"חנוך לנער" - פרק ו' - ההתיחסות לילד מהת"ת - הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

אמר רבי יוחנן טוב המלבין שיניים לחברו יותר מהמשקהו חלב

וזהו שנאמר בפסוק בראשית מט יב ולבן שיניים מחלב

אל תקרי לבן שיניים אלא ליבון שיניים

כך דורשת הגמרא מסכת כתובות דק יא עמוד ב.

פירושם של הדברים הוא כאשר אדם מחייך ומסביר פנים לחברו

זה יותר טוב מלהעניק לו תשורה

או משקה

אלו דברים חומריים

הסברת הפנים מחיה את נפשו של האדם

היא גורמת לו הרגשה טובה לצד ריצוי וחישוב

כידוע בריאותה של הנפש משפיעה גם על בריאותו של הגוף

ואם כן,

בוודאי שיחס טוב

ולבן שיניים מחלב מה שהזכרנו חיוך טוב

מחיה את נפשו של האדם שלפנינו

היא אף גורמת לו השפעה

הרגשה טובה

על בריאות גופו

וכשזה משפיע על גופו בוודאי ובוודאי גם שנפשו מושפעת מכך

ומכאן אנו לומדים כמה חשוב הוא

להסביר פנים לילדינו

הבית זה המבצר של ילדינו

כך הוא צריך להרגיש

אם חס וחלילה הוא לא ירגיש שמחה בחזרתו מתלמוד תורה לביתו

זה עלול מאוד לערער את האיזון הנפשי של ילדינו

יש להקפיד שמיד עם היכנסו לבית תהיה לו קבלת פנים לבבית

משום שהרגע הראשון הוא הרגע הקובע והמשפיע כנזכר

טבעו של עולם ההתחלה זוכה לתשומת לב מיוחדת

כמובן זה משאיר גם טעם טוב בנפשו של הילד

יש להדגיש

שיש לנהוג כך גם כאשר יש לנו אף מה להעיר או לנזוף בילדינו

זיפה יתבצעו אך ורק לאחר קבלת פנים לבבית

ואתנחתא מספיקה.

זה יהיה עשוי למנוע מהילד מעשים של פזיזות

במקרה שהוא עשה חס ושלום עבירה התאונה בתגובה חריפה של ההורים.

הפחד

מפני הפגישה עם ההורים עלול אף לשבש את דעתו של הילד,

חס ושלום,

מטוב לרע.

חז״ל,

במסכת שמחות,

בפרק ב'

הלכה ד' ו', מספרים לנו מעשה.

מעשים מזעזעים קרו כתוצאה מהפחדה של ילדים.

מעשה בבנו של גורנוס בלוד,

שברח מבית הספר,

הראה לו אביו באוזנו, פירוש משך באוזנו להפחידו,

ונתיירא מאביו,

והלך ועיבד עצמו בבגד.

ומעשה בתינוק אחד מבני ברק,

ששבר צלוחית בשבת,

והראה לו אביו באוזנו,

ונתיירא מאביו,

והלך ועיבד עצמו בבור.

ומכאן חז״ל הקדושים קבעו לנו,

אל יראה אדם לתינוק באוזנו,

אלא מלכהו מיד, או ישתוק ואל יאמר כלום.

רבי שמעון אומר,

יצר תינוק ואישה תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת.

גם לזאת עלינו לתת את הדעת.

אנחנו כהורים,

חשוב לנו שהילד ילמד טוב,

יעריך את לימוד התורה שהוא לומד. אולם,

לצערנו הרב, לא תמיד, או ליתר דיוק,

פעמים לא מעטות,

אנחנו נתקלים בזלזולו של הילד בלימודיו.

יש עלינו חובה להתחקות אחר הסיבות הגורמות ומביאות אותו לכך.

אם נתבונן,

נבחין שאחת הסיבות הוא שהעיתוי

להערכת התורה איננו נכון.

דהיינו, בדרך כלל

אנחנו נזכרים לדבר בשבחה של התורה כאשר הילד עושה בעיות בתלמוד תורה.

כדי שיבין שהמעשים אינם רצויים,

אנחנו מטיפים לו מוסר.

מדוע אתה מזלזל בתורה?

מדוע אינך מעריך את הלימוד?

ואז אנחנו מעבירים לו שיעור בכבודה של התורה.

אולם,

העיתוי איננו נכון, הוא אינו מתאים.

משום שהילד רואה שתוצאת הלוואי של הדרשה היא האשמה כלפיו.

לא נוח לו לקבל יהיה תוכנה ומסקנתה

של התוכחת,

ואז במקום לעוררו לאהבת התורה,

אנחנו מעוררים בו סלידה ומיאוס חס ושלום.

יש להדגיש כמובן

שאין הכוונה לומר שאסור להטיף מוסר על מעשים רעים,

אלא ודאי

שמוטב להטיף מוסר, אבל יש לתת את הדעת

שעיקר הדיבור בשבחה של תורה ייעשה דווקא בזמן שהילד וההורים רגועים לחלוטין.

הדרשה בשבחה של תורה יכולה

ליתן רושם אם תעשה בשולחן שבת,

שהכול יושבים סביב ההורים,

סביב אווירת הקדושה של שבת.

וממילא היא תעשה רושם טוב ותחייב את הילד להתנהג כהוגן ולא תגביל אותו.

הוא ירגיש שזה לטובתו, שזה מרומם אותו,

ואף כדאי לו לנהוג כך.

ולצורך כך יש עלינו להקפיד שמה שמתלווה לדרשה יהיה נוח אף לילד.

אם זה מינמטיקה,

אם זה מחמאות,

כבוד,

המון פרגון,

וזו הדרך הסלולה העולה בתלו.

ומכאן עלינו ללמוד,

כאשר אנחנו נקבל את הילד מהתלמוד תורה,

יש לנו להראות התעניינות רבה והערכה לכל דבר שהילד מוציא מפיו,

כגון מה למד,

איזה מבחן עשה, כיצד התנהג,

וכן על זה הדרך, איך הרב,

או הרבה, לימד אותו.

ובכך אנחנו מראים לו חשיבות לדבריו,

ובפרט חשיבות ללימוד התורה.

וכל זה דווקא כשהוא מגיע מהתלמוד תורה.

אין שום מתח כשהוא מגיע.

הקרקע היא פורייה.

אפשר לשאול אותו בסבר פנים יפות אם יש לו איזה דבר תורה או חידוש להשמיע לנו.

אם נקפיד על הכללים הנזכרים לעיל,

זה עשוי לעורר בו הערכה ואהבה לתורה בליבו של הילד,

דבר שגם כי יזקין בו לא יסור ממנה.

ברוכים תהיו להשם.