סיבת החורבן שהעמידו דיניהם על דין תורה | הרב אמנון יצחק
- - - אין זה התמלול, אלא עיקר הדרשה ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א - ישר כוחו! (לכתבה על ספריו - לחץ כאן) - - -
סיבת החורבן - על שלא ויתרו ולא העבירו על מידותיהן
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל:) אומרת: אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.
פתח דבר:
מבואר מכאן שירושלים נחרבה על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נהגו בה לפנים משורת הדין. והענין הוא כמו שפירש בעיון יעקב שבמידה שאדם מודד מודדין לו, ולכן גם הקב"ה התנהג עמהם בקו הדין להחריב את ירושלים בחטאם וכדאמרינן כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו.
והדברים עוד יותר מפורשים בדברי החפץ חיים זצ"ל שכתב בספר שמירת הלשון (ח"א שער הזכירה פ"ב) דברים נוקבים וז"ל: ואם מידתו תמיד להתנהג עם אנשים, שלא לוותר להם כלום משלו ושלא לרחם עליהם, הוא מגביר בזה למעלה את מידת הדין על העולם וגם לעצמו, דבמידה שאדם מודד - בה מודדין לו, ואין מוותרים לו כלום ממעשיו.
ממשיך רבינו החפץ חיים זצ"ל ואומר - וזהו כונת מאמרם ז"ל "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה", דלכאורה, הלא היה להם כמה עוונות כמו שמפורש בכתוב. אמנם לפי זה ניחא, דאם היו מעבירין על מידותיהן, היה הקב"ה מוחל להן גם כן, אבל הם העמידו דבריהן שלא לוותר כלום לחבריהן מכפי גדר הדין, לכן דקדק הקב"ה גם כן אחריהן.
רואים מזה עד כמה חשוב הוא שהאדם יתרגל לוותר לזולתו ויהיה תמיד מעביר על מידותיו כדי שגם כלפיו יתנהגו באותה מידה, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אם כן כמה צורך והכרח יש להתנהג במידה זו - מידת הויתור שכוללת בתוכה את הענין להיות מעביר על מידותיו, ואם זאת היתה הסיבה שגרמה לחורבן הבית הרי שאם נתקן הנהגה זו נזכה בעזרי"ת לראות בבנין הבית בקרוב.
מזה הטעם התעוררתי לדבר על מידה חשובה זו "מידת הוותרנות" שחז"ל יחדו לה חשיבות רבה, ולכן כדאי לברר מה זה לוותר ולהעביר על המידות, וכן עלינו לדעת עד כמה שמהויתור רק מרויחים ואף פעם לא מפסידים, וממילא אף פעם לא מתחרטים ממה שויתרנו. נעמוד גם על נקודה עיקרית בענין והוא "עד היכן הוא שיעור הויתור", עוד נראה ממעלות הויתור והסגולות הרבות שטמונות במידה נפלאה זו. נראה גם כן את הצורך שיש להעביר על המידות ולהיות מוותר כלפי זולתו, ובסוף נביא כמה דרכים ועצות המועילות לבן אדם להשיג מידה נפלאה זו.
מה זה לוותר וכלפי מי צריכים לוותר
נפתח הנושא בהגדרת הויתור, כלומר מה זה לוותר, מה נחשב ויתור וכלפי מי צריכים לוותר.
מרן הרב שך זצ"ל היה אומר שה"ויתור" אינו כולל רק את ההסכמה לרצונו של הזולת בעת ויכוח או מחלוקת. הויתור כולל למעשה את הקרבת הרצונות האישיים והמטרות העצמיות - לשם טובתו של הזולת, לשם שמירה על כבודו ולשם הצלתו מפגיעה כל שהיא.
ודבר זה נוגע בין ביחסו כלפי אשתו ובני ביתו, חביריו, קרוביו, שכיניו וכו', שהאדם צריך להיות מוכן לוותר על עניניו, רצונותיו ומטרותיו לשם טובתו של הזולת.
"לוותר" - פירושו הוא למחוק ולשכוח מהדבר לחלוטין!
ראוי לציין דבר חשוב ששמעתי מהמשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א שאמר ש"לוותר" - אין פירושו שבו ברגע הוא שולט על עצמו ולא מגיב בחריפות כלפי זולתו, אמנם הדבר שמור בתוך לבו של האדם ובבוא יום מן הימים יזכור את אותה פגיעה שפגעו בו, וגם יזכור שאז בזמן הפגיעה לא הגיב במאומה כלפי זולתו ואם כן עכשיו הוא הזמן לשלם לזולתו כגמולו...
זה ברור שגישה כזו אינה נקראת לוותר בשום אופן. לוותר הוא שהאדם מעביר על מידותיו וממילא שוכח הוא ממה שנעשה נגדו ומעביר ומוחק את הדבר מלבו עד שמרגיש הוא שלא עשו שום דבר נגדו ואין לו על מה להתרעם ולהקפיד כי הרי הדבר כבר נשכח ממנו ונמחק מלבו.
להחשיב את הפגיעה כאילו היתה "חלום"...
וזה כעין מה שיעץ הגאון רבי אליהו רוט זצ"ל לחסיד אחד שפגעו קשות בכבודו וביזו אותו בדברים קשים כגידין שנגעו לו עד עמקי נשמתו, ואמר לו שאם רוצה להתגבר על מצב זה עליו להחליט ולחשוב שכל מה שעבר עליו היה חלום - "תדמה בנפשך שהדברים לא היו ולא נבראו, אל תספר על כך לשום נברא, ואל תדבר על מאורע זה כלל מטוב ועד רע".
ואכן לאחר כשבועיים ימים ניגש אליו אותו שפגע בו וביקש את סליחתו על מה שציער אותו בדברים קשים, אך אותו אדם עשה את עצמו כלא מבין וכאינו יודע על מה מדובר, וגם אחרי שניסה להזכיר לו את הבזיונות והצעקות עשה את עצמו כאינו זוכר, ואף השיב למבזה שלא היו דברים מעולם וכמדומה שחלום הוא שחלם...
לימים סיפר אותו חסיד, שאם לא היה מקבל את עצת רבו, בודאי שהיה יוצא מזה חורבן גדול!
אמנם מה שנוגע לעניננו הוא שזהו ענינו של ויתור - לחשוב כאילו הדבר שעשו לנו היה חלום, וכשם שהאדם חולם לפעמים על דברים לא נעימים והוא מבוהל מהחלום, אבל ברגע שמתעורר ורואה שהכל היה רק חלום אז שוכח מכל מה שראה בחלומו. כמו כן מי שפוגע או מעליב או מצער אותנו עלינו להסתכל על זה כחלום ולוותר על הדבר כאילו לא קרה כלום.
ובעצם אפשר לדייק כעין מה שאמרנו ממה שכותב רש"י זצ"ל במסכת ראש השנה (דף יז.) בד"ה המעביר על מידותיו וז"ל: שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו. עכ"ל.
האי "והולך לו" שכתב נראה שהוא כפי שהבאנו - ששוכח מכל הענין ואינו שומר בלבו כלום.
וזהו המוותר האמיתי!
והאמת היא שאנו מוצאים כבר בדברי חז"ל שדיברו על מידת הוותרנות וכמו שכתוב במדרש רבה (בראשית פכ"ג יג): בני ביתו של אברהם אבינו וותרנים היו.
