עצמו.

אי אפשר להם לומר את המילים עשיתי ככל אשר ציוויתני.

היות ויש לנו את העדר הטהרה,

מלבד קיום פרטי הנתינה,

הפוסקים עוררו על הדבר הזה

וכתבו שכיום אנחנו לא יכולים להתוודות משום

שאנו מפרישים בטומאה, ולכן לא נוכל לומר ביערתי ממנו בטמא.

כן, כך כתב החוכמת אדם

בשערי צדק בשער מצוות הארץ, פרק יא סעיף כג יואין שם,

ונאמר את לשונו. ועכשיו,

בעוונותינו הרבים שמפרישים הכל בטומאה,

אין אנו יכולים להתוודות שאינו יכול לומר ולא ביערתי עמנו בטמא,

עד שיערה עלינו הקדוש ברוך הוא ממרומים רוח טהרה.

ובאמת, החוכמת אדם טמאה על לשון השולחן ערוך,

שהעתיק את כל דין

הווידוי של המעשרות,

ולדבריו של החוכמת אדם אין אפשרות לעשותו כדת.

סיבת המניעה השלישית,

עקב מניעתנו בקיום פרטי המצווה כדין,

יש שכתבו מרבותינו שבזמן הזה לא מתקיימת לה מצוות וידוי מעשרות.

ויש, כנגדם שכתבו,

שכיוון שזאת צורת ההפרשה בזמן הזה,

אז ישנה אפשרות להתוודות ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

לדעות הסוברות

שיש מצוות וידוי בזמן הזה, יש אומרים

שיש לברך

על המצווה בלשון להתוודות

וידוי מעשר. דהיינו, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,

אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתוודות וידוי מעשר.

ויש ששינו את הנוסח על וידוי הביעור.

ויש שגם כתבו להוסיף

ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אך

יש אומרים מרבותינו

שאין לברך על מצוות וידוי מעשרות

בזמן הזה.

אדם ששכח ולא התוודה,

אם עבר החג ולא התוודה, אינו מתוודה עוד. כי התורה הקדושה קובעת את זמן הוידוי דווקא בכניסת הרגל. דהיינו, ערב

כניסת שביעי של פסח.

ואם ביער את המעשרות ולא התוודה,

אז יש מי שאומר שיכול להתוודות,

לאחר חג הפסח.

המנהג של נוסח הוידוי

הוא כזה

ביום שביעי של פסח לפני תפילת מנחה או לאחריה,

נוהגים לקרוא את הפסוקים העוסקים במצוות וידוי מעשרות.

הפסוקים הללו מופיעים בספר דברים בפרק כו',

מפסוק יב'

עד פסוק טו'.

והם כך, כי תכלה לעשר את כל מעשר תבועתך בשנה השלישית,

שנת המעשר,

ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו.

ואמרת לפני ה' אלוהיך, ביערתי הקודש מן הבית,

וגם נתתיו ללוי,

לגר ולגר, ליתום ולאלמנה,

ככל מצוותך אשר ציוותני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי.

לא אכלתי באוני ממנו, ולא ביערתי ממנו בטמא,

ולא נתתי ממנו למת.

שמעתי

בקול ה' אלוקי עשיתי ככל אשר ציוותני.

השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש.

זהו הנוסח, כפי שהזכרתי, מופיע בספר דברים.

פרק כ״ו, פסוקים י״ב עד י״ט.

לאחר קריאת פרשיית וידוי המעשרות שהזכרנו,

אנחנו מוסיפים לקרוא את דברי המשנה במסכת

מעשר שני,

פרק ה', משנה י״ג.

שם יש בקשות ותוספות שונות.

וכך כתוב,

השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך.

את ישראל בבנים ובבנות

ואת האדמה אשר נתת לנו בטל ובמטר

ובבלדות בהמה כאשר

נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש

כדי שתיתן טעם בפירות.

זו התוספת

בדברי המשנה.

ויש שנוהגים לקרוא את וידוי המעשרות

דווקא בכותל המערבי שהוא בבחינת

לפני השם אלוקיך או עולים לירושלים לקוראו שהיא במעלות

הקדושות ביותר מכל המקומות והארצות כולם או

אם לא יכולים לעלות לירושלים אז יקראו זאת בבית הכנסת שהוא כעין

בית מקדש

בית מקדש מעט.

יש מרבותינו שכותבים לפתוח את הספר תורר בעודו בהיכל

ולקרוא בציבור

ללא ברכות תחילה וסוף את פרשת הוידוי מעשרות.

ויש הקוראים אותו מתוך החומש כל אחד כמנהגו.

אלו שקוראים

מתוך ספר התורה לא יאמרו בפה את הבקשות המובאות בדברי המשנה

מעשר שני שהזכרנו בעת הקריאה. למה?

כי זה הפסק

בין קריאת התורה.

אלא

הם יקראו בתורה ויכוונו את ליבם גם לבקשות של בנים, בנות, ולדות וכו', פירות טובים

האמורות במשנה.

אמנם אם יש אדם אחר הוא יכול לקרוא את פרשיית הוידוי ולהוציא ידי חובה את האחרים,

אך מצווה מן המובחר שכל אדם ואדם יקרא בעצמו את הפסוקים הללו.

ולאחר

קריאת פסוקי וידוי המעשרות

והעניין של אמירת המשנה שהזכרנו מוסיפים נוסח,

והוא

יהי רצון מלפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו,

כשם שזכינו לקיים מצוות ביעור מעשרות וידוי מעשרות,

כן יזכנו הקדוש ברוך הוא לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מן התורה,

וכן מצוות ביעור וידוי מעשרות מן התורה,

בביאת גואל צדק ובבניין בית המקדש במהרה בימינו,

אמן כן יהי רצון.

יזכנו השם על דבר כבוד שמו שנזכה בסייעתא דשמיא לשמר ולקיים את מצוות ארץ ישראל כדת וכדין,

נזכה לפסח כשר ושמח, ברוכים תהיו להשם.