סדר העולים לתורה בהיעדר לוי או כהן ובירור הלכתי רחב בדיני עניית אמן על ברכות שיש בהן ספק ברכה לבטלה

 - - - לא מוגה! - - -

אם הרב ממליץ לקנות. איך? דקים, איזה ממליץ לקנות שלו? לא ידע, לא ידע. כאלה שאלו אותי לשאול בערב. לא ידע. מה עם הגל הצעיר העדמק? תשאל את הרב דוב לנדו. הוא מתמצא יותר טוב. אני קורא בסימן קל'ה סעיף ח'. המשנה במסכת גיטין בדף נט, המשנה אמרה לנו, כהן קורא ראשון, אחריו נביא, אחריו ישראל. ועל זה מרן ממשיך, אם אין נביא בבית הכנסת, כהן שקרא ראשון, לברך שני, וקורא במקום נביא. אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום. כשיש כהן בבית הכנסת, אבל אין נביא, מה עושים במקרה הזה? אנחנו נותנים עוד עלייה, פעם שנייה, לאותו הכהן. אתה לא יכול להביא במקומו ישראלי. אם תעלה אחרי הכהן על יד שני, תעלה ישראל, אנשים ידעו. אנשים יחשבו שהאדם הזה לוי, ויבואו לשלם לו, הכניסו לו בחשבון כסף מעשה ראשון. כדי שלא תהיה תקלה כזו, אכן חכמינו לא נתנו היתר להעלות שני את הישראל, אלא אם אין לוי, הכהן עולה פעמיים. אותו כהן חוזר ועולה פעם שנייה. אתה לא יכול להביא כהן אחר, אלא אותו הכהן שעל הראשון הוא בעצמו יחזור ויעלה פעם שנייה. למה אתה לא יכול להביא כהן אחר? כדי שלא יוציאו לעז על הכהן הראשון. ובני קורח לא מתו, זה הפתגם. עדיין האנשים, לצערנו, יש להם פה גדול ותמיד מדברים כל מיני שטויות. הוא יבוא להגיד, אתה יודע למה העלו מיד כהן אחר? כנראה שהכהן הראשון לא היה בסדר. כנראה שאבא שלו התחתן עם פרוצה והבן הזה הוא חלל, הוא לא כהן, ולכן הביאו מיד כהן אחר. לכן חכמינו תיקנו, התקנה היא, בשום אופן לא מעלים כהן אחר כהן. אז הדוגמה הראשונה היא הדוגמה הזו. כשאין לוי אנחנו מעלים את הכהן, לא רק עליית כהן, אלא הוא עולה עוד עלייה בזה אחר זה, עולה במקום הלוי, הן אם זה שני וחמישי, שב״כ, תעניות או חול המועד וכיוצא בהם, בכולם, שייך את הכלל, את הדין האמור. לא רק לגבי הדוגמה הזו, אלא אם העליתי כהן עליית חמישי, אחר כך אני רוצה להעלות גם על יד שישי כהן, גם זה אסור. גם שמה שייך משום פגמו של הראשון, אסור להעלות שני כהנים בזה אחר זה, גם שמה עלולים לדבר. גדולי הפוסקים דנו לגבי חול המועד סוכות וימי החנוכה. באותם הימים חוזרים פעמיים, פעמיים, שלוש וארבע על אותה הקריאה. אתה קורא בחול המועד סוכות, וביום השני או למחרת וביום השלישי הלוי חוזר עוד הפעם. ארבעה עונים, כולם חוזרים אותו דבר, שיש כהן אבל אין לוי. האם הכהן שעונה במקום לוי יברך פעמיים, פעמיים באהבה, יחזור עד הפעם או לא? האם נאמר שלא יברך, אלא נחזור את הקריאה פעמיים ורק בסוף יברך? מדברי הרמב״ן ושאר הפוסקים משמע שאפילו בחול המועד סוכות יסיים הכהן את הקריאה, יברך ברכה אחרונה. עוד הפעם יברך ברכת אשר בחרבנו ועוד הפעם יקראו לו ביום השני ועוד הפעם יברך בסוף ברכה אחרונה אשר נטע לנו. כך הוא הדין גם לגבי ימי החנוכה בשניהם, למרות שהוא חוזר עוד הפעם, של אחי. הקריאה הזו, בדיוק כמו הלוי. איך הלוי היה קורא, כך גם פה. אמנם יש חלקים, אבל כך הוא המנהג. ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להכהן. תראו תשובה בנושא הזה בספר הר-צבי ושאר חכמי דורנו והמסקנה היא שאין הבדל לעולם גם בחול המועד סוכות גם בימי החנוכה למרות שהכהן חוזר למעשה על אותה הקריאה פעמיים אפילו אחי יברך גם פעמיים על כל העלייה והעלייה ואין על מה לדבר אי אפשר לחשוש על ספק ברכה כמו שאמרנו כיוון שיש לנו מנהג במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להכהן אבל אם יוצא הכהן לחמוק מהמחלוקת מהספק הזה יש לו עצה פשוטה מאוד שיוצא הכהן החוצה יגידו אין כאן כהן ישראל במקום כהן לעמוד בכבוד ואז ייתנו ישראלי עלייה ראשונה ישראלי השני עלייה שנייה יש לו היתר יש לו אפשרות לעשות כן ואם בכל זאת הציבור חפץ ביקורו לא רוצים לוותר לכהן הזה רוצים שיהיה לו עלייה תן לו עליית רביעי אין שום בעיה יכול לעלות רביעי וזה עליבדיקו לעלמא כשר לטוב למהדרין זו העצה אבל אמרנו את זה כעצה בלבד מצד הדין יכול הכהן כמו שאמרנו לעלות פעמיים גם בימי חולמו עד סוכות גם בחג החנוכה בשניהם הדבר שווה שכן עולה במקום הלוי וחוזר ומברך ואין לחשוש מצד ספק ברכה. אבל אני ממשיך לא יעלו שני לויים זה אחר זה כדי שלא יאמרו שהאחד מהם פגום גם כאן אותם בעלי הלשון יכולים חלילה להוציא דיבה על אותו הלוי הראשון לומר אתה יודע למה הביאו מיד לוי אחר? התברר שהלוי הראשון היה ממזר אבא שלו לקח ממזרתא וזה לא לוי, הוא ממזר השם ישמור כדי שלא ידברו לכן חכמינו אסור לעלות לוי אחר לוי שוב זה לא רק לגבי עליית שני ושלישי שני לויים אלא גם בהמשך אם עלה הלוי עליית חמישי אסור לך להעלות אחריו עוד לוי לעולם הדבר אסור משום שגם שניהם אלה דברי הגמרא והחוזקים וכך ההלכה למעשה אין הבדל בזה בין ספרדים לאשכנזים כולנו שווים בהלכה זו בעניין זה שאסור לנו בשום אופן אין לנו צד היתר לבוא ולהעלות שני הכהנים בזה אחר זה או שני לויים בזה אחר זה אלא אם כן בית כנסת שכולם כהנים כך מרן בהמשך מביא בסעיף יב אם בלאו הכי כולם כהנים אין לך ממה לחשוש כאן אף אחד לא ידבר כאן כולם עולים כהנים זה אחר זה כולם יודעים שזה ההכרח ולכן אין ברירה אלא שיעלו כהן אחר כהן היום לא מצוי למה בית כנסת שכולם כהנים זה דבר שהוא לא מצוי זה יכול לקרות בשני מקומות בעולם בתוניסיה באי ג'רבה יש שם שכונה שכולם כהנים יש שם שתי שכונות חארת אל זרירה וחארת אל כבירה יש שם קבוצה משפחות של כהנים מיוחסים ובית הכנסת שם כמעט כולם כהנים כל דבר יכול לקרות באומן גם שם האזור שם כולו בית קברות ולכן אין לכהנים אפשרות לטייל שם גם לא להיכנס לתוך בית הכנסת אלא בנו להם גשר צף ועל הגשר הזה הם יכולים לשבת ושוב גם שם המניין הזה מניין הכהנים יש שם 60-70 כהנים יכולים לעלות