ובבמדבר רבה (פ"ט ב) כתוב: "איש איש" לימדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך. נשפך יין הוי ותרן "להנחיל אוהבי יש", וכן שמנך "ואוצרותיהם אמלא", נקרע כסותך "ימלא ה' כל משאלותיך".
מויתור לא מפסידים לעולם!
ודבר חשוב צריכים לדעת: מויתור לא מפסידים לעולם!
למרות שלפעמים נראה שמי שמוותר מפסיד, האמת היא שמויתור לא מפסידים אף פעם.
ומצאתי ששני נביאים התנבאו בסגנון אחד ואמרו דבר מעניין.
מרן הרב שך זצ"ל כותב במכתב (מכתבים ומאמרים ח"ב מכתב סח): ונער הייתי וגם ב"ה עברתי הגבורות, ולא ראיתי בחיי שמפסידים מויתור, ורק מרוויחים מזה!
וכן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל אמר בפני אחד מקרובי משפחתו כהאי לישנא: דע לך, אני כבר יהודי זקן בגיל שמונים. שנות חיי לא תמיד היו סוגה בשושנים. היו לי מצבים לא קלים, בכל פעם ופעם אני וויתרתי, כופפתי ראשי בפני כל גל וגל, ואני רוצה שתשמע טוב: מעולם לא התחרטתי שוויתרתי!
מעשה נורא שהתרחש בימינו
ורק כדוגמא לזה נביא שתי מעשים נפלאים, עובדות שהתרחשו בימינו אשר מהם נוכל לראות בהחלט שמי שמוותר מרוויח.
בספר באר החיים (ירח האיתנים עמ' קנח) הביא מעשה נפלא ששמע מפיו בעל המעשה, ומעשה שהיה כך היה:
איש מכובד ובעל משפחה ברוכת ילדים מירושלים, שכאשר גדלו הילדים ולא היה להם מספיק מקום לשבת בסוכה הקטנה שבנו מדי שנה על מרפסת ביתם, החליטו הילדים לבנות סוכה רחבת ידים למטה בחצר, ומן המחשבה למעשה - קנו דפנות לסוכה במידות מדוייקות לפי צרכם, ובמשך שעות טרחו ועמלו בעבודת הקודש לבנות את הסוכה על הצד היותר טוב.
כאשר הכל על מקומו עמד בשלום, דפק אחד השכנים על דלת ביתם, והודיע להם, שחלק מן הסוכה נבנה בשטח שבו הוא מחנה את רכבו, ולכן הוא דורש שיסלקו את הסוכה ויבנוה במקום אחר...
שמעו הלה את בקשתו וניסו להסביר לו את גודל היגיעה שכבר טרחו בבניינה, ועל כן מבקשים ממנו שיוותר ויניח להעמיד שם את הסוכה למשך שמונת ימי החג, ברם הלה אטם את אזניו משמוע והודיע נחרצות שאין הוא מרשה להם לבנות את הסוכה שם בשום פנים ואופן.
הבנים קבלו את הבשורה הלא טובה, והתחילו לטעון לאביהם שיש בהתנהגות של השכן משום מידת סדום, וכי מה איכפת לו להחנות את רכבו במשך שמונת ימי החג במקום אחר, סוף כל סוף הוא גם מקום המשותף שלכולם חלק בו, וכיוצא באמתלאות אלו ניסו לשכנע את אביהם שלא ישגיח בדברי השכן, אולם האב שצדיק היה, אמר לבניו בשפה ברורה שבשום אופן לא ישב בסוכה הגורמת צער ועגמת נפש ליהודי, ואם ברצונם שיאכל שם את סעודות החג עליהם לסתור את הסוכה ולהעבירה למקום אחר.
בלית ברירה טרחו הילדים פעם שניה, ובנו את הסוכה בצד השני של החצר לשביעת רצונו של השכן...
במוצאי יו"ט הראשון של סוכות באמצע הלילה, נשמעו לפתע חבטות עזות מחוץ לסוכתם ששכנה למטה בחצר, מתוך בהלה קמו כולם משנתם והנה המה רואים שלוש אבנים ירושלמיות גדולות שנפלו מהבנין מקומה גבוהה אל המקום שהחנה שם השכן את רכבו אשר נופץ לרסיסי רסיסים מן האבנים, ואילמלי היו מוותרים ומעבירים את הסוכה למקום האחר והיו יושנים באותו מקום, ספק גדול אם היו יוצאים משם חיים וקיימים.
רואים ממעשה נפלא זה שעל ידי שוויתרו לשכן, לא רק שלא הפסידו אלא עוד הרויחו וניצלו ממיתה משונה כזו!
מעשה נפלא שסיפר הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל
נביא עוד מעשה נפלא שסיפר הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל כפי איך ששמע מפי בעל המעשה.
מתחת לאחד הבניינים בבני ברק נפתחה חנות גדולה לריהוט תינוקות. בעלי החנות, ברצותם לפרסם את דבר פתיחתה של החנות, הוציאו חלק מהמוצרים החוצה, אל המדרכה.
הדבר הפריע לשכן אחד והוא ביקש מהם שלא לעשות זאת, אך הבעלים סירבו להיענות לבקשתו עד שהשכן תבעם לדין תורה.
בית הדין שמעו את טענות הצדדים וזיכו את בעלי החנות, כיון שהחלק ההוא במדרכה אינו מיועד להולכי רגל. התובע שמע את הפסק וקיבל. הגאב"ד שליט"א, שהבחין בהתנהגותו האצילית של התובע, ניגש אליו ולחש באוזנו: "מי יודע, אולי יום אחד תצטרך לבעלי החנות הללו, או למוצריהם"... אמר ולא יסף.
אותו שכן היה מתגורר בקומה רביעית באותו בנין. כעבור שבוע יצא בנו הקטן אל המרפסת, טיפס על המעקה, התכופף כלפי מטה ונפל למטה!...
ההורים שהספיקו לשמוע את צעקתו, מיהרו למרפסת והבינו מיד מה שקרה.
בחרדת מות, מיהרו למטה, והנה בהגיעם למטה בעל החנות מקבל את פניהם בהתרגשות עזה, ומוסר לידיהם את התינוק, כשהוא בריא ושלם...
מה התברר? - התינוק נפל היישר מהקומה הרביעית אל תוך מיטת תינוק שעמדה מחוץ לחנות. המזרון שהיה במיטה, "ספג" את התינוק הנופל אל קירבו, והיקהה את עוצמת המכה והתינוק לא נפגע כלל. בבדיקות שנערכו לו התברר שכל גופו היה שלם!
אכן, מויתור לא מפסידים!
ככל שהויתור גדול יותר בסופו של דבר ירויח יותר
ואכן, להנהגה זו יש מקור נאמן בדברי חז"ל בכמה מקומות ונזכיר אחד מהם.
ידוע אצל רחל אמנו ע"ה שרק בזכות הויתור שמסרה את הסימנים לאחותה זכתה בסופו של דבר לבנים, וכמו שכתוב (בראשית ל, כב): "ויזכור אלוקים את רחל" ופרש"י זצ"ל - זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ורק בזכות זה זכתה לבנים.
