כללי הפסיקה: הליכה אחר הרוב, מנהג המקום ושימוש תלמידי חכמים להוראת הלכה למעשה ומגוון תשובות לשאלות בשלחן ערוך

- - - לא מוגה! - - -

ברוכים וברכה לידידיי ואהוביי באולפן ולכל המאזינים. נדבר הערב דברים קצרים בכללי הפסיקה. אנחנו מדי פעם שומעים את גדולי החכמים, ולא תמיד דעותיהם שוות, ובפרט בדור הזה, כביתא דמשיכא, הגמרא אומרת שלא תהיה הלכה ברורה במקום אחד כדי כך מתרבים המחלוקות. וכולנו שומעים זה אומר כך וזה אומר כך, מהם הכללים? לפי מה פילוני אלמוני פוסק, לפי מה חברו אומר אחרת, זה לגיטימי שכל אחד יאמר את דעתו. איך רבותינו אמרו, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות. והדרשנים הסבירו לנו כשאני רואה את חברי יש לו אוזן קטנה או קומתו גבוהה. הוא שונה ממני. האם אני שואל למה הוא גבוה? למה הוא נמוך? הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כל אחד בממדי גוף אחרים. כך גם אין דעותיהם שוות. גם את המוח, הקדוש ברוך הוא ברא, כל אחד, המחשב שיש לו בראש, המחשבון, המחשב, הוא שונה מחברו. ולכן, אל תכעס אם החבר אומר דברים אחרים, אם יש לו מחשבה אחרת, ומי אומר שאני צודק, אולי הוא צודק. ולכן, כיוון שאנחנו יודעים מראש שזה דרכו של העולם, זה אומר מותר, זה אומר אסור, זה בונה וזה סותר. לכן התורה הוצרכה לקבוע לנו כלל מה אנחנו עושים הלכה למעשה. התורה בחומש שמות פרשת משפטים, התורה אומרת לנו, אחרי רבים להטות. אנחנו הולכים לפי הרוב. אם הרוב אומרים מותר, ההלכה היא שמותר. אם הרוב אומרים אסור, אנחנו פוסקים להלכה שאסור. זו הפסיקה שהתורה אומרת לנו, וכך עושים בסנהדרין. כל דבר, הדבר הקשה יביאון אל משה. כל דבר שהוא מסובך, שיש בו איזו מחלוקת, היו מביאים את ההלכה לפני גדולי חכמי התורה שהיו יושבים שם ליד בית המקדש, לשכת הגזית, שם היו יושבים חברי הסנהדרין. ולפעמים בתוך חברי הסנהדרין לא כולם תמימי דעים. חלק אומרים כך וחלק אומרים כך. כן, עדיין, מה אנחנו עושים? על זה התורה אומרת לנו שרובו ככולו. כשיש לך רוב בסנהדרין, יש להם דעה מגובשת, בוודאי שאנחנו חייבים לעשות כרובה של הסנהדרין. אנחנו בעזרת השם מקווים שהגאולה תהיה בקרוב, יבוא המשיח, בוודאי שההנהגה שתהיה אז לא תהיה כמו היום. אם אנחנו מפוצלים לדעות רבות, מגוון של דעות, כל עדה יש לה את המנהגים שלה, המנהגים יכולים להישאר. מנהגים יפים, כל אחד יכול לשמר אותם, אבל בדברים שהם מחלוקת בעיקר הדין. זה אומר מותר וזה אומר אסור. עד הסנהדרין תימשך המחלוקת, אבל ברגע שהסנהדרין ידונו בזה, ותהיה פסיקה, אפילו אם הפסיקה הזו באה מכוח רוב, ולא כולם פה אחד אמרו, אפילו אחי זה מחייב את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל. ומי שיעז, אם יהיה זה חכם שיעז לומר אחרת, חלילה וחס הוא יהיה כן וכן ממראה. עד כדי כך הדבר חמור. זאת אומרת, בינתיים אנחנו סובלים, אבל לעתיד אנחנו מקווים שבעזרון כל הבעיה הזו של המחלוקות תיפתר במהרה. אבל בינתיים, בהווה, באשר הוא שם, כל אדם שלומד בספרי הפוסקים, הוא פותח ספר שולחן ערוך, כף החיים, משנה ברורה, קול יעקב, כל ספר אחר שהוא פותח, הוא רואה זה אומר כך וזה אומר כך. לפי מה אנחנו הולכים? בדרך כלל אנחנו הולכים לפי הרוב, מה שאומרים רוב הפוסקים בדרך כלל, ומנווט אותנו לתחנה הסופית, להלכה ולמעשה. אני אומר את הדברים, אני מנסח בלשון יפה, בדרך כלל הולכים אחרי הרוב. מה זה בדרך כלל? מתי לא? יש לנו דוגמאות, יש חריגים גם בנושא הזה, והתפקיד של החכם, של המורה הוראה, לבדוק כל הלכה והלכה בפני עצמה, לראות אם היא נמצאת בתוך הכלל הזה או לא. לדוגמה, אם יש לנו את שלושה עמודי הוראה, הריף, הראש והרמב״ם. כולם אומרים דעה אחת שאסור. אפילו אם רוב הפוסקים יש לך תריסר ראשונים אחרים שיגידו להפך, אנחנו הולכים לפי הריף, הראש והרמב״ם. והמרשל בים של שלמה טוען על מרן, על הכלל הזה שהוא כתב הבית יוסף אל הגדולים נחשף. מניין לא למרן את הכלל הזה שהולכים אחרי הריף הראש והרמב״ם גם נגד רוב הפוסקים? מניין לך? הרי התורה אמרה אחרי רבים להטות. זו קשייה של הרב. זאת ועוד. הגמרא בגיטין יט אמרה לנו כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. או בנידה דף ט נאמר שם, כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. אתה רואה, למרות שיש לנו כלל, אחיד ורבים, הלכה כרבים, אנחנו פוסקים הלכה כחכמים, אתה רואה שיש גם יוצא מן הכלל. ככיצד? המשנה במסכת עדויות, פרק א', משנה ה'. המשנה שואלת למה רבנו הקדוש כתב לנו את הדעה של היחיד? למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים? הואיל ואין ההלכה אלא כדברי המרובים, אם כן, רבנו הקדוש יכתוב לנו את התורה כמו מברקים, סיכומים, בלי מגוון דעות, בלי דעה אחרת. המשנה עונה שאם יראה בדין את דברי היחיד ויסמוך עליו. יש חלק מהראשונים, הרשב״א ועוד הסבירו לנו את דברי המשנה שכוונתה למה שאמרו שם בגיטין ט', שלפעמים, בשעת הדחק, יכולים לסמוך גם על מי שחולק על דברי חכמים. כמובן, בדברים האלה, כשאתה אומר, הולכים בדרך כלל לפי הרוב, ויש מקרה יוצא מן הכלל, מדובר כשהיחיד הוא רבי אליעזר, אדם שהוא ענק בתורה. אבל אם יהיה איזה אדם פשוט, איזה אדם מהרחוב, אנחנו לא מתחשבים בדעות של אנשים עמי ארצות. תביא לי אלף סבלים מהשוק, וכנגדם יש תלמיד חכם אחד. הם אומרים, הסבלים, כולם פה אחד אסור. והחכם אומר, מותר. לפי מה אנחנו הולכים? בוודאי שהולכים לפי החכם. האנשים האלה, עם כל הכבוד להם, הם מצטרפים למניין, אבל הם לא פסקנים, הם לא למדו את כללי ההוראה, הם לא למדו שס ופוסקים, ולכן כולם ביחד, הם לא שקולים כנגד אותו האחד, הוא מכריע את כולם. כך גם באופן יחסי בין חכמים. פעמים שיש חכם שהוא גדול יותר, ולכן לא תמיד אנחנו הולכים לפי הכלל הזה. זאת ועוד. מר אלנך כותב כלל שרק דבר שהיה בסנהדרין עוד דומה לו. דבר כזה מחייב... אותנו ללכת אחרי הרוב. ראינו שהחכמים יושבים פנים אל פנים, הרוב שומע את המיעוט והמיעוט שומע את הרוב, ובכל זאת לא חזרו בהם. נשאו ונתנו פנים אל פנים ולא חזרו בהם, על זה התורה מדברת על מושב בדין כזה, זה מחייב אותנו ללכת אחרי הרוב. אבל הרי במחלוקות הפוסקים לא ראוי שתחיב, הם לא נשאו ונתנו פנים אל פנים. ממלמד תורה זה עדיין נקרא בגדר ספק. חכמים מהם שנתנו לנו את ההנהגה והמנהג הטוב ללכת אחרי הרוב. את הכלל הזה של מהר אלנח העתיקו הרבה פוסקים להלכה. בספר גט פשוט של מהרם בן חביב בכללים כלל א', הוא כותב שכך משמע מדברי הרשב״א שהובא בבית יוסף חושן משפט סוף סימן יג. כך כתבו מהרד ששון הכנסת הגדולה בחושן משפט סימן קפה וגם בספרו הבעי חיי. דבר משה אמריליו, האורים ותומים, חוקות החיים, ארעדי ישראל, אשדות הפסגה, פחד יצחק, שבילי דוד, כולם הלכו בדרך הזו וגם גדול אחרוני דורנו החזניש, גם הוא נקט את ההלכה הזו. ממלעים אתה אומר שזה לא רוב גמור מדאורייתא, זה לא דומה לסנהדרין, אם כן מהתורה זה עדיין רוב שכול. רק חכמים הם שאמרו לי ללכת אחרי הרוב, ואז על דברים מעין זה הגמרא יכולה לסכם לנו, שם בגיטין יט, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדאק. הדרשנים אומרים שרבי שמעון בר יוחאי אמר את הממרה שיכול לפטור את כל העולם כולו מהדין ושחורת ולא מיין, אנחנו סומכים על זה שאם חלילה וחס נגיע ליום הדין והמאזן לא יהיה חיובי, אז יש כאלה שאומרים בדרך ההלצה, כדאי הוא רבי שמעון, אבל אשרי אדם שידע את הפשט וידע את הדרש. הפשט זה מה שאמרנו קודם, ולכן מן הראוי שכל חכם, לפני שבא לפסוק את ההלכה, קודם כל יבחן גם מה המציאות שעומדת לפניו. האם זה מקרה חירום, מקרה של עגונה? אם אתה פוסק לה שהיא אסורה, היא אסורה לא לשעה או שעתיים, היא