סדר אמירת הסליחות, תיקון חצות, והלכות מינוי שליח ציבור ומנהיגי ציבור

- - - לא מוגה! - - -

להתחיל באמירת הסליחות. בעזרת השם נקיים, קמתי באשמורת לבקש על עווני. הזמן של הסליחות מתחיל בחצות הלילה והלאה, כמו שכותב שאלות ותשובות מהרם זכות, הרמז. בחצי הלילה הראשון, על-פי הקבלה, זהו זמן שהתעוררות הדינים. ולכן לא מתאים אז לבוא ולבקש רחמים, השם השם אל רחום וחנון. לא מתאים לומר יג מידות, זה דין בכל ימות השנה, כולל גם בחודש אלול או בעשרת ימי תשובה. יש רק לילה אחת בשנה, ליל יום הכיפורים, אומר הרמז, שמה לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. באותו לילה יש גם בחצי הלילה הראשון, אין כוח לשטן להסטין, לקטרג, גם החצי הראשון הוא חסד ורחמים ולא דין. אבל חוץ מליל יום הכיפורים, כל ימות השנה, רק אחרי חצות, חצות לילה, אקום להודות לך, אז מתחילים להתגבר הרחמים. בימים האלה, חצות לילה, שתים עשרה וארבעים, אבל יכולים להתחיל כבר בשתים עשרה וחצי, להתחיל לפייט, לומר את הקטעים לך השם הצדקה. העיקר הוא, יג מידות, מגיעים לקטע של יג מידות, אומרים שבט יהודה בתחק ובצער, ואחרי זה אין מלך ושם וענקיסא רחמים. הקטע של יג מידות לא יהיה לפני שתים עשרה וארבעים, אבל הקטעים שלפני כן רשאים לומר אין בעיה. יש אנשים, נוח להם לומר בחצות, יש אנשים אחרי זה. כל הלילה, החצי השני, או כל היום כולו, כשר לאמירת השליחות. יותר מהודר לומר באשמורת, אבל אם לא יכל לומר באשמורת משום מה, ורוצה לומר בתשע, בעשר בבוקר או באחד בצהריים, מתי שירצה יכול. ולכן, בשכונות שלנו יש, בעין פורת יוסף, מאות אלפי יהודים טובים, ולכן יש מניינים רבים. המניין הראשון מתחיל הלילה ב-12.40, יש גם בבית-כנסת שושנים לדוד, גם בבתי-כנסת אחרים, או יש מניינים אחרים שמתחילים לפנות בוקר ב-3.30, 4, 4.30, כל בית-כנסת לפי הזמנים שלו, ויש גם, אחרי זה, יש גם, תלכו למוסאיוף מחר בבוקר ב-8, ב-9, ב-10, יש גם כן מניינים. בישיבת מחנה ישראל יש שם מניין קבוע בצהריים, 12.30 בצהריים. יש גם אחר-הצהריים מניין קבוע בבית-כנסת מוסאיוף, בשעה 1730. יכולים לומר הכול, אין שום הבדל, אין שום בעיה, גם ביזדים. יכולים לומר את הכול. ההבדל היחיד בעשרת ימי תשובה, במקום לומר למענך אלוהי ירצה עמלך שחר ובתפילת השחר המצאם חניך, במקום זה תאמר בתפילת המנחה המצאה מבחיניך. או אדם שלא הספיק לקום מוקדם ואומר, בשעה 2100 אומר את הסליחות. הולך למוסאיוף, אומר ב-2100. יכול לומר את כל הסליחות, אבל דבר אחד הוא לא יכול לומר, להתחיל, קמתי באשמורת לבקש על עווני, בשעה 2100 בבוקר, זה לא אשמורת, מה יפה לשקר בתוך בית-הכנסת. ולכן ידלגו את המשפט הראשון וימשיכו משם והלאה על הסדר. לפעמים יש לנו ברירה, או תפילה אם הנץ החמה או להקדים את הסליחות. לפעמים הציבור יתאחר ומגיעים, יש מניין ב-1700 ו-4000. אם יתחילו סליחות, יצטרכו להתפלל אחרי הנץ, או שיתפללו קודם. מה עדיף? תפילה אם הנץ החמה, ייראוך אם שמש ולפני הריח דורדורים, תפילה אם הנץ החמה היא חשובה יותר. ולכן צריך לומר להם שקודם כול יתפללו עם הנץ. יגמרו את התפילה ב-1700, 1700 יתחילו באמירת הסליחות, זה מה שעדיף יותר להקדים. לפעמים המניין הגיע ב-1700. 1700 יכולים לומר חלק מהסליחות. תודה. מה כדאי לומר ומה לדלג? הדברים האלה נלמדים מדברי רבנו יוסף חיים בספרו תורה לשמה. הספר הזה, תורה לשמה, כידוע, חיבר אותו רבנו יוסף חיים וכשמו כן הוא. הוא לא רצה שידעו שהוא חיבר את זה, רצה שלא יהיה לו מזה כבוד, יהיה הכל תורה לשמה לשם שמיים, ולכן הוא כתב שם בדוי. הוא כתב שהמחבר הוא יחזקאל כך לי. אבל אם אתה מחבר את הגמטרייה אתה מוצא מייד שזה השם של רבנו יוסף חיים. גם הסגנון, הלשון כולו, מוכיח שזה רבנו יוסף חיים. יש מי שטען אחרת, אבל הוא לא צודק. תלמידו המובהק של רבנו יוסף חיים, הגאון חכם אפרים הכהן המקובל הגדול, הוא אמר שהוא שמע מאבן ישחי עצמו פעם שהוא בעצמו חיבר את הספר הזה, ולכן אנחנו הולכים, בעקבותיו, גם בנושאים האלה, הנושאים של הקבלה, אנחנו הולכים בעקבות מה שהוא כותב שם. ושם הוא אומר, יש עשרה קטעים בסליחות שהם על סדר א'-ב', והם העיקר בסליחות. לפי זה, אם