חובת הברכות, יסודן מדאורייתא ומדרבנן, ופתרונות מעשיים למצבי ספק

- - - לא מוגה! - - -

התחלנו בהלכות ברכות. המשנה במסכת ברכות בדף ל״ה. המשנה שואלת כיצד מברכים. והמשנה עונה נותנת לנו בקצרה, על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, על פירות האדמה אומר בורא פרי האדמה. ומרן כתב לנו את הפרטים האלה בהרחבה. הגמרא מפרטת והפוסקים הרחיבו יותר. וגם מרן בשולחן ערוך כתב לנו את כל ההלכות האלה, את דיני הברכות, מסימן קס״ז עד סימן ר״ל. כל הסימנים האלה הם מלאים וקדושים בנושא של הלכות ברכות. הגמרא מביאה שם את הפסוקים, שלפני שהאדם מברך זה לא שלך, זה שייך לקדוש ברוך הוא. השמיים שמיים להשם. מתי והארץ נתן לבני אדם? רק אחרי הברכה. ברכת? אמרת המוציא לחם מן הארץ? כעת הלחם הוא שלך, וכעת אתה רשאי לאכול. לפני כן, אם הוא לא מברך, חלילה, הרי הוא כאילו גוזל מהקדוש ברוך הוא, הרי זה כאילו מעל. והגמרא מסיימת שאותו האדם שאוכל ללא ברכה הוא חבר לירובעם בן נבט. חבר הוא לאיש משחית לירובעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל. עד כדי כך, עונשו חמור מאוד. והגמרא מסיימת בקל וחומר. יש לנו מצוות עשה מן התורה לברך ברכת המזון, כמו שאמרה התורה בחומש דברים פרשת עקב, ואכלת ושבעת וברכת. כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב, לא כל שכן. אלה דברי הגמרא, זו המסקנה שכולנו חייבים לברך על כל דבר ודבר לפני שאתה בא לאכול. צריך לתת לו את הברכה המיוחדת, לדייק בברכות. אדם שלא יודע, הגמרא אומרת, ילך אצל החכם, ילך לשיעור. בשיעור הרב מלמד את דברי ההלכה, אומר להם הלכות ברכות, ועל ידי זה ידע כל פרי וכל ירק וכל דבר, מה ברכתו, שיוכל לדייק וחלילה לא יבוא לידי טעות. כי אם אדם טועה, לוקח את הפרי, לוקח עגבנייה, לוקח מלפפון, במקום לברך על מלפפון וברכות פרי האדמה, הוא אומר, ברכות פרי העץ, לברכה לבטלה. הגמרא אמרה לנו בברכות ל״ג, אדם שמברך ברכה לבטלה, חלילה אומר, לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא. לא רק שהוא לא עשה טוב, אלא גם קלקל אמר שם שמים לבטלה. לכן הגמרא מדגישה לנו שכל אדם יהיה צמוד לחכם, עשה לך רע ויסתלק מן הספק, יהיה צמוד עם החכם ויבצע את הכול במאה אחוז. הגמרא, בבבא וקמא דף ל״ג, הגמרא אומרת, אדם שרוצה להגיע לשלמות, היי דבעל למהווה חסידה, לקיים מילי דנזיקין ואמרי לה מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות. כשהוא מדקדק בכל הנושא של הברכות, מדייק ומברך על כל דבר את הברכה הראויה לו, בזו הוא יכול להגיע לשלמות ויהיה בבחינת חסיד. וכך עושים אנשים בני תורה, יראי שמים, שמשננים היטב את הלכות ברכות, כדי לדעת כל דבר ודבר איך לברך להלכה ולמעשה. הנוסח של הברכות שאנחנו מברכים, הנוסח האחיד הזה, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. התפילות, כל הדברים האלה הם שתיקנו לנו. אנשי כנסת הגדולה היו בתקופת בית שני, לפני 2,400 שנה, היו 120 חכמים, מתוכם היו כמה נביאים, מרדכי הצדיק, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, עזרא, נחמיה ועוד. והם שבאו ותיקנו. הרמב״ם, כשפותח, מתחיל הלכות תפילה, הוא