אסורה לכל החיים, ואין לך על שעת הדאק גדול מזה. ולכן, באותו מקרה הרב לא ממהר לחרוץ דין לפסוק לכאן או לכאן, אלא הרב בודק, ואפילו אם במבט ראשון הוא רואה שרוב הפוסקים אומרים שהאדם הזה בחזקת חי, האישה הזו היא בחזקת אשת איש, אפילו אם במבט ראשון אתה רואה את רוב הפוסקים בדרך הזו, אפילו הכי חזקה על החכם, שהגיע להוראה שימצא עוד צדדים אחרים, וכמו שאמרנו, ההנהגה הזו, שהיא מכוח תקנת חכמים, לא תמיד מחייבת במקרים כאלה מקרה של שעת חירום. אבל עדיין, גם בכלל הזה עדיין יש מחלוקת האם המדובר הוא רק בהלכות, בדינים שהם מדרבנן, או גם בדברים שהם דאורייתא. לפי דעת הרן, רק בדברים דרבנן אומרים את הדבר הזה. בשר עוף וחלב זה דרבנן. יש דברים שהם דרבנן, וכשיש לך מחלוקת, שם אתה יכול לומר הפסד מרובה, שם אתה יכול לומר שבשעת הדחק הגדול אתה סומך בשעת הדחק על דברי המיעוט. דברים דאורייתא לא, דבר דאורייתא, כמו שאמרנו, אחרי רבים להטות. וכדברי הרן, כך כתבו להלכה התשבץ, בנו הרשבש בסימן רסא ו בשם רוב המפרשים, וכך כתבו מהרם אל אשכר בסוף סימן כו, ורבים מגדוני הפוסקים. לעומת זה, דעת הרשב״א שגם בדאורייתא עדיין שייך את הכלל שסומכים בשעת הדחק על המיעוט. ובזה אנחנו נבין את הכלל המפורסם של ספק ברכות והקל. יש לך מאה פוסקים שאומרים שיברך בורא נפשות, ויש מיעוט, יש שניים שאומרים לא, הוא לא רשאי לברך, מה אנחנו עושים? אומרים לו, אל תברך. אלא אם כן, אם הוא רוצה לומר ברוך אתה ולהרהר שם ואלוקנו. אבל לומר בפה, בשום אופן הוא לא רשאי. תגיד למה, יש לך מאה פוסקים שאומרים לברך. אם כן, למה לנו לחשוש לשניים? שוב, לפי הכלל שלמדנו קודם, הרי הפוסקים לא נשאו ונתנו פנים אל פנים. השניים האלה כנגד המאה הרי הם שקולים במידה מסוימת. נכון שחכמים תיקנו לנו ללכת אחרי הרוב, אבל כאן כשיש לך לאו לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא, אתה נכנס בספק קול דהוא של דאורייתא? מוטב שאני אולי אפסיד בשביל תעשה את המצווה דה רבנן של בורא נפשות, ולא אכנס בקום ועשה בספק קול דהוא של חשש איסור ברכה למטלה. וכגון זה לא תיקנו לנו חכמינו את ההלכה ללכת אחרי הרוב, ההנהגה הזו לא קיימת כאן. לא זו בלבד, אלא גם לגבי דיני ממונות, גם שם יש לנו כלל מעין זה. מגיעים התובע והנתבע, אומרים את הטענות שלהם, את הראיות שלהם. בית הדין רואה שיש רק שני פוסקים שאומרים שאותו שמוחזק בכסף, בממון, הוא צודק. יש למעלה ממאה פוסקים שחולקים. מה אתה עושה? אם אין לך את דברי מרן השולחן ערוך, אם מרן לא דיבר בזה, בית הדין פוסק שאותו האדם פטור מלשלם. המוחזק יכול לומר כמלי. יטען התובע ויאמר, איך אתם פוסקים כמו השניים? והרי צריך ללכת אחרי הרוב, אחרי רבים להטות. מה אתם עושים? איזה מין הלכה זו? איזה מין פסק דין זה? הוא יצעק, יטען טענות. שוב, אם אתה אומר שזה מדאורייתא נחשב כשקול, אז אם זה שקול, מי שמוחזק בממון, המוציא מחברו עליו הראייה. ולכן חכמינו לא רצו לתקן במקרה הזה את ההנהגה והתקדימה ללכת אחרי הרוב. ולכן בית הדין פוסק שאפילו במקרה הזה, שרק שני פוסקים אומרים כמו המוחזק, אנחנו אומרים קימלי. כך גם לגבי ההלכה כדברי המקל באבן, אפילו בשניים נגד מאה, גם כן מאותו טעם, מאותה הסברה. ולכן כשהחכם בא לדון בכל דין ובכל פסק, יש את הכללים באותו עניין, ולא תמיד אנחנו הולכים לפי אותה הנהגה של הרוב. זאת ועוד, הרמב״ן, כשדן בנושא הזה, הוא אומר שרק לגבי פסקי דין, יש פסקים שאנחנו חייבים את הבדין שיהיה שלושה. יש דברים שאנחנו חייבים סנהדרין, אך ורק הסנהדרין יכולים לדון דיני נפשות. בכגון זה שאתה צריך את המספר, אתה צריך גם את הרוב מתוכם. אבל, בהלכות של איסור והיתר, יש לי שאלה בהלכות שבת. האם אני חייב לשאול שלושה חכמים? אני שואל חכם אחד, מה שהוא עונה לי אני עושה. אז כאן, בדבר הזה, הייתי צריך לשאול מלכתחילה את החכם הגדול, וממילא, גם אם ענה החכם השני, החכם הקטן, דבריו לא מחייבים הלכה למעשה, אלא אתה מסתכל יותר על אותו שהוא גברה רבה, קל וחומר, כל שכן, אם האדם הזה הוא המראה דעתו. וזה הכלל של מרן, הריף, הראש והרמב״ם. שהם היו המרא דאתרא שלנו, ולכן קיבלנו את ההוראות שלהם. מרן כותב בספרו, השאלות ותשובות דבקת רוחן, שאנחנו הספרדים קיבלנו הוראות הרמב״ם. כך גם עשו חכמי הדור לפני 400 שנה, אחרי שמרן נפטר, סמכו את ידיהם על הפסקים של מרן, וכולנו, כל הספרדים מעדות המזרח, קיבלנו הוראות מרן. כותב בספר משפט וצדקה ביעקב, אפילו אם יהיו אלף אחרונים שחלקו על מרן. מרן אומר, אסור? אפילו אם תביא לי אלף האחרונים הדבר אסור ולא יעזור לך שום דבר. תגיד למה? כתוב בתורה, הרי רבים לעטות, מה, יש לך למשוא פנים? אבל כאן, כמו שאמרנו, לא נשאו ונתנו פנים אל פנים. מרן שהיה המרא דאתרא שקיבלנו הוראותיו, הוא-הוא שמחייב אותנו להלכה ולמעשה. אחינו האשכנזים לא תמיד הולכים כדעת מרן, ובני אשכנז הם עושים כדעת הרמה, כמו שנתנו הדרשנים רמז, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. אבל אנחנו הספרדים, ליט מאן דפליג, שחייבים לעשות בכל מקצועות התורה, לעשות בלכתחילה לחוש לדעת מרן. גם אם אתה מוצא איזה אחרונים כעין הבן אישחי וכיוצא בו, שמחמירים לפעמים נגד מרן, אבל אף פעם לא תמצא שהם פוסקים לכולה נגד מרן. הם חששו מלכתחילה לחוש את דברי החולקים, אבל לא תמצא בשום מקום כולה נגד מרן, שמרן יגיד אסור והבן אישחי יגיד מותר? אין בנמצא דבר כזה. כך גם לגבי רוב האחרונים האחרים, ולכן גם אנחנו, המורה הוראה, כשרואה את דברי מרן, בדרך כלל זו התחנה הסופית, וכך הוא צריך לפסוק הלכה למעשיהם. אבל גם בזה יש מקרים יוצאים מן הכלל. ומרן נתן לנו הקדמה יפה לפני שכתב לנו את השולחן ערוך אורח חיים, לפני שהתחיל במלאכה העצומה הזו, לפני שכתב לנו את הבית יוסף, שהוא הסבר דברי הטור ותוספת הלכות, מרן כתב הקדמה נפלאה. ושם מרן אומר לנו כלל, הירושלמי. התלמוד ירושלמי אומר שהקבלה והמעשה הן הן עמודי ההוראה. כל מקום שיש לך ספק, פוק חזה מה יעמד הבר. זאת אומרת, תראה מה המנהג. ולפי המנהג אנחנו כולנו נוהגים ועושים מלכתחילה. לכן מרן ממשיך ואומר, אני פוסק הלכה, אבל אם יהיה שם מנהג באותו מקום, שישארו במנהגם, שלא ישנו. אז גם אנחנו שקיבלנו הוראות מרן, אנחנו מקבלים גם את ההוראה הזו. ולכן הפסקן צריך להיות בקיא היטב במנהגים. כל דבר ודבר הוא בודק, פותח את ספרי ההלכה ורואה. אם המנהג הוא כדעת מרן, מצוין. אבל אם הוא רואה איזה דבר יוצא מן הכלל, שנהגו מלפני מרן, יש מנהג אחר, אז בוודאי שאנחנו הספרדים בכל דבר ודבר עושים כפי המנהג. גם אחינו האשכנזים שהלכו אליבא די הרמה, והרמה תמיד מיישרת את הפסיקה שלו, את כל הפסקים, את כל השאלות ותשובות שלו, היסוד שלו הפשוט בהלכה, שהולכים לפי המנהג. המנהג הוא-הוא הדבר החשוב. אדם שלומד, רק משנה ברורה. נכון שהספר הזה הוא חשוב מאוד, הוא ספר עצום. אשרי אדם שלומד ובקיא בו, אבל לא תמיד הוא מדגיש את המנהגים שלנו. פעמים רבות שאנחנו הספרדים נוהגים אחרת, והמשנה ברורה משום מה לא כתב את אותו המנהג. ולכן חובה על המורה הוראה לפתוח ספרים אחרים. יש לנו ספר ארץ חיים. הספר הזה הוא של הגאון הרבה חיים סיתאון מצפת. הרב חי ופעל לפני כ-80 שנה. מחר בלילה, ליל ו' באייר זה התאריך היורצאית של הרב. יש לו ספר עצום, ארץ חיים, שם הוא כותב את רוב המנהגים שהיו בארץ ישראל בזמנים הקדמונים או המאוחרים. אחריו כתב הגאון רבי עמרם אבו רובע ספר נתיבי עם, וגם שם הוא מלקט יפה את אותם המנהגים. גם הגאון רבי יעקב חיים סופר בספרו כף החיים, גם הוא טורח הרבה להדגיש לנו מה המנהג, הן בספריו כף החיים והן בספרו כל יעקב. וכן על זה הדרך. אותו הפסקן שבקיא היטב