חומרת ביזוי תלמידי חכמים | הרב אמנון יצחק שליט"א

בפרשה "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", פירש רש"י, טרחכם - מלמד שהיו ישראל טרחנים, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינים. ומשאכם, מלמד שהיו אפיקורסים, הקדים המושל לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, אחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות. מה זה אפיקורסם, מעלילים עלילות על החכמים, מסבירים כל סיבה, אה הוא רוצה לפתוח, אה הוא לא זה זה דיפלומטיה זה דמוקרטיה זה חרטטיה, זה נקרא אפיקורסים. וריבכם מלמד שהיו רוגנים. אז אתם רואים, היו מדברים אפילו על משה רבינו, הוא יוצא מסבירים למה הוא יצא, הוא לא יוצא מסבירים למה הוא לא יוצא, מרננים אחריו כל הזמן, זה נקרא אפיקורסים.

במדרש, בריש איכה רבה כתוב, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה. משה אמר איכה אשא לבדי, ישעיהו אמר איכה היתה לזונה, וירמיהו אמר איכה ישבה בדד, אמר רבי לוי, משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינים, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה שהיתה במרי ובמרד, אחד ראה אותה בניוולה. כך משה, ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר, איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה. ירמיהו ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה בדד.

פירש בספר דעת סופר לגאון רבי עקיבא סופר זצ"ל, אמרו חז"ל במסכת שבת קי"ט. אמר רבי יהודה, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. מאי לאין מרפא? אמר רבי יוחנן אמר רב, כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. מאיפה לומדים? מהפסוק, ובוזים דבריו ומתעתעים עד בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו לאין מרפא. אז רב יוחנן אומר כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. אמר רבי יוחנן אמר רב, מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו, אלו תלמידי חכמים. נביא זה מלשון  ניב שפתיים שמוכיחים את העם, אלו תלמידי חכמים.

וזה כוונת המדרש, האיכה שאמר משה רבינו הוא גרם לאיכה של ישעיהו וירמיהו,  כיון שהיה ביניהם בזיון של תלמידי חכמים וזה התחיל מאצל משה רבינו זה גרם להם את חורבן בית המקדש, זאת ועוד שהיה ביניהם מריבות ושנאת אחים, וזה גרם את חורבן בית שני ועד היום הוא לא נבנה.

כתב בספר משנת יוסף, יש להבין מה חומר איסור בביזוי תלמיד חכם עד כדי כך שאין רפואה למכתו?

יש לומר על פי מה שכתב המהר"ל מפראג ז"ל בנתיב התורה פרק י"א, שתלמיד חכם אינו איש היודע תורה, לא כמו שחושבים שכל מי שיודע תורה בעל פה מבין עמקן והכל זה תלמיד חכם, זה גדר תלמיד חכם, או אחד ששואלים אותו בכל מקום והוא יודע כל דבר, זה נכון שיש הגדרה כזאת אבל זה גם בתנאי, מה התנאי? אומר המהר"ל שתלמיד חכם אינו איש היודע תורה, אלא הוא נעשה עצמיות התורה, ז"א התלמיד חכם הזה הוא עצם התורה, פירושו של דבר ודאי שלא יגיד דברים הפוך ממה שהתורה, זה לא עצמיות התורה, זה ההיפך.

אלא צריך לבחון אותו האם הוא עצמיות התורה, וזה שאמר רבה, כמה תבשאי אינשי, דקיימי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים יכנו, ואתו רבנן בצרו חדא. אומר כמה טיפשים האנשים שהם קמים מפני ספר תורה ולא קמים מפני תלמיד חכם, כי בספר תורה כתוב ארבעים אכנו, וחכמים באו והורידו מכה אחת ל"ט מכות מלקויות ולא ארבעים, כלומר מעלת התלמידי חכמים כמו עצמות התורה שהם יכולים להוריד מן התורה מלקות אחת.

ומובן לפי זה מהו החומר שהחמירו חז"ל בהספדו של חכם. אמר רבי יוחנן אמר רב, כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו, וכל המתעצל בהספדו של חכם לא מאריך ימים, למה דתלמיד חכם שמת נחשב כספר תורה שנשרף, וכיון שכן, המבזה תלמיד חכם לא ביזה בשר ודם אלא את התורה עצמה ביזה, איך אמר אותו ליצן, שילך הוא והתורה שלו לעזאזל, ווי ווי ווי זורק את התורה עם כולם לעזאזל. יבבי.ואין היא יכולה למחול, שהרי התורה דבר ה' הוא, רצונו יתברך האמור בכל אות מן התורה.