אותו הציבור הגיע אליהם המניין רק ב-17.15 אז יכולים לעשות דבר פשוט, יגידו רק את הקטעים שהם על סדר א'-ב'. הקטעים שאינם על סדר א'-ב', ידלגו אותם. לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים, זה לא על סדר א'-ב'. או הקטע, הפיוט, אם אפס רובע הקן, גם את זה יכולים לדלג. או הקטע בזוכי על משכבי, גם את זה יכולים לדלג, אלא יגידו רק את הקטעים שהם על סדר א'-ב', והם, אשר שווה ביתך, פותחים בזה, זה סדר א'-ב'. רחמנא, על סדר א'-ב'. אלוהינו שבשמים, אל תאבדנו באורך גלותנו, זה על סדר א'-ב'. אנשי אמונה אבדו, גם זה סדר א'-ב'. תמהנו מרעות, סדר א'-ב', בצורה הפוכה, תשרק. אלוהינו ואלוה אבותינו, אל תעשימנו כלה, גם זה סדר א'-ב', באת-בש. ענינו אבינו ענינו, גם זה סדר א'-ב'. אדון הסליחות, בוחן לבבות, סדר א'-ב'. או הקטעים שאחריהם, לדוד אליך השם נפשי אשא, או הפיוט אליך השם נשאתי עיניי. כל הקטעים האלה שעל סדר א'-ב', אותם כן יאמרו, ידלגו את מה שאינו על סדר א'-ב', ויתחילו להתפלל שחרית. יגמרו תפילת שחרית, אחרי עלינו נשבח, יזכיר להם הגבי. רבותיי, אנחנו דילגנו לך השם הצדקה, אלה שהם ממהרים, אנו סחמנא פטרן. ישבו ויגידו את הקטעים שדילגו מה שלא אמרו קודם, צריך לומר הכל, אלא מאי? נתנו את סדר העדיפות, סדר אלף בית, נפקא מינא, כדי להקדים את המאוחר. הוא הדין גם, נפקא מינא, אדם שבא מאוחר. הציבור כבר אומרים לך שם הצדקה, והוא נכנס לבית הכנסת. אז קודם כל, בראש ובראשונה יברך ברכות התורה. אסור לומר פסוקים בלי ברכות התורה, כמו שכתב לנו מרן בסימן מ״ו, סוף סימן מ״ו. ולכן, קודם כול יאמר ברכות התורה, ואחרי ברכות התורה יאמר אשרי יושבי ביתך, וידלג את הקטע ללכה שם הצדקה. את כל זה יתחבר יחד איתם. אם הציבור כבר הגיע ומשבט יהודה בדחק ובצר, ילך יחד איתם, ירוץ, ואחרי כל הסליחות ישלים את אותם הפסוקים ללכה שם הצדקה, גם לגבי היחיד שבא להשלים את מה שהחסיר, בא להדביק את החזן, גם כן ילך בדרך האמורה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. רוב-רובם של הקטעים שהם על סדר א׳-ב, בדרך כלל גם אנחנו, גם האשכנזים, גם התימנים, לכולנו יש את הדברים האלה. אבל הפיוטים האחרים, וזוכי על משכבי, אתה לא תמצא את זה בסידורים שלהם, זה רק אצלנו מופיע. הפיוטים האלה, שאינם על סדר א׳-ב, הם פחות מחייבים, ולכן אתה רואה שגם שאר העדות לא נהגו בהן. מה עם הווידוי? גם הווידוי הוא על סדר א׳-ב׳. אמרת נכון, גם את זה צריך לומר, אשמנו בגדנו. השנה הזאת, כאן בארץ-ישראל אומרים תיקון לאף, כן. הנה חנמא, אם הוא קם מוקדם ועדיין הזמן הוא טוב, אם זה חצי שעה לפני עמוד השחר, אז יאמר קודם תיקון חצות, ואחר כך ימשיך הלאה באמירת הסליחות. אנחנו כאן בארץ, בגלל קדושת השמיטה, אומרים השנה הזאת רק תיקון לאה. בחוץ-לארץ, שם מותר להם לחרוש את האדמה, שם אין קדושת שביעית, ולכן בחוץ-לארץ אומרים כרגיל תיקון רחל, אלא רק פה בארץ יש לנו את המעלה הזאת. גם בחודש החגים לא שייך לומר תיקון רחל, לכן בפועל רק ביום ב' בחשוון, עוד חודשיים. רק אז, אם לא יבוא משיח, נאמר תיקון רחל. אבל עד אז אנחנו אומרים רק תיקון לאה. אני רק חמש דקות לפני עמוד השחר, אני לא אמרתי תיקון לאה? מחלוקת בין המקובלים. תראה מה שכתב בזה רבנו יוסף חיים. המסקנה היא שכן, עד עמוד השחר, מעיקר הדין, אפשר לומר תיקון לאה. יכול להיות שגם מה שהרב כתב חצי שעה לפני כן, אולי הוא התכוון, הרב, על תיקון רחל. כך משמע מלשונו. אמירת הסליחות צריכה להיות לא רק אמירה בפה של החזן, אלא כולנו, גם הציבור כולו, אומר בלחש מילה במילה יחד עם החזן כדי להתעורר ברחמים וברצון. הרמ״מ בסימן תקפא, סעיף א', מצטטת לנו בקצרה את הדינים של החזן, מי ראוי להיות חזן. הגמרא במסכת הענית, מרן וסימן נג' כתבו בהרחבה את הנושא, אבל הרמ״מ כאן מתמצת לנו בקצרה כמה דברים שכשבאים לבחור חזן, הן לאמירת הסליחות, הן לאמירת התפילות והימים הנוראים או לתקיעת שופר, צריכים לקחת אדם שיראתו קודמת לחוכמתו, לקחת אדם מירא שמים שהוא יהיה החזן שלנו. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, הפסוק הזה מדבר על זמן בית המקדש שהיה קיים, היום אין לנו בעוונותינו לא בית המקדש ולא כהן המשיח. מיהו הממלא מקום? התפילות הן במקום הקורבנות, ולכן אומר הזוהר, השליח ציבור, החזן שלנו הוא שדומה מעין אותו הכהן המשיח. ולכן הכהן המשיח צריך להיות אדם שיראתו קודמת לחוכמתו, יש בו את כל המעלות שאמרו חכמינו, רק אחד כזה ראוי להיות חזן. אבל אם אותו האדם אין לו יראת שמים, עליו הנביא ירמיהו בפרק כתב אומר, נתנה עלי בקולה על כן סנתיה. ולכן, אם יש איזה חזן זמר שאין לו יראת השם, אתה רואה שהוא מרקיד ריקודי תערובת, אנשים ונשים, כל מיני עבירות או אבות. יש לו לא קופה של שרצים אחריו, יש לו רכבת, לא רכבת קלה, רכבת כבדה של שרצים מאחריו. אחד כזה, אסור למנות אותו חזן. לצערנו, יש מקומות בעולם שהציבור חלש בנושא של היראת שמים, אולי גם הציבור לא יותר טוב ממנו. ולכן הם מינו אותו, הם לא שואלים אותנו, והם מינו את אותו האדם. ואף על פי כן, למרות שכבר מינו אותו, בדיעבד, אף על פי כן אסור להתפלל באותו מקום. אותו החזן לא יעזור לך להעלות את התפילה לשמי מרום, הלוואי שלא יקלקל ולא יזיק. ולכן עדיף יותר להתפלל ביחיד, ולא ללכת להתפלל עם אותו החזן גם ביום הכיפורים. לפעמים האדם הזה נקלע, או שהוא מגויס בצבא או במצב אחר, לא אני בחרתי את החזן, אלא שלחו לנו איזה חזן, ואתה מכיר אותו, אתה יודע שהאדם הזה ריק ופוחז, ולכן עדיף יותר להתרחק מאותו האדם. אדם שיש לו משפט, תפסו אותו על חם, כמו שאומרים, הוא העלים מס. יכול להיות שייתנו לו 20 שנה בפנים, אז אין לו ברירה, הוא לוקח עורך-דין. אם הוא לוקח עורך-דין טוב, זה יעזור לו, אבל אם הוא לוקח איזה עורך-דין אהבל, אולי במקום לעזור לו, אולי הוא יפיל אותו, ידבר יותר מדי קשקש, ואולי הוא יפיל אותו, במקום 20 שנה ייתנו לו אולי 22 שנים מאסר. אכל עכבי שילם, גם שילם לעורך-דין וגם בסוף. אז האדם לוקח מראש עורך-דין טוב כדי לא להגיע לבעיה הנוראה הזאת. קל וחומר, אנחנו באים ביום הדין, ראש השנה, ספרי חיים, ספרי מתים פתוחים. האדם הזה צריך, סייעתא דשמיא, אנחנו רוצים את העזרה של העורך-דין, של הכהן המשיח, אותו החזן, אם הוא טוב, התפילה שלו טובה, הוא יכול גם להעלות את התפילה שלנו, יכול להיות עורך-דין טוב. אבל אם אותו אדם ריק ופוחז, אין לו יראת השם, אפילו על עצמו הוא לא יכול קל וחומר עלינו, ולכן יוצא שכרו בהפסדו. לכן הדבר הראשון שאנחנו בודקים בחזן, קודם כול יראת השם. יש לו יראת שמים, אחר כך, ואידך זיל גמור, מרן כתב בסימן נג מסעיף ד' והלאה, מרן כתב לנו כעשרים סעיפים כדי ונפרט לנו את כל דיני החזנים אבל אם אין יראת שמיים אין על מה לדבר. אבל היום יש לו יראת שמיים, אבל מה אין לך? אדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב אנחנו בודקים את האדם אם הוא יראה שמיים או לא לפי מה שאנחנו יודעים אני לא דורש ממך שתלך לאיזה מקובל שתלך להגאון חיים כהן החלבן לשאול שיראה ברוח הקודש יש לו יראת שמיים, אין לו, לא ביקשנו את זה ממך, אלא אנחנו רואים את המעשים. אם המעשים שלו הם מעשים טובים, האדם הזה ברוך השם ירא חטא, נזהר, סור מרע ועשה טוב, מחנך את בניו ואת בנותיו, הכול על טהרת הקודש, הולך אותן לתלמוד תורה, ישיבה, הכול בסדר, אז האדם הזה הוא בחזקת כשרות. אבל אם אתה בוחן אותו, בוחן את המעשים שלו ואתה רואה השם מרחם, אתה רואה בפועל, אז כאן אין תירוצים, לא שייך לומר, אולי הוא חזר בתשובה, אולי חזר בתשובה ואולי לא. לרשע יש חזקת רשעות, ולכן אי-אפשר למנות אדם כזה שיהיה שליח ציבור שלנו, אין בזה מחלוקת, זה הדינא לבדיקול עלמא, למרן, להרמ״א, לכן ספרדים, אשכנזים, תימנים, בכולם שייך את הכלל הזה, והחובה היא על הגבאים, הגבאים שומרי משמרת הקודש, הם שאמורים לדאוג לציבור להביא תוקע ירא שמים, חזן ירא שמים, וכן בשאר כל ימות השנה. מרן, כשדן בהלכות האלה, מרן לא כתב את זה בהלכות ימים נוראים, מרן כתב את זה למעלה בסימן נג לגבי כל ימות השנה, שהחזן, צריך שיהיה בו את המעלה האמורה, נוסף לזה צריך שיהיה הגון. איזהו הגון שיהיה ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו. זאת אומרת, צריך שיהיה האדם הזה חלוק נקי, שגם העבר שלו, העבר נקי, ושיהיה ענו ומרוצה לעם. אם האדם