חומרת איסור הכאה, דין המכות לעניין נידוי וצירוף למניין, ודרכי החינוך והתשובה על פי ההלכה

- - - לא מוגה! - - -

אשתו ובניו יש להם רשות להיות עימו והרמב״ם מוסיף לא רק אשתו ובניו אלא גם בני ביתו אבל אסור לאכול ולשתות עימו יש לך סיום מסכת יומא אתה רוצה להזמין את כל החברים כל הג'מאי יש לנו סעודה את האדם הזה אל תזמין אסור לשבת ולאכול עימו גם אם במקרה הוא בא וישב ואכל עימנו לא מצרפים אותו לזימון שלושה שאכלו כאחד יהודים מרעי שמים בני תורה אז יחד עימם אני מתחבר ואיתם אני חייב במצוות הזימון אבל מה שאין כן לגבי אותו הרשע אותו המנודה אסור לצרף אותו לא לזימון של השלושה ולא לזימון עשרה תודה כך גם לכל דבר שבקדושה אנחנו צריכים עניין להתפלל אם הוא העשירי אותו המנודה לא מצרפים אותו הבדילו השם לרעה צריכים מניין לשבע הברכות של חתן וכלה לא מצרפים אותו למניין של שבע הברכות קל וחומר שהוא לא יכול להיות חזן כך כותב בספר בית דוד אם הוא לא מצטרף לעשירי להיות מניין קל וחומר שלא יכול להיות ראש למניין להיות חזן להיות שליח ציבור אין היתר בדבר בשום אופן כך גם פסול לעדות. אתה רוצה לערוך חופה וקידושין, אתה רוצה לקחת את האדם הזה שבית הדין ידע אותו, עבדילו השם לרעה, אי אפשר לקחת אותו לא לעד בשעת חופה וקידושין, עדות של ממונות, צוואה וכיוצא בזה, לכל הדברים האלה אותו האדם נפסל, אלא צריכים לקחת אך ורק יהודי ירא שמיים בן תורה. כותב ראשי הריבש, הרמי ושאר האחרונים מדגישים. יש לנו 24 דברים שבית דין מן הדין עליהם. אם נידו אותו, אז יש את כל ההלכות האלה. אבל אם לא נידוהו בפירוש אף על גב שהוא עבריין או שעבר על גזרת הציבור, מצרפין אותו למניין להתפלל עימו. זאת אומרת, רק אחרי הנידוי, בפועל נידו אותו כן, הלא וכי לא. ולכן, אדם שעובר על הלאו ולפני העיוור לא תיתן מכשול, כגון מכה את בנו הגדול. צריך לנדות אותו. הגמירה מספרת שפחתו של רבנו הקדוש עשתה נידוי וחכמים החמירו בנידויה, כך פסק מרן למעלה בסימן רמ, סעיף כ, שאדם שמכה את בנו הגדול, בר מינן עובר על הלאו הזה, וזה אחד מ-24 דברים שבית הדין מנדה בינתיים. עדיין לא עשו לו את הנידוי. בינתיים כן מצרפים אותו למניין וכן בשאר הדברים. אבל יש לנו שני דברים מוצאים מן הכלל, ששם גם בלי שבית הדין ינדה בפועל, הרי הוא בנידוי. דבר ראשון, אדם שמהרהר, הרווחה הוא ראה עבירה מקשה עצמו לדעת זה אחד מ-24 דברים שבית הדין מנדה עליהם והלשון של הרמב״ם ומרן באורח חיים סימן רמ הלשון שלהם משמע שהוא נעשה מנודה באופן מטומאת למרות שבית הדין לא יודע מזה הוא עושה את העבירה הזו בחדרי חדרים אפילו אחי הרי הוא בנידוי דבר שני לגבי אדם שמכה בדבר הראשון יש מחלוקת בין התוספות לרמב״ם לפי התוספות גם במקשה עצמו לדעת רק אם בית הדין נדה אותו לא מצטרף למניין, עליו הכי כן מצטרף אבל בדבר השני אין מחלוקת אדם שמכה עובר בלאו וגם על דבר כזה בית הדין צריך לנדות ולא רק אם בית הדין כבר נדה אלא אפילו עדיין לא נדו באופן אוטומאת ברגע שהכה הרביץ הרי הוא מנודה. קראנו בתורה לפני חמישה ימים חומש דברים פרשת כי תצא ארבעים הכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו ונקלע אחיך לעיניך מי שמרים יד ומכה עובר בלאו גמור בדאורייתא. אפילו אדם שהרים יד על חברו ועדיין לא הכה כבר נקרא רשע כמו שכתוב בפרשת שמות ויאמר לרשע למה תכה רעיך הלשון הזה תכה לא כתוב למה הכית אלא תכה כלומר שגם כשהרים יד כבר נקרא רשע אבל עדיין לא מנודה