הרב אמנון יצחק בניחום אבלים בבית הרב יעקב יוסף זצ"ל

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שם של צווארון

אנחנו היינו בחוש שזה הפזיק אותם ונביאו לגדר הטבע. אנשים לקחו על עצמם ובטל,

לשגף את הגוף שלהם, וגם הקדוש ברוך הוא ראה בעוניים של ישראל ונתן לו,

אפילו שהוא התאשפז לפני פורים האחרון,

הקדוש ברוך הוא רג'ים עלינו שיצא לו דם וכמויות, ואנחנו אמרנו קדוש ברוך הוא,

אמרתי בלב שלי, לפחות פורים, לפחות פסח,

אני חושב שהוא נתן לנו אותו פורים, פסח,

שביעי של פסח,

ראש חודש, ראש חודש הוא הראש החודש הראשון, הוא מתפלל שלוש שעות, שחרית, שלוש שעות.

אני הבנתי שיש לי ספרים שכאלה יוצאים עכשיו.

כן, מתחילים לצאת ספרים, אבל הוא ציווה להוציא את כל הכתובים שלו, שזה כמות גדולה מאוד, יש לו על כל השולחן הרוחב,

הוא היה כותב בצמצות, ולפני פעם למדתי הלכות של תרומות ומעשרות.

למדתי הלכות תרומות ומעשרות, והוא נתן לי שלושה דפים.

שלושה דפים.

למדתי אז בחווי דעת.

יש שם ספרייה ענקית, וישבתי לפענח את הדף, עם הראשי תיבות, עם המקורות,

לקח לי חודש וחצי על שלושה דפים.

ואני מדבר עם הרב.

היה שם, תלמידי חכמים עצומים יש בכווי דעת. אמרו, שאלתי וניגשתי,

שהיה בעיה בחיים וחיותו, שאלתי אותו, ועוד פעם, חודש וחצי לקח לפתוח שלושה דפים.

אז שנבין את העומק ואת ההתנדלות.

כל שיעור היה נותן כמה וכמה פעמים בשבוע, אנחנו לא מדברים על השנים.

אם אנחנו מצרפים את השנים, זה כמה מאות פעמים שהוא חזר על כל דבר ההלכה.

באמת, שפה, שפנפיק, לא מחזיק תיבות על הנפשייה,

ולא יצטע לה דה רבנן, לא מדבר עם כל ילד ברחוב.

אני חושב שדמות כזאת נעקרה מדור כזה שצריך דמות.

את האמת, עדיין לא פתחנו את התובעה.

כל מה שאנחנו יודעים, יש צוואה שהוא כתב בשעת הפטירה.

זאת אומרת, איזה סדר, מי יעשה את הסדר של התפילה עד שיוצא הנשמה ואחרי זה, נעשה את הטהרה וכו' וכו'.

ושם הוא כתב דבר שהוא הנהגה שהוא לקח מחכם מנצור בן שמעון.

חכם מנצור בן שמעון כתוב לו על המצבה.

בוא נטמן, עבדך בן אמתיך, בסוף בין...

זהו.

זה תאריך הפטירה.

ואבא גם כן ציווה.

רבי ירקי בא להוסיף, הרביץ תורה עוד חמישים שנה.

הוא מחק את זה, הוא גיזום על זה קו, מחק לו.

אז זה, אני אומר,

זה כל ההנהגה שלו, כל החיים.

הוא לא צריך לתת לנו הוראות.

אנחנו יודעים בדיוק מי הוא היה.

הוא טבע בנו, פשוט טבע בנו יראת שמיים,

הוא טבע בנו מידות טובות,

והוא עמדנו להתייחס. הוא היה מתייחס, היו שואלים אותו ילדים, היום ניגשים אליו, אתה יודע, להתקרב לרב, ילדים קטנים. שואלים אותו כל מיני שאלות פרשת שבוע.

הוא היה מתייחס אליהם, כן, איזה שאלה, איזה, עם כל הכבוד.

איפה אתה לומד?

הוא עושה, אה, צריך לומד אצל הרב ברור, תרשת שלום.

בסדר, הילד כולו עושר, הולך לרב שלום, בתלמוד תורה.

אמרו לו, הרב דיבר איתי, ומסר לכבודו דרישת שלום,

גירך אותי שאני אהיה תלמיד חכם,

כל הדברים האלה, כל הפעולות הקטנות של האדם הגדול הזה.

עושה פירות, ופראי פירות, יש הרבה אזרחים שבאו לכאן והוא רשם אותנו לתלמוד תורה.

עכשיו, הרב, רשם אותנו לתלמוד תורה זה לא...

הרב רוב זוהר היה פה אתמול, אמרנו, היינו דופקים בדלתות.

אבל אני שאלתי אותי, תגידי, זה נכון שלפעמים היו זורקים אתכם מהבתים,

ממש בביזיונות?

זאת אומרת לי פעם אחת, עשרות פעמים,

אמרו שלך לא שם לב לזה בכלל, המשיך, המשיך, המשיך הלאה.

זה היה דרכו,

האברכים הגדולים שאנחנו רואים, יש חלקם רבנים גדולים יצאו.

היה פעם מלמד בקריאת נוער,

הוא היה צריך פרנסה, פרנסה הייתה קשה,

זו מלמדת שם בקריאת נוער.

והיה שם עתודאים של קורס טיס.

הוא קלט שיש שם כמה כישרונות, הוא אמר להם, אתם תעזבו קורס טיס, תיכנסו לישיבה, כי הוא סיירת מטכ״ל של עם ישראל.

ויצאו מהם אכן סיירת מטכ״ל רוחנית של עם ישראל.

עם ישראל הרוויח,

הפסיד שני טייסים אבל הרוויח רבנים גדולים ועצומים,

שהעמידו תלמידים הרבה למקום.