הזה גאה, אין בו ענווה, הוא לא יחזיק מעמד. ואיזה אדם מעיר לו, אומר לו, תשמע, היום הארכת יותר מדי, אז הוא למחרת יכעס, בוא יגיד לגביית, תראה, זה אומר לי, הארכת. אני לא רוצה. אם זה אדם שהוא לא מקבל ממון, לא מקבל משכורת, ויש בו גאווה, בהזדמנות הראשונה הוא יתפטר ויברח. אתה רוצה חזן קבוע, חזן טוב, צריך שיהיה האדם הזה, כולם מחמדים, שיהיה בו גם ענווה, והאנשים אוהבים אותו. אז גם אם האחד הזה שלא מבין כלום במנגינות, לא מבין במקמת, אז בשבילו כל מנגינה זה מאריך כאורך הגלות. הוא מחכה מתי כבר החזן הזה יסיים ונוכל ללכת הביתה. אז הוא אומר לו, למה הארכת? אדם שמבין בשירה, מבין במנגינות, הפוך. אומר לו, למה קיצרת? מה קרה היום? מה, יש לך עבודה? אתה ביום כיפור הולך לעבוד? כל אחד יש לו את הביקורת שלו. אז חזן שהוא ענוותן, יודע לנענע בראש גם לזה וגם לזה, מסתדר עם כולם, אשרי הציבור ואשריו אשרי אותו החזן. ולכן, בעיקרה, צריך לקחת אדם שיהיה גם ענוותן, מרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב. כי אם האדם הזה, קולו גס, יש לו קול משונה, זה מרחיק את האנשים. אבל כשיש לו קול יפה, הוא מושך אחריו, הנעימה שלו, הקול היפה, מושך אחריו את הציבור כולו, ולכן אם יש לנו שניים, שניהם אותו דבר, שניהם מראה שמים, שניהם בני תורה, הכול אותו דבר, והאחד קולו יותר יפה מהשני, אנחנו בוחרים את אותו האדם שיש לו נעימה וקולו ערב. דבר נוסף, צריך שיהיה רגיל לקרוא בתורה נביאים וכתובים, שהפסוקים רצים בלשונו, כדי שלא יהיה לו חלילה שיבושי לשון, ומרן ממשיך בהמשך שאדם שאין לו ביטוי טוב, ההיגוי שלו משובש, במקום א' אומר עין או להפך, במקום ש' סין וכיוצא בזה, אי-אפשר למנות אדם כזה כחזן. מרן כותב בסעיף יב, אין ממנים מי שקורא לאלפין עינין ולעינין אלפין, צריך גם שההיגוי שלו יהיה טוב. אדם שיש לו היגוי טוב ורגיל לקרוא ממילא, הוא אומר את הפסוקים, אתה רואה, הכול שגור על לשונו, אומר את הכול בהיגוי מצוין, ואז התפילה שלו מתכבדת לפני בורא עולם, הן לגבי אמירת הסליחות, חזה נאמים נוראים כל השנה כולה, כמו שאמרנו, מן הראוי שישים לב לדבר הזה. מרן מסיים בסוף, אם אין מישהו אחר, צריך להתפשר, לא מצאו אחד שיש לו את כל המעלות, אז ממילא מישהו הטוב שמכולם, לוקחים אותו, זהו. אבל אם יש להם מבחר, יש להם כמה הצעות, אז ייקחו את הטוב שבהם, ואם הם לא בקיאים בסימן נג', לא למדו הלכות חזנים, שיתייעצו עם הרב. הרב שבקיא בהלכות חזנים, הוא יכול לייעץ להם לקחת את החזן ראובן, שמעון או לוי. יש כאלה, אין להם כסף בקופה, הקופה שלהם כמעט ריקה, טוב, אז הם נאלצים לקחת את מי שיותר זול. אבל אם, ברוך השם, מבחינת הכסף הקופה שלהם מלאה, אין להם בעיה כספית ויש להם כמה הצעות טובות, אז שיתייעצו עם הרב מי יותר מהודר, מי יותר טוב, שהוא יהיה החזן שיוציא את כולנו ידי חובה. החזן לא מוציא את החובה, הוא עולה להתנצלחה עם הרב מי שתיים בלבד. עוד פעם? החזן לא מוציא את החובה. אפילו שהחזן לא מוציא אותנו ידי חובה, ברוך השם, אנחנו יודעים להתפלל, אך היא מעלה את החזרה יותר מהלחש על-פי הקבלה. ולכן, גם היום, בזמן הזה, שייכים את כל הדינים הללו, לאו דווקא כשיש עמי ארצות, אלא גם לנו שייך את כל זה. בוודאי שכוחו של החזן גדול, רע ועצום בקדיש, בקדושה שהוא אומר, ולכן הדינים האלה שייכים גם בציבור שכולו, שכולם בני תורה, שכולם יודעים לקרוא, אפילו הכי יש את כל ההלכות האלה שאמרנו. לפעמים אתה בוחן את היראת שמים של האדם הזה, תראה איך בני הבית שלו מתנהגים. אתה בוחן את היראת שמים של האישה, איך בעלה ובניה, כמו שאמר שלמה המלך, קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה. אתה רואה, ברוך השם, בעלה כל יום הולך, עוסק בתורה. הבנים שלה כולם, הייתה לה יראת שמים תופח על מנת להטפיח, ולכן גם הבנים והבנות או בעלה כולם, ברוך השם, אותו דבר גם הפוך. ולכן, אם האדם הזה נראה לך כאילו בן תורה, לובש מטבעת וחליפה, אבל מי... מאחרי, מתחת לחליפה, מתחת לגלימה, מסתתר דברים ואתה רואה שלא אכפת לו שהילדים שלו ילכו לבית ספר לא טוב, לא הולכים לתלמוד תורה או שאשתו הולכת בגילוי ראש וכן כיוצא בזה, בוודאי שזה משקף לא מעט את היראת שמיים. לפעמים האדם הזה הוא בעצמו ירא שמיים גדול, כולו מחמדים. שלח את הבן שלו לישיבה וקרה מה שקרה, קרה תקלה, והבן הזה יצא פושע גדול, אוכל ביום הכיפורים. אז הוא אנוס, אנוס רחמנה פטרי, אין לנו טענות על האדם הזה. אנחנו מדברים, כשהדבר הזה בידו של האדם, יכול לשלוח אותו למקום טוב ואותו האדם לא אכפת לו, אז בזה אתה רואה שיראת שמיים של האדם הזה היא פגומה. יש חלק מאחינו האשכנזים, חסידי סאטמר, לא ייתנו לחזן שאשתו הולכת עם פאה נוכרית, לא גילוי ראש לגמרי. אפילו אם היא עם פאה נוכרית, יסלקו אותו, יעיפו אותו מהעמוד, לא ייתנו לו, יגידו לו שחס ושלום הוא פסול בגלל הדבר הזה. וכן כיוצא בזה, טוב, אם יש להם חזן יותר טוב, שאשתו מכסה יפה את הראש, אז למה לא שיקחו את החזן שיש לו, ברוך השם, כיסוי ראש מהודר יותר, טוב יותר, הלבדי כול עלמא, וכן כל כיוצא בזה, לעולם הגבאים שהם שומרי משמרת הקודש שהם ממנים ישימו לב לדברים הללו, כדי שבעזרת השם, התפילות שלנו, של עם ישראל, הכול יתקבל לפני בורא עולם ברחמים וברצון. מרן אומר את ההלכות האלה לגבי שליח ציבור חזן. לאו דווקא חזן, הוא עדין גם בדברים אחרים. כל מינוי של הציבור שררה, בכולם שייך את הכללים והדינים הללו. צריך לשים לב, לקחת אנשי חיל, שונאי בצע, אנשי אמת, אלה האנשים שצריכים להיות נציגים שלנו. אז אנחנו מדברים על חזן, הוא עדין גם גבאים. אתה בא לבחור גבאי, צריך שהגבאי יהיה אדם מראשמים, יראתו קודמת לחוכמתו. אתה רוצה למנות חברי עירייה, חברי כנסת שייצגו אותנו, גם שם צריכים להיות האנשים הטובים ביותר, אנשים מרעי שמים. אני יודע שהציבור שלנו כאן, בן פורת יוסף כולו מחמדים, הציבור שלנו יודעים יפה את הדברים האלה ולא צריך לומר כאן. אבל יש אנשים במקומות אחרים שאולי הם דתיים, יש להם כיפה, אבל לא מבינים את חומרת הדבר. ולא פעם אתה רואה אותם הולכים עובדים בזמן הבחירות, הולכים ועובדים עם מפלגות שאינם דתיים כלל ועיקר, אם זה העבודה, הליכוד, קדימה, אחורה, הולכים ועובדים אתם. אתה אומר לו, מה זה? הוא אומר לך, לא, אני מצביע ש״ס, חס ושלום. אבל הוא מזכיר את הרכב שלו, הולך ועובד, נהיה פועל לעבודה זרה. איך אפשר לעשות דבר כזה, להיות חוטא ומחטיא? אין דבר כזה, אסור בשום אופן, צריך להעיר את תשומת לבם של אותם האנשים, אותם האדיוטות. אם כאן, בנושא הזה של חזן, החזן כמה מוציא? מאה איש? 200 איש? פה אותם האנשים אחראים לאלפים ורובבות, עושים הרבה דברים שיכולים להיות או רק לטובה או רק לרעה. ולצערנו, אתה רואה מה עושות אותן המפלגות של החילונים, איך הם רודפים את הדת, רודפים אותנו על כל צעד ושעד. ולכן, בן הראוי להעיר את תשומת לבם של אותם האנשים, תאמר לו את ההלכה שאין לו שום היתר בשום אופן לסייע על-ידי עוברי העבירה. ואם הוא עבר והצביע בשביל אותם האנשים, עזר להם, כל הפשעים שהם עשו, אם גירשו יהודים מחבל-עזה או עשו פשעים אחרים, הוא שותף לדבר עבירה, ייקחו אותו יחד אתם לגיני-גינם. תוריו, למה אנחנו אומרים, עדיף שישראל יחיד, בני אישה חזר לא שם לגרוש, אני עושה תראי רק במניין, זה היה מביא אף פעם הצביעה במניין. לא אותו. הנה חנמה, אתה רוצה להתפלל בציבור עד עושה שלום במרומיו, כשהוא יתחיל את תפילת החזרה תברח משם, הנה חנמה. אני מסכים, אני לא מתנגד. אין לנו בעיה על הלחש, אבל על תפילת החזרה שלו, יש לנו בעיה עם אנשים כאלה שלצערנו אין להם יראת שמים, ובזמן האחרון יש הרבה זמרים שרוצים גם להרוויח גם שם, שהם גם חזנים טובים, ובאים ומסלסלים בקולם. אבל כמו שאמרנו, הנביא צועק עליהם ואומר, נתנה עלי בקולה על כן סנטיה. הרמ״ה כותב שצריך החזן להיות מבוגר מעל גיל 30. בדרך כלל הכוח הפיזי של האדם נותן לו ביטחון עצמי גדול. עד גיל 30 הכוח שלנו הולך ומתגבר, ולכן כשהוא בא להתפלל אתה לא תראה אותו בוכה בתפילה, אלא הוא מדבר, אומר, מסלסל, מנגן. אחרי גיל 30, בדרך כלל אדם נשוי, רחיים בצווארו, כבר לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה. לבבו שבור יותר, ובדרך כלל התפילות הן יותר מכירות לבו. ולכן ההידור יותר, אם יש לנו שני חזנים, שניהם מראי שמים, בני תורה, הכול אותו