כהן אחר כהן שם אין מה לחשוש אבל כאן במקומותינו לא מצוי לנו דבר כזה ולכן אצלנו אין את המציאות אין את החשש הזה הרב, למה כשריבים על החמישי הראשון הרבישני שבעלה העלייה שלו הוא בא לתקן לי רק כשהשעה שלו יהיה רגע, אבל פה בעיקר זה עליה רגילה, הבעלה חד משמעית, הבעלה עוד נראה בכורה, מה אתה... תראה אם אתה דן אותו לכף זכות אני שמח מאוד אבל בעלי הלשון הם לא אומרים כמוך הם מייד יפרשו את זה בצורה מעוותת ולכן אנחנו צריכים להיזהר מאוד בדבר שלא לעשות כדבר הזה כי הם מחפשים, איך אומרים? מחכים לו בסיבוב כדי שזה לא יקרה ולכן מן הראוי ולכתחילה לשים לב בדבר לא לעלות בשום אופן לוי אחר לוי כך גם כהן אחר כהן לך תדע אולי לא רק שידבר אולי גם ילך מחר לכתוב באיזה עיתון או ידבר על זה ברדיו, אתה יודע, היום לצערנו ולכן צריך להיזהר מאוד בכל זה... עכשיו באתי לחודש, יש שני ספרים אז ליבי על המשרים ומחסים כאן גם ליבי בספרה השנית יש לי לחודש, תכף נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן כשקורא לשני אף על פי שהוא כהן וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי. רב היגאון כותב אם אנחנו רוצים בהמשך להעלות את הכהנים אז אומר הרב הסדר יהיה כך ראשון כהן שני לוי השלישי ישראל רביעי כהן חמישי לוי שישי ישראל אתה עושה עוד פעם את הסדר את הסריה הזו בדרך בסדר שאמרנו כך יהיה כל הזמן אתה רוצה להוסיף גם העולה אצלנו הספרדים נוהגים להקל בזה הן בשבת והן ביום טוב אנחנו יכולים לסמוך להקל בדבר אבל במקרה הזה לפי רב היגאון גם את אותם העולים גם העולה תעשה בדרך הזו לפעמים יש לנו ברוך השם הרבה כהנים הרבה לוויים הכל מסתדר בצורה יפה זה קורה כשיש לך חתן וכלה החתן כהן צד הכלה משפחה של לויים ואז יש לך בבית הכנסת באו המשפחות יש גם כהנים בעבודתם גם לויים בדוכנם ואז אתה יכול לסדר את כל הסדר שאמרנו בצורה נפלאה כהן לוי ישראל כהן לוי ישראל זה מצוין וטוב אבל לפעמים אין לך הרבה כהנים או הרבה לוויים וזה לא מסתדר ולכן אנחנו לא עושים תמיד את דברי רב היגאון למרות שהרבה ראשונים העתיקו אותו אבל אין זה לעיכובה ולכן כשיש הרבה כהנים ואין שם לוויים אנחנו מעלים כך כהן ישראל כהן ישראל כהן ישראל בדרך הזו או אם יש שם הרבה לוויים ואין שם כהן גם בזה אנחנו מעלים אותם בסדר לוי ישראל לוי ישראל לוי ישראל בדרך הזו זה הדין שאפשר לעשות בלכתחילה ומה שאמרנו שעשו את הסדר עוד הפעם כהן נביא ישראל כל זה הידור כשאפשר למה לא לחשוש לדעת רב הייגאון הרשב״א מסיעתו אבל אם אי אפשר שעתא דחא כשנא אין זה מעקר דן הלבוש מה יהיה הדין לגבי שני כהנים בזה אחר זה משלים ומפטיר האם יכולים להעלות אותם בזה אחר זה או לא דעת הלבוש שאפשר ויש חולקים זאת אומרת לפי הלבוש בין הכהן לכהן השני אתה מעלה אדם זר כאן במקום להעלות אדם זר פה יש לך קדיש גם הקדיש הוא באמצע גם הוא יכול להיות טוב יכול לחשב כהפסקה כל שכן אם האדם הזה יש לו אזכרה והוא אומר אשרי איש יראה את השם אחרי זה אשת חייל אחרי זה מי שברך אז יש הפרדה ביניהם ולכן דעת הלבוש להתיר יש חולקים תראו תשובה בזה בספר ימי יוסף של הגאון רבי יוסף עדיד בסימן ד' שם הוא מביא באריכות את דברי האחרונים בזה והמסקנה היא אסור בשבת רגילה להעלות כהן עליית משלים ואחריו עוד כהן עליית מפטיר עדיין אמירת הקדיש לבד זה לא נחשב להפסק מתי אנחנו יכולים לסמוך להקל בדבר אך ורק לגבי שבתות שיש בהן שני ספרי תורה בחגים ימים טובים ראש השנה כיפור או פסח שבועות סוכות שבת וראש חודש יש לך שני ספרי תורה אז אתה יכול לעשות את ההפרדה הזו בין אחד לאחד לא רק שיש בין המשלים למפטיר את פשח הקדיש אלא יש נוסף לזה גם ספר תורה אחר כשיש ספר תורה אחר אז יש כאן הפרדה יותר חזקה יותר טובה ולכן יהיה אפשר לסמוך להקל בזה בלכתחילה בחודשים האלה מחג השבועות עד יום ראש השנה יש לנו בכל השבתות הללו ספר תורה אחד בלבד אין לנו שניים ולכן אם בפרשת השבוע הזו את המפטיר קנה כהן הגמאי ממשיך רואה שגם את המשלים רוצה לקנות כהן אחר יפסיק אותו, יגיד לו אתה לא יכול להשתתף בקנייה הזו אתה לא יכול לקנות עליית משלים שאלה מה? למה אני לא יכול? תסביר לו הכהן הזה הוא קנה את עליית מפטיר אם אתה תקנה משלים זה כהן אחר כהן ואסור ולכן כדאי שמעיקרא אותו הגבאי שיודע הלכה חכם ונבון יפסיק אותו להגיד לו אתה לא משתתף בזה אלא אם כן לפעמים הכהן הזה רוצה לכבד את הרב שלו הוא אומר אני לא קונה לעצמי לא אני עולה אלא אני מכבד את הרב או שהוא מכבד את האבא שלו מישהו אחר טוב אם הוא מכבד מישהו אחר אדם שאינו כהן אין לנו בעיה אבל אם הוא בעצמו רוצה לעלות אם הוא בעצמו כהן אחר כהן הדבר לא טוב או לפעמים אנחנו מוכרים על יד שישי ושביעי. אם קנה את המשלים, את השביעי קנה כהן. עכשיו הוא בא למכור לפניו את השישי, שוב, גם זה הסיבוב. אלא אם כן, אם האנשים האלה רגילים להוסיף גם העולה. נוסיף. ואז, אחרי שגמרו שישה עולים, בין העולה השישי לשביעי אנחנו מוסיפים, עוד שניים-שלושה מוסיפים, גם העולה יעמוד בכבוד, בזה אין לנו בעיה. אבל בתי כנסת שלא רגילים להוסיף גם העולה, אצל האשכנזים בדרך כלל, ברובם הגדול, משתדלים שלא להוסיף עוד. אצלהם יכולה להיות הבעיה הזו, ולכן ישים לב הגבאי, כדי שלא יבוא לידי בעיה. לפי זה גם ביום שמחת התורה. בשמחת התורה יש לנו שלושה ספרי תורה. גם שם יש לנו את הכולה האמורה. ולא רק לגבי כהן אחר כהן. הוא הדין גם לגבי שני אחים. גם בזה תהיה הכולה האמורה. האח הראשון לקח חתן תורה או חתן בראשית. והאח השני רוצה לקנות מפטיר. שוב, גם בזה יש לנו צעד, אפשרות להקל בדבר. ולמה? שהרי בין החתן בראשית לבין המפטיר יש לך לא רק את הקדיש, אלא אנחנו אומרים שם גם, הדרן הלך או ראית קדישתא. אתה אומר את ההדרן שלושה פעמים. אחרי זה אתה עושה אשכבה גם לחתן הראשון, אומר את הנפטרים