הלכות נידוי וחרם: שבועות, ביטול מלאכה, מוסר ומנהג אבלות בירושלים ויום השנה לרב שך זצ"ל

- - - לא מוגה! - - -

 כבר נפתח, אין מה לעשות. זה היה בגדר מתעסק, זה דה רבנן, ודה רבנן בשוגג, אז בחיי גוונה לא קונסים אותו. אם יחזור לאחריו עוד איסור, זה לא יוצר עוד פעולה של העם המאשר? מחלוקת, מחלוקת. בדיעבד, נו, בדיעבד שימשיך. סימן ש״ל״ד היינו בסעיף מ״ד. מרן מסכם לנו את הדברים שבית הדין צריך לנדות עליהם אדם שעובר על נדרו. כל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתו. לכן, צריכים בית הדין לא להתיר לו. זאת אומרת, כיוון שהוא פושע ועובר על הנדר שלו, אז לא מבעיה שהוא לא בסדר, אלא אם הם הולכים להתיר לו, לסייע בעדו, גם הם יכולים להסתבך יחד עימו. שאלה זו, לצערנו, מצויה בזמן האחרון. הרבה אנשים רוצים להיגמל מהסיגריות. אז הוא נשבע. נשבע שלא יעשן. עובר יום, יומיים, קשה לו. ואז הוא בא לחכם, הוא אומר, כבוד הרב, תעשה לי עטרה. אין אפשרות. אז הוא אומר לך, אני בין כול לא שומר על השבועה שלי, אני לא יכול לעמוד בניסיון, אני מעשן. אין דבר כזה לבוא ולעשות עטרה על השבועה הזו, אלא כמו שאמר דוד המלך, נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, אז להבדיל גם בנושא הזה, אין דרך אחרת. למעלה בהלכות נדרים האחרונים, הבאר הטבע ושער האחרונים, מצטטים לנו את דברי הרדב״ז. והרדב״ז דן אדם שנשבע לעשות מצווה. נניח האדם הזה התלהב הרבה מהדף היומי, ואין נשבע שהוא כל יום ילמד דף יומי. עכשיו, קשה לו. רוצה להפסיק עם זה. אין אפשרות לבוא ולעשות לו עטרה. או האדם הזה נשבע לתת מאה שקל, ועכשיו הוא מתחרט, הוא לא רוצה לתת. הוא יכול לתת. אם הוא לא נותן בבת אחת, אז שייתן בתשלומים. הגבאי מוכן לקבל אפילו כל יום שקל. אפשר לאט-לאט לגמור מזה. אבל הקמצן הזה הולך לחכם שעשה לו עטרה. אסור לרב לעשות לו עטרה, אם הרב, אותם השלושה שעשו לו עטרה, הם חלילה מנודים. הם מסתבכים בדבר הזה. אלא, כמו שאמר דוד, נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך. כך צריך לנהוג ולעשות בעשיית המצוות. קל וחומר, כשאדם נמצא בשעה צרה, הוא שומע את השריקה של הקטיושה ונבהב, ובאותו רגע אמר, אם הקדוש ברוך הוא יציל אותי, אני מוציא את הטלוויזיה מהבית. וברוך השם, מפח נשבר ואנחנו נמלטנו, נשאר חי ובריא. אבל עכשיו, קשה לו. הוא אומר, כבוד הרב, תעשה לי עטרה. הוא מוכרח לדעת מה קורה בעולם. הוא רוצה לראות מבט, מבט לספורט, או דברים אחרים. אין אפשרות לבוא ולהתיר, אם חכם יעשה לו התרה, אותו החכם הרי הוא חלילה מנודה. גם זה חלק מהבעיה הזו, כך שזה חרב פיפיות. גם בלי זה אסור להחזיק טלוויזיה, אבל כאן האדם הזה גם נשבע, נדר, אז בחיי גוונה האיסור הוא כאן, כפול ומכופל, וצריך להדגיש לו, אדם שלא מקיים את הנדר והשבועה, סכנה לא רק לחייו, אלא גם לחיי הילדים. בעוון נדרים בנים מתים. צריך להסביר לו עד כמה הדבר חמור. הוא משחק עם החיים שלו, שייזהר מאוד, אלא יבצע את הדברים ככתבם וכלשונם. יום המלך, אני לא יכול, קשה לי. תגיד לו, שיבוא לכאן ללמוד תורה, מעט מן האור ידחה הרבה מהחושך. איך אומרים חכמי המוסר? יצר רע לפעמים הוא דומה כמו מסמר בלי ראש. תביא פלייר, אתה יכול להוציא מסמר בלי ראש? אי אפשר. אז איך מוציאים מסמר בלי ראש? מביאים מסמר אחר, והמסמר החדש מוציא את המסמר הישן. גם לימוד התורה, תודה. בראתי יצר רע, בראתי תורת יבלין. יבוא לכאן, ישכח מהמבט לספורט, ישכח מכל השטויות שיש לו, יעסוק בתורה, יהיה שקוע בארבעה עמות של הלכה. תן לו את האפשרות של מכון גמילה רוחני כדי שיתפטר מכל אבני העולם הזה מאותן השטויות, אבל לעשות לו התרה? חס ושלום, אין לנו שום צד היתר בדבר. אמרתם שזה אוטומטי, אם הוא יעדיר לו? כן. אמרת, אם הוא רואה שבוע עובר לשבוע תורה, הוא נשבע כל יום דף יומי, הוא מצליח. אתה יודע, כל יום שעובר הוא תעבור לשבוע, הוא אומר שאין בעיה. יש אפשרות לחכם לעשות כך. נניח שהאדם הזה, אין לו רקע, לפני זה לא למד גמרא, ולכן הוא פשוט קשה לו מאוד, הוא לא מסתדר. אז במקום השעה וחצי שהוא היה לומד דף יומי, שהתחיל, במקום זה הוא ילך וילמד שעה וחצי הלכות. אם ילמד במקום זה הלכות שעה וחצי, אז בזה הוא כן מקיים את