סדר תשלומי קריאת התורה באונס ציבור ובירור הלכתי מקיף בדיני נתינת מעשר ראשון ללוי בזמן הזה: בין פסיקת מרן השולחן ערוך למנהג החזון איש

- - - לא מוגה! - - -

משה רבנו תיקן לעם ישראל לקרוא בספר תורה שני, חמישי ושבת. וברוך השם, כל עם ישראל, ברוך השם, ממשיכים את המסורת הזו יותר מ-3,300 שנה. מדי שבוע בשבוע אנחנו קוראים את הפרשה, מקיימים את המצווה כהלכתה. אור זרוע דן, מה יהיה בציבור שהיתה להם תקלה, היה להם אונס, ולא קראו שבת אחת פרשת השבוע? הרב עונה ואומר, שבת שאחריה יקראו שתי פרשיות. נניח שבת הקודמת היתה פרשת בעלותך, אז השבת הזו, כשיגיע החזר, אומרים לו, אתה קורא לנו גם את פרשת בעלותך וגם שלח לך. מדמה את זה, למה הדבר דומה? אדם שלא יתפלל מנחה, חכמינו נתנו לנו תשלומין, יתפלל ערבית שתיים. אז כך הוא הדין גם פה. יש לנו בשבת שאחריה תשלומין שיוכל לבוא ולקיים את מצוות קריאת התורה, שהכול יהיה לפי הסדר. תורת השם תמימה, שהכול יהיה שלם לפי הסדר, ולכן יכול החזן, עם אותו הציבור שהיתה להם התקלה, יכול להשלים את הכול כדי להשלים לעם מצוות וחוקים, שהכול יהיה לפי הסדר. זה מה שעלינו לעשות מלכתחילה. אומנם יש חוקים על החידוד של האור זרוע וספר האגודה, המהריל ומהריקש. רבי יעקב קסטרו היה בזמנו של מרן, אב בית-הדין במצרים. הם חוקים אומרים שאין דבר כזה תשלומין בספר תורה, אלא אם לא קראו פרשה קודמת, הפסידו. אבל רוב הפוסקים, הרוב הגדול, הלכו כדעת האור זרוע וספר האגודה, וכך המנהג נהגנו. גם הספרדים נהגו שאם חלילה הייתה תקלה ולא קראו בה תורה, שבת שאחריה כן קוראים. והדוגמה הפשוטה של המנהג, יש את הסיפור המפורסם שהיה לפני 222 שנה. אז בשבת פרשת בשלח ירד שלג כבד בירושלים, גובה 1.70 מטר, כמו שאומר ברכות המים, היה כקומת איש, ולכן לא קראו בספר התורה פרשת בשלח, כי לא היה מניין. אז היציאה מהבית לרחוב לא היתה דרך חדר המדרגות כמו היום, אלא הדלת היתה נפתחת ישר לרחוב, לרשות הרבים, והדלת פשוט לא יכולה להיפתח. השלג הכבד הזה חסם את דלת היציאה, ולכן לא היה מניין. והמנהג שהנהיגו אז, מה שעשו אז חכמי הדור, אם זה הגאון רבי יוסף מיוחס בעל ברכות המים, אם זה חברו הגאון חידה ושאר הפוסקים, שבת שאחריה פרשת יתרו קראו שתי פרשיות, קראו גם את בשלח וגם את פרשת יתרו. זה מה שעשו, כמו שהם עשו, כך גם אנחנו לדורות עושים אותו דבר. לפני שישה חודשים היתה מלחמה בדרום, מבצע עופרת יצוקה, וגם שם היתה הבעיה הזו. בשבת הראשונה הלחימה התחילה אחרי הצהריים, אבל בשבת השנייה התחילו גם בלילה, גם בבוקר, ואותם החיילים הדתיים שהיו בתוך המלחמה לא יכלו לקרוא בתורה, עדיין אין לנו בתי-כנסת בתוך עזה, בתוך רפיח, המתנחלים עדיין לא הקימו שם בתי-כנסת, אז אותם החיילים הפסידו, אבל שבת שאחריה היתה להם אפשרות להשלים, שבת שאחריה יכלו לקרוא שתי פרשיות. נלך אחורנית, לפני חי שנים הייתה מלחמת המפרץ, באותה המלחמה, בעיקר באזור גוש-דן, היה שם פחד גדול, הרבה פחדו לצאת מהבית, והיו חלק מבתי-הכנסת שלא באו אפילו מניין לבית-הכנסת ולא קראו בתורה. ולכן גם שם היתה ההנחיה, אחרי שנגמרה המלחמה, המלחמה אז נגמרה, מי שזוכר, בי' אדר, יום פורים, שבת שאחריה, פרשת פרח, עשו תשלומים גם לקריאת פרשת השבוע וגם לקריאת פרשת זכור. יש תשלומים בדבר הזה, כמו שאתה מתפלל ערבית שתיים, כך גם לגבי קריאת התורה, שניהם שווים. לפי דעת מהרם מינץ, אם לא קראו פרשת ויחי, אין תשלומים בפרשת שמות, כי זה חומש בראשית וזה חומש שמות, אין אפשרות לבוא ולהשלים. רוב הפוסקים לא הלכו כדעת מהרם מינץ, אלא כדברי הגאון בעל פרה חדש, אליה רבה ואחידה, הרי אנחנו הספרדים תמיד נמשכים אחרי הפרה חדש ואחידה, ולכן המסקנה, גם אם התקלה הזו היתה בפרשת ויחי, שבת שאחריה קוראים את שתי הפרשיות, גם ויחי וגם פרשת שמות, כך הוא הדין גם פקודי ויקרא, או סוף ויקרא, אתה קורא בחוקותי במדבר. גם שם, אם היתה תקלה, היה אונס, גם כן יכולים