נותן לנו רקע על התפילה שאנחנו מתפללים. והרמב״ם אומר, בתקופת בית ראשון, כולם ידעו עברית, כולם ידעו דקדוק היטב, וכל אחד ואחד היה מתפלל לפי צחות לשונו. לא היה צורך לבוא ולתקן נוסח אחיד בתפילה לכל עם ישראל. כולם ידעו, כל אחד ידע, לברך, להתפלל, הכול היה קל בזמן שבאו מהגלות בבל. 70 שנה היו שם. הדור החדש, נבוכדנצר, לא בנה להם תלמודי תורה. ממילא, האנשים המסכנים האלה לא ידעו כלום. גם את העברית לא ידעו, כמו שמתואר בספר עזרא, שהיו מדברים עברית עילגת, חציו, אשדודית, קסדית, בבלית. ולכן ראו אותם אנשי כנסת הגדולה, מצאו לנכון לבוא ולתקן לכולנו נוסח אחיד, הן לגבי התפילה והן לגבי הברכות. אנחנו אומרים, ברוך שאמר, השתבח ברכות יוצר, יוצר אור ובורא חושך, או בלילה אשר בדברו מערבים. כל זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה. תפילת העמידה, אתה אומר, אתה חונן לאדם דעת, אנשי כנסת הגדולה. כך גם ברכות הנהנים. ברכת המזון היא הברכה האחת ויחידה שלכל הפוסקים, לכל הדעות, היא חובה מצוות עשה מדאורייתא, כמו שאמרה התורה, ואכלת ושבעת וברכת. את הנוסח של הברכות, משה רבנו תיקן את הראשונה, יהושע ודוד תיקנו את ההמשך, וברוך השם, כולנו זוכים במצווה הזו מדי יום ביומו. אבל שאר הברכות לדעת הרמב״ם, הרשב״א, לדעת רוב הפוסקים, אינם דאורייתא אלא דרבנן. וכמו שאמרנו, אנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו לנו את הנוסח האחיד הזה, וכל עם ישראל מברך את אותן הדרכות. יש הבדל אולי בהיגוי של העדות, איך מברכים, איך ההיגוי. אבל הנוסח, כולם אומרים ברואה פרי העץ, כולם אומרים שהכול נהיה בדברו. אין הבדל בדברים האלה, אנשים, נשים, כולנו שווים. מה שאני אומר, אני בא די התוספות והרמב״ם, שהברכות הן דרבנן, זה לא מוסכם. על פי דברי הזוהר הקדוש בפרשת עקב, משמעות הדברים שגם הברכות ה... גם המוציא, גם היא ברכת המוציא לאחים מן הארץ, גם זה מדאורייתא. וכך כותב הפניה יהושע בברכות למדה, הוא אומר כך גם בפירוש הסוגיה. כך משמעות תלמידי רבנו יונה. תלמידי רבנו יונה שם מפרשים את המילים של הגמרא. אדם שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל, אז הם מפרשים. מה זה מעל? על כל אכילה שאכל בלי ברכה צריך להביא קורבן מעילה. אלה המילים של תלמידי רבנו יונה. אילו היה הכול רק איסור דה רבנן, על איסור דה רבנן אדם שטלטל מוקצה או עשה דבר אחר לא מביא קורבן מעילה. כנראה שהם הבינו דברים כפשוטם, יש לנו כאן קל וחומר גמור, ולכן הם סוברים שזה דאורייתא. אבל רובה דרובה של הפוסקים נקטו כולם להלכה, שהברכות האלה אינן חובה מדאורייתא אלא דרבנן. אמת, נכון הדבר, הגמרא הביאה לנו לשון של קל וחומר. כשהוא שבע מברר, כשהוא רעב לא יכול שכן. אתה לא יכול להביא מזה ראייה ולומר, הרי אנחנו אומרים בכל בוקר, רבי ישמעאל אומר, ב-13 מדינות התורה נדרשת מקל וחומר לומר שקל וחומר זה דאורייתא. כי כאן הגמרא הלבישה בסגנו של קל וחומר, ועל כל זה אסמכתה, ואין כאן דרשה גמורה מדאורייתא. אה דווקא מינה. אדם שמסופק, אם ברך ברכת המזון או לא, חוזר עוד הפעם לברך, כמו שכתוב בגמרא ובשולחן הערוך, סימן קפד. אבל אדם שמסופק, אם