אשתי, בואי נרקוד! - מעשה נפלא מבעל השם טוב

פעם אחת (1) ישב רבי ישראל בעש"ט עם חסידיו. כל בני החבורה הקדושה ישבו בסעודת ליל שבת. אחרי שקידש על היין, צחק הבעש"ט צחוק גדול מאוד! 

החסידים התבישו לשאול אותו: 'למה הוא צוחק?' זה לא דבר שראוי אחרי קידוש לצחוק פתאום. ממתי הבעש"ט צוחק ככה פתאום, בלי סיבה, בלי כלום? מה זה? זה לא ביידן... (נשיא ארה"ב, שלוחץ ידים למישהו שאינו נראה ו) 'אין אף אחד'... 

אחר כך התיישב הבעש"ט ליד השולחן כמנהגו תמיד ושוב (2) צחק צחוק גדול!! המתין עוד קצת וצחק עוד פעם, פעם שלישית (3)! לבד, הוא צוחק לבד, בלי שום סיבה. זה היה פלא בעיני הנוכחים. לא ראו מעולם דבר כזה אצל רבם. 

ואז הביטו ברבי זאב קיציס שישאל את הבעש"ט את סיבת הדבר, כי הם ידעו שהבעש"ט מעשן מקטרת במוצאי שבת ורבי זאב נוהג לשאול אותו על דברים שארעו ביום שבת. 

והוא שאל אותו: 'רבנו! מה טיבו של הצחוק שכבודו צחק אמש?', 

אמר לו: 'אני אראה לכם את סיבת הדבר'. 

בכל מוצאי שבת נהג הבעש"ט לנסוע מעט מחוץ לעיר וגם בפעם הזאת ציווה את המשרת הגוי: 'לרתום את הסוסים' וציווה על בני החבורה: 'לשבת עמו בעגלה ותביאו לי גם את הבגדים המיועדים ליום חול'. 

עלו החסידים לעגלה, נסעו עמו כל הלילה, לא יודעים לאן. עם בוקר הגיעו לעיר קוזניץ'. בעיר הזו כבר הכירו את הבעש"ט לתהילה וכששמעו שהוא הגיע לעיר התרגשו כולם והכינו אותו לבית של אחד מפרנסי העיר, איש רם מעלה, כדי שיתגורר בזמן שהותו בעיר אצלו. 

אחרי תפילת שחרית ציווה הבעש"ט: 'שיביאו אליו את רבי שבתאי, כורך הספרים'. 

הפרנס אמר לבעש"ט: 'מה לכבודו ולאיש זקן זה? זה אדם פשוט! מאנשי עירנו. אמנם הוא איש ישר, אבל פשוט מאוד ואינו בקי בתורה', 

- 'אף על פי כן אני רוצה שיבוא אלי' אמר הבעש"ט. הביאו את האיש. 

אמר לו הבעש"ט: 'תקרא בבקשה גם לאשתך לבוא לכאן'. קראו לה, באה. 

אמר לו: 'עכשיו, רבי שבתאי! ספר לנו מה עשית בליל שבת ואל תסתיר דבר ותאמר את כל האמת!'. 

כולם הטו אוזנם לשמוע מה יספר האיש. 

ואז הוא פתח ואמר: 'לא אסתיר מכם דבר. אספר כל מה שנעשה עמי. ואם חטאתי – תנו לי דרך לעשות תשובה על חטאי. 

אני מתפרנס ממלאכתי, מלאכת כריכת ספרים. בעבר היתה פרנסתי מצויה והיה לי אפילו רווח מועט. נהוג היה בביתי ביום חמישי לאחר חצות היום קנינו את כל צֹרכי השבת: קמח, דגים, בשר, נרות ושאר הצרכים. ביום שישי לקראת שבת היתי מסיים מלאכתי והולך לבית הכנסת לקרוא ספר 'שיר השירים' את הפיוטים, פרקי משניות שנדפסו בספר התיקונים ליום השבת והייתי נמצא בבית הכנסת עד לאחר תפילת ליל שבת. כל ימי נהגתי כך. 

כעת זקנתי והשתנה מזלי: אין לי כוח להתפרנס ממלאכתי ואני חי חיי צער ועוני. איני יכול להביא לביתי צרכי שבת כפי שהייתי רגיל. אבל איני מוותר על המנהג לבוא לבית הכנסת ביום שישי לקראת שבת, יקרה מה שיקרה! אני עושה את זה כי אני רגיל שנים. 

בערב שבת האחרון הגיעה השעה שאני רגיל ללכת לבית הכנסת ולא היתה בידי פרוטה אחת (1) לצרכי שבת. קמח לא היה להכין חלות. מעולם לא נצרכתי לצדקה וגם הפעם לא רציתי לבקש נדבה בפתחי הבתים, או להשתמש בקופת הציבור. 

אמרתי: 'מוטב להתענות ביום השבת ולא לקחת מתנת בשר ודם'. 

אבל, חששתי, שאשתי הזקנה לא תוכל להתאפק והיא תקח מהשכנות נר, או חלה, או דגים, או בשר. 

בקשתי מאשתי: 'לא לקחת מתנה משום אדם. אפילו אם יפצירו בהּ!' כי עם ישראל קדושים הם, יראו שלא הכנתי דבר לשבת, יפצירו שתקבל מידם. אשתי הבטיחה כרצוני. לא זזתי עד שתקעה לי לחיצת יד 

ואמרתי לאשתי: 'בסיום התפילה אני לא אצא מבית הכנסת עם שאר הציבור, שלא ישאלו אותי: 'למה הנר לא דולק בבית?' לכן אני אמתין בבית הכנסת עד שיצא אחרון המתפללים ורק אז אני אבוא הביתה. ונקבל באהבה את מה שנגזר עלינו מן השמים'. 