לקרוא. לא חשוב לנו מה האונס היה, אם זה היה בגלל מלחמה או שלג או חלילה חולי. לפעמים החזן של בית-החולים, יש שם בית-כנסת, בא לקרוא בתורה, ואז קמים המתפללים ואומרים לו, תראה, אנחנו היינו כאן בבניין הזה לפני שבוע, אבל האחד היה בחדר ניתוח, השני היה בחדר התאוששות, לא שמענו קריאת התורה. בפרשת בעלותך הם היו במחלקה למעלה, ולא זכו לרדת לבית-הכנסת לשמוע קריאת התורה. אז אם יש שם מניין כזה, יש שם ציבור כזה, שוב החזן יקרא להם גם את פרשת בעלותך וגם את פרשת שלח לך. השאלה היא, מהו סדר הקריאה? שם לגבי תפילה, קודם כול מתפללים תפילת החובה הערבית, ואחר כך תשלומים. פה לא כך. פה צריך שיהיה הקריאה לפי הסדר. היינו, תורת השם תמימה, קודם כול בעלותך, ואחר כך שלח לך פרשת השבוע. מחלוקת נוספת, האם כשיש שתי פרשיות קוראים שלושה בפרשה הראשונה, והרביעי מחבר את הפרשיות. גם פה אנחנו יכולים לעשות כך? המסקנה היא שלא. כאן עיקר החיוב שלנו השבת הזו, פרשת שלח לך, ולא בעלותך. ולכן יקרא החזן לכהן את כל פרשת בעלותך, ועוד שלושה פסוקים מפרשת שלח לך, ורק אחר כך יברך ברכה אחרונה. ואז הברכה שלו חלה לא רק על התשלומים, אלא חלה גם על הפרשה שלנו, פרשת שלח לך. בדרך הזו הוא פותר את הבעיה במאה אחוז. יש הבדל בשנה הזו, בשבת הזו, בין תושבי ארץ-ישראל לתושבי חוץ-לארץ. אנחנו, הישראלים, בעזרת השם נקרא פרשת שלח לך. אבל בכל העולם, תשאל מה עושים היהודים באמריקה ובאירופה, הם קוראים פרשת בעלותך. ולמה? מה קרה? הדבר התחיל לפני שבועיים. יום שבת ז' סיוון. אנחנו הישראלים, לנו זה היה אסרו חג, קראנו פרשת השבוע ביום שבת, פרשת נשא. אבל הם, בחוץ-לארץ, אצלם זה היה יום טוב שני של חג השבועות, וביום טוב שני הם קראו פרשת קול הבכור, ולכן הם לא קראו פרשת נשא. מתי הם קראו פרשת נשא? לפני חמישה ימים. לפני חמישה ימים הם קראו נשא, אבל אנחנו התקדמנו, אנחנו קראנו בעלותך. כך יהיה גם בחודש הבא, עד פרשת בלק. יגיע בעוד חודש, אנחנו נקרא פרשת בלק, הם יקראו אז שתי פרשיות, חוקת ובלק. אבל בינתיים יש את ההבדל בינינו לבינם. מי שגר שם, מי שיהיה שם כל החודש עד פרשת בלק, אין לו בעיה, הוא יקרא את כל הפרשיות, אלא במקום שהוא יקרא, השבת הזו אשלח לך, אז הוא קורא בעלותך, הולך לפי הסדר שלהם, והם ידביקו אותנו בפרשת בלק, ואחר כך מפנחס והלאה כולנו שווים. אבל מה יעשה יהודי שבא משם לכאן? יבוא השבוע הזה, הוא מגיע לפה, הוא לא קרא פרשת בעלותך, כי בשבת הקודמת הם קראו פרשת נשוא. מגיע לכאן, אנחנו כבר פרשת שלח לך. חסרה לו פרשה אחת. הגאון חכם סלמאן מוצפי, כשבא מעירק, בא מבגדד לארץ-ישראל, הוא בא בדיוק כמו השנה הזו. ואותה השנה היה, כמו שאמרנו, יום עשרו חג, ז' סיוון, היה יום שבת, הוא הגיע בפרשת קרח. שם, אם הוא היה נשאר בבבל, היה קורא פרשת קרח. הגיע לכאן, כאן בארץ-ישראל, קוראים פרשת חוקה. אז אחד מהחברים שלו קיבל את פניו, ברוכים הבאים לארצנו הקדושה, ורצה ככה להתבדח אתו. אומר, חכם סלמאן, שניים יקרא ואחד תרגום, פרשת קרח. מתי? ואיפה תקרא? זו ענה לו בבדיחותה, אמר לו, בדרך מבגדד פרשת קרח נבלעה באדמה. כך הוא ענה לו בלשון יפה. האמת היא, שאם הוא היה חושב לפני כן, היה מתכנן את הנסיעה, שבוודאי הוא נוסע, אז היה כדאי שיקרא שם, שניים יקרא ואחד תרגום. קריאת התורה, בציבור הוא הפסיד, אבל שניים יקרא, ברגע שהגיעה מלחה של שבת, התחילו שמה וייקח קרח, כבר בשבת וראשון, כבר יש את החובה שניים יקרא. הוא יכל לקרוא שם שניים יקרא ואחד תרגום, לפחות את זה היה יכול להציל. אבל אדם שלא עשה כן מגיע לכאן, שואל אותך, מה אני עושה השבוע הזה? אני מפסיד את בעלותך? תענה לו, כן. הפסדת את בעלותך. הציבור, אם יש עשרה, הם יכולים לקרוא שתי פרשיות, בעלותך אשלח לך. כאן הציבור, ברוך השם, אנחנו קראנו בעלותך. אחד לא יכול לחייב אותנו שנעשה לו תשלומים, שנקרא גם בעלותך וגם שלח לך אנשים, אלא אותו האדם בגדר אנוס, אנוס