ומה שחרבה ירושלים עבור זה, ומה שכתוב על מה אבדה הארץ שלא ברכו בתורה תחילה, והביא הרן מרבינו ניסים גאון שלא היתה חביבה בעיניהם אע"פ שלמדוה, ותורה כזו שנלמדת ללא חביבות לא נפיש זכותי ואינה יכולה להגן מפני הפורענות.ת

אבל פירש החיד"א בספר דברים אחדים בדרך רמז את הכתוב על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. מה הכוונה על עזבם את תורתי? על עזבם את, המילה את, את זה ריבוי. חכמים דרשו, את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים, ואהבת את ה' אלהיך - לרבות תלמידי חכמים, והם עזבו את האת, את הדבר הזה ביזו תלמידי חכמים לכן אבדה האר. ואם תאמר וכי בשביל עוון כזה תיעזב הארץ? לזה המשיך הנביא, ולא שמעו בוקלי ולא הלכו בה, כיון שהם ביזו תלמידי חכמים לא היה מי שיוכיח אותם, והגדילו עבירות עד שנחרב הבית.

כשאתה מבזה תלמיד חכם אתה לא מקבל תוכחת, לא מקבל תוכחת, אתה הולך בדרך לא דרך עד שאתה תיפול בגיהינום. זה מה שאמר הכתוב, עזבו את ה' ניאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, כלומר עזבו את ה', את ביזו תלמידי חכמים, את האת ולא דרשו את ה' לרבות תלמיד חכם, ועל ידי זה לא ידעו את התורה וגרמו לתלמידי חכמים שלא ימחו בהם, והגיעו למדרגה ניאצו את קדוש ה', ובכל יום ויום נזורו אחור.

זה הרמז שאמר בעל הטורים, תורה גימטריא תלמידי חכמים, לומר שאם לאו תלמידי חכמים אין תורה.

עכשיו נראה מה העונש של מי שמתעסק עם תלמיד חכם. סיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל רבה של פיורה בליטה, בנו החורג של הגאון רבי יוסף לייב בלוך מטעלז, סבל רבות מאחד מבעלי הבתים שבעירו, וכאשר הבחינה אשתו הרבנית שהדבר עלול לפגוע במרותו כרב המקום קמה ונסעה לרבי יוסף לייב זצ"ל שהוא אביו החורג ושטחה לפניו את מצבו העגום של בעלה שהוא בנו החורג. סיפר לה רבי יוסף לייב זצ"ל כי הכיר תלמיד חכם גדול מאד שחלק על פסקיו של רב אחת הערים ואודות לכך גם נהג בו זלזול, עד כי גרם שתפגם מרותו של הרב בעירו, ונענש בעונש חמור, סופו היה שלא נשאר ממנו שום שריד ופליט, כי כל ילדיו היו ערירים ולא הביאו צאצאים לעולם. ז"א מי שמוריד מהמרות, לא לגמרי, מי שעוקר תורה, מי שעוקר אפשרות להעמיד תורה, מי שעוקר תלמידים מרבם, ודאי וודאי שענשו גדול מזה.

המשיך רבי יוסף לייב ואמר, חמור ביותר הוא חטאו של מי שמזלזל בכבודו של הרב, וביותר אם גורם שתפגם מרותו, לכן אל תדאגי. כשהגיעה הרבנית בחזרה לביתה בפיורה נדהמה לשמוע כי אותו בעל הבית שהציק כל כך לבעלה הרב כבר לא בחיים.

עוד סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפור נורא, שמעתי מפיו של אדם גדול כמה יש להזהר בכבוד תלמיד חכם, אפילו בכוונה טובה ונעלה. הגאון המפורסם רבי יהודה אסאד זצ"ל, בעל מחבר ספר יהודה יעלה, השאיר אחריו לאחר הסתלקותו כמה בנות שכבר הגיעו לפרקן וטרם נישאו, כי אביהן עני מרוד היה ולא היה ביכולתו להביא את הכסף שהיה נצרך להשיאן. מיד עם היוודע דבר הפטירה היתה התעוררות גדולה למצבן של הבנות האומללות מה יהיה איתן עכשיו, וחמשת חברי ועד הקהילה התכנסו טרם הלויה וטיכסו עצה כיצד ישיאו את הבנות. במהלך הדיון העלו עצה, הואיל והגאון היה יפה תואר ובעל הדרת פנים מיוחדת ברור שאנשים רבים יהיו מעונינים לקנות תמונתו מאחר ומעולם לא צולם בחייו כי התנגד לכך, הלכו והלבישוהו לאחר פטירתו בבגדי שבת, הושיבו אותו על כסא וצילמו אותו, לאחר מכן הלכו ומכרו את התמונות ומהכסף השיאו את הבנות. וכבר אמרו חכמים ז"ל, המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, וכל חמשת חברי הועד לא הוציאו את שנתם רח"ל ומתו באותה שנה. למרות שמטרתם היתה טובה ורצו לדאוג לבנותיו, אבל בזיון בכבוד תלמיד חכם הרי הוא כאש ואדם שמשחק באש עם כוונה טובה נשרף.