מתי הוא נעשה מנודה ברגע שהכה את חברו אם חלילה נתן לו מכה הרביץ סתירה אגרוף בעיטה וכיוצא בזה אותו אדם הרי הוא מנודה ומאותו רגע אסור לצרף אותו למניין. הרמ״א כתב את ההלכה הזו הביא את דברי הגאונים בחושן משפט סימן תכ סעיף א' חרם הקדמונים על אותו אדם שהכה ולכן אותו אדם מאותו יום והלאה לא מצטרף לא לזימון של שלושה ועשרה לא מצטרף למניין קל וחומר שאי אפשר לתת לו להיות חזן. יש לו אזכרה הוא בא רוצה כעת להתפלל ערבית, שחרית, לא נותנים לו להיות חזן אנחנו יודעים שהאדם הזה שייך למרביצים וממילא לא נותנים לו עלייה לספר תורה לא עליית כהן, לא עליית מפטיר, לא עליית משלים כיוון שהאדם הזה יש לו ידיים ארוכות זרוע רמה תישבר ולכן אותו האדם מובדל מהציבור עד שיחזור בתשובה שלמה שאתה רוצה להציג לו, אני יכול לתת לו. מרן בהמשך סימן תכא' ממשיך בשאלה שלך ומרן אומר אם אותו אדם התחיל הוא הכה אותי ואני התגוננתי לא הושטתי לו את הלחי השנייה אני לא חבר בקבינט של ממשלת ישראל שם יש להם בדיחה הם אומרים האיפוק זה כוח זה עוד עצמה, כך הם מפטמים, מטמטמים את האנשים. אבל רבותינו לא אמרו לנו כך. אתה יודע, בחומש שמות כתוב בפרשת משפטים, אם במחתרת יימצא הגנב ועוכה ומת, אין לו דמים, הבא לאורגה השכם להורגו. אז גם לגבי המכות, גם במכות יחול אותו כלל ואותו דין. אם האדם הזה בא להכות, אז אני יכול להתגונן, על כגון זה לא נאמר. כן, מותר, אין בעיה. אנחנו מדברים, כשהאדם הזה השואל, הוא התחיל במכות, הוא יזם את המכות, הוא התחיל להכות, על כגון זה אנחנו אומרים שאותו האדם מוחרם, מנודה ולא מצטרף למניין. אבל אם הצד השני, ראובן התחיל במכות ושמעון החזיר לו, אז שמעון כן מצטרף למניין, בזה הוא לא מנודה ולא מוחרם, אלא הוא עשה על-פי הדין. אלה דברי מרן שם, בהמשך, בסימן תכא. אנחנו מדברים באדם שהוא יזם את המכות שבחיי גוונה, הרי הוא בנידוי, מנודה ומוחרם. יותר מזה, אם האדם הזה מרביץ רק לאשתו, דן בשאלה הזו מרן רוטנבורג. הוא אומר, אם אדם מוזהר ומצווה לא להכות אנשים אחרים, קל וחומר לגבי אשתו. לא רק מצד עניו שאמרנו, לא יוסיף להכותו, אלא הוא מצווה, ואהבת לרעך כמוך. והרי כולנו חותמים על הכתובה, בכתובה שם כתוב, ענה אפלח עוקיר ואפרנס, מה זה עוקיר? מלשון כבוד. אז הוא חייב בכבודה, וכשהוא מכה אותה, איזה מין כבוד זה. ולכן, קל וחומר שם, שיש עליו את כל הדינים האלה. ואם זה לא עזר, אתה עושה א' והוא ממשיך לעשות ב'. אתה עושה לו נידוי וחרם ולא מצרף אותו למניין, והוא ממשיך להכותה. מה עושים? ניתן לה לסבול כל החיים? יש שני דרכים. או גט, כופים אותו לתת גט, זו דרך אחת, ואם הוא לא מוכן גט, לא מוכן לגרש, מסיים מהרם, קח אותו לחדר ניתוח, חותכים לו את היד. זהו, מרן העתיק את כל זה באבן-העזר, סימן קנד. אין דבר כזה שהאישה המסכנה הזאת תהיה שבוית חרב בידו, והוא יכה אותה, ייתן לה מכות רצח, ואנחנו החכמים נשתוק. איך כתוב שם, בגטי נז, במעשה של קמצא ובר-קמצא? מדשתקי רבנן, משמע שהם מסכימים, אנחנו לא שותקים, אלא יש גם עונש, עונש לא רק לעולם הבא, בגן עדן, אלא גם בעולם הזה. אלה דברי המערב. נקווה שאף אחד לא יצטרך להגיע לזה, אבל אתה רואה כמה התורה, כמה חכמים החמירו בדבר הזה להלכה ולמעשה. כשהייתי נער, למדתי בישיבת פורת יוסף. נכנסתי לישיבה, הייתי בגיל רך, בגיל 12. חלק מהחברים היו יותר מבוגרים, כשלמדנו בכיתה אצל הגאון חכם יוסף עאדס בהפסקה היו שני נערים שהתקוטטו והרביצו מכות נגמרה