הכוונה פטרי, הפסיד את בעלותך. לפעמים האדם הזה לא הלך לטובת עצמו, הלך לעשות מגבית כדי לבנות בית-כנסת. וברוך השם, חזר ברכוש גדול, יבנו להם בית-כנסת בנוי לתלפיות. כולם שמחים לקבל את פניו, והם יודעים שהאדם הזה הלך לשם שמים כדי לבנות להם בית-כנסת. אז הוא, המסכן הזה, יפסיד את בעלותך? הם באים לחסם ואומרים, אנחנו מסכימים, אין טורח ציבור, אנחנו מעוניינים שיקראו לו את פרשת בעלותך. אם הם מסכימים, אין בעיה. אז החזן יקרא לו בציבור כמובן את כל פרשת בעלותך עם עוד שלושה פסוקים פרשת שלח לך, אחר כך יברכו ברכה אחרונה. מה שאמרנו, שרק הציבור ולא יחיד, הכוונה היא אין חובה, אבל אם ירצו הציבור מסכימים, אין בעיה. רק שישתדלו לקחת חזן שיש לו לשון קלה, לשון זריזה, שלא יתחיל לעשות להם מנגינות, מהוולט, לנגן נזלה גריש, שיכביד עליהם יותר מדי שיהיה תורח ציבור, אלא יהיה קל בלשונו, יזדרז. אבל אם רוצים, יש להם את הסמכות, יכולים לעשות כדבר הזה. שוב, הכוהן שמעלים אותו, היה טוב אם מאותו הציבור שלא קראו את בעלותך, שהוא יהיה אותו הכוהן שגם הוא חייב בתשלומים האלה. אני אומר את זה בלשון טוב, עצה טובה מלכתחילה. אבל זה לא לעיכובה, אלא בדוגמה הזו שאני אומר. אם אותו היהודי שהלך, הביא להם ממון לבנות בית-כנסת, הוא ישראלי, הוא לא כוהן. לא נורא. יכולים לתת לעליית הכוהן את כל פרשת בעלותך, וכולל עוד שלושה פסוקים בפרשת שלח לך. יש לברכה שלו על מה לחול על הפרשה שהיא חובה בפרשת השבוע, ולכן אין ממה לחשוב, אפשר לנהוג ולעשות כן בין כתחילה. כל זה פתרון לשעת חירום. נקווה שלא נצטרך אף פעם את הפתרונות האלה, נהיה תמיד בריאים, ואם ירד שלג, שירד, אבל לא 1.70 מטר אלא נוכל לבוא להתפלל תמיד לעולם בבית-הכנסת. אני עובר לסעיף ג׳. כהן קורא בתורה ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. המשנה במסכת גיטין בדף נט. המשנה אומרת שהסדר בקריאת התורה הוא כהן-לוי ישראל. ויתנה אל הכוהנים בני לוי, קודם כל הכוהנים ואחרי זה בני לוי, זה הסדר שתיקנו לנו חכמינו. ולמה? הגמרא מביאה את הפסוק בקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון. אבל המשנה, כשמנסחת מדוע ולמה, המשנה אומרת, כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום. פירוש הדבר. אם אנחנו היינו רוצים לקרוא בתורה, אנחנו הישראלים, ברוך השם, יש הרבה ישראלים, כהנים שאוהבים מאוד, מחבבים מאוד את המצוות, וכל אחד יגיד, אני אהיה הראשון, אני רוצה עלייה, כדי שלא יתקוטטו, ולכן נותנים לכהן. בדרך כלל יש תריסר שבטיה, שבט הכהנים הם בסך הכול אחד מתוך תריסר, יש פחות כהנים. יש כהן אחד או שניים, ואז נותנים לכהן את העלייה הראשונה. אף אחד לא מתווכח, כולם יודעים שהעלייה הזאת שייכת לכהן, ובעזרת השם הוא יקרא ראשון, אחריו הלוי, ואחר כך אחריו הישראלי. בימים הקדמונים הם לא היו מוכרים עליות. לא היה דבר כזה למכור את העליות בממון כמו שאנחנו עושים. אלא גם זו תקנה של הדורות האחרונים, ובעיקר התקנה הזאת מפני דרכי שלום. שוב, הרבה פעמים אנשים יש להם אזכרה, יש להם אמורציית, וכל אחד רוצה משלים או מפטיר, ולכן הנהיגו חכמי הדורות האחרונים למכור. זו העצה, גם כן מפני דרכי שלום, כדי שלא יתקוטטו. לפעמים יש הרבה כהנים, בפרט בימים הנוראים, בן פורת יוסף, באים כולם ביחד. לפעמים יש שם תריסר כהנים. ושוב, מי לא רוצה לעלות לספר תורה ביום הכיפורים? יש לך יום יותר טוב מזה, וכל כהן רוצה. שוב, גם שם הפתרון. כשיש לנו עסק כזה בתוך שבט הכהנים, פתרון קל מאוד, למכור. ממליצים אנחנו לגבאי, תמכור גם את עליית הכהן, וכהן שבאמת מעוניין, שיקנה בבקשה, יתרום 52, יתרום 101 שקלים, יקנה את העלייה הזו. זה הפתרון הטכני, ובלבד למנוע שלא תהיה חלילה מחלוקת בישראל, שלא יהיה יריב ומדון ליד הספר תורה. זו התקנה של חכמינו. בית כנסת שכולם כהנים. מרן מדבר בזה בהמשך, סימן קלדה, סעיף יב, מרן מצטט לנו את הירושלמי, ומרן