זה הכוח של אבא, זה הכוח שלו.

לאחר מכן זרקו אותו מקריאת נוער,

השלים את התיקון שלו שם.

אפילו שזה פגע לו בפרנסה, אפילו שזה פגע לו ב...

הוא היה בתקופה שאני נתתי שם את ההרצאה.

איפה הרב מדבר? על פרחוב?

על קריאת נוער. קריאת נוער?

נתתי הרצאה והתגייסו הרבה בחורים.

מה אמרנו?

התגייסו ארבעים בשבעה. לא התגייסו ארבעים בשבעה.

אני חושב שזה היה לפני אותם ראשי ישיבות זאת אומרת, היה שם הרב גדעון בן משה.

לא, מבוגר, אני לא יודע. אני מתאר לעצמי שזה היה באזור גיל 18 של הרב גדעון בן משה.

ענבו אמיתית, אהבת ישראל לארגוננו.

הוא היה איש אמת.

אני מצטער שהוא לא הצליח להוציא את כל האמת שלו החוצה.

סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. זה בקומה שלישית קפואה.

אני מסתכל על הראשונה בשנה האחרונה.

שנים עוד בשנה האחרונה, כל הקיימים, כל האיסורים,

להתמיד על ידי הענקות שלו היה.

אבל זה התכלית של הבן אדם.

אין לו תכלית אחרת.

לא נכון, אדם מצאים כאלה, כאילו מחפשים את השקט שלהם, מתקרבים, דקה, זה...

מתי זה היה השיעור האחרון של השיעוריים לפני?

השיעור האחרון שלו, הוא היה שבוע ויום בבית החולים.

מיום חמישי בלילה עד יום שישי שהוא נפטר. יום חמישי... אצלך אני דיברתי בטלפון.

לא.

יום חמישי, אחי, אני לא יודעת אם יעלו לאכול ארוחה בבוקר.

סתם.

בבקשה, בבקשה. מי זה היה?

יום חמישי שלפני זה,

יום... יומיים אחרי? סליחה, של פסח. יומיים אחרי שבישי פסח, אז היה לו שיעורים קבועים. יום חמישי הוא היה הולך לבית שמש,

הקהילה של אח שלי, רב עובדיה.

אחרי זה הוא היה הולך לקריית העקרון,

בני עייש.

עכשיו, היה שבוע קריית העקרון, שבוע בני עייש.

לא היה ברצף.

אחרי זה הוא היה מסיים ברחובות,

ביד לשבים.

ובגלל שהיה בין הזמנים,

אז לא היה את בית שמש,

ירד מה...

הוא היה צריך ללכת לבני עייש ולרחוב.

כמה צבועים? במקור היו צריכים ללכת לקריית העקרון.

כמה צבועים? צבועים.

עזוב, הם לא ידעו בכלל שאבא יגיע.

הם חשבו שהוא, זה התור של קריית עקרון, אז לא פרסמו כלום.

הוא הגיע לפני תפילת מנחה, היו שם ארבעה-חמישה אנשים.

אני נבהלתי, אמרתי, הרב כל כך מסר נפש כדי לבוא לפה,

התפיסר בייסורים והגיע.

בזיונות, אין אנשים.

זה כבר מתחיל, לארבעה אנשים שהיו בבית כנסת הוא התחיל לדבר.

עמדו איזה כמה אנשים בחוץ והתחילו להתקשר טלפוני, טלפוני, טלפוני.

הגיעו כולם כבר, בתפילת מנחה כבר היה 70-80 איש,

ובאחרי תפילת מנחה כשהוא התחיל את השיעור היה כל הבית כנסת מלא וגדוש.

זה היה השיעור האחרון במאה איש.

אחרי זה...

אני אומר שזה שיעור שדי ייצג אותו, זאת אומרת, הוא היה מגיע,

הגיע פעם באיזשהו מקום,

ולא היה שם, בחוט של חסד, לא מכיר שיבת חוט של חסד,

אז בנו שם את הסוכות בדיוק, זה היה בין יום הכיפורים לסוכות, בנו את הסוכה בחוץ,

והוא הגיע לשיעור, ולא היה אף אחד, אז הוא קרא לאחד הפועלים שבנו את הסוכה,

אמר לו בוא שב,

ונתן שיעור לאדם אחד, כדי לא לבטל קביעות של שיעור.

עכשיו, אחרי זה הלכנו לרחובות, הגענו לשם,

וזהו, זה היה השיעור האחרון.

ציבור שמאוד מאוד מאוד מאוד כיבד אותו, ואהב אותו,

באמת,

היה שם ציבור שהתמיד בנוכחות שלו בשיעור,

אף פעם לא היה שם עליות וירידות, תמיד בבית הכנסת מלא וגרוש.

היה אנשים, אנשים ששם זכו, הייתה להם זכות גדולה להיות בשיעור רחבות.

אז באותו שבוע יצאנו אני והרב יגאל חפשיש,

הרב יגאל חפשיש נעל, ואני יצאתי עם אבא,

אשתי ויתרה, היא הייתה אמורה לצאת איתי, אבל היא ויתרה, אמרה לי, אם אתה הולך עם אבא לעימוד תורה, אז תראה.

ואז חזרנו הביתה, נכנס לפה, לחדר,

אמר לי, יונתן, אני רוצה להקיא,

ותביא לי קערה,

לקחו לו קערה, ואז הוא יקיא דם.

יקיא דם, אז רופא, קשאנו לדוקטור יקיר, הוא רופא ראשון בוועדה סן קרעי, נטפל בו.

הוא אמר ישר לבית החולים.

הוא מסתכל על הבית, אף פעם זה לא היה מאוד

נראה הייתה לו תחושה, הוא מסתכל על הבית ומסתכל בו. אח שלי, אברהם בנימין, לקח אותו, ראה אותו.

גם כן, אמר שהוא מסתכל על זה.