גם איך המנהג, כשהוא אומר לך פסק הלכה, ההלכה הזו היא נכונה, היא מדויקת. אבל אם האדם הזה אף פעם לא ראה את הספרים האלה, אני שואל אותך בכלל מי זה עלי ארץ חיים, מי זה נתיבי עם, הוא בכלל לא ראה את הספרים האלה מימיו, אלא כל כוחו, כל ידיעתו, סך הכול הוא למד ספר אחד משנה ברורה. זה הכול, זה מה שהוא יודע. הוא לא ייקרא האדם הזה פסקן. הוא ידען, הוא יודע ספר. אבל פסקן אולי יכול להיות אם הוא לומד ספר אחד, עם כל הכבוד שאנחנו נכבד מאוד את האדם הזה, אבל אין לו את הסמכות, אין לו את הכוח לפסוק הלכה למעשה. רבותינו לימדו אותנו. קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, אותו האדם עדיין הוא לא יכול להיות פסקן, התורה שלו עדיין לא מושלמת. למרות שהוא בקה עצום. אתה שואל אותו כל דבר, הוא יודע, הוא מצטט לך פוסקים, ראשונים, אחרונים. תענוג לשמוע אותו. בסדר, זה יפה, זה תענוג. כמו שתענוג להסתכל במחשב, אתה רואה במחשב פוסקים, ראשונים, אחרונים. גם האדם הזה הוא אנציקלופדיה מהלכת. אתה שומע ממנו גמרא, שס, פוסקים, זה יפה. אבל המקצוע, שהוא יהיה מורה הוראה בישראל, הוא עדיין לא יכול להיות מורה הוראה. למה הדבר דומה? למדתי שמונה שנים רפואה. הלכתי להיבחן, כל המבחנים עברתי אותם בהצלחה. קיבלתי 100%, 100%, הכול היה בסדר. האם מישהו ייתן לי תעודת רופא? האם אני יכול לעבוד מחר? לא. נגידו לך, אדוני, קודם כול לך שנה אחת להתמחות הלכה למעשה, בלועזית אומרים סטאג' תלך תתמחה, אפילו במקצועות אחרות, עורכי דין וכיוצא בזה. גם פה. לא מספיק שאני אלמד את מסכת נדרים, אני צריך לראות גם איך החכם מבצע את התרת נדרים, מתי כן ומתי לא. לא כל נדר יש לו פתח ולא כל נדר אפשר להתיר אותו. כך גם בדברים אחרים. אנחנו זכינו שברוך השם, כאן, בארצנו הקדושה, ובפרט ירושלים, עיר הקודש, יש לנו צוות נפלא של תלמידי חכמים, גדולי תורה, שלאורם אנחנו הולכים. ואותם האברכים שדבוקים ברבותיהם, הוא לא רק לומד לבד, לא רק כשהוא חרוץ ושקדן, הוא בקיא היטב בדברי הפוסקים, אלא הוא רואה את רבותיו, איך הם מנווטים את כללי ההלכה, איך הם פוסקים בכל דבר ודבר. ורבו מסביר לו למה זה כך ולמה זה כך, אם זה בהלכות טהרת המשפחה, בהלכות שבת, בחושן משפט ובכל נושא אחר. על זה אמרו חכמינו, גדול שימושה יותר מלימודה. תשאל אנשים עמי ארצות, תגיד לו, מה זה גדול שימושה יותר מלימודה? הוא אומר לך, תשמע, אני מביא כוס קפה לחכם, אני מביא לו תלמידי, זה גדול שימושה, מלשון שמש. כל הכבוד לשמש הזה. זה דבר טוב, יהיה לו שכר הרבה בגן העדן. אבל, לא לזה התכוונו חכמינו. שימוש הכוונה, כמו שאמרנו, היא התמחות, הלכה למעשה. כשהחכם הזה ישב עם גדולי הדור, הוא ראה איך אותם החכמים פוסקים כל דבר הלכה למעשה. למד מהם את הכללים של הפסיקה, וכל דבר ודבר למד הלכה למעשה. אדם כזה יכול להגיע לדרגה של פסקן. אבל אדם שהתבודד, לא הכיר את גדולי הדור, לא רצה לראות אותם, ישב ולמד לבן. יש לו זיכרון נפלא. בקיא בכל התורה כולה בעל פה. איפה שאתה שואל אותו, הוא אומר לך, יבמות דף זין, כתובו דף חין, כל דבר הוא עונה לך, הוא מצטט יפה. אבל הוא טוב, כמו שאמרתי, הוא משעשע מאוד, כמו אנציקלופדיה יפה. אבל אין כאן שום דבר הלכה למעשה שהוא יכול, שיהיה לו את הכוח לפסוק. ולכן כשאנחנו באים לשאול איזה חכם, אנחנו צריכים לדעת אם אותו החכם הוא מבושל כל צורכו. לא בגלל שנתנו לו אפשרות לדבר באיזה רדיו ופרסמו בכל ישראל שהרב פלוני אמר כך וכך, אז באמת ההלכה כמו, מי אומר? יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שהוא לא צודק. אם אתה יודע שאותו החכם זכה לשמש את גדולי הדור, לא רק שהוא למד ויודע, אלא גם היה יחד עם אותם גדולי הדור זכה לצעוק מים על ידיהם, אדם כזה, פסקן כזה, בוודאי שאנחנו חייבים לשמוע לו. ואם שאלתי אותו שאלה, אסור לי לשאול חכם אחר, כמו שהגמרא לימדה אותנו בברכות סג', חכם שהתיר, אין חברו יכול לאסור, או להפך, הפסק, הפסיקה של החכם הראשון היא-היא שקובעת. אני אומר כמה דברים על קצה המזלג, אבל לא נחשוב שבזה הקפנו את כל הנושא. כדי לדעת כל דבר הלכה למעשה, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, חייבים ללכת מדי יום ביומו, ערב-ערב, ללכת לשיעורי תורה כדי לשמוע את אותן ההלכות מפי תלמיד חכם מובהק שהגיע להוראה. יש אנשים שאוהבים סיפורים, אוהבים מדרשים, מעשיות, ויש היום שפע של דרשנים כאלה. תלך תראה, הדרשן הזה מדבר 300-400 איש סביבו. אבל אותו החכם שאומר הלכה, בקושי יש לו תריסר אנשים. למה? שם האנשים לא מבינים. אבל אדם שהוא משכיל, חכם ונבון, אדרבה, צריך ללכת אך ורק לאותם החכמים שמסבירים יפה את כל ההלכה. לא רק שהוא אומר לך מותר או אסור, הוא גם מסביר לך למה. ועל ידי זה האדם יכול להחכים ולהבין דבר מתוך דבר, ולדעת את כל ההלכות בצורה מושלמת. אבל כל זה עדיין לא מספיק, אנחנו צריכים סיעתא דשמיא, שהקדוש ברוך הוא יאיר עינינו בהלכה. לכן כולנו בתחילת הלימוד בבוקר, אנחנו מתפללים לבורא עונם שלא ניכשל בדבר הלכה וכולי. אנחנו צריכים גם תפילה שהקדוש ברוך הוא יאיר את עינינו, כדי שנוכל תמיד לזכות לכוון לאמת בעזרת השם. אמן, כן יהי רצון. תודה רבה, כבוד הרב, על השיעור הנפלא בנושא כללי הפסיקה. ומכאן אנחנו פותחים את הקווים אליכם. מאזינים יקרים, לשאלותיכם. הטלפון באולפן בקידומת 02-50-00-666 איתנו כבר המאזינים הראשונים. ברשות הרב, שלום, ערב טוב למאזין הראשון. ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב. רציתי לשאול, בן אדם שעשה הבדלה, ואחרי שהוא עשה את ההבדלה, אחרי כעבור עשר דקות, רבע שעה, הוא בדק את היין שהוא עשה עליו את ההבדלה והוא גילה שלמעשה זה לא היה יין בכלל. זה היה משקה שנקרא קרנבל, שזה מצנן יין, זה ברכתו שהכול לכולי עלמא. האם הוא יצא את זה בחובת העבודה או לא? בהבדלה יש לנו כלל שבמקום שאין יין, אם אין בכל העיר יין אפשר לעשות את ההבדלה במקום ביין על חמר מדינה. דברי הגמרא בפסחים קז העתיק אותם מרן בשולחן ערוך סימן רצ״ו סעיף ב. ולכן אותו משקה שאמרת, גם אם הוא לא יין, אבל אנשים רגילים לכבד בשמחות, מביאים אותו כתחליף ליין. אז הוא נקרא בשם חמר מדינה. אפילו אם אתה בטוח שאין בו אפילו מעט יין. אם כן, הברכה הראשונה, גפין, היא ברכה לבטלה. אני מסכים. זה לא מעכב. אבל הברכה השנייה, ברכת המבדיל בין קודש לחול, היא כן תפסה. ולכן, אחרי שסיימת ברכת המבדיל בין קודש לחול, תברך מייד שהכל נהיה בדברו. ואז אתה שותה ויוצא בזה בדיעבד ידי חובת הבדלה. ואם הוא לא עשה ככה? זאת אומרת, הוא נזכר רק אחרי עשר דקות, הוא רבע שעה. הוא לא בירך שהכל מייד ושתה. אז בדיעבד, ידי חובת ההבדלה, הוא יצא. אז הוא לא צריך לעזור שוב פעם. לא צריך עוד הפעם לחזור. סוף סוף היה בידו את כוס השיכר, ולפי דעת האורחות חיים, בדיעבד הוא יצא ידי חובה. אבל כל זה אנחנו מדברים מקרה דיעבד. בוודאי. כי האדם הזה לא שם לב. אדם חכם ונבון, לפני שמוזג, קודם כל להסתכל על הבקבוק, על הסטיקר, לראות אם זה יין או שזה חיקוי של יין, כמו הדוגמה שהבאת. כל אדם צריך לשים לב מאוד. ברוך השם, יש תווית על הבקבוק, וכולנו רואים מה יש שם. ולפי זה אדם ייקח, אם זה לקידוש, אם זה להבדלה, וכיוצא בזה. אבל כאן, מי דעבה הבא? לפי דעת אורחות חיים, אפילו אדם שאמר את ההבדלה בלי כוס, גם כן לדיעבד יצא. נכון שרוב הפוסקים חולקים עליו, אבל כאן במקרה הזה היה לו ביד את כוס השיכר. הוא לא אמר את זה סתם ככה באוויר. ולכן, מי דעבה הבא? לא נוכל להרשות לו עכשיו, הלילה הזה, לחזור עוד הפעם ולברך על ההבדלה. בדיעבד יצא. ואם הוא עשה חזרה? כן. אבל בלכתחילה, כמו שאמרנו, יהיה זהיר מאוד. מה יהיה