בנוסף לזה יש להביא מדרש נפלא (איכה רבה פתיחתא כד) שמספר שבשעת החורבן באו אבות העולם ע"ה ומשה רבינו ע"ה וכל אחד מהן טען והזכיר את זכותו לפני השי"ת ולא נתקבלה טענתם עד שקפצה רחל אמנו ע"ה ופרטה את ענין נשואי אחותה ליעקב ואיך שריחמה על אחותה שלא תצא לחרפה ומסרה לה את הסימנים, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
מכאן היה אומר הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל שמי שמוותר יצליח, וככל שהויתור גדול יותר בסופו של דבר ירויח יותר.
מרן הרב שך זצ"ל - חבל שהאנשים אינם מכירים במתיקות של הויתור!
וכדאי להוסיף מה שמרן הרב שך זצ"ל היה רגיל לומר, שלא רק שמויתור לא מפסידים ותמיד מרויחים, אלא צריכים לדעת שהויתור הינו בגדר תענוג וזכות עצומה עד מאוד.
בהזדמנות אחת התבטא ואמר: חבל שהאנשים אינם יודעים ואינם מכירים במתיקות של הויתור!
המוותר הוא החזק!
והאמת היא שיש מחשבה המתגנבת בתוך לבות בני אדם, שמי שמוותר לזולתו הוא מראה בזה שהוא חלש, עלוב, אין לו את היכולת והכח לעמוד נגד זולתו, ועוד מחשבות מסוג זה, אמנם ההיפך הוא הנכון.
וכבר היה מעשה אצל האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל שבערב שבת אחת נכנס לביתו עם ראש הקהל וראו שהרבנית הצדקנית מביאה את מגש הנרות של שבת. ניגש אליה האדמו"ר זצ"ל ושאלה לאמר מדוע היא מכינה את הנרות בבית...
כי מנהגם היה שאם הרבי זצ"ל היה עורך הטיש בליל שבת בהיכל שבבית המדרש שם היה הרבנית מדליקה את נרותיה. ואם כן מדוע היא מסדרת את הנרות בתוך ביתם?
ענתה לו הרבנית שאיננה מסכימה שהרבי יערוך את הטיש באותה שבת כי הרי הרבי אינו חש בטוב.
האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל ענה לעומתה שזה דבר בלתי אפשרי כיון שכבר הודיע לכמה אנשים, וביניהם כמה נגידים שהגיעו במיוחד לחיזוק המוסדות, שהשבת יתקיים טיש. אמנם בסופו של דבר הרבי זצ"ל ויתר והטיש לא התקיים...
ראש הקהל שעמד מן הצד חלשה דעתו, הוא היה משוכנע תמיד שהאדם החזק ביותר בעולם הוא הרבי והנה רואה הוא שהרבנית חזקה יותר ממנו...
בעומדו כך תוהה בדבר זה הרגיש בו הרבי זצ"ל ותפס מחשבתו ואמר לו במתק חיוכו: דע לך - "מי שמוותר הוא החזק".
וכך הם פני הדברים.
ובעצם, יש להביא ראיה לזה מדברי הגמרא במסכת שבת (דף פח:) שהגמרא קובעת: ת"ר הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "ואהביו כצאת השמש בגבורתו". והיינו שמי שמוותר ומעביר על מידותיו עד כדי כך שהוא מהנעלבין ואינם עולבין, עליהם הכתוב אומר "כצאת השמש בגבורתו" מפני שאין לך גבורה גדולה מזה.
המוותר זוכה להתעלות
ואכן, אם רוצים אנו לראות כמה מהמעלות שישנם במידה זו - מידת הויתור, כדאי להזכיר כאן מה שכותב האור החיים הקדוש על הפסוק הראשון שבתורה (בראשית א, א פירוש יא) כי בשעת בריאת העולם נכנסו האותיות לפני הקב"ה, נכנסה האות תי"ו, אמרה לפניו: רבונו של עולם רצונך לברוא בי העולם וכו', וכולן השיבן ה' כי אינו חפץ לטעם האמור בדבריהן לכל אחת ואחת, עד שנכנסה האות בי"ת וקיבלה וברא בה העולם דכתיב "בראשית".
האות אל"ף שתקה, אמר לה הקב"ה אל"ף למה את שותקת וכו', אמר לה את תהוי ראש לכל האותיות. וממנה התחילו את עשרת הדברות כדבר שנאמר (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלוקיך".
מכאן לומדים שהמוותר זוכה להתעלות.
הקב"ה אוהב את מי שמעביר על מידותיו
ובספר באר החיים (ירח האיתנים עמ' לו) הביא מה שכתב שלמה המלך ע"ה בשיר השירים (א, ב): "ישקני מנשיקות פיהו", ומבאר בספר ישמח משה שהחיבה הגדולה ביותר בין אוהבים, מתבטאת על ידי הנשיקה (עי' ברש"י במס' שבת דף פג:), וגילה לנו שלמה המלך ע"ה בחכמתו, שאהבה עזה זו של נשיקה בא לו לאדם כאשר יקיים - "נשיקות פיו", וכלשונו הזהב של רש"י זצ"ל (לפנינו נמצא בתוס' במס' גיטין דף ט. ד"ה שפתים) להיות נושק את השפתים זו לזו בכח בעת מריבה, ובאותה שעה מעורר את אהבת ה' אליו באהבה עזה ויתירה שאין לה אח וריע.
הרי מזה שמי שסותם שפתותיו זו לזו ומוותר ומעביר על מידותיו זוכה לאהבת הקב"ה.
והאמת היא שהדברים מפורשים במסכת פסחים (דף קיג:) שהגמרא אומרת: "שלושה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מידותיו.
מפורש בזה שמי שמעביר על מידותיו זוכה לאהבת השי"ת.
הגאון רבי חיים ברים זצ"ל: המציאות שלי זה ויתור - לוותר בכל, על הכל, לכל
ואולי מזה הטעם מצינו להרבה גאונים וצדיקים שמאוד היו מקפידים להעביר על מידותיהן ולוותר על הכל. וכמו שהיה אומר הגאון רבי חיים ברים זצ"ל: המציאות שלי זה ויתור - לוותר בכל, על הכל, לכל. וכמו כן העיד על הפלגת מידת הויתור שראה אצל החזון איש זצ"ל ואצל הרב מבריסק זצ"ל.
מידת הויתור של גדולי ישראל זצ"ל
ואם רוצים לקרב את הדברים ללבנו ולראות עד היכן הוא שיעור הויתור, כדאי להאריך קצת ולהביא כמה עובדות והנהגות שהיו אצל גדולי ישראל זצ"ל ובגדר - כזה ראה וקדש!
יש סיפור נפלא על כח הויתור של הגאון החתם סופר זצ"ל.
בעיר פרשבורג היה גר יהודי למדן אך לקוי מאוד במידותיו. בכל פעם שהיה נכנס לבית המרא דאתרא הגאון בעל החתם סופר זצ"ל, תיכף בצאתו היה מזדרז החתם סופר זצ"ל לקחת ספר מוסר על מנת ללמוד בו, כי הרגיש בנוכחות אדם זה התקררות ביראת שמים, והיה אומר עליו: הבל פיו של אדם זה מטמא!