הנדר. נכון שהוא אמר דף יומי, הכוונה היא שעה וחצי שהוא יעסוק בתורה. עכשיו, כשהוא עולה דרגה, במקום גמרא, הוא עולה דרגה ולומד את ההלכה, גם בזה הוא מקיים את הנדר. אז תגיד לו, אתה לא יכול דף יומי, אז תלך מקום פלוני אלמוני, יש בברוכוף, יש בעזרא הסופר, יש מקום זה וזה, ליד הבית שלך. תלך ותלמד הלכות, גם זה יכול להועיל, גם בזה הוא מקיים את הנדר. אבל לעשות לו עטרה כדי שילך לטייל ברחובות, זה אי אפשר. זה מה שאמרנו, שהדבר אסור, ולא רק אסור, מי שיעשה לו את העטרה, בר מינן אותו החכם בר נידוי, וצריך להיזהר בזה מאוד. עוד דוגמה, העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר, חייבים נידוי, אלא אם כן יש חבורות בעיר. במושב קטן או בכפר קטן, כשאדם מת הלך לעולמו, אז בדרך כלל אותם האנשים בני הכפר הם עושים את הכול. הם בעצמם דואגים לרחוץ את המת, הם בעצמם דואגים להביא תעודת פטירה, קונים לו תכריכין, מלבישים אותו תכריכין. הם בעצמם חופרים את הקבר, הם עושים את הכל. ולכן יש עליהם, על כל אנשי העיר, עד הקבורה יש להם איסור לעשות מלאכה. המליצה שבמודעות, אתם רואים לפעמים כותרת, ביטול מלאכה. זהו, זה הכינוי להלכה שלנו. אם יש איזה אדם מצפצף, הוא הולך לעבודה כרגיל, הולך, פותח את החנות כרגיל, חלילה הוא בנידוי. המה דברים אמורים במושב או בכפר קטן? פה בירושלים אין לנו את הבעיה הזו. ולמה? פה בירושלים יש לנו חברה קדישה טובה, אז אם קורה חלילה אסון, אתה פונה לחברה קדישה עץ חיים או קהילת ירושלים וכיוצא בהם, והם מטפלים בכל, הם דואגים כמעט לכל הדברים. ולכן אנחנו אנשים זרים, לנו מותר לעשות מלאכה, מותר לאנשים להמשיך ולפתוח את החנויות, להמשיך במלאכה. רק השבעה הקרובים שהם אוננים, להם יש את האיסור לפתוח את החנות. הם אסורים במלאכה, אבל אנחנו מותרים במלאכה, לנו אין בעיה. זה מה שמרן אומר, אם יש חבורות בעיר, חבורות הכוונה, חברה קדישה. מושבים קטנים, לא כולם יש להם חברות קדישה. עד היום יש מושבים קטנים שאם קורה האסון הם בעצמם עושים את הכל ועל זה כן תחול ההלכה. לפעמים יוצא מן הכלל מקרה של תלמיד חכם מגדולי הדור, אדם שהיה גדול בתורה, אז בוודאי שאותו החכם שמת, התלמידים שלו חייבים לסגור את החנויות, חייבים לעשות ביטול מלאכה עד אחרי הקבורה, גם בזה שייך את הכלל, את הדין שאמרנו. אפילו המושב הקטן הזה סומך על העיר הקרובה אליו. אין בעיה. אם גם במושב הזה יש להם קשר עם אותו האדם מחברה קדישה, המנכ״ל של החברה קדישה מקבל מהם את ההודעה והם דואגים להם בכל, אין בעיה. ברגע שהוא העביר את הטלפון הזה ואמר לו, איש חברה קדישה, אנחנו נלך ונסדר את הכל, אין בעיה בדבר, אז הם מותרים. האנשים שאינם קרובי משפחה הם מותרים מאותו רגע והלאה בעשיית מלאכה. מה זה ביטול מלאכה? שהמלאכה, אדם או העסק שלו ייסגר? שהעסק ייסגר. לסגור את החנות, זה הפירוש. וכן מי שעושה קלים וחמורים או גזירה שווה לעקור דבר מן התורה. אדם שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין החלק לעולם הבא, והוא גם בכלל הבעיה האמורה. אם האדם הזה יש לו כישרון, יש לו כישרון גאוני ועושה כל מיני פסקים, פסקי הלכה, שאינם לפי כללי התורה. כמו שאנחנו אומרים בווידוי של יום הכיפורים, את אשר אסרת התרתי, את אשר התרת אסרתי, וכן הלאה, עושה כל מיני שטויות. שוב, אדם כזה צריך נידוי. לצערנו, אותם הרבנים שנקראים רביי, רפורמים, קונסרבטיבים, זה דרכם, כסל, למה? והם עושים את השטויות האלה, ששואלים אותם האנשים, לצערנו הם מקשקשים ואומרים, כמו שיש תוכנית כבקשתך, יש גם את התשובות בהלכה, לפי הקליינטים שלהם, אומרים להם ועונים כל מיני שטויות ואבנים. וכל זה נוגד את התורה שלנו, אנשים כאלה כולם חייבים נידוי, ברור שאסור להתקרב לאותם האנשים. ולכן אדם שנקלע במקרה למקום כזה ייזהר לא להיכנס למקום כזה. כמו שאסור להיכנס לכנסייה, אסור גם להיכנס לאותם המקומות. נכון שקוראים, הם גם קוראים למקומות שלהם בית כנסת, אבל זה לא בית כנסת, זה כנסייה, זה דת אחרת, הרפורמים זה לא הדת שלנו, הם כפרו לצערנו בדת שלנו והם עושים הרבה שטויות. חלק מאותם האנשים שקוראים לעצמם רבנים רפורמים, רביי, חלק מהם הומו. אתה שואל על ההפגנה? אין מצווה דווקא לבוא לתוך ארבע אמות שלהם