פוסק. בית כנסת שכולם כהנים, ויש שם ישראלי אחד, נותנים לישראלי את עליית ראשון. למה? כאן הפוך. כאן כולם, כל הכהנים רוצים את העלייה הראשון, כדי שלא יתקוטטו הכהנים ועמך כמרווה כהן. הישראלי הוא אחד, אתה נותן לו מפני דרכי שלום, זו העצה. מדברי מרן אלו אנחנו לומדים שמרן סובר שאין חובה מדאורייתא לתת לכהן עליית ראשון. זה לא מצד קדושתו, לא מצד וקידושתו, אלא רק בגלל דרכי שלום. שם זה הפוך, ולכן אתה נותן את עליית הראשון לישראלי. הדבר הזה מצוי הרבה באומן, מדי שנה בשנה. יש הרבה שטסים לאומן, והכהנים לא יכולים שם להסתובב, כי כל האזור שם הוא בית קברות. בנו להם גשר מיוחד, גשר צף, שנכנס לתוך בית המדרש, כמו עזרת נשים, ושם נמצאים הכהנים לבדם. מגיעים לקריאת התורה, הגבאי ישאל, יש כאן ישראלי שירים את היד. אחד מהם ישראלי שנמצא בתוך ים הכוהנים ומרים את ידו. אז לפי דברי מרן, צריך לתת לו, לאותו הישראלי, הוא יעלה ראשון. כאן, כמו שאמרנו, יהיה הפוך מפני דרכי שלום. אז משמעות מרן, שכל זה דרבנן, אז תמיד אנחנו מחפשים רק את התחנה הסופית, דרכי שלום, ולפי זה אנחנו קובעים מי יעלה. לא כל הפוסקים הסכימו למהלך הזה. הגמרא שם, בגיטין נט, מביאה את דברי רבי יצחק נפחה, הוא נוקט שהעלייה הראשון שנותנים לכהן זה מצעד הקדושה שבו, וקידושתו לכל דבר שבקדושה, ולכן נותנים לו לברך ראשון. לפי זה, אם המצווה הזו היא דאורייתא, מה ההבדל אם כל השבט כהנים נמצאים שם, כולם כהנים, או שרק אחד. בכל מקרה אתה חייב לתת אך ורק לכהן, וכך באמת דעת הרמב״ם. הרמב״ם נוקט שהחובה לתת לכהן זה דאורייתא מצעד וקידושתו, וכך דעת רבנו הארי. לפי רבנו הארי יוצא שם שיצטרכו לתת לאחד מהכוהנים. אלא מאי? אתה חושש מצד דרכי שלום? אמרנו את הפתרון שבדורות האלה ינהיגו למכור, עכשיו גם מה ימכור? ימכור את עליית כהן, כדי שלא תהיה חלילה מריבה שלא כל אחד יאמר אני רוצה, אבל עקרונית יש צעד גם שם לפתור את הבעיה בדרך האמורה. אבל במשך כל ימות השנה לא מצוי לנו במקומות האלה בית-כנסת שכולם כוהנים. בדרך כלל בבתי הכנסת שלנו הרוב הגדול ישראלים, ויש כוהן אחד או שניים, ואנחנו נותנים להם הן בשבת והן בשני וחמישי. לעולם אנחנו נותנים לכהן את אותה העלייה, בתנאי שאותו הכהן הוא יהודי ירא שמים. אבל, אם אותו האדם, נכון שהוא כהן, הוא נולד לאבא הנכון, אבל חלילה וחס יצא לתרבות רעה. אין לו לא דת ולא דין. אוכל ביום הכיפורים. אדם כזה, נכון שהוא נולד לכהן, אבל הוא השחית, הוא קלקל, ולכן אנחנו לא מצווים לכבד אותו. גם אם נאמר בקידשתו זה דאורייתא, דאורייתא בכהן ירא שמים. אבל אם הכהן הזה פושע, אין לו לא דת ולא דין, אוכל חזיר ביום כיפור, אין לו חלק בנחלה. הוא מתנתק מכל הדינים האלה, ולכן אין לנו את החובה לתת לו עליית ראשון, אלא לחומרה דינו כגוי. אם יבוא מוחמד בן מוסטפא ויגיד, אני רוצה לקנות עלייה, אתה יכול לתת לו לעלות לספר תורה, אתה יכול לתת לו עליית ראשון עיני, ואין לווה ממנה. התורה, תורת סיבא לנו משה מורשה, קהילת יעקב. התורה היא שלנו, אנחנו הישראלים היהודים יכולים לעלות, ולא חלילה. אותו דבר גם לגבי אותו הכהן שהרשיע והגיע לשאול תחתית, שעושה מעשים אשר לא ייעשו. לאחד כזה בוודאי אין לווה ממנה לתת לו עליית כהן, אלא אם הוא נמצא בבית הכנסת, משום מה הוא הגיע לשם. לפעמים הם באים, אותם הכוהנים, לפני הבחירות. יש אחרי יומיים בחירות, והם רוצים למצוא חן בעיני האנשים, אז הוא שם איזה כיפה לבנה או כיפה מקרטון והוא בא לבית הכנסת. טוב, לא חשוב לנו מה האינטרס, לא חשוב לנו למה הוא בא, אבל צריך לדעת שאין רשות, אין לנו היתר לתת לו עליית כהן, כי כל מה שאמרנו בקידשתו, כל מה שאנחנו חייבים לכבד את שבט הכהנים, לתת להם בשבת או בשני וחמישי, לתת להם עליית כהן, כל זה בכהן ירי שמים, שעובד את השם, אבל אותו הפושע שאין לו לא דת ולא דין וחיי גוונה, אנחנו לא מצווים לכבד אותו בכל ימות השנה, כולל גם לגבי