דבר. האחד אחרי גיל 30 והאחד לפני, עדיף יותר לקחת את המבוגר יותר, אחרי גיל 30. זה מה שמהודר יותר. אבל אם אין, לא נורא. אנחנו אומרים את זה כהידור. זה לא לעיכובה, זה לא דין. הנושא הקודם, יראת שמים, זה דין, זה לא הידור, ולכן שם אין על מה לדבר. אם לא, אמרנו תתפלל יחיד. אבל מה שאין כן לגבי הנושא הזה של 30, לפעמים אין להם גיל 30, יש להם חזן בגיל 25. גם זה טוב. לא נורא. בעל המשנה ברורה דן לגבי אנשים שיש להם הצעה של שני חזנים. האחד כל היום יושב ועוסק בתורה, הפה שלו קדוש, והשני גם כן ירא שמים, קובע עתים לתורה, אבל האדם הזה הוא לא בן ישיבה, אלא הוא סייד, טייח, נגר, מכונאי, בא בערב ולומד קצת תורה. ברוך השם, גם הוא, יש לו יראת השם. והוא מעל 30. הבחור ישיבה הוא צעיר יותר. מי עדיף את מי להקדים? המשנה ברורה אומרת, יותר טוב להקדים את אותו הבחור ישיבה הצעיר. הפה שלו, כל היום הוא אומר דברי תורה, הפה שלו קדוש, והקדוש ברוך הוא מתאבל לתפילתן של צדיקים. שם נאמר, ויעטר לו השם, אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילה של אותה רבקה, שהייתה הבת של. ולכן, משום זה, גם פה הרב מעדיף שייקח את אותו הבן ישיבה, למרות שהוא פחות מ-30, כי המעלה של 30 אינה שקולה כנגד המעלה השנייה, שהאדם הזה, ברוך השם, זכה, וכל היום כולו הוא עוסק בתורה, ממילא הפה שלו מתקדש, הפה הקדוש שלו, הקדוש ברוך הוא, שומע את הגזירה שלו. צדיק, צדיק עוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים, תגזר עומר ויקום לך, ולכן צריך להעדיף את אותו הבחור ישיבם. מרן ממשיך, שליח ציבור שמאריך בתפילתו כדי שישמעו שקולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בליבו, שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה, תבוא עליו ברכה, אדרבא. אבל אם האדם הזה חלילה שוויצר, גאה, מסלסל בקולו ומחכה לשמוע אחר כך תגובות, אולי גם רוצה שנעשה לו כפיים, אחת כזה לא יקבל שכר על החזנות שלו, אלא אדרבא יענישו אותו. המקור של דברי מרן ממה שמסופר באבות רבי נתן. שם מסופר שרבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון בן אלישע כהן גדול היו יחד בבית הסוהר בשעה שהוציאו אותם להורג. רבן שמעון בן גמליאל היה בוכה. רבי ישמעאל הכהן גדול אמר לו, למה אתה בוכה? עוד כמה דקות אתה נמצא בחיקו של אברהם אבינו, אז למה אתה מצטער? מה יש לך לבכות? ואז הוא אמר לו, טען לו טענה, לא על עצם ההוצאה להורג, אלא כאב לו על הביזיון. מוצאים אותם להורג כאילו הם אנשי העולם התחתון, כאילו הם איזה עבריינים. הביזיון הנורא הזה, זה מה שכאב לו. ואז רבי ישמעאל שאל אותו, אולי היה לך תקלה כזו, אולי זה, אולי זה. בסוף הגיע, אמר לו, אתה דרשת לפני 600,000 מעם ישראל, אוכלוסי ישראל. באותו רגע לא הייתה לך איזו הרגשה טובה, ככה חצי גאווה? אמר לו, ישמעאל בני מקבל אני עלי את הדין. אתה רואה, גם אדם שזוכה במצוות תלמוד תורה דרבים, אבל רחמנא ליבא בעיה, הענווה היא דבר שבחובה. ואם חלילה וחס גבה ליבו במשהו, חלילה וחס אתה רואה מהדברים של אותו המדרש באבו דרבי נתן מקור גם לענייננו. ולכן חזן שהקדוש ברוך הוא זיכה אותו. נעים זמירות ישראל, זכה ברוך השם להיות עם כל ערב, צריך שיבוא להתפלל לשם שמיים וישמח שהקדוש ברוך הוא נתן לו את הזכות להיות חזן ששמח על שנותן הודעה להשם יתברך בנעימה. אז אחד כזה תבוא עליו ברכה. אבל אם חלילה אותו החזן לא עושה את הדברים האלה, אתה רואה את התגובות שלו לפעמים. הוא מסתכל צד ימין, צד שמאל, הוא מחפש איך אומרים את האהדה, ומתאים להיות חזן באופרה, שם ילך, יעשה את ההצגות האלה. לא פה. בית הכנסת זה לא אופרה ולא קונצרט ולא... ולכן צריך להיות כל הזמן לעמוד באימה וביראה בכובד ראש לפני בורא עולם, ובעזרת השם הקדוש ברוך הוא יקבל את תפילות עם ישראל ברחמים וברצון. המלבוש של החזן צריך להיות מלבוש יפה, מלבוש הגון, ולא יבוא להתפלל בצורה מכנסיים קצרות או שרוולים קצרים. לא טוב, אלא צריך שיכבד את עצמו ואת הציבור, ולכן נשתדל גם שיהיה לו לבוש הולם לזה. לאנשים אחרים אנחנו מקלים יותר, מעלימים עין, אבל לגבי החזן הדבר חמור יותר. הרמב״ם מדבר לגבי חזן שהוא גם