ההפסקה, אנחנו רואים ראש הישיבה חכם עוד הצדקה בא בידו ספר חושן משפט חלק ג' לא ידענו מה קרה, למה הוא בא אחרי שישבנו, הרב פתח לנו את הסעיף הזה אדם שמכה לא מצטרף למניעה השניים, אותם השניים שהרביצו, התחילו לבכות, הבינו מה שהם עשו ואז הרב אמר להם, ראש הישיבה, תבקשו סליחה ביקשו אחד מהשני סליחה ואחרי זה יחד עם הרבנים עשה להם את העטרה מותרים לכם, מותרים לכם, שורים לכם, שורים לכם, מחולים לכם, מחולים לכם, אין כאן חרמים, אין כאן נידויים ואז על ידי שחזרו בתשובה ועשה להם החכם את העטרה מכאן ולהבא כן יכולים להצטרף למניין מכאן ולהבא הם כשרים לעדות אבל כל זמן שלא יחזור בתשובה אם אתה אומר לו, למה אתה מרביץ? הוא אומר לך, אני עצבני אז מה יהיה מחר? הוא אומר לך, הרבצתי וארביץ אם יעצבנו אותי, אני אתן להם עוד מכות אז לאחד כזה לא עושים עטרה, אין על מה לדבר כן? ולכן בחיי גבלנד צריכים להפנות אותו או לפסיכיאטר או למשהו אחר, צריכים לחפש בשבילו אלטרנטיבה אחרת. אבל בינתיים בהווה באשר הוא שם, אותו האדם כל זמן שלא חזר בתשובה לא מצרפים אותו למניין. הרי הרמב״ם בהלכות תשובה, פרק ב', הרמב״ם מגדיר לנו, איך יידמה תשובה? שהאדם הזה מקבל על עצמו, זהו זה, יותר, לא יחזור, כל ימיו לא יחזור לאותו העוון, יעיד עליו יודע על תעלומות הקדוש ברוך הוא שלא יחזור לאותו החטא. רמז לדבר יש לנו מהפסוק, שובה ישראל עד השם אלוהיך, עד במקום עד תגורס עד השם אלוהיך. הקדוש ברוך הוא עד שבאמת הוא חזר בתשובה מקירות ליבו, מכל הלב, שיותר לא יחזור לאותו הפשע, לאותו העוון. אז אם באמת האדם הזה קיבל על עצמו, לא רק היום, כל החיים לא ירים יד, אדם כזה שווה לעשות לו את העטרה, זה נקרא שהוא חזר בתשובה, ועל ידי העטרה, מכאן ולהבא, אנחנו נוכל לצרף אותו למניין. אבל אם הוא אומר לך את האמת, היום מצד אחד זה חוצפה להגיד, אבל מצד שני זה מעלה. אנשים אומרים דוגרי, אומרים את האמת. לא מסתירים מהחכם, לא מתביישים. הוא אומר לחכם, אני עצבני. אם יעצבנו אותי עוד פעם, אני עוד פעם אתן להם מכות. כך הוא אומר דוגרי. אם כך, אז החכם אומר לו, בסדר, תעשה מה שתרצה, אבל אנחנו לא מצרפים אותך למניין, אי אפשר לצרף אותו לא לזימון ולא לכל דבר אחר, אלא הרי הוא עדיין בחרם, וצריך להתרחק ממנו ארבע אמות. ואם אתה רואה שהחכם לוקח אותו שיהיה עד בשעת החתונה, ואולי יש לו זקן עטבורו, זקן אהרון שיורד על פי מידותיו. הרב שמסדר קידושין, הוא לא יודע שהאדם הזה שייך למרביצים, הוא לא יודע למי הוא שייך. לך היא גוונה, תלחש לרב, תגיד לו האדם הזה כך וכך, ויש כאן בעיה שמדרבנן תהיה בעיה קשה, ספק על הקידושין, ולכן מן הראוי שהרב יחליף אותו, וייקח אדם עדין ורך, אדם שלא מעז להכות. זו ההנהגה, כך צריך לנהוג ולעשות עם אותם האנשים. ומן הראוי שהמורים בתלמודי תורה, או אנחנו ההורים, כשלומדים עם הילדים, להסביר להם עד כמה הנושא של מכות זה חמור. לפעמים אתה אומר לילד, הוא אומר לך, אבל אני מחנך אותו. תענה לו, אתה אח, אתה לא צריך לחנך. אין לך סמכות להרים יד ולחנך את אחיך, תשאיר את התפקיד הזה לאבא. אבא שלך צריך לחנך, לא אתה. צריך להסביר להם בלשון יפה. אני זוכר שהגאון חכם יהודה נכנס לכיתה אצלנו ועשה את העטרה, ועשה עלינו רושם עצום, הבנו כולנו עד כמה הדבר הזה חמור מאוד, האיסור הזה. וזה מרתיע מכאן ולהבא. אין לך חינוך גדול מזה. כשיסבירו לילדים, יסבירו לנערים את חומרת הבעיה, יכול להיות שיהיה שינוי לטובה בכל זה.