ולהפגין. לא כתוב בתורה שצריך לבוא לשם. כל אחד יעשה בצומת שלו, איפה שאתה גר, ברוך השם, כולנו גרים ליד הצומת, תעשה שם הפגנה, תעשה שם, תארגן תפילה בציבור, תודיע לאנשים בשעה 14' תפילת מנחה, שילכו למיקווה מוקדם, ילכו לטבוע בצהריים. כל אחד יעשה בשער מקומו, יש לנו בן פורת יוסף, חמישה מיליון יהודים פה בארצנו הקדושה וכולי, וכולם יכולים, כל אחד, מה, תביא את כל החמש מיליון כאן לידם, אין מקום. כל אחד יעשה במקומו, גם בזה יוצאים בידי חובה למהדרין מן המהדרין. יש חושבים שהמהדרין צריכים דווקא להיות לידם. זה יותר מחאה? לא, זה לא מחאה, לא. אנחנו לא באים למחות בהם, כנראה שהם חולי נפש. הבעיה היא לא שלהם. אלה שעומדים אחריהם. המחאה נגד הכנופיה של משרד המשפטים, נגד מזוז וחבורתו, כנגדם המחאה שהם לוחמים בדת שלנו 60 שנה בכל מיני צורות, בכל מיני שיטות. אחת הדוגמאות זו הדוגמה הזאת. אז פעם היו עושים עלינו גזירה של גיוס בנות, פעם גזירה של שירות לאומי ופעם גזירה של הדברים האלה. זה המחאה, זה מה שצריך. אז אין חובה ללכת דווקא לשם. אין צורך לטרוח, ללכת ולצעוד. אפשר לצאת ידי חובה, כל אחד בצומת שלו יארגן את המניין, תפילת מנחה, והקדוש ברוך הוא יעזור. ישלח לנו לפני זה את מלך המשיח ועליו נאמר ברוח שפתיו ימית רשע. הסבירו הפוסקים ברוח שפתיו יהיה לו מתק שפתיים. יוכל לשכנע ברוח שפתיו ימית את הרשע. כולם יחזרו בתשובה שלמה. איך עושה הרב אמנון יצחק? הוא יעשה בגדול, במהירות עצומה, וזה מה שאנחנו מצפים שיהיה בעזרת השם במהרה בימינו. עוד דוגמה שגם עליה צריך לנדות, יש אנשים שאוהבים לשאול את הרב שאלות. כשלומדים גמרא או כשלומדים הלכות, בפרט כשמגיעים לגזרות של חכמינו. אז הם שואלים שאלות. אתה אומר לי חמישים אמה? עם רגלו אחת בחמישים אמה, רגלו השנייה מחוץ לחמישים אמה. איך ידמה? מה יהיה? שואל שאלות דבר... שאי אפשר, ויש בשאלות האלה רוח של קנטרן שמחפש מה שנקרא עלילות על השם ועל מישכו. פעם ראשונה אתה מסביר לו, פעם שנייה אתה עונה לו, אבל כשהוא ממשיך בשטויות שלו וזה דרכו כסל, למה? צריך לנדות אותו, פירוש הדבר, ויבדילו השם לרעה. אפילו אם האדם הזה לא יבוא ללמוד, יפסיק ללמוד, שלא יבוא. שילך לכל הרוחות, מעה סלאמה, ילך לחיים טובים ולשלום ולא יבוא. למה כשהוא בא והוא שואל ברבים שאלות כאלה, אז הוא מקלקל את כל אווירת הלימוד, הוא מבלבל את האנשים. יש אנשים חדשים שהם תמימים, עדיין לא מבינים, והוא משגע אותם, מבלבל אותם, ולכן אי אפשר להיות שתקן, סבלן כלפי אדם כזה, אלא אדם שואל דבר שאי אפשר גם אותו, צריך לנדות. וכן, מי שיש לו ערעור על חברו בדבר אחד, ומוסר אותו לשר או לשופט גוי, משמטינן לֶה עדמי תלֶה וקיימה בבית דין. במילה אחת, מוסר, או איך אחינו אשכנזים אומרים, מויסר. כולם יודעים למה הכוונה. שוב, אדם כזה, לא רק שחייב מיתה, הרן כתב את הפרטים של אותם ההלכות בחושן משפט, סימן שפח. אבל לא רק שחייב מיתה, לא רק לעולם הבא הוא יענש, אלא גם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, במקום שיש כוח לבית דין, צריכים לעשות לו נידוי לאותו האדם שהולך ומוסר. זה לא משנה אם אותו האדם עושה את זה לשם שמיים בחינם, או שהוא עושה את זה למען בצע כסף. בדרך כלל, מי שעובד בדברים האלה, מקבל 10%. נניח הוא הלשין על ראובן, ומס הכנסה על ידי ההלשנה הזו הצליחו לקחת מראובן מיליון שקל. אז אותו המלשין מקבל 100,000. או לפעמים הוא עשה את זה סתם ככה, מחמת שנאה לשם שמיים, כמו שאומרים, הוא לא קיבל אחוזים. זה לא משנה. ברגע שהוא מבצע את הפשע הנורא הזה, מן הראוי שבית הדין יעשה בו משפט כתוב ויעשו לו את הנידוד. מרן אומר שם שלא רק אסור למסור, אלא אסור גם לאיים למסור. אפילו האיום לבד, גם כן הדבר אסור. כגון, הרבה פעמים יש לאדם דין ודברים עם חברו, והוא יודע שהחבר שלו, הוא עובד לא לבן אלא שחור. אז הוא אומר, תשמע, אם לא תוותר לי כאן, אני אלשין עליך שם. ולחברים הוא אומר, חס ושלום, אני לא אעשה את זה. למרות שהוא לא מתכוון לעשות, אבל גם להעלות על דל שפתיו, גם לאיים, גם זה, מרן כתב לנו שם בחושן משפט שהדבר אסור, וכל הדברים האלה בחברה שלנו אסור שיהיו קיימים. צריך לעקור דברים כאלה מהשורש. מרן ממשיך, תלמיד חכם