פעם פגע אדם זה בכבוד החתם סופר זצ"ל, ומעשה שהיה כך היה: בישיבת פרשבורג היה נהוג, כשבחור התכונן לנסוע לביקור לבית הוריו, היה הולך לראש הישיבה החתם סופר זצ"ל ונוטל ממנו רשות. בהזדמנות זו היה הבחור מבקש מרבו שיתן לו "צידה לדרך" ויאמר לו דבר חידוש בתורה, לקיים מאמר חז"ל במסכת ברכות (דף לא.) "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו". ואת אותו חידוש היה הבחור מוסר לבני התורה שבעירו.
קרה פעם בבוא אחד הבחורים להפרד מהחתם סופר זצ"ל, השמיע לו חידוש תורה כרגיל ונהוג אצלו. רב עיר מולדתו של אותו תלמיד היה קרובו של אותו בר נש מושחת הנ"ל.
התלמיד חשב לפי תומו שלפני שיסע יכנס לאותו בר נש כדי שההוא ינצל את ההזדמנות ויוכל למסור דרכו דרישת שלום לקרובו - רב עיר מולדתו. כאשר בא אליו, שאלו הלה: אמור לי, איזה דבר תורה אמר לך עתה הרב? אותו תלמיד אמר לו את חידושו של החתם סופר זצ"ל, ונסע לביתו.
לאחר כמה שבועות נכנס אותו בר נש לבית החתם סופר זצ"ל, והשמיע לו את אותו חידוש ששמע לאחרונה מהבחור, ועשה עצמו כאילו הוא חידש הדבר...
מיד הבחין בזה החתם סופר זצ"ל ואמר לו: דבר תורה זה יצא ממני, ובלי ספק שמעת אותו מפי הבחור פלוני לפני נסיעתו. אותו בר נש שתק, כי ידע שהאמת עם החתם סופר זצ"ל.
לאחר זמן מה, שהה החתם סופר זצ"ל לשם הבראה בעיר רחצה, שם שהה גם הגאון רבי מרדכי בנט זצ"ל גאב"ד ניקלשבורג. כשנפגשו הגדולים נאספו סביבם הרבה תלמידי חכמים, ובתוכם גם אותו בר נש הנ"ל. בפגישה זו השמיע החתם סופר זצ"ל לפני הגאון רבי מרדכי בנט זצ"ל את אותו דבר חידוש שאמר מכבר להבחור הנ"ל, והנה אך סיים דבריו, לא בוש אותו חצוף ולעיני כל העיז שנית ואמר להחתם סופר זצ"ל: רבי! דבר חידוש זה הוא שלי, ויזכור שביום פלוני אמרתי אותו לפניו בביתו... ובזה עשה את הגאון בעל החתם סופר זצ"ל כאילו ומתפאר בנוצות לא שלו...
החתם סופר זצ"ל לא ענה לאותו חצוף מאומה, אולם להשומעים חרה להם מאוד הדבר. כשהתפזרו האנשים, ושני הגדולים המתיקו שיח, כדי שלא יחשדוהו, שח החת"ס זצ"ל לרבי מרדכי בנט זצ"ל את השתלשלות חידוש זה...
התרגש רבי מרדכי בנט זצ"ל עמד מכסאו ואמר: יאמר נא לי הרב מפרשבורג, מהיכן משיגים כח מעצור כזה, כיצד אפשר לסבול כך!
לומדים אנו ממעשה זה את מידת הויתור שהיתה להחתם סופר זצ"ל.
מעשה עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל
נביא עוד סיפור על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ונלמד ממנו עד כמה שהשתלם בענין זה להיות מוותר ומעביר על מידותיו.
בשכונת בית וגן היה עירוב מיוחד, אשר מרן הרב אברמסקי זצ"ל סמך את ידיו עליו, ועל כן אנשי בית וגן נהגו לטלטל על סמך אותו עירוב, מלבד הרב אברמסקי זצ"ל שעל אף כשרותו המהודרת של העירוב נהג לא לטלטל.
בכל שבת בבוקר כאשר הלך מביתו ברחוב ברויאר לבית הכנסת הגר"א היה ילד אחד כבן עשר מתושבי השכונה שהיה לוקח עבור הרב זצ"ל את החומש ואת המשקפיים בהלוך לבית הכנסת, וכן בשובו מבית הכנסת שוב הילד הולך מאחריו ומביא עמו את החומש ואת המשקפיים.
וזאת עלינו לדעת, שהרב אברמסקי זצ"ל לא היה מסוגל להיות ללא משקפיים, כיון שכל חייו הוא הלימוד, ובלי משקפיים לא היה יכול הוא לקרוא.
הילד הזה סיפר לאחר הרבה שנים, שבשבת אחת בחזור מבית הכנסת, הוא הלך אחרי הרב זצ"ל, הרב זצ"ל נכנס לביתו והוא אחריו, הוא שם את החומש על השולחן ולאחר מכן כאשר הכניס את היד לכיסו להוציא את המשקפיים... המשקפיים אינם.
הוא סיפר, שבשעת מעשה הרגיש קשה מאוד. וחשב, מי יודע איך יקפיד עליו?...
המשקפיים - אשר כל כך חיוניות לרב זצ"ל - אינם. והרב אברמסקי זצ"ל הרי היה "תקיפא דיהודאי"... ועם הרגשה זו, בחצי פה, הוא אמר לרב: אני לא מוצא את המשקפיים...
הרב אברמסקי זצ"ל אמר לו: "אין דבר, אין דבר... לא קרה שום דבר, אני מודה לך שאת החומש הבאת לי"...
נפלא! מה היינו אומרים אנו במקומו? - איפה האחריות שלך?! תפקיד אחד קבלת, להחזיק את המשקפיים ולא יכולת לשמור אותם כראוי?! זו פעם אחרונה שניתן לך לקבל זכות כזו וכו'. אמנם הרב אברמסקי זצ"ל ויתר והעביר על מידותיו ולא רק שלא הקפיד וכעס על חוסר האחריות של הילד אלא עוד הודה לו על שאת החומש הוא כן הביא!
זאת היא הנהגת הגדולים!
מידת הויתור של החפץ חיים זצ"ל
עוד סיפור ידוע ומפורסם ישנו בענין זה שאי אפשר שלא להזכירו: החפץ חיים זצ"ל, שכל שניה ושניה היו חשובים ויקרים אצלו עד מאוד, שלא בזבז רגע אחד ביום, שהיה עמוס בטירדות של מצוה ובעניני הכלל והפרט, בהנשאו בזיווג שני, בנה את סוכתו במקומה הקבוע כמידי שנה ושנה.
לאחר שגמר את בניית הסוכה, ביקשה ממנו זוגתו לבנות את הסוכה במקום אחר, שלדעתה עדיף יותר לבניית הסוכה. בלי אומר ודברים פירק החפץ חיים זצ"ל את סוכתו ובנאה במקום שהרבנית אמרה לו. אחרי שבנאה, חזרה בה מדעתה וביקשה ממנו שיבנה את הסוכה במקום הראשון...
בלא שום טרוניא חזר החפץ חיים זצ"ל ופירקה ובנאה במקום הראשון...
כזה כח הויתור במידה נוראה היה לו להחפץ חיים זצ"ל.
מוותרים להם! מוותרים!