אני אספר לך מעשה שהיה. פעם אמרתי שיעור בבית ספר תיכון, ואמרתי את ההלכה הזו. ראיתי שניים (2) מתלחשים. אחרי דקה (60 שניות) אחד מהם עמד, הרים את ידו. 

אמרתי לו "כן, מה השאלה?" 

אז הוא אומר לי "כבוד הרב, אני הרבצתי לו מכות, ביקשתי ממנו "מחילה!" והוא מחל לי. התפייסנו. עכשיו, כבוד הרב, תעשה לי "התרה"...!" 

אני חשבתי לעצמי, אמרתי "זה היה אמיץ, זה היה גבר, כמו שאומרים, קם ואמר את האמת. אולי יש עוד כמה, עוד אחד (1), שניים שהרביצו, והם מתביישים להגיד את זה". מה עשיתי? 

אמרתי להם "חברים, אם יש עוד מישהו שהרביץ ורוצה "התרה" שיעמוד, אני אעשה גם לו "התרה"!..." 

כל הכיתה, כולם עמדו, נשארתי לבד... אני לבד לא יכול להתיר, הייתי צריך להביא עוד כמה מורים כדי לעשות "התרה". 

אתה רואה מה קורה? אנשים היום איבדו את הסבלנות. במקום לדבר בפה, מדברים בידיים, מרביצים בידיים. זה הנוער שלנו?! אוי לנו שהגענו למצב הנורא הזה. 

[סרטון פשיטת רגל...]

ולכן אמרתי שמידי פעם כל אבא צריך להסביר את הדברים. כולנו לומדים עם הילדים פרשת שבוע. הבעיה היא, אתה מתחיל איתו פרשת "כי תצא" פרשה שיש בה הרבה רש"י, הרבה פירושים. אתה לא מגיע לפסוק "לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ" (דברים כה, ג) לא מגיעים לפסוק הזה. ולכן הילדים לא יודעים שלהכות, כמו שאסור לאכול חזיר - אסור גם להכות! גם זה אסור מן התורה!! הילדים לא מודעים לחומרת הדברים. כדאי שהאבא, בפרשת "כי תצא" שלא יתחילו אולי מההתחלה. הדין של "יפת תואר" לא מצוי לנו היום, ברוך השם, בזמן הזה. תדלג על ה"יפת תואר" תגיע ישר לפסוק, תגיד לו שיקרא את הפסוק, יקרא את רש״י, יקרא את הגמרא, שיבינו הילדים כבר בגיל רך עד כמה הפשע הזה להכות, עד כמה הדבר הזה חמור, כדי שמכאן ולהבא ייזהרו מאוד. 

וכמו שאמרנו, מי שבעבר נכשל, מי שהייתה לו תקלה, עדיין יש תקווה, יש סיכוי לשנות את הכול על ידי שילך לחכם, יחזור בתשובה שלמה, והחכם יעשה לו "התרה" על מה שהיה, ומכאן ולהבא, בעזרת השם "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיה ו, י). 

מה שאתם עושים, התרה בכל ערב שבת, זה לא מועיל. שם ההתרה מועילה על חלומות רעים או על עין הרע וכו', וכיוצא בזה. על דברים מעין זה, ההתרה יכולה להועיל. אבל אדם שהיכה את חברו לא יועיל בכהאי גוונה, אלא, אל"ף (1), צריך ללכת לפייס את חברו. 

אפילו אם הוא אומר "תראה, עברו עשר (10) שנים, עברו עשרים (20) שנה, כשהיינו בתיכון הרבצתי לו..." אבל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם... לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר' (יומא ח, ט) "לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל) למדנו בסימן תר״ו, שבכהאי גוונה עבירה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ - אפילו כיפור לא יכול לכפר. 

לכן צריך קודם כל, הפרוצדורה היא, לבקש מחילה. ביקש מחילה, התפייס, נגמר בינו לבין חברו. נשאר הדבר השני (2), הנידוי והחרם. לזה צריך חכם, חכם שבקיא בהלכות נדרים, חרמים ונידויים. אותו החכם, יחד עם עוד שניים, הוא יאמר את ההתרה, ועל ידי זה, מכאן ולהבא באמת, הדבר יכול להועיל "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". 

אבל מה שאין כן, בדוגמה שהאדם הזה רק אומר "מותרים לכם, מותרים לכם..." לא הלך לבקש "מחילה" ואולי דעתו להמשיך להרביץ... אולי יש לו תוכניות ללכת ללמוד ג'ודו, ללמוד אגרוף, ודעתו להמשיך ב"מקצוע" הזה... אז אם הוא חושב להיות "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב) אז אנחנו לא נצרף אותו למניין כמו שלא מצרפים את עֵשָׂו. 

הכוח שלנו "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (שם) זה מה שהוא צריך להבין את כל הדברים האלה, את האלף-בית הזה, איך יהודי צריך להתנהג בעדינות, בקדושה. 

אבל אם האדם הזה לא מוכן, הוא אומר לך "אני עצבני!" יש לו תירוץ, אז שיישאר עם העצבים שלו, את העצבני. אז אנחנו לא נצרף למניין. 

וכאן, כמו שאמרתי, זה יוצא מן הכלל. כך מסביר ה"מאירת עיניים" הסמ"ע על חושן משפט, סימן ת״כ, שלא צריך שהבית דין יעשה נידוי בפירוש, יגידו שהוא בנידוי או בחרם, אלא ברגע שהוא היכה, מאליו הוא מנודה ומוחרם, וממילא לא מצטרף למניין. 

כך שבאותו מקום, אדם יודע שיש מקום שאותם הנערים מרביצים וכולי, הוא משער שאין שם מניין נטו של אנשים שזהירים בדברים האלה, עדיף לא להתפלל שם, ספק אם הברכות שם הן ברכות טובות, כמו שכותב בית דוד: "אם אותו החזן שהוא מרביץ הוא אומר את התפילה, כיוון שהוא מנודה, הוא לא יכול, ממילא הברכות שהוא אומר בתפילת החזרה - הברכות הן לבטלה! ולא עונים אחריו "אמן!...!" עד כדי כך הדבר חמור, ולכן מן הראוי בלכתחילה להזהיר את אותם האנשים כדי שייזהרו בכל זה.