והלכתי לבית הכנסת בצום. אשתי נִקתה את הבית במטאטא ובחורים ובסדקים ופתאום מצאה כפפות ישנות שאבדו לה לפני שנים! בכפפות היה עיטור של כפתורים ופרחים עשויים כסף וזהב!! כמו שנהגו אחינו בית ישראל בימים עברו. הלכה מיד אשתי לצורף, מכרה את הכסף שעל הכפפות ובתשלום שקִבלה הספיק לכל צרכי השבת!! ואפילו ליום ראשון. קנתה חלה, בשר, דגים ושאר דברים והכינה הכל לכבוד שבת. 

ידעה אשתי שאתעכב בבית הכנסת, לכן קנתה נרות גדולים לכבוד שבת, שידלקו זמן רב. בתום התפילה יצאו כולם מבית הכנסת, פניתי לביתי. מרחוק ראיתי נר דולק. 

אמרתי: 'וואי, אשתי הזקנה לא יכלה להתאפק ובִקשה עזרה מאנשים'. 

באתי הביתה, ראיתי שולחן ערוך, חלה, דגים, יין לקידוש. אמרתי בלב: 'אם אני אקניט אותה – אני אקלקל אל יום השבת'. התאפקתי. אמרתי את הקידוש, אכלתי מהדגים 

ואחר כך בקול רך: 'רואה אני כי לא יכולת לקבל את מזלנו הרע'. 

והיא לא הניחה לי לסיים את דברי ואמרה לי: 'הזוכר אתה את הכפפות עם כפתורי הכסף שאבדו כבר לפני כמה שנים?' 

- 'כן, אני זוכר', 

- 'מצאתי אותם היום כשטאטאתי את הבית! ואת הכסף ומכרתי לצורף ומזה קניתי צרכי שבת'. 

זלגו עיניי דמעות של שמחה! הודיתי לא-לקים ששלח לי לכבוד שבת. לא יכולתי להתאפק. לקחתי את אשתי ביד 

ואמרתי לה: 'אשתי, בואי נרקוד!' 

ורקדנו, רקדנו מרוב שמחה! אחרי שאכלתי את המרק, עלתה שמחה בליבי שוב 

ואמרתי לה: 'בואי נרקוד!' ורקדנו, רקדנו. 

ואחרי שאכלנו את הלפת עוד ריקוד! עוד פעם רקדנו. וזו היתה שבת כיד המלך. אז רקדתי שלוש (3) פעמים עם אשתי אתמול בלילה, כי לא יכולתי להכיל את השמחה שה' נתן לי את הזכות להתענג בשבת על בשר ודגים! מתנת א-לקים ולא מתנת בשר ודם. 

ועתה, רבנו! אם חטאתי כשרקדתי עם אשתי בשבת – אני מבקש ממך, תגיד לי מה הדרך לעשות תשובה ואני אעשה כדברך. וא-לקים יודע: שכוונתי היתה רצויה להודות לו על החסד שעשה עמי'. 

כשסיים רבי שבתאי את הסיפור, אמר הבעש"ט לתלמידים: 'תאמינו לי! שכל המלאכים בשמים צחקו ורקדו עמו. ומזה אני גם שמחתי וצחקתי גם אני'. 

אחר כך קרא הבעש"ט לאשתו של רבי שבתאי ושאל אותה: 'מה תרצי? אם תרצי עושר וכבוד לשארית ימיך – אתן לך. או בן שיוולד לך לעת זקנתך!'. 

רבי שבתאי ואשתו היו חשׂוכי בנים. 

ענתה האשה: 'כמה אני עוד אחיה, חמש (5), עשר (10) שנים? אני כבר קרובה ולגיל שבעים (70) וכך גם בעלי. מוטב אם אני אשאיר אחרי בן הגון!', 

אמר לה הבעש"ט: 'אם כך, אבשר לך: בעוד שנה תלדי בן ותקראי לו: 'ישראל' כשמי והבן הזה יאיר וישַׂמֵחַ נשמתך לאחר מותך. ואם תודיעו לי את הלידה – אני אגיע לבית מילה ואהיה הסנדק שלו.' 

וכך היה כדבריו של הבעש"ט, לשנה הבאה היא ילדה בן והבן הזה קראו לו: 'ישראל!' וזה המגיד מקוזניץ' שנודע כצדיק גדול, ענו וקדוש. 

זה היה בזכות הריקודים. שלשה (3) רִקודים עם האשה, לקבל מתנת שמים ולא מתנה מבשר ודם!

אומר רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות): 'כי זה כלל גדול: כל העולם לא נברא כי אם בשביל הבחירה. ועל כן הבחירה יש לה כוח גדול מאוד-מאוד כמבואר בכל הספרים. ועיקר כח הבחירה זה שהשי"ת העלים והסתיר את רצונו בהסתרות והעלמות גדולות, רק נתן לנו כוח ודעת באדם, שצריך לבלות את כל הימים לבקש ולחפש אחר רצונו יתברך. ולבטל את כל הרצונות כנגד רצונו יתברך!'

הרב שליט"א והקהל שרים: 'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השי"ת... גם מאחרי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד...'. 

תודה רבה.