שלו, גם לחתן בראשית. יש אחרי זה גם מי שברך גם לחתן תורה, גם לחתן בראשית. לפעמים זה לוקח חמש דקות. הבדל, הפסק גדול. ולכן כאן אין לנו בעיה. יכולים להיות גם החתן תורה כהן וגם המפטיר באותו יום כהן. או שני אחים זה אחר זה, גם כן יכולים לסמוך להקל בדבר. חלום החתן בראשית לגבי ראשון. הנה כן אומר, כן. בית כנסת שכבר כולם כהנים היה עכשיו. אמרנו בית כנסת שכולם כהנים, אין את הגזרה הזו, אין את החשש הזה, יכולים לקרוא כהן אחר כהן. כאן מה שהקלנו לגבי משנים ומפטיר של יום שמחת התורה, אפילו אם בית הכנסת לא כולם כהנים, יש גם וגם, אפילו אחי. כאן הוא יכול מלכתחילה, אגביי, למכור עליית מפטיר לכהן, וגם את עליית חתן תורה, יכול למכור את זה לכהן אחר. או שני לווים, בזה הדבר מותר, יכולים להקל בזה מלכתחילה. אבל שבתות כמו השבתות הללו, שיש לנו רק ספר תורה אחד. נכון שיש לנו קדיש שמפסיק באמצע, עדיין הקדיש לבד הוא חלש. אין בכוחו להפסיק ולהפריד בין שני הכהנים או בין שני הלוויים. בזה מן הראוי להחמיר בלכתחילה, שלא לעשות כן. אני אומר בלכתחילה, אבל לפעמים לא שמו לב, והכהן עלה והתחיל את הברכה. מלך העולם, ואז אנשים שמו לב יש כאן כהן אחר כהן. לא נורא, אסור לך להפסיק אותו. בגלל חשש שיגידו פגמו של ראשון אתה תבוא לעשות חלילה ברכה לבטלה? אם הוא התחיל את הברכה אשר בחר בנו ואתה מפסיק אותו באמצע שלא יגמור, זו ברכה לבטלה? אז משום חשש פגמו של ראשון לא עושים דבר כזה שיהיה חלילה חשש ברכה לבטלה. מדיעבד ימשיך, בין אם זה היה כהן אחר כהן, בין אם זה היה לוי אחר לוי. אבל מלכתחילה ישימו לב לדבר, בפרט בשבת שבאים אורחים לבית הכנסת. בשבת רגילה הגבאי מכיר את כל הקליינטים שלו. הגבאי יודע מי כהן, מי לוי מישראל, אבל כשבאים שבת חתן וכיוצא בזה, לא תמיד הגבאי שם לב מי עלה ברכת כהנים. חלק מהמשפחה שלה כלה כהנים או חברים, ואז הוא עלול לטעות בדבר. ולכן ישימו לב, כשהוא בא לזמן את האנשים, אם הוא העלה כהן ואמרו, וגם שהוא כהן יעמוד בכבוד, אז מייד כשהוא בא לאדם השני, בא להזמין אותו, ישאל אותו קודם כל בלחש. בשעה שהחזן אומר מי שבירך לראשון, בינתיים הוא יכול לשאול אותו. אתה כהן? הוא אומר לך, לא, אני לא כהן, אז אתה יכול להעלות אותו. אבל אם הוא אומר לך, אני כהן, ייזהר שלא להעלות אותו, כך גם ביום שמחת התורה. ביום שמחת התורה רגילים כל האנשים, כל העולם, לעלות לספר התורה. וגם בזה צריך הגבאי להשים לב. לפעמים האבא יושב יחד עם הבנים שלו וכולם כהנים, בן פורת יוסף. אז הוא הולך לפי הסדר. נוח לגבאי ללכת לפי הסדר כדי שלא ישכח מישהו שלא יהיה עליו תרעומן. אבל כאן, כיוון שהם אבא ובן, קל וחומר שהם גם כהנים. אחרי שהבעלה, אתה הולך לספסל השני. אתה מעלה ישראל אחר ביניהם, כך יפסיק, יפריד ביניהם, ואחר כך יעלה את הבן, וכך יעשה תמיד עם שבט הכהנים או שבט לוי. בזה אנחנו חומקים מכל הבעיה הזו, ובזה אתה מעלה את כולם על פי הסדר הנכון והרצוי. זה מה שצריך לנהוג ולעשות. אין כהן התפרדה החבילה ויכול במקום הכהן להעלות ישראל או לנו, לדידן, הספרדים נוהגים גם להקל להעלות לוי ראשון אבל שני אליבא דקולען מאסור כדי שלא יגידו על הראשון שהיה הכהן ולכן אסור להעלות את הלוי שני במקרה הזה מחלוקת אם אפשר להעלות את הלוי שלישי. הגרא, הגאון מבינה בדעת מרן אומר שמותר אבל הכנסת הגדולה אומר שאסור וכך דעת משפט צדק ועוד ולכן עדיף להימנע גם בשני וחמישי גם בשבת לעולם לא ייתנו על יד שלישי אלא אך ורק לישראל אבל קורה לפעמים שעת הדחא כגון מפטיר של יונה ביום הכיפורים יש הרבה אנשים שאוהבים להעלות את העלייה הזו הייתה התחרות קשה והכהן זכה באלף שח עליית מפטיר של יונה עכשיו כאן הוא עונה שלישי שם אין שבעה עונים אחרי הצהריים של כיפור רק שלושה יעלה או לא יעלה בדיעבד יעלה אם אפשר כחומרה כחסידות שהכהן אם הוא כהן יחיד יצא החוצה יעלה במקום הישראלי ויעלה הוא בסוף על יד שלישי במקום צורך יש מקום יש יותר אפשר לסמוך להקל הכולה בדברים האלה היא על פי דברי הרטב״א הרטב״א בכתובות כה״א אומר כך כל הבעיה היא כשאנחנו מעלים אותם בצורה סתמית אבל אם אתה מעלה כהן אחר כהן ואתה אומר הקדמה לפני כן החזן צועק וגם שהוא כהן יעמוד בכבוד לא בזה אין חשש מה אתה חושש שידברו עליו שהראשון או השני לא כהן כאן הוא צועק הוא אומר שהם כהנים ולכן לפי הרטב״א גם כהן אחר כהן אפשר להעלות בצורה הזו אבל הרשב״א חולק הרשב״א בתשובה אוסר גם אם יגידו את המילים האלה וגם שהוא כהן וכך המסקנה להלכה ולמעשה אין מקום להקל בדבר הזה למרות שאומר גם שהוא כהן אסור לנו לענות מלכתחילה כהן אחר כהן אבל כשהמדובר הוא על יד שלישי נאמר שהכהן עלה ראשון אחריו לוי ועוד פעם שלישי עולה כהן אחר כאן כשאתה אומר את המילה וגם שהוא כהן יהיה לך ספק ספיקה אולי ההלכה כדעת הגרע בדעת מרן אפילו אם תאמר כדברי הלבוש בכנסת הגדולה אולי כשאומר את המילים וגם שהוא כהן אולי הדבר טוב זה הספק ספיקה בדרבנן שיש לנו ולכן אם כבר קנה וקשה לו לוותר על העלייה הזו יש מקום להקל אבל אנחנו אומרים את הדבר הזה דאבן אבל לא מלכתחילה ולכתחילה עדיף להימנע אם הוא רוצה לעלות ביום הכיפורים שיעלה בבוקר יעלה בצורה אחרת עלייה אחרת ולא יכניס את עצמו למחלוקת אבל מעיקר הדין אם הוא עשה כך יש לו כולה יש לו היתר יש לו על מי לסמוך גם למנהג שלנו שאנחנו נותנים עליית ראשון ללוי כשאין כהן בתנאי שהחזן אומר אין כאן כהן לוי במקום כהן יעמוד בכבוד אז הוא מכריז, הוא מודיע אם לא היה מודיע אתה צודק ודאי שהיה עסוק אבל כיוון שהוא מודיע אז אין פחד שיבואו לתת לאותו הלוי ייתנו לו חמישה צלעים בפדיון הבן וכיוצא בזה לא חששו חכמינו ולכן על ידי ההכרזה הזו הדבר יכול להועיל אבל זה רק לנו לנו לספרדים ולאשכנזים התימנים מחמירים בזה המעריץ אומר את הטענה שלך זה מחלוקת בראשונים לפי רבי