המחזיק במחלוקת כנגד הרבים. המקור הוא מהגמרא בבא מציעה נט, המעשה המפורסם של רבי אליעזר הגדול מהחכמים, וכן המורה הוראה במקום רבו. הרב שלו נמצא, והוא האדם הזה פוסק הלכות. יש אנשים שיש להם פה גדול ואם נשאול את הרב שאלה והוא עומד ליד הרב הוא מיד מתחיל לדבר, מתחיל לענות מיד טוב, שאלו את הרב, לא שאלו אותך, מה אתה עונה? לפעמים אין להם שליטה על הפה, טוב, אדם כזה אולי צריך טיפול אצל הפסיכיאטר אולי הפסיכיאטר יצליח לסתום לו את הפה אבל אם האדם הזה שפוי, נורמלי, בחיי גוונה, צריך להזהיר אותו שיבין שכבוד הרב הוא שהוא לא יענה אפילו אם הוא יודע במאה אחוז, אלא החכם יענה. מרן כתב לנו בהרחבה את ההלכות האלה למעלה בסימן רמ״ב, שם מרן כתב את כל הפרטים. לא רק אם הרב עומד לידו, אפילו אם לא לידו, אלא הרב גר מרחק של חמש דקות, עשר דקות ממנו. הרב נמצא בעיר ממילא, אסור לו לפסוק הלכה, אלא אם כן אם הרב הרשה לו. הרב יודע שהתלמיד הזה, בן פורת יוסף, גברה רבה, יודע, ברוך השם, הלכות רבות, הלבדי הלכתה, והוא סומך על היראת שמיים שלו, על הלמדנות שלו. אם הרב הרשה לו, אין בעיה. אבל כל זמן שהרב לא הרשה לו, מן הראוי שלא יפסוק הלכות, אלא שידע גם לשתוק, ואם חלילה הוא עובר על זה במזיד, אז אדם שמראו הוראה בפני רבו, כמו שאמרנו, חייב נידוי. גם זה אחד מאותם הדברים. מרן כתב שכל דבר שכתוב בפסקי הגאונים, אין בזה מורה הוראה בפני רבו. במילים אחרות, מה שכתוב בשולחן ערוך, הלכה פשוטה, בזה אין שאלה, אתה לא צריך להטריח את הרב בשביל זה. הוא שואל אותך, מותר להדליק חשמל בשבת או לא? מותר לנסוע ברכב בשבת או לא? שזה תשלח אותו לחכם? זילקה רברה ולא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. על דבר כזה אתה לא צריך להטריח את החכם, אלא דברים מסובכים, דברים שגם אם אתה למדת, גם אם אתה יודע אותם מצוין, למדת מהגמרא, מהראשונים והאחרונים, ואתה כן יודע את פסיקת ההלכה, אבל הרב נמצא שם בסביבה, באותו אזור, והרב מקפיד שהם לא יענו תשובה, התלמידים, אלא רק הוא, אז בחיי גוונה אין לנו רשות לבוא ולענות תשובה, אלא שילכו לחכם, שאותו הרב יענה להם תשובה. תודה רבה. כן. אולי אפשר להרגיש את הומנים בכלל לעניין או למשטרה? בדרך כלל צריך שאלת חכם על כל דבר. על כל נקודה מן הראוי לשאול שאלת חכם. אין כאן איסור גורף לגמרי, וגם לא היתר גורף, אלא צריך על כל מקרה לדון לגופו של דבר. פעמים רבות שהאדם הזה נניח בונה בלי רישיון. הוא בונה בלי רישיון על הקרקע שלי. זה לא שהוא בונה בפרדס שלו איזה צריף, אלא על הקרקע שלי. אז פשוט האדם הזה גזלן. אתה בא אליו ברוח טובה, אתה שואל אותו, אתה אומר לו, תשמע, אם אתה לא רוצה לשמוע מה אני אומר, בוא נלך יחד לבית דין, נשאל, בוא נלך יחד לרב. הוא מסרב? אם הוא מסרב, אין בעיה בזה, אין את האיסור האמור. על צד היתר טוב, אם האדם הזה הוא אדם דתי, שיש הווה אמנה, אולי הוא כן ישמע לבית דין, אז כדאי לגשת לבית הדין, להוציא נגדו צו מניעה זמני. אתה מקבל כמה העתקים, אחד מהם אתה הולך עם שני עדים ונותן לו. והיה, כיבד את הצו הזה, הפסיק את העבודה, הנה מתו. לא כיבד את הצו מניעה זמני, דקה אחרי זה אתה יכול לטלפן לבית המשפט, או לטלפן לעירייה, לכל גוף שהוא, כיוון שהוא לא שומע לבית דין. זה הכלל בדברים הללו. יש לנו בירושלים למעלה מ-20 בתי דין. חלק מהם יושבים לפני הצהריים, חלק אחרי הצהריים. חלק מבתי הדין מתחילים רק עכשיו את העבודה, רק ב-20 מתחילים לקבל קהל. כל אחד לפי הקליינטים שלו. אז מתי שאתה רוצה אתה יכול בקלות רבה ללכת לאחד מאותם בתי הדין. וכותב דברי חיים, לגאון הבחיים מצאנז. צו מניעה זמני כשיש הווה אמנה להפסד פסידה דלא הדר, הוא כבר יקבע עובדות בשטח, מה שנקרא, אז בזה יש סמכות לבית הדין להוציא צו גם במעמד צד אחד. לפעמים הם מחייבים שייתן יפקיד ישליש צ'ק, שאם יהיו איזה הפסדים והאדם הזה לא צודק, שיהיה פיצוי. אבל עקרונית יש לנו את האפשרות לסתום את הפרצה הזו על ידי צו מניעה זמני. ולכן רצוי לעשות את הדברים בדרך הזו. אם האדם בצד השני, הנתבע אותו האדם, או אותו האדם שבונה, הוא אדם דתי. אבל אם הוא לא אדם דתי, אתה יודע שגם אם נזמין אותו לבית הדין, בלאו הכי הוא לא ישבע לנו, אז אין