ההקמה לספר תורה, לתת לו עליית ראשון, גם בזה אנחנו לא מחויבים כלל ועיקר. אפילו אם הוא עלה, וטעות נתנו לו והוא עלה, כדאי שיחזרו עוד הפעם על אותה הקריאה. ייתכן שלא יצאו ידי חובה בצורה מושלמת באותה הקריאה שקרא אותו הפושע, שהוא מחלל שבת, ולכן מומלץ שיחזרו עוד הפעם. זה כלל, לא רק לגבי הכהנים. לפעמים בא איזה אדם ישראלי והוא רוצה לעלות לספר תורה, והגבאי לא רוצה לריב אתו מפני דרכי שלום, רוצה לתת לו עלייה. יש לנו פתרון כאן, לתת לו עליית מוסיף. גם העולה יעמוד בכבוד. כשאתה נותן לו גם העולה, קוראים את אותו הקטע. גם אדם צדיק, גם אדם אחר קרא את אותו הקטע, הכול היה בסדר. זו העצה, זה הפתרון, כדי לא להתווכח, לא להתקוטט עם אותם האנשים. אבל מצד שני, אנחנו רוצים שכל הפרשה תהיה מושלמת, שהכול יהיה 100%, ולכן אנחנו משתדלים תמיד לכפול את אותה הקריאה שקרא אותו האדם, שלצערנו התרחק ואין לו חלק ונחלה בתורת ישראל, לא שומר תורה ומצוות, לכן אנחנו לא יכולים להרשות לו שיעלה עליית ראשון רגיל. בשבת הפתרון הוא קל. המינימום שבעה עולים, אתה רוצה להוסיף, אפשר. שני וחמישי זה יותר קשה. בשני וחמישי עולים רק שלושה, לא פחות ולא יותר, ואתה לא יכול לחזור לבוא ולהוסיף עוד עולה נוסף, גם העולה. ולכן בשני וחמישי השתדלו לא לתת לאותו האדם את העלייה, אלא ימצאו כל מיני דרכים, תחבולות, כדי שלא תהיה לנו תקלה עם אותו האדם. והפתרון, העצה הפשוטה ביותר, למכור. מה הוא רוצה, אותו אדם? יש לו אזכרה, הוא רוצה עליית שלישי? שימכרו את העליית שלישי, ואנשים אחרים יוסיפו עליו כדי לנטרל אותו בצורה עדינה. זה מה שצריך לנהוג ולעשות, אבל לא טוב לתת לאותם הפושעים, לאותם האנשים שהתרחקו כל כך, ופתאום הוא נזכר שיש בית-כנסת, פתאום ביום בהיר אחד הוא רוצה לבוא לקרוא בתורה, בגלל איזה אינטרס או איזה חשבון אחר. ולכן מן הראוי שהגבאי יהיה זהיר, שידע לכלכל מעשה ומשפט. לפעמים הגבאי מכיר אותו, הוא יודע מי זה הנבל. החזן לא יודע. כדאי שהגבאי ירבוז, יאמר לו לחזן בלחש, שיחזור על הקריאה אחר כך, כדי שנצא ידי חובה על היבא דכולה עלמא, שלא ניכנס בספקות. כשיש נישואי תערובת, לא יבוא ולא יהיה, הרבה פעמים יהודים מתחתנים עם גויות. והרבה פעמים הכהן הלך והתחתן עם הגויה והביא בן. הוא מביא את הילד, עושה בר מצווה או דבר אחר. הילד הזה הוא בכלל לא יהודי. עד שאתה דן אם הוא כהן, תדע, הילד הזה הולך לפי האמא, כיוון שהאמא גויה. נאם, אלא כי אסיר את בנך מאחריי, מזה למדו חכמינו שהולכים לפי האמא, והיוצא מן הטמא טמא, ולכן אין הווה מנה להעלות אותו על איי התקשורת. מי שזוכר, לפני יותר עשר שנים היה שר ההגנה האמריקאי, היה אחד שקראו לו ויליאם כהן. השם שלו היה כהן, כי אבא שלו היה יהודי, היה כהן. אבל האמת, מבחינת ההלכה הוא לא היה לא כהן ולא לוי ולא ישראל. כיוון שאמא שלו היתה גויה, אז מ' אלא הוא גוי גמור לכל דבר, ואין הווה מנה לתת לגוי עלייה לספר תורה. לצערנו, בחוץ-לארץ היום זו מכת מדינה, ממש מגפה, שיש הרבה נישואי תערובת, והגבאים, שומרי משמרת הקודש, שצריכים לדעת, ברגע שמגיע נער כזה או בר מצווה או דבר אחר, שהגבאי יחכו וידרוש, ואם יתברר לו שהאימא שלו גויה, לא ייתן לו בשום אופן עלייה לספר תורה. אבל אם האימא יהודייה, האימא, ברוך השם, יהודייה, אפילו אם האבא גוי, הולכים לפי האימא, כמו שאמרנו, היוצא מן הטמא טמא, אבל היוצא מן הטהור טהור, הילד הזה נחשב ליהודי. מחלוקת אמוראים יש, מה יהיה הדין אם האימא הייתה משבט לוי. והאבא גוי, מה הדין של הבן הזה? אתה אומר שהוא יהודי. יהודי משבט לוי או שהוא ישראלי? הוא רוצה לעלות על יד שני, רוצה לעלות כמו שבט לוי. האם הוא נחשב באמת כשבט לוי? אפשר לתת לו על יד שני או לא? מחלוקת אמוראים בדבר. ויש לנו מדרש. המדרש בתורת כהנים, פרק כ׳, פסוק י', שם הפסוק מספר, ויצא בן איש מצרי. מה פירוש המילה ויצא? מאיפה יצא? אז המדרש מספר במתניתת הנא, הוא אומר