יעקב בר יקר רבו של ראשי אסור וראשי שם בגיטין ס' מביא את הפירוש השני בסוגיה מחלוקת בראשונים והתימנים נהגו להחמיר תראה בסידור עץ חיים המעריץ שם כותב שהם נהגו חומרה בזה אבל אנחנו לנו לדידן מעיקר הדין יכולים לסמוך להקל להעלות אותו ראשון אין חובה כולם יודעים שאין חובה אין שם הכהנת פרדה החבילה אבל אם ירצו יש להם על מי לסמוך יש להם צד כולה צד היתר בדבר יש מי שאומר שאם קרא החזן כהן ולוי ואינו שם לא יקרא לאחר בשם משום דגמו של ראשון אלא אחר יעלה מעצמו וכן נהגו בתקופה הקדומה כל עם ישראל היו קוראים בשם שמזמינים אדם היו אומרים יעמוד ראובן בן יעקב וכך עושים עד היום אחינו בני ישראל האשכנזים, התימנים והמרוקאים גם יוצאי מרוקו עד היום אתה נכנס לבית הכנסת כשמכבדים אותך בעלייה אז מזמינים את האדם אם אמרו את השם ואותו אדם לא נמצא, לא נמצא בבית כנסת אל תקרא עוד פעם שם של אדם אחר למה? אם אתה קורא של אדם אחר אתה מדגיש את זה אז יגידו למה יזעיקו אדם אחר? כנראה שאותו הכהן בר מינן התברר שהוא לא כהן ולכן לשני ייתנו עלייה בלי לקרוא את שמו אז הדין הזה שייך היום בזמן הזה לאחינו האשכנזים, התימנים והמרוקאים אבל לנו אין את הדוגמה הזו כלל ועיקר ולמה אצל הספרדים לא קוראים בשם כך מספר הגאון חידה הוא אומר שהרבנים הקדמונים הפסיקו את המנהג הזה לקרוא בשם אלא הגבאי ניגש אליו, שואל אותו אתה רוצה לעלות? בכבוד, זה הכול הוא לא מודיע, לא מכריז, יעמוד ראובן בן יעקב בלי שם ולמה? מדוע הפסקנו את המנהג הזה? מה קרה? הסיבה היא, מסביר ואומר לנו הגאון חידה הגמרא במסכת ברכות בדף נה הגמרא אומרת אדם שמזמינים אותו לעלות לספר תורה ולא עולה, בר מינן, זה מקצר את החיים. התורה שלנו כי יהיה חייך ואורך ימיך למען ירבו ימיכם ימי ביניכם על האדמה. מכלל הן, אתה שומע עליו, אם האדם הזה לא חפץ בברכה, לא קורא בתורה, חלילה זה מקצר את החיים. אלה דברי הגמרא. הרבה פעמים האדם הזה או שיש לו כאב בעיניים או כאב ראש, קשה לו לעלות. בא הגבאי, קורא את שמו, אז הוא אומר קשה לי. קשה לך, אבל חלילה זה סכנה, הוא משחק עם החיים שלו. ולכן כשמא יגיע למצב ביש כזה, מה עשו חכמינו? באו ואמרו אל תקרא בשם. ואז אתה אומר לו בכבוד, לא אמרת את השם שלו. אמרת לו רק את המילה בכבוד, אין כאן חשש סכנה, יכול, יעלה. לא יכול, אם כואב לו הראש, לא יעלה. ואין כאן חשש סכנה. זו הסיבה שאנחנו הספרדים ביטלנו את המנהג הקדמון ואנחנו לא קוראים בשם. בקריאת משה יש שם בית כנסת שהחזן, מי שהיה קורא שם בתורה היה הרב אברהם שפירא. הוא היה הרב הראשי לישראל לפני 26 שנים. הוא היה חזן, קורא בתורה. והם הרי האשכנזים כולם קוראים בשם. אבל הוא ראה שזה מסבך את העניין. אז הוא אמר, נתן הוראה לגבאי, תפסיק, אל תקרא בשם. תעשה כמו הספרדים, תגיד לאנשים בכמה. עד היום באותו בית הכנסת לא קוראים בשם. בדרך כלל האשכנזים מאוד זהירים לא לשנות מנהגים, בפרט כאן זה מנהג קדמון. אבל הוא ראה בעצמו כחזן, הוא ראה את התקלות שהדבר הזה גורם, מסבך, ולכן הוא עשה את העצה הזו. קל וחומר אנחנו הספרדים שיותר משלוש מאות שנה שהפסקנו לקרוא בשם וככה המסקנה להלכה למעשה, עדיף יותר שלא יקרה. אבל אדם שמתפלל אצל האשכנזים המרוקאים וקראו לו כבר בשם, ירוץ מייד ויעלה. אפילו אם אתה עייף, תעזוב את הכול בצד, את העייפות בצד, יש כאן חלילה חשש סכנה אם לא יעלה. ברגע שקראו לו בשם זה חמור מאוד. דיברנו בזה בשבוע שעבר, לגבי אדם שנמצא בפסוקי די זמרה. אם לא קראו לו בשם, בא גבאי, אומר לו בכבוד, יראה לו את הסידור, אני ופסוקי די זמרה, ישב רוחו, יזינו מים. ואז הוא יחפש מישהו אחר. אבל אם קרא בשם, אין מה לעשות, ירוץ מייד ויעלה ויבוא ויקרא. אין לו ברירה כדי שחלילה לא יהיה בספק סכנה. זו ההנחיה אם כבר קראו בשם. אבל כמו שאמרתי, כעצה טובה היינו ממליצים גם לאחינו האשכנזים והתימנים והמרוקאים. אם היו שואלים אותנו מה כדאי, היינו אומרים להם, עדיף שלא יקראו בשם. אדם שרוצים להעמיד אותו, הוא לא רוצה. אומרים, אחר כך, בחד-פעמי יגידו, מסתכלים את השם שלו לפני שיאלץ אותו לעלות. זה מותר או שאני עובר על המנהג? לא טוב, אתה עובר על המנהג של הספרדים. אל תעשה את זה כי לא רוצה בלש. מה, אתה מתחנן לו? הוא עושה לך טובה כשהוא עולה? תעלה אתה במקומו. יהיה התור שלנו, יגיע יותר מהר, נזכה אנחנו לעלות. מה, לא צריך להתחנן, לא צריך לבקש מישהו אחד. לא, אין לך תורה כזאת. כן, גם בזה הגמרא אמרה, נכון, נכון. אני עובר לסעיף יב. מרן מצטט לנו את דברי הירושלמי שאומר, עיר שכולה כוהנים, אם יש ישראל אחד ביניהם, אותנו ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. וכל שאין בהם ישראלים כדי סיפוקם, או שאין שם ישראל כלל, כהן קורא אחר כהן. שאין שם משום פגם, שהכל יודעים, שאין שם אלא כהנים, והוא הדין עיר שכולה לוויים. הירושלמי אומר, כהן עולה לתורה הראשון, למה? מפני דרכי שלום. בדוגמה הפוכה, בית כנסת שכולם כהנים ויש שם רק ישראלי אחד, אתה נותן לישראלי שיעלה על יד ראשון. למה? כדי שלא יתקוטטו הכהנים. כל אחד יגיד, אני ראשון, והמרחקים מרווה כהן, לכן מפני דרכי שלום נותנים לישראלי שיעלה ראשון, וכך פוסק לנו מרן למעשה. אבל הרמב״ם ורבנו ארי חולקים. ולמה הם חולקים? הם סוברים שהגמרא שלנו, התלמוד בבלי, חולק. הגמרא אצלנו במסכת גטין נט מביאה לנו את הטעם, למה כהן עולה ראשון? מפני דרכי שלום. רבי יצחק נפחה מוסיף, לא רק בגלל דרכי שלום, אלא רבי יצחק נפחה אומר שנאמר בקידשתו, מה זה בקידשתו? לכל דבר שבקדושה, לעלות ראשון לספר תורה, ליטול מנה יפה ראשון וכולי. הם מבינים, הרמב״ם, ספר בנימין זאב, מר הנהרי, כולם אומרים שזו דרשה גמורה, מצוות עשה מדאורייתא וקידשתו. אם כך, אם זו מצוות עשה מן התורה, איך אנחנו נוכל לדלג על שבט הכהנים בבית כנסת שכולם כהנים, ניתן לישראלי? האם בשביל דרכי שלום נעקור, נבטל מצווה דאורייתא? ולכן, לפי הרמב״ם, גם בבית כנסת שכולם כהנים ויש שם רק ישראלי אחד או לוי אחד, לעולם עליית ראשון חייב להיות הכהן. הבעיה כאן, הסיבוך, הוא כך. אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות מרן השולחן ארוך, ולפי מרן צריך לעלות ראשון הישראלי. מצד שני, אנחנו הספרדים קיבלנו גם הוראות רבנו ארי, ולפי רבנו הארי צריך להעלות את הכהן ראשון. זה מתנגש. כשיש לנו גם הוראות רבנו ארי וגם הוראות מרן, מה אנחנו עושים? הולכים לפי רבנו ארי, מה יותר חזק, קבלת הוראות רבנו ארי או קבלת הוראות מרן? מחלוקת. 