 אתה שואל לגבי הילדים, שלמה המלך פתח לנו את הנושא, חוסך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, אז קודם כל בראש ובראשונה, צריך האדם ואוהבו שחרו מוסר להסביר מחנכים בפה, לא בידיים, לא בשפת הידיים, אבל לפעמים יש ילד שהוא יותר מדי סוער, שובב, והדברים לא תמיד נקלטים, לא תמיד זה מועיל, ולכן שלמה המלך כן התיר לנו להכות, אבל השאלה היא איך מכים, לזה כתבו הרמב״ם ומרן, יש לנו סעיף מיוחד, סימן רמ״ה, סעיף י', מרן כותב, מצטט את לשון הרמב״ם, לא יכה אותו המלמד מכת אוייב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה. יש לך שרוך של הנעליים? תיקח את השרוך, תן לו בזה מכה. מי שזוכר את המורי התימני, היה לו ביד איזה רצועה קטנה, ואם יש איזה ילד שובב מדי, נותן לו בזה מכה. מזה הוא לא יהיה לא חרש ולא עיוור, לא ישבור לא את היד ולא את הרגל. זה מכאיב קצת, אז זה קצת ירסן אותו, אבל מזה לא יהיה שום נזק. לפעמים יש אנשים, לצערנו, מאבדים את העשתונות, הוא בא מהדרך עייף, איבד את הארנק, הוא כולו עצבני, סוער, הוא נכנס הבית, מתחילה אשתו לספר לו, אתה יודע מה הוא עשה? מספרת לו, ואז אתה שם ניצוץ אש בבנזין, האדם הזה נדלק, התחיל להכות את הילד מכות רצח, אגרופים, בעיטות, מכות, מי יודע מה יקרה. לפעמים הילד הזה יישאר בעלמום לכל החיים. אחר כך אבא מתחרט, כואב לו למה הילד שלו נשאר חירש, למה הוא עיוור, אבל אחר כך את הנעשה אין להשיב. ולכן, אם האדם הזה פיקח, אם הוא חכם ונבון, באותו רגע לא יעשה כלום. הוא רואה את עצמו שהוא סוער, יחכה. קודם כול שיאכל, שישתה מים קרים, יהיה רגוע, אחר כך נעשה דיון בקבינט המשפחתי כדעת מה לעשות בילד השובב הזה, איך להעניש אותו. לפעמים בכלל לא צריך להרביץ, אפילו אם מסרוך לא צריך. תעשה דבר פשוט, תקנה לכולם תילון, כולם יקבלו, הוא לא יקבל תילון. אתה יודע כמה זה יכאב לו? לא בצת לו, לא עשית לו, לא שבר ולא שום דבר, אבל זה מייסר אותו מאוד, פעם אחרת הוא ירסן את עצמו, ייזהר מאוד. וכן כיוצא בזה, תשאל את המורה, את המחנך, ימצא לך הרבה פטנטים איך הם יודעים לייסר את הילדים גם בלי להכות אפילו מכה אחת. אפילו אם נאמר לי, שעת חירום צריך לפעמים לרסן את הילד המתפרע הזה באיזה מכה, אבל זה הסגנון, כך מכים ולא יותר. אבל אבא שמכה יותר מזה, מורה שמכה יותר מזה, ממילא הוא נלכד בבעיה האמורה ואין היתר בדבר. קל וחומר אם הבן הזה הוא גדול, הרי הגמרא מספרת על שפעתו של רבי שנידתה את אותו אדם שהיה מכה את בנו הגדול, כי הוא עובר בליו ולפני עבר לא תיתן מכשול. התורה אמרה לנו, הוא מכה אביו ואמו מות יומת. עכשיו האבא הזה, כשבא לעקוד את הבן הגדול, הבן הזה יותר גבוה ממנו, הוא יותר חזק, לא תמיד הוא יכבוש את יצרו, אולי הוא יחזיר לאבא מכה. מי גרם לבן שהבן הזה הכה את האבא? האבא שהתחיל להכות את הבן הגדול, הוא גרם שהבן הזה הכה אותו. נמצא שהאבא עובר על איסור דאורייתא ולפני עבר לא תיתן מכשול, כמו שכתב מרן בסימן רמ' סעיף כ', ולכן האבא עצמו נעשה מנודה. אז אנחנו אומרים, אפילו על ילד קטן צריך להיזהר כשאדם בא להכות, סך הכול בשרוך ייתן לו באיזה שוט קטן. קל וחומר בילד גדול שצריך להיזהר בדברים האלה ביתר שאת, שאדם צריך להיות מתון, נבון וחכם. איך נאמר שם? המלאך הקשה העיר לבלעם, על מה הכית את עתונך זה שלוש רגלים? אפילו על החמור, על האטום, צער בעלי חיים. קל וחומר לגבי הילד. הגאון רבי חיים פלאצ'י נשאל על ידי אבא שהכה את בנו ביום שבת והוריד ממנו דם. אז האבא טען, הוא אמר, אני התכוונתי לחנך אותו, ולכן הוא רצה לומר שלא צריך תיקון קשה, שייתן לו תיקון קל. והרב לא פסק