שהוא יצא מבית הדין של משה רבנו. משם הוא יצא והתחיל לחרף ולגדף. מה היה? בשביל מה הוא הלך לבית הדין של משה רבנו? דין התורה היה כך. האמא שלו הייתה שלומית בת דברי במטה דן. אמא שלו הייתה משבט דן. ולכן הוא בא והתחיל להקים שם אוהל. רוצה לבנות את האוהל שלו. אז אמרו לו, מה טיבך לכאן? מה אתה עושה פה? אמר להם, אני שייך לשבט דן, האמא שלי משבט דן. אמרו לו, לא, איש על דגלו לבית אבותיו. הולכים לפי האבא. האבא שלו, מה היה? והוא בן איש מצרי. אבא שלו היה גוי. מה, למצרים יש חלק ונחלה, יכולים להקים אוהלים בתוך שבט דן? לא. זה היה הוויכוח. אמרו, לא טוב, בוא נלך דין תורה. הלכו למשה רבנו, ומשה רבנו פסק אסור לו להקים את האוהל בתוך שבט דן. הוא לא נחשב משבט דן, אלא מחוץ למחנה. מחוץ למחנה, שם היו האנשים שאינם מיוחסים, שם יכל להקים את האוהל. הוא כעס, לא הסכים, לא השלים עם הפסק דין, ולכן יצא, עמד וחירב וגידב. זה המדרש. לפי המדרש יוצא, נכון הדבר שהאימא שלו יהודייה, ולכן אנחנו מחשיבים אותו יהודי לכל דבר. אבל אתה קורא לו יהודי, אבל לא משבט דן. אותו דבר אם האימא שלו הוא משבט לוי. אז האימא שלו יהודייה, הוא נחשב ליהודי, אבל הוא לא יהיה משבט לוי. תיתן לו עליית שלישי, רביעי, אבל אל תיתן לו עליית שני, כך יצא לפי המדרש הזה. אבל רב פפא בגמרא בבכורות מ״ז, רב פפא חולק. לפי רב פפא, כמו שהאימא נותנת לו את הכוח להיות יהודי היוצא מן הטהור טהור, לפי דברי רב פפא היא נותנת לו גם את הגנים, שיחשב גם להיות לוי. נפקא מינה ראשונה פה אצלנו, כאן אם הוא עולה עליית לוי או לא. נפקא מינה השנייה לגבי פדיון הבן. אותו הבן הגיע לגיל בר מצווה, אתה אומר שהוא יהודי, הכול בסדר, הוא שואל אותך, אני בכור, האמא שלו ילדה אותו, הוא בן בכור. האם צריך לפדות, לעשות פדיון הבן או לא? הרי לא רק הכהנים פטורים מפדיון הבן, אלא קדישתי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל. גם שבט לוי פטורים מפדיון הבן. אם תאמר שהוא הולך לפי האמא שלו, והאמא שלו נותנת לו את הכוח לא רק להיות יהודי, אלא גם להיות משבט לוי, אז הוא פטור מפדיון הבן. אבל אם תאמר לא, הכוח של האמא רק להחשיב אותו יהודי. אין לה את הכוח להפוך אותו גם מיהודי לוי, כמו ששם משה רבנו פסק שאותו הבן של שלומית בד עברי, לא יכול להיות משבט דן, אז גם פה, לא יכול להיות משבט לוי, אז הוא כן חייב בפדיון הבן. זו הנפקא מינה, זה הוויכוח שיש בין האמוראים, מחלוקת גם בפוסקים, ומרן, ביורי דעה סימן שינהי, מרן התייחס להלכה הזו, ומרן פסק להלכה ולמעשה כרב פפר שהוא פטור מפדיון הבן. אז אם שם מרן פסק שהוא פטור מפדיון הבן, הוא כן נחשב לוי, אז תגיד, גם פה אפשר לתת לו עליית לוי? כך לכאורה. אבל זה לא מוכרח שזה קשור אחד לשני. שם, במחלוקת, אתה יכול לומר, מרן אמר, מספק אתה לא יכול לחייב אותו המוציא מחברו עליו הראייה. אולי פה כן רשאי. בכל מקום, להלכה למעשה, אם הוא שואל אותנו העצה, עדיף יותר שלא יעלה עליית לוי לחוש לדברי החולקים, כמו שאמרנו, שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב שלא יעלה עליית לוי, אלא יעלו אותו עלייה אחרת. הוא רוצה לעלות לתורה עליית חמישי, שישי, שמי, יעלה עליות אחרות, כדי לא להיכנס למחלוקת האמורה. כהן שלא מוכר לנו, מגיע לכאן ומספר לנו שהוא כהן. הוא רוצה לעלות לתורה עליית כהן. האם בגלל שלא מוכר לנו, לא ניתן לו עלייה, או שכן? הגמרא עוסקת בנושא הזה במסכת כתובות בדף כג. הגמרא אומרת, כהן שלא מוכר לנו, שמגיע לכאן, לא נותנים לו לעלות לדוכן ברכת כהנים ולא מעלים אותו לספר תורה ראשון. כך כתבו להלכה הרבה מגדולי הפוסקים, הרמב״ם, הרב המגיד, הרן המאירי, וכך פוסק מרן השולחן ערוך, אבן העזר סימן ג׳. אבל בראשונים יש מחלוקת האם דברי הגמרא היו אז, לפני אלפיים שנה ולא היום, או שזה גם היום. מה נשתנה? מה ההבדל? תראו שם, בדברי הרב המגיד, הוא מביא את דברי הרמך שאומר, בזמנם