שם הלך לבית החולים.

הוא לא היה פה בבית חמישי, שישי,

שבת, ראשון, שמש, שלישי, רביעי, חמישי, שישי,

שישי, הנה אנחנו לתפילים.

הוא בכה.

בכה, כל הנחת תפילין הוא בכה, בכה, בכה, בכה. כל התפילה.

אחת בנות כנראה הרגישה שזו הפעם האחרונה שהוא מייח תפילין.

אפשר לספר לרב שכשהוא ישב שבעה, כשהוא היה אונן,

אימא שלו עליה השלום,

הוא מאוד מאוד הצטער, הוא נמצא למצוא כל מיני תצדקה שאונן כן חייב בתפילין.

הוא לא הצליח למצוא.

אבל הוא, באמת,

מהבר-מצווה עד שנפטר, ויום-יום אנחנו מדברים על תפילות בנץ,

עשרות אלפי תפילות בנץ, נצח המים, אם זה בשמעון הצדיק, אם זה בכותל,

אם זה בשבת,

כשהיינו גרים עדיין ברחוב חנן, להתפלל בתפילה למשה.

היה מעודד מאוד את עניין נצח המים.

היה רואה בזה חשיבות גדולה.

עכשיו, מה נאמר, באזור 11 גם כן, שובה,

מי שאמר לנו שהמצב מידרדר זה רופא ירש המים.

אחד המעצבת,

יהודי חרדי,

ואמרתי, קראו לכל המשפחה. קראנו לכל המשפחה, הצליחו להגיע, כולם,

כל מי שאני חושב, כאילו, הילדים, החתנים, כולם, אפילו הקלות היום,

פתחי ומנכדים,

והגיעו, היו גם התלמידים המרכזיים שלו,

אתם יודעים שהוא השפיע עליהם תורה, השפיע עליהם עד שמיים.

וואי, מה קרה?

וואי, מה קרה?

תשמע, אנחנו, אני לא יכול לדעת אם כל הזמן, אבל בוודאי שראו שהוא היה איתנו,

הרגשנו אותו, הייתה לנו תחושה שהוא שוב, אמר לנו, יש שם יהודי בשם ויינגוט,

והוא גם, הוא הגיע לשערי מוות, והם ניצג.

כלומר, היזהרו לדבר, אני שמעתי את אשתי מזמיני החברה קדישא,

מבחינת סדרי לוויה, אז אל תדברו,

גם אם נראה לכם שהוא לא שומע.

ובאמת, דקה לפני, כמה שניות לפני שהוא נפטר, אז הוא חיפש בחדר,

חיפש בעיניים ככה, נסתכל ככה, נסתכל ככה, נזיז את העיניים, אז הוא רצה את אימא שלי,

חיכה ללאה ככה?

זה נפטר.

מה אמרת?

מה היה דבר פלא? כשהוא יצא מפה הוא אמר משהו?

אמר? לא, אני לא, אני לא זוכר שהוא אמר משהו, לכן שהוא אמר, אני לא זוכר, לא.

בחצי שנה האחרונה הוא היה ישן על הכיסא ככה, והוא היה חלישון ומטר.

ישן על הכיסא.

גם על הספרים, למה להם שיתאומים עם הספרים פה?

סך רגע שהוא היה מכין בו שיעורים לקבל בו אנשים שסיכים לשאול את השאלות וכולו.

מה השאלה?

חוגרים פה מתשנד דלת.

תגיד לי שאלה,

בצבא הוא אמר לא ללכת לעכו.

לא ללכת לאן?

לעכו. לאן? לעכו.

אלכאות. אלכאות. אלכאות. כן. כן, זה צבא בעל פה שעבד את זה.

אבל זה אומר,

במקרה שהיה מבנת.

הוא כן הסכים שהולכו.

לא מסכים. הרי מה יעשו ככה?

נדאי שהוא נתן גיבוי, נתן גיבוי לעתירה, כי אותם אנשים, אני יכול לומר לרב שלפני זה קדמו סיפורים מסמלי שיער,

כולל אדם שהלך לבית עולמו מהתקף לב, לאחר שהוא אדם בשם סופר מפה, גר לא רחוק מפה, היה גר לא רחוק מפה, הבת שלו לא התקבלה לסמינר,

ואז קיבל התקף לב באמת. ואבא מאוד לקח את העניין הזה בזעזוע.

כן, תן לנו את זה. היה לו תחוש צדק עוד בשביל התערכה, וכאב את הכאב הזה.

הוא שמע מהרב גוטפריד. הוא שמע מהרב גוטפריד מהקהילה של הרב כץ בבית שמש.

הוא שמע ממנו שהזמינו ממנו קירות גבס בחול המועד כדי לחצות את הארץ.

הרבה אנשים שאלו אותו,

מה יש לך איתה? למה לך הצהרות? למה לך לריב עם אנשים? למה לך?

והוא אמר, הוא אמר, בנות ישראל, מי ידאג להם? מי ידאג להם? אם אני לא ידאג להם, מה זה קרה פה?

בוודאי.

הוא היה אדם מאוד מפוכח, הוא ידע שאף אחד לא ידאג להם אם הוא לא ידאג להם.

הסיבה הייתה עוד סיבה,

שהרב אלישיב הורה להכניס אחת המתחם בנות לבתי ספר שנמצאים כביכול תחת פסיקותיו ותחת כל הבנות שלומדות שם,

מהציבור הליטאי,

ולא היה שום סיבה לא לקבל והרב אלישיב הורה לקבל כמובן, כי הוא ידע שזה משפחות של אברכים, עירי שמיים,

ואז מנהלים, אותם מנהלים, אומרים,

אנחנו מכירים אותם בשמות, זה לא הדברים.

הרב אלישיב יקבל אותה לסמינר שלו,

והיו מזלזלים גם בגדולי הדור.