שוחט. הרבה פעמים בשחיטה החולצה או המכנסיים מתלכלכים בדם, ועל זה הרמב״ם העיר שילך קודם כול להחליף את הבגדים, אסור לו לבוא ולהתפלל עם הבגד שמלא דם, וכיוצא בזה הוא עדין גם דברים אחרים. שוב, הלבוש ההולם זה מה שמחייב. לפעמים האדם הזה בא ישר מהעבודה. זה דבר שמצוי יותר בזמן הקיץ, כשאנחנו לובשים חולצה קצרה. אז ייתנו לו, לחזן הזה, את הטלית. אין לו מעיל שייקח לפחות איזה טלית, יכסה את הזרועות שלו בשעה שיעמוד להתפלל לפני בורא עולם. זה ההידור, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. מחלוקת לגבי חזן בעל מום. חזן או שחלילה לא רואה או שיש לו מום אחר, אם הוא כשר מלכתחילה להיות חזן או לא. אם אתה מדמה אותו לכהן המשיח, הרי כהן שיש לו מום לא יכול לעבוד שם בבית המקדש. זו הנקודה שדנו הגדולי הפוסקים. והמסקנה, רוב ככל הפוסקים אמרו שהקדוש ברוך הוא שמח לשמוע את אותם האנשים, יש להם בדרך כלל לב שבור, כלים שבורים, ולכן המנהג הפשוט שאנחנו כן נותנים גם לאדם שהוא בעל מום, או לא שומע טוב או לא רואה, וכיוצא בזה. אנחנו רשאים לתת לו להתפלל, להיות חזן, אפילו בימים הנוראים, קל וחומר בכל ימות השנה, לא פוסלים אדם בגלל שיש בו מום. איך נתמכים לדעת ערבית בלי שלושים וחצי, ארבעה עשרה, להתפלל? אראי כן, תפילת ערבית, מרן אומר, שמותר, אבל שחרית ומנחה לא טוב. מן הראוי שלא ייתנו לו, אלא אם כן אם נבדק וידוע שהביא שתי שערות. מרן מדבר בזה פעמיים, גם בסימן נג' וגם בסימן נה. ולכן, אם אתמול היה לו בר-מצווה, אל תיתן לו מחר להיות חזן בשערית ומלחה. ערבית יותר קל, מרן מעיד, כמה שתפילת ערבית רשות, גם כשקיבלנו על עצמנו את ערבית כחובה, אבל על מנת כן, ולכן המנהג פשוט, שהיו נותנים לאותם הנערים אפילו פחות מגיל בר-מצווה. מה שמרן מדבר אצלנו, יש ללמד זכות על המקומות שנוהגים, שהקטנים יורדים לפני התיבה להתפלל לתפילת ערבית במוצאי שבת, קטנים הכוונה אפילו פחות מגיל בר-מצווה. למרות שתראי דה רבנן לא מוציא חדה דה רבנן, כאן בערבית הקלו בדבר. אבל לא במנחה ושחרית, אפילו במנחה אין היתר לכתחילה בדבר לעשות את הדבר הזה, אלא מן הראוי שיהיה לפחות אחרי שהביא שתי שערות. ואם מפני כבוד הציבור אתה רוצה למנות אותו חזן קבוע, ראוי לקחת חזן שהתמלא זקנו. בחור בן 18 20, כבר זקנו התמלא, רק אחד כזה יכול להיות חזן קבוע. שוב, אם יש, יש מקומות שאין, שעת הדחק שנה. אני פעם התפללתי בבית-כנסת בתל-אביב, והיה להם חגיגת בר-מצווה, והציבור היה שמח מאוד מאוד. לא הבנתי, מה, אף פעם הם לא היו בבר-מצווה? מה השמחה הגדולה? אני שואל את אחד המתפללים, תגיד לי, מה השמחה הגדולה הזאת? הוא אומר, תראה, לנו לא היו חזנים, וקיבלנו היתר מהרבנים שהנער, הבחור הזה, בגיל עשר, הוא החזן שלנו. הוא היה קורא לנו בתורה, כי אף אחד לא ידע לקרוא בתורה, במקום שיסגרו את בית הכנסת, הוא היה חזן. ברוך השם, הוא נהיה גדול, נהיה בר-מצווה, על זה אנחנו שמחים מאוד. להם היה את הזכות לפחות שיגיע לבר מצווה אבל כאן בירושלים ירקוד יש לנו בן פורת יוסף יש לנו אלפי חזנים אם יכולים למצוא אדם מבוגר יותר אז אפילו בערבית ראוי להחמיר בדבר קל וחומר בשחרית ומנחה אבל אם רוצים לתת לחתן הבר מצווה בליל הבר מצווה שיהיה חזן בערבית כמו שאמרנו ערבית הדבר קל יותר אין בעיה בדבר בפרט אם הבחור הזה הוא בחור ישיבה אין בעיה בדבר תעלים עין, תעלים עין, לפעמים אנחנו לא רוצים לדחות אותם בשתי ידיים איך הגמרא אומרת על אלישע שדחף את גחזי בשתי ידיים והגמרא אומרת שהיה צריך כאשר יישא האומן את היונק ולכן אנחנו לפעמים מעלימים עין אבל כשהדבר נעשה בעדינות בצורה שאתה צריך לקבוע אתה לא פוגע באף אחד כולם יודעים אתה הגבאי הראשי אתה בוחר אתה עושה אז בזה בוודאי טוב יותר שתיקח את הטוב מכולם המהודר שבכולם בתורה, בחוכמה, ביראת השם זה מה שצריך לנהוג ולעשות מלכתחילה. מחלוקת בראשונים ובאחרונים אם יש ירושה בחזנות והמסקנה היא לנו, לדידן, אין ירושה, אצל אחינו האשכנזים יש ירושה, כגון החזן עליו השלום הלך לעולמו, ואנחנו רוצים עכשיו לבחור מישהו אחר. יש לנו חמישה מועמדים, אחד מהם הבן-של, הבן של אותו החזן. האם אנחנו חייבים לקחת דווקא