נזכיר עוד דוגמא אחרונה: על אפיית המצות האחרונה בחייו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפרו מעשה גבורה של ויתור (כל מי שיש לו חבורה לאפיית מצות יודע עד כמה שזה גבורה של ממש), המעשה התרחש כשבוע לפני הסתלקותו מהעולם.
ה"חבורה" של רבינו זצ"ל לא התחילה לאפות בזמן, מחמת החבורות הקודמות לה שלא סיימו בזמן. כשרבינו זצ"ל כבר היה עסוק בנקיון, והחל בהגעלת התנור כפי מנהגו - הגיעו כבר בני החבורה הבאה, שזעמו וכעסו: אנו מאוד ממהרים וקבעו לנו את השעה הזו, ואיך יכול להיות שנתעכב?...
מובן היה לכל, כי כפי שרבינו זצ"ל וחבורתו המתינו ונאלצו להתאחר מחמת קודמיהם - גם הם יאלצו להמתין...
אמנם משום מה, הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל עצר ממלאכתו והורה לבני חבורתו: מוותרים להם! מוותרים!...
מי מוותר? מה מוותרים? מדוע מוותרים? לשם מה? עמדו תמהים בני החבורה שלו, "והרי כבר ניקינו, ואחר כך נאלץ להתחיל הכל מחדש"! - טענו בטרוניא. אך כיון שרבינו זצ"ל היה הבעל הבית על החבורה - החלטתו קבעה, וכפי שהסביר: רצוננו לתבל במצות איזה שהיא עבודה בכבישת המידות!
זאת היא עוד דוגמא למידת הויתור שהיתה נטועה אצל גדולי ישראל.
מידת הויתור אצל יעקב אבינו ע"ה
והאמת היא, שמידה נפלאה זו כבר רואים אותה אצל האבות הקדושים כמו שהזכרנו כבר מידת הויתור של רחל אימנו ע"ה, וכעת נוסיף עוד דוגמא.
יעקב אבינו ע"ה היה אצל לבן, ועבד אצלו תמורת רחל בתו, ולבן החליף בין רחל ולאה, וכמו כן החליף משכורתו עשרת מונים, ולמרות הכל יעקב אבינו ע"ה העביר על מידותיו והמשיך לעבוד עבורו בנאמנות ללא כל רמאות ושקר, ולא רק זה אלא שגם אחרי הכל יעקב אבינו ע"ה היה מתנהג עם לבן הרמאי בכל גינוני נימוס בדרך ארץ ובנעימות.
וכמו שהביא ראיה לזה בספר טיב התורה (פרשת ויצא) מהפסוק (בראשית כט, כה): "ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני". וידוע ש"וידבר" הוא לשון קשה (עי' ברש"י שמות ו, ב), מה שאין כן "ויאמר" הוא לשון רכה. ואם כן רואים מזה כמה גדולות היו מידותיו הטובות של יעקב אבינו ע"ה, שאף שעשה לו לבן עוולה נוראה כזו, מכל מקום העביר על מידותיו ולא דיבר איתו קשות רק בלשון "אמירה" שהיא רכה.
וזה מספיק לנו לראות עד היכן חייבים אנו להתנהג במידת הויתור ולהעביר על המידות, בכל מיני מצבים ובלי שישנה האם אנו הצודקים אם לאו.
מדוע ואיך נתייסדה תנועת המוסר על ידי הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל
והאמת היא, שמידה זו של ויתור וההנהגה של להיות מעביר על מידותיו אינה בגדר מעלה או יתרון, אלא היא מידה חיובית והכרחית שבלעדיה יכולים להגיע לאסונות ולחורבן, וכמו כן בלעדיה חיי האדם אינם חיים.
בספר דרך עץ החיים (ח"א מאמר י"ג מידות של רחמים) מובא מעשה נורא ולימוד מזעזע עד מאוד.
הקמתה של תנועת המוסר על ידי הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, יסודה בסיפור מזעזע שארע בעיירתו.
היה זה כאשר מזלו של סנדלר עני האיר לו פתאום, התהפך עליו הגלגל, והוא התעשר במהירות. עם הממון הרב הגיעו גם גינוני הכבוד, הסנדלר זנח את המרצע ואת האיזמל ועבר לנהל עסקים מסועפים.
שנים ספורות חלפו, ואיש כמעט לא זכר את עברו האפור. כאשר הגיעה בתו לפרקה, דובר בה נכבדות, ועד מהרה מצא הגביר הסנדלר את עצמו משודך עם רב העיירה.
החתונה נערכה ברוב פאר והדר, כיאה למעמדו של הגביר, כמובן. אולם אחד מהנוכחים, שעוד זכר את הגביר בימי שפלותו כסנדלר פשוט, לא יכול היה לסבול זאת. קנאה עזה היתה טמונה בקרבו, ובלבו הרע עלה רעיון נורא.
כאשר עמדו כולם מתחת החופה, תפס האיש את מקומו מול אבי הכלה, ולפתע פתאום, ללא כל התרעה מוקדמת, שלף את סנדלו מעל רגלו, הגישו אל מול עיני הגביר, ושאל בקול רם ובנימת לעג: "אמור נא לי כבוד הסנדלר, כמה יעלה לי לתקן את רצועת הסנדל שנקרעה ונתלשה ממקומה?
פניו של הגביר חוורו, עיניו קמו מחוריהן, ולפתע נפלטה צווחה מפיו, הוא שם ידיו על לבו, ונפל ארצה ללא רוח חיים...
אותה חתונה נוראה - סיפר לימים הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, נטעה החלטה בליבי, להקים את תנועת המוסר...
העולם רגילים לחשוב ולומר פשט במעשה זה, כי רשעותו הנוראה של אותו קנאי, היא שהובילה לאותה החלטה. אולם אחד מצדיקי ירושלים ביאר כי לא כן הוא - "לא משום מידותיו המושחתות של אותו אדם מרושע הקים רבי ישראל זצ"ל את תנועת המוסר, אלא דוקא בגלל הסנדלר, שמצא את מותו בצורה כה אומללה".
כיצד יתכן שאדם מוצא את עצמו נפגע עד כדי כך מהתנהגות שפלה של זולתו, כיצד יכול אדם ליפול ולמות סתם כך, רק משום שהזולת הטיח בו עלבון צורב?!
הרי היה לו לוותר ולהעביר על מידותיו, לחשוב שזה סתם חלום, לא לקחת את הדברים כל כך אל הלב, אמנם, מכיון שלא היה נמצאה בו מידת הויתור והעברה על המידות, נפגע באופן נורא ומת במקום.
וזהו מה שהוביל את הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל לייסד את תנועת המוסר, כי איך יתכן שהאדם לא יכול לוותר ולהעביר על מידותיו עד כדי כך שמפגיעה אחת הוא יכול לעזוב את העולם?!...
מרן הרב שך זצ"ל: לא להתהלך כל היום עם קפידות!
כאן המקום להביא מרגניתא טבא שהשמיע הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל (עי' ספר משיבת נפש שער ג' פ"ב ובספר דרשות משמר הלוי דרוש יא) דברים שמאוד נוגעים לכל אחד ואחד מאתנו:
בזמן מלחמת המפרץ שאלו את מרן הרב שך זצ"ל, מי שרוצה להתקדם קצת ולקבל על עצמו משהו - מה יעשה? מרן הרב שך זצ"ל אמר אז שתי דברים, ואחד מהדברים שאמר היה: לא להתהלך כל היום עם קפידות!