בעיה בזה, מותר בלכתחילה ללכת ולומר לעירייה שאותו האדם בונה ללא רישיון. בשנים האחרונות, לצערנו, הממשלה לא נותנת לנו לבנות הרבה מסביב לירושלים. אתם רואים בכניסה בליפתא, שם באזור, יכולים לבנות עשרת אלפים דירות ויותר, והם לא נותנים משום מה. ולכן, מה עושים האנשים היום? בונים לגובה. אז קונים גגות ובונים מעל הגגות. לפעמים הקבלן הזה עשה את הכול ביושר, באמונה, הכול על פי כללי ההלכה. הוא רוצה לבנות על הגג ששייך לו, למה לא? זכותו, אין לנו שום טענות ומענות עליו. אבל הרבה פעמים הגג משותף, הגג שייך לכל השכנים. ואותו האדם, הקבלן הזה, הוא פשוט גנב, גזלן, שבא ובונה על הגג של אחרים. אז בזה שוב, יש את הכלל שאמרנו, תיגש לבית הדין ותוציא נגדו צו מניעה. אם הוא לא שומע, יהיה מותר מייד להלשין לעירייה. הבעיה היא כך, יש מקומות, אני לא אומר בהכללה על כל העיריות, אבל יש מקומות שעם מעטפה הוא יכול לגלגל את העניין הלאה. הכול מסתדר, מורחים קצת שמן והכול מסתדר. ולכן, אל תסמוך על זה. כמו שאמרנו, תעשה גם את הצעד השני, צו מניעה זמני. אפשר לתת מעטפה? הכי קל, הכי פשוט, במקום שתיתן לו מעטפה, תיתן לעורך דין מעטפה. תלך לעורך דין. אתה שותף בגג, שהעורך דין יכתוב הערת אזהרה שגם אתה שותף בגג. ואז הוא בא להגיש בקשה, רוצה לבנות. אומרים לו אדוני, אדוני, הגג לא שלך, הנה יש כאן הערת אזהרה הגג הזה שייך גם לשלומה כהן אז הם יזמינו אותך וזה יחסום אותו אז עדיף לשלם מעט כסף בהתחלה שהעורך דין יסדר לך הערת אזהרה ולא תצטרך אחר כך לתת הרבה מעטפות למקומות אחרים זו העצה, הייעוצה, כך תייעץ לחברים, עצה הוגנת זה היום בירושלים נהיה כמעט מכת מדינה כמעט כולם עושים את הבנייה הזו על הגגות, אני לא נגד הבנייה הזו למה לא בונה ירושלים השם אבל בתנאי שכל אחד יבנה על הקטע שלו ושחלילה לא יהיה כאן איזה גזל ולכן אם אתה חושב שאתה שותף בגג בית משותף בדרך כלל יש שם עשרה דיירים בדרך כלל הגג שייך לעשרה אנשים האלה בדרך כלל ולכן הכי קל הכי פשוט יש לנו ברוך השם עורכי דין נראי שמיים תיגש לעורך דין שיסדר לך הערת אזהרה תשקיע כמה שקלים מעט כסף בזה אתה משריין את עצמך ואם הסתדרת איתו הוא יבנה חלק ייתן לך חלק אז למה לא מברוכ עלק תהיה שותף בחלק ממה שהוא יבנה תזמין אותנו לחנוכת הבאים אם יש מקום לטענה של בעל הגג כאילו של הקומה העליונה הוא אומר זה קופאים על מידת טוב למה אתם סתם קמצנים אתם ממילא אף פעם לא עולים לגג בשביל לתקן את הדודים אני מעלה לכם את הדודים למעלה מה הבעיה יש בזה בשאלה שלך מאמר בחוברת מקבציאל ישיבת אהבת שלום מוציאים כל חודשיים חוברת ולפני שבע שנים הם כתבו בנושא הזה כתבו מאמר משם הרב אשר חנניה הוא כתב את כל המשא ומתן בהלכה ואחר כך הגיע עם זה לרב אלישיב והראה את כל הפסק הזה לרב אלישיב והרב אלישיב ענה לו זה לא שייך זה לא קשור לכלל שקופאים על מידת סדום מידת סדום פירוש הדבר הוא בונה בחלק שלו וזה לא מפריע לי ולכן אני לא יכול להתנגד אבל הוא בונה על הקרקע שלי על הגג שלי בוודאי שזה לא קשור ולכן אני יכול לבקש או ממון או לא ואין בזה את הכלל זה לא קשור לנושא של קופאים על מידת סדום ולכן האדם הזה יכול להתנגד כיוון שהוא שותף באותו גג, תראה את המקורות שם, עיין שם. אבל הוא מקבל את זה לעליון, מה הבעיה? תראה, אם יש תמורת זה כך או כך, כשיש להם שאלת דין ודברים, ילכו יחד לרב או לבית דין, אתה תאמר את כל הדברים שלך, הוא יאמר את הדברים שלו, ומה שבית הדין יגידו, יעשו. אבל אסור לאדם לעשות דין לעצמו ולהתחיל לבנות, לשים פס על השכנים וכו', אלא אם הם אנשים בני תורה, יציע להם, יעשה כינוס, ועד בית, יגיד להם, אני רוצה כך וכך, אני הקבלן, אני כך וכך רוצה, אם אתם מסכימים, אם כולם מסכימים, כולם חותמים לו ברוח טובה, אין בעיה. אבל אם יש מישהו שמתנגד, וכולנו יראה שמיים בני תורה, אז הולכים לבית הדין ומקיימים בזה מצוות עשה דאורייתא, כשאדם הולך ושואל בבית הדין בדיני ממונות, אחת מהתרייג מצוות טוען ונטען, כי ילכו, ישאלו, ומה שבית הדין יאמר, כך ינהגו ויעשו. לפעמים הטענה שלו צודקת, לפעמים הטענה לא צודקת. הנה הוא ביקשה עליי קושייה, כופין על מידת סדום. ועניתי לו, אמרתי לו שלא, במקרה הזה הטענה לא צודקת. יש