אותו, הוא יורש את אבותיו או לא? זה הוויכוח. נאמר שם בספרי על המלך, נקרא בעוד שבועיים, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל. לא רק המלך עובר את המלוכה, המלוכה עוברת בירושה, דוד המלך הוריש את המלכות לשלמה וכן הלאה, עד ביאת משיח צדקנו, אלא סוף הפסוק, הוא ובנה בקרב ישראל, דורש הספרי, אין לי אלא מלך, אבל שאר המינויים, כל מינוי של שררה, מנין שגם זה עובר בירושה, תלמוד לומר בקרב ישראל. אלה דברי הספרי. וחלק מאחינו האשכנזים דורשים, על-פי הספרי הזה, שגם החזנות, תפקיד שיש בו כל כך הרבה תנאים, צריך להיות מועמד להיבחר חזן, לעמוד לפי כל התנאים שאמרנו, אין לך דבר חשוב יותר מזה, ולכן גם זה עובר בירושה. אז הם, אם ישאלו אותנו, ציבור בית-כנסת של אשכנזים, צריך לומר להם, אתם חייבים לקחת את אותו הבן של. אם הוא, חלילה, הוא לא דתי ולא ירא שמים, עיניו העמנו, הוא בכלל לא נקרא מועמד. אנחנו מדברים שברוך השם, גם הוא, יש לו יראת שמים, זה כובל אותם לקחת דווקא אותו. גם לגבי דין רבנות, הרמה ביורי דעה, סימן רמ״ה, סעיף כ״ב, גם שם הוא דן, ושוב, גם בזה אחינו האשכנזים ברובם הגדול הולכים לפי הכלל הזה. אם האדמו״ר מת, עליו השלום, את מי בוחרים האדמו״ר במקומו? לא יביאו את הרב אלישיב או רב אחר, אפילו שיש רבנים יותר גדולים. אומרים לך, לא, הבן, הבן, אפילו אם הוא עדיין קטן, יינוקה קדישה, הוא יהיה האדמו״ר שלהם, כך הם נוהגים. בסדר, להם יש לדידו, יש מנהה כזה, זה מחייב. לנו לא. תראו בספר ארץ חיים של הגאון רבה חיים סיטיון, שם הוא מזכיר את המחלוקת הזו בהרחבה, מביא את גדולי חכמי ירושלים, שלא הלכו בפירוש הזה, אלא רק לגבי מלך, רק לגבי תפקיד שיש בו שררה. אבל החזנות וכיוצא בזה, אין בזה עניין של שררה. הוא עדין גם, חכם שהיה מרביץ תורה בבית-הכנסת ועליו השלום מת. עכשיו אנחנו רוצים לבחור חכם אחר במקומו, וגם הבן שלו מועמד. אין שום בעיה לציבור לעשות מה שהם רוצים. אם הציבור רוצה לבחור מישהו אחר, אין חזקה ואין ירושה לבן לומר, אני זכיתי להיוולד לאבא הנכון ואני רוצה להיות במקום האבא. אין לו טענה כזו, הוא לא יכול לאלץ את הציבור, לא יכול לבקש מבית-הדין צו מניעה נגד המועמדים האחרים שיסלקו את המועמדות שלהם. אין דבר כזה. לדידם הציבור יבחר את הטוב ביותר, כי אין לנו דיני ירושה לא ברבנות, לא בהרבצת התורה, לא בחזנות ולא כיוצא בזה. אז האשכנזים יעשו כמנהגם ואנחנו הולכים לפי רבותינו. זהו עיקר הדין. אני לא אומר שיש עוון לקחת את הבן של. אם הציבור כן רוצה, יש הרבה שרוצים בו, חפצים בו, עשו בחירות ובקלפי הוא לקח, סיבוב ראשון לקח יותר מ-50%. אם רוצים אותו, למה לא? לא פסלנו, לא אסרנו לקחת את הבן של, אלא אמרנו שאין את החובה. ולכן, אם יש להם איזה סיבות מסוימות והם חפצים, מעוניינים דווקא לקחת את האחר, לדידם אין שום בעיה בדבר. הן בדוגמה הזאת של החזנות, רבנות, מורה בתלמוד תורה, מרביץ תורה ברבים וכיוצא בזה, בכולם יש רשות לגבאים לקחת גם מישהו אחר. לפעמים יכולים לצאת ידי חובה ליבא דקולא עלמא, הפתרון הוא קל מאוד. האדם הזה מרביץ תורה, כמה? שעה. תיקח את שניהם, זה ילמד שעה וזה ילמד שעה. מי אמר שצריכים ללמוד רק שעה ביום? ילמדו שעתיים. תעשה חומרה ליבא דקולא עלמא, תגיד לגבאים, תיקחו גם את זה וגם את זה, ואין ציבור עני, יסתדרו בהוצאה, יסתדרו בעזרת השם. זה דבר טוב אם יש אפשרות, אבל לפעמים אין להם אפשרות, אלא הברירה היא או התוקע הזה או התוקע הזה. אי-אפשר לקחת את שניהם ביחד. אף אחד לא מוכן לבוא ולתקוע חצי דקיעות. אז גם בזה אין לנו לדידן דין של ירושה, אלא יכולים לבחור את מי שהם רוצים. הם רוצים להעביר את החזן. איך? רוצים להעביר את החזן מתפקידו על החזן. אדם שברוך השם שנים רבות הוא חזן, אומר את הכול בנעימה. היה לו את כל התנאים שאמרנו קודם, הוא עמד בכל התנאים והכול בסדר. אין היתר לסלק אותו, כך הרמב״ם מדגיש, אין לך ביזיון גדול מזה כשמסלקים את אותו החזן, אלא אם כן, אם האדם הזה יצא לתרבות רעה, התקלקל, השתגע, התחרפן. אבל אם הוא עדיין בחזקת כשרות, אפילו אם יש איזו בעיה מסוימת, היזהרו מאוד בכבודו, ישאלו קודם שאלת חכם כדי לדעת מה לעשות.