בן אדם שיתבונן בעצמו באמת וביושר, יראה שהוא מתהלך כל היום עם קפידות. הוא רק פותח את העינים בבוקר וכבר יש לו קפידות, ומהבוקר עד הערב קפידות. פה לא הכינו לו מים לנטילת ידים, פה לא החזירו הדברים במקומם, פה לא הביאו לו דבר מה בזמן, פה עשו לו זה, פה קרה לו כזה וכו', וכן ממשיך להקפיד על הכל ועל כולם, ולא רק בביתו אלא גם בבית הכנסת, בישיבה, במקום העבודה וכו' - הכל רק קפידות. טענות על הכל, איפה שהולך לא טוב...
מי שמקפיד על הכל ועל כולם בסופו יגיע ל...
וכמו שמספרים על איש אחד נרגן, ובאופן מיוחד היו לו טענות על החזנים, כל חזן שהיה מתפלל הוא היה מוצא בו פגם, זה כך וזה כך, זה בשבת "בראשית" מתפלל בניגון של שבת "האזינו", הקדיש לפני מוסף זה כמו קדיש שמתאים לפני נעילה, וכסדר טענות וטענות...
ויהי היום - ליל שבת אחד, ובקבלת שבת ניגש חזן שהיה ממש כליל המעלות, לא מצאו לו שום חסרון.
נגשו אליו ואמרו לו, נו, מה אתה אומר על החזן של היום?...
הוא ענה: אוי! אתם לא שמתם לב, כשהוא אמר "כי בא כי בא לשפוט הארץ" הוא אמר את ה"כי בא" השני לפני ה"כי בא" הראשון...
זאת היא דוגמא לאדם מסכן שלא התרגל לוותר וממילא כל היום אצלו הוא קפידות ועוד קפידות. וגם במקום שאין על מה להקפיד הוא מקפיד.
ובעצם זה מה שמלמדים אותנו חז"ל במסכת תענית (דף כ.), ת"ר לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.
להיות רך, להיות טוב פשוטו כמשמעו, לא להיות קשה וקפדן אלא לוותר ולהעביר על מידותיו. וזהו שהורונו חז"ל שלעולם יהא אדם רך כקנה - לוותר! להיות רך!
על מה יש לברר לפני שניגשים לחפש שידוך?
וכמו שידוע מרבינו הסטייפלר זצ"ל כשהיו שואלים אותו על שידוכים היה אומר: וכי אני נביא? אני יודע אם זה טוב? דבר אחד אומר לכם: ה' יעזור שלא תהיה אשה קשה... אשה קשה זה גיהנם בעולם הזה... כל מה שאמרו עליה שיש לה אבא צדיק, ומשפחה כזאת וכו' - זה לא משנה, וכי חיים עם האבא או עם האמא או עם המשפחה? חיים רק עם האשה! דבר אחד אני יכול לומר: צריך לברר שלא תהיה אשה קשה.
וזה כל התורה כולה על רגל אחד, לא להיות קשה! להיות רך! לוותר ולוותר.
הרמז שבפרשיות "נצבים - וילך"
העולם אומרים בדרך הלצה, שרמז יש בפרשיות "נצבים וילך", שאם כל אחד קשה ו"ניצב" ועומד על שלו ואינו מוכן לוותר לזולתו, אז חלילה יגרם ל"וילך" - שיצטרך האחד מהם לעזוב את המקום. אולם כאשר "האזינו" מלשום האזנה והבנה, שאחד מנסה להבין דברי השני ומוותר לו עד שמגיעים לעמק השווה, או אז זוכים שניהם ל"וזאת הברכה".
המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו
אחרי שכבר הארכנו עד כה לבאר את החשיבות של מידת הויתור והמעלות הגדולות הטמונות במידה נפלאה זו, וכן ראינו עד היכן הוא שיעור הויתור, כדאי גם להתבונן בסגולות הנפלאות שמידה זו של לוותר ולהיות מעביר על מידותיו מעניקים לו לאדם.
נפתח עם דברי הגמרא המפורסמת במסכת ראש השנה (דף יז.) שהגמרא אומרת בזה"ל: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר "נושא עוון ועובר על פשע". למי נושא עוון? למי שעובר על פשע!
רש"י זצ"ל פירש: מעבירין לו על כל פשעיו - אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת.
מבואר מדברי הגמרא שגם על הפשעים שעשה, אם רק יעביר על מידותיו הקב"ה ימחול לו ולא יעניש אותו!
אין לנו מושג במה מדובר כאן, זה דבר נפלא ונורא ואילולי היה כתוב היה אסור לומר דברים כאלו, אמנם אחרי שכך מבואר בגמרא, אם כן כך היא הנהגת שמים כלפי האדם.
ואם כן, מי שיעביר על מידותיו ויוותר לזולתו יזכה לכפרת עוונות בלי שום צער או יסורין. ולא בכדי התבטא רבינו יונה זצ"ל בספרו שערי תשובה (שער א אות כ"ח) על זה ואמר - "וזהו פתח תקוה נכבד מאוד". והגאון הרב חיד"א זצ"ל בספרו מורה באצבע (סימן א אות ו') כתב על זה דברים נפלאים ובסוף דבריו מסיים כהאי לישנא: "וזו היא מרגלית שאין להעריך, סמא דכולא יאריך".
מדוע "מוותרים" לו למי שמעביר על מידותיו?...
כבר הזכרנו שאילולי היו הדברים כתובים היה אי אפשר לאמרם, כי אם נעמיק במימרא נפלאה זו מיד תעלה בלבנו קושיא עצומה, וכמו שכבר התקשה בזה הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל (מובא בספר שפתי חיים מועדים ח"א עמ' רכד) וזה תוכן הקושיא:
הרי זה ידוע שכל חטא שאדם עובר גורם לפגם בנפש האדם, ומטמא בזה את נשמתו, ונוצר גם מין טמטום הלב, ואי אפשר לתקן את זה כי אם על ידי עונשי גיהנם ושאר יסורין, שמטרתן למרק ולנקות את האדם מכל לכלוך וזוהמה, כי הרי זהו תכלית היסורים, ואם כן לכאורה טובת האדם היא שאחרי חייו יעבור במהלך זה כדי לנקות ולטהר את נשמתו. ואם מי שמעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, לכאורה יישאר עם הזוהמה, הטומאה והפגם שהחטא גרם לנשמתו וזה אינו לטובתו, ומדוע אם כן מעבירין לו על כל פשעיו.
עוד יש לשאול, מהו פשר ה"ויתור" הזה שבגללו מעבירין לו על פשעיו, הרי אם חטא ולא עשה תשובה מן הדין הוא שיקבל עונשו. וכבר אמרו חז"ל במסכת בבא קמא (דף נ.): "כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו", ואם כן מדוע למי שמעביר על מידותיו מוותרים לו ומעבירים לו על כל פשעיו.
ליישב קושיא זו מצינו כמה מהלכים בדברי רבותינו ז"ל ונביא חלק מהם.