דברים שכן צודקים, ולכן מי שלמד את חושן משפט, מי שבקי בדיני ממונות, אלה הדיינים שיושבים בבתי הדין, ילך וישאל אותם, ילכו שניהם ברוח טובה, ומה שהפסק יהיה, כך ינהגו ויעשו, זו הדרך של אנשים בני תורה. אבל להכניס את העירייה באמצע, לסבך את העניין, לא תמיד זו הדרך, לא תמיד זו העצה. אדם עלול להסתבך עם ההלכה שאמרנו. מה שאנחנו אומרים לגבי העירייה, יש אנשים שעושים עסקים פרטיים בבית שלהם, אחד עושה גנים, שוב, שוב אותה הבעיה, אותה הבעיה גם שם. בדרך כלל יש לשכנים זכות וטו לומר לא על הדברים האלה, אלא אם כן, אם הדבר הזה לא מפריע. כגון, אני עובד כמדפיס על המחשב שלי בבית. אף אחד לא בא אצלי, אין כאן אנשים נכנסים ויוצאים, אלא אני מדפיס את הכול על המחשב שלי, והולך לדפוס, ואני מעביר את הכול לשם, אז אין שום נזק לשום שכן, אף אחד לא יכול להתנגד. אני יכול לעשות בבית שלי מה שאני רוצה. מתי השכנים יכולים להתנגד כשאתה מוסיף עליהם את הקליינטים שנכנסים ויוצאים? הם לא עושים גן ילדים. האדם הזה עושה גן ילדים או כל כיוצא בזה, פותח שם חנות או עסק אחר, או שהוא מוכר טיטולים, ואז נכנסים, כולם עולים ויורדים לקומה השנייה בשביל לקנות. אז קודם היינו צריכים לשלם פעם בשבוע על הניקיון, היינו משלמים על המעלית, או על החשמל או על הדברים האחרים, היינו גומרים את הכול במאה שקל. בגלל שנכנסים ויוצאים הרבה, למילא זה מייקר גם את הניקיון וגם את החשמל. ולפעמים יש גם רעש. לא כל הקליינטים נכנסים בשקט ויוצאים בשקט. הרבה מהם גם באים עם גדוד של ילדים, כן ירבו, בן פורת יוסף, ויש רעש. ולכן יש זכות לשכנים לומר שאני לא מסכים, שאני מתנגד, וחלקה יוצא וזה. שוב, אם השכן השני ירא שמיים, שוב, גם כאן העסק קל מאוד. אם הוא אומר לך, אני לא מקבל את מה שאתה אומר, לא מקובל עליי, לא שכנעת אותי, תגיד לו, בוא נלך יחד לבית הדין, נשאל בבית הדין, מה שיגידו לנו בית הדין, לנהג ולעשה. הדברים נכתבו בגמרא, בפוסקים, הכל כתוב בחושן המשפט, וילכו וישאלו, ומה שהרב יפסוק, יעשו הלכה למעשה. הראב״ד מקשה על הלשון של הרמב״ם. למה הרמב״ם נקט בלשונו 24 דברים? יש הרבה דברים, לא רק 24. לצערנו, יש הרבה יותר דברים שבית הדין מנדה עליהם. והכוונה של הרמב״ם שהיסודות הן 24, אבל ואידך זיל גמור יש לנו עשרות דברים שנזכרו בש״ס ובפוסקים, ובכולם אנחנו אמורים להיזהר אם יש על זה נידוי או חרם או דבר אחר. בכולם אדם ירשמיים צריך להיזהר מאוד בדבר כדי שלא ייכשל. אמרנו את רוב הדברים. בעזרת השם נשאר לנו עוד כמה פרטים קטנים שנאמר אותם בעזרת השם בהמשך

הלילה היורצייד של הרב אליעזר מנחם שך עליו השלום היה מגדולי הדור הקודם הלילה היורצייד שלו הוא היה ראש ישיבת פונוביץ', כל חייו הרביץ תורה בתלמידים כשהוא הגיע לארץ הוא התחיל את המסלול הוא היה מגיד שיעור בישיבת הדרום ברחובות אז זו הייתה ישיבה תיכונית, שם הוא היה אומר שיעורים אחר כך משם הוא עבר לישיבת חב״ד, היה אומר שיעורים בישיבת חב״ד, תחנה הסופית שרוב ימיו הוא היה שם הרביץ תורה בתלמידים בישיבת פונוביץ' ואלפי תלמידים שתו בצמא את דבריו, עד היום ספרו אבי העזרי עד היום הוא ספר שמצוי בכל עולם התורה וכולם נהנים לקרוא שם את הפירושים והחידושים שלו מסביב לרמב״ם או שאר הפוסקים. הרב היה לו לא רק אהבה ללמוד, כל חייו היה באוהלה של תורה, אלא דאג גם לעם ישראל. הוא היה ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובתפקיד הזה, כשהוא כיהן שנים רבות, השתדל לדאוג לכלל ולא רק לפרט. בין היתר, אספר לכם מעשה שהיה איתנו. כשהקמנו את ש״ס בהתחלה, הלכנו אצלו שלושה מהמייסדים, הרב יעקב כהן, שלמה דיין ועוד. נכנסנו אצלו והשיחה התגלגלה בין היתר על מה שחלק מהתלמודי תורה לא מקבלים את התלמידים שלנו. שאלנו אותו, ילמדנו רבנו מה לעשות. ואז הוא ענה, אמר, אתם שואלים אותי, אגיד לכם סיפור מעשה שהיה, בדידי אהבה עובדה. הוא אומר, בא אליי נער שאומר לי, כבוד הרב, אני נרשמתי באלה ואלה ישיבות, וכולם אמרו לי, לא, מה אני אעשה? אני רוצה ללמוד תורה, איפה אני אלמד? אז אומר לנו הרב שח, הוא אומר, חשבתי בהתחלה שכנראה הילד הזה, אבא, לא יודע ללמוד, לכן לא קיבלו אותו. מה אני אעשה? אמרתי לו, תשמע, אני רוצה לבחון אותך. אתה