הכוהנים היו אוכלים תרומה. על זה הגמרא מדברת. אדם ישראלי שהוא לא כהן, אם חלילה וחס אוכל תרומה, חייב ניתן בידי שמים, דבר שהוא חמור מאוד. ולכן, אסור לך לתת לו עליית ראשון. אם ייתנו לו עליית ראשון, כולם יגידו שהוא כהן, ייתנו לו גם תרומה, יבוא לאכול תרומה ויבוא לידי סכנת חיים. על זה הגמרא דאגה וחששה. אבל היום בזמן הזה, אף כהן לא אוכל תרומה. בלאו הכי התרומה טמאה. הכוהנים טמאים ולא אוכלים תרומה, ממילא אם ירצה לעלות ראשון, מה בכך שיעלה? זו הטענה של החולקים. כך מביא להלכה את כל זה הרב המגיד, והוא מספר שהמנהג הוא כך להקל. כך כתבו להלכה שם הרמה באבן העזר, הישועות יעקב, ולא רק חכמי אשכנזים. תראו בספר ארץ חיים של הגאון רבי חיים סיתאון. גם הוא אומר שבזמן הזה אנחנו יכולים להרשות לו לעלות ראשון. למה? כיוון שאין לנו בזמן הזה תרומה. עוד דבר, המהרימט ומהרית האבא והבן, שניהם דנים בהלכה זו. והמהרית, בחלק א' סימן קמט, הוא מחדש ואומר, בזמנם ברכת הכהנים הייתה בשם המפורש. מזה אנחנו מונעים אותו, אבל היום אין לנו שם המפורש, אין את הבעיה הזו. עוד סברה, המערימת אומר, אדם עלול חלילה לשקר, לבוא ולומר, אני כהן, גם אם הוא לא כהן, אם אף אחד לא יתפוס אותו בשקר. אבל הכלל בידינו, מילתד עביד עליו גלויה, לא משקר אין-ישה. אדם שיודע שיכולים לתפוס אותו על חם, בשקר שלו, אז הוא לא יעז לשקר. ולכן, הרב מחלק בין מקום ששיירות מצויות לבין מקום שאין שיירות מצויות. היום, בהווה, בזמן הזה, כל העולם כולו נהיה כמו כפר קטן, התקשורת כל כך משוכללת, שבקלות רבה אתה יכול לבדוק ולברר אם באמת האדם הזה כהן או שהוא צוחק עלינו. אף פעם לא היה טלפון. איך אתה יכול לבדוק אם האדם הזה בא ואומר לך, אני באתי מתימן, באתי מדרום מרוקו, אלפי קילומטרים מרחק, איך אתה יכול לדעת אם באמת הוא כהן או לא כהן? היה קשה מאוד לברר. ממילא, אם האדם הזה, הנבל הזה, רוצה להרוויח חמישה סנעים לפדיון הבן או דברים אחרים, הוא יכול היה לשקר. אבל היום, בזמן הזה, אתה אומר לו, מאיפה באת? מאיזה קהילה? הוא אומר לך, אני מברוקלין, מהמקום פלוני-אלמוני. מי הרב של המקום? אומר לך, הרב אליהו בן-חיים הוא הרב של המקום. בקלות רבה אתה יכול לפי מספר דרכון, לפי האינפורמציה שהוא אמר לך, אתה יכול לבדוק ולברר אם באמת הוא כהן או לא. אז מה הוא יעשה מעצמו? צחוק? היום הוא אומר, אני כהן, מחר, מחרתיים יבדקו, יראו שהוא לא כהן, אוי לו, אותה בושה, יהיה לו פדיחה, יהיו לו בושות. וכמו שאמרנו, דבר שעתיד להתברר, אנשים לא מעזים לשקר. זו הסברה שכתב מאהרימאט, ועל-פי הסברה הזו, בזמן הזה, כל אדם שבא ואומר, אני כהן, יכולים להרשות לו לעלות לדוכן, לברך ברכת כהנים, יכולים לתת לו עליית כהן, סומכים על זה. למה? כמו שאמרנו, אנשים לא מעזים לשקר. אפילו אם הוא אומר, אני באתי מפרס, להגיע, לנסוע לפרס, אפשר, צד אחד, כרטיס צד אחד אפשר, שיבוא משם לכאן, אני לא בטוח, אולי יגידו שהוא מרגל, שרוצים להפסיד שם את הכור האטומי, אז הוא בטח בא לרגל שם, אולי ייקחו אותו לבית-הסוהר. אבל לא צריך להגיע אלא, במקום לנסוע לשם, אתה לוקח ממנו את השמות, את הפרטים, מי אלה הרבנים שלך, תטלפן, הטלפון מגיע גם לפרס, תוך חמש דקות אתה יכול לדבר עם הרב של הקהילה שם. אתה אומר לו, תראה, פלוני אלמוני, בן 30, מגיע אצלנו כאן לארץ ישראל, האם זה נכון? הוא כהן, אתם מכירים את המשפחה? אז הרב יכול מייד לענות לך את כל האינפורמציה, את כל הפרטי-פרטים, אם באמת האדם הזה כהן נביא או ישראל, אם הוא אומר אמת או לא. ולכן אנשים פוחדים בזמן הזה לשקר, לא מעזים לשקר בדברים האלה. בדרך כלל מה שהוא אומר זה מדויק, ולכן יש לנו כאן ספק ספקה שמא בגלל שאין לנו בזמן הזה תרומה, ושמא בגלל שהיום מילתא דעבידא לה גלויה, כיוון שאנשים פוחדים לשקר, שבקלות רבה אפשר לעלות על העקבות של המשפחה שלו, ולכן למסקנה ניתן לו עליית ראשון, גם אם אין עדיין שני עדים