המקרה שלך? המקרה הזה, אבל הבן אדם חזר על ההבדלה אחר כך. לא טוב עשה. לא טוב עשה. כמו שאמרנו, בלכתחילה היה כדאי שלא יחזור, יש כאן ספק, ברכה לבטלה. אם הוא רוצה לצאת ידי חובה אליבא דקולה עלמא, יש לו עצה פשוטה. שילך לאחד החברים, לאחד השכנים, באותו לילה, אמש, במוצאי שבת, הוא היה שומע עוד פעם, פעם שנייה, את ההבדלה. אם יש לו שכן חסיד סתמר, הסתמרים נזהרים, הם לא מתחילים ערבית במוצאי שבת עד שיהיה צאת הכוכבים דרבנותם. אז אם הם התחילו את ערבית בשעה 20-40 עד שהם מגיעים לבית אחרי 21-20, אז גם אם האדם הזה רוצה להחמיר אליבא דקולה עלמא, שילך בתשע על השכן חסיד סתמר, יגיד לו, תברך עליי, תפתור אותי, בזה אני מסכים. אבל שהוא בעצמו יחזור עוד פעם ויברך, יש לנו בעיה בנושא הזה, ולכן כמו שאמרנו, אדם כזה היה צריך להיות חכם, לשאול תלמיד חכם לפני שהוא עושה מעשה. תודה רבה, כבוד הרב. בבקשה, כל טוב. תודה גם לך מאזין יקר, שלום למאזין הבא, ערב טוב. ערב טוב. שלום, כבוד הרב. רציתי לשאול, צילמתי כמה פסוקים במכשיר פקס. נתקע לי איזה ניהל, פתחתי את המכסה, והתברר לי שעל הקופי בפנים השתקף, או אפילו אולי הודפס על הקופי הפסוקים. וגם שמות השם שמה. צריך לגנוז. אם יש דבר כזה, מן הראוי לקחת ולגנוז, כיוון שיש כאן שם שמיים, לא לזרוק דבר כזה באשפה, לא לבזות דברי תורה ושמות הקודש, אלא מן הראוי לגנוז. אבל העניין הוא כך, אגב, מכשירים כאלה מצלמים איתם, גם מפקסים איתם, שולחים איתם פקסים, יוצא שכל פעם ששולחים פסוקים, עם שמות השם או בלי שמות השם, אולי יש גם הבדל בהלכה. אז כדאי להיזהר מאוד שלא לעשות דברים שכאלה עם שם שמיים. תמיד כשיש לנו דברי תורה, אנחנו רוצים להזכיר את השם, אנחנו כותבים ה' או ד' ועל זה נקודה, לרמוז את שם השם, כדי לא להגיע לכל הבעיה שאתה אומר. יש לפעמים, כבוד השם, רוצים להעביר עמוד של ספר תורה לאיזה יהודי, ויוצא שאי אפשר להעביר בדרך הפקס. אם אפשר להימנע, אם אפשר לשלוח את זה בצורה אחרת, עדיף שלא לפקסס, או הדרך השנייה, גם את הנייר השני לגנוז. אם אתה גונז את שני הניירות, אין לך שום בעיה, אתה יכול לפקסס לו. זה קופי שקבוע פחות או יותר בפקס, במכשיר, כבוד הרב. זה לא משהו שמחליפים לעיתים קרובות, אבל זה יוצא, ואם זה פסוקים בלי שמות השם, לפקסס או לצלם. תראה, יש חלק מהמכשירים שבדף יוצא לך אותיות ישרות, אבל בחלק של הקופי האותיות הן הפוכות. אז אם שם האותיות הפוכות, ואי אפשר לקרוא בקופי, אלא רק לדף הוא נותן לך את האותיות הישרות, אז אין לך בזה שום בעיה. אבל הבעיה היא רק אם גם בקופי אתה יכול לקרוא את האותיות. כן, יכול בהחלט לקרוא בצורה ברורה מאוד. זה לא טוב. אבל אם זה סוכי בלי שמות השם כזה, בדברי תורה אחרים עדיין יש הווה המנע להקל יותר, אבל אם זה שמות י'כו'כ, אז כדאי להיזהר לא לעשות כזה. אפילו שמות אלוקים או שמות אחרים. נכון, נכון, שמות שאינם נמחקים, כדאי להיזהר. ואם זה מכונת צילום, כבוד הרב? מצויה, מה שמצויה היום ב... בצילום אין לך שום בעיה. אתה מצלם, אין לך שום בעיה אחרת, מה שיצא בצילום הוא קדוש, אבל צריך להיזהר באותם הדפים שלא ייפלו לרצפה. יש הרבה אנשים שמדפיסים ומחלקים לאנשים דפים, והדפים האלה נופלים ונזרקים על הרצפה. זה לא זכות הרבים, אלא מכשול לרבים. אלא אדם כזה שרוצה להדפיס איזה נייר, הוא לוקח את הנייר הזה, את הסטיקר, מדביק אותו בכריכה של הסידור. אם זה ללמד את האנשים לכוון, היה ויהיה אדון הכול. או כל דבר מעין זה. כשאתה מדביק אותו על הסידור, יש מקום להתיר. אבל כשהאדם הזה סתם מחלק ניירות לאנשים, או למנצח בצורת המנורה, שוויתי השם, או כל דבר אחר, ובסופו של דבר הניירות האלה נופלים או הולכים לאיבוד, בוודאי שהמדפיס דברים כאלה, אין רוח חכמים נוחה ממנו. לפעמים הוא חושב שהוא עושה דבר טוב לעילוי נשמת האבא שלו, והרבה פעמים זה לא דבר טוב, זה דבר שיש בו תקלה. ולכן כל אדם חכם ונבון. לפני שיעשה דברים כאלה, קודם כל יראה את זה לחכם. יראה לחכם, יתייעץ, ישאל, האם כדאי, לא כדאי, ומה שיאמר לו החכם, ינהג ויעשה. יישר כוח לכבוד הרב. תודה גם לך, מאזין יקר. אולי מהבחינה הזאת, מהבחינה הטכנית של סוגי פקס, כבוד הרב, ישנם שתי סוגי נייר בפקס. יש נייר כרום, שהוא במשך הזמן גם האותיות בכלל נמחקות מהנייר הזה, אבל יש את הנייר היותר מסיבי, יותר טוב, שהאותיות בעצם יותר נשולמות, נשמרות. כן, נשמרות הרבה זמן, כן. ואיתן יש את הבעיה בצורה חריפה יותר. עם הנייר כרום. כן. תודה. כבוד הרב, שלום למאזין הבא. שלום, כבוד הרב. שלום. רציתי לשאול, חבר שנתן רבואה מאחותו, ובתמובת ההגבואה הזאת התעצרנו את תוכנית החיסכון שלה, האם יש בזה בעיה של ריבית? ברגע שההגבואה הזאת, או תוכנית החיסכון, היא כל חודש 6% של ריבית, זאת אומרת, אצל זה שהתוכנית החיסכון קיימת, אז התוכנית מקבלת 6% כל חודש. במקרה שאתה שואל, הכול נעשה ונגמר, או שעדיין לא פרעו? לא פרעו, עדיין לא פרעו. ההלכה היא כך, אסור לקחת ריבית במקרה זה, והסיבה היא, אין שום קשר בין הבנק לבין מי שקיבל את הכסף באחרונה. הבנק לא מכיר. אלא, בין האח והאחות צריך שיהיה ביניהם שטר עסקה. ולכן, אם היום הם שברו את תוכנית החיסכון, היום הם לקחו וסיכמו מה שסיכמו, שירשמו על טופס שטר עסקה, ויסכמו כמה אחוזים האח רוצה לתת לאחותו, יעבור הזמן, ואז יהיה אפשרות לשלם את הכול, הקרן והרווחים. אבל אם אין ביניהם, בין האח והאחות, שטר עסקה, אין אפשרות לקבל את הכול, אלא רק את הקרן בלבד. יש עוד שאלה, הרב? אני אומר קדיש, נהוא נשמת סביר, אביו השלום, ותשע זכרה מאבי, אביו השלום, בעוד שבועיים. האם בקדיש שאני אומר לאבא, לאביו השלום, האם אני צריך להגיד גם שאני אומר גם יהיה נשמת אבא וגם נשמת סבו, או שלא צריך להגיד שום דבר? הכלל הוא, כשאדם אומר קדיש בשביל האבא או האימא, אין צורך לומר שם. באופן אוטומטי זה מועיל להם ברע קראה דאבו, ולכן אין צורך לומר שם. אבל של אנשים אחרים, את השמות של האחרים צריך לומר. ולכן, כשאתה אומר בפעם הראשונה בבוקר את הקדיש, לפני שאתה אומר, תאמר כל הקדישים בעילוי נשמת, תזכיר את השם של הסבא. את השם של הסבא או אנשים אחרים צריך להזכיר. שם של האבא, אין צורך. תודה רבה, תודה רבה. אדוני תורה ויאדיר. אמן. תודה, אמן. כל טוב לך מאזין. שלום למאזין הבא. ערב טוב. ערב טוב. שלום לכבוד הרב. שלום. הרב, בקשר למה שהרב דיבר, רציתי לומר איזה משהו, אם הרב מסכים לדברים האלה, לעניין רוב ומיעוט. חלקת אשר יצר. אדם לא זוכר אם ברך. 70% הוא עומד בדעתו שהוא לא ברך. אני כל הזמן, לפי מה שאני סובר, אני קטונתי, אבל שיברך. 