הוא ברך המוציא או לא. לפעמים הוא יכול בקלות רבה לפתור את הספק. הוא לא לבד, נמצאים אתו בני הבית. אז הוא שואל את הבנים או את אשתו. אשתו אומרת לו, כן, אתה בירכת. בזה הוא פתר את הבעיה. אבל לפעמים הוא נמצא לבד. היום בדור הזה הספקות האלה יותר מצויים. עושה נתינת ידיים, מברך המוציא ומתחיל לאכול. כך היה פעם. אבל היום, גם על נטילת ידיים יש טלפון. ואז הוא לא יודע. אני בירכתי המוציא, לא בירכתי המוציא. לפעמים יש לו אכלה שלמה. לחם שלם. אם זה נשאר שלם, כנראה עדיין לא בירך. אבל אם יש לו פרוסות, הוא לא יודע, ואין מי שיעיר לו את העיניים ולבדו. אם תלך לפי תלמידי רבנו יונה, הזוהר הקדוש והפני יהושע, הוא אומר, הלמה לקראת סברה? כך הגמרא אמרה בכתובות. אז גם פה סברה אסור ליהנות מהעולם הזה, בלי ברכה זה דאורייתא. אז סופק דאורייתא לחומרה. אבל אם אנחנו הולכים לפי התוספות, לפי הרמב״ם, הרשב״ם ורוב הפוסקים, שכל הברכה הזו המוציא, כל זה רק דרבנן. והכל וחומר שהגמרא אמרה זה אסמכתה בעלמא, ממילא יהיה לנו את הכלל, ספק ברכות להקל, ואסור לו לברך את ברכת המוציא. לא רק שלא חייב, אלא גם אסור. וכך פסק מרן בסימן קסז סעיף ט. מרן אמר שאם יש לו ספק אם ברך המוציא, אם לאו, לא יברך מספק, כך משמעות הרמב״ם ומרן גם בהמשך, בסימן רשת סעיף ג, שרק ברכת המזון חוזר מספק. משמע שגם ברכת המוציא, גם הברכות האחרות, אינו חוזר לברך מספק. יש לנו עוד דוגמאות בש״ס, עוד מקומות שהגמרא משתמשת בסגנון של קל וחומר, וגם שם המסקנה היא שאין זה דאורייתא. כגון, הגמרא דנה על פירוש הפסוק, שרק כסותה ועונתה לא יגרע. הגמרא דנה, האם חובה לבעל לתת לאשתו מזון, אוכל, זה מדאורייתא? והגמרא משתמשת בסגנון הזה. אמרת כסות, כסות אפשר לחיות גם בלי המעיל. דבר שאין בו חיי נפש הוא חייב. אוכל, חיי נפש, לא כל שכן. וגם שמה, הרבה מהראשונים אומרים, מה שהבעל חייב לתת מזון, אוכל לאשתו, זה לא מדאורייתא, זה מדרבנן. אתה חותם על אשתר הכתובה, חכמינו תקנו, אתה חייב לתת את האוכל. אבל זה לא מדאורייתא. מה שהגמרא אמרה בסגנון קל וחומר, אין זה לימוד גמור אלא אסמכתא. יש דבר מעין זה גם במסכת מגילה י״ד. שם הגמרא דנה לגבי יום הפורים. והגמרא מביאה, שואלת, הרי אנחנו אומרים הלל בפסח. הללויה, הללו עבדי ה' וללא עבדי פרעה. פרעה לא נזר להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, אלא רק על הזכרים. ואפילו כי אנחנו אומרים הלל. הללויה, הללו עבדי ה' וללא עבדי פרעה. אם כך, לגבי פורים, המן רצה להשמיד את כולם. ממוות לחיים לא כל שכן שצריך לומר הלל. למה אנחנו לא אומרים הלל ביום פורים? הגמרא עונה, קריאת המגילה זו הילולה, זה במקום מעליהם. האם מישהו יגיד לך שיש חובה מדאורייתא לומר את המגילה ביום הפורים? הנה, קל וחומר כתוב בגמרא. גם זה, הכוונה היא, הסגנון הזה, כדי לסבר את האוזן, שנבין עד כמה הדבר הזה הוא חובה. אבל לאו דווקא, זה לא ממש דאורייתא. כך גם במקומות אחרים. גם כן יש לנו דוגמאות כאלה שרבותינו השתמשו בביטוי קל וחומר אבל לא התכוונו שהקל וחומר הזה הוא דאורייתא. ולכן גם התוספות שלנו בברכות ל״ה אמרו, נכון שהגמרא אמרה קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכל שכן, אבל זה לא קל וחומר אמיתי אלא כל זה בגדר הסמכתה וככה העתיקו הראש הטור והשולחן ערוך ושאר הפוסקים וככה המסקנה. ולכן, כדאי שהאדם יהיה זהיר שלא יגיע לספק הזה, שלא יסתבך, אלא ישים לב, אחרי נטילת ידיים ואתה מייד מברך המוציא. יש טלפון שיחכה, לא יקרה שום דבר, העולם לא יחרב. גם אם אתה אדם חשוב, הטלפון הוא חשוב יותר, שיהיה לו אחי, קודם כול תברך המוציא. הברכה תחול, אחר כך תדבר, זה מה שצריך לנהוג ולעשות בלכתחילה. ובכל זאת, קורה שלפעמים האדם הזה מסופק. אם זה על הלחם, ברכת המוציא, או על דברים אחרים. הוא לא זוכר, בירכתי על הכוס תה, לא בירכתי, או על דברים אחרים. מה עליו לעשות? אמרנו פעמים רבות, יש לנו כמה וכמה עצות. העצה הראשונה, אומר ברוך אתה. מהרהר שם ואלוקנו בלבו, אולי ההלכה כי הרמב״ם עשה מעג ורבנו ישעיה שהרהור כדיבור דמה, ימשיך מלך העולם שהכל נהיה בדברו. זה פתרון אחד. פתרון שני, יש לך בבית מעט סוכר? תיקח מעט סוכר ותברך שהכל על הסוכר ותכוון לפתור את הדברים האחרים. הרי על הכל, אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, זה פותר גם לחם ויין. אז אם יש לו מעט סוכר, גם זה יכול להיות פתרון טוב. אין לו לא זה ולא זה. לפעמים הוא נמצא במסעדה באולם שמחות, שם לא ייתנו לו סוכר. אולי אם ייתנו לו, ירצו על זה עוד כמה שקלים. אז הוא רוצה לפתור את הבעיה בלי זה? יש לו עוד עצה. הצלח, ציון לנפש חיה. פרי תבואה, רבנו יוסף חיים בבין איש חי. כולם אמרו את העצה. יאמר את הפסוק, ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד, ברוך אתה ה' אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד עולם, מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ ויאכל, והים. אם הוא לא ברך, הנה הוא אמר עכשיו ברכה, זה בסדר. ואם הוא כן ברך, הוא לא עבר חלילה, לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא. למה? כי כאן הוא אמר פסוק מדברי הימים. אדם שאומר פסוק שיש בתוכו ברכה, אין בזה שום בעיה, לבדי כולם, אז זה בסדר. כך כתבו להלכה גם החתם סופר. העתיקו את כל זה האחרונים, פתחי תשובה בארי דעה, סימן שכח. שם הדוגמה הייתה לגבי קמח מתולע. אסור לאכול אותו, אנחנו לא אוכלים את זה, אבל יש לאדם הזה פועלים מתאילנד. אתם יודעים שהתאילנדים אוכלים כל מה שזז. אז הוא רוצה לעשות להם עוגה. הם באים עובדים אצלו, הפועלים האלה עובדים קשה, רוצה להכין להם. אין בעיה, תעשה להם עוגה, תעשה להם לחם, בשבילם זה מותר. אבל הולש עיסה גדולה, יש כאן בעיה של מראית העין. מי שיראה אותך תלש ולא מוציא חלה, יחשוד בו. ולכן מצד מראית העין למדנו מפסחים ו', שם הדוגמה של הגמורה בעיסת ארנונה, צריך להפריש חלה. שוב הפוסקים דנו בדעת הרמב״ם, הרשב״א והר״ן. האם על מראית העין מברכים או לא? גם כאן יש לנו ספק. בא פרי תבואה ואמר את העצה הזו. אמר, כן יברך. איך? יתחיל ויברך דוד, יגמור אשר קדישנו במצוותיו יצאווה לו, להפריש חלה תרומה, יוציא חתיכה, ואחר כך יופה וייתן להם את זה שהם יוכלו. גם שם הוא ישתמש ברעיון הזה, וכן כל כיוצא בזה. תמיד אפשר ללכת עם הרעיון הזה כדי לחלץ את עצמו מספק. כך היה עושה גם מורנו הגאון שלמה זלמן אוירבך כשהוא היה שותה כוס תה. אנחנו מברכים רק כשהכול. לא מברכים בורא נפשות, כי לא שתינו בבת אחת רביעית. אבל יש הרבה פוסקים שאומרים, הדרך של התה והקפה לשתות לאט-לאט. וזה דרכו של העולם, ולכן כן צריך לברך בורא נפשות. הרבה מאחינו בני ישראל, האשכנזים והליטאים, מברכים בורא נפשות. אבל הגאון הרב אוירבך, למרות שידע שכך הם נוהגים, הוא לא היה רוצה להסתמך על זה בלכתחילה. מה הוא היה עושה? היה גומר את השיעור לפני שהיה קם, היה אומר ויברך דוד, ובסוף היה גומר בורא נפשות רבות וחסרון העם. רק שלא יהיה איזה ליצן שאבו יבקש ממנו ואתה מושל בכול, ירצה ממנו איזה כסף. זה אני מסכים איתך, שעלול להיות שיהיה איזה... אבל אתה רואה שהפוסקים השתמשו בזה בהרבה דוגמאות. עוד עצה יש לנו ללמד ילד קטן. כך למדנו מדברי הלכות קטנות. יש לך ילד בגיל שנתיים-שלוש, עדיין הוא לא יודע טוב לברך המוציא לח מן הארץ. תאמר לו, אם תחזור על הברכה שאני אלמד אותך עכשיו, תקבל קרמבו. מה ילד לא עושה בשביל קרמבו? ואז אתה מברך, והיה. אם לא ברכת, הנה, אתה עכשיו מברך, זה בסדר. ואם ברכת, אין כאן חשש, אין כאן ספק ברכה לבטלה, שהרי אתה מלמד את הילד. מורה שמלמד ילד צריך ללמד אותו עם אזכרת שם שמים, ואין כאן חלילה לא תישא, אלה הם הפתרונות הקלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם כדי שאותו האדם לא יאכל חלילה, לא ייהנה מהעולם הזה בלי ברכה, לא ייכנס בחשש דברי הזוהר, תלמידי רבנו יונה ורבי יהושע שאמרו לנו שזה בגדר ספק דרייתא כדי שלא יעבור על דבריהם. לכן הפוסקים תמיד משתמשים בעצות האלה, ולא רק בדוגמה שהוא מסופק עם ברכה מוציא, אלא לצערנו אנחנו עשירים בהרבה מחלוקות בהלכות ברכות. נלמד בעזרת השם לעתיד ונראה, הרבה דברים יש להם מחלוקת. חלק מהדברים יש לך מנהג. במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות לעכם, כמו שלמדתי רומת הדשן מדברי הירושלמי. אבל לא כל דבר יש מנהג. מה עושים במחלוקות? המסקנה, ספק ברכות לעכם אפילו נגד מרן, אלא כדי שאולי חלילה לא ייהנה מהעולם הזה בלי ברכה, ניתן לו את העצות שאמרנו, גם זה טוב. יש שאמרו העצה שיאמר שם שמים יגיד בריך רחמנא, אבל העצה הזו היא לא מוסכמת. יש עליה מחלוקת, ולכן את העצה הזו לא אמרנו, דילגנו על העצה הזו, העדפנו את העצות האחרות, וכך ראוי לכל אדם בן תורה שינהג ויעשה. את ההלכות האלה כל אחד ואחד צריך ללמד בתוך ביתו. יושב לאכול ארוחת ערב או בזמן אחר, ילמד גם את אשתו, בניו, בנותיו, שגם הן ידעו לברך. האם ברכת המוציא לחם מן הארץ זו מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות? גם היא נהנית מהעולם, גם היא צריכה לברך. אין הבדל בין אנשים לנשים בדברים האלה. ובעל-הבית, האחריות שלנו היא לא רק להביא פרנסה לבית, להביא כסף, אלא בראש ובראשונה האחריות היא מבחינה רוחנית, ולכן ישתדל ללמד את מה שהוא שומע מהחכם, שמע דברי אלוקים חיים, שתהיה לו מחברת, ירשום את הדברים, יסכם, יגיע לבית וילמד גם אותן, כדי שגם הן יודו לבורא עולם, ובעזרת השם, הברכות האלה הובאו עליך, כל הברכות האלה והשיגוך, אמן ואמן.