אבא ראה שם לא צייתא דינא.

לא צייתא דינא, אתה יודע, מבקשים מהם, פוסקים פסקי דין,

יש פסק דין של בגדלת צדה חרדית להכניס ילדה ל...

אבל לא היה שום לא היה אומר ולא היה שום.

לא שלא היה שום מהצד אחד.

היה מקפיד, היה אומר, אני חייב לשמור את צד שני,

אחר כותב להם מכתב.

הוא היה אומר, הולכים אחרי מישהו אחר,

לא, הוא לא ראה, עשה את מה שצריך לעשות, מה,

הוא היה מביא אנשים,

מישהו בדק, שורירי שמיים, שהציבור מסוגל לשמוע אותו ולהבין, ולא נרדם בשיעורים.

היה מביא אותו, לא היה אכפת לו,

היו חולקים עליו אפילו.

חולקים עליו. אמרו לו, אבא חולק עליך, זה בתוך הישיבה שלך.

הוא מדבר דברי טובה, אז אולי כאן עוד זמן.

כשאבא היה חולה, אני הייתי למטה עם אמא באמצע שדות המחסה מהקניות.

ואז הרב התקשר,

והתכננו לאח שלי, אמרנו שהוא היה פה בבית. אברהם.

אברהם. הוא היה עם אברהם. הוא היה בבית,

הוא היה פרובינציה סעד,

והתקשרתי אליו מיד.

בסיסיון שהוא צריך להעביר לאבא

זה למעשה השיחה האחרונה שלי

כמו שקראו לפסח זה היה כן

הוא יצא מהבית חולים

כשאני צלצלתי

מי זה? לפני פורים הוא יצא. לא, זו הייתה השיחה לפני כן. זו הייתה פעם לפני כן שהרב דיבר איתנו שהוא היה בבית חולים זה היה לפני כן

אז הוא יצא בבית חולים

תודה רבה זהבה, אני מתקשר אליהם עוד פעם

חזר רק מיום חמישי,

חמישי אחוז השנה.

פה היה שבוע מושפע, איזה אשפוז האחרון.

חזקות ערבים אחזרו בתשובה.

כמה חיוב יש לכם כל הזמן, עוד אחד בדיבורים.

דם הוא ודם זר היא יותר טוב, מה יש לנו יותר?

אהבתי גאולה כמה שיותר.

כשנהיה החולה, אחד האנשים הראשונים שהיה בהתקשר,

היה דרכי.

הוא אמר, הייתי שיג לי את הרב אמנון והוא רוצה להגיד לו שהתפאר אליי.

עדיין לא פרסמו את זה בחוץ.

זה היה שבוע לפני.

לא צריך הרבה תפילות,

ותתקשר אליו שתתחיל את מלא הימים.

ברוך השם, אבל חמישים וחמישה איש קיבלו אז ארבעה עמים טענים.

כן, כמות.

זה לא רק החמישים וחמישה שם, אני יודע שעוד הרבה קיבלו בכל הארץ, בהרצאות הבאות אחרי זה.

עכשיו תרמו לי מניות,

אני בונה בית כנסת,

אז מוכרים מטרים רבועים.

אז יש כמה אנשים שתרמו מטר רבוע,

שיהיה גם בשבילו.

הציבור שלנו, ברוך השם,

כשהוא שומע שאנחנו מבקשים על מישהו או משהו,

זה משהו לא יאומן.

הוא אהב את עם ישראל באמת. כן? גם כשהוא דיבר על ארץ ישראל,

גם כשהוא דיבר נגד גיורים מזויפים,

גם כשהוא דיבר, הוא מסר דברי תורה,

הוא,

הכול הוא ראה את טובת עם ישראל.

אני מאמין שעם ישראל,

אם יהיה גיורים מזויפים,

זה מסכן את הנוכחות שלו בארץ ישראל. אם ימסרו בשעה לאחד מארץ ישראל,

זה גם יסכן את עם ישראל.

וכמיים לפנים הציבור החזיר לו.

הוא ברח מזה, ברח מזה כל החיים, אבל...

בלוויה, כולם ראו לוויה, בלי מודעות, בלי כלום.

מתוכננת תוך חצי שעה, והתאספו כל כך הרבה אנשים.

ואמרתי, גם שם, אמרתי לרב, גם שם, הוא ברח, ברח, ברח. אתה כל החיים ברח מהכבוד, וגם ביום שישי.

אני ביום שישי בבוקר, אמרנו לי שם מצב קשה.

אמרתי שהוא

אולי רק חיבות הקבר.

אני מסחק בחיים.

כן, לא רציתי.

כל החיים חבטו בו.

לא עשו את זה איזה כושבים למצוא אישה, אבל תגיד איתה עצמאית.

החבטות האלה זה הגנאי עדן הכי גדול.

אני מתנדב עם אשכנזיאל, אני לא יודע את זה. איך היה לו כוחות?

היה לו נחמק.

בטח.

זה דווקא ב... לא בעירים הפרטיים, בעירים הציבוריים שהוא הלך.

שהוא הלך למען עם ישראל, למען התורה.

פסקי דין של...

דברים הכי קשים שקרו.

ושם הוא קיבל את החבטות.

והוא לא...

אני לא יודע איך הוא הצליח, אבל...

אני לא חייב להגיד.

נגיד את זה ככה, אם הוא לא היה רואה בלימוד התורה עיקר,

ובכל השאר תפל,

אם זה בביזיונות,

אם זה ב...

הכל הוא לעג לפוליטיקה, לעג להמון דברים ש...

בסדר.

יצאנו פעם מחתונה,

נילקדו סביבו,

עשו שורות,

היה שם איזה 300 בחורי ישיבות,

היה באולם שערי... שערי העיר.

כן, צריך לכסות אותו. היה עושה צחוק מזה.