70% הוא לא ברך, כך הוא עומד בדעתו. למה? שזה ספק במציאות, לא ספק של פוסקים שנוכל להגיד רוב ומיעוט ולא עודו אחד לשני. ספק 70% במציאות שהוא לא ברך. ככה הוא עומד בדעתו, לא ספק שקוד. יברך. יש גם בזה דיון בדברי הפוסקים. האם הכלל של ספק ברכות להקל הוא ספק במציאות, ספק בהלכה וכו'. גם זה לא כל כך חלק. אבל פחות חמור. נכון. ומה ההכרעה בזה? העצה היא שאם חברו גם כן יצא לשירותים, שילך יעמוד ליד הכיור שם, ואחרי שחברו יצא, יגיד לו, תברך אשר יצר, תוציא אותי. כי הרבה פעמים, ה-70% הזה, לפעמים יש משהו שמטעה אותו. נכון, מדמה, נכון. לפעמים נדמה לו, לאדם הזה, שהוא לא ברך, והאמת הוא שתוך כדי שהוא מנגב את הידיים הוא כן ברך. רק אחרי זה מישהו חתך אותו בדברים, הוא גמר רופא כל בסוף ומפסיד לעשות, בגלל שמישהו חתך אותו בדברים, הוא לא זוכר את הדברים. עצה טובה, הנהגה טובה לכל אדם, שלא יבוא לדברים, לספקות האלה, יעשה כך. מיד אחרי שהוא גומר לנגב, לא ידבר עם אף אחד, לא יעשה כלום. קודם כל, יברך אשר יצר. יגמור אשר יצר, אחר כך יתעסק בדברים אחרים, זו ההנהגה כדי שאדם לא יפסיד את הדרכה החשובה הזו. ודאי, וגם לגבי כל ברכה למעשה. כן. הרב, רציתי לבקש, לגבי שבוע שעבר, בסוף הזמן דיברנו על ברכת האילנות. כן. אני רציתי לבקש סליחה מהרב, קטונתי מלפלפל בדברי הרב, בין תשובה זו, התשובה הזאת בין תשובות אחרות בתוכניות שאני דיברתי. בעזרת השם. זה לא ראוי בשידור, אני מפתח תמיכה מעומק הלב. תזכו להגדיל תורה ולהאדירה ולעזרת השם. זה לא ראוי בשידור, למרות שהרב אמר מהלך יפה וכו', אבל לא בשידור, וזה לא ראוי אם קטונתי, ואפילו אם הייתי גדול, לא בשידור. אני מתנצל הרב מוחק מכל הלב. בעזרת השם, בסדר, בסדר, בעזרת השם, תזכו להגדיל תורה ולהאדירה. אנחנו נהנים מלב טהור גברה של הרב מהדברים שלו. תודה. כל טוב. שלום שלום שלום לך מאזין יקר. שלום למאזין הבא. ערב טוב. הלו. בבקשה. כן. ערב טוב, כבוד הרב. כן. רציתי לשאול, אדם שנהג בדבר שלוש פעמים, או התכוון להמשיך במנהג, הוא רוצה לבטל את המנהג, את הדבר. השאלה, לאיזה רב הוא צריך ללכת? האם הוא צריך להיות בקיא בהלכות נדרים, או שסתם אברך שיודע קצת גמרא? ואלו שגם מבטלים את ה... שעושים את ההתראה איתו, גם הם צריכים להיות בקיאים בהפרעת נדרים, בהלכות פתח. ועוד שאלה קטנה, שהאם אני צריך להגיד רק לחכם, או אני צריך להגיד ל-332, יש דברים שאני לא רוצה להגיד לכולם. האם אני צריך להגיד את זה רק לחכם, או... אתה יכול לפרט כעת את הנדר, או שלא נעים לך? אתה יכול לומר מה היה המנהג? אה... זה כמה, זה כמה דברים. האמת היא, זה נהגתי כמו... אם החכם הזה מצא פתח, הוא עוקר לי את הנדר מעיקרה, הוא לא חייב לומר לאחרים, אלא אומר לאנשים האחרים, תגידו יחד איתי, מותרים לך, מותרים לך וכו'. ואלא רק הוא, אותו התלמיד חכם, הגברר הבא, הוא חייב להיות בקיא וידען, השניים האחרים שאימו לו. בכל מקום, יש בתי כנסת רבים, אלפי בתי כנסת בעולם, שבכל יום שישי אחרי התפילה עושים את מנהג המקובלים, עושים התרת קללות. אומרים שמה, מותרים לכם, מותרים לכם, כל המניין ביחד. אבל לשום נדר זה לא יועיל, ואפילו לא לנדר דה רבנן. אלא אם כן, אם יש שמה ביניהם גם חכם. ואמרתי לו יום קודם, פירטתי לו את הכול, הוא אמר שיש התרה, הוא מצא פתח, הוא אמר שלמנהג הזה, מחר אני אעשה לך התרה, תבוא שם. זה באמת יכול להועיל, זה יכול ל... אבל צריך לפרט, לומר לחכם מה היה המנהג. לא כל דבר אפשר להתיר. אם האדם הזה בשעה צרה עשה איזה נדר, אי אפשר להתיר. בשום אופן החכם לא יכול להתיר. דבר של מצווה אי אפשר להתיר. אם האדם הזה אמר שהוא יוציא את הטלוויזיה מהבית, הוא נשבע ונדר, אם החכם יכול לעשות לו אתרה, חס ושלום. אם החכם יעשה לו אתרה, החכם עצמו יהיה בנידוי, כך אומר הרדב״ז. ולכן אסור לחכם להתיר עד שיפרט את הנדר. ולכן משום זה צריך שיהיה גברה רבה. לא מספיק שלמד כמה דפים במסכת נדרים, אלא כמו שאמרנו קודם, צריך להיות גם ידען בהלכה, בפסיקה. ולכן כשיש לאדם דבר כזה, ילך לחכם, ואי אפשר להתיר דבר כזה דרך הרדיו. אפילו אם יהיה זה תלמיד חכם גברה רבה, גדול הדור יושב מעבר לקו ויגיד, שום דבר לא יועיל, לא לכתחילה ולא בדיעבד. ולכן צריך ללכת, הוא בכבודו ובעצמו ילך לחכם, יפרט, ועל ידי זה יוכל להגיע לתחנה הסופית, להתיר שיוכל לעשות התרה על אותו המנהג. גם ברדיו הרב, להתקשר לחכם ושהחכם יאמר לי, יפתח לזה. אי אפשר, זה מה שאמרתי. אין התרה דרך הרדיו. תגיד לי, אם שמעת מגילה דרך הרדיו, יצאת ידי חובה? לא. למה? כי יש תמיד ואינה, נכון? כן. אז אתה שומע כאילו תקליט, אתה לא שומע את החזן שאומר את המגילה, אתה שומע כאילו תקליט. זה לא תקליט, זה לא קלטת ישנה, זו קלטת חדשה, אבל אין שום הבדל בין קלטת ישנה לחדשה, כך גם פה. ולכן, שלא יתחמק, ילך מחר לחכם, יקדים לפני השיעור, יודע שהחכם הגיע כמה דקות קודם, יספר לחכם את הכול, יפרט לו, ואם יש התרה על אותו המנהג, החכם יתיר לו. דרך הטלפון יהיה בסדר, הרב? גם לא. גם? גם בטלפון יש מברנה. גם דרך הטלפון אנחנו לא יוצאים ידי חובת לא התרת נדרים ולא מגילה ולא דברים אחרים. גם הפתח, הרב? גם הפתח עצמו לא? לא, לא. את הפתח, לספר את הסיפור לחכם, הוא יכול לומר דרך הטלפון לעדכן את החכם. אבל את ההתרה, ההתרה עצמה, הוא נדר או נשבע או עשה מנהג טוב, הוא צריך ללכת לחכם, ישבו שם שלושה, ויגידו לו את הכול, פנים אל פנים, זה הדבר שיכול להועיל ב-100% שלא יעשה דברים אחרים. מעמד של בדין. כן, כן. כבוד הרב, רק הערה קטנה, אנחנו ברוך השם שומעים את הרב מדי יום ראשון, ואנחנו מאוד שמחים לשמוע את הרב. רק שמעתי את הרב, שהרב אומר שאם האדם קנה בבית כנסת עלייה, ושהוא יודע שמכניסים את הכסף לבנק ולא משתמשים בו, לא עושים בו דברים כצורך, אפשר לקחת את הכסף הזה ולשים את זה במקום אחר. נכון, כך היה פוסק מורנו ורבנו חכם בן ציון, שאם הגבאים אנשים שאינם מהוגנים ולא שומעים לדברי חכמים, אז יש לפעמים את ההיתר להעביר את הממון לישיבה, אם אתה יודע שבאותו המקום הגבאים עדיין לא החכימו. אתה שואל את הרב, מה קורה? והרב אומר לך, הם לא שומעים לי. מה אני אעשה? הם לא מקבלים את הדברים, הם לא שומעים לי, אז בחיי גוונה, אין צד להתיר לתת להם, בשביל מה לתת להם? להכשיל אותם, ולפני עבר לא תיתן מכשול. אבל הרב... ולכן, מן הראוי שיעשה דבר טוב יותר, ילך למקום אחר ויעביר את הממון לשם. עם הגבאים האלה, בני תורה, אנשים חכמים, נבונים, שונאי בצע וכולי, אנשים כאלה ראוי... תטוי להעביר להם את הממון, אם הוא עלה עלייה אז מפטיר וכיוצא בזה. ולכן בכל מקום כדאי לשאול את הרב שנמצא במקום. אני לא מכיר את הגבאים, אני חדש. הרב שנמצא שם הרבה שנים, הוא נמצא שם והוא יודע? אני שואל אותו, והוא אומר לי שהוא מכיר את העניין, הוא יודע שלצערנו העסק לא עובד טוב, אז אין ברירה. אבל מחילה, הרב, הוא קנה עלייה. מי שלמה לתרום, אז הוא תרם תרומה, אז הוא יכול להביא. אבל הוא פה כנל, זה כמו קניין, כנל דבר. איך הוא יכול להעביר את זה? מה הקניין? איזה קניין הוא עשה? הוא קיבל עלייה. הוא קיבל עלייה. כסף, שטח, חזקה. קיבל עלייה מבית הכנסת, קיבל טובה, הוא לא יכול להעביר את זה למקום אחר. קיבל עלייה. העלייה הזו היא דבר גשמי או רוחני? העלייה הזו שהוא עלה זה דבר רוחני או גשמי? האם יש כאן קניין גמור, משא ומתן, היה כאן קניין משיכה, קניין חליפין, מה היה כאן? הוא התחייב סך הכל בדיבור לתת לצדקה, לממון גבוה, כך וכך. הוא מקיים את זה, הוא עושה את זה. אלא במקום שייתן את זה לאנשים שאינם מעוגנים, הוא עושה דבר יותר טוב, והוא נותן את זה לאנשים מעוגנים. דבר פשוט, הוא עושה את אותה המצווה, מצוות בית הכנסת, אלא שהוא נותן את זה לבית כנסת ששם כן משתמשים בכסף. הם מארגנים יום שיקולו תורה. מגיע יום העצמאות, בית הכנסת לא סגור. מביאים תלמידי חכמים, מזכים את הרבים, גבאים כאלה צריך לתמוך בהם. אבל אם זה סך הכל הולך לכיסים של האנשים, יש חלילה שם גנבות, שם מעילות, איך תוכל לתת להם כסף? בגלל שהוא עלה מפטיר, אז הוא צריך להכשיל את האנשים האלה, לתת להם לגנוב? איזה היגיון זה? תודה רבה, כבוד הרב, בבקשה, חזק ברוך. תודה גם לך, מאזין יקר. ברשות הרב, נצא לפסק זמן. לקריאת שמע, על הביתה. בבקשה. ונזכיר לכם שנמצא איתנו הגאון, הרב יעקב יוסף, אשר משיב לשאלותיכם המאזינים כאן בשידור חי ברדיו כל האמת, הטלפון באולפן בקידומת 02-50-00666. -ראחים, -רעימותינו כל עמדן חי שמענן, אה יללי, יא לאללה לאללה, אה יללי. -כר רוחי שגאה לחי, ושוב בנה נראיתן, ילאללה לי יאללה, יאללה לי, לעיר האיתן, חי בשוכנה, אה יאללה לי, יאללה לאללה, אה יאללה לי. צחוק נדרה, יאללה, צחוק נדרה, יאללה, להצילני, רחם