למוותר יש צער ויסורין ובגללן מעבירין לו על כל פשעיו
בקונטרסו של הגאון רבי חנוך העניך קרלנשטיין זצ"ל (ימים נוראים עמ' ט) הביא אריכות נפלאה בענין זה וכתב שהמעביר על מידותיו זוכה לכפרת עוונות כיון שזהו בגדר יסורין המכפרים, והוסיף להביא בשם קדמון אחד הגאון בעל ה"תורת אשם" זצ"ל שכתב וז"ל:
המעביר על מידותיו ונח להתפייס ואינו נוקם ונוטר, מלבד מה דמעבירין לו על כל פשעיו זוכה גם כן דעושין לו ניסים ונפלאות, וניצול, ומאריכין לו ימים ושנים, ותפילתו נשמעת, והעולם מתקיים על ידו וכו'. ואפילו כלפי אשתו ובניו יהא נעלב וסבלן, ואין צריך לומר כלפי אחרים, וישקול בדעתו אשר מזה הצער המועט שסובל לרגעים יגיע לו מזה דבר שאין ערוך אליו.
משמע מדבריו, דענין זה מועיל גם בגדר יסורין וצער. ואם כן יש לומר שזה לא "סתם" שמעבירין לו על כל פשעיו, אלא כיון שעבר תהליך של צער ויסורין בזה זוכה שיעבירו לו על כל פשעיו.
על ידי שמעביר על מידותיו ומוותר מסיר את צער השכינה
בספר דבש לפי מהגאון הרב חיד"א זצ"ל (מערכת מ') מיישב בענין אחר, על פי מעשה ששמע מהגאון רבי חיים בן עטר זצ"ל בעל האור החיים הקדוש, מעשה בעשיר תקיף קרוב למלכות שזילזל בכבוד תלמיד חכם אחד. פנה אליו האור החיים הקדוש שימחול לעשיר ויעשה שלום.
השיבו החכם: "כבר תיכף ומיד לאחר מעשה מחלתי לו". ונימק פשר זריזותו היות ובזוהר הקדוש נאמר כי חטאים של ישראל מכבידים על כנפי השכינה. אם כן איפוא, כל רגע ורגע שלא אמחול לעוון העשיר הלז, הרי יש צער לשכינה שנגרם בגללי, לכן מיהרתי למחול לו, ועל ידי זה למנוע צער מהשכינה.
מוסיף על זה הגאון הרב חיד"א זצ"ל וכותב: אפשר שזהו טעם סגולת מעלת ה"מעביר על מידותיו", כי בזה שמעביר העוון וגורם שלא יהיה צער לשכינה, הרי שבזה עושה נחת רוח לקונו, ולכן מידה כנגד מידה מעבירין לו על כל פשעיו, שגם אז לא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו הוא, כי גם חטאיו הפרטיים מכבידים ומצערים לשכינה.
תירוצו של הרמח"ל זצ"ל בספרו דרך ה'
עוד מצינו מהלך אחר בדברי הרמח"ל זצ"ל בספרו דרך ה' (ח"ד פ"ח אות ד') שכתב שהשי"ת גילה לנו שתי הנהגות לזכות על ידן בדין של ראש השנה, ובהנהגה השניה כותב כך:
"אף היא על פי המשפט, והוא: במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם, בהגמלם הגמול הראוי להם לפי ענינם, שינהוג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה ולא ידקדק עליהם בדקדוק גמור, כענין מה שאמרו חז"ל (מס' ר"ה דך יז.): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", כי הרי זה מידה כנגד מידה. כמו שהוא מוותר כך יוותרו לו.
ממשיך הרמח"ל זצ"ל ואומר משפט נורא - ונמצא שמתנהגים עמו ברחמים וזה עצמו מידת המשפט".
מבואר מדבריו כי המעביר על מידותיו שמעבירין לו על כל פשעיו הוא לא סתם ויתר שיש כלפיו אלא הוא על פי מידת המשפט.
ממילא לפי דבריו מובן למה בענין זה לא אומרים "כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו", כי כאן לא מדובר על סתם ויתור אלא זה מגיע מצד המשפט.
המעביר על מידותיו מאריך ימים וניצול ממיתה משונה!
עוד מצינו בענין המעביר על מידותיו סגולה נפלאה. כי המעביר על מידותיו מאריך ימים בעולם הזה וניצל ממיתה משונה.
ראיה ליסוד זה יש להביא מדברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף יז.) שהגמרא מספרת שרב הונא בריה דרב יהושע חלה, נכנס רב פפא לשאול בשלומו וראה שהוא נוטה למות, אמר רב פפא לבני ביתו של רב הונא שיכינו לו את התכריכין, אמנם לבסוף נתרפא רב הונא...
אמרו לו: מה ראית בבית דין של מעלה? ענה להם: באמת נקנסה עלי מיתה בבית דין של מעלה, ואמר להם הקב"ה מכיון שרב הונא אינו מעמיד על מידותיו, גם אתם אל תדקדקו אחרי מעשיו.
מבואר מזה שהקב"ה ביטל את דין המות שהיה ראוי לבוא על רב הונא בגלל היותו מעביר על מידותיו, ובגלל זה האריכו לו ימיו ושנותיו!
עוד ראיה אפשר להביא מדברי הגמרא במסכת מגילה (דף כח.) שמביאה את דברי רבי נחוניא שנשאל על ידי רבי עקיבא: במה הארכת ימים? וענה לו: "מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי".
מבואר מזה שלהיות מעביר על המידות גורם לאריכות ימים.
בספר ראשית חכמה (ענוה פרק ג') מאריך מאוד בענין זה ומונה כמה סגולות שכרוכות בענין זה של להיות מוותר ומעביר על המידות. בין השאר הביא מדברי הזוהר הקדוש שהמעביר על מידותיו ניצול ממיתה משונה וקורעים לו גזר דינו ומוסיפים לו חיים.
מדוע יעקב אבינו ע"ה העמיד את השפחות ראשונה לקראת פגישתו עם עשיו?
מרן הרב שך זצ"ל היה שואל מדוע יעקב אבינו ע"ה העמיד את השפחות ראשונה לקראת פגישתו עם עשיו. ומסתבר שהיתה לו סיבה לעשות את זה, ומה אם כן סיבת הדבר? ותירץ מרן הרב שך זצ"ל - אלא לפי שנתבזו השפחות כמבואר בחז"ל ואף על פי כן העבירו על מידותיהן, ומידה זו של להעביר על המידות בכוחה להגן מכל מיני פורעניות, לכן זכות זה היתה חשובה ביותר בעיני יעקב אבינו ע"ה להועיל כנגד אויביו, והיה בטוח בזכות נשגבה זו. לפיכך העמידם ראשונה כראש חץ לנטרל את עשיו ולנצחו.
זאת היא הסגולה של המעביר על מידותיו!
דברי הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בעת מלחמת תש"ח
ומן הענין להוסיף בזה מה שסיפר ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בפני תלמידיו בעת מלחמת תש"ח כשהפגזים נפלו על ירושלים בלי הרף והיו תושבי עיר הקודש בסכנה של ממש:
וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו.
היה זה בזכות אשה אחת שהתגוררה בשכינות לבנין הישיבה אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה. אותה אשה היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים, שהגדול שביניהם היה רק בן שבע שנים.
לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו...
הזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה בתוך אחד המקלטים הצפופים האלו. והיה זה בלילה אחד שהירדנים הפגיזו את שכונת בית ישראל (מקום בנין ישיבת מיר) באופן נורא מאוד, כל הבנין התחיל לרעוד מעוצמת הפצצות, והאנשים חששו שהגיע כבר הסוף...
אז - אמר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל - שמעתי את האשה הזאת פותחת בדברים לפני הקב"ה, הטיתי אזני לשמוע, ומה קלטו אזני? דברים מבהילים על הרעיון, היא אמרה כך: "רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בבתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין ובעלי יצא חייב.
אבל - המשיכה האשה בתפילה - רבונו של עולם, הבה נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול בלבי ולמחוק את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנוראים, ואתה תמחול לנו על כל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום".
דעו לכם! סיים הגר"ח זצ"ל את דבריו - המילים שלה, התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה, היא שהצילה את הישיבה. ועכשיו ודאי תהיה לנו הישועה, כי אי אפשר להקב"ה לסתום את עיניו כביכול מויתורה של אשה זו.
נורא!
מעשה שהתרחש בימינו עם הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א
והאמת היא, שלהנהגה זו יש סמך מפורש מדברי חז"ל כמו שהראה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א אחרי הכרעה שהכריע בענין מסובך ביותר, ומעשה שהיה כך היה:
יהודי אחד התקשר להגאון רבי אליהו מן שליט"א בבקשה שיסייע לו להכניסו אל הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א היות ויש לו שאלה כבדת משקל לשאול וזקוק הוא להכרעתו בענין. והרי כבר ניסה לשאול אצל אחד מהגדולים שליט"א וענה לו שהשאלה היא די קשה גם בשבילו, ואין מי שיכול להכריע בענין.
האיש סיפר כדלהלן: בתי שתחי' באה בקשר שידוכין עם בחור חשוב וכבר קבעו את זמן החתונה לבעוד שלושה שבועות. והנה עומדים עכשיו לשלוח את ההזמנות לחתונה, אמנם היום שמעו מהורי הבחור שאחרי בדיקות רפואיות מצאו שיש לבחור מחלה ממארת רח"ל.
למחרת באו הורי הכלה והכלה, וכן הורי החתן והחתן אל מעונו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כדי שיכריע בדבר, והרב מן שליט"א הציע השאלה לפני הגר"ח שליט"א כדלהלן:
"יש לפנינו דין תורה. הבחור החתן טוען כי מאחר ומפני סיבות רפואיות יהיה מוכרח לעבור זמנים קשים מאוד בשנה הבאה (מפאת הטיפולים הרפואיים) אזי אסור לו להתחתן ולהניח בת ישראל במצב כה קשה - לא כך עושים את השנה הראשונה של החתונה!
מאידך - אמר הרב מן שליט"א - הכלה טוענת שאין זה כפי כבוד החתן, בחור חשוב בן תורה ותלמיד חכם הצריך לחיזוק כה גדול, שיעבור את כל הקשיים שמוכרח לעבור לבד, מבלי עזרה של הכנגדו, ולכן על החתן להסכים להינשא עתה בזמן שקבעו את החתונה.
בשמוע מרן הגר"ח שליט"א את שני הצדדים של ה"דין תורה", פסק בהחלטיות שעליהן להתחתן בזמן שנקבע, ובירך אותם בברכת בנין עדי עד ושיזכו לבנות בית נאמן בישראל.
כל הנוכחים פרצו בבכיות של שמחה, שאכן תתקיים החתונה של בני הזוג! (ויש לציין שמרן הגר"ח שליט"א אף השתתף בחתונה ורקד עם החתן במשך כחמש עשרה דקות!).
אחרי החתונה שאל הרב מן שליט"א את מרן הגר"ח שליט"א על פשר הדבר בפסקו שעליהם לקיים החתונה בזמנה, מהו נימוקו בפסק זה:
ענה לו מרן הגר"ח שליט"א: הלא זה מדרש מפורש בפרשת נח. דהנה איתא במדרש (בראשית רבה פל"ג א) שאלכסנדר מוקדון שלח למלך קציא שיבוא אליו. אמר ליה: לא באתי רק שאני רוצה לידע היאך אתם דנין באשר שמעתי שאתם מחזיקים בעמוד הדין והצדק. באתי לשמוע יושר דינכם וצידוק משפטכם. היה יושב אצלו, יום אחד בא אדם אחד שהיה צועק על חבירו לפני המלך. ואמר: זה האיש מכר לי חורבה, ומצאתי בתוכה אוצר ממון.
זה שקנה החורבה אמר: החורבה והאשפה קניתי, האוצר לא קניתי, ואיני רוצה לקבלו מפני עונש גזל.
זה שמכר החורבה אמר: החורבה והאשפה ומה שבתוכה מכרתי לו, ואינני חפץ באוצר מפני עונש גזל.
אמר מלך קציא לאחד מבעלי הדין: יש לך בן זכר?
אמר ליה - כן.
אחר כך אמר לבעל דין השני: יש לך בת?
אמר ליה - כן.
לכו ויקחו זה את זה, הבן לבת, ויהיה הממון הנמצא לשניהם. עד כאן דברי המדרש.
רואים מדברי המדרש - הסביר הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שכאשר יש ויתור מצד אחד לשני, גילו לנו חז"ל ששניהם המוותרים, צריכים להיות מנצחים! זהו הלימוד מדברי המדרש הנ"ל. ולכן, בנידון דידן זה ששניהם ויתרו לטובת השני, הדבר פשוט שהדרך היחידה שיהיה שייך נצחון לשני ה"בעלי דינים" הוא על ידי שיתחתנו, שיהיה להם היכולת לבנות בית נאמן בישראל, ולכן ייעצתי להם לעשות כמו שאכן כתוב במדרש הנ"ל. ויש לציין שאותו בני הזוג זכו לקיים בית נאמן בישראל והחתן התרפא.
זהו נוראות הסגולה של מי שמוותר ומעביר על מידותיו!
אופן העבודה המעשית לקניית מידה נשגבה זו
לסיים, כדאי להזכיר את אופן העבודה הרצויה כדי שעל ידה נוכל להגיע לעבוד על זה. ואם שמצינו הרבה אופנים ודרכים להגיע לזה נזכיר רק מהלך אחד המבוסס על דברי החפץ חיים זצ"ל בספר שמירת הלשון (שער ב' פרק ח) והוא על ידי שהאדם יתבונן בחומר החטא ובהעונש הנורא שמוכרחים לסבול על כל חטא וחטא. וידע שאם רק יסבול מעט ויעביר על מידותיו, אזי הקב"ה יוותר לו וימחול לו, לא רק על החטאים שעשה בשוגג (שגם עליהם מקבלים עונש) אלא גם מה שעשה במזיד, ואפילו בפשיעה!
וזהו שכתוב "מעבירין לו על כל פשעיו"!
מי שרק יתבונן קצת על דבר זה, בנקל יוכל להגיע להיות מוותר ומעביר על מידותיו. וכשנתקן מידה זו ונתחזק בדברים הללו נזכה שגם כלפינו הנהגת שמים תהיה שיוותרו על כל החטאים ופשעים של כל כלל ישראל ועל ידי זה נזכה לבנין הבית - בית קדשנו ותפארתנו.