400 שנה, חולקים בזה גדולי האחרונים, גם אחרוני דורנו גם כן נחלקו בדבר. אתה אומר ספק ברכות להקל נגד מרן. הרבה מהפוסקים האחרונים אומרים, נגד רבנו ארי לא אומרים ספק ברכות להקל. למה? רבנו ארי קיבל את התורה ישר מאליהו הנביא. שם זה לא ספק, זו התורה. התורה שבאה מהשמיים דרך אליהו הנביא. ולכן יש הרבה פוסקים שאומרים, קבלת הוראות רבנו ארי יותר חזק, ולא אומרים ספק ברכות להקל נגד רבנו הארי. אם כך, גם פה, מה יותר חזק רבנו הארי? אז צריך לומר שלא יעלה הישראל ראשון אלא הכהן. יש חלקים. גם בתוך חכמי דורנו, כמו שאמרתי, הוויכוח הזה קיים, מה עושים? האם קבלת מרן חשוב יותר או קבלת הוראות רבנו הארי יותר חשוב? יש לנו פתרון קל לבעיה הזו. תאמר לי ישראלי שיצא רגע אחד החוצה. כמו שאמרתי, זה מצוי מאוד באומן, שם בראש השנה יש שם בית כנסת שכולם כהנים ולפעמים יש שם גם ישראלי אחד. ניתן לישראלי או לא? תאמר לישראלי, תשמע, יש לנו בעיה. תספר לנו את המחלוקת, תגיד לו מראש, כך וכך העניין. אתה בא, רוצה להתפלל איתנו, ברוכים הבאים, אבל תעשה טובה, תצא החוצה. כשמתקרבים שנייה אחרונה לפני קריאת התורה, יצא רגע אחת החוצה ויעלו את הכהן ראשון. מה תגיד לי? יתחילו עכשיו הכהנים להתקוטט. יהיו ביניהם קטטות, יש לנו פתרון, נמכור את זה. יש כאן הרבה כהנים. עליית כהן, מי שיוסיף, אחד הכהנים קנה, הוא זכה בדבר הזה, כמו שאנחנו עושים בעליית משלים, מפטיר, שישי, כל אותן העליות שאנשים אוהבים, מעוניינים לקנות אותן כדי שלא יהיה ויכוח, לא יתקוטטו עם הגבאי. כל אחד יגיד לגבאי, למה לא העלית אותי? למה לא נתת לי? היה לי אזכרה. אתה מוכר. יש לך אזכרה? בבקשה, תקנה. זה הפתרון שם, כך גם פה. ימכרו את עליית כהן ויבקשו מהישראלי הזה לצאת החוצה. לפעמים הישראלי הזה סוחר. אומר, אבל מרן אומר שמגיעה לי העלייה. אתה רוצה שאני אצא החוצה? אני מוכן. במקום זה תן לי עליית שישי. מיד תפס אותנו בגרון. מגיע לו. שיצא החוצה ותיתן לו אחר כך על יד שישי. העיקר כדי לחמוק מסלע המחלוקת, שאנחנו יכולים לברוח מהמחלוקת טוב יותר ועדיף יותר לנהוג ולעשות כך. בכל דבר, בכל הלכה שיש לנו לעולם אנחנו משתדלים לא להיכנס לסלע המחלוקת, גם פה, גם בעניין זה, ואידך זין גמור כדי שלא נסתבך בהלכות הללו. ואז אתה תגיע לפנמניה של מעלה, אתה תשב במדרש של רבנו הארי, אתה לא עשית נגדו, העלית כהן. אתה יושב בפנמניה של מעלה יחד עם מרן רבנו יוסף קארו, אתה לא עשית נגד מרן. הישראלי יצא החוצה, לא היה כאן ישראלי. כולנו היינו כהנים ונתנו לכהן שיעלה. תעשה את העצת התחבולה הזו כדי להימלט מסלע המחלוקת. אני ממשיך, קל ה' סעיף יג. המשנה במסכת מגילה בדף כב, המשנה אומרת, הכל עולים למניען שבעה, אפילו אישה וקטן. אבל המשנה מסיימת, אמרו חכמים, אישה לא תעלה מפני כבוד הציבור. בעל העיטור מסביר מה זה כבוד הציבור? כל באישה ערווה, ולכן לא מתאים שייתנו לאישה לעלות. המאירי מוסיף ואומר עוד דבר, בזמן המשנה לא כל העולים לתורה היו מברכים, אלא הכהן היה מברך רק ברכה ראשונה אשר בחר בנו, וכל העולים אחריו לא היו מברכים. כולם היו מתכוונים לברכה שלו, לא היו מדברים, היו עולים בלי ברכה. המפטיר האחרון היה מברך ברכה אחרונה אשר נתן לנו, פותר את כולם. ככה היה הסדר. ולכן באמצע אתה רוצה לתת לאישה? למה לא? שתעלה, כמו שאמרנו, היא לא מברכת. אבל הגמרא אומרת שחכמים שינו מפני גזרה של הנכנסים והיוצאים. חכמינו שינו, ולכן כל עולה ועולה מברך גם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה. אז אם האישה הזו רוצה לעלות, היא צריכה לברך. איך היא תברך אשר בחר בנו מכל העמים? הרי האישה לא חייבת בקריאת התורה, הברכה תהיה ברכה לבטלה. ולכן היום בזמן הזה, לא רק מפני כבוד הציבור, אלא גם יש כאן חשש ברכה לבטלה, וככה הלכה. אצל הרפורמים אין להם בעיה. אצלם הכול מותר, בתנאי, תנאי אחד יש להם, צריך לשלם, ואין בחינם. הם לא עובדים בחינם, אלא אם משלמים, הכול מותר. אצלם עולה אישה, מפטיר, משלים, קורה בהפטרה, יש חזנים, חזנות, והכול מותר. לפעמים גם באים איזה גויים שמה, גם לגויים הם מרשים לתת עלייה לספר תורה או להיות חזן, והם מחתנים גם את הגויים והיהודים ביחד. לא מזמן היה אותו הרב שלהם, הרבי, חיתן ביום תשעבעה ועשה חתונה בתוך הכנסייה. מצד אחד הוא עומד בצד ימין ליד החתן היהודי. מצד שני, הכלה הגויה עומד לידה הכומר עם הצלב בתוך הכנסייה ביום תשעבעה. ככה עושים חתונה, שילמו לו טוב, שילמו לה בעין טובה. למה שלא יעשה את זה? הם מוכרים את נפשם לשטן, בנזיל העדשים, בכמה פרוטות. ולכן אנחנו לא מסתכלים מה עושים אותם המטומטמים, אותם המושחתים שמעלים גם נשים. אנחנו ברוך השם אנשים בני תורה. אין הווה אמנה לעלות כאן בארצנו הקדושה, בירושלים. לעלות אישה לספר תורה, אין הווה אמנה בדבר. אבל שואל בספר אור לציון, למה המשנה אומרת את ההלכה הזו? מסקנה, מילה אחרונה, לא מעלים את הנשים, נכון? אז תגיד, מעלים גברים וקטן לספר תורה. בשביל מה אתה צריך להגיד? בתיאוריה אפשר, אבל אמרו חכמים מפני כבוד הציבור. בשביל מה אתה צריך להוסיף את כל זה? מתרץ החכם באור לציון חלק ב' אומר, תירוץ יפה. הוא אומר, בזמנם