יאללה. יאללה, יאללה, יאללה, הצילני, רחם יאללה. עדה נסבולת עול גלותי, עדה נסבולת עול גלותי, שנא דמרי, אנא מרני. יאללה, יאללה, יאללה, צא נא דמרי, אנא מרני. מסורי שבתי, אברה אחמן, מסורי שבתי, אברה אחמן, השקף דודי, רחם. יא אלי, יא אלי, יא אלי, יא אלי, השקף דודי רחם יא אלי. יא אלי, יא אלי, תנא תעל ומטר תנא נא. שבת עמה לנא אשמה. אלי, יא אלאלי, יא אלאלי, יא אלאלי, יא אלאלי. אל אלי, יא אלי, תומך חסדך. יא אלי, שימה חסדך. על עם מעני שירי שבו, יא אלי. פעם אתה, אתה עליון, עליון, יא אלי, יא אלי, יא אלאלה, יא אלאלי, תעל תנא יא אבי רבי עולם. יא אלי, בריתך אלי שמור, יאנה פתח שערי שמים. יא רמבר, תכנים לחגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגמגגגגגגגגגגגג הגגגגגגג והדגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג בטל משמיים, מארום הבטל משמיים. רמחו ויעשר עטעטיל, רמחו ויעשר עטעטיל. אה, יללה, יללה, יללה לי. יללה, יללה, יללה, יללה לי. רמחו ויעשר עטעטיל, ירם סלה עדה כלולה, ירם סלה עדה כלולה. תה לך חורד אלה וברכיה, תה לך חורד אלה וברכיה. כל האמת ואנחנו שוברים לגאון הגדול הרב יעקב יוסף אשר נמצא איתנו כאן במסגרת שיעורו השבועי שמשיב לשאלותיכם המאזינים היקרים בשידור חי. נשוב לכבוד הרב ולמאזינים נוספים שאיתנו. שלום וברכה למאזין הבא. שלום מאזין? ערב טוב? טוב, הוא לא שומע אותנו כנראה, נעבור למאזין הנוסף. שלום. שלום. בבקשה, ערב טוב. ערב טוב לכל הרב. יישר כוח לכבוד הרב. תודה כמוך גילית תורה ויאדיר. ובכן למה? רצינו לשאול את כבוד הרב בקשר למה שהרב דיבר בפתיחה בכללי הפסיקה. מה פירוש הדבר הזה של כלל הפסיקה, ההלכה כבתראה? האם זה נאמר דווקא בכללי הגמרא או אפילו בפוסקים? ובעצם, אם זה גם בפוסקים, האם, בעצם, מי נקרא כבתרא בדור הזה? מה זה נקרא בתראה? הכלל התלמודי הזה משמעותו, כמשל, האדם הנמוך לא רואה. הוא רואה סך הכל במרחק קצר. אדם גבוה, הגדר לא מסתירה לו. הוא רואה למרחוק. ואם אני הננס, אני יושב על הכתפיים, אני רוכב על הגבוה, אני רואה עוד יותר טוב, אני קצת יותר גבוה מאותו אדם. הגבוה, כננס על גבי ענג. זה המשל שהלכה כבתראה, פירוש הדבר שאותם האחרונים ראו את דברי הראשונים והם תלמידי חכמים גדולי תורה שבקיאים בהלכה ולכן הכלל הזה נאמר גם בפוסקים שהלכה כבתראה. ולכן הדגשנו קודם שנכון הדבר שאנחנו הולכים כדעת מרן אבל צריך לבדוק גם מה המנהג, צריך לראות גם מה מזכירים גדולי הפוסקים, גדולי האחרונים, ובפרט בדברים שאינם מפורשים במרן, דברים שהפוסקים גדולי האחרונים דנו בהם, חשוב מאוד לדעת גם מה אמרו אחרוני האחרונים. יש אנשים שהם ענקים בתורה, יש לו כישרון עצום, הוא עמקן ממדרגה ראשונה, אז הוא למד את הגמרא, למד את הפוסקים ואחד מאחרוני דורנו הוא לא ראה. אם איזה חכם הוציא ספר והוא לא ראה את הספר הזה, אז הוא לא חייב לראות אותו. גם אם הוא היה רואה את הספר הזה, הוא לא פחות גדול ממנו אלא הוא ענק פי כמה ממנו. הוא יודע להעמיק יותר טוב ממנו והוא לא חייב לראות את הספר הזה. הוא יכול להתעלם מאותו הספר ולפסוק הלכה למעשה. יש אנשים שחושבים רק מה שכתוב בספר, רק מי שחיבר ספר וכתב, רק זה מחייב הלכה למעשה. מי שלא חיבר זה כלום. זה שטויות, זה דברים בטלים. אם אני שמעתי את הפסק מהחכם קלוני, אפילו שזו תורה שבעל פה, אותו הפסקן הוא עמקן יודע להעמיק, לחדור לעומקה של הלכה. בוודאי שזה מה שמחייב בעיקר הלכה למעשה. להסתכל רק בספרים, רק באחרונים, ולשבת ולספור. עשרה אומרים ככה, אחד עשר אומרים אחרת, אם כן הרוב לא כך, לא אלה דרכי הפסיקה, לא כך פוסקים הלכה למעשה. ולכן הדגשנו שאדם צריך ללכת ולשמש את אותם התלמידי חכמים. שימוש חכמים פירוש הדבר. כשאני הולך מדי יום ביומו, אני הולך לחכם ושומע ממנו דברי תורה, דברי הלכה. אני רואה גם איך החכם מבצע. אנשים שואלים אותו הלכה למעשה, והוא מאזין. הרב נותן לו רשות, הוא רואה איך החכם פוסק. החכם מסביר לו למה פסקתי כך או כך. האם משום ספק ספקה או מכוח כללים אחרים, אדם כזה יכול להתעדות ולהיות פסקן. אבל אדם שילך ויגבב, יאסוף ויעתיק מאיזה ספרים, אפילו שהאדם הזה קוראים לו בתואר הרב, עדיין זה לא אומר שהוא תלמיד חכם, שאנחנו חייבים לשמוע למה שהוא כותב באותו ספר. צריכים עוד פעם לחזור ולכתוב גט או לא. אז הרב אומר, תראו, יש היום אינשלציה בתוארים. גם תבן גם מספור רב עימנו, לא? ולכן הגט הזה לא פסוק. בדיעבד יכולים להכשיר אותו. נכון שקראו לו הרב וזה לא בדיוק הרב, אבל זה דרכם של בני אדם. היום על כל אחד אומרים, התואר היפה הזה, על כל עסקן מכובד מצמידים לו תואר רב. מה אתה רוצה? מה יגידו? אדון, אפנדי, מה יגידו? ולכן בחיי גוונה, אם שם הרב כתב מה שכתב, קל וחומר לענייננו, שכל אחד רשאי, אין שום בעיה שיכתום על הספר שלו, הרב. אבל עדיין זה לא מחייב אותנו להלכה ולמעשה. הלכה למעשה, צריך לדעת מי עומד אחרי הספר הזה. האם האדם הזה הוא גברה רבה, הוא תלמיד חכם, הוא בקיא בכללי הפסיקה, כך גם שיעור שניתן באיזה בית קנין. אם אומר השיעור הוא תלמיד חכם, שימש תלמידי חכמים, הוא היה אצל גדולי הדור, ראה איך הם פוסקים, למד מהם, האדם הזה מוכשר, יש לו כישרונות, מסוגל להבין דבר מתוך דבר. אדם כזה בוודאי שהשיעור שלו, שהפסיקה שלו היא חשובה מאוד, וצריך לשתות בצמא את דברם. הלאה וכי לא. לדוגמה, מה ששימוש הרב אומר, הבן אישחי מדבר ביחס למרן. זאת אומרת, זה נקרא בתראיין לגבי מרן? זאת אומרת שאמרו רק דיבר מרן, בוודאי שהבן אישחי היה אחרי מרן, ובוודאי שיש כאן את הכלל של הלכה כבתראי. אבל כמו שהדגשתי קודם, בהתחלה, לא תמצא בשום מקום שהבן אישחי חולק על מרן. אלא, תמיד מה שהוא כתב הוא נקט רק לחומרה. אבל שמרן יגיד אסור ואבי אישחי יגיד מותר, אין דבר כזה. אתה לא תמצא בשום מקום דבר כזה. יש בספר קול יעקב, הוא אומר לגבי כוונה, כשאדם כותב ספר תורה ושם שמיים, צריך לומר קודם שהוא כותב שם ה' לשם קדושתו. הוא מזכיר שם באחד מהפרטים איזה פסק בשם רבי יוסף חיים, שמשמעות דברי מרן לא כך. וזה פלא גדול, לא מצאנו בשום מקום שהרב רבי יוסף חיים יחלוק על מרן לכולה. גם בעניין של בדיקת ראשון ושביעי, הוא מזכיר שמנהג בגדד להקל או ראשון או שביעי, אבל הרב עצמו לא מסכים בזה. הרב עצמו, אתה רואה, שלא הסכים לאותו המנהג, כיוון שמשמעות מרן היא לא כך. ולכן צריך להבדיל בין אם אני רוצה להחמיר, אז תמיד המחמיר תבוא עליו ברכה. אני רוצה להחמיר ולעשות חומרה בדבר כזה, בדבר אחר. למה לא? אין לי מה להפסיד, אני תמיד שומר על שוליים רחבות. אבל כשהאדם הזה רוצה להקל בדבר, שם כבר הוא צריך כתפיים רחבות. כמו שאמרנו, אנחנו משועבדים לדברי מרן, קיבלנו את ההוראות של מרן, ואפילו אלף אחרונים לא יכולים לעקור את דברי מרן. זאת ועוד, יש הבדל בין העדה הבבלית, העיראקים, הם בדרך כלל קיבלו עליהם את הוראות הבן ישחי. אז אותו האדם שהוא עיראקי בן עיראקי, הוא בא מבבל, כל ימיו הוא הלך לאורו של הבן ישחי. אדם כזה בוודאי שהוא משועבד לכל פסיקה שיש בדברי הבן ישחי. אבל כשהאדם הזה הוא בכלל לא בבלי, האדם הזה אשכנזי, או שהוא כורדי, או מעדה אחרת. האדם הזה הוא לא משועבד לפסקים של הבן ישחי. יש עוד פסקנים גדולי תורה, הוא יכול להחליט שאני רוצה ללכת לפי המר שם. אני רוצה ללכת לפי גדול אחר. הוא לא חייב ללכת אך ורק לפי הבן ישחי. אבל לא נתעלם מזה שספר הבן ישחי הודפס במיליוני עותקים. הרב זכה כבר בחיים חיותו, קל וחומר לאחר מכן, ורבים מגדולי הדור היו הולכים לפי הפסיקה של הבן ישחי. ארם צובע, חלב, הייתה עיר גדולה של חכמים וסופרים. מה הספר שלמדו בו בתלמוד תורה? באיזה ספר לימדו את הילדים? גרסדיה