כן, הרב נתן לו תיקון חמור כמחלל שבת, שהרי הוריד ממנו דם. מה תגיד, הוא התכוון לחנך? עונה הרב ואומר, לא כך מחנכים, והוא בשיגעון ינהג. ככה מחנכים? ככה מרביצים? עד זוב דם? בוודאי שלא. ולכן בחיי גוונה, האדם הזה נחשב כמחלל שבת וצריך תיקון חמור. אז קל וחומר, בכל ימות השנה, שהאדם צריך להיזהר מאוד בדברים האלה. הקב' ברוך הוא נתן לנו סמכויות לחנך, ציווה אותנו לחנך חנוך לנער על פי דרכו. אבל הדרך בחינוך היא דרך של אדם מיושב בדעתו, אדם מתורבד שעושה את הדברים בחוכמה ובתבונה ולא מאבד את העשתונות. אם הוא מאבד את העשתונות, צריך לחנך אותו, צריך לחנך את האבא. נערים בבית הספר, מלכים על בית הספר וצפו שלך. ברור שגם זה אסור, לא רק בבית הספר. הולכים לזירה, נו, מתאגרפים. שם בזירה, והם מרביצים אחד לשני. מה זה מרביצים? מכות רצח. לפעמים צריך להביא אמבוננס, לוקחים אותו על אלונקה וכו'. כל זה אסור, אין שום היתר על פי הדין. בממוצע אנשים כאלה המתאגרפים או המתאבקים הם בממוצע חיים עד שלושים שנה. מהמכות שהם חוטפים, הזוורידים, העורקים שלהם חצי קרוע, חצי משובש, ולכן הממוצע של אורך החיים של המתאגרפים זה רק שלושים שנה. חמור, כמה חי? שלושים שנה. אלה, כמו חמורים, גם הם חיים עד שלושים שנה. ממילא יש איסור גמור ליהודי ירא שמים ללכת ולהתאבק או להתאגרף. האדם הזה עובר על מה שנאמר, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. למדנו ביורדי עס, סימן קטז, סעיף ג, שאסור לאכול ביחד בשר ודגים. למה זה מקצר את החיים? יהיה לו צרעת. קל וחומר הדבר הזה, ולכן אדם מירא שמים, אין לו מקום ללכת למשוגעים האלה, לא שהוא ולא יראה את המשוגעים, איך הם מרביצים. אם נסראללה רוצה להתאבק, רוצה להתאגרף, למה לא? כן, תביא לו, תזמן לו, שאנחנו נגיד, תן לו בשיניים. אבל אנחנו, עם ישראל, לא ככה ל... הרמנו הקול קול יעקב. כוחנו בפה, הידיים ידי עשיו, לא אנחנו. ולכן אדם בן תורה, אסור לו ללכת לאותם המקומות, ואם האדם הזה אתה מעיר לו, מוכיח אותו, פותח לו שולחן ערוך, אתה מראה לו מה כתוב בסימן ת״כ, ולמרות הכל האדם הזה ממשיך, הולך לשם וכו', האדם הזה לא מצטרף למניין, בהחלט. זה לא משנה שהוא אומר לך, אנחנו עושים את זה, אני מסכים והוא מסכים. נכון שבהתחלה הם מסכימים, אבל אחר כך, אחרי כמה מכות רצח, מה זה, המכות האלה, כמו שאמרתי, זה עד זוב דם ויותר מזה, תראה אותם, איך הם יוצאים מהזירה, ולכן אין הווה מנה. אין לאדם רשות לעשות דברים שכאלה, ולכן גם אם הוא אומר לך, אנחנו מסכימים, ההסכמה לא מעלה ולא מורידה, ולכן בכל הדברים האלה מן הראוי לא לצרף את אותו המתאגרף, אפילו שהוא חבש כיפה, הוא בא להתפלל, אפילו אחי, אסור לנו לצרף אותו למניין. למה להעביר את זה גם? גם, גם, אין הבדל. כן. לגבי עדות, שלום אדם ברו, התראה עדה. מרן כתב בחושן משפט סימה ל״ד שבדברים כאלה צריך קודם להכריז עליו שהוא כך וכך, ואחר כך אנחנו פוסלים אותו לעדות לגמרי. בינתיים, כל זמן שלא הכרזנו עליו, ממילא יש לנו בעיה לפסול את העדות שלו מדאורייתא. ולכן, בלכתחילה, אל תיקח אותו כעד. אבל אם כבר היה עד בחופה וקידושין, בדיעבד, אתה לא יכול לחזור עוד הפעם לברך את הברכות בשם מלכות. כדי לחומרה שיחזרו עוד הפעם ויעשו את הקידושין לחומרה בלי ברכה. לברך אי אפשר, כיוון שלא הייתה הכרזה. אבל עקרוני... תמיד ברור שלא לוקחים את המרביצים האלה, לא לוקחים אותם כעדים. אם נאמר שזה דאורייתא, התיקון של חילול שבת בדאורייתא, 454 תעניות, או שיעשה דבר שני, תיקון כרת, יעשה תיקון כרת, יעשה תענית דיבור. תעשה תענית דיבור יום אחד, זה יועיל. דבר שני, צריך לבקש מהבן