בדורותם היה נפקא מינה. אם היה בית כנסת שהסבתא זכתה, יש לה הרבה בנים, הרבה נכדים, וכל בנייך למודי השם, ואין שם אנשים זרים. רק הסבתא עם הבנים והנכדים, יש שם עניין. עכשיו הם רוצים לכבד, לתת עלייה לסבתא. כאן אין בעיה של קול באישה ערווה. מותר לבנים או לנכדים לשמוע את הקול של הסבתא. גם עניין של כבוד הציבור אין כאן. זה הסבתא שלהם. אז בזמנם בדורותם יכלו לתת לאותה הסבתא לעלות לספר תורה. אבל אני מדגיש את המילים, בזמנם בדורותם. היום בזמן הזה, גם אם יהיה לך הסבתא חשובה כזו, אסור. למה אמרנו לפני רגע את דברי המאירי? איך היא תברך אשר בחרבנו מכל העמים? את לא חייבת בקריאת התורה לדעת רוב הפוסקים, אז לברכות הן ברכות למטלה. מי יתיר לה לברך? ולכן היום בזמן הזה אין הווה מנה. אלא זה רק מסביר את הדיוק, את המילים היפות של לשון המשנה, בזה הרב התכוון בחידוש שלו. אלה שהעתיקו בשמו את החידוש שלו בספר אוכל לציון, לא העתיקו את זה יפה. היו צריכים לסיים בדברי המאירי ולהסביר שכל כוונת הרב להסמיר את דברי המשנה מה היה לפני אלפיים שנה, אבל לא שהיום בזמן הזה ייתנו לסבתא הזקנה לברך, עדיין יש צעד, יש חשש, ברכה לבטלה, כמו שאמר המאירי. שם היא מברכת ברכת המצווה. גם הנשים חייבות ללמוד את ההלכות שלהן, ולכן ברכת המצווה היא חייבת בזה כמונו. אבל מה שאין כן כאן, כאן זה כבוד הציבור. אם ברכת את הברכה אשר בחרבנו, ואתה באמצע ברכת כהנים בברכה ה' ישמריך, ואומר לך הגבאי בכבוד. אתה חוזר עוד פעם על הברכה אשר בחרבנו. למרות שאמרת את זה לפני עשר שניות, למה מפני כבוד הציבור? אבל כאן האישה המעיקרה היא לא חייבת בזה ולא שייך אצלה לבוא ולברך, ולכן גם לאותה הסבתא אנחנו נדגיש ונאמר שאסור לה לעלות ולברך. אפילו שכל המשפחה, הבנים, הנכדים, רק הם בבית הכנסת, ואין שם אדם זר, בכל מקרה הדבר הסוף. זה קורה לפעמים ששוכרים אולם, יש להם שבת בר מצווה, ולצורך העניין יש להם אולם, יש שם היכל, ספר תורה, ושוב גם הסבתא נמצאת שם והם רוצים לתת כבוד לסבתא. איזה כבוד יתנו לה? רוצים לתת לה עלייה. אי אפשר בשום אופן. רוצים לתת למי שבירך? כן, יעשו לה מי שבירך אמותנו, יעשו לה מי שבירך גדול, שתראה גם בבר מצווה של שאר הנינים והנכדים, אבל עלייה לספר תורה בשום אופן אין מקום להתיר, אפילו במניין כזה. קל וחומר, במניין מעורב, שיש שם גם אנשים זרים, אינה ואמנה להתיר בדברים האלה. לנשים יש את עזרת הנשים, שם הן יושבות בצניעות, בהפרדה. כמו שהמשנה אמרה במסכת סוכה נב, תיקון גדול עשו שם, הפרידו בין הנשים לגברים, כדי שלא תהיה תערובת בשמחת בית השואבה, ושם למדו הפוסקים ועדין גם כשבונים בית כנסת. לעולם עזרת הנשים צריכה להיות מופרדת על ידי מחיצה, ואין האה ואמנה שישבו ביחד אנשים ונשים בערבוביה, אין האה ואמנה להקל בכל זה. לא בתפילה, לא בשעת קריאת התורה ולא בזמנים אחרים. בשיטת חיים בציון אפשר עדיין להפוך את זה, או שהיא לא תיברש בבוקר, או שהראשון יברך והאחרון יברך, ואז... אז פתרת את הבעיה של הברכה הראשונה. נניח שהיא לא בירכה בבוקר וברכת אשר בחרבנו מכל העמים, בסדר. מה שהיא בירכה זה לא ברכה לבטלה. אבל אחרי שהיא מסיימת, שימו, אתה מברך ברכה אחרונה, אשר נתן לנו. האישה יכולה לברך את אשר נתן לנו? לא. מה פתאום? מה לה ולברכה הזו? ולכן, כדי לא לסבך אותה בספק, ברכות לבטלה, לכן אל תעלה אותה, אל תיתן לה עלייה בהווה. בזמן הזה, כמו שאמרנו, אין הווה אמנה לבוא ולתת לנשים. לפעמים יש מצוות שאנחנו שווים, כמו מצוות מקרא המגילה. לכן, אם הבעל חולה, לא מרגיש טוב, אשתו יודעת לקרוא יפה מתוך מגילה כשרה, הוא יברך והיא תקרא לו, שם אין לנו בעיה כל כך. אבל כאן, קריאת ספר תורה זה לא ביחיד. כאן חייב להיות מניין, מניין גברים. אין הווה אמנה לתת לאישה, ולא משנה אם היא אישה צעירה, זקנה, סבתא. בכל מקרה, הדבר אסור לגמרי מכל וכול. כמו שאמרנו, לצערנו, הרפורמים עושים משחק מכל התורה כולה. מאז שקמו הרפורמים עד היום, יותר משש מיליון התבוללו והלכו לנו לאיבוד. אם לא היו הרפורמים בעולם, היום היינו מעצמה גדולה, היינו הרבה יהודים בעולם. לצערנו, הם השחיתו, ועדיין ממשיכים לקלקל ולהשחית כל חלקה טובה. הקדוש ברוך הוא יעזור. ומלכות הרשעה מהרה תיעקר ותשבר ותכלם ותשמידם במהרה בימינו. אמן. אבל אוהב, אז היום, איך זה שצריך לשאול את זה על ברכת הגומר? גם בזה משליחות יש להם? לא, לא. כאן היא לא אומרת את זה בלשון שיר. לקרוא בתורה יש טעמים, אתה צריך לנגן. אבל כאן לא. כאן היא אומרת את זה בלשון דיבור. בלשון דיבור, הליבד הרשב״א, אין את הבעיה של קול באישה ערווה. והרשב״א מוכיח את זה. הרי שמואל, אלי הכהן, מביא מכמה נביאים שדיברו עם נשים. אלי הכהן הגדול דיבר עם אמו של שמואל, חנה הנביאה. אמר לה, עד מתי תשתכרין? והיא ענתה לו. איך הוא מדבר איתה? תגיד, קול באישה ערווה. אלא זה דיבור, זה לא שירה. בזמר שייך במה כי כבלך ערב ומראיך נבא. ולא בדיבור. ולכן גם פה, אם היא נמצאת בעזרת הנשים, ומשם היא מברכת את ברכת הגומל, יש לה על מה לסמוך. כאן הדבר הרבה יותר קל. אבל אצלנו גם זה אנחנו לא עושים. אצלנו אנחנו רגילים, כשאחד הגברים רוצה לברך הגומל, אז הוא אומר בפירוש, אני מכוון להוציא את קול השומע קולי ידי חובה, גם את הנשים בעזרת הנשים. כל מי שרוצה או רוצה, יעמדו, ישמעו את הגומל. ואז פעם אחת אתה פוטר את קולן, אם יש שם יולדת או אישה אחרת, כולם יוצאים ידי חובה. זה הרבה יותר טוב, זה עדיף יותר. אבל צריך שהוא יהיה ודאי של בירכת הגומל. צריך שהוא יהיה ודאי של בירכת הגומל. נכון, ודאי. שאותו אדם יהיה בוודאי חייב, ולא חלילה עם הארץ. כן. מה עם שיעור שנותנות נשים לגברים? גם שיעור שנותנות נשים לגברים, גם זה לא בסדר, גם זה לא טוב. כי כשיושבים בשיעור, והיא יושבת על הבימה למעלה, כשהיא מדברת אנחנו