מוכן להיבחן? הוא אומר לי, כן, הרב יבחן אותי. הוא אומר, בחנתי אותו, ראיתי לפניי בחור גאון, מבריק, יודע את הגמרא ישר והפוך. אמרתי לו, תשמע, אני אבוא איתך עכשיו לאותה הישיבה. הוא אומר, לבשתי תמעיל והלכתי יחד איתו. הרב כבר היה זקן, לא היה צעיר, היה מופלג בזקנה. הוא אומר, הלכתי איתו לאותה הישיבה, הוא אומר, פתחתי את הדלת, נכנסתי ישר לראש הישיבה, אמרתי לו, התלמיד הזה נרשם אצלך, למה לא קיבלת אותו? הוא אומר, התחיל לגמגם, בסוף לא היה לו מה לענות. הוא אומר, הוא ענה בחוצפה, אמר לרב שך, אני פה בעל הבית, אל תגידי מה לעשות. ככה השיב את פניו ריקם. טוב, נגמר הסיפור הזה, אומר, הלכתי לישיבה השנייה. הוא אומר, גם שם, לצערנו, ענו לי אותו דבר. הוא אומר, ולכן אני עוזר לכם להקים את ש״ס, כדי שאתם תפתחו לעצמכם תלמודי תורה וישיבות, המשנה אמרה, אם אין אני לי מי לי. בזמנו, כשהקמנו את המפלגה הזו, אז הרבה מחכמי הספרדים פחדו. לא כולם רצו להרפתקה הזו, מה שנקרא, אבל הוא היה החלוץ הראשון. שמיד נתן גב וכתב לנו מכתב חם, בירך אותנו, וברוך השם הייתה סיעתא דשמיא שהתחלנו אז ברגל ימין. אבל אתה רואה בסיפור הזה את הדאגה שלו לא רק למשפחה שלי או לחבר שלי, הייתה לו הסתכלות על כלל עם ישראל. יש למעלה ממיליון (1,000,000) יהודים בארץ, יהודים קרובים למסורת. אם היינו חכמים לדעת איך לקרב אותם להבינו שבשמיים, היינו פותחים לפניהם את כל השערים, את כל הדלתות של תלמודי התורה, היינו הופכים את האנשים האלה לבני תורה. היינו חזקים מאוד ועצומים ולא היינו זקוקים לא להפגנה של יום שישי ולא להפגנות אחרות. אנחנו היינו כאן הרוב מזמן. לצערנו, השטן מרקד בינינו. מה אתה רוצה, שהשטן יעזור לנו? אז הוא מוצא כל מיני פטנטים ומכניס במוחם של אותם המנהלים כל מיני שטויות ומעשה שטן, לצערנו, עד היום הצליח. אבל כמו שהרב דאג לנו פה, מקווה שהרב יעמוד בתפילה שם, בשמיים, בעולם האמת, על כל עמו ישראל בכלל ועל אותם התלמידים שיש להם את הבעיה הזו בפרט, שיזכו באמת להיכנס למקום טוב, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. בכבוד, דוד יעלה ויבוא. שלמה ייקח את הקופה, יהיה אחראי על הקופה שלנו, והוא הגזבר היסטורי. הרב אליעזר מנחם שח. נר, לזכות נשמת הרב אליעזר מנחם שח, זכותו תגן עליכם עלינו ועל כל עם ישראל, אמן ואמן.

150. 150, נר, לכבוד הרב שח. 150. רבותיי, סבולה לאדם שבעזרת השם יקנה את הדבר הזה, ובעזרת השם יפקיע לילדים צדיקים. עבדי השם נאמנים. 150 שח. נר, לכבוד הרב אליעזר מנחם שח. 150. ציורים רבותיי, כל אחד בעזרת השם ישים בקופה כמה שיותר, בעזרת השם. תמשיכו לעזור למקום הזה. 150. 1. 150 שקלים. 2. 180 שקלים. נר, לכבוד הרב שח. 180 שקלים. 181. 182. רבותיי, כל אחד בעזרת השם, תמשיכו לעזור למקום הזה. 180. זכה. מי שברך אבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וינצור את, מי זכה? שלמה בן רחל, שזכה במצווה זו. מלכה דעלמא יברך את זה ויזכה את זה. נזכה בעזרת השם לראות נחל מכל יוצא חלציו, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים. נזכה להקביד את פני מלך המשיח במהרה. אמן ואמן. אמן. אמן. בכבוד. בכבוד, תדליק. אני צריך להמשיך. בכבוד. הדוגמאות הרבות שעליהן הפוסקים הראשונים והאחרונים דנים, חלק מהאחרונים כאן על המקום הוסיפו לנו אותם. אם זה ספר שולחן גבוה של הגאון רבי יוסף, הולכו או בספרים אחרים דאגו לעדכן אותנו בכל אותם הפרטים. אחת הדוגמאות שהרב מדגיש לנו, התוספות מביאים בשם רבנותם, בית הדין שכתב גט, ואחר כך אחד מהאנשים שם הולך ומוציא לעז שהגט הזה לא טוב, חלילה הילדים שהתחתנו עם האישה הזו בנישואין השניים, יהיו הילדים המזרים. לכן רבנותם עשה חרם שלא להוציא שם על הגט, שחלילה הוא פסול. אלה הדברים של רבנותם. מרן העתיק את זה באבן העזר, בסימן קנד, וכן שאר הפוסקים. אבל כותב מהרם פדווה, היה מגדולי רבני איטליה לפני 500 שנה, לכל זה במה דברים אמורים? אנחנו האנשים שנמצאים בעת כתיבת הגט. עלינו חל הדין הזה. יש לך קושייה על הגט? לפני שייתנו את הגט, תקשה על החכם, תגיד לו, יש כאן טעות, תתקן, וכן הלאה. אחרי שהכול נגמר בסדר, אחרי זה אסור להוציא לעז. אבל אם את הגט כתבו בתל אביב, בפתח