מחילה. לבקש מהבן שלו מחילה, ואז אחר כך ילך לחכם, ועל ידי זה תועיל. יש מעשה מפורסם עם הגאון רבי יעקב קניאבסקי, ספילר עליו השלום. היה איזה ילד תשובה וחד שהיה משתולל, היה מפריע בבית הכנסת, והרב לא יכל ללמוד. אז הרב ניגש, גער בו, ונתן לו איזו מכה קטנה. אחר כך הרב נזכר, אני לא אבא שלו, לי אין היתר. ואז הוא ביקש ממנו מחילה. אבל ילד קטן, אולי קטן לאו בר מחילה, מה הוא עשה, הרב? אמר לו, תגיד לי, בן כמה אתה? אמר לו, אני בן 12. אמר לו, כשיהיה לך בר מצווה, תזמין אותי. טוב, הילד הזה לא שכח. הגיע בר מצווה, לקח הזמנה, הגיע לרב. הרב הבטיח לי שיבוא לבר מצווה. טוב, באמצע הבר מצווה אנשים היו עמומים, רואים את הרב נכנס, הרב לא היה הולך, לא לחתונות ולא לבר מצווה, לא היה לו זמן, היה שקוע מ״ט שערי תורה. טוב, בא עם ספר מתנה, נותן לבר מצווה, רואים אותו יושב ליד הבר מצווה ומבקש ממנו מחילה. כי מה שביקש אז היה ילד קטן, עכשיו הוא כבר גדול. טוב, אחרי שהרב הלך, אז הוא סיפר לחברים את מה שהיה. אמר, היה כדאי שקיבלתי מכה קטנה, הנה, אתם רואים, זכיתי, בזכות זה הרב הגיע לבר מצווה שלי. טוב, כל זה היה בגדר חומרה, שהרב חיכה על הבר מצווה. מצד הדין, אפילו אם הילד הקטן הזה יתפייס, נתת לו סוכריה טובה, ברוך השם, מחה לך, אז מה שהוא מחה למחילה של הילד מועילה, אחרי זה אני הולך לחכם, החכם עושה לי התרה, מכאן ולהבא כן יכול להצטרף למניין, אין בעיה בדבר. בפרט עם האנשים שיש להם את הבעיות האלה, הבעיות של המכות, הם מתפללים בבית כנסת של הבבלים, שם התקנה היא פשוטה. הרי המנהג הטוב של הבבלים, לפני שמתחילים קל נדרה, החכם צועק, רבותי, תמחלו זה לזה, והקהל כולו עונה במקהלה, מחלנו. אז זה טוב שאם מישהו נתן עם הקהל, הנה מחלתי לו, ואז אחרי זה עושים קל נדרה, נידויאנה לנידויאחרמנה לחרמי בקוליאון וכו', זה הדבר הטוב שאם אותו אדם זכה להתפלל אצל הבבלים. אבל לא כולם הולכים לבבלים, אולי הוא מתפלל אצל האשכנזים, האשכנזים לא אומרים את הבקשה הזו וכו', ולכן אל תסמוך על הנס. עדיף אותו האדם שהכיתי אותו, לבקש ממנו מחילה בפירוש, אם זה גדול, אם זה קטן, והחומרה, כמו שאמרתי, גם לבקש ממנו מחילה אחרי שיגדל זה עדיף יותר, טוב יותר שיעשה את הדברים בחוכמה ובתבונה כדי שיצא ידי חובה, אליבא דיקולה עלמא. אם הרב ביטן מתורתו, הלך לאותו הילד להגיד לו מזל טוב ולבקש ממנו מחילה, אז קל וחומר אנחנו, ולכן כדאי שאדם ידע את חומרת הבעיה ויהיה זהיר בכל הדברים האלה. יש ילדים שמנצלים את זה, יש ילדים שאתה אומר לו את כל הדברים, אז הוא גם יודע את המגבלה שלך. אז אל תלמד אותו סימן רמ״ה סעיף י׳. את הסעיף שם, שלא יכר אותו וכולי, אלא בשוט קטן, רצועה קטנה, את זה אל תגיד לו. אל תגלה לו כדי שלא יעיז להיות יותר מדי שובב, להיות יותר מדי חצוף, אלא רק תגיד לו את הצד השני של המטבע. לפעמים יש תקנה פשוטה, אתה הולך עם הילד לפסיכולוג או לפסיכיאטר, ואתה אומר שהילד הזה יותר מדי תוסס. איך אומרים בעברית, הליצנים אומרים ג'ינג'י, האדם הזה מאבד שליטה. אז בחי גוונה הרופא ייתן לך איזה כדור קטן או צדיקת או כדור אחר, שהילד הזה יהיה רגוע. אתה נותן לו את זה בבוקר, הוא שותה את הכוס החלב, עם זה הוא לוקח איזה כתור, הכדור הזה ירגיע אותו, הוא ייכנס לכיתה, הוא יהיה רגוע, הוא יתחיל ללמוד. כשהילד לומד, נהנה מהלימוד, ממילא הוא מתקדם, ואת כל המרץ שלו הוא ישקיע בלימוד התורה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. יש הורים טיפשים שאין להם שכל, הוא אומר לך, לא, אני לא אקח אותו לרופא. מה, הוא משוגע? אחר כך יגידו שהוא משוגע, הוא לוקח