מסתכלים עליה. אדם יש לו שאלה, אז הוא מסתכל עליה תוך כדי דיבור, וזה לא מתאים. ולכן הנשים יכולות להרצות, לדרוש לנשים, ואנחנו הגברים לגברים, וחילופיהם בדולם. ההמשך של המשנה, הכול עולים למניין שבעה, גם ילד קטן. אלה דברי המשנה, כך פוסקו כל הפוסקים. מרן כותב את זה בהרחבה נקמן, בסימן רשפ״ב בהלכות שבת. רוב הפוסקים נוקטים, שאני יכול לתת לילד קטן איזה עלייה שתהיה ביום שבת. שלישי, רביעי, חמישי, לכל אחת מהעליות אפשר לתת לילד קטן. אבל, לפי דעת ספר הרוקח ברבנו הרב האריזל רק עליית שישי או שביעי. הכול עולים למניין שבעה, תן לו עליית שביעי, זה כן. אבל לא עליית שלישי, רביעי, זה לא מתאים. ולכן, מלכתחילה הם שואלים אותנו, כך כדאי להחמיר. הרבה אנשים, הרבה בתי כנסת רוצים להרגיל את הנוער, את הילדים, כבר מגיל צעיר, מגיל רך, שיקראו בספר תורה, שידעו. הילדים בגיל עשר יש להם זיכרון כמו צילום. ילד הרבה יותר קל מאשר אנחנו. אתה יושב להכין את הפרשה, וכאן זה ייקח פי עשר זמן מאשר הילד. הילד קורא פעמיים-שלוש, הוא כבר יודע את זה. ולכן, זה טוב מאוד שירגילו אותם, אבל הכיצד? קודם כל תעלה שישה עולים. עלו שישה עולים אנשים מבוגרים, אחר כך אתה נותן לילד הזה עליית מוסיף, גם העולה יעמוד בכבוד, יעלה, יקרא את הארבעה-חמישה פסוקים שהוא הכין, יקרא אותם יפה. בזה אתה מצד אחד מרגיל אותו, מצד שני אתה לא עושה שום דבר נגד חכמי הקבלה, נגד המקובלים. הכל עובר בכי טוב, כך מומלץ, כך כדאי לנהוג ולעשות. אנחנו אומרים את הדברים האלה בגדר חומרה, חומרה שקרובה לדין, כי אנחנו קיבלנו הוראות רבנו ארי, ולחוש בדעת רבנו ארי, כך כדאי לנהוג ולעשות. מחלוקת אם ילד קטן יכול לעלות לעליית שלישי, לעלות מתוך שלושה עולים, והמסקנה היא שוב להחמיר. שעת הדחק, כשיש עניין של חשש דרכי שלום, אנחנו מעלימים עין. אבל אם אין דרכי שלום, מלכתחילה רוצים להרגיל את הילד, אל תעשה את זה בשני וחמישי או בחנוכה ופורים. תרגיל אותו בשבת. בשבת יש לנו את המקום הראוי שיכולים לתת לו, שיקרא יפה, יקרא את הפסוקים שלו. כך ראוי להנהיג גבאי שהוא יודע הלכה. לפעמים בא האבא, מנסה לתאם את זה עם הגבאי. הילד שלי, ברוך השם, ילד נבון, והוא רוצה לקרוא, יגיד לו, כן, אנחנו מעוניינים מאוד, אז הוא יכתיב לו היכן. יגיד לו, השבוע פרשת חוקת, יפתח לו את החומה, שיראה לו. הנה כאן על יד שביעי. על יד שביעי, שלושה וארבעה פסוקים, הוא יקרא, זה מצוין, אליבא דקול עלמא, אין כאן, הווה אמנה לפסול את הילד הזה. מחלוקת נוספת בין האחרונים, אין להם חזן. האם הילד הקטן יכול לעלות ולקרוא או לא? הרי בזמנם, בזמן הגמרא, לא היו חזנים. כשאתה אומר הכל עונים למניין שבעה, הילד היה עולה וקורא את העלייה שלו. ולכן, הרבה מהפוסקים הקדו בדבר שיכול גם לקרוא. יש חלקים. ושוב, גם כאן המסקנה מלכתחילה. אנחנו משתדלים שיהיה לנו כהן, אדם מבוגר. כאן בירושלים עיר הקודש. יש לנו, בן פורת יוסף, אלפי חזנים כן ירבו. ולכן אין לנו צורך לקחת ילדים קטנים שיכרו לנו בתורה לא בשני וחמישי ולא בשבת. ולכן עדיף יותר לא לקחת חזן, ילד קטן, אלא, כמו שאמרנו, להרגיל אותם, תן להם גם העולה. אבל מחוץ לארץ יש מקומות נידחים שאין להם אפשרות. המבוגרים, כמו שאמרתי, לא מסוגלים לזכור. כבר המוח שלהם קנקן ישן, אבל, ולכן הם לא מסוגלים לזכור. אז עדיף לתת לילד מאשר לסגור את ההיכל, מאשר לסגור ולא לקרוא בספר תורה. שם אין להם ברירה. זה נקרא שעת הדחק, תיתן לילד הקטן. לפעמים יש להם כמה ילדים טובים כאלה. תחלק את הפרשה. ילד אחד יקרא עד שלישי-רביעי, השני עד חמישי-שישי, ואחרון יגמור, תחלק את זה בין שלושה ילדים. כל ילד יחזור על זה טוב, יקרא את זה היטב. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות באותם המקומות. כמו שאמרנו, שעת הדחק, שני. אבל כאן בירושלים אין לנו את הבעיה של שעת הדחק, ולכן מן הראוי שרק חזן, אך ורק אדם מבוגר, רק הוא יבוא ויקרא מתוך הספר תורה. הרב ממשיך לגבי אדם, עם הארץ, שלא יודע לקרוא. דעת רוב הפוסקים שאסור לאדם כזה לעלות לספר תורה, כי העולה לספר תורה צריך לקרוא מתוך הספר תורה יחד עם החזן מילה במילה, וכאן הוא לא יודע, הוא לא מכיר את האלף-בית, ולכן הדבר אסור. שוב, גם בזה בירושלים כמעט ואין לנו בעיה. בן פורת יוסף, כולם יודעים לקרוא, למדנו בתלמוד תורה, קל מאוד. אפילו אדם שהוא לא תלמיד חכם, אבל לקרוא בלי נקודות, כולם יודעים. להבדיל, אתה רואה, הוא קורא עיתון, קורא דברים אחרים, ולכן אפשר לכל אחד לעלות, לברך. הוא אומר יחד עם החזן מילה במילה, אליבא דקול-עלמא זה מצוין. הבעיה יותר בחוץ-לארץ. שם האנשים, רוב היהודים לא יודעים לקרוא. אפילו אם האדם הזה הוא אדם מתורבת, אל תראה אותו שהוא אדם פשוט. הוא פרופסור מכובד, הוא מרצה בסורבון, אבל לצערנו את האלף-בית הם לא למדו. לא למדו בתלמוד תורה, לא יודע אלף-בית. אלא הוא יודע לקרוא בלטינית, הוא יודע לקרוא צרפתית, איטלקית, אנגלית, שפות אחרות הוא יודע, ובזה הוא מרצה. אבל ספר תורה, אם הוא עולה, אז הוא מסתכל מה יש למעלה, כמה מהאווררים יש לנו בבית הכנסת, איך המזגן, וכן הלאה. הוא לא רואה שום דבר. מתוך האלף-בית של האותיות על ספר תורה, הם לא מבינים שום דבר. ולכן, לפי דעת רב נטרונאי גאון, רב סעדיה גאון, רב האי גאון, הרשב״א, רבי דוד אבו דירהם, מרן, רוב הפוסקים יש למעלה מ-20 ראשונים שאומרים שהדרכות של התואר מארץ הן לבטלה. אותה הבעיה היא שגם לגבי הסומה. ומרן מחמיר בשניהם משום חשש וספק ברכה לבטלה. אבל הראש, הטורם, המעריל, חולקים ואומרים, אם האדם הזה יקרא מילה במילה יחד עם החזן, אפילו שהוא לא יודע לקרוא, הוא קורא את זה בעל פה, בדיעבד זה מועיל, שומע כעונה, בדיעבד יצא. אם לא היה מנהג, היינו חייבים ללכת לפי מרן. אבל יש כאן מנהג קדמון נגד מרן. והמנהג הוא שנותנים