לא, היה ממש בזל... עושה צחוק,

כשהוא היה בכנסת, הוא היה מבזה את הכנסת במוצהר כל הזמן.

היה שם איזה מישהו, אולי נגיד שמו, שהיה שאיפה נגדה להיות חבר כנסת, כמו כל האחרים שם בחדר.

הוא אמר לאבא שלי,

הייתה היחיד שהראתה לנו שזה מקום בזוי ומשוקץ.

אפילו שהוא היה חבר כנסת, הוא קיבל עלייה לתורה בספרה.

הוא ביזה את הכנסת בתוך הכנסת,

זה היה שבירת הספרה אחרא בעצמותה.

הגיעו פעם, הוא סיפר לי,

אני, כשאני צעיר, הייתי באזור של הכנסת באיזה דיון של ליל תקציב.

דיברו על זה ברדיו ותכנו את הסיפור, ליל תקציב, ליל תקציב.

הגעתי לשם, אמרתי, בוא ניכנס, נראה מה זה.

נכנסתי כמה דקות ויצאתי.

אחר כך סיפרתי לאבא, הייתי בכנסת.

הוא ממש כעס.

מבית המינים, מה עשית שם?

עכשיו, ואתה היית חבר כנסת.

אמרתי לי, אני, הרבנים שלחו אותי להציבה.

וגם כשהייתי חבר כנסת, באו אליי בחורי הישיבות לבקש שניתן להם אישור להיכנס.

לא יודע אם הכנסתי אותם ודיברתי איתם בפנים, יצאתי אליהם החוצה ואמרתי להם, מי התיר לכם להיכנס לכנסת?

הרבנים פסקו שפה זה בית המינים.

כל מה שאנחנו פה זה לנסות להציל.

אתם, אסור לכם להיכנס.

פעם אני נסעתי איתו,

היינו, כבר הולך להתריע מזה מישהו בתל אביב,

ואז בחזור היינו כבר צריכים להגיע לכנסת ערוך, היה פקק ערוב,

היה דיון בכנסת והוא היה צריך להגיע.

ואני הייתי איתו.

הוא התחבט, התחבט, התחבט עם מה הוא עושה איתי, הוא לא רצה שאני נכנס לבניין הזה.

בסוף הוא לא הלך, כדי שאני נגיע למקום הזה.

למרות שהיה דיון חשוב.

הוא אמר שאילחם במזוזה.

כן.

אני פעם לקחתי אותו, הגענו עד לכנסת,

אמר לי, הנה, פה בפעול.

ממש ככה, כן, תסתכל על זה בביזוי גדול.

כמה שהוא אהב את ארץ ישראל,

באותה מידה הוא נהג לציונות המזויפת.

מעולם הוא לא היה שם במזויפת. מה היא קשורה לארץ ישראל?

לא, יש אנשים שחושבים שכן.

יש אנשים שחושבים שכן, אז הוא דאג להדגיש את ההבדל בין שנייהם.

מעולם הוא לא היה שם במזנות, אין דבר כזה.

הוא מאוד העיריך את ה... כאילו היה מחבב את הרב כהנא.

כולם מיוצאים, כולם, לא אחד נשאר ולאחד של נשאר.

אמרו לו, למה אתה לא יוצא?

למה? שאל אותו גם במשפחה.

למה אתה לא יוצא? כולם... הוא היה מנודה, מצורע, פשוט ככה.

והוא אמר, כשאני אבזה בן אדם, כולם מעליבים אותו, כולם פוגעים בו, כולם משפילים אותו, אני לא מסכים איתו בהרבה דברים,

אבל בן אדם הוא בן אדם, ודברי תורה הוא מדבר, אני לא אבזה אותו.

היינו יושבים אחד על השני, הם לומדים תורה.

הוא הפך את הכנסת לבית מודרש.

אבל כולם ידעו שאפשר לדבר איתו, פעם רם כהן דיבר על הנהיגה שלהם,

מרץ, אמרו לו, אני רוצה להתייעץ איתך.

מה קרה? הייתה הבעיה בעכו, הייתה בעכו בריכה שרצו לבנות בריכה מעורבת,

והרב לופס, הרב העיר, התנגד לזה מאוד,

ופנו למרץ שיעזרו להם בעניין הזה.

ורן כהן אומר לאבא שלי, אני יודע שהוא אדם קדוש,

ואני לא רוצה להתחיל, איך אני יוצא מהסיפור?

ואבא שלי ייעץ לו, הוא אמר לו, תשמע, תגיד להם שזה עניין ששייך לבית משפט ואסור לך לטעם.

פשוט הרעים היו ניגשים אליהם ונדבר איתי.

אז באותה קדנציה הוא חבר,

הוא יצא, כיוון שלא קיבלו את חוק מיהודי, הוא יצא מהקואליציה,

אחרי מהיום, כי לא קיימו את ההסכם הקואליציוני.

ואז בעצם,

את הנקודה של חוק מיהודי, הוא הבהיר שאם אין חוק מיהודי,

אז אין עניין.

והוא חבר לימין, היה אז ימין חילוני שהיה באופוזיציה.

והוא הצביע איתם בכל ההצבעות.

אחרי זה הייתה הצבעה על בחורי ישיבות. הוא אמר להם, תראו, אני איתכם.

פוליטיקה זה תן וכך, אז הוא מבחינתו תן וכך היה.

אני אצביע איתכם בכל ההצבעות, ואתם, שיהיו הצבעות על בחורי ישיבות, תצביעו יחד איתנו.

ואז הם הצביעו נגד, הם אמרו לו, אנחנו נגד בחורי ישיבות.

ואז, כשהגיעה ההתנתקות, וצחי הנגבי תמך בהתנתקות, הוא אומר לי, אתה רואה? זה, אימא שלו הלכה ואמרה לי, אני נגד בחורי ישיבות.