הנקוטה שם, זה היה בן ישחי, וכן כל כיוצא בזה. הכרתי רבים מגדולי הדור מחכמי הספרדים שהיו רגילים ללכת לפי הפסיקה של הבן ישחי, ולא לסטות מדבריו ימין או שמאל. תודה לך מאזין. שלום שלום, כל טוב. נעבור למאזין נוסף שאיתנו ברשות הרב. שלום. שלום. שלום כבוד הרב. בסעודת שבת מי שקידש ולא היה בדעתו לשתות עוד יין. באמצע הסעודה הביאו לו עוד יין, ומתקיים בו תנאים. כדי לברך הטוב והמיטיב. האם צריך לברך גם בורגת פרי הגפן וגם הטוב והמיטיב, או רק ברכה אחת? רק ברכה אחת, הגפן. תראה תשובה ארוכה בספר ברכת יוסף של הגאון רבי יוסף ידיד. חצי מהספר שם עוסק בדברי מרן בסימן קעה, מתי מברכים את ברכת הטוב והמיטיב ומתי לא. אחד הכללים שהרב נוקט, כשאני לא צריך לברך הגפן, אז אני יכול לברך הטוב והמיטיב. אבל במקרה הזה שיש לפניך חובה ברכת הגפן, כי הרי האדם הזה אף פעם לא רגיל לשתות יין באמצע הסעודה. אין לך היסח הדעת גדול מזו, הוא לא רגיל בשתייה. ממילא הוא חייב לברך הגפן. אם יברך הגפן, ממילא אין כאן את ברכת הטוב והמיטיב. הרב שמה מונה שישה תנאים כדי להגיע לאפשרות, למצב, שיהיה אפשר לברך את הטוב והמיטיב. בדרך כלל היום בדור שלנו כמעט ואין אפשרות להגיע לכל התנאים גם יחד. אם חסר אחד מהתנאים, לא יוכל לברך את הטוב והמיטיב. אלא אם כן אם הוא רוצה לומר בהרהור שם. לפני שיברך הגפן, יאמר כך, ברוך אתה, יהרהר שם ואלוקנו, יסיים מלך העולם, הטוב והמיטיב. אחרי זה ימשיך את ברכת הגפן, בסדר, בזה אין לו מה לחשוש. בכל המחלוקות שהרב מביא שמה יכול לעשות את ההנהגה הזו. אבל מה שאין כן, דברך להזכיר שם שמיים. כמו שאמרתי, אדם צריך להיות בקיא. בכל אותם הפרטי פרטים, אם הוא לא בקיא, כדאי, רצוי, שלא יברך את ברכת הטוב והמיטיב. בשביל זה לא אפשר, אפשר, שאלה קטנה. קצת מהר. אנחנו נוהגים שנשים מברכות ברכת האילנות. למה ברכת הלבנה לא נוגעות לברך? לפי הקבלה לא שייך הנושא הזה לנשים, אלא רק לנו, לגברים, ולכן הנשים נמנעות מלברך. יש בראשוני מחלוקת, יש שפרשו את הגמירה בסנהדרין מ״ב, שכן יש אפשרות. אבל אנחנו הספרדים הולכים תמיד לפי רבנו הארי. קיבלנו הוראות רבנו הארי, אנחנו הולכים לפי פסיקת המקובלים. אשכנזים הליטאים הם לא חוששים לדברי המקובלים, אבל אנחנו הספרדים, כמעט בכל דבר אנחנו הולכים לפי הפסיקה שלהם. זו הסיבה שהנשים לא נהגו לברך את ברכת הלבנה, ולכן הכלל הוא שב ואל תעשה, ספק ברכות להקים. ברכות וברוכים. תודה רבה לך, המאזין. אנחנו נעבור למאזין נוסף. שלום. שלום לכבוד הרב. שלום. רציתי לשאול, צלחת פלסטיק חלבית שנמצא בתוך קערה בשרית עם צלחות בשריות, היא התערבבה איתן, והיה שם גם שומן בשרי, מה דין הצלחת, החלבים? הכול היה קר. אם הכול היה קר, לא קרה שום דבר. אתה לוקח ושוטף את הכול במים קרים, ועכשיו הכול נקי. אין שם שמנוני, לא בשר ולא חלב. אין לך שום בעיה. עוד שאלה, אם מותר לשאול בשבת רב שאלה בהלכה, אבל הוא לא צריך את התשובה לשבת, זה לא שאלה לשבת, שאלה ליום חול. למה לא? הוא לומד עם הרב דברי תורה, בין אם זה הלכה למעשה היום או מהר, או שזה בכלל לא הלכה למעשה, זה דברי תורה. אז אם זה דברי תורה, מה יש? מה בכך? הוא יכול לשאול את הרב, להבין מה הרב טוב וכולי. אין שום בעיה. בדברי תורה, בדברי ההלכה, אין שום בעיה, יכול לשאול את החכם, ואין בזה חשש מצד מכין משבת לחול. תודה רבה. כל תודה רבה. תודה גם לך. מאזין יקר. ברשות הרב, קיבלנו כאן שאלה בפקס. שואל אותנו המאזין. התחלתי להוציא את השבת לפי רבנו תם, ורוצה לחזור ולהוציא לא לפי רבנו תם. האם אני צריך התרה או לא? בדרך כלל צריך התרה, כן. על דבר כזה, מנהג יפה כזה, בוודאי שצריך התרה. אלא אם כן, אם היה כאן טעות. כגון, האדם הזה חשב שצאת הכוכבים דרבנו תם זהו עיקר הדין, ולכן הוא התחיל לנהוג כך. עכשיו מתברר לו שזה לא עיקר הדין, המנהג נגד רבנותם, כמו שכותב הגאון חידה בשם רוב הפוסקים. עכשיו נודע לו שזה לא היה בדיוק חובה, ולכן הוא רוצה לחזור בו, שם יש צדדים להקל שאפילו בלי האתרה יוכל להקל בדבר. אבל אם האדם הזה ידע, הוא ידע שיש ארבעים ראשונים ומרן שאומרים כרבנותם. לעומת זה, המנהג הוא אחרת כדברי הגאונים, ואף על פי כן, למרות שיש מנהג, הוא רצה להחמיר על עצמו ממילא לא יכול להקל בדבר, אלא אם כן ילך קודם לחכם. אם החכם יעשה לו התרה, רק אז מכאן ולהבא יוכל להקל בדבר. אלא אם כן קיבל על עצמו את הדבר בלא נדר. אם בפירוש אמר בלי נדר, זה הדבר הכי טוב, בזה באמת לא יצטרך לעשות התרה. וכדאי מאוד, מרן מרן מייעץ לנו את העצה הזו בבית יוסף בסימן קסא שכל מנהג שאדם נוהג להחמיר, יאמר מראש שהוא מקבל את זה בלי נדר, ואז במקרה שעת הדחק יוכל להקל. מרן שם מדבר בהלכות נטילת ידיים עם הנטילה עד סוף קשרי אצבעותיו, עד סוף כף היד, ומשם למדו הפוסקים לכל מקום אחר. ולכן אנחנו רואים הרבה אנשים שזהירים מאוד בלשונם, הם מדגישים מיד, בלי נדר, וזו הנהגה טובה. תודה, כבוד הרב. שאלה נוספת ששואלים אותנו כאן. מניין מתפללים שמתפללים תפילת ערבית עם השקיעה ומסיימים עם צאת הכוכבים. מה להלכה למעשה? קודם יקראו קריאת שמע שתהיה בזמנה עם צאת הכוכבים, או ספירת העונה? קריאת שמע בזמנה היא בוודאי דאורייתא. ולכן, הקדימו קודם כל קריאת שמע שהיא גם דאורייתא וגם תדירה, יגמרו השם אלוהיכם אמת, מיד אחרי זה יתחילו לשם ייחוד, יקיימו גם את מצוות ספירת העומר. תודה, כבוד הרב. נעבור למאזין הבא. שלום. ערב טוב, הרב. ערב טוב. השאלה שלי ככה, אני עובד באיזה מסעדה, שאחר שסוגרים אותה אני בא לנקות שם. עכשיו, כיוון שהם פותחים גם ביום שישי, יש לי אפשרות או במוצאי שבת או ביום שישי אחרי שעה שלוש, משהו כזה. ועכשיו, בקיץ, זה קשה מאוד אחרי מוצאי שבת. אני רוצה שאני גומר מאוחר וגם אפסיד את הצעודה הרביעית. כל הדברים, האם אפשר לקל ולעבוד שם ביום שישי? זו שאלה ראשונה. שנייה... אם תעבוד ביום שישי, מתי תסיים? האם תוכל לסיים מוקדם? האם תסיים לפני שיגיע זמן מנחה, קבלת שבת? האם תוכל לעשות את הכול בצורה נכונה? או שחלילה בגלל זה תפסיד את תפילת מנחה בציבור? לא, לא אפסיד. זה תלוי בי. אני עובד כמה שאני רוצה. אני יכול להשלים איזה מוצאי שבת. אז הנה חנומה. תתחיל ביום שישי. אז מוצאי. תתחיל ביום שישי. יש היתר במקרה הזה, כדי שתוכל לזכות במוצאי שבת בסעודה רביעית. תתחיל ביום שישי, אתה עושה את מה שאתה יכול, ובמוצאי שבת אתה גומר. תודה. דבר נוסף, במסעדה הזאת לפעמים מביאים איזה עיתונים חילוניים. צריך לזרוק אותם בזבל. נכון. ושם יש הרבה פעמים מדפיסים שהם אלוקים. זה דבר ידוע. האם מותר לי לזרוק את זה? בדרך כלל 99% מהעיתונים אין בהם. ולכן? כשאתה רואה עיתון, אתה לא צריך לשבת ולחפש אם יהיה שם השם שמיים או לא, תלך אחרי הרוב. רק אם במקרה ראית בצורה ברורה שיש שם שם שמיים, אז תקרא את אותו קטע ואת זה תיקח לגניזה. אבל סתם ככה, סתם עיתונים חילוניים בדרך כלל, לצערנו אין שם שמיים שגור לא בפיהם ולא בכתבם. ולכן תיקח את הכל ותזרוק לאשפה. תודה. תודה גם לך, מאזין יקר. שלום למאזין הבא. שלום וברכה. מה שסיימה, המאזין הקודם, נזכרתי שפעם שמעתי, אם לא טועים מכבוד הרב, שאם לא קראו מהאלון, אז עדיין לא חלה את זה קדושת השם. נכון, יש מקינים שזה בגדר הזמנה, לאו מלטאי. אבל כשיש שם הוויה ברכו, אין לך ביזיון, כן, ביזיון הקודש. לקח לזרוק את זה באשפה, בוודאי שאסור. טוב, אני רציתי לשאול, שמעתי איזה רב אחד שהחמיר לכתחילה על הפקפק לקנות מגבעת שיש ברוחבת טפח כדי לעשות בלחשות הרב, כדי, בגלל אוהל בשבת. והאם הרב יש לחוש לזה בכלל, לדבריו? כל זה חסידות בעלמא. כל הדין שיש מקום להחמיר בידי אסור, זהו כשהשוליים קשות. כשהשוליים של הכובע