גם לעמי ארצות לעלות לספר תורה. המנהג הוא שנותנים גם לאדם סומש שיעלה לספר תורה. אין לנו ברירה, אנחנו מעלימים עין. אבל אם יבוא אדם סומש שהוא בן תורה, יודע הלכה, שואל אותנו מה כדאי. אל תגיד לי רגשות מה הרגש אומר, מה השכל אומר. תגיד לו, למה לך להיכנס לספק ברכה לבטלה נגד מרן? עדיף שלא. אף אחד לא מחייב אותך לעלות. שיקנה את העלייה, יכבד את הרב, הרב יעלה מפטיר, יקרא את הכול בצורה מושלמת, אחרי זה יגידו אשכבה אשרי ישרא את השם. זה הרבה יותר טוב, אליבא דקול עלמא, זה טוב, זה מצוין וכך ראוי לנהוג ולעשות. אחרת, אם הוא עולה, כמו שאמרתי, הוא מסתבך ומסבך גם אותנו. הרי הכלל הוא, לא רק שאסור לברך ברכה לבטלה, על ברכה לבטלה אסור לענות אמן. אמן יתומה, חלילה, חמירא סכנתא מייסורה, זה סכנה. אז אם עולה אותו האדם מהארץ, או השומא, האם אנחנו יכולים לענות אמן? זה בעיה. ספק אם אנחנו יכולים לענות אמן אחרי ברכתם. גם בארץ יש לנו בעיה, הרבה פעמים, אדם שכן יודע לקרוא, אבל הוא לא למד הלכות. אחרי שהוא גמר לברך, הוא מתחיל להסתכל. איפה השעון? יש כאן כמה שעונים. שלוש או ארבעה מתחיל לספור, והרב רואה שהוא לא קורא בתורה. אם הוא לא קורא, עוד פעם. מה שאמרנו, שומע כעונה זה במצוות אחרות, פה לא. ממילא הברכות שלו הן לבטלה. אם הברכות הן לבטלה, אתה לא יכול לענות אחריו אמן. כאן במקום הזה האבא היה חזן לפני חמישים שנה, ופעם עלה איזה כוכב אחד כזה. אחרי שגמר לברך, התחיל להסתכל, אז אבא צעק עליו. אמר לו, אני לא קורא בשבילי, אני קורא בשבילך. תסתכל בפנים. הוא נבהל והתחיל לקרוא מילה במילה מתוך הספר תורה. אבל לא תמיד החזן שם לב. לפעמים החזן לא שם לב מה עושה העולה, ושוב יש לנו בעיה אם נענה אחריו אמן או לא. הפתרון הוא לומר את הפסוק, ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. זה הפתרון, וכך ראוי לנהוג ולעשות. אמרנו את הפתרון הזה בעשרות מחלוקות וענייני ברכות, כגון מחר ראש חודש. אדם שלא זכה להתפלל עם הספרדים הולך להתפלל בשטיבלך, ושומע את החזן שאומר מצווינו לקרוא את ההלל או בסוף יעלילוך משניהם לא יאמר אמן רגילה, אולי חלילה הברכה לדידן לא טובה, ויאמר את הפסוק. ואז אם הוא חייב, הנה הוא אמר, אמן ואמן. אם הוא לא חייב, הוא אמר פסוק. אין כאן חשש אמן יתומה, כך יעשה כשעולה שומע בספר תורה או עם הארץ. גם כן נגיד את הפסוק ברוך השם לעולם, כדי שלא יסתבך בספק אמן יתומה. הוא עדין גם בהלכות אחרות, מחלוקות אחרות. גם שם תהיה אותה הבעיה ואותה המסקנה. כגון, לפעמים מזעיקים את החשמונאי, בוא תחליף לנו מנורות. הוא בא לבית הכנסת, בא לשטיבלך בשעה עשר ועשרים, הוא רואה עדיין, יש שם מניין בשטיבלך עשר ועשרים. הם אומרים, אותם הכוכבים אומרים, ברוך אתה השם עוצר המאורות. עשר ועשרים עוצר המאורות? לפי מרן בסימן נח, זה בריכה לבתנה, עברו כבר ארבע שעות. מה הם אומרים? יענה, לא יענה. עשר ועשרים, אולי זה מוקדם, אולי הם עדיין מתהפכים על הצד השני. אולי הם באים אחרי זה גם. אבל אותו האדם שאין לו ברירה, הוא לא יכול לברוח, הוא צריך לעבוד שם, לא יענה אחריהם, אמן, יש כאן חשש שהבריכה לבתנה ואולי יאמן את עומה, אלא יגיד ברוך השם לעולם, אמן ואמן. הוא הדין גם לגבי החזרה. הם אומרים תפילת החזרה. הרבה פוסקים אומרים שהברכות הן, חלילה, ברכות אבטלה. כדי לא להסתבך בדברים האלה, הוא אומר, חונן הדעת, אולי. יכול להיות שהברכה הזו אולי תתקבל, אולי יהיה לה חוכמה בינה ודעת, יקום מחר יותר מוקדם, אולי. אבל אנחנו לא יכולים להמר על האולי, אנחנו אומרים בכל אותן הברכות, במקום לענות אמן רגילה, אתה אומר את הפסוק, ואמרה אישה אמן אמן, כדי לחמוק מסלע המחלוקת. וכן, כל כיוצא בזה. לפעמים אדם מזדמן במקום שמתפללים מנחה מאוחר. הוא רואה שהחזן בשעה שמונה וחמישה אומר, חונן הדעת, אתה רוצה בתשובה. שוב, גם כאן יש מחלוקת. שמונה וחמישה להגיד תפילת החזרה זה מאוחר מאוד, אפילו בכל יום, קל וחומר בימי שישי. שוב, אני עונה אמן, לא עונה. הם לא שאלו אותי, הם כבר התחילו את תפילת החזרה והם באמצע. מה אני עושה? שוב, גם שם, אל תענה אמן רגילה, אלא תאמר ברוך השם לעולם. או אותו דבר גם לגבי שבע ברכות בשביל חתן וכלה, שלא בבית החתן. תראו, באבן העזר סימן ס'ב, סעיף י'. מרן שם כותב, מתי אנחנו יכולים לברך שבעה ברכות, כשיש לך מניין עשרה, שניים מתוכם פנים חדשות, בביתו של החתן. שם יש שמחה שלמה. אבל אם זה מקום אחר, לא. יש נוהגים שכן, מחלוקת, ויש הרבה מאחינו בני ישראל האשכנזים. אפילו אם זה באולם, במקום אחר, אחד החברים עושה לו מסיבת שבע ברכות, הם נוהגים לברך, אפילו אם זה בלילה השני והשלישי. שוב, לדידן, חשש ברכה לבטלה. יענה אמן או לא? יש מקילים לענות אמן, כי יש כאן ספק ספקה. אבל הרי הכלל בידינו עדיין, ספק ספקה בברכות לא עושים. לכן גם שם אתה שומע את הברכה, משמח ציון בבניה. אל תגיד אמן רגילה, אלא תאמר את הפסוק ברוך השם לעולם. גם שם כדאי לא להסתבך בדבר הזה. תמיד לעולם לא לענות אמן, אלא לומר את הפסוק כדי שלא יהיה חלילה חשש ספק אמן יתומה. וכן, כל כיוצא בזה. אם מכבדים אותך בברכה, יש לך עצה פשוטה מאוד. אתה לא צריך לסרב, אלא להגיד להם, אני אוהב לברך את הברכה האחרונה. אין שום מחלוקת לגבי ברכת אשר ברא ששון ושמחה. הברכה האחרונה, גם שלא בבית החתן, לעולם אפשר לומר אותה. אז תבקש מהם שייתנו לך את הברכה האחרונה, תוכל לברך. שם אין חשש, ספק, ברכה לבטלה. אבל על הברכות הקודמות יש לנו ספק, ואפילו לנו לענות אמן. אפילו אם המברך הוא אשכנזי, תגיד, החתן והכלה אשכנזיים, המברך אשכנזי. תראי, אחי, עדיין אנחנו לא יכולים לבוא ולענות אמן. אולי האמן הזו היא ברכה לבטלה, כמו שאמרנו לגבי הברכה של הליל של ראש חודש. ולכן בדברים הללו תמיד יאמר את הפסוק, בזה הוא חומק מסלע המחלוקת. רבי חניניה.