תראה את התוצאה.

אתה רואה?

זהו.

הוא אומר גם,

כאילו היה להם ארץ ישראל, אבל גם ארץ ישראל אמרת.

מה אתם מתכוננים עכשיו לעשות?

הוא השאיר קרקע בגוש מונים לבנות כאן, בשכונת גבעת משה, איפה שהוא היה רב לבנות עליה את המרכז התורני. 25 שנה הוא ניסה לבנות אותה.

נפגש כאן עם השירים,

שיכלו מאמץ קל לבנות את המקום הזה.

היה כאן אפילו מישהו שבלי מאמץ יכל לבנות את זה, שלח לאבא 101 דולר, הוא נתן לו.

אז אנחנו מתכוונים קודם כל להקים ישיבה על קברו.

זה...

פשוט אין לו זכות, לא...

נוענים את הלב שלנו.

אנשים, תשמע, הוא היה רגיל, כל כך היה רגיל לקבל ביזיונות, שהוא הלך, הוא אמר, תפקידו את הצ'ק.

כמה זה שטח שם?

שלושת אלחים יותר. בבלוי זה שלושה עבדים.

הוא אמר מה הוא רוצה שם בדיוק.

שבורכוב צר מלהכיל את הלומדים.

הוא רצה להקים, כמו בורכוב, חדש, ולא לעזוב חס ושלום את בורכוב, לפתוח עוד מקום.

אני יכול לומר לרב, לפני עשרים וכמה שנה יש פה את יובל פהן.

הוא אמר לו, אנחנו פה בבורכוב, ברוך השם, הצלחנו לעשות מ-9 בבוקר עד 10 בלילה,

עכשיו תעבור למוסאו, ותעשה מ-9 בבוקר. הוא אמר לו, כבוד הרב, קרננו,

תרד, חס ושלום, אנשים ילכו לשם ויעזבו אותנו.

הוא אמר לו, תפתח, אל תשאל שאלות. כמו שיש פה תלמידים, יש שם תלמידים.

ואז פתחו גם למוסאו, ואז פתחו גם כבר ביזבים.

הייתה קנאת סופרים, עזרא הסופר, ובכל הדברים האלה אבא דחף,

היה דוחף לשיעורים, היה כואב לו מאוד.

כשהוא היה שומע שביטלו שיעור בפורים, הוא היה יושב בבורכוב.

מחכה, מחכה, מחכה.

מה אתה נמצא פה?

הוא אומר, אולי רב אחד ישתכר,

או רב אחד ייתקע בפקקים, כל ירושלים פקקים בפורים.

והוא לא יגיע, ויהיו אנשים, ולא יהיה רב שיאסור להם שיעור.

אז אני ישר פה למלות מקום, ישר, כל רב מקבל בפורים בבית שלו.

מה המצב בשטח הזה שם? מה הצירתנו על מסעד? שימו חפירה, חפירה.

שימו חפירה, יש עוד...

אתה רוצה לעבוד?

בוא נגיד,

חסר משהו כמו ארבעה-חמישה מדינים שלי.

טוב.

אני לא מסתכל עליו לעזוב, לדבר על מגשים שלו.

הרב יכול, זה יהיה באמת,

אחד הדברים שהוא מאוד מאוד כאב אותם תקופה ארוכה.

שוב, בקולל במחלה, הוא התקשר, היה אדם אחד שעיכב,

פשוט עיכב, שלא בצדק. הוא אמר, הרב משה צדקה אמר לי,

היה עיזבון של בן אדם, הרב משה צדקה אמר לי שאני...

הוא אמר, כן, אני מקדיש, ואז תלוי בו עוד 20-30 אנשים מהעיזבון הזה, כולם ויתרו, ויתרו, ויתרו, ויתרו, ואבא שלי ניגש לחכם משה, ואמר לו,

כבודו אמר לו שאפשר להקדיש, ואני אומר לו, שקר וכזב, לא אמרתי לו מעולם כזה. הרחל הוא שאל אותי.

הוא כאב מאוד, הוא מאוד מאוד כאב את זה. הוא יהיה גם נשיא של הכולל בבית שמש.

זה היה כולל של 70 אברכים, והצטמצם מפוסר תקציב ועוד קבע.

רק מנסה, עוטרים, לא יודע, אז יש לנו 40. הוא וכסף אף פעם לא ארחיח.

כדי לממן את חזון יעקב,

הוא היה מוסר יותר שיעורים,

והיה לוקח עליהם תשלום,

והכול היה הולך לחזון יעקב.

אני זוכר שהיינו נערים,

אז גם הקצת כסף שהיה לנו בכיס,

כל סוף חודש, אבא יבא, כמה יש לך?

יש לך, תביא לי.

את יונתן הוא היה שולח לבנק.

הולך תוציא את כל מה שיש לך, תביא לי.

הוא הקפיץ את הקשרים עם משכורות בזמן.

דבר כזה לא משכורות בזמן. אחד הדברים האחרונים שהוא עשה, הוא חתם על צ'קים לרבנים, לרבנים של חזון יעקב.

ביום הוא הוציא את אין-סחורו, הוא היה משבח,

יש פה בעל מלאכה, קוראים לו מאיר נאקי, הוא צורף.

ויש לו שלט, ביומו תיתן שכרו.

לומר, לפני שנותנים, והוא תופס,

כשמגיעים אליו, הוא אומר לבן אדם, חפשו את היד, אומר לו,

תגיד, הרי אני, זה, תקרא. השם ייחון. השם ייחון.

שיבח אותו מאוד, ולא רק שיבח אחרים שעושים, אלא בעצמו.

מישהו מכם נותן שיעורים? משהו?

הוא הבן היחיד שלא נשאול.

ארבע ימים עלים לוחות, עזבו אותנו, למה?

אין אמונה, אבל... ההפסד הוא שלכם, לא שלו.