לא מתקפל. אם אתה זוכר, פעם היו קובעי קסקט שהיו עם מצחייה מדיקט, מקרש. ככה הם היו עושים. מצחייה. מצחייה כזו שיש ברוחבה טפח. דבר כזה שנעשה לאהיל, דבר כזה יש מקום להחמיר. אבל המגבעות שלנו הן דבר שהוא גמיש וקל. ולכן, אין מקום לדמות את זה לדברי מרן בסימן שא' סעיף מ'. כמו שאמרתי, כל דברי מרן הוא אך ורק כשהדבר הזה הוא קשה. אבל כשהדבר הזה הוא לא קשה, אין בו שום חשש איסור. את דברי האחרונים שהסבירו כך בדעת מרן, תראה במשנה ברורה בסימן שא', סעיף קנב, שם הוא מזכיר כבר את הכלל הזה בשם גדולי האחרונים, וכך ההלכה למעשה. ולכן, מעיקר הדין אין חשש. אדם רוצה להחמיר על עצמו, שיהיה לו שוליים פחות משמונה סנטימטר, יהיה שבע וחצי, בסדר, יחמיר. אין בו זה חשש אם הוא רוצה להיעדר מגבעת צרה יותר. אני רוצה, כבוד הרב, שאלה קטנה. מרן כותב לגבי פאת הראש שהמקום הוא, זה נמצא לידי, עד למטה מן האוזן, מקום שהלכי התחתון יותר מתפרד. נכון, נכון. מה כוונת מרן בזה? האם כמו שנהגים לפרש מקום העצם, או שיותר למטה, ממש כשזה מתפרד? סוף העצם. עד סוף העצם זה המקום של הפאה שצריך לא לגלח. כשאני מסתכל על הפנים שלי, זה הרבה יותר ממה שרגילים בעולם לעשות. זאת אומרת, איפה שהלכי מתפרד, זה מתחת השיניים, כאילו, זה, זה... קרוב, קרוב לזה. לא ממש, קרוב לזה. החילונים לצערנו מגלחים עד המוט של המשקפיים, ובוודאי שאין נכשלים באיסור, לא תקיפו פירת ראשכם. בוודאי שאסור. גם אם לא יעשה את זה בצער, אלא יעשה את זה במספריים, כי אין צער. ראינו מכונת גילוח, גם זה אסור. ולכן מן הראוי שישאיר את הפאה קצת יותר ארוכה. אם האדם הזה זכה ויש לו זקן, הדרת פנים זקן, שישאיר את הזקן. זה הדבר הכי טוב, אין למעלה ממנו. שכוח. שכוחו לי בכל זאת. תודה גם לך. תזכה לעשות. נעבור למאזין הבא והאחרון. שלום. שלום, כבוד הרב. שלום. בבית הכנסת אצלנו יש נרתיק של ספר תורה של שנים על גבי שנים לא משתמשים בו. הנרתיק הוא כסף, זה שווה הרבה כסף. רוצים למכור את הנרתיק כדי לשפץ אותה בית הכנסת. האם זה מותר? לא, אין יותר. קראנו בתורה בחומש במדבר בפרשת קורח. הקדוש ברוך הוא מצווה את משה רבנו שייקח את אותם 250 מחטות ויעשה מהם סיפוי. ריקועי פחים, ציפוי למזבח כי הקרבם לפני השם ויקדשו. מכאן שמעלין בקודש ואין מורידין. תראה בשולחן ערוך אור החיים בסימן קנג, שם הרד מפרט את המדרגות. ומדרגת התיק של הספר תורה היא במעלה יותר חשובה מבית הכנסת. גם שכל כך הרבה זמן הם משתמשים? לא משנה. מה שלא ישתמשו בו בינתיים זה עדיין לא יפקיע ממנו את הקדושה. עכשיו זה שייקח את זה כן להשתמש, שיכניס שם הספר. דבר אחד כן אפשר, כן ניתן לעשות. אם נניח קיבלתם על זה אלף דולר, את הכסף שאנחנו משלמים למגיח, שיגיח ויתקן את ספרי התורה, מהממון הזה אפשר לתת. או, אם אתם מביאים תלמיד חכם, שיבוא ויגיד לכם מדי יום ביומו דברי הלכה. זה דבר שהוא חשוב יותר, מעניין בקודש. לצורך זה כן יהיה מותר. אבל, כדי לעשות שיפוצים, להחליף רצפות, טיח או כל דבר אחר, אין היתר למכור את אותו התיק בשום אופן. אפילו אם זה גבי ההיכל, כבוד הרב? איך? היכל, ספר התורה. כן, אותו דבר. אותו דבר. אותו דבר, גם שם מן הראוי שלא יעשה כך, כי צריך שיהיה בבחינת מעלין בקודש, וכאן אין עילוי. תודה לך מאזין. כולו מצוות. מזכה לעשות, שלום וכל טוב. נסיים עם שתי שאלות אולי שנותרו לנו, כבוד הרב. אדם ירקן, אנחנו יודעים שהוא חוטא, עושים מעשים שלא יעשו. האם יש עניין לא לקנות אצל אדם כזה? כשהתורה פירטה לנו בחומש ויקרא, בפרשת בהר, את עניין של מקח וממכר, שם התורה גם נתנה לנו את הסדר ממי אנחנו צריכים לקנות. זאת אומרת, יש לנו סדר עדיפות אם יש יהודי או גוי. אני צריך לקנות מהיהודי. אם יש יהודי שהוא רשע, אוכל ביום הכיפורים והשני יהודי בן תורה, אני חייב ללכת ולקנות מאותו היהודי הדתי, וכן על זה הדרך. וכאן, לפי הסיפור שהאדם הזה פושע, נבל, כדאי לא להתקרב אליו. זאת ועוד, אם הוא פושע יכול להיות שהוא ייתן לנו פירות של עורלה או פירות תבל שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות. לכן, היה כדאי להימנע מאותו האדם להתרחק ממנו. כל מה שאני אומר מוזכר בתורה חומש ויקרא פרק כה, פסוק יד. שם התורה אומרת, וכי תמכרו ממכר לעמיתיך, או כנו מיד עמיתיך, מהפסוק הזה, או כנו מיד עמיתיך. מה זה עמיתיך? אלה הדברים שדרשו שם החכמים לפי הסדר שאמרנו. ידוע שהיה בשכונתו של החזון איש, היה בעל מכולת אדם כזה שלא היה שומר מצוות, והחזון איש לא היה קונה ממנו. היה מכתת את רגליו, היה הולך רחוק כדי לקנות אך ורק מהאדם בן תורה יהודי שהוא שומר תורה ומצוות, מצווה להחזיק באותם האנשים, ולכן כדאי להתרחק מאותו הירקן. שאלה אחרונה, כבוד הרב, בשבתות האלה של הקיץ, ובפרט שעון הקיץ, ישנם מניינים שמתקיימים ומקבלים את השבת מוקדם, אם זה במנחה ואם זה בערבית. השאלה אם יהיה מותר לעשות מניין נוסף של תפילת מנחה וערבית, לאחר המניין שמקדימים. בימים האלה, בגלל השעון קיץ, חלק מהילדים נרדמים. והם מתפללים, מתחילים את תפילת ערבית, ברכו את השם המבורך, מיד עם פלג המנחה, והם רשאים לעשות כן. נכון שעלי בדר רבנותם זה לא טוב, אבל במקום מנהג אנחנו לא חוששים גם לספק ברכה, הדבר מותר בלכתחילה. אלא מאי? המניין השני, השאלה אם הם רשאים לבוא ולהתפלל שם. הרי מרן כתב לנו בסימן רס״ג במקום שעשו אותו קודש, במקום שהתפללו כבר או שאמרו בואי כלה, אני היחיד, אסור לי להתפלל שם. הם עשו את זה קודש, אני לא יכול לעשות את המקום הזה חול. אבל כל זה במקום שיש יחיד, יחיד מול רבים. אבל הרבים אינם מתבטלים כלפי הרבים הקודמים. כשיש עוד מניין, אין שום בעיה. הוא יכול בלכתחילה להתפלל יחד עם המניין השני, למרות שהמניין הראשון קידשו, אבל המניין השני לא משועבד לראשון, ויש להם סמכות, ולכתחילה יכולים להיכנס ולהתפלל גם באותו מקום. תודה לכבוד הרב. אנחנו כמובן נסיים עם דברי סיכום וברכה של כבודו. בבקשה. אני אסיים באקטואליה. אנחנו עומדים לפני משאל שיש לו השלכות להרבה דברים אחרים. כולנו מכירים את אותם האנשים שהם חברי ליכוד. לכולנו יש שכנים או חברים כאלה. צריך להסביר להם את חובתם כלפי תורת ישראל, כלפי עם ישראל וכלפי ארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנה יקרה. אסור לנו לזלזל באותה המתנה. גם אם יש אנשים שהתנתקו, שהתרחקו מהשורשים, אנחנו ברוך השם מחוברים לשורשים היטב, ואנחנו מקווים להחזיר עטרה ליושנה. צריך להסביר בדרכי נועם, בלשון יפה, לכל אותם האנשים, אם יש בהם זיקה למסורת, מן הראוי להשפיע, לדבר על ליבם. ברוך השם, הרבה מהם השתכנעו. דיברנו עם הרבה מהם, וברוך השם, אתה רואה שיש אוזן קשבת. אבל עדיין אנחנו צריכים לעשות את המהפך בגדול ולהראות לאותם האנשים שחושבים את עצמם למנהיגים שלא זו הדרך ולא כך מנהיגים את עם ישראל, לא מנהיגים אותו לתהום. ולכן מן הראוי לדבר. אני מדבר בימים האלה, כשאנחנו מתקרבים בצעדי ענק לאותו המשאל האומלל, ומן הראוי שכל אחד ואחד יעשה את חובתו בדברים האלה. כוחנו בפה, הקול קול יעקב. אנחנו מקווים שיבוא מחר המשיח, יגאל אותנו גאולה קרובה בעזרת השם. נזכה לשמוע את תורתו של המשיח, ליהנות מסביב שכינתו. נזכה לגאולה קרובה, במהרה בימינו, אמן ואמן. אמן, חזק ואמץ כבוד הרב, יזכה להגדיל תורה ולהאדירה יהי רצון לתוך נחת הבריאות, ונזכה בחיי הרב לקבל את פני משיח צדקנו. אמן, אמן. יחד עם הרב. ביחד, אמן. אמן. תודה רבה, כבוד הרב, יישר כוח. שלום, שלום. לילה טוב. לילה טוב ומבורך. אנחנו מודים לגאון הגדול, הרב יעקב יוסף, ראש בית המדרש הגדול לתורה ולתפילה חזון יעקב, על השיעור ועל התוכנית הנפלאה שכאן מוסר לנו מדי יום ראשון.