כדורים, ואז אני לא אוכל לחתן אותו, יהיה נזק בשידוכים, כך הוא חושב. שיהיה באמת משוגע, לא אכפת לו, שייראה כאילו משוגע, אכפת לו. ולכן, אותם האנשים חוטאים בילד, הם מזיקים הרבה מאוד לאותו הילד. הוא לא ילמד, ממילא המורה יזרוק אותו מהכיתה, רק יפריע, וזה מעגל שמי יודע מה יצא הילד הזה, יצא שבאבניק, יצא פושע. ולכן צריך לייעץ לאבא, שלא יתבייש, ייקח אותו לפסיכולוג או לפסיכיאטר, ואם הפסיכיאטר אומר, אין מנוס, תיתן לו בינתיים כדור כדי שיתחיל להירגע, או כדור כזה או כדור אחר, לא משנה מה. התחיל לאט-לאט להירגע, להיכנס לטלם, להיכנס למסלול של הלימודים, אחר כך לאט-לאט אפשר לגמול אותו, תוריד לו את המינון. במקום כדור שלם, תן לו חצי כדור, וכן הלאה. לאט-לאט, כשהוא יירגע, יהיה אפשר לגמול אותו מזה. אבל צריך טיפול יסודי בדברים האלה, ומה שאנשים חושבים, שהחינוך הוא על-ידי מכות, שייתן לו פלקה, ייתן לו כך. הדברים האלה, דברים בטלים, דברים שאין להם שחר, קראנו לכם את דברי מרן. המחנך האמיתי שלנו, מרן השולחן ערוך, הרמב״ם, מרן, הם ידעו איך נחנך, ולכן אותם ההורים שוגים, וצריך להעמיד אותם על טעותם. כן. אם יש שם תלמיד חכם בשעת קל נדרה והוא מכוון על הדברים האלה, הנה חנמה, זה יועיל. אבל אם המזל שלו בבית-הכנסת שהוא מתפלל, אין שם חכם, יש שם רק עמי ארצות, אז ספק אם הדבר הזה יכול להועיל. אדם שיודע בוודאות שהוא היכה, שנלכד בחרם הזה, אז לא כדאי להסתמך על קל נדרה בלבד, אלא ילך לחכם, ילך לחכם היום או מחר, ילך ויגיד לו, כך וכך היה, את חטאי אני מזכיר היום, כך וכך היה, ברוך השם, ביקשתי מחילה, התפייסנו, היום אנחנו בשולם, השלמנו, וכעת צריך עטרה, אז הרב יצרף איתו עוד שניים ויעשה לו את העטרה כדת וכדין, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות, ולא להסתמך על קל נדרה, קל נדרה במקרה הזה, ספק אם יועיל. חבר הכנסת, רצוי לצאת מכה מאחורה, לחבר או משהו כתוב. בסדר, אם הוא נתן לו איזה לטיפה, נו, אבל הרבה פעמים אותו האדם, מחמת התקררות או שיש לו פריצת דיסק, יש לו כאבים בגב. אתה נותן לו אפילו מכה קטנה, לפעמים האדם הזה, אתה רואה, מתכווץ מכאב נורא. לא תמיד האדם שאתה נותן לו את הלטיפה הזו הוא בריא וחזק ויכול לסבול את הכאב. בפרט אדם שעבר ניתוח לב, עבר ניתוח מעקפים, הרי מנסרים לו את כל החוליות, כל העצמות, ואז עד שזה מתאחה הוא עובר שבעה מדורי גיהינום, הרבה כאבים. מכה קטנה, האדם הזה מיד מרגיש כאב נורא. אתה לא יודע למי אתה נותן את המכה, אתה לא יודע איזה כאב יהיה לו. ולכן אני מעדיף, אפילו מכה קטנה אני לא נותן, לא לאדם הזה ולא לאדם השני. אתה תופס את הנכד שלך, אתה מלטף אותו בלחיי, נו, אני מסכים. אבל לתת את הלטיפות האלה, כמו שאתה אומר, לתת לו צ'פחה, לפעמים זה מכאיב מאוד. אולי לא נעים לו להגיד לך, אבל עדיף שאדם לא יעשה את הדברים האלה, את השטויות האלה, שמחלילה יבוא לידי ספק איסור בכל הדברים האלה. אחר כך יצטרך ללכת לחכם, לעשות עטרה, מה לנו ולצרות האלה? עדיף יותר שאדם ישמור את הידיים בכיסים, לא ישתמש בידיים. אמרנו, הידיים, ידי עשיו, זו העבודה שלהם, של הפראים האלה, והוא יהיה פרא אדם, והם לצערנו עושים את זה במהדרין מן המהדרין, ככה השיטה שלהם, השם ירחם עלינו. אבל אנחנו צריכים להיות זהירים, לא כאלה חלק יעקב, זה מה שצריך לנהוג ולעשות. ואם אנחנו רואים איזה אדם שלא שומע לדברי חכמים, שיגידו לרב שלו. אתה יודע שפלוני אלבוני, הוא שומע לאיזה חכם. תיגש לחכם שיגיד לו, יעיר את תשומת ליבו, יגיד להם את ההלכות האלה, כדי שמכאן ולהבא אותו האדם לא יעז להשתמש בידיים. רבי חרניה, בבקשה.