הוא לא הפסיד שום דבר. הוא סיים את הפרוזדור, הלך לטרקלין.

התקין את עצמו טוב בפרוזדור כדי ללכת לטרקלין, לא?

כדורנלכם, הגנאיינדן הכי גדול שלו זה הביזיונות שהוא קיבל קודם.

מה מקבל אותם באהבה? אין גנאיינדן יותר גדול. הוא היה מקבל אותם באהבה.

אין גן עדן בעולם הזה יותר.

תקופת פרשת עמנואל.

אנחנו פה בבית,

יש כאן אחד ההומלסים באזור שהיה בעיה,

מעודד אותו, מדבר איתו.

הבעיה יוצאת מתפילות, דברים, עם הרבה אנשים.

הוא רואה את אותו אחד, אמר, בוא, נדבר איתו. אנשים אמרו, בית לערבית.

אז הוא בבוקר מתעסוקה, עוזר למחלק עיתונאי.

והשכר שלו, שמה שיש שם, נשאר אצלו.

אז היה מביא לנו את זה לפה.

ואבא היה לו יפה קבוע בנץ. היה חוזר מהנץ.

הוא היה אומר אותי שאני אלך לישיבה, ללמוד.

הוא היה כל יום בא אליי, בוא קום, תראה מה כתבו עלי.

תראה, כתבו בהם מודיע, כתבו בהם וסר,

כתבו גם בהתד נאמן.

היה יום אחד שלא כתבו.

הוא אמר, מה קרה לא כתבו? מה, אני לא בסדר?

היה גם פרשייה שעברנו איומים ודברים.

מאוד מעניין. על ענייני ניאוף. יומים רענים מרדיו קול ברמה, הוא ביקש ממנו סליחה.

הם אפילו לא ייצגו את הצד שלו. הם רק התקיפו. רק רדפו. עשו את זה כמו איזה רפורמי או משהו. הם אפילו לא ייצגו את הצד השני. הרבנים פסקו, הם אמרו, שאסור להציג ולהביא את הדעות של הצד השני.

אז הוא ביקש סליחה מהבא.

הוא התכונן לקבל מנה, כמו שאומרים בעצם.

אבא אמר לו, אני יודע שאתה עשית את זה בשביל פורטינסאבל.

זה התפקיד שלך, אבל אני שמח לך.

וכשהגיע אברך מהעצורי ה... לא, ככה, אני הייתי נוכח.

אבא אמר לו, לא הזקת לי בכלל.

הזקת לציבור הספרדי.

אני מבחינתי מוחה לך.

התשובה שלך תהיה,

כשיהיה עוד פרשיה כזו,

פשוט תדבר לטובתי.

אבל האברך של העצורים,

הם נכנסו בכוונה לכלא בשביל הפרובוקציה,

הם עשו את זה לעצמם.

הוא בא וכן, סליחה, הוא קיבל הרבה צרות אחרי זה.

פעם, זה היה שלוש שעות לפני, איש הוא נפטר. הוא אמר לו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אני לא סולח לך.

אם גרמתם לחילול השם, אין שום סליחה ואין מחירה.

איך מסתכל על זה? בבוקר, בבוקר של הפרושה... אז הוא מסתכל על זה בסלחנות, כאילו.

הוא אומר, הוא עשה תפקיד, פחות או יותר, זה קשור. אבל בנאדם שעשה את החילול השם, אז הוא אמר לו, לא חשוב לך. בבוקר של הצעדה, אבא אמר... היה מעצורים כשהוא אמר את זה, זה היה מזעזע כזה.

אבל לא היה אחד שאמר אף פעם לא סולח.

אבא אמר ליואב אלמוג'ים, תמשוך את העתירה. תמשוך את העתירה כדי שהם לא ייכנסו למעצר.

ואמרנו להם, בסדר, בואו נעשה פשרה,

אנחנו נמשוך את העתירה, אתם תבטלו את הצעדה.

הם אמרו, לא, אנחנו הולכים לכלא לקדש שם שמיים, לקדש שם שמיים. כי בואו 5,000 דולר כל אחד, כי הם שושם שמיים. הם עשו את זה בכוונה,

ומצאו איזו מלחמת,

כביכול קודש. מהפלא הוא שהרב אלישיב היה איתו.

הרב אלישיב היה איתו.

והם העלימו והסתירו ואמרו אף אחד אפילו. הרב אלישיב שלח מכתב דרך אפרתיה. הוא שלח את אפרתיה אישית,

ואבא היה חבר של הרב אפרתיה. אז אבא אמר לשליח,

לא רוצה בשביל הנושא הזה להסתרסך עם הרב אפרתיה.

כאילו שאני לא רוצה לראות אותו, כי אנחנו יכולים להגיע לסכסוך.

לא נגיע אל עמק השווה וכל זה, לא יכול להסתרסך, לא רוצה.

הוא שלח מכתב בשם הרב אלישיב.

לא היה כתוב שם מילה להוריד את הבג״ץ.

לא היה כתוב מילה נגד איסור הליכה לבג״ץ. הרב אלישיב כתב לדאוג שזה לא יפגע בכל החינוך העצמו,

לדאוג שלא יפגעו בכל התקציב הכללי. רק ככה הוא הלך אליו לשבת, הוא כיבד אותו מאוד, הוא השאיר אותו במזרח והוא הכול.

היה ככה לספר סיפורים,

עכשיו יאסיו אמר אותו משטויות, ממש משקרים בעיניים. היה פה הרב אפרתיה במוצאי שבת.

והרב זצל, והוא היה אומר עליו שהוא ישנץ.

כאלה גדולים ואיתים.

אשריכם שזכיתם לחיות במחצתו

עמוד האש הולך לפני המחנה

עכשיו אתם רואים את הארונות האלה, צריך שיהיית על הבית.