קפידתו של צדיק.

הרדב"ז היה רבה של העיר סלוצק, וכידוע היה מהרבנים התקיפים, קנאי גדול לה' ולתורתו, ודבר זה היה לצנינים בעיני כמה מתקיפי הקהל. פעם אחת נמנו חמישה מחברי ועד הקהילה והחליטו לנקוט בפעולה נגד הרב, מה עשו, הלכו ומינו דיין ללא רשותו של הרב, והנה הגיע יום שבת בבוקר, הרב עמד ליד ארון הקודש, לידו עמד רבי שלום מאיישי שוק שהיה ידוע בעולם התורה כגאון וצדיק, אחד מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים. במקום סמוך רבי איסר זלמן מלצר, ולפני קריאת התורה עלה הרדב"ז על מדרגות ארון הקודש והכריז בערך בזו הלשון: עמדו ומינו כאן דיין ללא רשותי כדי להכעיסני, ואני אומר, רבונו של עולם, אילו הייתי יעקב דוד סנדלר האם היה למישהו טענות עלי? לא, וכי למה שיהיו טענות? ואילו הייתי יעקב דוד נגר האם היה מישהו בא בתלונות נגדי? לא, אם כן מה הטענות שיש לגבאים עלי? מפני שאני לומד את תורתך הקדושה רבונו של עולם, אם כן צא אתה למעני ועמוד לימיני. אח"כ הרכין ראשו לרגע, נזקף ואמר, ולכן, אותם חמישה חברי ועד הקהילה שעשו מה שעשו לא יוציאו שנתם. מיד התעורר רעש גדול בבית הכנסת, הדבר לא פשוט, קללה כזו, ורבי איסר זלמן שסיפר את הסיפור הוסיף שחשב, אמנם נכון הם עשו עוול גדול, אך קללה נמרצת כזו? בינתיים ניגש רבי שלמה איישישוק לרדב"ז ורבי איסר זלמן הרהר, אם הואנ יגש מדוע התערב, מסתמא הוא יעיר לו על דיבוריו החריפים, אך לבסוף שמע שהוא אומר לו, אמרתם שהם לא יוציאו את שנתם, אבל אם הם כן יוציאו את שנתם, יהיה חילול ה' גדול, עלה אפוא הרדב"ז שנית למדרגות ארון הקודש ואמר לקהל, הועיל וחוששים לחילול ה' ואם יוציאו את שנתם לכן הריני מודיע שלא יעברו עליהם אפילו חמישה חדשים. ואין צורך לומר שכך היה, כי עד חמישה חדשים לא נשאר עד אחד.

כעין מעשה זה היה אצל הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין שאנשים שפגעו בו לא הוציאו שנתם, לבד מאחד האנשים שמיד התחיל להרגיש ברע, מיהר לפניו, הביע חרטה, ביקש מחילה והוא אמנם ניצל.

אז ז"א הדברים הם לא פשוטים.

ופעם אחת חלה רבי יצחק אבולעפיה במחלה כבדה מאד, הוא לא יכול לזוז ולא לדבר, והרופאים אמרו נואש לחייו. כשבא הרב אלפנדרי לבקרו אמר לו בזה הלשון, חכם יצחק, הנני מבטיחו שיקום מחולי זה, אבל שיאמין בכח הבטחתי, ובאותו הכח יקום ויתחזק ויהיה בריא אולם. ורבי יצחק ענה אמן. אחר מספר ימים קם רבי יצחק מחוליו, והתהלך בחוץ, ויהי הדבר לפלא, פתאום נשמע קול הברה בעיר שאחד ממקורביו של רבי יצחק נפל למשכב, ואחרי כמה ימים נפטר רח"ל. אותו המקורב היה גר בשכונתו של הרב אלפנדרי ולכן השתתף בהלווייתו, וגם רבי יצחק אבולעפיה היה שם. אז סיפר רבי יצחק לרבינו אלפנדרי, ידע כבודו כי בעת שבא אלי לבקרני בעת מחלתי ביציאת כבודו מביתי התחיל ההוא, הנפטר הזה שלפנינו, לשחק, צוחק, ואמר כיצד אפשר שזה יקום ממחלה אנושה כזו, ועכשיו שקמתי זה נפל למשכב והלך לעולמו. אז ז"א צריך לפחד פחד מוות, מלזלזל בתלמיד חכם כי יכול להגיע למוות\