תקווה או במקום אחר, מגיע לידי צילום של הגט, וכאן אני רוצה להקשות קושייה. יש לי שאלה? בזה אין שום בעיה, אתה יכול לפלפל בחוכמה. בהמשך הלכות גיטין, כדי לדעת אם הגט הזה כשר, מהודר, או שיש איזו בעיה. על כגון זה, לא חל החרם, בזה הדבר מוטל לכתחילה. אדרבה, אתה מונע לעתיד שלא יהיו לזה תקלות, ולכן בזה אין חשש. אם אין חשש, אם בתי דין טעו בזה, בתי דין הלכו ועשו חרם על אותו האדם שבירושלים, שערער על הגט שלהם, הם הלכו ואמרו לו, על פי רבנותם אתה בחרם. אז מי נתפס בחרם הזה? הם. למדנו הדבר ה-24, המנדה למי שאינו חייב נידוי. גם זה חמור מאוד, ולכן היזהרו שלא לשגות, לא לטעות בדבר הזה. כל מה שאמר רבנותם, רק על הצוות שהיו בשעת נתינת הגט. אנשים אחרים, אנשים זרים, שהגט מזדמן לידה. יש להם חושייה על צורת הכתב או על השמות של הבעל, של האישה, אם צריך היה לכתוב כך או כך. יש לכל אחד רשות לבוא ולשאול, תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וישאל ויקבל תשובה וכולי, ולכן על כגון זה אין את החרם. יש חרם שעשו חכמי ירושלים לפני מאות בשנים, על לא עלינו לא יבוא ולא יהיה אדם שנפטר לבית עולמו, שכל יוצאי חלציו, הבנים, הבנות, נכדים, נכדות, שאף אחד לא יצא לקבורה אחרי הנפטר, לא ילכו בלוויה. אלא באים לבית הלוויות, שם הבנים אומרים את הקדיש, הלוויה יוצאת לדרך, הם נשארים שם לא זזיים. ואת התקנה הזו הם הוסיפו לה גם חרם, עיגנו אותה בחרם. מדוע? למה? הסיבה היא על פי הקבלה. כל התקנה הזו זה לא לפי הפשט, אלא לפי הקבלה. הסברה היא כך, בדרך כלל רוב האנשים, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. רוב האנשים נכשלים בקרי וכיוצא בזה. באותם טיפות הקרי נבראים שדים ורוחות רעות. כשהבנים הולכים בלוויה וצועקים אבא, גם הם באים ללוויה וגם הם צועקים אבא. ההבדל הוא, אנחנו הבנים חוזרים הביתה, ואז המת נח. אבל הם, השדים והרוחות רעות, לא עוזבים אותו, מצערים אותו כל הזמן. מה עשו חכמי הקבלה? התחכמו. כשעשו את התקנה הזו שלא ילכת, עשו גם חרם. והחרם חל גם על השדים, גם על הרוחות רעות. אז ממילא מנענו אותם שהם לא ילכו ולא יצערו את הנפטר, לכן הוסיפו לתקנה הזו גם חרם, ולכן מן הראוי להיזהר בדבר מאוד. בדרך כלל חברות הקדישה כאן בירושלים, אם זה חברה קדישה עץ חיים, או קהילת ירושלים וכיוצא בהם. אחרי שגומרים את ההספדים והקדיש, איש חברה קדישה נפרד מהמנוח ומבקש מחילה וכו'. אחרי בקשת המחילה מדגישים, אומרים, מנהג ירושלים, שכל הצאצאים, אם האדם הזה היה זקן ושבע ימים, מת בגיל מאה, ויש לו נינים, גם הנינים, גם הנינות, אף אחד לא הולך ללוויה, אלא כמו שאמרתי, הם מגיעים רק לחדר הלוויות, אומרים שם את הקדיש, וההמשך, הלוויה, שימשיכו בלעדיהם, זו התקנה בירושלים, וכמו שאמרתי, כאן יש גם חרם. כן, אין הבדל. אם שואלים אותנו עצה טובה, אז לא רק בירושלים, בכל מקום כדאי היה להנהיג את הדבר הזה. עטו רק בירושלים, יש עצר הרע בתל אביב, אין שם בעיה של קרי, שם שום דבר אין, כולם צדיקים, טהורים וקדושים, הלוואי והיה כך. ברור שהבעיה הזו קיימת בכל העולם, ולכן אם הבנים הם אנשים בני תורה ושואלים אותנו, אז בכל מקום היה כדאי להעיר את תשומת ליבם, לומר להם שלא ילכו אחרי ההלוויה. אבל לפעמים הם מיד שואלים אותך שאלה. האדם הזה אומר לך, תראה, קראתי פרשת ויחי, יעקב אבינו ציווה לבניו, תיקחו אותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. אז הבנים ליוו את אביהם יותר מ-400 קילומטר ממצרים, עד מערת המכפלה. כתוב, ויעשו בניו לו כן כאשר ציווהם. אם כן, יעקב אבינו כן הלכו להלוויה שלו הילדים. למה אתה מונע בעדנו? תענה לו. שם כתוב באותה הפרשה. ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יעקב אבינו מימיו לא ראה טיפת קרי. לכן, אצל יעקב אבינו לא שייך הטעם הזה, אף פעם הוא לא ברא לא שדים ולא רוחות רעות, ולכן הוא זכה, הוא יכל שהבנים ייקחו אותו עד מערת המכפלה. אבל אנחנו אנשים פשוטים, לנו אין את הזכות הגדולה הזו, ולכן מן הראוי להסביר לבנים או לבנות את כל זה. פעמים רבות הבן הזה השתגע. מרוב הצער, הוא לא בדעת. אין לנו עסק איתו, אנחנו הנוסעים פטורים מלומר לא. פחיד אין דגולה בחייה וקרה בפרשת נעשייה.