כולי מפה עד פה, הכול מלא כתבים. כל כתבים. כל סיף בשולחן ארוך.

כל סיף בשולחן ארוך, יש לו הרבה מאוד מקומות.

ארבעה חלקי שולחן ארוך. אני כבר עובד, הוא נותן לי תהלכות מידע כשהוא נהיה יכול להיות נותן לי תהלכות מידע, אני עובד על זה כמעט שנה וחצי, הרבה זמן, ומה שכמה סיומים צריך להם לעשות זה עבודת פעם.

וכמו העובדה של צוות של מכון, יש לי מאוד הרבה חיובותי,

עם הכישרונים, ואנחנו צריכים לפרק את זה, לדעת איך לסדר את זה,

לראות את המערכות.

בסדר, זו הייתה עבודה ממש עבודה.

יש לו על כל אשכון ערוך, סיף-סיף.

כל החיים הוא אסף כל מידע שיכול להיות. לא היה שומע אפילו אבריך מאיר יערה,

מוציא את תמידיו ובשם.

אולי המצב של יאבד חומה.

כל פעם היה רואה את הבדלים בעיתים, את הצבע.

כל דבר, היה לו את המעלה הגדולה הזאת, כל דבר.

כשמיש הוא כותב בהקדמה, הוא כותב לי הקדמה לספר,

ששימשתי את האבא בהרב בן ציון,

הרב אלישי והרב ויירבך והרב יוסף כהן,

הרב פרנק, מכר קודש.

שימשתי אותם והבאתי את כל העדויות של המקרים שהיו על זה,

אבל המורה ראה לא משפט הבכורה לפסוק.

לא מחויב אליי, שהוא יפסוק, הוא ישקול בדעתו מה שהוא חושב,

אבל אני מעביר את כל הנתונים.

היינו ענווה כזאת, הוא אמר ש...

ולכן, אמרנו, לא כל פעם מוציא ספר,

הוא אמר, שלא צריך שידעו עוד איזה דעה.

שלא צריך שידעו עוד איך להפחות איך להפחות.

ועצור היה רושם, כל דבר היה רושם, הכול היה מסודר מאוד, הכול רשום.

היה רואה לפעמים מאמרים של רבנים בעיתונים.

חמודי, בממצעי השבת הוא היה לוקח את העיתון, גוזר אותו,

שם את זה באותו נושא של המאמר שמדבר,

הוא שם את זה באותו נושא,

כדי שיהיה לנו שיעורים.

רבנים מגיע לפעמים מוקדם לשיעור ונכנס.

עוזריו שלפניו מדבר.

לא היה סתם יושב, שומע את השיעור, מוציא דף ועט,

ונתחיל לסכם את השיעור של אותו רב.

גם אם הוא צייר ממנו בשלושים וארבעים שנים.

לא באותו תורה.

פשוטו.

הוא העריך את תלמיד החכמים בצורה קיצונית.

בזמנו, כשהרב אליהו היה רב ראשי,

היה מאוד מאוד כמו סכסוך שנקרא לזה, רדיפה נגדו, הצד של השני.

ואבא דאג כל הזמן לעודד אותו. הוא תמך, הוא עזר לו,

קרא לו פנים צהובות, הוא היה ממש כאילו מצב לא נעים בכלל.

הוא ממש עודד אותו, הוא מחזיק אותו.

מישהו מכם היה כשהוא הספיד אותו?

מי?

לא הקלטו אותו כשהוא מדבר?

הוא דיבר דקה.

אני לא הספקתי, הוא דיבר דקה. זו הלוויה היחידה שהוא הספיד בחייו. זו הלוויה היחידה שהוא הספיד? הוא לא הספיד עוד פעם בלוויות?

לא, אבל בשבעה.

אני הייתי בשבעה בדיוק כשהוא היה.

בשבעה יש לנו... כן, יש על זה אתה. אני לא יודע אם יש שאלו, אני לא יודע אם בווידאו.

תמונות ודאי שיש. בוודאי למשפחת אליהו יש את הווידאו, הם העמידו וידאו בצד.

תמונות ודאי שיש. אני זוכר שעברית.

תנסו לקחת מהם את ההקלטה הזאת.

הוא דיבר, כשאני התחלתי, לפני שהתחלתי לדבר, הוא דיבר משהו שאני אגיד לכם אחר כך.

תנסו להוציא את זה משם.

טוב, אני לא אתריע על עצמם, אבל אני אשתדל בעבור עוד גם.

יש צוואה שנייה שהוא השאיר, גם במשפחה, ורציתי לכתבים.

אתם רוצים לרב יצחק ראובן? צריך ממון משווה? כמה צריך?

רב יצחק ראובן, אתה מבין שיש להם מושג? כן, בקין? עוד דקה? כן, שיעלה.

כמה? כמה צריך? זה בערך יצא בערך 80,000 שקל לכל יאיר בחוץ.

כל כך. ההלכות נדע איזה 80,000 שקל. כמה חלקים. זה נכון.

אנחנו לא יכולים לשייר, זה בכתב יד הכל. יש להם על כל השולחנות.

אנחנו עובדים פה בכמה ערוצים, חלק באבן העזר כבר, וכתוב,

מוקלד באבילות.

זה יחזיק חודשים שלמים מבריחים. הוא היה כותב בקודי, נכון, נכון, זה כיף. שרק לפתור את המקורות לוקח.

פתרתי לו, אבל לא משנה מרבה לאברכים. זה מ-20 שקל לשנה.

אני כמוס חמינם, נו, נו.

אלה עבירים כישרוניים שיודעים לעשות את העבודה.

אבל בכל זאת, ההחלטה, אני צריך לעבור על זה ולהחליט כאילו על סוף.

עושים לי כמרשמים לזה עבודות ראשוניות.

טוב, אפשר לשאול אותנו כמה רגעים?