"חנוך לנער" - פרק ו' - ההתיחסות לילד מהת"ת - הרב שמעון משה חי רחמים

 - - - לא מוגה! - - - 

אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שיניים לחברו יותר מהמשקה וחלב. וזהו שנאמר בפסוק בראשית מט יב "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" אל תקריא לבין שיניים אלא ליבון שיניים כך דורשת הגמרא מסכת כתובות דף קיא עמוד ב פירושם של הדברים הוא כאשר אדם מחייך ומסביר פנים לחברו זה יותר טוב מלהעניק לו תשורה או משקה שזה אלו דברים חומריים. הסברת הפנים מחייה את נפשו של האדם. היא גורמת לו הרגשה טובה לצד ריצוי וחישוב. כידוע, בריאותה של הנפש משפיעה גם על בריאותו של הגוף. ואם כן, בוודאי שיחס טוב ולבין שיניים מחלב מה שהזכרנו, חיוך טוב, מחיה את נפשו של האדם שלפנינו. היא אף גורמת לו השפעה, הרגשה טובה על בריאות גופו. וכשזה משפיע על גופו, בוודאי ובוודאי גם שנפשו מושפעת מכך. ומכאן אנו לומדים כמה חשוב הוא להסביר פנים לילדנו. הבית זה המבצר של ילדינו. כך הוא צריך להרגיש. אם חס וחלילה הוא לא ירגיש שמחה בחזרתו מתלמוד תורה לביתו, זה עלול מאוד לערער את האיזון הנפשי של ילדינו. יש להקפיד שמיד אם יכנסו לבית תהיה לו קבלת פנים לבבית, משום שהרגע הראשון הוא הרגע הקובע והמשפיע כנזכר. טבעו של עולם, ההתחלה זוכה לסומת לב מיוחדת. כמובן זה משאיר גם טעם טוב בנפשו של הילד. יש להדגיש שיש לנהוג כך גם כאשר יש לנו אףמה להעיר או לנזוף בילדינו. הערה או נזיפה יתבצעו אך ורק לאחר קבלת פנים לבבית ואתנחת מספיקה. זה יהיה עשוי למנוע מהילד מעשים של פזיזות. במקרה שהוא עשה חס ושלום עבירה. התאונה בתגובה חריפה של ההורים. הפחד מפני הפגישה עם ההורים עלול אף לשבש את דעתו של הילד חס ושלום מטוב לרע. חז"ל במסכת שמחות בפרק ב' הלכה ד' וו מספרים לנו מעשה. מעשים מזעזעים קראו כתוצאה מהפחדה של ילדים. מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר הראה לו אביו באוזנו פירוש משך באוזנו להפחידו ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבגד הוא מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוכית בשבת והראה לו אביו באוזנו ונתיירם מאביו והלך ואיבד עצמו בבור ומכאן חז"ל הקדושים קבעו לנו אל יראה אדם לתינוק באוזנו אלא מלכהו מיד או ישתוק ואל יאמר כלום. רבי שמעון אומר יצר תינוק ואישה תה שמאל דוחה וימין מקרבת. גם לזאת עלינו לתת את הדעת. אנחנו כהורים חשוב לנו שהילד ילמד טוב, יעריך את לימוד התורה שהוא לומד. אולם לצערנו הרב לא תמיד או ליתר דיוק, פעמים לא מעטות אנחנו נתקלים בזלזולו של הילד בלימודיו. יש עלינו חובה להתחכות אחר הסיבות הגורמות ומביאות אותו לכך. אם נתבונן נבחין שאחת הסיבות הוא שהעיטוי להערכת התורה איננו נכון. דהיינו בדרך כלל אנחנו נזכרים לדבר בשבחה של התורה כאשר הילד עושה בעיות בתלמוד תורה. כדי שיבין שהמעשים אינם רצויים אנחנו מטיפים לו מוסר. מדוע אתה מזלזל בתורה? מדוע אינך מעריך את הלימוד? ואז אנחנו מעבירים לו שיעור בכבודה של התורה. אולם העיטוי איננו נכון, הוא אינו מתאים משום שהילד רואה שתוצאת הלוואי של הדרשה היא האשמה כלפיו. לא נוח לו לקבל יהיה תוכנה ומסקנתה של התוכחת. ואז במקום לעוררו לאהבת התורה, אנחנו מעוררים בו סלידה ומיאוס. חס ושלום. יש להדגיש כמובן שאין הכוונה לומר שאסור להטיף מוסר על מעשים רעים, אלא ודאי שמטב להטיף מוסר, אבל יש לתת את הדעת שעיקר הדיבור בשבחה של תורה יעשה דווקא בזמן שהילד וההורים רגועים לחלוטין. הדרשה בשבחה של תורה יכולה ליתן רושם אם תעשה בשולחן שבת שהכל יושבים סביב ההורים סביב אוירת הקדושה של שבת וממילא היא תעשה רושם טוב ותחייב את הילד להתנהג כהוגן ולא תגביל אותו הוא ירגיש שזה לטובתו שזה מרומם אותו ואף כדאי היא לו לנהוג כך ולצורך כך יש עלינו להקפיד שמה שמת מתלווה לדרשה יהיה נוח אף לילד. אם זה מיני מתיקה, אם זה מחמאות, כבוד, המון פרגון. וזו הדרך הסלולה העולה בטלו. ומכאן עלינו ללמוד, כאשר אנחנו נקבל את הילד מהתלמוד תורה, יש לנו להראות התעניינות רבה והערכה לכל דבר שהילד מוציא מפיו. כגון מה למד, איזה מבחן עשה, כיצד התנהג. וכן על זה הדרך איך הרב או הרבי לימד אותו. ובכך אנחנו מראים לו חשיבות לדבריו ובפרט חשיבות ללימוד התורה. וכל זה דווקא שהוא מגיע מהתלמוד תורה. אין שום מתח כשהוא מגיע. הקרקע היא פוריה. אפשר לשאול אותו בסבר פנים יפות. אם יש לו איזה דבר תורה או חידוש להשמיע לנו, אם נקפיד על הכללים הנזכרים לאל, זה עשוי לעורר בו הערכה ואהבה לתורה בליבו של הילד, דבר שגם כיזקין בו לא יסור ממנה. ברוכים, תהיו להשם