שיעידו שהוא כהן. זהו עיקר הדין, ואף על-פי כן. למרות שאמרנו שכך הוא המנהג וכך הוא עיקר הדין, טוב יעשה הרב של הקהילה יעשה דבר פשוט, אחרי התפילה ייקח ממנו את הפרטים. יכול להיות אולי שיש כאן טעות, אולי יש כאן אי-הבנה. הרבה פעמים קרה שחלילה האדם הזה לא היה שקרן ביודעין, אלא הוא היה ילד מאומץ. האבא המאמץ היה כהן. היה נדמה לו שגם הוא הולך אחרי האבא וגם הוא כהן. הרבה פעמים היתה תקלה כזו. אתה מרים טלפון לרב, אתה אומר לו, פלוני אלמוני אומר שהוא כהן. הוא באמת כהן? לפעמים הרב בודק, חוקר ודורש, אומר, אתה צודק, לא, הוא לא כהן. הוא סך הכול אומץ על-ידי כהן, אבל אתה פותח את התיק, אתה רואה מי האבא הביולוגי שלו. אתה רואה, האבא שלו לא היה כהן אלא ישראלי. ממילא הוא ישראלי לכל דבר, ואסור לתת לו עליית כהן או לוי, ולכן, טוב יעשה הרב, תמיד אין מה להפסיד, לברר, לבדוק את העניין, ודאי שזה טוב. אבל בינתיים, עד שיבדוק, כמו שאמרתי, לפעמים, ההלכה למעשה הוא הכהן היחיד בבית-הכנסת והוא ניגש. יעלו אותו או לא? המסקנה היא שכן, גם אם האדם הזה לא מוכר לנו, אף-על-פי-כן אנחנו ניתן לו לעלות לדוכן, ניתן לו עליית ראשון ככהן, אבל אחר כך נשתדל לבדוק על צד היותר-טוב, הן לגבי הנושא הזה, וכן גם לגבי לקחת זרוע לחיים וקיבה או חמישה סלעים בפדיון הבן, גם שם אנחנו הולכים תמיד לפי החזקה, ואם האדם הזה אומר שאני כהן, ניתן לו זרוע לחיים וקיבה, גם שם מעיקר הדין, על-פי הספק ספקה שאמרנו, יכולים ורשאים אנחנו לתת לו. החזון איש דן, על-פי כל הסוגיה הזו, הוא דן בדוגמה אחרת, על שבט לוי. היו לי כאן פירות וירקות שהם תבל ודאי, לא הופרש מהם, לא תרומה ולא מעשר. התפקחתי, ברכתי והפרשתי תרומות ומעשר. מייד אחרי שהפרשתי את הכול, עומד כאן יהודי, אומר, אני לוי, חכם, תן לי מעשר ראשון. אם אני מכיר אותו, האדם הזה מוכר לי, אני מכיר את המשפחה, הוא בוודאי לוי, אני מייד נותן. השאלה היא, אם האדם הזה לא מוכר לי. אומר החזוני איש לו, אל תיתן לו. אם הוא לא מוכר לך, על פי הגמרא בכתובות כג, על פי מרן מאבן העזר, סימן ג, מי אומר לך שהאדם הזה לוי? אולי הוא משקר? אולי הוא אומר, הוא היה אומר, כדי להרוויח את המעשה הראשון? ולכן, אל תמהר לתת לו. אלא, במקרים האלה, עצה טובה, תחפש את הלוי המיוחס שמוכר לך, ותיתן לאותו הלוי. החזון איש עצמו לא חולק על דברי מרן בהלכה זו. הרי מרן ביורד על סימן ש״ל״א, סעיף י״ט, מרן מצטט את הלשון של הרמב״ם, שאדם שמפריש מעשה ראשון ונותנו ללוי, צריך לתת גם בזמן הזה מעשה ראשון ללוי, שהרי מעשה ראשון אין בו קדושה. אחרי שאתה מוציא ממנו את תרומת המעשר, ה-9% הנותרים, הלוי אוכל אותם גם בזמן הזה. והחזון איש לא רק אמר אלא גם עשה. מעשה שהיה, ערב פסח היה אצלו הגאון רבי יהושע עבר סלווייצ'יק. סלווייצ'יק הם לויים, שבט לוי. והביאו לו תוך כדי דיבור שהרב מדבר דברי תורה עם החכם, הביאו לו את המצות, המצות של ליל הסדר. ומי שהביא אמר לו, רבנו, זה תבל ודאי, עדיין לא הפרשנו תרומות ומעשרות. אז הרב בירך, הפריש תרומות ומעשרות, אחרי שסיים להפריש תרומות ומעשרות, הוציא מצה אחת ונתן להגאון רבי יהושע עבר, אמר לו, אתה לוי, הנה מעשה ראשון. אז אם זה תבל ודאי, והלוי הוא מיוחד שמוכר לנו, בלי ספק בוודאי שניתן לו את המעשה ראשון, ההלכה למעשה. לא נגזול את שבט לוי, אלא כל מה שחזון איש דן, כל מה שהוא מפקפק, אם הלוי הזה עולה חדש שלא מוכר לנו. אבל לפי הספק ספקה שאמרנו, אין לנו הרבה מה לחשוש מעיקר הדין, אפילו ללוי שלא מוכר גם כן יכולים לתת. אבל על הצד היותר-טוב, אם כבר אתה נותן, למה לך לתת לאדם שלא מוכר? אלא עדיף יותר לתת לאנשים שמוכרים לנו. כל השאלות האלה, כל הספקות האלה, הן בינתיים. עוד מעט יבוא מלך המשיח, אליהו הנביא יחד עמו, יבררו לנו את כל הייחוס של כל אחד ואחד, גם של שבט הכהנים וגם של שבט לוי, במהרה בימינו. אמן ואמן, רבי חנניה בן עקשי אמר. תודה רבה.